| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 99
תל אביב, יום שני, י"ח בכסלו תשס"ו, 19 בדצמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: אמנון רובינשטיין על ספרה של רות גביזון [פרסום חוזר]
חסיה שורצמן: לזכר הסופרת והמחנכת מרים רות
עדות נוספת על תאונת הרכבת במעבר מעגן מיכאל ב-13.12.05
אהוד בן עזר: עם ר' ישעיה שיינברגר ור' עמרם בלוי בחתונת נכדם יוסף חיים באולמי ויז'ניץ' בבני-ברק, 1972, פרק מתוך היומן ובו הסיפור המדוייק
למה בשם הרעב והעוני מדברים בישראל רק אלה שלא חסר להם כלום?
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 29
127 שנה לַשאיבה מהבאר הראשונה בפתח-תקווה
בט"ז בחשוון תשס"ו, שלשום – מלאו 127 שנה לשאיבת המים מהבאר הראשונה של פתח-תקווה, זאת על פי התאריך העברי.
המשלחת הראשונה שמתכוננת לראות את אדמת מלאבס, שעל גבול הירקון, יוצאת מיפו רכובה על גבי סוסים בקיץ 1878, תרל"ח. משתתפים בה רק דוד מאיר גוטמן ויואל משה סלומון, ועימם רוכב ערבי בשם זאכרי, שהוא פקידו ונציגו של הסוחר הערבי-נוצרי מיפו, טייאן. בבעלות טייאן נמצאים שלושה רבעים מאדמת הכפר – כך מבטיחם המתווך חיים אמזלג, שהוא סגן הקונסול הבריטי.
שעות אחדות מסתובבים השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טייאן. האדמה מעוררת בלב גוטמן וסלומון חשק רב לקנותה. היא דשנה ופוריה מאוד, מישורית, ומי נהר הירקון שוטפים על גבולה הצפוני ומבטיחים השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – ממש כמו בכפרי אירופה.
אבל כאשר חוזרים השניים ליפו מצפה לגוטמן ולסלומון אכזבה. מתברר כי הקרקעות שרכש טייאן במלאבס טרם חולקו וטרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי, ויש חשש כי חלקן שייך עדיין לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים מודים לאמזלג, שגם מארח אותם לישון בביתו, אך מודיעים שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. גוטמן למוד כישלונות. הוא איבד חלק מכספו בניסיונות הקודמים לקנות קרקעות שלבעליהן לא היו שטרי-מכר מאושרים על-ידי הממשלה, ולפיכך מחליט הפעם להיות זהיר יותר.
גוטמן וסלומון חוזרים לבתיהם בירושלים, מכנסים את בני החבורה הקטנה והנלהבת של המייסדים: גוטמן, סלומון, שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל וכ"ץ, ומוסרים דין-וחשבון משליחותם. על דעת כולם מוחלט להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת מלאבס ולהיעזר בקשרים הטובים של אמזלג עם הסוחרים הערבים העשירים ביפו. סלומון, שהוא בן-הארץ היחיד בחבורת "העולים החדשים" הללו, ויודע לדבר ערבית – הוא יד-ימינו של גוטמן במשא ומתן ושוקד שהפעם לא ירמו את שולחו.
לאחר ביקורים נוספים ביפו ובמלאבס, יחד עם יהושע שטמפפר וסלומון, רוכש גוטמן בסוף הקיץ, על שמו ובשם כולם, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר. השטח, 3,400 דונם לערך, שרשום כחוק בספרי האחוזה ושייך לסוחר הערבי-נוצרי מיפו, סלים קאסאר – נקנה במחיר אלף ומאה נפוליון זהב. הקרקע נמצאת מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו מצטערים תחילה שלושת המייסדים, אך לימים נתברר שהיה לברכה למושבה הצעירה. עתה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא בה מים בהקדם – כדי שיהיה אפשר להתיישב על הקרקע ולחרוש אותה אחרי הגשמים הראשונים של שנת תרל"ט, שלהי 1878.
פירוש המילה הערבית מְלַאבֶּס [או מלאבִּיס] קשור לבגדים, למלבושים. וגם שקדים מצופים סוכר נקראים בשם מלבִּיס. מכאן, לפי אחת המסורות – נובע שם הכפר. מדי תקופה היו יורדים אליו להתיישב בו פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש-למחצה היה מלאבס, כלומר: מתלבש, מצוּפֶּה, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע. אך מתיישבי פתח-תקווה מקווים כי עימם תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח-תקווה החדשה תמשיך להתלבש – אבל בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבות הטמפלרים הגרמנים שבארץ-ישראל, שרונה ליד יפו, ורפאים בירושלים.
לפי עדות יהושע שטמפפר, קניית הקרקע נעשתה ביפו בערב ראש-חודש מנחם-אב תרל"ח. יום א' באב חל ביום רביעי, 31 ביולי 1878. כלומר הקנייה נעשתה יום לפני כן, ביום שלישי, שנאמר בו "פעמיים כי טוב," והוא יום כ"ט בתמוז תרל"ח, 30 ביולי 1878. לפי עדותו שטמפפר הגיע ליפו רק ביום שלישי, י"ב באלול תרל"ח, 10 בספטמבר 1878, כדי להשגיח על העבודות הראשונות של חפירת הבאר ובניית הבתים בנחלה החדשה, פתח-תקווה.
סביר להניח כי לתקופת החגים חזרו שטמפפר וחבריו, בהם גם מיכל לייב כ"ץ, מיפו או כבר גם מהנחלה החדשה בפתח-תקווה, למשפחותיהם בירושלים. חג שמחת תורה חל בשנת תרל"ט בשבת, כ"ב בתשרי. ורק אחרי החגים של שנת תרל"ט, כלומר, אחרי יום ראשון, כ"ג בתשרי תרל"ט, 20 באוקטובר 1878 – הגיעו ראשוני המתיישבים למקום המיועד לחפירת הבאר בנחלה החדשה, באחוזת קאסאר. לפי יהודה ראב הם היו רק שניים: שטמפפר וגוטמן. הם בנו סוכה והחלו או המשיכו לידה בחפירת הבאר בעזרת קבלנים ערבים, ונתקעו.
אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, נפרד יהודה ראב (לימים בן עזר) מלאה אשתו, מלאזאר אביו ומשאר בני-משפחתו, ויורד מירושלים ליפו. כך הוא נוהג על פי ההוראה של גוטמן, שיצא מירושלים יחד עם שטמפפר, מיד לאחר חג הסוכות, דרך יפו, אל הגבעה שבאדמת קאסאר בכפר מלאבס, שתיקרא מעתה – פתח-תקווה.
ביפו מוטל על יהודה ראב לפגוש ערבי מוגרבי, שמוצאו מצפון-אפריקה, ושמו חג' סלאמה; שטמפפר שכר אותו לשומר על הנחלה החדשה וגם כממונה על התחבורה בינה לבין יפו. יהודה ראב לן לילה אחד ביפו, ולמחרת בבוקר כבר מחכה לו חג' סלאמה, בראש שיירה של חמורים עמוסים קרשים וחומרי בנין אחרים, לצורך חפירת הבאר הראשונה אשר גוטמן ושטמפפר כבר עסוקים בה.
השניים יוצאים מיפו בכיוון צפון-מזרח כשהם פוסעים בחולות, בין פרדסים ומשוכות-צבר מלאות אבק. כאשר יורדת השיירה מהגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפת לעיני יהודה ראב ערבה אפורה-צהובה שמשתרעת לכל מלוא-העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – אינם ניראים בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפת כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אנטיפטרוס, הוא מבצר אפק, הניצב על מוצא הירקון, ליד ראס-אל-עין, ראש העין, המעיינות שמהם נובע הנחל.
יהודה ראב וחג' סלאמה ממשיכים אל הגבעה שבנחלת קאסאר. שם, ליד ערימת אבנים מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו ראשיתה של פתח-תקווה: אוהל-מגורים וחפירה טרייה, שמעליה נטוייה קורת עץ גדולה ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה וקצהו משתלשל כלפי מטה. מסביב לבאר משתרעת אדמה שחורה שמצמיחה שיחי ימבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה בקיץ האחרון. הקנים הקטומים כבר שחורים מרטיבות הטל בבקרים ומיקוד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי-יום.
עוד באותו יום משיל יהודה ראב מעל רגליו את הנעליים, יורד בחבל אל קרקעית הבאר ומתחיל חופר בה. גוטמן ושטמפפר עוזרים לו מלמעלה בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר רואה הקבלן הערבי כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, הוא מתפשר על מחיר העבודה ומסכים להמשיך בה ככל שיידרש, והפעם יחד עם פועליו על בסיס של שכר יומי.
במשך שבועיים ממשיך יהודה ראב לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאים מים בעומק של כעשרים וחמישה מטר. יום זה הוא יום חג לחבורת הגברים הקטנה שמתגוררת באוהל – גוטמן, שטמפפר, יהודה ראב, ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים מבקשים מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, "בקשיש", גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.
וכיצד חושב התאריך של ראשית שאיבת המים מן הבאר? כאמור, בסוף חודש תשרי תרל"ט, כנראה ביום ראשון, ל' בתשרי, 27 באוקטובר 1878, ירד יהודה ראב מירושלים ליפו, וכמסופר כבר באותו יום או למחרת יצא יהודה מיפו לפתח-תקווה בראש שיירת חמורים עם ציוד ובלוויית חג' סלאמה, שמונה על ידי שטמפפר ומיכל לייב כ"ץ לשומר הנחלה החדשה. יהודה הגיע למקום הבאר (כיכר המייסדים) ב-28 באוקטובר 1878, שהיה יום שני, א' חשוון תרל"ט, או אולי יומיים-שלושה קודם.
החפירה נמשכה כשבועיים, על פי יהודה ראב, עד שנמצאו מים. במקום אחר בספרו "התלם הראשון" הוא אומר שהחפירה נמשכה חודשיים, והכוונה כנראה שהמשיכו להעמיק ולשכלל ולתמוך את הבאר גם לאחר שנמצאו המים הראשונים.
שאיבת המים מהבאר הראשונה החלה אפוא לערך ביום שלישי, ט"ז בחשוון תרל"ט, 12 בנובמבר 1878. כלומר, באמצע חשוון תרל"ט, באמצע נובמבר 1878, ורק אז יכלו להגיע למקום מתיישבים נוספים, שחלקם כבר חיכו ביפו.
לכן הקביעה שחריש התלם הראשון התרחש בז' חשוון תרל"ט, (3 בנובמבר 1878), עוד בטרם נמצאו המים בבאר – אינה מתקבלת על הדעת. תאריך ז' בחשוון מתאים בדוחק למציאת המים בבאר הראשונה.
חשוב להדגיש, למי שאינו בקיא בחקלאות, כי מי הבאר שימשו לשתייה בלבד, לאדם ולבהמה, אך לא להשקאת השדות. הפלחה היתה תלוייה כולה בגשמים, ואין קשר של השקאה בין חפירת הבאר לחריש התלם הראשון.
לפני שנים לא רבות, כאשר בנו מחדש את כיכר המייסדים, הצבעתי בביטחון על מקום הבאר, המכוסה גגון פח, צמוד צפונית למבנה של מוניות "המקדים", וביקשתי לקרוא לי כאשר יפתחו אותה. ובכן, פתחו ומילאו אותה עפר וקברו אותה בו-ביום, וכשאני הוזעקתי אחר-הצהריים מתל-אביב – ראיתי רק שרידים של עיגול האבנים, והבור היה מלא אדמה. ואולם לדעתי היא עדיין קבורה תחת הבטון, מרחק מטרים אחדים מזרחה-צפונה מהברזייה העלובה שהוקמה לזכרה.
בהזדמנות אביא גם את סיפור הבידואית היפה שהתאבדה בבאר, לפני ביקורו של סבי יהודה ראב בל"ג בעומר של קיץ תרמ"ב, כלומר י"ח באייר, 7 במאי 1882, כמסופר בספר זיכרונותיו "התלם הראשון" בהוצאת "הספרייה הציונית", עמ' 84-85, ספר המשמש מקור ראשון במעלה לתולדות פתח-תקווה.
ברכות לראש הממשלה אריק שרון להחלמתו המהירה
ושיצליח לגרום בעקיפין ובמישרין לכך שלכנסת הבאה ייכנסו מועמדים טובים ומוכשרים מכל הרשימות, וכי גם אם יקשה עליו בעתיד למלא את תפקידו הבכיר, יהיו לצידו, ובבוא היום גם יבואו אחריו – שרים וח"כים בעלי שיעור קומה ובעלי כיוון פוליטי משותף, שיוכלו להמשיך את דרכו מבלי שהמערכת הפוליטית תזועזע.
פרופ' אמנון רובינשטיין
קול אמיץ ומשכנע
רות גביזון: "ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים", מכון ואן ליר, הקיבוץ המאוחד, סדרת הקשרים, 167 עמודים.
[הרשימה פורסמה לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ביום 15.10.99. מערכת "חדשות בן עזר" סבורה שיש עניין אקטואלי לחזור ולפרסם את הרשימה].
שלוש מעלות טובות לספרה של פרופ' רות גביזון. הראשונה: נאמנה לדרכה, המחברת מביעה עמדות אישיות בלי להיות משוייכת לאחד משני העדרים הרעיוניים, הימין או השמאל. מה עוד שבעולם האקדמיה הישראלית של היום דרוש אומץ לב כדי לנקוט עמדה פרו-ציונית, המכירה בקיומו של עם יהודי ובזכותו למדינה משלו.
השנייה: היא כותבת בשפה מובנת ופשוטה, בלי להזדקק לממבו-ג'מבו של מדעי החברה, העוטפים גם נושאים פשוטים במעטה של מילים מפחידות.
השלישית: המחברת מצטיינת בראייה רחבה של נושא הלאומיות, כולל הניסיון האירופי, וזאת בניגוד לרבים מן האקדמאים הישראלים, שעולמם מתחיל בסן-פרנציסקו על המים, ונגמר בנהר הפוטומק. עמוס עוז אמר פעם, שכאשר הוא קורא מלומדים ישראלים הכותבים על "העולם הנאור", הוא יודע שהכוונה לבוסטון (הוא לא הוסיף כי אקדמאים אלה אינם מכירים את בוסטון, אלא את מועדון הפקולטה, באוניברסיטה שלהם). גביזון אינה מגבילה את עצמה לבוסטון ומזכירה את ניסיונן הרב של מדינות אירופה, שרובן מושתתות על רעיון מדינת לאום.
המחברת מתמודדת עם הטענה שישראל אינה יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. תשובתה פשוטה: אין שום דבר יוצא דופן במדינת ישראל כמדינתו של הלאום היהודי, והגדרה כזו אינה סותרת את הרעיון הדמוקרטי הבסיסי. היא מביאה לדוגמה את צ'כוסלובקיה שלאחר השחרור מברית-המועצות. מדינה זו החליטה, באורח רצוני לחלוטין, להיפרד לשתי מדינות דמוקרטיות, סלובקיה וצ'כיה, רק כדי לשמור על זהותן האתנית-לאומית. האם הרפובליקה הצ'כית הנוכחית היא פחות דמוקרטית בשל כך? האם העובדה שהמיעוט הסלובקי בצ'כיה מנוכר למדינתו יותר מבעבר גורעת מהלגיטימיות הדמוקרטית של פראג? אפילו בוסטון "לא יוצאת נקייה".
התזה של פרופ' גביזון פשוטה. ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כפי שבוטאה בחוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, אינה טומנת בחובה סתירה פנימית. גביזון מגיעה למסקנתה זו לאחר שהיא מאמצת לעצמה הגדרות "רזות" של דמוקרטיה ושל יהודית, כלומר הדמוקרטיה היא פורמאלית והיהדות אינה היהדות ההלכתית. בתנאים כאלה השתיים אכן יכולות לדור יחדיו. יכולות ואף צריכות. קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית הוא גם אפשרי וגם צודק.
לאקדמאים האנטי-ציוניים זוהי תזה הכופרת בעיקר, שכן הם לא מכירים בקיומו של עם יהודי במובן הלאומי הלא-דתי של המונח; ובוודאי שאינם מכירים בזכותו למימוש הגדרתו העצמית. גביזון מכירה בהגדרה העצמית של עמים, המקימים לעצמם מדינת לאום, ולא בהכרח מדינת נוסח ארה"ב. מדינת לאום כזו עלולה לנכר גם את המיעוט הלאומי הערבי, אך גביזון מציינת כי חלק מהנושאים המאפיינים את השסע הפנים-יהודי, כמו ענייני דת ומדינה, אינם קשורים לשסע היהודי-ערבי בישראל.
כאמור, היא מכירה בהגדרה הרזה של הדמוקרטיה, אך למען שלמותה ויציבותה של ישראל אינה מסתפקת בכך. השינויים שמציעה גביזון במשטר של מדינת ישראל אינם נוגעים רק לזכויות אדם, במובן הליברלי והמהותי של המונח, אלא גם ליצירת מדינה שהיא לא רק דמוקרטית במובן הפורמאלי של המילה אלא גם "מדינת כל לאומיה" – בהבדל מהמושג הלא-ברור של "מדינת כל-אזרחיה", שהוא מושג שווה-ערך ל"ישראל הדמוקרטית", אך קיבל באחרונה משמעות הסותרת את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. המושג "מדינת כל-לאומיה" אצל גביזון אינו פוגע באלה המעוניינים בשימור, ואף בביסוס, הייחוד הלאומי-יהודי של ישראל.
כאמור, אלה הם דברים יוצאי דופן בעולם האקדמי בישראל. זהו למעשה מרד בקבוצה האנטי-ציונית שהשתלטה על הרבה מחלקות באוניברסיטאות. למעשה התהפכו היוצרות בארץ: עד לא מכבר דרש השמאל "שתי מדינת לשני עמים". היום דוגל השמאל האנטי-ציוני במדינה לעם הפלסטיני הערבי. אך מיהו העם השני לו מגיעה המדינה השנייה? לשמאל האופנתי אין תשובה משכנעת לכך. החוגים האנטי-ציוניים, שיצרו אופנה חדשה, שונאת-ציון, אינם מסבירים מדוע מותרת מדינת לאום באירופה ורק על ישראל היא אסורה. הם מדברים בשם הערכים האוניברסליים של "בוסטון", אך אינם מוכנים להחיל על הציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, את הזכויות שהם תובעים עבור העם הפלסטיני הערבי.
לרות גביזון יש קול אמיץ האומר חד-משמעית: העם היהודי זכאי לבית לאומי משלו. ומכיוון שגביזון מאמצת לעצמה השקפת עולם כזו, יש גם כוח שכנוע רב בטיעוניה למען תיקונו ושיפורו של בית זה.
חסיה שורצמן
לזכר הסופרת והמחנכת מרים רות
לפני מספר שבועות הלכה לעולמה בשיבה טובה סופרת הילדים המיוחדת מרים רות או כפי שקראו לה בקיבוץ צ'ורה.
חשבתי שראוי לכתוב עליה כמה מילים מנקודת מבטי. הייתי תלמידה שלה בסמינר אורנים בשנים 1954-1956. היא לימדה חינוך ותורת הגן עוד לפני היותה סופרת. פיה כבר אז הפיק מרגליות. היה לה חוש הומור שרק הונגרים אמיתיים ניחנים בו. היתה מחנכת למופת, מקצועית מאוד, ולא הפסיקה ללמוד בעצמה. לימים כאשר עברתי לעבוד באורנים, היה לי הכבוד להשתלם במחיצתה בתחום ספרות הילדים. פגשתי בה כחברה טובה, חכמה, ומרצה מעניינת המתבלת בכל הרצאה דברי חוכמה מבית אבא ומבית סבא בהונגריה. אמונה גדולה היתה לה בתלמידיה ותלמידותיה. ידענו שאפשר לפנות אליה בכל שאלה גם היא נראית לנו אידיוטית. היא תתייחס לכל עניין כראוי ובשיא הכבוד. סוף חייה אמרה שתמיד היא לומדת מתלמידיה. והאמנתי לה. כאשר סיימתי את לימודיי והגעתי הביתה, צעירה וחסרת ניסיון בעבודה המעשית, עם מחברות מלאות תיאוריות חינוכיות, כתבתי לה מכתב-וידוי שבו ציינתי שלמדתי תיאוריה למכביר, אבל אינני יודעת מה לעשות בגן.
היא ענתה לי במכתב כל כך יפה, מכובד וענייני, שליווה אותי שנים רבות. בין היתר כתבה: "עזבי עכשיו את כל המחברות, צאי עם הילדים לטייל..."
סופרי הילדים מכירים את יצירותיה, שאהובות על ילדים ומבוגרים. לדוגמה, על הספר "חמישה בלונים" נהגה לומר: "מה אתם חושבים, שלי לא היו חלומות שהתנפצו?"
והילדים לומדים להתמודד, וכך הנחלנו לילדינו רבים מסיפוריה ומשיריה. יכולתי לכתוב עוד הרבה . הלוואי שהיו הרבה מחנכים ואנשים כמוה. יהא זיכרה ברוך.
*
חסיה שורצמן ממרחביה היא נינתו של יהודה רַאבּ בן-עזר מאשתו הראשונה בירושלים הדסה, שהיתה מכונה בשם סית הודעס מן אל טחוּנה. אביה של חסיה היה שמעון בן-עזר ראב, ממייסדי בלפוריה. דודהּ של חסיה, הסופר המנוח יצחק ראב, תיאר את ראשית חיי המשפחה בירושלים בספריו "בהימוט חומות" ו"עלה ברוח".
על מרים רות ז"ל ראה גם את רשימתו של אורי הייטנר ב"חדשות בן עזר", גיליון 91.
מה שרואים מכאן לא רואים משם
עדות נוספת על תאונת הרכבת במעבר מעגן מיכאל ב-13.12.05 (גיליון 98)
נסעתי בדיוק באותה רכבת. ישבתי בקרון הראשון למטה. הקרון היה מלא. איש מעובדי הרכבת, לא מאבטח ולא כרטיסן, לא באו להסביר את אשר קרה. בחוץ היה חושך מוחלט, לא ניתן היה לראות דבר. המידע היחיד שקיבלנו היה המידע מ"קול ישראל" בחדשות השעה שש. האם גם ברכבת ישראל יש הבדלי מעמדות?
נחל בצפון
[השם והכתובת שמורים במערכת]
אהוד בן עזר: נראה כי מעמדת הפיקוד בקרון השמור נראים הדברים אחרת. הנוסעים בקרונות הסגורים אכן ניראו לחוצים מאוד, ונראה שהכריזה של עובד הרכבת לא הגיעה לכל הקרונות, אולי בגלל הרעש ששרר בהם. נראה לי שעל הנהלת רכבת ישראל להסיק מכך כי יש לצרף לכל רכבת מיספר כפול ומכופל של עובדים ואנשי ביטחון, על כל צרה שלא תבוא, וגם לתת להם הכשרה פסיכולוגית כיצד להרגיע קהל מבוהל. אילו היה קורה משהו חמור לרכבת ולנוסעיה, א היו שני הבחורים המסורים האלה יכולים להשתלט על המהומה.
אהוד בן עזר
עם ר' ישעיה שיינברגר ור' עמרם בלוי
בחתונת נכדם יוסף חיים באולמי ויז'ניץ' בבני-ברק, 1972
פרק מתוך היומן ובו הסיפור המדוייק
2.2.72. י' בשבט תשל"ב. יום רביעי. בערב נסעתי לאולמי וִיז'נִיץ' בבני-ברק, לחתונת יוסף חיים שיינברגר, נכדו של הרב ישעיה שיינברגר, בן-דודו של אבא מצד האם [סבתי לאה ראב לבית שיינברגר, שנפטרה בטרם נולדתי]. נסעתי לחתונה לבד, בעיקר מתוך הסקרנות לראות חתונה מסורתית ביותר. את החתן זכרתי בעודו ילד כבן תשע, לפני כעשר שנים, כאשר ביקרתי בליל שמחת תורה בבית הכנסת "חת"ם סופר" [בבתי אונגרן] ואחר-כך הזמין אותי ר' ישעיה לארוחה בביתו. הנכד פקח עליי אז זוג עיניים תמהות ולא האמין כיצד זה אינני מדבר אידיש. [ר' ישעיה דיבר איתי עברית].
הנכד הוא כבר בחור גדול, בן תשע-עשרה. והוא גם נכדו של ר' עמרם בלוי, כי בנו של שיינברגר נשוי לבתו של בלוי. אלא שבלוי ושיינברגר ברוגז מאז פרשת הגיורת (שגם היא היתה אתמול בחתונה).
באתי בשעה שבע ורבע לערך. הוכנסתי לחדר לא גדול, מלא גברים. מאחורי הפרגוד היה מקום לנשים, אשר נכנסו מדלת אחרת. ר' ישעיה [דומני שכבר היה אלמן] קיבל אותי במאור פנים. הציג אותי בפני אחרים – "הוא מעיתון 'הארץ'." [מה שהיה נכון מבחינת הטור "ספרי דורות קודמים" ב"תרבות וספרות"]. ערכי גדול בעיניהם משום שאני כותב בעיתון. גם ההזמנה הגיעה עבורי דרך "משרד עיתון הארץ" בתל-אביב.
אחד הנוכחים לחש לי – "כדאי לך לכתוב על החתונה בעיתון."
הסברתי שאני כותב רק על ספרות, ואינני עיתונאי.
החדר היה מלא יהודים צעירים וזקנים, עם חלוקים ומעילים, קפוטות, שטריימלים ומגבעות פשוטות יותר, פיאות וזקנים. חלקם אכלו – הגישו לֶקָח, קוניאק ומלוחים.
נכנס ר' עמרם בלוי. ר' ישעיה הראה לי עליו, ואמר – "אנחנו מחותנים. אבל לא ביחסים. אבל אולי עכשיו זה ישתנה. מי יודע. ניראה."
אך דבר לא השתנה והם לא השלימו ביניהם אפילו ביום חתונת נכדם המשותף.
חיכינו כמעט כשעה. במשך הזמן הזה התפללו מעריב. חתמו את התנאים. מישהו הרים את השטריימל של החתן ושפך אפר מן המאפרה על ראשו. זכר לחורבן. החתן גם צם כל היום. הוא ניראה בחור בריא. יפה וסמוק לחיים. זקן דליל. ניראה בעל הדרת מלכות. אישיות. מעשן כל הזמן, מרוב התרגשות. אביו, בנו של ר' ישעיה, שמו ליבוש. נמוך, צנום, כמו מתבטל בין האב [הסב] והבן.
ר' ישעיה אמר לי – "עכשיו תראה חתונה של דורות קודמים." וכשלא הבנתי בדיוק את ההדגשה, הסביר – "כמו דורות קודמים שאתה כותב עליהם. למה לך לכתוב על ספרים כאלה. תכתוב על ספרי צדיקים."
השבתי לו שכתבתי על ר' זאב יעבץ. [אדם דתי, מראשוני הסופרים של העלייה הראשונה].
סוף-סוף הגיעה הכלה והחלה התכונה. הובילו את החתן, דרך המחיצה שבין שני המדורים, אל הכלה אשר ישבה במדור הנשים. זרקו עליהם קונפטי בשפע. ומשם לקחוהו אל בימת החופה, תחת כיפת השמיים. שם עמד, מוקף. והביאו את הכלה, אשר צעיף כיסה את כל פניה ולא ניראתה צורתה כלל. הטקס היה לא ארוך. תחילה סובבו הכלה ואימה את החתן, והוא עצם עיניו ואימץ אותן ותקע אצבעותיו בהן, כבוכה. אולי היה זה גם העלאת זכר החורבן. הקידושין נערכו בשקט ומהר. אחרי קריאת הכתובה, בקיצור, נשמעו ברכות מצד הכלה, אביה ראש ישיבה בבני-ברק. גם ר' ישעיה בירך. אחרון בירך ר' עמרם בלוי, ובכך נסתיים הטקס.
עתה עלו הכול אל האולמות. אולם לגברים ואולם לנשים. בכותל המזרח ישבו המכובדים, ועימם ר' עמרם. ואילו ר' ישעיה התרוצץ כל הזמן. תזמורת ניגנה נעימות יהודיות, מזרחיות, ואפילו יווניות ומודרניות. ישבנו סביב לשולחנות ערוכים. כמעט שעה עברה עד שהוגשה המנה העיקרית. כי חיכו לחתן (ולכלה) שיסיימו ארוחתם בחדר הייחוד. לבסוף בא החתן, לבדו כמובן, הושב בראש השולחן, ובצע בסכין את החלה הגדולה. מיד חטפו את החתיכות בזו אחר זו וחילקו אותן לבצעים קטנים ואכלו מהם לשם מצווה וברכה.
אגב, משך כל הזמן צילמו. הצלם אמר לי אחר-כך שחתונה כזו כמוה כשתי חתונות תל-אביביות. גם אותי צילמו ואבקש ממנו למזכרת תמונה [ואכן לקחתי ממנו את כתובתו וקניתי אצלו למזכרת תמונה ברורה מאוד שבה אני עומד מאחורי ר' ישעיה שיינברגר, היושב לשולחן, ואינו שם לב שמצלמים אותנו].
בבואי לקחתי עימי במעטפה חמש-עשרה לירות בלוויית ברכה קצרה ומסרתי לר' ישעיה. אחר-כך חשבתי שאולי המעטתי. לפחות ח"י לירות. מצד שני – אם אביא מתנה גדולה – אכנס אצלם לרשימת הגבירים, ולא יחדלו להטרידני בהפצרותיהם.
מיד בבואי, עוד לפני החופה, נדחקו אליי מפה ומשם – מתרימי תרומות, אוספי תמיכות למשפחה דלה, גבאים וקבצנים. לא היה נעים שלא לתת. וברגעים הראשונים נתתי בזו אחר זו כארבע-חמש לירות. כשהם מרגישים שמישהו נותן – מיד עטים עליו. אחר-כך הרגשתי שאפשר גם לא לתת. וסירבתי. מחוץ למבקשי התרומות עברו, גם אחר-כך, באולם – מוכר כרטיסי פיס שניהל עסקיו בפינה. וכן אדם שהחזיק במכשיר הטובע אותיות בסרט פלסטי צבעוני – כדי להדביק על דלת הדירה או על חפצים. ואף הוא ניהל את עסקיו ללא הפרעה בתוך שמחת החתונה.
כמנה עיקרית הגישו רבע עוף, או שניצל, עם תוספות. ולפתן. רק נסתיימה הסעודה והחלו הריקודים. כשתי שעות רקדו בלי הפסק. צעירים, זקנים וילדים.
עם היכנס החתן בא אחריו בחור עם כיפה וכובע טמבל עליה, ורעשן גדול, והחל מרעיש בו. אחר-כך סיפרו לי שהבחור הזה הוא חולה-נופלים. היה עוד מראה נוגע-ללב – ילדון קטן, עם כיפה ופיאות בהירות, חולה שיתוק עם שני קביים קטנים, שהתרוצץ בין כל החוגגים והרוקדים.
כאשר נכנסתי לאולם, אחרי החופה, עבר על פניי ר' עמרם בלוי. כל הזמן שלח בי עיניים ובחן אותי. כניראה הדאיג אותו החילוני הזה שמסתובב עם ר' ישעיה. אולי חשב אותי לעיתונאי. הוא בא מולי והושיט ידו.
לחצתי ואמרתי "מזל טוב!" – שאל מי אני. אמרתי – "משפחה. רַאבּ."
לא שמע.
"ראב!"
לא הבין. – "רב?" שאל. "אתה רב?"
"לא. לא רב. ראב. מפתח-תקווה."
לא הבין.
"סבתא שלי," אמרתי – "היתה לאה שיינברגר. מהמשפחה."
"אה!" אמר. אך לא ניראה לי שהבין באמת. ואילו אני קיצרתי. חשבתי, אולי ר' ישעיה ייפגע מכך שאני מדבר עם בן-ריבו. אבל גם אחר-כך, במשך הערב, תקע בי ר' עמרם שוב ושוב עיניים. ניראה שעוררתי את עניינו וסקרנותו. ואודה על האמת – גם אני נמשכתי להביט בו. עיניו, שאחת מהן, השמאלית, קצת עצומה, כאילו קטנה יותר, הזכירו לי משום מה את עיניו של דוד ברוך ז"ל. אותה צורת תפיחה של שקיות העפעפיים. משוכות קצת כלפי מטה. ובכלל – הוא איש יפה. זקן לבן. שטריימל מפואר. חלוק פסים עדין ממשי, בצבע חום בהיר. ובטן גדולה. ידיים יפות. (לשיינברגרים אצבעות ידיים לא יפות. קטנות. מכוססות ציפורניים, לכולם). היתה בר' עמרם הדרת מלכות. [אנחנו, את האצבעות הנאות, ירשנו ממשפחת ראב].
הריקודים נמשכו שעה ארוכה. אחד הרכיב את החתן על כתפיו ורקד עימו בתוך המעגל. ומול שורת רוקדים, קדימה ואחורה. רקדו מעגלים בתוך מעגלים, ובכיוונים שונים. ופעם החזיקו אחד בכתפי השני מאחור וכך התקדמו סחור-סחור במעגל בשורות [טורים] צפופות. בגוש אחד. היה שם זקן אחד בחַלַט [חלוק] של פסים שחורים ואפורים, עם זקן אפור, ששם ידיו על כתפי ילד, וכך סבבו בתוך השורה [הטור] האחת.
ממש התרגשתי. שמחה כזו לא ראיתי אפילו באותו ליל שמחת תורה בבית הכנסת "חת"ם סופר" בירושלים. דבקות כזו. בגוש אחד. אפשר לראות על מה התרפקו חלוצי העליות הראשונות בריקודיהם. האם אין בכך סתירה להרצאה של אחרי-הצהריים, בה הוכחתי בלהט רב את משנתו של פרופ' שלום, האומרת שאין יהדות אחת, אלא לכל דור היהדות שלו.
עמדתי ליד הקיר המבדיל בין עזרת הנשים לזו שלנו. שם, אפשר היה להציץ מבין הסדקים המותקנים לכך במחיצה – רקדה הכלה עם הנשים, הנערות והילדות. שם ראיתי לראשונה את פניה – כי מתחת לחופה לא גילתה פרצופה, ונעלמה מיד בתוך הקהל שנהר פנימה לאולמות. בחורה, בעצם נערה – נאה, דשנה וסמוקת לחיים. כבר ניכרים בה תווי פני האם היהודייה, והרבנית, אשר תהיה בבוא הזמן.
והריקודים נמשכו. לפעמים הצטמק המעגל, ושוב נוספו חדשים. היו הופעות סולו. עם כרכורים, יד על המותן ויד באוויר, עם מטפחת, וקפיצות וקצת "עינטוזים". ר' ישעיה עצמו נתן "מיספר" – ריקד סוֹלוֹ לפני נכדו החתן. בעיניים עצומות, בהבעת דבקות. ולמרות גילו (כבן שבעים בוודאי) קיפץ והתרומם וזקנו מתנפנף באוויר. זו תמונה שלא אשכח אותה אף פעם. ממש היהודי המעופף של שאגאל. אבל לא במחזמר, לא באמנות ובפולקלור – אלא נתח חיים אמיתי. מציאות. והרגשתי שבכך שהזמין אותי כאילו רצה לומר לי – אתה כותב. הלא כל עניין הכתיבה, בעיתונים, בספרים, הוא כמעט כולו בידיכם. החילוניים. ובכן תיראה גם את הצד שלנו בטרם תחרוץ משפט. קח גם אותנו בחשבון. אולי תמצא לנחוץ לכתוב גם עלינו. לתאר אותנו.
שעה ארוכה הסתובבתי והתבוננתי ברוקדים מצד אל צד. החתן היה כל הזמן באמצע. רקד. וכשעייף ישב על כיסא ועישן סיגריה בעצבנות. פלא שלא התעלף. לצום כל היום. והתרגשות כזו. ואחר כך לרקוד כשעתיים. וללחוץ ידיים. ולהתנשק.
בעשר וחצי בערך נסתיימו הריקודים. הכול שבו וישבו ליד השולחנות, שפונו מצלחות וכל השאר. והחלו שבע ברכות. לפניהן נשא מעין בדחן דרשה של שחוק. הוא עצמו רב מחדרה וראש ישיבה. רוב הדרשה נשא באידיש ולצערי לא הבנתי את תוכנה. זה התחיל בר' הלל, שהיה עולה חדש מעיראק. ובא לירושלים וחיפש שיכון. וכיצד לא ידע לפנות למפלגה המתאימה. וכך זה נמשך שעה ארוכה. ולמען האמת לא עורר גלי צחוק רבים. רק לעיתים נדירות. לבסוף הגיע לעניין "אם אין אני לי מי לי" – וקשר זאת בחתן, ושיבח אותו.
אחר-כך החלו שבע הברכות. המיקרופון עבר מרב לרב וכל אחד דיבר ובירך, אך את שפתם לא הבנתי. גם ר' ישעיה ור' עמרם דיברו. ודומה שגם התנגחו אלה באלה בדבריהם. כשר' ישעיה מדבר הוא מרים את פניו, עוצם עיניו בהבעה של ריכוז ודבקות, וכל פניו נעשים חריצים-חריצים של מחשבה עילאית. מה אמר? זאת לא הבנתי.
וכך נסתיים הערב. השעה היתה כמעט אחת-עשרה. הנשים, ועימן הכלה, יצאו וישבו בקצה האולם. ביניהן בלטה הגיורת [הצרפתיה, רות בלוי], אשתו של ר' עמרם. גבוהת קומה ובריאת אברים. מצח חלק ובהיר. עיניים תכולות. אף גבנוני ודק, כמעט יהודי. ושביס שחור הדוק על שערה ומכסה את כולו. היא ניראתה כנזירה קתולית ירושלמית, חיוורת פנים עם קצת אדמומית בלחיים, בעלת נעורי נצח. סבר פניה חמור. חכם ורב תוקף. לא אתפלא אם היא מנהלת את ענייניו של ר' עמרם.
מאוחר יותר שמתי לב לטקס יציאתם. היא עמדה למטה וחיכתה לו ליד מונית מיוחדת, מרצדס, שעמדה לקחתם לירושלים. הוא ניגש, נכנס, לאחר שפתחו לו את הדלת, והשתקע במושב האחורי. ואז נכנסה היא מן העבר השני, השמאלי, וישבה לצידו. וכך הפליגו שניהם במונית, כמו זוג מלכותי.
כשלושה-ארבעה אוטובוסים אדומים של "יונייטד טורס" החזירו את המשתתפים לירושלים. נשים לחוד וגברים לחוד, גם באוטובוסים. אחד מלא גברים ואחד מלא נשים.
נפרדתי מר' ישעיה, מבנו ומנכדו החתן. החתן היה סחוט לגמרי, ואף שלחצתי את ידו בסוף הערב לראשונה, ניראה בוהה ולא יודע מי אני. חזרתי במונית מיוחדת עם הצלם ועם קרוב-משפחה תל-אביבי, יהושע שיינברגר שמו.
המשפחתיות של ר' ישעיה ויחסו החם והלבבי אליי – הם באמת יוצאים מן הכלל. אולי נעלב על שלא הזמנתי אותו לחתונתי [עם ענת]. ובאמת חבל שלא עשיתי זאת. אבל חסתי מהטריחו. וגם לא רציתי יותר מדי שאלות מן הצד הדתי הזה.
למה בשם העוני מדברים רק אלה שלא חסר להם כלום?
למה בישראל בשם הרעב והעוני מדברים רק האנשים העשירים, האמידים, השבעים, המיליונרים, הפוליטיקאים, הסופרים המוכיחים בשער (ראה א.ב. יהושע: "הבחירה המוסרית", "הארץ", 16.12.05), העיתונאים, היחצ"נים, המיוחסים, אלה המיטיבים עם העם, הפוליטיקלי-קורקטים, כל אלה שלא חסר להם ולילדיהם (בארץ ובחו"ל) כמעט מאומה מבחינה כלכלית והם מחזיקים שתי מכוניות ויותר למשפחה ונוסעים פעמים אחדות בשנה לחו"ל על חשבונם התופח בבנק או על חשבון העסק ומס-ההכנסה או מוזמנים על חשבון המדינה והמזמינים, למה?
למה לא נשמע קולם של הרעבים ושל העניים עצמם? למה המנהיג ה"אותנטי" היחיד שקם מקרבם הוא ויקי כנפו, שהאשימה את המדינה על שאינה מטפלת בשני ילדיה, האחד מהם מת בינתיים באורח טראגי – אבל איש בתקשורת ובציבור לא העז להזכיר את שני אבותיהם שזנחו אותם ושחובה היתה עליהם לפרנסם ולגדלם! איפה הם?
מיליון יהודים ולא-יהודים עלו מרוסיה בעשרים השנים האחרונות. איפה לֵך ולנסה שלהם? איפה הפגנות הרחוב שלהם? הייתכן שאיש מהם אינו רעב, אינו עני? הייתכן שרובם עובדים ומשפרים כל הזמן את מצבם? הייתכן שהם עובדים וקונים במרכולי מזון שאפילו ברוסיה אין כמותם לגודל, למבחר ולעושר?
לית מאן דפליג שכל מקרה פרטי של כשל חברתי, של מחלה, של פיגור, של עוני מחמת חוסר יכולת לעבוד, של זיקנה ללא אמצעים, של הזדקקות לעזרת הציבור והמדינה – ראוי לו להיות מטופל לפי מיטב היכולת של מדינת סעד מודרנית, ובכך נמדד חוסנה החברתי של ישראל – במתן עזרה סוציאלית, פשוטה כמשמעה – לכל נצרך; אבל לקיים בשם ה"רעב" וה"עוני" חברות של פרזיטים, שהן לפחות ארבעים אחוז מ"העניים" של הסטטיסטיקה ושל המדינה? הייתכן כי רוב הרעבים בארץ נמצאים בתור המתמשך למסעדות ולא לבתי-התמחוי?
יש עוני, יש מחלות, יש תת-תזונה – צריך לטפל בהם נקודתית. אבל העוני והרעב שהשבעים משלמים להם מס שפתיים – זו אינה אלא דמגוגיה זולה, צביעות ודמעות תנין של אנשים שלא חסר להם כלום. הלא אם המצב בישראל היה כמו שהם מתארים – רחובות יישובינו היו מתמלאים מובטלים רעבים, הפגנות של זעם והרס והצתות היו שוטפות את המדינה. הלא אם המצב בישראל היה כמו שהם מתארים מתוך מעורבות רגשית ומתוך השתתפות כה רבה בסבלם של החלשים – אזיי את כותנתם האחרונה כבר מזמן היו פושטים מרצונם ותורמים לדלת העם!
באחד השלבים המתוקשרים של המאבק ברעב ובעוני "שדדה" חבורה של מיטיבים ככרות לחם מאחת המאפיות הגדולות בירושלים ויצאה לחלק אותם בשכונה של "רעבים"! – זוכרים מה קרה? – הם גורשו בבושת פנים על ידי ה"נזקקים", שטענו כי המיטיבים רק מעליבים אותם וכי אין הם נזקקים כלל ללחם כי יש להם די משלהם.
אומרים: חברות כוח אדם מְקדמות ניצול ועוני ללא תנאים סוציאליים. אבל עד לפני שנים לא רבות נשלטו מפעלים ציבוריים ופרטיים רבים בידי ועדי עובדים כוחניים, כמו שמתרחש עד היום בנמלים ובחברת החשמל. מדוע אפוא המשיכה ההסתדרות של פרץ להגן ולשבות עם החזקים ולא יצאה למאבק על הבריקדות נגד שכר העבדים של עובדי חברות כוח אדם?
אומרים: אין בעולם פער בין עשירים לעניים כמו בישראל. שקר. רוב העניים בעולם הם כה עניים שלעומתם עניי ישראל הם אנשים עשירים, והפער באותן מדינות גדול פי כמה. מצד שני, הלוואי שהיו לנו עוד עשרה סטף ורטהיימר עשירים כמוהו ויצרניים כמוהו. אנשים עשירים, גם אם בזבזנים, נותנים פרנסה למאות ולאלפי עובדים ומעשירים במיסים את קופת המדינה. ואפשר להמשיך עוד ועוד בהוקעת האיוולת הדמגוגית הרואה בעשרים אנשים רעים וחטאים, ובעניים – אנשים חיוביים וצודקים, שיש לאפשר להם לחיות קרוב ככל האפשר לרמת חייהם של ה"עשירים"! – בשום מקום בעולם הרעיון הקומוניסטי הזה לא הצליח אלא אפילו השחית.
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק עשרים ותשעה
אם יש את נפשך לדעת את הבריכה בצל הפרדסים. תחבושת ה"שִׁישְׁמֶה" הירוקה לאוזנו הפצועה של צבי
עכשיו החֶרב.
החרב שהחזקתי בידי היתה כבדה ועשויה פלדה אך לא חרב ממש היתה אלא בַּאיוֹנֵט, כידון לרובה – שאורכו כחצי מטר, תוצרת לונדון, מסוף המאה התשע-עשרה, שמצא סבא-מצד-אבא באחד משדות הקרב של המושבה במלחמת העולם הראשונה, ושמר למזכרת. ואני שפשפתי בחול וצִחצחתי היטב את הכידון כדי להסיר את החלודה שעלתה בו. ובמקום ידית העץ, שנשרפה אולי בקרב, ליפפתי את ניצבו בחבל עד שנוצרה ידית חדשה. סבא-מצד-אבא היה משתמש בו כדי לקצץ ראשי נחשים אם פלש מי מהם לחצר. אך בעיניי היתה זו חרב. החרב בה"א הידיעה. ואם היתה כבדה מעט לידיי החלשות, אז מה? הלא גם לדון קישוט היו בעיות עם הכידון הכבד שלו. ולא צריך להתפלא אם ה"חרב" הזו מונחת אצלי עד היום על אחד ממדפי הספרים, למזכרת.
וכך עשתה משלחתנו הקטנה את דרכה בין שדות ופרדסים, בצל משוכות אקציה וברושים, אל בריכת ההשקאה. אך בטרם אמשיך בסיפור אני מוכרח לעצור רגע ולומר כי מצפוני עדיין מציק לי בגלל המכות שחלקתי למורנו לתנ"ך הדוקטור קסלר.
חודשים אחדים לפני אותה פרשה ישבתי ושוחחתי לתומי עם גיורא, שכני לשולחן-הלימודים. היינו ממש בראשית השיעור, עם כניסתו של דוקטור קסלר, אך אוזניו הדקות, שהיו כמעט שקופות, הספיקו לשמוע:
"אני חושב שיותר טוב לי להתאבד מאשר להיות כשאגדל מורה בגימנסיה."
"בן עמי – החוצה!" פקד עליי, "ובשבועיים הבאים אני רוצה שלא לראות את פרצופך המדושן עונג אצלי בכיתה! אוויל וגס-רוח!"
יצאתי.
אני יודע שלא צדקתי. מורה בתיכון הוא מקצוע שאין יודעים עד כמה הוא חשוב עד שלא פוגשים מורה טוב באמת. המורים שהיו לי בתיכון החדש שאליו עברתי ללמוד בתל-אביב השפיעו על חיי. אלמלא הם אולי לא הייתי נעשה סופר. ועם זאת נמנעתי כל ימיי מהוראה. סופר אמור לפתות בני-אדם בספריו, מורה – לחנך וללמד אותם. ואולם מורה טוב מפתה ללמוד, וסופר טוב מחנך גם אם נדמה שאין בספריו שום "דמות חיובית".
לאחר שהשתופפנו לאורך תעלת-הבטון החוצה את הפרדס, כפות-רגלינו במים הזורמים וסנדלינו בידינו, הגענו, בדרך הקשה דווקא, אל הבריכה. צבי התעקש על כך שצריך להגיע בהיחבא עד קרוב ככל האפשר אל הבריכה, זו הסיבה שחזר והשמיע מדי פעם את הסיסמה:
"סִי וִיס פַּסֶם פַּרַא בֶּלוּם!"
מה זה? – תרגום מלטינית שמצא באחד מספרי ההרפתקאות – "הרוצה בשלום ייכון למלחמה." עכשיו גם מובן מדוע קוראים לאקדח הפראבלום – פראבלום.
כאשר נפגשנו עם צבי סמוך לבריכה – הוא הקדים אותנו כל הזמן בכמה עשרות צעדים והיה מאותת לנו מדי פעם לבוא אחריו – אמר לי:
"תגיד לסבא שלך שהאקדח הזה יותר טוב בשביל להתיז בו מיץ תפוזים!"
"או בושם!" צחקתי, "מה יש? מה קרה?"
"לא שמעתם?"
"מה?"
"היה איזה 'אֶקְס' בדרך, לא חשוב. העִיקֵר – היה צריך להפעיל את הכלי, ויריתי – כדור עקר. סבא שלך יכול לדחוף את הכדורים, אתה יודע איפה – "
"בתור פתילות נגד עצירות!" התנדב גיורא להסביר.
אז קראו לנרות רפואיים – פתילות. פתילה בתחת? – נגד עצירות! – והיו גם פתיליות, שאינן נרות קטנים יותר אלא מכשירי בישול נפוצים מאוד. עגולות, כרסתניות, מצופות אמאיל אפור-כחלחל. לא היה מִטבח שלא ניצבה בו על השיש פתילייה אחת, ולפעמים שתיים. צנועות מאוד. שותות בשקט נפט מהמכל התחתון ובוערות, לא רעשניות כמו הַפְּרִימוּסִים. את להבת הפתילייה יכולת לראות מבעד לחלונית צוֹרָן שקוף, שאם לא נזהרת בה בעת החלפתה היתה מתפצלת לרבדים דקים יותר והפירורים מנצנצים בכף ידך כרסיסי יהלומים.
הפתיליות נסכו שלווה בבית והרגשה של ביטחון. יש זמן. שום דבר לא בוער חוץ מלהבה צהובה-אדמדמה. יש ריח טוב של תבשיל. יש געגועים.
אילו הייתי נחום גוטמן הייתי מצייר כאן פתילייה.
טוב, לא שאלנו מה זה – אֶקְס. רק ישבנו לנוח ולפשוט את בגדינו ליד הצינור היוצא מן הבריכה. זו היתה בריכת-בטון גבוהה, כשלושה מטרים לפחות, ועגולה. והיה אפשר לטפס אליה רק בדרך אחת, בסולם-ברזל הצמוד והמחוזק לקיר החיצוני.
צבי פרק את הנשק, לפי הכללים, והנה – התוף ריק בפנים, אין בו אף כדור!
"טוב, זה קורה," אמר נכלם, "כנִראה שהשתמשו באוּלטְרָה. גם בַּוִי-שתיים השתמשו בּשְׁפַּנְדָאוּ – "
מה אקס, מה אולטרה, מה שפנדאו – העיקר שנתפשט ונתרחץ כבר! חם!
לקחתי בידי את האקדח, סגרתי את התוף, הרמתי ולחצתי לתומי –
טְרַאחחחח...
שמתכם לב בוודאי שאני משתמש יותר מדי ב"מילה" הזאת – טראחחח. ובעצם, כאן היה מתאים יותר –
פק!...
לא יותר משחולצים פקק-של-שעם מבקבוק. הכדור חלף ליד אוזנו השמאלית של צבי ונבלע בעלוות עצי הפרדס מאחוריו.
צבי החוויר.
"כמעט הרגת אותי, אורי – "
אני לא מיד הבנתי מה קרה. מה פתאום כדור! מאיפה בא כדור?
"הלא אמרת שאין שם שום כדור?"
והתחלתי לרעוד. אילו באמת קרה אסון! – מה הייתי אומר? – הרגתי את החבר הכי טוב שלי! – ומי יודע אם גם בזה לא היה אשם רגש הנחיתות שלי!
"טוב, די, די, אורי – " הם הרגיעו אותי, שניהם, "זה קורה לפעמים אפילו לגֶנרָלים – "
"ויכולת לעשות לו חור באוזן, בשביל עגיל!" התלוצץ גיורא.
"ופלדמַרשָלים..."
בחיים לא היה בן או בחור עונד אז עגיל באוזן. מה, אני מזדיין בתחת?
על פי הצינור רחב הקוטר, בצבע החלודה, צמחה שכבת ירוקת עבה שהיתה קרוייה בפינו – שִׁישְׁמֶה. מעין רכיכה צמחית, דמוית נטיפים גמישים ושערות ירוקות, שהיתה מתפתחת בכל מקום שבו דלפו מים בקביעות על פני ברזל או אבן. אם דרכת עליה או תפסת בה במלוא החופן – היית מרגיש איזו תחושה גועלית, כאילו רמסת מדוזה, אחת מאלה שנסחפות, שקופות, עם הגלים הרדודים אל החוף.
אבל כאשר השתעממנו ולא היה במה לשחק – העסיקה גם השִישמה את אצבעותינו הפעלתניות – "לקטוף" אותה ולהניחה מחוץ למים כדי לראות, אחר שעות אחדות, כיצד הצטמקה עד כי לא נותר ממנה כמעט כלום. או לפצפץ בעודה טרייה את השלפוחיות הבהירות שהיו תופחות ועולות בה היכן שזרמו המים לאיטם.
געגועים לשִׁישְׁמֶה.
צבי אסף מלוא החופן מן האצה הירוקה הזו ושִפשף במרץ את אוזנו, אשר בשרטת הקלה שהותוותה בה בִּצבצו עד מהרה כמה טיפות-דם זעירות.
"מה אתה עושה? זאת טינופת – "
"טיפשים! אתם לא יודעים שֶׁבַּשִׁישְׁמֶה יש פֵּנְצִילִין? היא התרופה הטובה ביותר, היא אנטי-בִּיעוֹתִית!" –
פֵּנצִילִין, דִי.דִי.טִי ורַאדַאר היו שלוש המצאות שהסעירו את רוחנו ופעלו מאוד על דמיוננו בילדותנו, בתקופת במלחמת העולם השנייה.
די.די.טי הציל חיילים בריטיים שלחמו נגד היפאנים ביערות הטרופיים של בורמה ובמקומות אחרים במזרח הרחוק. האבקה הלבנה בִּשׂרה ביטחון בעתיד טוב יותר, שחר חדש לאנושות, יכולתו של המדע להתגבר על חרקים מזיקים ולמנוע את המחלות שהם גוררים איתם.
פנצילין סימל התגברות על מחלות וזיהומים שגרמו למותם של מאות מיליוני בני-אדם. ד"ר דבורה אילון-סירני ביקרה במושבה והסבירה לנו בהרצאתה מהי האנטיביוטיקה.
ידידי הסופר שמאי גולן מספר כי היום שבו ריססו אותו בדי.די.טי עם עלותו ארצה כנער פליט, בשלהי תקופת המנדט הבריטי, היה אחד הימים המאושרים בחייו. סוף-סוף הגיע למקום שבו בפעם הראשונה מישהו (מהסוכנות היהודית) שׂם לב אליו וחרד לבריאותו – לאחר השנים הנוראות שבהן התגלגל כילד במלחמת העולם השנייה בפולניה וברוסיה.
הסופר העל-זמני שגר על גדת הירקון, אלימלך שפירא, שחיבר את הספרים "הבלנית נכוותה" ו"הירקון שבלב", שאל אותי מדוע אני "מערבב מין בשאינו מינו" וגולש בספריי לנושאים צדדיים ופרטיים, ואפילו פוליטיים.
עניתי שכל ספר בתקופת כתיבתו הוא פלטפורמה שעליה אני מעמיס לא רק את העלילה המרכזית אלא כל מה שמתחשק לי. אולי הקוראים יזכרו דווקא את השטויות? אין טעם לכתוב דברים שאינם נחרתים בזיכרון. ויכולתי להוסיף מילים אחדות על "מזרחיים", גם דור שלישי ל-די.די.טי, שעדיין אינם נרגעים מתחושת הקיפוח וההשפלה שאנחנו, השש מאות אלף שהיינו כאן ב-1948, עוללנו להם בריסוס אבות-אבותיהם. אפשר להגיד על יהודים ממזרח-אירופה, גם אלה שנשמדו בשואה, שהם ומשפחותיהם היו בשעתם מכונמים ובתיהם מלאו פשפשים. אי אפשר לומר זאת על יהודים שאינם "אשכנזים", כי אז אתה נחשב לגזעני.
– ניצב צבי ותחבושת השִישמה על אוזנו השמאלית, כמו בּוּשמֵנִי.
במצב נאה היינו. גיורא מסתובב בדמות אינדיאני עם מכת בומרנג במצח ופס היוד. בקבוקון היוד עצמו הושאר בסליק כך שנותרנו בלי "עזרה ראשונה". ואני? על גופי תפרחת אדמדמת. זיעה וסרפדת. ורק זה היה חסר עתה – שגם אטבע.
ואכן – טבעתי.
התפשטנו ערומים. צבי עם אוזנו הירוקה עדיין. החבאנו את הציוד תחת עצי השַׁמוּטִי ועלינו בזה אחר זה בסולם הברזל החלקלק, שצבעו חלודה ישנה, מחזיקים כל אחד את תחתוניו בשיניו, אולי יבוא לפתע מישהו ותוּפר השלווה של היותנו לבד.
גיורא וצבי ידעו קצת לשחות. אני לא. גם הם לא למדו מעודם שחייה אך הצליחו לסגל לעצמם כמה תנועות קִרטוע אשר בעזרתן החזיקו את עצמם זמן-מה במים מבלי להיאחז בדופן הבריכה. גם אני ניסיתי, אבל ידיי היו חלשות משלהם.
הטיפוס בסולם הברזל היה מפחיד למדי, עבורי. סבלתי מפחד גבהים. הייתי נוטה לסחרחורת. פחדתי אף להביט על פי באר פן אסתחרר ואפול. בארות היו בסביבה אחדות, וקול פִּפְפּוּף מנועי-הנפט שלהן, כמין תקיעות בצפצפת פח, היה מלווה את שנתנו בלילות בנעימה מונוטונית וקצובה.
מעל לקצה הארובה נהגו לשים קופסת-שימורים ריקה והפוכה, אולי כדי שלא תחדורנה טיפות הגשם או רטיבות הטל למנוע. וכל פעימה שהעלתה גל אוויר בצינור הארובה נענתה בצליל קל של ריקוד הפחית, כמשוחחות.
השתעשענו בזריקת אבנים קטנות אל פי הבאר, גם מבחוץ, מבעד לחלון של בית-הבאר. היו עוברות שתיים-שלוש שניות של דממה עד אשר היה נשמע הקול העמום של חלוק-האבן הנוחת על קרקעית הבאר.
כיום כבר לא רואים בארות כאלה. הקידוחים החליפו אותן ואין צורך לרדת בסולם עשרות מטרים לתוך האדמה בפיר-הבאר העגול, הבנוי לבנים, ושמה להתעסק עם הפילטרים, המסננים, המונחים עמוק למטה בשכבת-החול הרווייה מי-תהום.
אבל איזו הנאה היתה למי שטיפל במסננים בבאר למטה, והתקין ותיקן, וטיפס ועלה למעלה ופתח את השִׁיבֶּר, ברז-ההשקאה הגדול – ולנגד עיניו פרץ זרם מים צלול ועז להשקות פרדס ואדם במים טעימים ונקיים, שהיום גם בבקבוקים קנויים אין משיגים כמותם לטוהר.
מאחת הבארות הללו, בפרדס, באו גם מי הבריכה שהיו צלולים וכחולים. הם זרמו אליה בסילון עבה של קצף לבנבן מפי צינור כהה רחב-קוטר שהזדקר מעליה בגאווה. מוט-מצוף גבוה, שהתרומם על מעל לדופנות הבריכה, היה מבשר למרחקים אם מלאה היא כדי רבע, מחצית או יותר. אין צורך לומר שהבריכה ניצבה על גבעה, אחרת לא היה בה כל תועלת.
לאחר שסיימת את העלייה בסולם היית מוכרח להיכנס פנימה למים כי שפת הבריכה היתה צרה מאוד, כרוחב מחצית מושב כיסא. וכלפי חוץ גבוהה מאוד, כתלויה על פי תהום. בקיצור, מכאן פחד נפילה באוויר ומכאן חשש טביעה במים עמוקים, ואם נאמר שגיורא היה פוסע יחף וערום סביב-סביב כלוליין-על-חבל לאורך כל היקף הבטון הצר והחשוף הזה, בְּררר... רעד עובר בי גם כיום לעצמם המחשבה על כך. געגוע מצמרר. הוא לא ידע פחד.
אני נצמדתי, כמובן, למקום הבטוח ביותר בבריכה למעלה, והוא מעקה הברזל הכפול, הגבוה מעט, המעוגל, שניצב בקצה הסולם, ואשר שב ונמשך לתוך המים, כסולם ברזל, עד לקרקעית הבריכה, אחרת לא היה אפשר לרדת אל תחתיתה כשהיא ריקה.
החזקתי בשלבים והשתכשכתי במים, מתרחק מדי פעם לשניות אחדות מן הסולם. ואינני יודע איזה שד נכנס בי לאחר זמן-מה: אולי התקנאתי בגיורא הפוסע על שפת הבריכה וקופץ מדי פעם למים, או בצבי ההודף עצמו ברגליו אל לב הבריכה וחוזר אל שפתה-גדתה כשהוא מכה נמרצות במים –
– לפתע הדפתי גם את ידי מן הסולם מתוך איזו תקווה טיפשית כי השהייה במים לימדה את גופי לצוף!
שקעתי.
בבִין-רגע היה הכול סביבי אטום ושקוף, ורק כתם מטושטש אחד ראיתי –
פס-הסולם הצמוד לדופן הפנימית של הבריכה, ובורח למעלה!
ברגליים מפרפרות בחלל המים ובפה מלא מים ובתחושת פלצות שהנה בא רגעי האחרון והמים יכסו עליי – חתרתי במים לעבר הסולם. וכאשר הצלחתי סוף-סוף להתקרב אליו ו"לעצור" אותו – הדבר נמשך אולי שתיים-שלוש שניות אך על פי הרגשתי הן התמשכו כנצח, ממש ככתוב בספרים – נאחזתי בו כטובע (!!!) ומיד חשתי עצמי מועף כלפי מעלה, ראשי מבצבץ מעל פני המים, ויכולתי לשאוף אוויר.
כיום, כשאני מסתכל על כך במבט מבוגר, וממרחק השנים, ניראה לי כאילו ביקשתי להעניש את עצמי על כך שכמעט והרגתי קודם לכן את צבי.
ומוזר, כשעליתי מן המים – לא צבי ולא גיורא, איש מהם לא חש במה שאירע לי. חשבו אולי שאני מתאמן בצלילה! – ואני, במקום לכעוס עליהם שלא באו לעזרתי, שתקתי, כאילו נוח היה לי בכך שניתן להעלים מפניהם כל מה שקרה.
ואיש לא שמע ממני על כך עד עצם היום הזה.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק שלושים: הווזוּב בפרדס של גינצבּוּרג. צֶ'פַּצְ'קָה, פְּשִילֶפְּקָה ופְּשֶפּוּפְּקָה. בקשה מוזרה לחזור לראשית הפרק
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים עד 50 בקובץ אחד גדול, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן את "קיצור תולדות פתח-תקווה", "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי על רקע עין-גדי שחלקו פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"), "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות), "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990), "פולניה בלי יהודים, יומן מסע" (מלא), "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא), "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית), חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000, וכן רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר, וחוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי, עברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל