גיליון מס' 98    

תל אביב, יום חמישי, י"ד בכסלו תשס"ו, 15 בדצמבר 2005

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

עוד בגיליון: אורי הייטנר: סמרטוט על מוט

סופר נידח מר א. בן עזר מדווח ישירות ממקום תאונת הרכבת שלשום!

הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 28

באבל על מותו של פרופ' דייוויד פטרסון

מייסד המרכז ללימודים עבריים ויהודיים באוקספורד ובאחוזת ירנטון הסמוכה

בעל העיטור "קומנדור אוף בריטיש אמפייר" מהמלכה אליזבת

על פעילותו רבת השנים בתחום החינוך והמחקר היהודיים בבריטניה

ידיד לסופרים עבריים רבים שבזכות המרכז בירנטון זכו בחודשי כתיבה שקטה

איש יקר, אוהב עברית, אוהב ספרות ואוהב ישראל

תנחומינו שלוחים לאלמנתו ג'וזי ולכל בני משפחתו, שזכינו בידידותם וגם בילינו במחיצתם את ליל הסדר באוקספורד, בהנהגתו של דייוויד הבלתי-נשכח

דורון גיסין

אסתר גיסין שבה לביתה

בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, השתלטו הגייסות התורכיים על אזור המושבה פתח-תקווה וקבעו בה את קו החזית אל מול כוחותיו של הגנרל אלנבי, שהלך והשתלט על מרחבי ארץ-ישראל. פגזי התותחים נפלו בגבולות המושבה, הכדורים שרקו בין הבתים, וחיילים תורכיים חפרו עמדות הגנה בין עצי הפרדסים. האוכל היה בצמצום ובכל רגע יכול היית למצוא עצמך מאוים על-ידי כידון או קנה רובה שבידי חייל תורכי רעב שדרש "אק-מק" – לחם. בדרך כלל התשובה הייתה "אק-מק יוק!" – אין לחם.

ובאחד הלילות הזדעזעה דלת ביתם של שלמה-זלמן ואסתר גיסין מדפיקות חזקות. הבית עמד בראש גבעה בגבולה הצפוני של המושבה [כיום רחוב אבשלום גיסין, סמוך לתחנת הרכבת הישנה של המושבה, ששניהם טרם ניבנו אז]. מוקף היה בפרדסים מכל העברים, ורק שבילי עפר צרים חצו בשתי וערב את הגושי הצפופים של עצי ההדר.

הדפיקות לא בישרו טובות לבני-הבית, ובחששות כבדים ניגשה אסתר לפתוח את הדלת. למרות ממדי גופה הקטנים, היתה אסתר "טיפוס". בעלת כושר אירגוני, מסודרת וחרוצה, שלטה אסתר בבני-ביתה ביד ברזל. בעלה שלמה-זלמן היה בעל חלומות ועסקן ציבורי, ומראשי ועד המושבה. לכן גם היה עומד ותלוי נגדו צו מאסר והגלייה מטעם השלטון העות'מני.

קודם שפתחה את הדלת, דאגה אסתר להסתיר את בעלה וילדיה בחלקו הפנימי של הבית.  בפתח עמד קצין פרשים תורכי ולידו מתורגמן. בקשתו-דרישתו של הקצין היתה, שיצא אליו מי מבני-הבית ויתלווה אליו ואל גדודו וישמש בתור מורה-דרך. אין הוא מכיר את הדרכים וצריך הוא להמשיך צפונה. והימים היו ימי חורף, נחל הירקון והביצות סביבו היו מכשול בלתי עביר, ובלי מורה-דרך הוא לא היה יכול להגיע לראש-העין [ראס-אל-עין] ולעקוף את המחסום הנחל והביצות שהשתרע בדרכו צפונה.

לא בקלות עלה בידי אסתר לשכנע את בני-הבית שהיא זו החייבת למלא את המשימה, וכך אכן הוחלט. תוך דאגה ופחד ליוו בני-הבית במבטיהם את האם, הקושרת מטפחת מהודקת לסנטרה, עוטה על כתפיה הגרומות "שַׁל", צעיף, עשוי מקלעת צמר צפופה, ובמצוות הקצין נועלת את נעלי הבית, שמא אם תנעל נעליים-ממש ייקל עליה להתחמק ולברוח.

היו אלה נעלי-בית פשוטות, עשויות סוליית עור עבה שמעליה כיפת עור המכסה את הסולייה רק עד מחציתה, ומותירה את העקבים ללא מגן. בשפת העם "לפצ'ס", שקול גרירתן מתלווה לקול הטפיחה שהן משמיעות בעוברן על מרצפות הבית הממורקות, וכל השומע אותן יודע, הנה הולכת לה עקרת-הבית, הצופייה הליכות ביתה.

יצאה אסתר גיסין את הבית ודמותה נעלמה בחושך בין רגלי הסוסים. מחשבות אפלות התרוצצו בראשו של שלמה-זלמן, שחשש שמא שוב לא יראה את רעייתו ואם ילדיו בחיים. מול עיניו עלו תמונות של מוות ושכול, ובנפשו הכין עצמו לישיבת "שבעה".

שוו נא בנפשכם את החיזיון הפנטסטי הזה, גדוד פרשים של צבא רעב בנסיגה, בראשו קצין פרשים במדי קרב, חרבו הארוכה שלופה בידו, צניפות הסוסים, קול טפיפת הפרסות על העפר, צלצול המתכת הפוגעת בענפי עצים, וענן האבק העולה מתחת רגלי הסוסים ועוטף את הכול בשמיכה מחניקה. ובראש הטור הולכת לה דמות אישה קטנה בנעלי בית. אסתר גיסין לבית איזמוז'יק, אחת מחמש בנות ענוגות ומטופחות ממשפחה של חובבי-ציון מרוסיה, שבקמטר בביתה שמורות עדיין שמלות הקטיפה השחורות, והחולצות עם צווארוני המלמלה – והיא מוליכה ומראה את הדרך לגדוד פרשי השׂוּלטן ירום הודו.

השעות נוקפות, בבית שבראש הגבעה חשוך וקר, אין אור בוקע מן החלונות, ובו פנימה מכונסת המשפחה, אנחות המבוגרים מתערבבות בדמעות הילדים – והנה לקראת עלות השחר נפתחת הדלת, ואל תוך הבית חומקת לה חרש דמות אישה קטנה, רגליה שרוטות, מטפחת הראש נאחזת בקווצת שיער סתור, הרדיד העוטף את גווה מרובב בבוץ ובעלים, ובידה אחוזות נעלי-בית שחוקות ודהויות.

אסתר גיסין שבה לביתה.   

*

דורון גיסין הוא נכדהּ של אסתר גיסין ונינו של יהודה ראב בן עזר. סיפורו "כלב גדול, כלב קטן", שאותו שמע מפי חיים לבקוב איש יבניאל ["חדשות בן עזר", 95] – יצוטט בשבת הקרובה, 17.12, בין השעות 08.00 ל-09.00 ברשת ב' של "קול ישראל" בתוכניתו של שמואל שי "שי לשבת".  

אריסטוקרטיה וחפיפוקרטיה

קוראים רבים פנו אלינו בקלידים ובעל-פה בתמיהה רבתי, לעיתים גם בהנאה מסותרת – כיצד זה איננו יודעים שלא טשרניחובסקי הוא שכתב את "שור אבוס וארוחת הירק" (גיליון 97) אלא ביאליק! – הם כמובן לא שמו לב לשורה, שבאה מיד לאחר הפיסקה העוסקת במסעדת ד"ר שקשוקה ביפו:

(של ביאליק, כמובן. רצינו רק לבחון אתכם. ואם חשתם בשגיאה – אז בארצות אחרות היו אומרים שאתם מהאריסטוקרטיה).

אכן אתם באריסטוקרטיה, כי הבחנתם בשגיאה, אבל מצד שני אתם גם בחפיפוקרטיה! כי מיהרתם לקרוא ברפרוף ולספר לחברים – ושכחתם כי "חדשות בן עזר" אינו מכתב עיתי רגיל אלא יוקש לעיתים פחים לקוראיו!

אגב, היתה ברשימה גם שגיאה "אמיתית", הארוחה עלתה 118 ולא 119 שקלים לזוג.

אפרודיטה 25

רומאן מאת עדי בן-עזר

"אפרודיטה 25" הוא רומאן התבגרות כן, משעשע, ארוטי אך גם נוקב עד כאב. גיבורת הספר יעל, בת העשרים וחמש, נמשכת לתל אביב אך בורחת למושב ילדותה. בדרכים פתלתלות היא מנסה להתקדם בתחום התקשורת בו היא עובדת, ומלווה את אחותה האהובה בייסורי מחלתה. מסעה האישי מאלץ אותה לבחון מחדש את ערכיה באופן מטלטל שאינו מאפשר לקורא להישאר אדיש לנוכח העוצמות הרגשיות השזורות בו.

עד גמר המלאי, כל המבקש לקבל את הרומאן – ישלח כתובתו ו-30 ₪ (כולל דמי משלוח בדואר) לעדי בן-עזר, ת.ד. 18, צופית. לקבלת פרטים נוספים: adi.benezer@gmail.com

אורי הייטנר

סמרטוט על מוט

בתקופת האינתיפאדה הראשונה, ניהלנו מלחמה מטופשת וחסרת תוחלת – מלחמה בדגלים. הנפת דגל אש"ף או ציורו היתה עבירה חמורה, ואנו החיילים, נצטווינו להילחם בה. רדפנו אחרי ילדים, ציווינו למחוק את צבעי הדגל מהקירות, הורדנו במוטות ענקיים את הדגלים מכבלי חשמל גבוהים. לשווא. אין צבא המסוגל לנצח דגל. ילדים פלשתינאים היו מוכנים לחרף את נפשם כדי להניף את הדגל. פלשתינאים התלבשו בצבעי הדגל, והסתובבו בהתרסה כדגל מהלך. זה היה כל כך מגוחך.

זה היה מגוחך כמו דבריו של ישעיהו לייבוביץ', שדגל הוא בסך הכל סמרטוט על מוט. פיסית, הוא צודק, כמובן. אין כל משמעות לדגל הפיסי עצמו. סגידה לדגל היא פטישיזם. אולם המשמעות של דגל, היא הערכים שהוא מייצג. זו המשמעות של סמל.

מותר האדם מהבהמה – בטקס. הטקס הוא התרבות. התרבות היא תרבות של סמלים, המבטאים תכנים. בוז לסמל, הוא בוז לתוכנו של הסמל. מאיסה בסמל היא מאיסה בערכים אותם הוא מסמל.

סמלים לאומיים הם ביטוי לערכים לאומיים. עם שאינו מכבד את סמליו, אינו מכבד את תכניו, אינו מכבד את עצמו, אינו ראוי שיכבדו אותו. כאשר ראיתי את הפלשתינאים המוכנים להתייצב בחזה חשוף מולנו, חיילים חמושים, על מנת להניף את דגלם, היה לי ברור שאני עומד מול עם נחוש שלא יוותר על ערכיו, ויהי מה. כיבדתי את האויב שניצב מולי. אני מודה, קצת קינאתי בהם.

ההישג הגדול בו מתהדרים שרי המחנה "הלאומי" סילבן שלום ודני נווה – קבלת "מגן דוד אדום" לארגון "הצלב האדום" הבינלאומי, הושג במחיר ויתור על סמל הלאום, סמלו של העם היהודי, סמלה של הציונות, סמלה של מדינת ישראל – מגן דוד. המוסלמים לא ויתרו ולא יוותרו על הסהר. הנוצרים לא ויתרו ולא יוותרו על הצלב. אבל מדינת היהודים ויתרה על המגן דוד, כדי להתקבל...

הבשורה המרנינה על "ההישג המדיני", הזכירה לי את הסיפור הידוע, על ספינה שנקלעה לסערה. כשרב החובל הורה לנוסעים להשליך חפץ לים כדי להקל על הספינה, מיהר הנוסע היהודי להשליך את השקית עם הטלית והתפילין.

קבלת ישראל לארגון "הצלב האדום" היא מטרה חיובית וראויה. כמו כל מטרה, אין היא מקדשת כל מחיר. המחיר ששילמנו תמורת קבלתנו לארגון, הוא מחיר בלתי נסבל. הוויתור על הסמל הלאומי, הוא ויתור על העצמיות ועל הכבוד הלאומי. המסר החינוכי של הממשלה, כלפי פנים, והמסר המדיני של הממשלה, כלפי חוץ, הוא של התפרקות לא רק מהסמל אלא גם מהערכים אותם הוא מייצג. מדינה המתייחסת לדגלה כאל סמרטוט על מוט, אל תתפלא אם יתייחסו אליה כאל סמרטוט.

מבוקר עד ערב בערים ובמושבות

רשת הכתבים שלנו פרושה בכל הארץ, וכתבנו המיוחד

סופר נידח מר א. בן עזר מדווח ישירות ממקום תאונת הרכבת שלשום!

ביליתי את יום שלשום, 13.12.05, בסדרת מפגשים מרתקים עם תלמידי בית הספר התיכון המקיף בכפר הדרוזי ההררי חורפיש הנמצא בגליל העליון המערבי, לא רחוק ממעלות; זאת במסגרת היותי השנה "סופר אורח" במערכת החינוך, ומוזמן מדי פעם למפגשים עם תלמידים ברחבי הארץ. התלמידים קראו את ספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", ואף סיכמו פרוייקט שעליו עבדו לאחרונה, שמו "סיפור חיים", ובמהלכו הכינו עבודות וכרזות תלויות שמתעדות בעיקר בני-משפחה מבוגרים או אלה שנפלו בשירותם הצבאי ובמערכת הביטחון.

אמור הייתי לחזור לתל-אביב ברכבת של 14.08 או 15.08, אך צוות המורות המסור, סמיה ג'ובראן ואביבית כהן, וכמוהן מזכיר בית הספר ג'ידאן אמיר, לא ויתרו עליי בקלות, וכך עשינו סיור מרהיב בנופים הנשקפים מהמצפה החדשה של חורפיש, ואכלנו צהריים במסעדה המזרחית הדרוזית "פנינת ההר", שכתובתה: חורפיש, כביש ראשי, בית 89, טל. 04-9977569 או גם נייד 050-6955978. מדי פעם הסתכלתי בשעוני, התגברתי על מידת הנימוס ושאלתי מתי אגיע לרכבת – עד שלאחר ספלוני הקפה המצויין, והבקלאווה, הסיע אותי ג'ידאן במכוניתו לנהריה. שם עליתי על הרכבת של 16.08, שאיחרה לצאת בארבע דקות לערך. גם הרכבת של 8.02, שבה באתי מתל-אביב לנהריה בבוקר, איחרה לצאת בעשר דקות!

כאשר הגענו לסביבות זיכרון-יעקב, מעגן מיכאל – כבר שררה חשיכה גמורה בחוץ ואפילו לא היה אפשר לדעת בדיוק היכן אנו, רק שמחיפה כבר יצאנו ולבנימינה טרם הגענו. ישבתי במרומי הקומה השנייה של הקרון האחרון, ששם המקומות השמורים, הסתכלתי קודם מערבה בשמש השוקעת, נימנמתי, ועתה ושתיתי מיץ תפוזים – כאשר לפתע הרגשתי שהרכבת מאיטה בקול חריקה לא-גדול, עד שעצרה כליל. בינתיים עברה מרחק של כמאתיים מטר. למזלי היתה עמדת פיקוד של הרכבת קומה התחתונה של הקרון שלנו, ומשם הודיע עובד-הרכבת הצעיר את הודעותיו, והיה לצידו גם מאבטח צעיר, ולמעשה במשך כל הזמן שבו עצרנו, היו שניים אלה אחראים על הרכבת, שיעדה הסופי נתב"ג, כן, והיו נוסעים שחטפו קריזה כי חששו שיאחרו את הטיסה לחו"ל.

בינתיים התברר מדברי המאבטח, שירד עד למקום התאונה וחזר מיד, כי הקטר שלנו דרס מכונית פרטית, שחרטומה חנה על המסילה, וכי יש במכונית אישה זקנה מעל שמונים, פצועה קשה, ואילו הנהג נעלם, נמלט, או אולי נסחב עם הרכבת? עד מהרה נשמעו סירנות של משטרה ומגן דויד, ובינתיים מהקרונות, שהיו בהם חיילים רבים וחיילות יפהפיות, החלו יוצאים צעירים לטייל בחוץ, בחושך, על המסילה המערבית המקבילה!

המאבטח ועובד-הרכבת סיכנו את נפשם להחזיר את המטומטמים לקרונות ולהציל אותם מידי עצמם! – זאת כאשר אחד המפגרים, אזרח צעיר, אומר בתשובה לשאלת עובד-הרכבת: "מה חשבת כשירדת?"

"משכתי בידית החרום כדי לפתוח את הדלתות של הקרון כי הבנתי שככה זה כשיש מצב חירום!"

ובינתיים, כמו אצל יהודים, ואצל בני-אדם בכלל, כשיש מצב מצוקה, מתאחדים ומדברים. שכניי היחידים לקומה עליונה של קרון המקומות השמורים היו שלושה גברים דתיים, אב ובנו, ועוד גבר מבוגר. עד שלא עצרנו נראינו זרים גמורים, אפילו מנוכרים. משעה שנתקענו יחד התחלנו משוחחים בנוסח מאין ולא ר' יהודי. מתברר, האחד סוכן נסיעות דתי, הנוסע עם האברך בנו. הוא דובר אנגלית, נולד בסן פאולו, התגלגל בנעוריו עם הוריו לניו-יורק, התייתם ועלה ארצה. המבוגר השני כותב ספרי קודש וגם מקליד ומעמד אותם לבדו.

התכבדתי אצלם בעוגיות ממין ערגליות. שלפתי את "ג'דע" ועיינו בשים לב, וכבר קלחה השיחה מעשיית ספרים ועד פוליטיקה, כאשר סוכן הנסיעות טוען בתקוף ששרון השאיר שורה של מוקשים בליכוד ועוד תהיינה עזיבות, והוא דווקא נשמע מרוצה. שוחחנו גם בניסים. האחד סיפר כיצד אחיינו של גרינג גילה את האור שביהדות ונעשה אוהד ישראל.

סיפרתי אני על אוסקר איידה, הגרמני מחפש הכפרה שביקר בעין-גדי והיה טייס צעיר בלופטוואפה לשעבר – ושהפך בספרי "אנשי סודם" לקארל אברלה, ובמציאות חזר ארצה, התגייר ושמו היום ד"ר אשר אדר, אלא שאינו רוצה להתראיין על השפעת דמותו על "אנשי סדום" ולא היה לי שום קשר אליו למרות ששלחתי לו את ספרי במהדורתו הראשונה של שנת 1968, ואילו באחרונה משנת 2001 הוספתי באחרית הדבר את כל הסיפור הזה. כתובתו אינה בידי.

וכשנכנסתי לשוונג סיפרתי גם כיצד הייתי נוכח באולמי ויז'ניץ בבני-ברק בחתונת נכדו של ר' ישעי' שיינברגר, בן-דודו של אבי מצד סבתי לאה לבית שיינברגר – עם נכדתו של ר' עמרם בלוי, וכיצד השניים, שהיו ב"רוגז" ביניהם לאחר פרשת הגיורת, לא דיברו זה עם זה וסבבו באולם כשמש וכירח שאינם נפגשים לעולם. ולא אשכח את ריקוד הסולו הנלהב של רֶבּ ישעיה לכבוד החתן! – נו, והתברר כי לכותב ספרי הקודש יש קשר למשפחת רוזנברג או רוזנצוויג העניפה בירושלים, שהם מצידם מחותנים עם השיינברגרים, והרי אנחנו כבר בבחינת קרובים-רחוקים!

ולקחו ממני את כרטיס הביקור שלי אלא שהתנצל הסופר-הממוחשב הדתי שאין לו קישור לאינטרנט כי הדבר אסור מדאורייתא, הילדים הקטנים מערימים על כל התחכמות של איסור – ואוי ואבוי אם יראו מה שאפשר לראות באינטרנט! והראה לי גם את הנייד שלו, שחותמת "כשר" עליו ואפשר לחייג ולקבל בו שיחות ושום דבר אחר, גם שיחות ארוטיות חסומות.

ואולם סוכן הנסיעות יש לו חיבור לאינטרנט, לצרכי עבודה, ואם יעמוד בדיבורו ויתקשר אליי להציע לי טיול קבוצתי כשר בלי שום גועל נפש בדרך, אוכל לשלוח לו את "חדשות בן עזר", גם את הגיליון הזה.

ובעוד אנו משתעים ברכילות ובדברי תורה בשיחה המרתקת, שנמשכה לא רק עד שחידשה הרכבת את מהלכה אלא עד תחנת רכבת מרכז בתל-אביב – התברר שבאותו זמן בדקה המשטרה את הרכבת לכל אורכה, שמא גררה עימה את הגופה של נהג המכונית, ובדקו גם את הקטר, וחיפשו בחשיכה בסביבה הקרובה ולא מצאו דבר, וכל אותה שעה היה עובד הרכבת משחרר הודעות של הרגעה והסבר  לנוסעים וגם מטלפן להנהלת הרכבת לשאול מה לעשות.

שלושה הדתיים, על מעיליהם השחורים ופיאותיהם וזקניהם, כבר עברו לשבת אצלי, וכל כך היינו שקועים בשיחה שכמעט כבר לא שמנו לב לכך שהרכבת שבה לנסוע, ודיברנו עד שנפרדנו משהגענו לתחנת תל-אביב מרכז, וגם כמעט חיסלנו את שקית הערגליות, שגם כיבדנו בהם את המאבטח ועובד-הרכבת, שהיו קצת מותשים.

והנה אתמול, יום רביעי, למחרת ההתנגשות, העיתונים, אתריהם באינטרנט, והחדשות ברדיו ובטלוויזיה אינם חדלים לספר על התאונה המוזרה. מתברר שבמכונית נסעו אח ואחות, מוריס ורחל ערב, יחד עם אימם הזקנה רות ערב, שאותה נטשו את הרכב על המסילה. השלושה החליטו כנראה להתאבד, ואין יודעים אם ממצוקה כלכלית או מחמת מחלקה קשה של מוריס. מכל מקום, בשעה שאנחנו השתעינו בדיבורים בקרון, רצו האח והאחות בשדות מעגן מיכאל עוד כמאה וחמישים מטר, ושם איבדו עצמם לדעת בקפיצה מעמוד חשמל שעליו טיפסו. כל זה מוזר מאוד, ועדיין אין יודעים פרטים חדשים.

אתמול בבוקר שלחנו להנהלת הרכבת פקס בהאי לישנא:

להנהלת רכבת ישראל שלום,

אתמול, 13.12, נסעתי ברכבת היוצאת מנהריה בשעה ארבע ושמונה דקות בקרון השמור, האחרון, ולפני זיכרון יעקב אירעה התאונה הידועה לכם והרכבת נעצרה למשך יותר משעה. היו נוסעים מאוד עצבניים כי היה עליהם להגיע לטיסה בנתב"ג, והיו נוסעים חסרי אחריות שירדו לטייל על המסילה המקבילה. אני רוצה לציין את תיפקודם המעולה של המאבטח ושל הצעיר השני, הקונדוקטור, ששלטו במצב והפגינו סמכות ושמרו על קשר כריזה עם הנוסעים הנסערים.

פנייה דחופה לעזרה מסופר על-זמני אלימלך שפירא

לקוראי "חדשות בן עזר"

קוראים יקרים,

חבר שלי זקוק באופן דחוף לתרגום רומני באותיות עבריות ובניקוד חלקי של מילים עבריות אחדות, שחלקן הוא לא מוצא בשום מילון וגם מתבייש לשאול עליהן, כי בבתים הגונים של מכריו ממוצא רומני לא השתמשו בהן. האם תוכלו לעזור לו באמצעות המכתב העיתי?

המילים הן: לחם. שלום, (כברכה). להתראות, (לפרידה). ארוחת-בוקר. קפה. נקניק סאלאמי רומני. חביתה. בתולה. יקירי (מון שרי?). אימא. אני צריכה מכות. תכה אותי, חזק יותר בתחת. תחת (האבר, גם אם יש כמה כינויים). כּוּס (האבר, כנ"ל). עכשיו אתה מזיין אותי. אישה רעה. אגואיסטית. זין (האבר, גם אם יש כמה כינויים). שדיים. חוקן.

אנא, בבקשה מכם. חברי הוא יתום מאב ומאם וגם זקן.

הופיע בהוצאת אסטרולוג

ספר שיריו של אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

אופליה

אַבָּא,

בּוֹא תִּמְשֶׁה אֶת בִּתְּךָ מִתּוֹכָהּ הִיא –

כּוֹתֶבֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם אֶת אָשְׁרִי

וְאֵינֶנֶּי שַׁיֶּכֶת

נוֹלַדְתִּי זָרָה.

אַבָּא,

כַּאֲשֶׁר חָלַמְתָּ אוֹתִי

הָרַגְתָּ אוֹתִי

נוֹלַדְתִּי בְּמַזָּל רַע.

אַבָּא,

אִם הָיִיתָ נוֹשֵׁם אֶת

שְׁתִיקוֹת פִּי

הַמָּלֵא מַיִם

הָיִינוּ נִגְאֲלִים.

אַחֲרֵי מוֹתִי תְּחַלֵּק

אֶת הָרַעַל שֶׁהָיָה יְרֻשָּׁתִי

בֵּין כָּל הָעֵינַיִם

שֶׁחָמְדוּ אוֹתִי.

גַּם אַתָּה

אִם תְּנַשְּׁקֵנִי

תַּטְבִּיעַ אוֹתִי

בְּכֹבֶד שְׁבָרֶיךָ.

לָכֵן אֲנִי עוֹשָׂה מַעֲשַׂי בַּחֲשֵׁכָה

אֵינֶנִּי רוֹצָה לְהַכְאִיב לְךָ.

וּכְשֶׁאֲנִי טוֹבַעַת

אַתָּה אֲבִי.

למכירה בחנויות

או ב-30 ש"ח לפקודת א. בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א

benezer@netvision.net.il

 [וכן בחנויות הספרים המובחרות ברחבי הארץ, ובהן גם כ-20 מתוך כ-300 חנויות הספרים של רשת סטימצקי וזכייניה. נא למהר בקנייה כי הספר נמכר בקצב של עותק לשבוע ובעוד כחמש שנים יאזל].

נחום גוטמן: "פתחתי פה למצויירים"

ערב עם יפעת אביצדק במשחק ואהוד בן עזר בסיפור

במלאת 25 שנה למותו של נחום גוטמן

ייערך במוזיאון נחום גוטמן,  רוקח 21, נווה צדק, תל-אביב

ביום חמישי, 29.12.05, כ"ח בכסלו תשס"ו, בשעה 20.00

טל. 03-5161970, פקס 03-5161981. פרטים נוספים יבואו

 מחווה לאברהם שפירא, שומר המושבה

135 שנה להולדתו – 40 שנים למותו

יום ראשון, י"ז כסלו תשס"ו, 18.12.05, בשעה 20.00

בבית אברהם שפירא, רחוב הרצל 20, פתח-תקווה

במעמד ח"כ ראובן (רובי) ריבלין, יו"ר הכנסת, ומר איציק אוחיון, ראש העיר

דברי פתיחה: גב' דרורית גור-אריה, מנהלת מינהל התרבות

רב-שיח בהנחיית הסופר אהוד בן עזר

משתתפים: אל"מ במיל. ד"ר מאיר פעיל, היסטוריון צבאי

ד"ר מרדכי נאור, היסטוריון וחוקר ארץ-ישראל

הסופר חנוך ברטוב

וכן תועלה ההצגה: "השומר האגדי", סיפורו של אברהם שפירא

בביצוע השחקן קובי שטרית.

כרטיסים במחיר 20 ₪ כולל קפה ומאפה באגף התרבות, טל. 03-9052349.

בחסות עיריית פתח-תקווה, מינהל התרבות, אגף התרבות, ומרכזים קהילתיים פתח-תקווה

יש חשש שלא נותרו כרטיסים כי האולם לא גדול

הונצח בבול כעיתונאי – אך לא כאחד ממייסדי אם המושבות

אהוד היקר,

באחת מאיגרותיך האחרונות ["חדשות בן עזר", 97] התלוננת, בצדק רב, כי אין מטפחים כראוי את זיכרם של בוני אם המושבות הראשונות – כשטמפפר וגוטמן; דיוקנו של איש מהם טרם התנוסס על בול ישראלי, ועוד כתבת כי נדמה לך שגם יואל משה סלומון לא זכה לכך.

ובכן אהוד היקר, באמת רק נדמה לך. במלאת מאה שנה לעיתונות העברית בארץ הופיע ביוני 1963  בול מיוחד, ועל מעטפת יום ההופעה שלו, מעל לצילום של בית סוקולוב בתל-אביב,  מופיע דיוקנו  של יואל משה סלומון. י.מ. סלומון  מופיע גם על בול נוסף, כשלצידו שני עיתונאים מאותה תקופה, י. בריל, ומיכל הכהן עורך עיתון ה"אריאל", שהוא סבא רבא שלי.

כל טוב,

תקוה וינשטוק

הסיפור בהמשכים

לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים

מאת אהוד בן עזר 

פרק עשרים ושמונה

אקדח-הנשים של סבא-מצד-אימא. "סִי וִיס פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!"

שני כדורים עקרים וחור-בדיקט אחד

אבל אותו יום קיץ, יום-שדה, היו כל המכות שעתיד הייתי לקבל ולתת – בגדר שיר מזמור לעתיד לבוא, כמו שאומרים. ואך יצאתי לדרך, קראו אחריי צבי וגיורא כאחד, מתוך המלונה:

"אוּרי, אורי! מה אתה נעלב כמו איזו בתולה?"

"תפסיק להיות שְׁוַנְצִי כזה!"

"סליחה אם פגענו בכבוד שלך, גַרִיבַּלְדִי!"

"אינשטיין!"

"מק-מַייכֵּל!"

"שתתמזמז עם רימונה המזדיינת בלילה עם קצינים אנגליים בסיטרואן השחור של אבא שלה הפרדסן מייג'ור בְּיַאלִיסטוֹק כשהם מבקרים אצלהֵם בבית!"

"הִירוֹהִיטוֹ!"

"מִיקוֹלַיצ'יק!"

"שתשפשף לך ירדנה בְּלוּם את הזרג כמו שמעלה-מורידה את המשאבת-היד בתחנת הבנזין המסריחה של אבא שלה, יַעֲנִי, יעני היא מתאמנת בלהפשיל עורלות של חיילים בריטיים כשהכּוּסוּ שלה פתוח בשבילהֵם כמו ג'וֹרָה!"

"טוֹג'וֹ!"

(בתחנות הבנזין של "שֶׁל" ו"סוֹקוֹנִי וַאקוּם" שאבו במשאבות-יד. לא היו אחרות. הידיות חרקו על ציריהן וגָלוֹנים צהובים פיעפעו עלֹה והתרוקן בשני גלילי זכוכית שקופים. ככה ירדנה בלום התאמנה בלשפשף את הזרגים הוורודים של הבריטים).

חבויים במלונה זרקו גיורא וצבי כאוות-נפשם שמות ועלבונות שעלו בדעתם ומיד יצאו סמוקים ופניהם מפויחים כמו שני כושים רוקדים בתנועות מגוחכות:

"אוּרי אורי אַל תִבכה

כי אתה בחור יפה

קח – "

לפני שהגיעו לשם של נלי, שידעתי כי ירגיז ויביך אותי ביותר, עצרתי וצעקתי לעברם:

"אם תבטיחו להתנהג כמו בני-אדם, אני חוזר!"

"בוא, בוא, יא גַ'חְשׁ... נקפוץ לבִּירְכֶּה!"

"יַא גַ'אהל!"

"יַא אַהְבַּל, יַבְחוּש!"

"יא תולעת-עץ!"

"שְׁטִיקֵע-בְּרוֹיט!"

חזרתי. גופי בער עליי. המחשבה על כך שאוּכל לטבול במים הקרירים, הצלולים, של בריכת-ההשקאה בפרדס, היתה משובבת נפש. אך בעינֵי צבי לא היה אפשר שנלך לַבִּירְכֶּה סתם-כך, כעדת-מטיילים תמימה. הכול צריך להיעשות בטכסיסי-מלחמה. אנחנו פרטיזנים בשטח גרמני, ועלינו לצאת ממקום-מחבואנו הסודי ולעבור את היער ולחצות נהר כדי לפוצץ צוללת גרמנית שמשדרת גלי רדיו לפצצות מעופפות וִי-שתיים.

אכן, האויב שנגדו נלחמנו בכל משחקי-ילדותנו היה הגרמנים, ובמידה פחותה, היפאנים, ואף שבינתיים הסתיימה המלחמה, והחל מאבק נגד הבריטים ששלטו בארץ, ואחר-כך מול הערבים, במלחמת העצמאות – לא מילאו הבריטים והערבים שום תפקיד מרכזי במשחקי המלחמה שלנו. ייתכן משום שכבר בגרנו קצת, או אולי המציאות היתה כה קרובה וחזקה, שלא יכולנו לשחק אותה, או –

אפילו בחלומות שלי, מאז ועד היום, כמעט שלא הופיעו ערבי או בריטי בתור מישהו מפחיד. אבל היו אנשי אֶס-אֶס, גסטאפו, קירחים, במדים שחורים או חאקי-כהה, נושאים נשק, בעלי עיניים קרות, מקפיאות, עיניים הַיינְרִיך הִימְלֵרִיוֹת שאי-אפשר לברוח מהן. כאילו כבשו הגרמנים את ארץ-ישראל. סיוט. וזה כה מוזר, שהרי איש מכל המשפחה שלנו, עד קרבת דודים ובני-דודים, לא היה בסכנת השמדה כי כולם ישבו בארץ-ישראל זה שנים רבות.

את כל הציוד שלא היה נחוץ לקחת לדרך הסתרנו באופן ערמומי ומחוכם שלא היה מבייש אפילו את שֵׁשת ורובינזון קרוזו. את המלונה סגרנו היטב אבל בתוכה השארנו צלחת מפויחת, עקבות אבק-שריפה ואפר וקליפות שחורות של תפוחי-אדמה. ואילו במרחק-מה מן המלונה, ממש ליד תל קליפות-האבטיח הרקובות, חפרנו סְלִיק וטמנו בו את כל הציוד, אפילו את הגַ'רה אשר שתינו ממנה לרוויה, וגם את חוברות "הטכנאי הצעיר", והמזון הנותר לארוחת-הצהריים, וכיסינו בעגלה של גיורא ועליה שפכנו עפר ועליו קוצים ועלים כדי לטשטש את עקבות החפירה הטרייה, ועל כל אלה את קליפות האבטיח הבואשות ברקב מתקתק כדי שתמשוכנה את הדַבּוּרִים למגן לצידנו.

שמתם לב שכבר דפים רבים לא נזכר בסיפור שום דבר-מאכל. הסיבה פשוטה ולא קשה לנחש. כל-כך שמנתי בתקופה שבה כתבתי את הפרקים הראשונים, העמוסים דברי מאפה וארוחות, עד שגזרתי דיאטה על עצמי. ואני לא רוצה לגרות את תאבוני במחשבות מזון ובזיכרונות טעימים.

ובכל זאת עשיתי הפסקה קלה (השעה עכשיו אחרי חצות לילה), ואכלתי שלגון וניל דה-לוקס מצופה שוקולד עם קצת הפתעות בפנים. אין זה סוד: זו השעה שבה השלגונים טעימים ביותר ואפשר לאכול אותם לאט בלי שיימסו על האצבעות.

מה לקחנו איתנו לדרך?

את כד-האלומיניום הריק, כדי למלא אותו במים. את הרדיו-על-סוללות-שאינו-פועל שהביא מכוּר בּוּחשַׁר, הדוד-מאמריקה של גיורא, צבי לקח את תרמילו הצבאי, וכן לקחנו את המימיות, האולרים, הנשק וכובעי-ה"טמבל".

צבי הלך בראש, במרחק-מה מאיתנו, בתור קומנדו-סיור, והוא שר בקול גרמי:

"פְרוֹם דֶה שְׁרַיינְס אוֹף מוֹנטֶזוּמָה – טוּ דֶה שׁוֹרְס אוֹף טריפּוֹלי!"

קורא לנו לשיר אחריו ומסביר את ההִמנון של חיל הנחתים האמריקאי, המַרינס, שמתאר את הקרבות ראשונים שלהם, ממקדשי מונטזומה ועד לחופי טריפולי. הפשיטה הראשונה שערכו הנחתים היתה בשנת 1801 על פחה מוסלמי ששלט בטריפולי – כדי לשחרר אזרחים אמריקאיים שאותם לקח כבודו בשבי.

ומדי פעם הוא (צבי, לא הפחה) משמיע את הקריאה – "סִי וִי פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!" (מה זה?) – ואני מחזיק בחרב, באמצע, וגיורא במאסף – עם הנבּוט.

בידו של צבי היה אקדח.

אני יודע שהדבר ייראה מוזר מאוד, כמעט לא מתקבל על הדעת, אבל היה אקדח. אקדח אמיתי, שכמוהו לא ראיתי וכנִראה גם לא אראה עוד לעולם. סבא-מצד-אימא היה חובב שכיות-חמדה וספרים והביא איתו מפולניה ספרייה ענקית בעברית ובגרמנית. היה לו שולחן-כתיבה רחב-מידות ובו מגירות-מגירות שכולן גדושות חפצים שהיד חומדת אותם: אולרים בגדלים שונים, שַבְּרִיוֹת, פנקסים, קופסאות קטנות, עטים, גלויות-דואר צבעוניות, גלויות של שחקניות עוד מתקופת הסרט האילם, מזכרות ממינים שונים, סכינים לחיתוך נייר, מספג, דיותה, כרית-חותם ואותיות, משקולת-זכוכית מעוגלת וגלוית-נוף מודפסת בקרקעיתה, שטרות-כסף רוסיים של שלטון הצאר עוד מלפני המהפכה הקומוניסטית, מטבעות, קופסאות-נוי לסיגריות, מחקים, מחדדים. בקיצור, אם מגירותיי שלי מלאות עד היום מכל הטוב הזה ועוד יותר, אין זאת אלא בהשפעת אותו סב אוהב צעצועים. יש אנשים שחושבים שאדם עשיר הוא מי שיש לו מכונית מפוארת, הרבה כסף בבנק, וילה, פרדס שבקרוב יופשר לבנייה, ולעיתים קרובות הוא נוסע לחוץ-לארץ. ואילו בעיניי עשיר הוא מי שיש לו מגירות מלאות דברים נחמדים ומעניינים, ואצטבאות עמוסות ספרים שאהובים עליו.

לאחר מותו של סבא-מצד-אימא גילו אימא ואחיותיה, מוסתרים באחת המגירות התחתונות – ז'ורנאלים צרפתיים גדושים צילומים של בחורות ערומות עם פטמות ושער ערווה בתנוחות שונות ומפתות, שאותם שלח לסבא הבן הצעיר שלו כאשר למד הנדסת חשמל בִּגְרֵנוֹבֶּל וגם התאהב בצרפתייה גוֹיָה בשם מָרִי-לוּ, שאיתה כמעט התחתן. על כך בלבד אפשר לכתוב ספר-לעצמו. לצערי ולאסונם של בני-דודיי המבוגרים – כדי להסתיר את קלון אביהן זרקו אימי ודודותיי את הז'ורנאלים לזבל בטרם הצלחנו לשים עליהם יד.

אז עוד לא הבנתי כי ככל שמזדקנים זקוקים יותר לפורנוגראפיה ואילו לצעירים אין צורך בגירוי ממושך כי ציודם תמיד במצב זמין ותקין וחִשקם מתעורר לא רק למראה תחת נשי או זוג שדיים אלא אפילו מאהבה בלבד.

אני לא מבין מה היה להן להתבייש בסבא, משכיל עברי מלודז' שהתנכר לדת, אכל ביום כיפור, אמנם בהסתר בחדר-אמבטיה בזמן שסבתא היתה בחיים, אך לאחר מותה – בגלוי. לי יש ייחוס אפיקורסי משני הצדדים. גם סבא-מצד-אבא היה נהג לאכול, בצהרי יום כיפור, אמנם במצוות הרופא ומטעמי בריאות.

ובאחת המגירות של סבא-מצד-אימא היה מונח האקדח. זה היה אקדח מוזר מאוד. במבט ראשון אף לא יכולת לדעת שהוא אקדח. דומה היה לכלי-תמרוקים מעוטר, מצופה ניקל. עיקרו היה מעין עיגול-מתכת לא גדול, שהיה נפתח ובתוכו התוף שאליו מכניסים את הכדורים. בצידו האחד של העיגול היה קנה קצר, שניראה כמזלף, וכן ניצרה, ובצד השני ידית קפיצית עשויה כמין קישוט. כשהיית מחזיק את הקנה בין האמה לקמיצה, וסוגר על התוף והנִצרה עמוק בכף-ידך, היתה כל לחיצת-יד שמצמידה את הידית לתוף – מפעילה גם את הנָקר, ואז הכדור נורה מן הקנה. סבא מעודו לא הסתיר את האקדח, גם לא בתקופה שהבריטים ערכו חיפושים אחר נשק, לעיתים מבית לבית. הוא לא חשש לרגע שמישהו יחשוב שזהו אקדח, למרות שהאנגלים ידועים בחיבה שהם רוחשים לעתיקות מוזרות.

פעם שאלתי את סבא-מצד-אימא, "סבא, בשביל מה האקדח המצחיק הזה? חשבת להילחם בו במאורעות, נגד הערבים?"

ואכן, בדרך ארצה, המשפחה-מצד-אימא ישבה בווינה חודשים ארוכים בקיץ של שנת 1921, עד ששקטו בארץ מאורעות הדמים, שבהן נרצחו גם הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו.

באחד הערבים בווינה ראו דודותיי-לעתיד מן החדר במלון כיצד בחלון הבית ממול גבר גוהר על אישה. שאלה אחת מהן: "מה הם עושים?" – אמרו לה: "תינוק."

למחרת המשיך הזוג להשתגל וכך גם בלילה השלישי. שאלה דודתי-לעתיד: "למה הגבר ממשיך לדחוף לה כל לילה? הלא את התינוק הם כבר עשו!"

ענו לה: "ולהאכיל אותו לא צריך?"

הם פקדו את קבר הרצל והצטלמו למזכרת סביב מצבתו, וזאת שנים רבות בטרם קמה מדינת ישראל והועלו שרידיו ארצה.

למשמע שאלתי חייך סבא בלחייו האדמוניות, שהיו משורגות ורידים דקים של יהודי-פולני, ואמר: "זה אקדח של נשים."

"של נשים?"

 "כן. אישה יכולה להחביא אותו בשולחן הטואלֵטָה שלה, או תחת הכר, מבלי שהגבר יחשוד. ואם היא רוצה להרוג את המאהב של, אז – פַּף! במיטה, והדם ניתז – "

"סבא, למה שתרצה להרוג את המאהב?"

"זה כדאי שתשאל כשתהיה גדול את הדוד שלך אלכס."

סבא-מצד-אימא היה אמנם אדם מאוד חופשי בהליכותיו, ממש אפיקורס, אבל רגזן. אולי מפני שקרא ספרים רבים מדי ואולי בגלל האכזבות שהנחילו לו איכרים אחדים במושבה, שגרמו לו להתייאש מן הפרדס שלו. מעודו לא הלך לבית-כנסת. תמיד גלוי-ראש. יום-יום הייתי מוצא אותו קורא ספר כלשהו בעיניים חולמניות. מגייס לקראת כל פסח אותי ואת שאר נכדיו לעזור בניקוי האבק מספריו המתרבים מדי שנה. וכשאני חוזר על הפעולות הללו בדקדקנות כפייתית גם כיום, בספרייה שלי – ניגוב האבק, פתיחת הספר, טפיחת-סגירה וניגוב-קל שני, אני זוכר את סבי המשכיל-המתוסכל שממנו ירשתי את אהבתי לספרים.

ואת רגזנותי. הנסתרת.

אף כי מן התכונה האחרונה הזו יכולתי לרשת, מלוא-חופניים, כמעט מכל צד במשפחה.

צבי אהב מאוד לבוא איתי אל סבא-מצד-אימא כי נמצאו בספרייתו שלושה כרכים בגרמנית של לכסיקון גוף האדם ומחלותיו, עם תמונות, חלקן צבעוניות. היינו יושבים שם, כתף-אל-כתף, מתנשמים, להוטים ובלחיים סמוקות, ומדפדפים בתמונות של גברים ונשים ערומים שהיו חולים בכל המחלות הידועות עד אז, כולל חטטים וגרב וצרעת וקִילֶע! זאת היתה תמונה! – גבר ששקית אשכיו נפוחה עד לברכיים, תארו לעצמכם! – ואלה היו תמונות העירום הראשונות שזכינו להזין בהן את עינינו.

וכמובן, האקדח. גילינו אפילו קופסה של כדורים. מעודי לא ראיתי כמותם וכנִראה גם לא אראה. התרמילים היו רחבים למדיי וקצרים מאוד, והקליעים – עגולים וקלים כאילו הם עשויים עץ אפור, וקוטרם גדול מעט מקוטר התרמיל.

יום אחד, כאשר סבא נעדר מן הבית, טענו את האקדח וירינו בו מול דלת המטבח. שני כדורים היו עקרים והשלישי השמיע קול אנחה קלה ונקב חור בלוח הדיקט של הדלת מצידה הפנימי, אך כוחו לא עמד לו לנקב חור נוסף גם כלפי חוץ, והוא צנח למטה אל הרווח שבין שני הלוחות, ולא היה אפשר להוציאו משם. אם טרם הרסו את הבית, הריהו מצוי שם עד עצם היום הזה.

לדעתי קשה מאוד להרוג מאהב באקדח העגול, ואולי זו היתה כוונתו של הגבר שהמציא את הנשק הנשי, שסבא טמן במגירותיו.

יום-השדה שלנו התרחש כיובל שנים לפני שבלחציהן של אִרגוני הנשים קבע שר הפנים קריטריונים מחמירים לנשיאת נשק אישי – ולפיהם מרבית הגברים השפויים והרציניים, אפילו אלה ששירתו בצבא, במשטרה ובמילואים בדרגות שמתחת לסגן-אלוף, מנועים מלקבל רישיון לנשיאת אקדח להגנה עצמית.

לדעת שרי הפנים מוטב שישראלים יועמדו בסכנת טבח בידי טרוריסטים ולא יוכלו להגן על עצמם ועל הסובבים אותם – ובלבד שלא ירצחו את נשותיהם. ומה באמת קרה מאז התקבלה התקנה הדבילית הזו? – הטרוריסטים ממשיכים לחגוג על הדם עד שמישהו נושא-נשק מצליח לפגוע בהם, ואילו רוצחי הנשים עברו להשתמש בשריפה, בחניקה, בסכין ובאבן, או שהם מחזיקים נשק ללא רישיון.

לקראת יום-השדה "שאלתי", בלי רשות, כמובן, את האקדח ממגירתו של סבא ו"השאלתי" אותו לצבי אשר היה המפקד שלנו וכבר ירה בו שלוש פעמים, שני כדורים עקרים וחור אחד בדיקט.

המשך יבוא

(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,

כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)

פרק עשרים ותשעה: אם יש את נפשך לדעת את הבריכה בצל  הפרדסים.  תחבושת ה"שִׁישְׁמֶה" הירוקה, לאוזנו הפצועה של צבי

 [למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים

יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]

©

כל הזכויות שמורות

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות  פתח-תקווה", "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי על רקע עין-גדי שחלקו פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"), "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות), "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990), "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000, וכן רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר, וחוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי, עברי ובאי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

 "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

 תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)

בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

חלוקת  הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪

בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל