| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 97
תל אביב, יום שני, י"א בכסלו תשס"ו, 12 בדצמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: אחרי התרפסותו לשמאל היתה לו עדנה מִסָרקוּזִי, פינקלקראוט
נעמן כהן: מאוד מוזרה תמיכתך המשיחית בשרון
אהוד בן עזר: בתור מתפקד לליכוד בחרתי בפייגלין
צהריים עסקית של טעימות מכל תבשילי הבית, מאכלים טריפוליטאים במסעדה של בינו, ד"ר שקשוקה, ביפו, ב-118 לזוג (הטיפ כרצונכם)
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 27
ראומה ויצמן
זיכרונות ממשפט הצוררים בנירנברג, 1946
לאחר מלחמת העולם השנייה שלח אותי אבי ללמוד באנגליה. להרחיב אופקים, ללמוד היטב את השפה האנגלית ולרכוש עצמאות. בין הישראלים המעטים מאד שהיו אז, בשנת 1945, מיד עם תום המלחמה, בלונדון, פגשתי את משה ברוור, לימים פרופסור לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב, חתן פרס ישראל ועורך אטלסים רבים וספרים אחרים הקשורים בעבודתו.
התיידדנו והוא הציע שאתלווה אליו למסע עיתונאי בגרמניה. הייתי רק בת עשרים, ללא כל ניסיון. משה הבטיח שיוכל להשיג עבורי רישיון לצאת לגרמניה. התקשורת לא הייתה אז כפי שהנה היום, ולא ידעתי במה מדובר. יום אחד הגיעו אליי כל המסמכים הדרושים, כולל מדים צבאיים עם תגי כתף: כתב צבאי בתוספת פלסטיין.
טסנו בתחילת 1946 במטוס דקוטה צבאי מאי-שם בבריטניה לנירנברג. הייתה לי זו הטיסה הראשונה בשמיים. לו רק ידעתי אז שכל חיי הבאים יהיו קשורים בטיסות, כאלה ואחרות, במטוסים על סוגיהם ובכלל בתעופה?
שיכנו אותנו במעין ארמון-טירה בפרברי נירנברג, שהפך למגורי כל הבאים לכסות את המשפטים.
לא
אפרט את מהלך המשפט עצמו, שארך מיספר חודשים. למי שמעוניין, התפרסמה כתבה על כך
בעיתון "הארץ" מיום ראשון ה-20 בנובמבר 2005. אני רק זוכרת שהבטתי משתאה בנאשמים,
שעוד קיוויתי שאולי אינם קיימים בעולמנו. ישבתי בתוך האולם, כ-25 מטר מרחק מגרינג
ואחרים. כולם היו לבושים בגדי אסירים אפורים, והתרשמתי מכך שמדיו של גרינג היו ממש
תלויים עליו. היה זה זמן קצר לפני שהתאבד בתאו על יד בליעת ציאניד. בזמן המלחמה
ראינו תמונות של גרינג כאדם מאוד שמן, וכאן נגלה לעיניי כשהוא עור ועצמות. התרשמתי
מכמה מהנאשמים, ביניהם רודולף הס, שישבו קפואים כאילו אין זה מעניינם. אפילו בהתרסה
מסוימת, שהרגיזה אותי. אגב, גזרתי על עצמי איפוק, כיוון שהוזהרנו על-ידי המשטרה
הצבאית האמריקאית שלא להפגין כל רגשות או התייחסות למה שנעשה באולם.
אגב, למרות שהגענו לנירנברג והיו לנו אישורי כניסה, היה עלינו עדיין לבקש אישור כניסה למשפט עצמו בכל בוקר מחדש.
בוקר אחד הגעתי ונאמר לי שהיום אין מקום ואין אפשרות. ביקשתי להיכנס למשרדו של מפקד המקום ולהפתעתי אישרו לי.
עמדתי מול רב-סרן אמריקאי, שישב מאחורי מכתבה מרשימה ותקף אותי על ההעזה. לקח את ניירותיי ולאחר עיון קצר פנה אליי :
"מה זה צריך להיות? שם המשפחה שלך, שוורץ? [זה שמי מהבית] מה מביא אותך הנה ולמה את חושבת שאאשר לך להיכנס לאולם המלא עד אפס מקום?"
התחלתי לגמגם וכבר חשבתי לצאת נבוכה כשהוא קם ממקומו, הושיט לי את ידו בחביבות ואמר:
"נעים מאוד להכיר, רב-סרן שוורץ מדטרויט."
יש רגעים מוזרים ומופלאים בחיים וזה היה אחד מהם. נכנסתי מאותו יום במשך כשבועיים לכל הישיבות. כתבתי משם להוריי, ששמרו את המכתבים. אבי, בזמנו, אף הדפיס אותם בתרגום ל"פלסטיין פוסט".
היום, שישים שנה אחרי, אני יודעת שהייתי שם בצומת כל-כך מיוחדת כשהאנושות החליטה למצות את הדין עם הפושעים הרשעים שהשמידו שישה מיליון מבני עמנו על לא עוול בכפם. הצדק אז נעשה.
19.3.46 8.15 בבוקר
אמא ואבא יקרים,
כתב-ידי מרוסק כאן ואני כותבת באווירון. אנחנו טסים עדיין מעל אנגליה לעומת תעלת למנש, הכול פרוש כעל כף היד. מזג האוויר נפלא והמטוס כמעט ואינו נע. אני מרגישה טוב מאוד, ומסביבי יושבים קצינים גבוהים מסוגים שונים. אני האישה היחידה ונדמה לי שיצור כמוני עם "פלשתיין" על הכתפיים עדיין לא עבר בדרך הזו. בשדה התעופה חלקו לי כבוד של קפטן. וכל הסידורים מהירים ונפלאים.
משה [ברוור] ישן ומוצץ באותו זמן סוכרייה. מעולם לא חלמתי אפילו על נסיעה כזו והנה בבוקר בהיר אחד ואני במרומי האוויר מעל דובר עיר דוד קופרפילד של דיקנס שיש לי אליה מימים יחס נפשי.
מראה נהדר הם white cliffs of Dover נוצצים בשמש ומלוקקים על ידי גלי הים. אוניות נראות רק כנקודות שונות או כדגים על פני הים.
משה התעורר וכל הזמן צועק לתוך אוזניי ומפריע לי בכתיבה, חוץ מזה המטוס החל לנוע קצת ולכן אפסיק. אנו מתקרבים אל חופי צרפת. המראה ממש מקסים. קיבלנו חבילות מזון לדרך וכבר זללתי כמה סנדוויצ'ים. בכלל שמח כאן. אמנם חלק מן הקצינים שקוע ב-Times כאילו היה נוסע למשרד בבוקר ברכבת התחתית, אך יש גם המראים עניין בנסיעה ומתרגשים כמעט כמותי.
בעוד שעתיים בערך נרד בפרנקפורט, ומשם נתחיל במסע. אני מתוחה מאוד לקראת הישיבה במשפט גדולי הפושעים הנאציים. ודאי ארגיש טוב כשאעבור לפני גרינג עם סמל א"י. ועתה אנו כבר מעל בלגיה, בריסל, גם היא רק נקודה זעירה, כפרים וערים קטנות מפוזרים על פני השטח, והכול ירוק ורענן. אני כותבת בשדה התעופה בפרנקפורט. ראיתי סוף-סוף את הגרמנים הראשונים. הם נרתעים למראה הנערה הא"י ובפניהם הבעת התרפסות.
כאן שלטון האמריקאים והם הרבה יותר נחמדים ולבביים מאשר האנגלים, אין כלל הבדל בין קצין לחייל פשוט וכולם מדברים בידידות. ניגש אליי עיתונאי אמריקאי שאמר שראה לפני זמן-מה את אגרונסקי [גרשון אגרון, לימים עורך "ג'רוזלם פוסט" וראש העיר ירושלים] בזמן ביקורו בארץ. הוא ביקר במחנה הפליטים בעזה [?].
אנחנו מחכים למכונית שתובילנו העירה לארוחת-הצהריים. כל מיני גרמנים מנוולים מסתובבים סביבי ומתלחשים – "פלשתינה פלשתינה." יש לי רצון לבעוט בהם מתוך איזה רגש משונה שאולי הוא נקמה.
בערב אכתוב שנית. לע"ע שלום.
אלפי רשמים ואלפי חוויות. אני יושבת בקלוב של הצלב האדום בפרנקפורט. לאחר סיור די כללי בעיר. מה זה חורבן, אין אבן על אבן בעיר זו. לונדון באמת שלא נפגעה לעומת הבניינים הענקיים והמפוארים לשעבר שנידרדרו והפכו תלי-תילים, כאן בפרנקפורט. פומפי ודאי לא נראתה כך. והעיקר שאין מפנים את החורבות.
ביקרתי בבית-הכנסת הגדול. גם הוא קצת נפגע אך הכיפה הענקית נשארה בשלימותה. חרדה ושמחה תקפוני באווירת בית-הכנסת. אתם הרי יודעים את חולשתי זו לדת. כאן היו ראשוני הרוטשילדים בזמנם. ראינו את חדר הנישואים, הספרייה הריקה, ושומר בית-הכנסת שאיבד כאן את כל משפחתו בלילה אחד. נתתי לו תפח-זהב שנשאר לי מן האווירון.
נירנברג, 20.3.46
אמא ואבא יקרים
אכן, ודאי יקשה עליכם להאמין כי בתכם יושבת בבית-הדין הנירנברגי ובמרחק של 15 מטרים ממולה יושב גרינג.
אולם בית הדין מפואר מאוד, הקירות והתקרה עשויים עץ אלון, מסגרות הדלתות שיש ירוק ומעל לנאשם לוח עץ חלק שהיה ודאי מכוסה צלב-קרס ענקי, ותמונת הפיהרר מן "הימים הטובים".
גרינג לבוש מדי הצבא הגרמני. משני צדדיו M.R. אמריקאים ניצבים כפסלים. מצד ימין, לאורך הקיר, יושב חבר השופטים – 8 במספר: 2 צרפתים, 2 אמריקאים, 2 אנגלים ו-2 רוסים. מעל כל זוג שופטים מתנוסס דגל ארה"ב.
מצד שמאל יושבים שאר הנאשמים – הֶס, ריבנטרופ, שְפֶּאר שְרַיֶר ואחרים, כ-20 במספר. שיטת התרגום כאן מעניינת מאוד. בתיבה מיוחדת יושבים המתרגמים של 4 השפות, לכל אחד מן היושבים באולם זוג אזניות עם כפותר מכוון. אני יכולה לכוון לאחת מן השפות המובנות לי, ומכל העיתונאים שיושבים סביבי, כמעט כל אחד שומע שפה אחרת.
במרכז האולם יושבים עורכי הדין הגרמניים, כ-20 במספר.
התובע האמריקאי מסתמך על דוקומנטים גרמניים מתורגמים לאנגלית.
בדיוק הגעתי ליום מעניין – חקירת גרינג בשאלת יחס המפלגה הנאצית ליהודים. אביא לכם דוגמאות אחדות משאלות הקטגור ותשובות הנאשם.
ש. מדוע בא שמד [השמדת] היהודים?
גרינג. רצינו לפתור את שאלת היהודים באופן רצוי אך הדבר לא עלה בידינו ולכן הכרחנו [הוכרחנו] להשמידם. לפתור את השאלה אחזנו במספר אמצעים – אווקואציה [פינוי], מלחמה בדת והוצאת היהודים מן החיים הגרמניים.
ש. לפי דוקומנט מאספה שהתקיימה ב-12.11.38 במשרד מיניסטריון התעופה הגרמני, ושנוכחו בו גבלס, מיניסטר הכספים, הכלכלה ואחרים. אמרת, הנאשם, כי המהומות ביהודים מזיקות לך מבחינה פוליטית ואתה רוצה למנוע אותן או לפחות לתת ליהודים אפשרות להבטיח את עצמם ורכושם בחברות ביטוח שונות.
ג. כן.
ש. למה, אם כן, לאחר זה נשרפו בלילה אחד כמאה בתי-כנסת יהודים בגרמניה, האם אין זה מאורגן, או יכול היה להיות מאורגן על ידי המפלגה?
ג. אינו עונה.
ש. באסיפה אחרת בינך ובין גבלס דיברתם על דבר סידור קרונות מיוחדים ליהודים בטראם. גבלס שאל שאלות שונות – אם יהיה כך ואם יהיה אחרת, ונתן לך דוגמא: אם בקרון יהודים למינכן ישבו רק שניים, וכל שאר הקרונות יהיו מלאים מהכול, הרי יישארו השניים ברווח כל עת הנסיעה בעוד שהגרמנים יידחקו בכל שאר הקרונות. ואתה ענית לגבלס – "לכך יש לי אפשרות להפֵר את החוק ולזרוק את השניים בלי כל סיבה." האם זה נכון?
ג. לא היתה לי כוונה אמיתית בדבר אלא גבלס הטרידני בשאלותיו ועניתי מה שעניתי, מתוך עצבנות.
ש. האם נכון שהקצבת חלקות מיוחדות בחורשות שרק בהן מותר ליהודים להסתובב, ואמרת שכדאי למצוא חלקות שיש בהן בעלי-חיים הדומים ליהודים וגם הם בעלי אף מעוקם וכך ייקל ליהודים להתאקלם בחלקה?
ג. כן, אמרתי רק בהלצה.
בכלל, גרינג – משתדל להצטדק שתמיד היה הסנגור של המפלגה בשאלת היהודים, ורק מתוך חוסר ברירה אחת עשה מה שעשה. ועל-פי-רוב היה עליו להיכנע לדעת הרוב.
וגו'. מספיק.
ייתכן שאחר-הצהריים אסע בג'יפ להילדברג [הידלברג?], אם אינני טועה אימא למדה שם?
שלום רב,
ראומתכם.
אחרי התרפסותו לשמאל היתה לו עדנה מִסָרְקוּזִי
עוד בפרשת הפילוסוף היהודי-צרפתי אלן פינקלקראוט
אלן פינקלקראוט, בשלב אמירת האמת, בכתבה לעיתון "הארץ" שתורגמה לצרפתית וחוללה את המהומה: "בצרפת היו רוצים מאוד לצמצם את המהומות האלה לממד הסוציאלי שלהן, לראות בהן מרד של צעירים מהפרברים נגד המצב שבו הם נמצאים, נגד האפלייה. אך הבעייה היא שרוב הצעירים האלה הם שחורים או ערבים בעלי הזדהות מוסלמית. יש הרי בצרפת גם מהגרים אחרים שמצבם קשה. והם לא לוקחים חלק במהומות. ברור אם כן שמדובר במרד בעל אופי אתנו-דתי."
אלן פינקלקראוט, בשלב ההתרפסות בפני התקשורת והשמאל הצרפתיים: "אני מתעב את האיש שמצטייר מהכתבה [דבריו בראיון ל"הארץ"]. הוא אפילו מעורר בי סלידה. הוא זה הוא ואני זה אני. לתדהמתי הרבה התברר שאנו נושאים אותו שם."
ויליאם גולדנאדל, עורך-דין יהודי ששותף לדיעותיו של פינקלקראוט בראיון ל"הארץ", על הִשתפְנוּתוֹ של האחרון: "אם אתה אומר משהו שפוגע בחשיבה של השמאל, אתה נחשב למת מבחינה תקשורתית. העיתונים כבר לא מתייחסים אליך ומתעלמים מקיומך. אני חושב שאלן פחד שיתעלמו מקיומו."
שר הפנים הצרפתי ניקולה סרקוזי, שהפעיל יד קשה נגד המתפרעים המוסלמים והשחורים, על דברי פינקלקראוט בטרם השתפֵן: "מסייה פינקלקראוט הוא אינטלקטואל שמביא כבוד וגאווה לתבונה הצרפתית, ואם יש נגדו כל כך הרבה מבקרים, זה אולי משום שהוא אומר דברים נכונים. מה אתם רוצים ממנו? מסייה פינקלקראוט לא רואה עצמו מחוייב למחשבה האחידה של רבים מהאינטלקטואלים [מחוגי השמאל] שהביאה לכך שלה פן זכה ל-24% בבחירות. זה קרה בגלל מומחים להגיגים של סלון שחיים בין קפה דה פלור ובולוואר סן ז'רמן ומגלים פתאום שצרפת כבר לא דומה להם."
[מתוך דיווחו של דניאל בן סימון המסקר את הפרשה לעיתון "הארץ", גיליון 6.12.05]
הייתכן כי אינטלקטואלים, סופרים, אמנים, שחקנים ושאר ידוענים ישראליים – גם הם מפלסים לעצמם דרך ושומרים על מעמדם בתקשורת בסגנון של השתנה על עצמנו? – האם גם הם עושים שקר בנפשם מסיבות דומות לאלה שהביאו את פינקלקראוט לפרסם וידוי בנוסח משפטי מוסקבה בשנת השלושים של המאה שעברה? – או אולי שלנו כה שטחיים, זאת בלשון המעטה – שאין להם אפילו מספיק שכל ותיחכום לעשות שקר בנפשם, גם כי הכרת המציאות שבה אנו חיים מעולם לא הבליחה בתודעתם, כפי שאכן אירע לזמן-אמת קצר לפילוסוף היהודי-צרפתי?
ביום שלישי 13.12.05 בשעה 17:30
יתקיים קונצרט צלילים צעירים
בהשתתפות מקהלת "בת-קול"
(לאדם חדש יש סולו בקונצרט)
באודיטוריום הקונסרבטוריון ברח' שטריקר 19, תל-אביב
הכניסה חופשית!
אשמח לראותכם, אדם חדש
נעמן כהן: מאוד מוזרה תמיכתך המשיחית בשרון
שלום רב אהוד,
אתה כותב, בצדק [גיליון 96]: "'יוזמת ז'נבה' גרועה יותר מכל מה שחששתי. מתברר, למשל, שלא יהיה גבול ישראלי על הירדן בין הכנרת לים-המלח אלא ל'פלסטין' יהיה הגבול המשותף והפתוח הזה עם ירדן."
מצע "קדימה": "לעם ישראל תהיה זכות לאומית והיסטורית על ישראל כולה, יחד עם זאת, יש צורך ברוב יהודי, לכן עלינו לוותר על חלק מארץ ישראל כדי לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית." כך נאמר במצע מפלגתו החדשה של ראש הממשלה אריאל שרון, שכונסה היום (יום שני, 5.12) אחר הצהריים לישיבה. בישיבת הסיעה השתתפו 14 ח"כים מתוך ה-17 הקיימים (נעדרו אהוד אולמרט, חיים רמון ומיכאל נודלמן).
שרת המשפטים ציפי לבני הציגה בפני הנוכחים את עיקרי המצע המוצע למפלגה: המפלגה תתמוך בהקמת "מדינת לאום נוספת שעצם הקמתה פותרת את בעיות הפליטים ובלבד שאינה מדינת טרור." כמו כן נאמר במצע שהמפלגה תשמור על גושי ההתיישבות הגדולים ותשמור מכל משמר על ירושלים מאוחדת.
ברמה המדינית, קובע המצע תוכנית שהמפלגה תהיה מחויבת למפת הדרכים.
מה חסר? בקעת הירדן. שרון מוותר על בקעת הירדן. (המינוח המקובל הוא "שמירה על אזורי בטחון"). כלומר שרון מפקיר את בטחון ישראל.
המהות של מורשת רבין היא שמירה על תוכנית אלון. ריבונות ישראלית על בקעת הירדן והתנגדות למדינה פלישתינאית. תמיכה בישות מדינית מפורזת. (כלומר לא מדינה).
הרפתקת שרון תעלה לנו לא רק במחיר השחתת החברה הישראלית עד היסוד, אלא בחיי הישראלים כולם.
לכן מאד מוזרה תמיכתך המשיחית בשרון.
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
תוצאות הבחירות (במנדאטים) במפלגות שיחול בהן שינוי משמעותי
בכחול – כפי שפורסמו ב"חדשות בן עזר", גיליון מס' 91, אור ליום שני, 21 בנובמבר 2005, שעה לאחר ההודעה בחדשות חצות על פרישת שרון מהליכוד והקמת מפלגתו החדשה – ותחזיתנו אז עוררה תמיהה כמעט כללית.
המספרים באדום הם של סקר מינה צמח ו"דחף" ב"ידיעות אחרונות" מיום 9.12.05, לפני פרישתו של מופז מהליכוד וחבירתו ל"קדימה".
קדימה – 40 (39). ליכוד – 15 (13. מקודם 40). שינוי – 7-8 (5. מקודם 15). העבודה – 11 (23. מקודם 22). מר"צ-יחד – 3 (5. מקודם 6). בכל מקרה אין גוש חוסם לימין. לדעתנו העבודה בראשות פרץ תרד עד קרוב לתחזית שלנו, 11 מנדאטים, וכך גם מר"צ, 3.
האם תצטרך ישראל למחוק את דרום לבנון מעל פני האדמה?
זה סיוט וחלום בלהות. אבל מה נעשה אם איראן תגיע לסף יכולת גרעינית מבלי שמדינות העולם או ישראל תצלחנה לעצור אותה בפיתוחו, ובמקום להסתכן במשלוח טילים נושאי ראשי חץ גרעיניים, שהם כהכרזת מלחמה גרעינית על ישראל, תעביר איראן בחשאי נשק גרעיני מלא, או חלקי, לידי החיזבאללה בדרום לבנון, מה שיאפשר להם לשגר או לאיים בשיגור חימוש רדיואקטיבי שיזהם את צפון הארץ לדורות? האם נשמיד אז את טהרן? את ביירות? את דמשק?
אבל יש לנו שלום עם מצרים
ביבשה, בים ובבני-אדם מוברחים וגם מגיעים בגלוי ולאור היום מטעני נשק ותחמושת, טילים לסוגיהם ולוחמי טרור ממצרים, בת-בריתנו לשלום – אל רצועת עזה המתחמשת מיום ליום, כאשר הטרור המכוון לעבר היישובים שבתוך הקו הירוק לא רק שלא פסק אלא עתיד להתגבר כאשר הפלסטינים יפעילו את כל הארסנל שהם צוברים עתה בחסות מעֵין הפסקת אש בלתי ברורה בין ארגוני הטרור עצמם או כביכול גם כלפי ישראל.
יש הרבה אזורים בעולם ובהם פליטים. בשום מקום הם לא חיים חיי טפילות במשך עשרות שנים על חשבון האו"ם במקום להיות פרודוקטיביים ולבסס את מעמדם במקומם או להגר לארצות אחרות ולבנות את מעמדם מחדש. כל בעיית הפליטים הפלסטיניים היא מלאכותית, היא מוחזקת בכספי מדינות המערב ובעידוד המדינות הערביות כדי לערער את הלגיטימיות של מדינת ישראל, למרר את חייה ולקוות להשמדתה. הכספים שהושקעו עשרות שנים בכל פליט, ומחיר אמצעי הטרור נגד ישראל, יכלו לבנות שלוש מדינות משגשגות כסינגפור, ברצועת עזה.
ובמרכז הארץ, האינתיפאדה נמשכת: רוצחים ומתאבדים-מתפוצצים פלסטינים ממשיכים במלאכתם כבימים-ימימה – וזיכרון הציבור קצר, מקסימום יום-יומיים!
אהוד בן עזר: בתור מתפקד לליכוד בחרתי בפייגלין
לפני ימים אחדים קיבלתי פנייה טלפונית במסגרת משאל שנשלח לתפוצת מתפקדי הליכוד. נתבקשתי לסמן למי אצביע לתפקיד יו"ר התנועה, וזאת בלחיצה על הספרות מ-1 עד 7. היו שם נתניהו, מופז, כץ, שלום, לנדאו, פייגלין ועוד, ולכל אחד ספרתו. לחצתי כמובן 7 – פייגלין!
מה, אני מתפקד ליכוד?
כמובן שלא.
אז איך הגעתי לבחור בפייגלין?
מעשה שהיה כך הווה – חבר מרכז ליכוד יש בארץ, יוסף בן הדור שמו. מיספר הטלפון שלו דומה לשלי, רק שאצלו 97 בסוף ואצלי 27, ומה שאצלי – כך גם ברשומות הליכוד.
זה יותר מעשרים שנה לא הצליחה האדמיניסטראציה של המפלגה המתיימרת להנהיג את המדינה, ולא הצליח חבר המרכז שלה יוסף בן הדור, כנראה איש משכיל מאוד – לתקן את הטעות. מאות אם לא אלפי פעמים הטרידו אותי השיחות המלחששות "יוסף?" – ויכולתי לדעת בשמו דברים רבים "מבפנים", וגם לשוחח עם גדולי הדור הליכודיים בהעמידי פני יוסף. גם ידעתי כל פעם מתי מתקרב כנס של המרכז, לפי כמות הפניות אל יוסף. ואני, בנימוס, תיקנתי וחזרתי ותיקנתי לפונים את שתי הספרות האחרונות.
לא עוד!
מעכשיו אני מדבר בשמו, מבקש סידור בשמו, מצביע בשמו, מחרבן לכם את המישאלים שלכם בשמו – ומשתדל, בשמו, שפייגלין ינצח אצלכם במרכז!
ויש לי הרגשה ש"להכעיס" עשו עוד רבים מהמתפקדים שלכם, לכן נרתע מופז והלך לשרון.
כאשר התפוזים מבקשים – סחטֵני!
אנחנו שותים הרבה מיץ תפוזים. אחת הסיבות היא שהתפוזים עצמם, למאכל – פחות טובים משהיו פעם. בייחוד השמוטי. מגדלים אותו בדרום הארץ ולא בשרון. האדמה אחרת. המים ממוחזרים או בשפה נקייה – מי קולחין. וגם משקים ומזבלים את הפרדס באופן מוגזם. והתוצאה לא פעם שמוטי גדול מדי ויבש בחלקו העליון.
טוב. את השמוטי טרם ראינו השנה, אבל ממשק אורגאני בר-אל בגידרון (גיליון 96) הבאנו שלושה קילו תפוזי ואשינגטוניה אבל, כמו ולנסיה בסוף העונה, וקליפתם דקה וקשיחה מאוד. הם לא לאכילה אלא לסחיטת מיץ, וכנראה גודלו ללא השקאה מוגזמת ולכן טעמם מרוכז ומתוק מאוד, כי לאחר שהחילונו טועמים מכד המיץ המסונן, הגענו פה אחד למסקנה שאיננו זוכרים מתי שתינו מיץ נהדר כזה, גם הארומה. כאילו כל תכונות התפוז מרוכזות בו. ואנחנו סוחטים, סוחטים הרבה תפוזים למיץ, ומסננים, ומצננים. ואילו יכולנו היינו מחוברים כל היום לצינורית מציצה של מיץ תפוזים.
המורה שאהבתי יהודית טְרִיגוֹדָה
לאהוד שלום,
תודה לך על משלוח עיתונך אותו קראתי בעניין. הופתעתי לגלות בפרק ספרך ["לשוט בקליפת אבטיח" שהתפרסם גיליון 96] המספר על ילדותך בפתח-תקווה את שמותיהם של דוד חיון ויהודית טריגודה. שניהם כמובן קרובי משפחה. אני זוכר אישית את דוד חיון, שדמותו האצילית ונועם הליכותיו כבשו את לבי. הוא היה נשוי לאחות סבתי, פריחה מויאל, שנישאה לסבי יוסף אליהו שלוש. אגב אם לא קראת את ספרו האוטוביוגרפי אני מאוד ממליץ לך לרכוש אותו בהוצאתו הראשונה בהוצאת ספרים מסחרית ("בבל"). יהודית טריגודה היתה בתה של אחות אחרת של פרחה שלוש.
אגב, פרט העשוי לעניין אנשי מקצוע. ארכיונו של דוד חיון נתרם לאוניברסיטת תל אביב על ידי משפחתו.
אשר להעברת הספר "מי היה אותו אפלבום" בקובץ [מחשב, לאחר שאזל בדפוס], אעשה זאת ברצון בהזדמנות קרובה.
שבת שלום ושוב תודה,
אביעזר שלוש
אהוד בן עזר מעיר: את המהדורה הראשונה של ספרו של יוסף אליהו שלוש נתת לי בשעתו במתנה והוקסמתי ממנו וגם שמחתי שיצא עתה לאור במהדורה חדשה בהוצאת "בבל". על ארכיונו של מנהל בית הספר פיק"א בפתח-תקווה דוד חיון, המצוי באוניברסיטת תל-אביב, נודע לי בשעתו מפי משה רפאלי (מוסה) ז"ל, שאף ניסה לעשות עבודת מחקר על הארכיון, שחלק ניכר ממנו כתוב בצרפתית. ראוי הוא דוד חיון שתיכתב עליו מונוגראפיה מקיפה.
דיעה אחרת על "קדיש" לברנשטיין בפילהרמונית
לאודי,
רציתי רק לומר לך שמאוד נהניתי אתמול בקונצרט. זה רק מראה שלא צריך לקרוא ביקורות מראש. החלק הראשון נהניתי כמצופה. מישה מאיסקי ניגן יפה מאוד. אמנם לא חדר לליבי, אך בהחלט נהניתי.
מ"קדיש" הופתעתי ממש לטובה. טוב שנשארתי. לא היה עולה על דעתי לצאת בהפסקה. רוב הקהל נשאר, והאולם היה "מפוצץ". זו יצירה קולית מאוד יפה, שאינני מכירה. המקהלות היו בלתי רגילות!!!! גם זמרת הסופרן. אפילו ליאורה ריבלין עשתה את המלאכה יפה. היא לא צרמה לי כמו שחשבתי שתצרום. היא בהחלט עמדה בכבוד במשך כל הערב. מערכת ההגברה לא הפריעה לי. בהקראה זה כנראה הכרחי. והסך-הכול היה ממש יפה ומרגש. אתמול – 10 בדצמבר, מלאו בדיוק 42 שנה מאז נערכה בתל-אביב הבכורה ליצירה הזו, כשברנשטיין מנצח עם חנה רובינא כקריינית!!! – המנצח ציין זאת לפני תחילת היצירה, וכך גם כתוב בתוכנייה.
אחותך,
לאה שורצמן
צהריים עסקית של טעימות מכל תבשילי הבית, מאכלים טריפוליטאים
במסעדה של בינו, ד"ר שקשוקה, ביפו, ב-118 לזוג (הטיפ כרצונכם)
מדי פעם מתחשק לנו לזלול ארוחה בנוסח "שור אבוס וארוחת הירק" (היום יש בתי ספר עם תלמידים שמעודם אף לא שמעו את שם הסיפור הנפלא של טשרניחובסקי) ואז אנחנו צוברים תיאבון בשיטוט ברחבי שוק הפשפשים ביפו ומגלים כל פעם מציאות חדשות, שהמיסתורית כבר יכלה לפתוח – ממה שצברה מהן במשך השנים חנות של ענתיקות בבית שלנו, כולל גם אותנו – ויורדים למסעדה הכשרה (בהשגחת הרבנות המקומית) של בינו, שהבריא מאוד מאז ראינוהו לאחרונה, אבל גם אנחנו לא רזינו. באים אליו לאכול קוסקוס טריפוליטאי, שהוא מנת הדגל של המסעדה, למרות שהיא נושאת את שם השקשוקה, המיטגנת-מתבשלת בה ללא הרף מנה-מנה בשתיים-שלוש מחבתות במקביל על אש תמיד.
(של ביאליק, כמובן. רצינו רק לבחון אתכם. ואם חשתם בשגיאה – אז בארצות אחרות היו אומרים שאתם מהאריסטוקראטיה).
הפעם קידמה אותנו המלצרית הנחמדה יהלומה בבשורת צהריים עסקית של טעימות מכל תבשילי הבית ב-59 שקל לסועד החל משני סועדים. והנה לכם פירוט הארוחה המדהימה שאכלנו, ועוד הותרנו ממנה מנה שלמה שנארזה לנו בשלוש קומות, לקחת הביתה.
לפתיחה קיבלנו חצי כיכר לחם לבן אחיד טרי פרוס לפרוסות עבות, והקרום קשה, כד גדול של לימונדה משגעת עשוייה מיץ לימון טרי, רסק לימונים, פרוסות לימון בקליפתו, מי ורדים, קרח וסוכר. עד מהרה הגיעו ארבע צלוחיות של מתאבנים:
סלט קוביות תפוחי-אדמה קרות שבושלו קודם עם דג וניתן להגישן חמות או קרות, בלי הדג, רק בציר שלו, וקוראים להם מָשְׁוִיָה.
סלט חצילים מבושלים בעגבניות.
סלט דלעת מתובל אדמדם-ורוד הקרוי צֶ'רְצִ'י.
סלט רצועות סלק אדום בטעם טריפוליטאי.
וכן סלט סלסה, עגבניות מרוסות בשום ובתיבול כוסברה. אליהם צורפו סלט ירקות גדול וסלט כרוב מוחמץ-מעט בתוספת ירקות אחרים.
המיסתורית אוהבת מאוד חְרֵיימֶה, אז הביאו לה מנה אקסטרה בתור מתאבן. כאן לא עושים חשבון לפי מנה יותר או פחות. ואילו אני לא יכול לשאת את הריח של החריימה, ובייחוד שדג נסיכת הנילוס מוחרם אצלי לא רק בגלל טעמו אלא מפני שחיסל את מרבית הדגה האחרת באגם ויקטוריה, ולבטח הדגים האחרים באגם היו טעמים ממנו.
וכמובן – הנזר של המתאבנים, או המנה הראשונה – מחבת שקשוקה על צלחת עץ, שבו צפים שניים-שלושה חלמונים חצי מבושלים על מצע חלבוניהם שהלבינו בתוך רוטב מתובל טעים מאוד של עגבניות מבושלות. בדרך כלל השקשוקה מתבשלת הרבה זמן במגש ברזל גדול, ומוציאים ממנה מנות כאשר הביצים כבר עשויות היטב. אצל בינו רק הרוטב מוכן מקודם ואילו הביצים ממש טריות ומתבשלות-למחצה בו במקום עם הרוטב המוכן.
ולאחר שמילאנו כרסינו במתאבנים, הגיעו המנות העיקריות:
צלחת הקוסקוס בגבעה צחורה.
מרק ירקות ובו צפים הירקות המבושלים לצקת על הקוסקוס – גזר, דלעת, כרוב, קישוא ותפוח-אדמה, והרבה גרגרי חומוס בתחתית הצלחת.
קערית בשר מבושל עם שעועית לבנה ותפוחי-אדמה.
קערית בשר מבושל בשעועית ותרד. לכל תבשילי הבשר יש צבע כהה-אדום, והבשר נימוח בפה לאחר בישול ממושך.
והנה באה פלטת הממולאים-בשר, צלחת גדולה ובה המַפְרוּם שהוא שתי פרוסות גדולות של תפוח-אדמה ממולאות בשר ומטוגנות קלות לפני הבישול בעטיפת ביצה טרופה.
קציצת סולת עשוייה עם שומן כבש.
קישקע ארוכה ממולאה בשר ואורז, הקרוייה מָסְרָן.
וכן גוש בשר גדול כהה מבושל היטב ונמס בפה, והכול על מצע של גרגרי אפונה ירוקה טובלים ברוטב אדום-כהה ו"קצת" שמן.
נו, יש לכם עוד כוח להמשיך? גם שלושה סועדים לא היו מסוגלים לחסל שולחן טעימות שבו כמעט כל טעימה היא מנה עיקרית לעצמה. ועכשיו יהלומה יושבת לצידנו ואני רושם מפיה את כל פרטי הארוחה הזו, בבחינת דע מאין באת, מה אתה אוכל, ומה אתה הולך לעשות בחוץ אחרי שתאכל– [סידרה של גְרֶפְּצִים שכל אחד מהם כצופר של מכונית עתיקה שיכול היה לנפץ זגוגיות (אילו כְּמֶצֶרֶט בשעתו עשינו נפלאות ברומאן האנטישמי-בחלקו של גינטר גראס "תוף הפח") – והמסתורית כמעט מתעלפת למשמע כל גרפץ, בייחוד אם יש עוד אנשים בסביבה!]
יהלומה לוקחת לארוז את מקצת הדברים שהותרנו (על הלחם הלבן, למשל, ויתרנו, וגם סלטי הירקות). מושכת את מפית הנייר הגדולה שכיסתה את כל השולחן, ועכשיו הוא נקי לקינוח:
שתי כוסות טה חם וריחני שהוא חליטת קינמון, ציפורן, הל ופקעות ורדים, עם בוטנים קלויים זרוקים בתוכו, ובצלחת גם שלושה ריבועים גדולים של עוגת סולת בצימוקים וציפוי גרגירי סומסום. עוגה חמה מהתנור, אפוייה היטב ושחומה למעלה. מה זה מעדן. נוטף דבש מרוב מתיקות!
זהו. תשלום במזומן או בשיקים. לא מקבלים כרטיסי אשראי. השארנו 24 שקלים טיפ, שיחד הם 142 שקלים לארוחה זוגית או יותר נכון משולשת, כי שלוש קופסאות הפלסטיק השטוחות שנשאנו עימנו הביתה לצהריים של מחר, הספיקו שיירים גם למחרתיים.
הכתובת: מאכלים טריפוליטאים, ד"ר שקשוקה, בית אשל 3, יפו, טל. 03-5186560. סגור בלילות שישי ובשבתות. אפשר להזמין ארוחות בטלפון. שירותים סבירים בחצר. אפשר לשבת באולם הפנימי, עם תפאורה מעניינת של עשרות פרימוסים עתיקים תלויים בתקרה, ושלל ענתיקות וצילומים על הקירות, ואפשר לשבת בחצר. המסעדה נמצאת מרחק בתים אחדים מכיכר השעון, אבל לאחרונה מתבצעות בכיכר ובבניין הסארייה הסמוך עבודות שיפוץ, שהביאו לסגירת רחוב בית אשל, ויש להחנות את המכונית במקום מרוחק יותר.
גאולה – הצועד ברגל הוא יהושע שטמפפר
בשיחה בשניים בגל ב' לפנות ערב עם אלי עמיר ב-8.12.05 דיברה גאולה כהן בשבחו של בן-גוריון, ובאנשים שאותם שיבח, והביאה לדוגמה "אחד שהלך ברגל לארץ-ישראל, שכחתי את שמו, ממזרח-אירופה!"
ובכן, האיש הנשכח הזה הוא יהושע שטממפר, האידיאולוג של ייסוד המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, שהקדים ועלה מהונגריה בשנת 1869, ומשם הביא את הוריו וגם השפיע על דודו אלעזר-לאזאר ראב לעלות עם משפחתו לארץ-ישראל. בן-גוריון ראה בעלייתו ברגל של יהושע שטמפפר לארץ-ישראל את ראשית המפעל הציוני של יישוב ארץ-ישראל.
שפר מזלה של משפחת ראב בן עזר – שיהודה ראב בן עזר הכתיב את זיכרונותיו בספר "התלם הראשון", שאסתר ראב בתו היתה למשוררת הארצישראלית הראשונה וכתבה גם בפרוזה את סיפורי המושבה, ואחרון, בינתיים, אני, שהקדשתי למושבה חלק ניכר מכתיבתי ולא רק על משפחתי אלא גם על אברהם שפירא.
לא זכו לכך יהושע שטמפפר, הוגה רעיון המושבה, ולא דוד מאיר גוטמן, שללא חזונו וכספו לא היתה נקנית אדמתה בשנת 1878; נדמה לי שגם על יואל משה סלומון לא נכתבה עד כה ביוגראפיה. לזרח ברנט יש דואגים מקרב בני-משפחתו, ובהם פרופ' יפה ברלוביץ ודניאל דורון, אך דומני שביוגראפיה טרם נכתבה. גם דיוקנו של איש מהם טרם התנוסס על בול ישראלי, שהרי הם אינם רבנים שונאי ציון או עסקנים שלא עסקו בבניין יום אחד בחייהם.
מחווה לאברהם שפירא, שומר המושבה
135 שנה להולדתו – 40 שנים למותו
יום ראשון, י"ז כסלו תשס"ו, 18.12.05, בשעה 20.00
בבית אברהם שפירא, רחוב הרצל 20, פתח-תקווה
במעמד ח"כ ראובן (רובי) ריבלין, יו"ר הכנסת, ומר איציק אוחיון, ראש העיר
דברי פתיחה: גב' דרורית גור-אריה, מנהלת מינהל התרבות
רב-שיח בהנחיית הסופר אהוד בן עזר
משתתפים: אל"מ במיל. ד"ר מאיר פעיל, היסטוריון צבאי
ד"ר מרדכי נאור, היסטוריון וחוקר ארץ-ישראל
הסופר חנוך ברטוב
וכן תועלה ההצגה: "השומר האגדי", סיפורו של אברהם שפירא
בביצוע השחקן קובי שטרית.
כרטיסים במחיר 20 ₪ כולל קפה ומאפה באגף התרבות, טל. 03-9052349.
בחסות עיריית פתח-תקווה, מינהל התרבות, אגף התרבות, ומרכזים קהילתיים פתח-תקווה
בית עגנון בירושלים מזמין
מסע אקזוטי עם נוסעת אלמונית
אירוע לרגל פירסום ספרה של נורית גוברין
"נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה"
בהוצאת כרמל
המשתתפים:
הסופר בן ציון יהושע , יו"ר
האדריכל דוד קרויאנקר
חוקר הספרות ז'יל אמויאל
המשוררת פועה שלו-תורן
פרופ' נורית גוברין
הצמד "דואו בהקטי", בחליל הודי ובכלי הקשה
האירוע יתקיים ביום רביעי, י"ח בטבת תשס"ו, 18.1.2006, בשעה 19:30
בבית עגנון בירושלים, רח' קלאוזנר 16, תלפיות, ירושלים
טל. 02-8716498, פקס 02-6738285
דמי כניסה 20 ₪
חברי סומליו"ן משתתפים באבלה של הסופרת מאשה קאלו
במות עליה בעלה אלברטו
ההלוויה התקיימה אתמול, יום ראשון
יושבים שבעה בבית המשפחה, רח' בורוכוב 48, דירה 4, גבעתיים
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק עשרים ושבעה
יום השואה. כשדאי מכה וְקֶסלר לוקה. מגרשים אותי מבית-הספר
חזרתי ללמוד, דרוך כקפיץ ושואף נקם. ממש מסוכן. אמנם, אפשר לחשוב! – רזה הייתי כמקל. שטוף בקריאת ספרים, הרבה גם על "השאלה המינית", בהסתר. ובשיעורי הגדנ"ע דווקא אני, שהקדשתי את כל החופש הגדול לקורס מֶ"ם-כַּ"פִים, לא הצלחתי להצטיין בכושרי הגופני, וכל כך התייחסו בביטול לכושרי עד שלא ביקשו ממני כלל להדריך כיתה בשיעורי הגדנ"ע. ואני קיבלתי זאת בשתיקה כאילו ברור שזה מה שמגיע לי.
צבי ואני החלטנו אז להיות סופרים וישבנו בצל עץ-הזית בחצרי לכתוב רומאן על תולדות העולם מבראשית לפי "דברי ימי ישראל" המנוקדים של גְרֶץ, בשישה כרכים, שאבא קנה לאימא מתנת אירוסין, ועד לייסוד המושבה ותולדותיה לפי ספר היובל העבה, הירוק, שקיבלתי בירושה מסבא-מצד-אבא.
נלי עזבה זה מכבר את המושבה, והאחוזה נמכרה.
יום אחד, זה היה "יום השואה" ואני תורן-הכיתה, ולכבוד היום המיוחד הזה, בטרם צאתם להפסקה הגדולה, סובבו חבריי, ובראשם גיורא וצבי, את כל המכתבות בכיתה כשגבן אל הלוח, וירדו למטה לשחק כדורגל, משחק שאותו המשיכו מהפסקה להפסקה ואילו השיעורים היו רק ההפסקות שבין משחק למשחק.
באמצע ההפסקה נכנס לכיתה המורה לתנ"ך דוקטור קֶסְלֶר, איש לא צעיר, קירח כמעט-לגמרי עם דבלולי שׂער-שיבה על עורפו. כפוף קִמעה ופרצופו עגול ועיניו חסרות מנוחה. איש חלש ורגזן. נכנס, ראה את המהומה ופקד עליי לרדת לקרוא את כל התלמידים לחזור לכיתה כדי שיסדרו את המכתבות לקראת השיעור בתנ"ך.
ירדתי. אינני זוכר אם ביקשתי מהם לעלות או לא. ממילא לא היו שומעים לי. משולהבים רצו על פני מגרש החול, בועטים ומשתטחים אחר הכדור. אני שנאתי את המשחק הזה ומעודי לא לקחתי בו חלק. איך אפשר לשבת בכיתה כשאתה מזיע והחול מדגדג בצווארך.
עם הישמע הצלצול עלינו כולנו לכיתה. בפתח הכיתה עמד נרגז דוקטור קסלר, פניו סמוקים, והתנפל עליי באגרופיו הקמוצים, המגויָדים –
"אתה! אתה!" כמו נחנק, "מנוול!"
ונטף מפיו איזה ריר של כעס.
רק זה היה חסר לי.
חמתי בערה בי. הפעם לא אשתוק, לא אתן גווי למכים – כמו שכתוב בתנ"ך. אני מסוכן! – רק נגע בי אגרופו, שרט בלחיי, צורח ושורט כאישה היסטרית – ומיד תפסתי בו והתחלתי מכה בחזרה. שנינו היינו אחוזים איש בזרועות יריבו, זקן ונער, עומדים על סף הכיתה ומחליפים מהלומות. ומאחוריו אני רואה את גיורא, שהשתחל איכשהו פנימה לכיתה, והוא מרקד מרוב שמחה ובועט מדי פעם באחוריו של דוקטור קסלר. תלמידים רבים מכל הכיתות הסמוכות הצטופפו סביבנו בפקעת נרגשת של צעקות וקריאות. ואחדים אף הצטרפו להכות את דוקטור קסלר המסכן.
כשאני חושב על כך היום – זה היה מעשה נורא. להגנתי אוכל רק לומר שהוא התנפל עליי, ראשון. לא קל לי להמשיך לתאר. החזקתי בראשו השׂב. שערותיו הדלילות, המשומנות, התחככו בבגדיי ובזרועותיי. כולנו הזענו. ריח נערים מזיעים כדורגל, אבק, גיר ובגדי איש זקן.
כבר אמרתי, הגימנסיה שלנו היתה פרועה-לשִמצה, וכבר קרו מקרים: הורידו דלת מציריה והשעינו אותה לקיר. המורה לאנגלית גברת זלְקָאִי, "המַכְשֵיְפֶה", שדמתה לציפור צבועה מקרטעת על עקבים ונהגה להתעמר בנו ולצרוח עלינו: "דֶר אִיז אֶ סְמֵל אוֹף אַנְוַשְׁד בּוֹדִיס אִין דֶה קְלַס!" – וכאשר היא משכה בדלת לסוגרה מאחוריה, החלה הדלת נופלת עליה וכמעט הרגה אותה.
פעם ענה גיורא לשאלתה ואמר שהוא "הֶס וִיזִיטֶד דֶה אַפֶּר צִילִינדֶר" בהתכוונו לגליל העליון!
בשעת שיעור קדחו תלמידים חורים בקירות והסתכלו בעדם החוצה. הניחו "פקקי"-פורים שיתפוצצו תחת הקתדרה כאשר המורֶה עולה עליה. "פקקים" כאלה כבר מזמן אסורים, גם אקדחי-הצעצוע שירו אותם, וגם הקתדרות כבר נעלמו מבתי-הספר.
ומה עוד? החברים הטובים שלי זִמזמו והשליכו בשיעורים זה על זה פירות זעירים, בּוֹמְבַּלָך, שצמחו על עץ בחצר. כבר אמרתי – "רפובליקת שׁקִיד" ו"הפואמה הפדגוגית" היה אפשר לכתוב על בית-ספרנו הפרוע, שאמנם כמה מטובי סופרינו למדו בו ולא ניזוקו כלל.
לבסוף הפרידו איכשהו בינינו. לא נשארתי רגע לחכות בבית-הספר. באתי הביתה ואמרתי:
"אני חושב שהפעם זה סופי."
"מה סופי?"
"גמרתי עם הגימנסיה. הרבצתי לְמורֶה."
"אתה?"
"כן. הוא התחיל ראשון. הרי אמרתי לכם – פעם שנייה לא אבליג. ככה זה. לא איכפת לי. כשדאי הִכה וקסלר לקה!"
"תִראו מי שמדבר, ביאליק!"
"כן. אני שונא את כולם. ולא אבקש סליחה. הוא אשם. אני אתן מכות לכל מי שינסה להתקרב אליי. אני מסוכן. אני מ"ם-כ"ף בגדנ"ע. אני אלחם!"
גירשו אותי מבית-הספר.
התכנסה ישיבת-מורים וקיבלו החלטה כמעט פה-אחד. היחיד שהתנגד היה המורה למתמטיקה גורדון, איש שמן ונחמד, אוהב-חיים, מורה נפלא שלימד באותה גימנסיה גם את אימא בנעוריה. והיית יכול לראות אותו יושב בחנות-הנקניקים של אדון בַּרְטֶרֶר, ברחוב הראשי של המושבה, שותה ספל בירה וזולל נקניקיות. זה היה מורה! מכוח חודשיים של שיעורים פרטיים שלימד אותי הצלחתי לימים לעבור את בחינת הבגרות במתמטיקה, המקצוע שבו לא הצטיינתי מעודי, וגם פיגרתי בו, כזכור, בחודש לימודים מִסוף כיתה אל"ף.
כאשר קראתי את הספר הנפלא של אנדרה מורואה, "המישמנאים והמירזנאים", ראיתי לנגד עיניי באזרחי מדינת מִישְׁמַן המבוגרים את דמות המורה גורדון, שכיום אני שמן יותר ממנו.
[מה זה שמן? – אדם חדש, הנכד הקטן של בן-דודי אורי, כאשר הוא בא אליי עם סבו כדי לשחק איתי, מיד טופח לי על הבטן ומכריז: "בֶּטֶן שָׁמֶן! בטן שמן!" – והוא מתעקש לנשק אותה כשראשו מגיע עד לטבורי. ביום-הולדתו הרביעי הכניס בלון תחת החולצה וצעד בחדר כשהוא קורא בשמי וטופח על בטנו: "בטן שמן! בטן שמן!" – מיד עדת חבריו וחברותיו הקטנטנים עשו כמוהו, טמנו בחולצותיהם בלונים שהתגלגלו על הרצפה, צעדו בסך וחיקו אותו ואותי: "בטן שמן! בטן שמן!"]
מחברת החיבורים שלי, ראשית ניסיונותיי הספרותיים וההגותיים, נִשארה אצל אחד המורים. עכשיו קראו בה כולם בעיון.
"לאורי בן עמי יש רעיונות נאציים," קבעו, והדבר נפוץ עד מהרה במושבה, "הוא חולם להיות 'אדם עליון' בהשפעת הספר 'כה אמר זראתוסתרא', ניטשה חדש. לא פלא שהוא מכה ומשתולל. חושב שהכול מותר לו. צאצא מופרע של המֵיפלאוּאֶרס ההונגריים מחוף יפו!"
אני!
אני, שהספקתי כבר להיות מרכסיסט וקומוניסט אחרי שקראתי "קורס ראשון בפילוסופיה" של פוליצר והחלטתי כי העתיד טמון בכלכלה מדינית, אחרי שקראתי את "כלכלה ומשטר של ז'אן בַּאבִּי וגם קניתי את "עקרונות הכלכלה המדינית" של היהודי-אנגלי דוד ריקרדו, מאבות הכלכלה המדינית בראשית המאה התשע-עשרה, מתוך אמונה גמורה כי מספר של יהודי אלמד יותר טוב את המקצוע, בקיצור – אני, שכּל תקופת זמן היתה לי השקפת-עולם אחרת, כי חיפשתי את המקצוע או התורה שמסבירים את הכול, הכול – איך העולם, איך האנושות, מה הם הכוחות הפועלים –
ומה שהעליתי בינתיים, בהתנסותי ובחקירותיי המעשיות, לא היה אלא שהרבצתי למורה זקן ורגזן.
אבא יצא למערכה על עתידי. צבי וגיורא, מנהיגי הכיתה, רצו להכריז שביתה ממושכת, עד שאחזור ללימודים. אבא הפציר בהם להמשיך ללמוד כרגיל. הוא הבין שבדרך של התנגשות חזיתית עם ההנהלה לא נשיג דבר. כן, היתה גם דרך אחרת.
דוקטור קסלר המשכיל, המעודן, האירופאי, היה כרוך יותר מדי אחרי הבנות. בהפסקות היה עומד איתן וקורא אצלן עתידות על כף-היד ומגרד באצבעו ארוכת הציפורן ובינתיים ידו השנייה נחה על שכמן במחווה של אבהות, כמגונן עליהן, ובעצם מלטף להן.
בשיעורים, אם זרק מישהו בּוֹמְבָּלֶה זעיר לעבר גבה של אחת התלמידות, וכדוּרוֹן-הפרי של עץ-הסרק חדר פנימה, היה דוקטור קסלר שׂב-השיער ניגש אל זו מאחור בחמת-זעם ומוציא במו-ידיו את הבּוֹמְבָּלֶה מתוך הרווח הצר שבין שמלתה או חולצתה – לגבה, עד למטה, למטה. ופניו סומקים אז באש מוזרה, וקצף הכעס הקודם עודנו מלבין בזוויות-פיו, והכול לעיני הכיתה.
איה הצחקנית בעלת העיניים הכחולות, קלת-הדעת של הכיתה, סיפרה לנו שפעם ירדה כל-כך כף-ידו של דוקטור קסלר על גבה עד ששרטה לה את פי הטבעת ולדעתה אפילו נגעה לה בקָקִי.
אִיחְס!... פִיחְס!... לא האמנו לה. חשבנו שהיא מנסה לעשות עלינו רושם, כדרכה.
[היססתי אם להזכיר את איה המַזְמֵזָנִית מפני שהדרך שבה אני מתאר אותה, אשְׁכּנַזִיוֹנֶת בעלת עור שחום וחלק כקטיפה – כן, היינו מכנים אותה אַיוֹנֶת – אינה נחשבת בימינו לגעגועים תמימים לימי הנעורים, לפלומתן הכּוּסִית הנכספת של הבנות בתקווה שלפחות תרשינה לנו במִזמוז לֵילי לעשות עליהן "מברשת" (פוּרְשָיֶה בערבית), אם אפשר רטובה – אלא נחשבת לחזירות שוביניסטית גברית ובהחלט לא תקינה פוליטית.
בעיני הפמיניסטיות, גבר שכותב על נשים כאובייקט מיני אינו שונה בהרבה מאנס אלים או ממטרידן כפייתי – אלא אם כן הוא לא אונס ואף לא מטריד אישה אלא רק שורף חיות ארבע זונות רוסיות בשנתן בדרום תל-אביב, שעל כך מסופר בעיתון "הארץ" מיום 6 בדצמבר 2001:
"בית המשפט המחוזי בתל-אביב גזר אתמול ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, על [הפושע], שהורשע בשידולו של [הפושע האחר, הרוצח] להצית מכוני ליווי בתל-אביב. באחת ההצתות, שאירעה בשנת 2000, נספו [נספו! לא נהרגו, לא נרצחו בשריפה מכוונת! אלא נספו, כאילו תאונה קרתה להן!] ארבע צעירות.
"בנוגע ל[פושע האחר, שביצע את ההצתה בפועל], נקבע בחוות דעת פסיכיאטרית כי הוא אינו אחראי למעשיו וזקוק לאשפוז. לחוות הדעת הזו קדמה בדיקה פסיכיאטרית שבה נקבע כי [הפושע האחר] אחראי למעשיו וכַּשִׁיר לעמוד בדין. התובעת לא קיבלה את השינוי במסקנות המומחים וביקשה להמשיך לנהל את המשפט נגד [הפושע האחר] למרות חוות הדעת השנייה."
מעניין כמה שנים תיגזרנה, אם בכלל, על הרוצח עצמו! – לא שמעתי שנשים ואִרגוני נשים, שרדפו עד חורמה את אלוף מרדכי גיבור ישראל והרסו אותו כמעט כליל, וגם הביעו אכזבה על עונשו הקל – הרימו קול זעקה על פסקי-הדין המצחיקים הללו!
אני כבר רואה כי "ספר הגעגועים" הולך ונעשה דומה לעיתון או למכתב למערכת. איך אפשר בכלל להכניס דברים טריוויאליים כאלה לרומאן ספרותי? מי בכלל יֵדע מי היה אלוף מרדכי בעוד מאה שנה? – שלא לדבר על ארבע זונות רוסיות ששרף יהודי המחשיב עצמו דתי.
מאחר שפרופסור איזידור לְבוֹנָה, שחלם כל ימיו להיות רקדן בלט, הגדיר את כתיבתי כ"פוסט-ריאליזם טריוויאלי פוסט-פמיניסטי" – עלה בדעתי שהנה-הנה ההוכחה מה סופרים פוסט-ריאליסטיים טריוויאליים פוסט-פמיניסטים מכניסים לספריהם הפוסט-ריאליסטיים טריוויאליים פוסט-פמיניסטיים! פּוּק! פּוּק! פּוּק... הוקל לי!]
אבא שיתף את ידידו, ראש-העיר, בשערורייה שטרם פרצה, ושאל: "האם הנהלת הגימנסיה רוצה שיינתן פומבי לכל המעשים החינוכיים הללו?"
לא. לא. נבהלו. בשום פנים ואופן. הם גם לא התלוננו מעודם במשטרה על מעשי-בריונות של התלמידים וזאת כדי שלא להוציא שם רע לבית-הספר. המדיניות שלהם היתה לטאטא את הלכלוך אל מתחת לשטיח, כמו שאומרים.
היה מגיע מתל-אביב למושבה עיתון או שבועון על נייר פשוט בשם "עיתון מיוחד" בעריכת ד"ר אמיל זאובר וכולו שערוריות עסיסיות, לרוב ללא שמות. רימונה בְּיַאלִיסטוֹק וירדנה בְּלוּם שלנו כיכבו ב"עיתון מיוחד" בשמות בדויים בכתבה "חורשים בשדות המושבה" שסיפרה כיצד אושפזו השתיים בבית-חולים "הירקון" אחרי שלאחת הוציאו את האפנדיציט בפעם השנייה, ולשנייה – בפעם השביעית, כל כך פוריות היו!
על כן נועדו שוב בהנהלת הגימנסיה ושינו את החלטתם. אמנם עונש הגירוש בעינו עומד, עד סוף השנה, אבל ירשו לי לגשת לבחינות, ואקבל תעודה.
ישבתי בבית ולמדתי. צבי היה מביא לי את השיעורים. גיורא גם אז המשיך להעתיק ממני, ולימודיו השתפרו באותו שליש אחרון פלאים, כי אני לא הייתי בכיתה ולא יכלו לראות את המקור. הייתי גיבור בית-הספר. וכל אותם אנשים במושבה שרק ידעו עליי מפי השמועה ולא הכירו את המראה הצנום והחלשלוש שלי – היו בטוחים שאורי בן עמי הוא בריון רחב-כתפיים ועב-זרועות, כפי שהיו כמה מבני משפחות הכדורגלנים במושבה.
אך היה עליי, בתמורה, לבקש סליחה ממורי דוקטור קסלר.
עשיתי זאת רק למען אבא שהפציר בי, אבא שהצליח להעביר מעליי את רוע גזירת הגירוש המוחלט, ללא תעודת-גמר, שלא היה מאפשר לי להתקבל לשום בית-ספר אחר.
באתי לחדר-המורים, סיננתי בשפתיים קפוצות את המילה, והסתלקתי. דוקטור קסלר לא ענה לי אפילו. רק הִמהם משהו. אכן, גם אותו סילקו בסופה של אותה שנה מהגימנסיה. ואילו גיורא, עם עוד כמה חברים, פרצו שבועות אחדים אחרי אותו מקרה לחדר-המורים, חִרבנו על המפה הירוקה, קרעו יומנים, שברו חלונות. ומחמת הבושה לא הזעיקה, כמובן, הנהלת הגימנסיה את המשטרה.
ואני, לשנה הבאה, עברתי ללמוד בתל-אביב, בבית-ספר תיכון חדש. וכך, במו-ידיי, שלפתי את עצמי מן הגימנסיה הגרועה שבמושבה, ונפתחו בפניי אופקים של תרבות ויופי ושל ספרות עולמית ועברית ושל ערכים, ומה שחשוב מכל, וכלל לא ידעתי זאת קודם – נלי למדה שם. ושוב ישבתי איתה יחד בכיתה אחת. ואפילו לשולחן אחד. וכמעט מראשית אותה שנה התחלתי לכתוב שירים, ואחר-כך סיפורים, ולא הפסקתי עד היום. אף כי את נלי הפסקתי לראות זה שנים רבות.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק עשרים ושמונה: אקדח-הנשים של סבא-מצד-אימא. "סִי וִיס פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!" שני כדורים עקרים וחור-בדיקט אחד
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
מוזיאון תל אביב לאמנות על שם סמי ואביבה עופר
מבקש מכל מי שתרם לו תמונה או אוסף לבוא לקחת אותם חזרה כי קירות המוזיאון צריכים להישאר ריקים עד אשר לא יגיע אליהם גם אוסף האמנות של הזוג עופר כי אפילו זונות שבונות בורדל לא משנות את שמו תמורת תרומה עלובה שכזו.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות פתח-תקווה", "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי על רקע עין-גדי שחלקו פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"), "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות), "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990), "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000, וכן רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר, וחוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי, עברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל