| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 100
תל אביב, יום חמישי, כ"א בכסלו תשס"ו, 22 בדצמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: חיול מזורז בעיתות מלחמה
חיימקה שפינוזה: אני דוגמנית והוא צייר (שיר)
תערוכת גלויות של סיפורי התנ"ך בתל-אביב
שתו רק מיץ תפוחי-זהב!
אם יש את נפשך לדעת על כרעֵי מה עומד השלום עם המצרים
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 30
לואידור לא היה האהוב הנעלם של אסתר ראב
אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור
פרשה מוזרה מן העבר
יום רביעי, 2 במאי 2001, סגר 80 שנה להירצחם בידי ערבים של יוסף-חיים ברנר וחבריו צבי שץ, צבי גוגיק ויוסף לואידור בבית יצקר. זה קרה ביום שני, 2 במאי 1921, בפרדס בשכונת אבו-כביר על גבול יפו ותל-אביב.
יום שבת, 5 במאי 2001, סגר 80 שנה להתקפת השכנים הערבים ובראשם שבט אבו-קישק מצפון וערביי יהודייה מדרום, על המושבה פתח-תקווה. זה קרה ביום חמישי, 5 במאי 1921, כ"ז בניסן לפי התאריך העברי, אשר לימים "אומץ" כיום השואה ונשכח כיום של גבורה וכיום הזיכרון החשוב ביותר בהיסטוריה בת 127 השנים של פתח-תקווה.
בזכות אומץ ליבם של מגיניה, ובעזרת פלוגה של חיילים הודיים של הצבא הבריטי, ומטוס בריטי אחד, ניצלה פתח-תקווה מהרס ומשחיטה נוראה, אך איבדה בקרבות ארבעה ממגיניה.
על אותה מערכה אמר ההיסטוריון הצבאי ד"ר מאיר פעיל, שהיא היתה יום הקרב המודרני הראשון שבו עמד היישוב העברי בארץ-ישראל, וגם ניצח בו. בשעתו כתבתי תיאור היסטורי מפורט ביותר לאותו יום, המבוסס גם על עדויות קשות שגיליתי בארכיון ההגנה, והוא כלול בספרי "גדע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).
שני הימים הגורליים, שבכל אחד מהם נהרגו ארבעה גברים, שאחדים מהם הכירה היטב ואחד מהם אולי אהבה – היו ימים מלאי משמעות בחייה של אסתר ראב בת העשרים ושבע. היא שימשה אחות מעשית במרפאה שפעלה כל אותו יום 5 במאי במרכז המושבה, ראתה לידה את הפצועים והגוססים ואף הציבה להם זכר בפרוזה בסיפוריה האוטוביוגראפיים "עם צבי שץ", "אביב 1921 בפתח-תקווה", "התנפלות הערבים על פתח-תקווה" ו"האסיר" (שנדפסו, חלקם לראשונה בספר, בכרך "אסתר ראב, כל הפרוזה", אסטרולוג, 2001).
קשריה עם אחדים מגיבורי הימים ההם, והשפעתם על חייה, כפרשת ידידותה ההדוקה מאוד עם צבי שץ, שאת שיריו תירגמה מרוסית ואיתו טיילה בלילות קסומים – סופרו על ידי בביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש", ובספרי החדש "ברנר והערבים" (אסטרולוג, 2001), ואולם רק לאחר שבערב פסח תשס"א (2001) מצא פרופ' דב לנדאו את המכתב ששלחה לו אסתר ראב בתשובה לשאלותיו על פרשת יחסיה עם לואידור, ושממנו, לבקשתה, לא ציטט בשעתו במבואו לסיפורי לואידור (סיפורים מאת יוסף לואידור, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976) – היה ביכולתי להשלים את פרשת הקשרים או יותר נכון היעדר הקשרים בין אסתר ללואידור, וחבל שלא הספקתי לכלול אותם במה שכתבתי על לואידור ב"ברנר והערבים".
מה המיוחד והחשוב במכתבה של אסתר על לואידור?
תחילתו [המאוחרת] של הסיפור כך היא. בערב שנערך בבית הסופר בתל-אביב, ב-18 בפברואר 1999, הערתי שחסר לי לביוגראפיה של אסתר ראב אהוב נעלם אחד, שאליו כניראה עדיין היתה קשורה רגשית כאשר ירדה מפתח-תקווה לקהיר בקיץ 1921. אז באה הערה מן האולם, מפי קרובת-משפחה של ברנר, שושנה ברנר, שמדובר בלואידור, וכי ביום הזיכרון ה-75 לרצח ברנר סיפר דב לנדאו בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה, והיא סירבה.
בשובי בדקתי בספרי "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) ומצאתי שכתבתי שם כי "ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחו באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.
"דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו כי 'באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה.'
"אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל'מרדכי אלדד [גולדפארב, שהיה ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב-יד [של לואידור] של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד.' גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.
"'כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!' – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן."
"למיטב ידיעתי," כתבתי לשושנה ברנר, "על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו לא נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו, מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות. אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם 'משוררת צעירה'."
לאחר ימים אחדים, ב-4 במרס 1999, היתה לי שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות-אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר.
במהלך השיחה התברר לי דבר מוזר מאוד. בשעתו הִרצה חיים באר, ולימים אף רמז על כך בספרו המרתק "גם אהבתם גם שינאתם", כי לברנר היתה כביכול נטייה הומוסקסואלית לטנטית. לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הירצה על כך, ורתח מזעם כששמע על הדברים האלה. מדבריה הבנתי שהמגמה של משפחת ברנר ומקורביה כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, ומי האישה [בה"א הידיעה] – המשוררת הצעירה אסתר ראב!
לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים אירוטיים עם ברנר. ואולם קשר רומנטי של אסתר עם שץ [שספק אם ידוע להן] אינו עוזר להן "לטהר" את לואידור וברנר מאותה אשמה. נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור "פרשת אהבה" שלא היתה ולא ניבראה בין אסתר ללואידור, ומפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, הנשוי, שעליו באמת כתבה אסתר בחום רב.
הנושא הציק לי לא רק בגלל אסתר ראב אלא בעיקר בגלל העלילה על ברנר, ולכן שבתי וביקשתי מדב לנדאו למצוא את המכתב של אסתר. על כך ענה לי, בשעתו (מאי 1999):
"באשר לאסתר ז"ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך-כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי. היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד), לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח-תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד-משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר. זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק. ניראה לי שדבריה של אסתר ז"ל מאשרים את דבריך בעניין [ידידותה עם] צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש."
התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976: "אסתר יקרה! זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז"ל, שעבד יחד עם לואידור בעין-חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח-תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות 'לא רצינית'. עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי."
שמעון קושניר, ברשימתו הנרחבת על הספר "סיפורים מאת יוסף לואידור" ("משא", "דבר", 20.8.1976), משרטט דיוקן מרתק של לואידור, וראוי להביא ממנה קטעים אחדים:
אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת-מה, לפי זיכרוני ולפי זיכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים. היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע ובראשית שנת תרע"א [כלומר ב-1910], כשבא לפתח-תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף בדירה שכורה במרכז המושבה.
י.ח. ברנר התגורר אז בעין-גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ'ים [ברחוב פינסקר בפתח-תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין-גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.
לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח-תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט [אביה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל], ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותימהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ-לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין-גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח-תקווה.
לאחר זמן קראתי ב"השלוח" את סיפורו "יואש" והכרתיו כסופר.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר-סבא להקמת מושב עובדים בעין-חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן-צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:
"עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו עם איכר מפתח-תקווה שהיה לו כרם בסביבת כפר-סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן-כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין-חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.
"הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי-השבת שלו בפתח-תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו 'כוכב' שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך-כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.
"לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי-המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: 'עכבר במטבח.'
"פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חיכיתי בהולם-לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: 'אני כותב ספר היסטורי לבני-הנעורים בשם "אליעזר בן הורקנוס", כתב-ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.'
"העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכישרון הריצה."
בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין-חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין-חי, ואחר-כך חזר לפתח-תקווה, ומשם נדד לחדרה. [בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה-ליברמן, חבר נהלל, בספרו "תולדות המשביר", על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו]. כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל-אביב וגם ברנר חזר לתל-אביב. כשערך ברנר את ירחון "האדמה" שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב"האדמה" בחתימת "לדור". בספרו "חולמים ולוחמים" מספר על תקופה זו יעקב יערי-פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את "חולמים ולוחמים", שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, "כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו." ואמנם בספר "חולמים ולוחמים" נכללה רשימתו המעניינת של יערי-פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי-פולסקין: "דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו."]
על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב"התקופה" משנת תרפ"א [1921]:
"בשנת תר"ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב'האדמה'.
"ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו."
שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?
"זולת השנתיים האחרונות פיעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון."
לאחר שעשה ברנר עם גדוד-העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל-אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו-כביר בין פרדסי-יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי "הבית האדום". חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל-אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל "המשביר המרכזי". פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל-אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגיליונות "דבר הפועלת":
"נכנס איש צעיר כבן כ"ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.
"לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.'
"אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי-הרכבת שבהתחלת תל-אביב.
"זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר-דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור."
אחי, מרדכי קושניר-שניר, [ממשיך ומספר שמעון קושניר] כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת-ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ "אהל" ובספרו של אחי "תחום הימים" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד (1954):
"עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרישיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים."
אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רישיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.
השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: "חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגולותיהם כפי שרוצצים גולגולות הנחשים."
כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.
עד כאן מדברי שמעון קושניר, שהרחבתי בהם כדי לשרטט את דיוקנו של לואידור (שעל יצירתו כתבתי במסתי "פה לצימאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977, וחשפתי בה מי מאנשי פתח-תקווה, יותר נכון – עין-גנים, שימש דמות לגיבור סיפורו "יואש" ובה-בעת לנער עמרם ב"שכול וכישלון" של ברנר – זה היה ברל פסילוב, אחיו של הניך [אשר לזיכרו הקדיש ברנר את "מכאן ומכאן"], ואביו של אלוף מיל. נתי שרוני).
והנה עתה, לראשונה, מכתבה של אסתר ראב לדב לנדאו, המספר על תקופה שבה היתה במחצית שנות העשרים שלה לערך:
[טבעון, 21.6.73]
לכ' ד"ר דב לנדאו
פתח-תקווה
א.נ.
קשה לזכור פרטים על אדם אחר כל-כך הרבה שנים – מה אני יודעת על לואידור. הוא היה נחבא אל הכלים, ביישן וגם קצת תימהוני, בלונדי גבוה, אף סולד ועקום במקצת – שתקן ולעיתים גם דברן, פתאום היה מתחיל לדבר, וגם להקריא –
פעמיים היה בביתנו – וכל פעם צרור כתבים עימו –
טעמי הספרותי לא היה עדיין מפותח אבל ידעתי כבר אזיי שיש ספרים מושכים ויש משעממים – כתבו היה יפה – וניסיתי לקרוא – היו אלה מחזות על-פי-רוב מן המקרא – וגם דברים מימי התלמוד – גם אלה וגם אלה לא חדרו למוחי – הכתבים היו מונחים וכשבא לקחתם הייתי במבוכה, חששתי שיש לדבר גוון של חיזור – ולא נשתכנעתי לדרך זו. נהגתי בזהירות כי ידעתי שלפניי אדם מיוחד –
לאחר מזה ראיתי אותו לעיתים בין מכריי – והחלפנו כמה מילים – ידעתי שהוא נמצא בחברת צבי שץ, ואחרי זה שהלך לגור בפרדס עם ברנר ומשפחת יצקר –
הייתי פעם בפרדס וצבי שץ הציגני בפני ברנר – אותה שעה הוא [לואידור] לא היה שם –
לאחר מכן במאורעות נודע לי שנרצח יחד עם האחרים – וכי לא מצאו את גווייתו –
הדבר היה כל-כך נורא שהשתדלתי לא לחשוב על זה –
וזה כמעט כל מה שידוע לי עליו – כתבים לא נישארו אצלי – רק פעם אחת נידמה לי שפירסמו משהו משלו ב"הפועל הצעיר", איזה קטע, ואולי בעיתון אחר, זה לא ברור לי –
אני מצטערת שאני יודעת כל-כך מעט על אדם זה – עד כמה שזכור לי לא חשבתי שיש לו כשרון, ובולט הרבה יותר וקרוב לרוח, היה [לי] צבי – שץ.
אני מוסרת לך דברים כהווייתם ויותר מזה איני יודעת.
בכבוד רב
אסתר ראב
לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. ובלא שום קשר לכך, ברנר לא היה הומוסקסואל וגם לא נטה לכך. קשים וקצרים היו ימי חייו, והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין אמירה קשה מזו עליו, ולצערי חטאו בה, ללא שום בסיס, לא רק ידידי היקר לי חיים באר אלא גם ידידי היקר לי אלישע פורת, שפירסם בשעתו ב"עיתון 77" סיפור בדוי-למחצה ברוח זו על דמות כשל ברנר העומד בראש חבורת סופרים צעירים.
חיול מזורז בעיתות מלחמה
לראומה היקרה,
היו הרבה הדים לסיפור שלך על משפטי נירנברג ["חדשות בן עזר, גיליון 888] שבא לכולם כהפתעה. אך עדיין לא ברור לי איך יכולת לשאת מדים של הצבא הבריטי כאשר היית אזרחית, וכן מה עניין הפליטים בעזה בשנת 1946, הנזכרים במכתבך מאותה שנה.
אהוד
אהוד יקר,
את המדים קיבלתי כעיתונאית צבאית מטעם שירות ידיעות יהודי בלונדון. גם לי בא הדבר אז כהפתעה. צריך להבין שעיתות מלחמה וזמן קצר לאחריה אינם כעיתות שלום. הדברים מתהפכים לפי האירועים. למשל, עד למלחמת העולם השנייה לא היו בצבא הבריטי קצינים שאינם בני אצולה. קצונה היה מעמד מסויים ולא כל אחד יכול היה להשתייך אליו. בעת המלחמה, עקב הנחיצות הדחופה ביותר בקצינים, הוסר המניע הקודם וגם בני מעמד הפועלים יכלו להתקבל ולהיות מוכשרים לקצונה. כך גם התקבלו הארץ-ישראלים לקורסי הטיס. לפני המלחמה לא יכול היה מי שאינו נתין בריטי מלידה ואינו מהמעמד הגבוה לעבור קורס טיס. כל זאת נודע לי רק לאחר שהכרתי את עזר.
אגב, אני עצמי נולדתי בלונדון להוריי, שהיו אז סטודנטים מא"י לאחר שסיימו את גימנסיה הרצליה. עם בוא המנדט [הבריטי על ארץ-ישראל] איפשרו להם לנסוע ללונדון ללמוד. המנדט אף עודד משכילים בוגרי הגימנסיה לעשות זאת כדי להראות שהבריטים בעד קידמה גם בארץ בה הם שליטים. עם הורי באותם ימים, בשנות ה-20 של המאה ה-20, היו משה שרת ורעייתו ציפורה, יצחק בן צבי, לימים נשיא המדינה, יצחק אולשן, לימים נשיא בית המשפט העליון, וזאב וילנאי. הייתה זו חבורה של צעירים ציונים שבאו ללמוד – טרם הייתה בארץ אוניברסיטה – כדי לחזור ארצה ולהעשיר את החיים כאן. אף לא אחד מהם חשב על עתידו הכלכלי אלא על טובת הארץ שלנו. זאת ינקתי מבית הוריי.
לשאלתך באשר לפליטים מעזה, גם אני איני זוכרת למה הייתה הכוונה. צריך לחזור אל המקורות של אותה תקופה כדי להבין.
ראומה
חיימקה שפינוזה
אני דוגמנית והוא צייר
על פי ז'אק פרוור
הוא אמר לי להתפשט ולעמוד ליד החלון המואר
ואני התפשטתי ועמדתי כי אני דוגמנית והוא צייר
הוא אמר לי לשכב ערומה על הספה ולהרים רגל אחת
ואני שכבתי והרמתי רגל אחת כי אני דוגמנית והוא צייר
הוא אמר לי להחזיק את שדיי בידי ולהסתכל אליו
ואני זקרתי פיטמותיי מולו כי אני דוגמנית והוא צייר
הוא שיפשף לי את הערווה כשסידר את הפוזה
ואני השתופפתי גם שופשפתי כי אני דוגמנית והוא צייר
הוא אמר לי להסתובב להרים ולפתוח את התחת
ואני הסתובבתי והרמתי ובשתי ידיי את עצמי פתחתי
הוא אמר שהוא צריך למדוד את החור כדי לגמור
את הציור והוא חדר והסכמתי כי אני דוגמנית והוא צייר
והוא הוציא את המכחול והכניס לי אצבע
ואני הסכמתי שיכניס כי אני דוגמנית והוא צייר
והוא הוציא את האצבע והכניס את הדבר
ואני נבעלתי בלי לפקפק-כלל כי אני דוגמנית והוא צייר
וכלל לא עלה על דעתי להתלבש ולברוח
הגם שדלתו לא היתה נעולה כי אני דוגמנית והוא צייר
ורק שנה אחר כך הבנתי שאני הייתי זוּגְמָנִית והוא היה זָיָיר
ורק שנתיים אחרי הַזִיוּר התלוננתי שאנס אותי המנוול
שבכלל לא צִיֵיר אותי ערומה רק פִּשְׁפֵּשׁ לי בנרתיקיים
באחד גנב כסף ובשני חדר פעמיים
ענש אותו השופט חמש שנים בכלא
ואני כַּשפופרת כבר מתגעגעת למכחול שלו איזה פלא!
אליהו, אל תחמיץ את בת המאה, פרטים במערכת!
אודי שלום,
תודה שהמלצת על ערב שירי תל אביב בביצוע אורה זיטנר ואליהו הכהן. הערב גרם לנו הנאה עצומה. הידע הרב של אליהו הכהן וחן ההגשה שלו, קולה הנפלא של אורה זיטנר ותרבות השירה שלה חברו לערב שדיבר אל ליבנו. חלק גדול מהסיפורים שמעתי בבית הוריי, שכן אבי היה תלמיד הגימנסיה הרצליה עד הגירוש מתל אביב בשנת 1917, עת התגייס לגדוד העברי. [קצת אחר-כך, – א.ב.ע]. אימי למדה בבית-הספר לבנות בנווה-צדק ובסמינר לוינסקי, ועד היום, בגיל מאה, אנו שומעים את סיפוריה על הצעדה ברגל, כילדה קטנה, לפתח-תקווה, עם הגירוש ב-1917.
הצטערנו על הגיל הממוצע של הקהל, וחשבנו שאנו כולנו עושים מעט מדי להעברת ההיסטוריה של היישוב לילדינו ולנכדינו.
שוב תודה,
אורה ש.
עיתון מעניין ויוצא דופן
שלום אודי,
המון ברכות לרגל גיליון ה-100 של "חדשות בן עזר". כל הכבוד על ההתמדה, על הרמה הגבוהה (בדרך כלל) ועל הניסיון המקורי לעשות עיתון שקוראים אותו רק בזכות העובדה שהוא מעניין ויוצא דופן בנוף העיתונות הישראלית.
המשך לכתוב ואנחנו נמשיך לקרוא.
אמנון בי-רב
תודה. אנחנו נשתדל לתת מדי פעם גם דברים ברמה פחות גבוהה, אפילו נמוכה, אפילו נמוכה מאוד, בגובה שאנחנו אוהבים...
תערוכת גלויות של סיפורי התנ"ך בתל-אביב
שלום אהוד,
ברצוני לברך אותך לרגל גיליון המאה ולהודות לך על איכות הכתיבה, הרגישות החברתית והלאומית והתוכן המגוון והמעניין. אני שותפה למסע הקרוניות בפרדסים, לשחייה בבריכת הפרדס, לקולות המשאבה בלילות, לשלווה שמשרות הפתיליות, ועוד ועוד חוויות ילדות שמתוארות בסיפור בהמשכים; מתחילה את הקריאה בו וחוזרת להתחלת הגיליון. לוּ היה לי כישרון כשלך הייתי כותבת כך על שנות השלושים והארבעים בראשון לציון. ואם כתבת על ציון השנה הלא נכונה בקשר ליקבים שבשתי המושבות הוותיקות, אספר לך שסבי (בן אחד המייסדים של ראשון) היה סוכן נוסע של "כרמל מזרחי" באלכסנדריה בראשית המאה ה-20, עשה חיל, ובמשפחה מספרים בגאווה על שיטות הפירסום המקוריות שנקט בהן – והנה אין ביקב כל איזכור לשמו או לפועלו. (כהוכחה, יש עימי כרטיס ביקור שלו בתפקיד הנ"ל).
אך לא על זאת באתי לספר היום אלא להסב את תשומת ליבך לאוסף מיוחד במינו שטיפחה אימי בשנות העשרים. כצעירה בת המושבה (ילידת 1896) אספה באותם ימים גלויות דואר צבעוניות שמצויירים עליהן ציורים של סיפורי התנ"ך, מתחילתו ועד סופו. לימים נישאה לאבי, שכיהן כמוכתר המושבה ובמשך 40 שנה שימש כמזכיר הוועד החקלאי, ומאחר שבימים אלה אנו מציינים ארבעים שנה לפטירתו, הגדלתי את 60 הגלויות שהורישה לי אימי והן תוצגנה בבית התנ''ך בתליאביב בתערוכה צנועה לזכר הוריי. התערוכה באה גם להדגים את אהדתה של אימי לתנ"ך. נהגה לצטט פסוקים ולספר את סיפורי התנ"ך לנכדיה. ובערוב ימיה, בבית האבות, על כיסא גלגלים, הסבירה את פרשת השבוע. הזיכרון היקר לי מכל מאימא הוא מתקופת מלחמת העולם. היתה האפלה, ולאור עששית הנפט רכנו שתינו על השולחן בהוֹל והיא לימדה אותי לקרוא כתב רש"י. לא זכור לי שמישהו מבני כיתתי זכה לקבל שיעור כזה מאימו.
התצוגה תתקיים מיום חמישי, 29.12.2005, בבית התנ"ך בתל-אביב (בית דיזנגוף), שדרות רוטשילד 16, למשך שבועיים. פתוח בימי החול בשעות 10.00 – 12.30, וביום רביעי גם בין השעות 16.00 – 18.30.
אולי אתה וקוראיך תמצאו עניין בנושא.
בברכה,
ניצה וולפנזון
סופר נידח מעיר: לא פלא שאת נהנית מפרקי "לשוט בקליפת אבטיח" אבל ביני לבין קהל הקוראים הטבעי שלי, אנשים כמוך, ניצבות כחומה הוצאות הספרים בארץ שאינן חושבות שספריי "חשובים" וראויים לצאת לאור, אלא אם אשלם עבור הדפסתם, מה שלעולם לא אעשה, ואיני יכול לממן מודעות ענק לספריי כדי שהעיתונים ירגישו מחוייבות לתת להם כיסוי מערכתי.
שתו רק מיץ תפוחי-זהב!
אם יש את נפשך לדעת
על כרעֵי מה עומד השלום עם המצרים
השקר החמור ביותר הוא השואה היהודית, אשר היהודים מנצלים אותה כדי לסחוט סולידאריות עולמית. וכאשר בא הנשיא האיראני מחמוד אחמדי-נז'אד ומפריך שקר זה – יוצא העולם מכליו ונשיא איראן נשטף בהאשמות טירוף, קנאות ושקר, למרות שלא עשה יותר מאשר לציין את האמת שאליה הגיעו [גם] מספר חוקרים הגונים. משמעותה של אמת זו היא שמעשי טבח אלה, אשר ישראל טוענת שקרו ליהודים מידי הנאצים – לא קרו. תאי ההוצאה להורג המפורסמים [הכוונה לתאי הגזים], לא היו יותר מאשר חדרים לחיטוי בגדים. על פי מה שידוע לנו [אחרון החוקרים ההגונים הללו] הוא ההיסטוריון הבריטי דייוויד אירווינג ששילם מחיר יקר בשל אומץ ליבו. יש היסטוריונים אחרים שהוכיחו שחלק ממעשי הטבח, שנאמר שקרו ליהודים במלחמת העולם השנייה, נעשו בתיאום עם ההנהגה היהודית במטרה לדחוף את [היהודים] להגר לפלסטין. כמו כן, הוכח שהיטלר לא היה נגד היהודים כפי שהפיצו ההיסטוריונים הציונים, אלא להיפך – הוא התיר במהלך שנות שלטונו הראשונות למאה עשרים אלף יהודים להגר לפלסטין הכבושה, כדי לרצות את היהודים. המתקפה כלפי הנשיא האיראני התגברה רק בגלל שהוא העלה שאלה הגיונית ונכונה למדינות המערב אשר שתלו את ישראל בלב העולם האיסלאמי ושמרו ועדיין שומרות עליה. אם אחזו אתכן רחמים כלפי היהודים המסכנים, מדוע אינכן מקימות את מדינתם על אדמותיכן?
מתוך המאמר "שקרי ישראל" מאת האשם עבד אל-ראופ, בעל טור בעיתון-הערב המצרי המימסדי "אל-מסאא" מיום 12.12.05. הציטוט באדיבות מכון ממר"י.
מוזיאון נחום גוטמן
"פתחתי פה למצויירים"
ערב לציון 25 שנה לפטירתו של נחום גוטמן
משתתפים:
פרופ' חמי גוטמן
אהוד בן עזר – מחבר הביוגרפיה של גוטמן "בין חולות וכחול שמיים"
יפעת אביצדק-קלפה – מילים ומיצג
יום חמישי, 29.12.05, שעה 20.00
מספר המקומות מוגבל, נא להזמין מקומות מראש
הכניסה חופשית
רח' רוקח 21, נווה צדק, תל-אביב 65148. טל. 03-5161970, פקס 03-5161981
info@gutmanmuseum.co.il www.gutmanmuseum.co.il
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק שלושים
הווזוּב בפרדס של גינצבּוּרג. צֶ'פַּצְ'קָה, פְּשִילֶפְּקָה ופְּשֶפּוּפְּקָה. בקשה מוזרה לחזור לראשית הפרק
"תראו את הזֶרג, את השׁטיקע-בּרוֹיט הזה, שנדבק לסולם!" קרא כלפיי גיורא הגברתן, שניצב ערום על שפת הבריכה ורק תכלת השמיים מעליו והזין העבה שלו רובץ על שק אשכיו שלא הצטמקו ולא נסוגו בקרירות המים, והזין העבה מציץ מעליהם כמו קִיקְלוֹפּ. זה הזין שזכה לגעת בתוסיק של איה בצריף הירוק של תחנת "אגד", ולהַמְתִיז אחריה טיפות לבנות.
עצי הפרדס היו נמוכים מן הבריכה, וכשנמצאת בתוכה לא ראית אלא את הרקיע, ואף שלא היתה בה טיפת צל – דומה שעולמה היה קריר ונעים יותר, ולצוהרי הקיץ אין שליטה עליה.
הייתי צמוד לסולם כמעט מבלי לזוז, והייתי ברצון כבר יוצא ויורד מן הבריכה אלמלא חששתי מסקרנותם של שני חבריי, ומהפגישה הלא-נעימה עם הגובה המסחרר של ראש-הסולם במבט מלמעלה החוצה.
ואז נשמעה ירייה.
וגם איזה זמזום מרוחק ורפה של אווירון.
צבי נדרך מיד לפעולה.
"ללבוש את התחתונים!" פקד, "הֶלְגוֹלֶנְד! גְרַף שְׁפֵיי!"
עלֵינו זה לא עשה רושם. אולי אבא-של-גיורא צד ארנבות.
ואילו צבי:
"פלישה! אוייב בעורף החזית! עוד מעט פַּרַשוּטים יורדים מהשמיים!"
הסתכלנו בשמיים. ריק. זמזום האווירון התרחק. אבל אז נשמעה ירייה נוספת, קרובה יותר, ומיד אחריה עוד יריות שכבר לא נשמעו כיריות-רובה אלא כקול רעמים מתקרבים, ופתאום היתה זו סידרת התפוצצויות עזות שהרעידו את המים בבריכה כרעידת-אדמה. שניים-שלושה גלים גבוהים התרוממו בבריכה השקטה, תופעה שלא נִראתה בה מעולם – ונשפכו בזה אחר זה מֵעבר לשפתה, אל הפרדס אשר למטה, כמו מסיר-בישול שהוטה על צידו.
"כמובן שעושים לי חוקן לפני הצילומים, ועוד איזה חוקן, טוטאלי! הלא רק ממנו אני מגיעה בקלות לְרִיאֵל-אורגזמה! ומה אתה חושב שלא מורחים לי ברֶקטוּם שמן-סיכה וַגינאלי אַחֲלָה? אחרת איך היו יכולים לעשות לי בסוף הסצֶנָה אִין-אַאוּט אִין-אַאוּט לפחות חמש דקות בְּמַי אַס עד שאגמור וכל הזמן הַפִּינֶס הלח של הפַּרטנֵר נשאר נקי בלי שיראו בַּטֵיק נמרח עליו אפילו פירור אחד מֵשִׁיט שלי?"
[סליחה, זה השתרבב בקובץ-המחשב מראיון גלוי-לב עם כוכבת סרטים פורנוגראפיים זרה שערכתי לצורך כתיבת ספר אחר].
נאחזנו בכל כוחותינו בדופן הבריכה. נזכרתי בסרט עם השחקנית-השחיינית אסתר וִיליַאמס שבו היא צוללת בתוך אקוואריום ענק שדופנותיו עשויות זכוכית, ופתאום נסדק קיר הזכוכית ומתפקע וכל המים שוטפים בגל ענק החוּצה ואסתר ויליאמס היפה והמסכנה נגרפת עימם... הו, אסתר ויליאמס, אוי ואבוי, אם הבריכה תתמוטט – זה יקרה גם לנו.
כעבור רגע היה נידמה שמישהו שופך עלינו מלמעלה רגבי עפר ואבנים קטנות, ומי הבריכה נעכרו. ועד שהתחלנו לרדת ערומים בסולם ובמהירות (התחתונים שלנו הועפו מעוצמת ההדף למטה והיה עלינו לחפש אותם על צמרות עצי השַמוטי בפרדס) – והנה החשיך היום. ענן כבד של עשן שחור, מלווה בהתפוצצויות נוספות, עמומות, שטרם פסקו – עלה מאחד הפרדסים הסמוכים, כאילו פרץ לוע הר-געש חדש במרכזו. והעשן הכבד עלה ועלה בפטרייה ששוליה לבנבנים וגבעולה שחור-אפור וכל הזמן יש בה תנועה של תלתלי-עשן שמתרוממים ומסתלסלים זה מתוך זה.
היינו המומים.
כל סומק היום, פרי השמש והחום, דומה שאזל מפנינו. זה לא היה כל כך נעים לעמוד שם לבד, ולחפש תחתונים על העצים, רחוק למדי מן הבית. כשאין יודעים מה קורה.
"מי היה מתאר לעצמו," אמרתי, "שהר-געש כבוי יתעורר דווקא בתוך פרדס במושבה שלנו!"
"טיפש!" קבע צבי, "מה פתאום וֶזוּב בפרדס של גִינְצְבּוּרְג! הוטלה עלינו פצצת האטום! שמעתם את האווירון המתרחק? עוד מעט תיעלם כל המושבה! המצב קצת חירום..."
"אולי זאת היתה סתם פצצה מאווירון?" ניסיתי, "או פשוט, רעידת-אדמה?"
ואז ירד גיורא ממרום העץ הסמוך עם התחתונים של שלושתנו בידו, ואמר:
"אל תהיו מטומטמים. אתם לא יודעים שבַּבַּיְיקוֹת של שֶׁפְּסֶל [שבתאי] גינצבורג יש מפעל סודי של 'ההגנה' שמייצרים בו פצצות! לא ראיתם שכל הפרדס סגור בגדר גבוהה ואי אפשר להיכנס אליו?"
(בַּיְיקוֹת, וביחיד – בַּיְיקָה או בַּיְיקֶה, הוא השם הערבי שבו כינו את בתי-האריזה בפרדסים).
"שמה זה המחנה-ריכוז," אמר צבי, "והפרטיזנים עכשיו מתקיפים אותו!"
"תפסיק כבר להיות כזה שְׁטִיקֶע-בְּלוֹפר!" אמר גיורא בבוז בולט, "אתה חושב שאנחנו באמת מאמינים לכל הבּוֹבֶּע-מַעְיינְשֶׂעס שלך? אולי אנשים נהרגו שם, בהתפוצצות הזאת? ואתה, אתה מקשקש על פרטיזנים! אני מציע שנתלבש ונחזור עכשיו מהר-מהר הביתה שלנו, אפילו לא נעצור על יד המלונה כדי לקחת את הציוד!"
התחלנו לרוץ. היתה כבר שעת צהריים. היינו רעבים וקצת מבוהלים. והעשן, וההתפוצצויות, כמו במלחמה אמיתית. יצאנו את הפרדס והתחלנו עוברים במִקשה, לעבר המלונה שלנו, והנה את מי אנחנו רואים מרחוק, בדרך העפר, באה לקראתנו במרוצה, אם ניתן לקרוא למהירות הזו, מרוצה –
אימא-של-גיורא יושבת על העגלה הדו-אופנית הקטנה ונוהגת בחמור. לראשה כובע-נוטרים גדול, ישן, עשוי לבד – של אבא-של-גיורא, ובמקום שוט היא מחזיקה בְּצֶ'פַּצְ'קָה. כך, בפולנית, קוראים למחבט הקלוע שחובטים בו מזרנים ושמיכות וכרים (שטיחים טרם היו אז בבתים שלנו, גם שום שואב-אבק עוד לא הגיע ארצה).
עם הצ'פצ'קה בידה היא היתה רצה אחרי גיורא להצליפו כאשר חטא בדבר-מה והיה ראוי בעיניה לעונש.
וכשהיה גיורא רואה את הצ'פצ'קה בידה, היה מסמיק מעט, עורפו מוטה עוד יותר קדימה, והוא פותח בשעטת ריצה אשר לימים הביאה לו את התהילה כחלוץ המרכזי של נבחרת ישראל בכדורגל, ומכל עם ישראל – רק צבי ואני ידענו אז כי אולי הוא רץ עדיין רק בגלל אימא שלו, שאימנה אותו טוב יותר מכל מאמן כדורגל.
ומי שמחפש סמלים יש לו כאן, במשפט האחרון, תמונה סמלית מאוד.
כאשר הגיעה אלינו, עצרה את החמור במושכות, וירדה כשהיא משלשלת רגל אחר רגל, נעולות בנעליים של אבא-של-גיורא, לבושה חולצת חאקי וחצאית ארוכה, חסרת צורה, של איכרה, ואמרה:
"איפה אתם? כל המושבה מחפשת אתכם! העולם מתפוצץ ואתם מטיילים, מטיילים – כאילו אתם הסתלקתם על טיילת של קוּרְבֵעס בַּתל-אביב שאוכלות בּוּלִיבִּיף גְלַאט-עורלָה מידיים של חיילים אינגליזיים מסריחים!"
ובידה הצ'פצ'קה –
"תפסיקי – " גיורא התבייש מפנינו.
"אתה! אתה – מי הִרשה לך לגנוב את הפְּשִילֶפְּקוֹת מכל הלחמים?"
(פְּשִילֶפְּקָה, בפולנית, היא הקצה, הלְשִׁיקָה – של כיכר הלחם. וגיורא חתך את כולן מן הלחמים ביד נדיבה כדי שיוכל להוציא מהן את התוך הרך ולמלא במקומו, כמנהגו, בכל טוב – גבינה וירקות וזיתים ומרגרינה, ולהחזיק בשתי ידיים ולאכול בפה פעור עד כְּאֵב. מיותר לומר כי אצלנו בבית לא אכלו אף פעם כריכים מגושמים כאלה, אלא היו פורסים את הפרוסות דק-דק כמו שפתיים צרות).
"בוא הנה, מה קרה לך במצח – "
"מה?"
"כמו אינדיאני!"
"אז מה!" צעק גיורא.
"פוּטבּוֹליסט!"
"אז מה!"
"תגדל צִיגוֹינֶר!"
"אז מה!"
"שכל שלך ברגליים, בַּעלֶגוּלֶה! תן לאימא את פשילפקה!"
"אז מה!"
"על כל שונאים שלי! אוֹי, אוי וֵי, הלא נפצעת בְּמֵצח – "
"אז מה!"
"תפסיק להתחצף לְאימא שלך!"
"אז מה!"
"לפני שתקבל על הראש בְּצ'פצ'קה – "
"פְּשֶׁפּוּפְּקָה!"
"מה?" ירו עיניה חיצי-אש.
"פשפופקה! פשפופקה! זה מה שאת – פשפופקה! זה מה שכולם אומרים עלייך במושבה – שאת הפשפופקה המלכה של כל הפשפופקוֹת! – שאַת הקוּרְבֵע של כל הקורבֵעס ושאַת הפּרוֹסטִיטוּטְקָה של כל הפּרוסטיטוּטְקֵעס שאוכלות בּוּלִיבִּיף מהטִיזִי של כל חייל אִינְגְלִיזִי!"
את סוף דבריו כבר כמעט שלא שמענו כי ברח על פני השדה החרוש, והיא אחריו עם הצ'פצ'קה המאמנת אותו לרוץ – עד שכמעט ונעלמו מעינינו, ונִשארנו עומדים עם העגלה הקטנה והחמור הסבלן.
(פשפופקה, ויש אומרים – קְשֶׁפּופְּקָה או פּשקוּפּקה, למי שלא יודע ולא שמע פולנית בילדותו – זה מין שיבוש של תגרנית, אשת-רחוב, כינוי לגמרי לא מחמיא לאישה, ועוד מפי הבן שלה, שלא לדבר על קוּרבֵע, שזה באידיש מקצוע של רחב הזונה).
כך בא על סיומו במפתיע יום-השדה שלנו.
כן? כבר נגמר? כבר צריך לסיים? הלא יכולנו ליהנות עוד מכל-כך הרבה דברים ביום-השדה, ולמה לקטוע אותו באמצע, עוד לפני ארוחת-הצהריים, ככה סתם, בגלל איזו התפוצצות מסתורית? וצ'פצ'קה שמאמנת כדורגלן-לעתיד בנבחרת ישראל?
מה אפשר לעשות?
צריך לכתוב כאן באותיות גדולות – סוף, וללכת למִטבח לאכול פלח אבטיח מתוק וקר עם גבינת-צאן מלוחה.
או אולי אפשר פשוט להחזיר לאחור את העלילה, כמו בסרט שמקרינים הפוך, עד לאותו רגע שבו נשמעה הירייה ונשמע הזמזום המרוחק של המטוס, ואנחנו שלושתנו, ערומים, עדיין משתובבים בבריכה.
וההתפוצצות? סתם המצאה?
לא. היא עוד תתרחש, אל דאגה. והיא אכן התרחשה, אבל לא ביום-השדה הזה ולא בספר הזה אלא שנים אחדות יותר מאוחר. זה היה מאורע! יותר מהשריפה שכילתה את הצריף החדש של מכבי-האש! כל המושבה קפצה בבהלה. וחשבתי תחילה – מדוע לא לכלול גם זאת בסיפור שלי? אבל די מהר נוכחתי שההתפוצצות יוצרת אווירה קשה מדי, אווירה של בהלה, והיא אסון לסיפור, אסון ליום-השדה שנקטע, ואסון לסופר שנתקע ואינו יודע במה להמשיך.
אני חוזר אפוא לראשית הפרק, כאילו המשכו לא נכתב כלל.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק שלושים ואחד: למה גיורא נגע לאיה? איך מושכים עֵז אל תיש. כיצד התבגרתי ורצחתי גדי
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
מכון ז'בוטינסקי בישראל
הזמנה
לערב ספרותי מיוחד
שיחה בשניים
הסופר אהרן מגד ופרופ' נורית גוברין
ידונו ביניהם על הרומן החדש
"ירחי הדבש של פרופסור לונץ"
מאת אהרן מגד
והשאלות הספרותיות והלאומיות העולות ממנו
פותח: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי
יום חמישי, ה' בטבת תשס"ו, 5.1.2006, בשעה 18:00
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב, קומה א'
במקום יהיה ניתן לרכוש בהנחה את הספר
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא; וכן: "קיצור תולדות פתח-תקווה"; "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי על רקע עין-גדי שחלקו פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"); "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות); "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990); "פולניה בלי יהודים, יומן מסע"; "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא); "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית); חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000; רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר; חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי, עברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
חדש: תקליטור 100 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" תמורת 20 ₪
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל