| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 101
תל אביב, יום שני, א' חנוכה, כ"ה בכסלו תשס"ו, 26 בדצמבר 2005
חג חנוכה שמח ולביבות פריכות
(מומלץ להוסיף בצל יבש מרוסק לעיסה ולרסק את התפודים בפופמיה גסה)
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: הלורד בלפור מבקר בבלפוריה מאת שלמה בן עזר
51 שנה להתאבדותו של סא"ל מאיר מקס בינט בכלא המצרי
אוצָר קללות ברומנית תרומת אֲגָנָה וַגְנֵר ל"יתום"
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 31
נפילה
יוֹסֵף חַיִּים אַתָּה
שׁוֹמֵעַ, הוֹסֵף חַיִּים
הֲלֹא אֵינְךָ שׁוֹמֵעַ,
תּוֹסֵף חַיִּים, מִי
מִלְבַדְּךָ שׁוֹמֵעַ? שֶׁשׁוּב
אַתָּה נוֹפֵל, הַחוֹל
בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ:
חוֹל יָקָר אַתָּה
אוֹמֵר, כּוֹרֵעַ עַל
אַדְמַת בֶּן-שֶׁמֶן.
וְכָאן אֲנִי, בֵּין
הַשְׁכִיבִים, כָּל מֵרֵעֶיךָ
רוֹאִים: אַתָּה לֹא
קָם, כָּאן יָפוֹ,
הַפַּרְדֵּס, וְלוּאִידוֹר
הוֹ לוּאִידוֹר,
בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ.
שלום אהוד,
כיוון שהזכרת את האיש הנפלֶה יוסף לואידור [גיליון 100], הרשה לי לצרף עוד משהו בעניין לואידור.
בברכה,
אלישע פורת
שלמה בן-עזר
הלורד בלפור מבקר בבלפוריה
[במלאת 80 שנה לביקורו בארץ-ישראל]
איך ייתכן בשבוע אחד – איתור מגרש לבניית בית ציבורי – הכנת התוכניות, הקמת המבנה והשלמתו על כל פרטי פרטיו כדי שיקלוט בתוכו מאה איש ויותר לארוחת צהריים חגיגית? זו חידה שגם בזמננו יקשה להשיב עליה, כאשר הכול ממוכשר ולא נעשה בעבודת ידיים – הבטון מופעל במערבל ענק, הברזל מתקבל מוכן לפי המידה, והפועלים הם זרים ולא חלוצים יהודיים.
ובכל זאת נעשה הדבר בשנת תרפ"ה 1925, ומעשה שהיה כך היה: באחד באפריל 1925 עמדה להיחנך האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. אל המאורע הזה הוזמן להשתתף הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ובכך ניתן ביטוי הולם לאהדת התנועה הציונית ללורד הנכבד ולממשלתו. בעשרת ימי ביקורו בארץ. התנועה גם עיבדה את האירוע לכל פרטיו. לפי המתוכנן היה הלורד אמור לבוא באחד באפריל לטכס החנוכה, לשהות בירושלים ובסביבותיה עד ה-7 בחודש, ואז לנסוע לנצרת ולטבריה ולבקר גם בבלפוריה – המושב הקרוי על שמו.
היה זה ביקור ממלכתי ממדרגה ראשונה ליישוב בארץ, ולשם הצלחתו, ולבל תקרה בו תקלה חלילה, החלו לעסוק בתכנונו עוד בחודש ינואר 1925, והודעה על כך נשלחה גם לבלפוריה, בצרוף הבטחה שכל הוצאה כספית תהיה על חשבון המוסדות.
תושבי המושב נענו בהתלהבות לאתגר וקיבלו על עצמם להקים שער כבוד בכניסה למושב, לשגר לקראת השיירה רוכבים נושאי דגלים, וילדי המקום יקבלו את פני האורח בפרחים. דובר גם לארגן מִספר בדואים ידידים מהסביבה, שיצטרפו לרוכבים ויֵצאו לקראת שיירת המכוניות וירכבו לפניה עד הכניסה למושב.
ביום שני, ה' בניסן תרפ"ה, 30 במרץ 1925, באו למושב הרצפלד עם פסמן (נציג קהילת ציון האמריקנית) לבדוק איך מתקדמות ההכנות, וגם הודיעו על הצורך להכין ארוחת צהריים חגיגית לאורחים, שבהם יהיו הנציב העליון נחום סוקולוב, חיים ויצמן ורעייתו, ורמי מעלה רבים אחרים. פמליה של 80 עד 100 איש, ומאחר שיהודים רבים יהיו בבאים – חייבת הארוחה להיות כשרה למהדרין, מה שאין אפשרות להבטיח בכל הדרך מירושלים עד נצרת וטבריה. וסיבה נוספת הייתה לכך, והיא חששם של המארגנים מפני הרעלה במקום חנייה אחר, התנסות שכבר התרחשה בעבר, בעת ביקור הנציב העליון באחת הערים.
משפחת סלצקי קבלה על עצמה את הכנת הארוחה, וחברים וחברות התנדבו לעזור ולשמש כמגישים וכמגישות. מר פסמן רשם המחאה לקניית המצרכים, וכאן פתאום התברר שבכל המושב אין מבנה מתאים שיכיל את כל האורחים. בית העם היה צריף רעוע בקצה הכפר, וכמוהו בית-הכנסת. שליחי ההסתדרות הציונית היו אובדי עצות ומהססים – הכול פתרו בכסף וברוח ההתנדבות של אנשי המקום, וכאן צף מכשול שאין לפוטרו בימים ספורים, כי אפילו מגרש ציבורי להקמת המבנה היה קשה לאתר, ונדרש זמן לטיפול בדבר.
וכאן קם סלצקי, בעל התושייה הבלתי נדלית, והציע את המגרש הריק שצמוד לביתו. כבר למחרת בבוקר הביאו הרצפלד ופסמן שתי קבוצות בנאים, שיצקו יסודות והקימו את הקירות. קבוצה אחת הניחה מרצפות כאשר השנייה הקימה את הגג – ולא יאומן כי יסופר – בתוך ימים ספורים הוקם המבנה והושלם.
רעפים אדומים כיסו את גגו, חלונותיו ופתחיו היו מזוגגים ומעוטרים במגני-דוד. וביום שלישי י"ג בניסן, 7 באפריל 1925, הגיעה לבלפוריה כל הפמליה מירושלים ונתקבלה בכבוד מלכים. המבנה קלט והכיל את כולם, ומכאן הם יצאו מרוצים בלי קץ ושבעים. ואפילו מטר האבנים שספגה השיירה בהגיעה לנצרת, לא הצליח להעיב על הרגשתם הטובה.
בבלפוריה המשיכו החברים לחגוג עד שעה מאוחרת בלילה על השאריות הרבות שנותרו מן הארוחה החגיגית.
ביום רביעי, למחרת, חל ערב פסח, וכדי להפטר מן החמץ – ביערוהו חברי המושב בשמחה, ובכך נתנו ביטוי לשמחתם על הצלחת קבלת הפנים לכבוד האישיות הנערצת.
ואם תשאלו מה מידת חוזקו של המבנה, אשר נבנה בחיפזון כה רב – התשובה היא שכיום, לאחר שחלפו 80 שנה וגם עברה עליו שרפה, הוא נרכש וגם נבדק – יסודותיו איתנים וחזקים, וקומה שנייה נבנתה מעליו בסגנון המקורי של אותה תקופה.
עזריאל ברושי, המורה הראשון בבית-הספר, כתב בשעתו רשימה על אותם ימים בשם "בלפור בבלפוריה":
בעמק יזרעאל, בצד הכביש ההולך מעפולה לנצרת, שוכן מושב העובדים בלפוריה. המושב נוסד בשנת 1922 ונקרא על שמו של לורד בלפור, אשר הכריז בשני בנובמבר 1917 את הצהרתו הידועה, לפיה הובטח ליהודים בית לאומי בארץ-ישראל. בשנת 1925 בא הלורד בלפור לארץ-ישראל, להשתתף בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית שעל הר-הצופים. לאחר החגיגות הוזמן הלורד בלפור למושב.
במושב הייתה תכונה רבה לקבלת פני האורח רם-המעלה. שער כבוד הוקם בכניסה למושב. החברים לקחו לעצמם חופשה באותו יום והחליפו את בגדי העבודה בבגדי שבת. גם ילדי בית-הספר והגן ערכו הכנות רבות לקבלת פני בלפור. מפי מוריהם שמעו על פועלו של חסיד אומות העולם הזה, ומקושטים עמדו וציפו לו בחצר.
את בית-המלון הקטן של סילצקי, שעלה למושב בתחילת שנות העשרים מארצות-הברית, הכינו לארוחת-צהרים חגיגית.
ילדי בלפוריה העליזים הגישו לאורח זר מפרחי המקום.
פניו של הלורד הזקן נהרו למראה הפרחים ולמראה הילדים החביבים.
ביקורו של לורד בלפור בבלפוריה נשאר כחוויה בלתי נשכחת למבוגרים ולילדים כאחד.
*
שלמה בן עזר (רַאבּ), היושב כל שנותיו בבלפוריה – הוא נינו של יהודה רַאבּ בן-עזר מאשתו הראשונה בירושלים הדסה, שהיתה מכונה בשם סית הודֵעס מן אל טחוּנֶה. אביו של שלמה היה שמעון בן-עזר ראב, ממייסדי בלפוריה. דודו של שלמה, הסופר יצחק ראב, תיאר את ראשית חיי המשפחה בירושלים בספריו "בהימוט חומות" ו"עלה ברוח", כמו כן הקליט בשעתו, בסיפור ובזימרה, את קולות ירושלים שזכר מילדותו בראשית המאה ה-20. הקלטות שמורות אצל בן-דודו אהוד בן עזר.
שלמה בן-עזר הוציא בשעתו קובץ סיפורים ועדויות רב ערך לתולדות בלפוריה, העמק ומשפחתו, בשם "בשיפולי הגבעה", מהדורה ראשונה 1996, מהדורה שנייה מורחבת 1999, בהוצאה לאור שבתאי גל-און, כפר תבור. קובץ סיפורים נוסף של שלמה, ממנו נלקח הסיפור על ביקורו של לורד בלפור, נמצא בכתובים וטרם יצא לאור, ואולם יש בו חומר בלעדי ורב ערך על כל משפחות המתיישבים הראשונים של בלפוריה לפרטיהן. הקובץ כולו נמצא מוקלד אצל אהוד בן עזר ובעריכתו.
51 שנה להתאבדותו של סא"ל מאיר מקס בינט בכלא המצרי
שלום אהוד בן עזר,
אודה לך אם תוכל להכניס ל"חדשות בן עזר" את כתובת האתר לזכרו של סא"ל מאיר מקס בינט והיא: www.meirmaxbineth.org
סא"ל מאיר מקס בינט ז"ל היה לוחם בשירות המודיעין הישראלי אשר נשלח למצרים בראשית שנות ה-50 למשימת ריגול – איסוף מידע. בעקבות נפילת הרשת ["עסק הביש"] ולמרות שלא נמנה על חבריה, נתפס גם הוא, נחקר ועונה קשות בכלא המצרי במשך חמישה חודשים. יום לפני שאמור היה לעלות לדוכן העדים – שלח יד בנפשו כדי לשמור סוד וכיוון שלא רצה לתת למצרים את התענוג שבהעלאתו לגרדום בראש חוצות.
בינט נולד בשנת 1917, גדל בגרמניה ועלה לארץ ישראל עם הוריו ב-1935, בהיותו בן 17. בשנים 1942-5 עבד מטעם "סולל בונה" בחברת הנפט האנגלו-איראנית באיראן ושם, בשעות הפנאי, הדריך בני נוער יהודים והכין אותם לעליה ארצה. סמוך להקמת המדינה פעל באיטליה במסגרת "עליה ב'" – הגדעונים, חלוצי חיל הקשר הישראלי, ועיקר תפקידו היה בייצור מכשירי קשר לספינות שנרכשו להעפלה. מאוגוסט 1949 שהה בעירק ובאיראן וגם שם עסק בפעילות חשאית עלומה.
מאיר בינט החל לפעול במצרים באמצע 1952 בכיסוי של איש עסקים גרמני, נציג חברות יצוא שונות, כשהוא מתערה בצמרת השלטון ומבסס את מעמדו גם בקרב הגרמנים שפעלו ועבדו בשירות הצבא המצרי אחרי מלחמת העולם השנייה.
באוגוסט 1954 נעצר על-ידי המצרים בעקבות נפילת "הרשת". כאמור, לבינט לא היה קשר אליהם או לפעולותיהם מלבד העובדה שהממונים עליו בישראל הורו לו להעביר כספים לצרכי הרשת דרך המקשרת בין שתי הקבוצות. קשר זה היה בעוכריו והביא ללכידתו.
מאיר מקס בינט, לוחם המודיעין הישראלי, נפל במצרים בנר שני של חנוכה 1954. ארונו של הועבר לישראל חמש שנים מאוחר יותר, והוא נטמן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. בינט הועלה ב-1987 לדרגת סא"ל על-ידי שר הביטחון דאז יצחק רבין ז"ל.
תודה וחג חנוכה שמח,
מישל בינט-דגן [בתו של מאיר מקס בינט]
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
לעיתים שיני הזמן רחומות יותר מהמשפצים
לאהוד שלום רב,
אני מצטרף למברכים את העיתון לרגל גיליון ה-100. מעניין במיוחד בגיליון היה המאמר "לואידור לא היה האהוב הנעלם של אסתר ראב". ברשותך, אוסיף מספר פרטים על הנצחתם של חלק מהמוזכרים במאמר: מאבק של רחל סבוראי, אותה אתה מזכיר במאמרך, ושלי, אשר נמשך מספר שנים, נשא לאחרונה פרי – היחידה להנצחת החייל של משרד הביטחון, בראשותו של יעקב גבאי, לקחה על עצמה להקים מחדש את מצבת האחים המתפוררת של הרוגי מאורעות תרפ"א, מאי 1921, אשר בין 44 השמות החרותים בה נמצאים י"ח ברנר, יצקר האב והבן, לואידור, שץ, גוגיג, ודובה ויהודה צ'רקסקי. שני האחרונים ניהלו את "בית החלוץ" ביפו, סירבו להתפנות עם שלושת ילדיהם אלא נשארו לארגן את ההגנה במקום, ונהרגו יחד עם עוד 11 צעירים, עולים חדשים, שלא זכו לראות את המולדת אליה נשאו את עיניהם. על קורותיהם כתבתי בספרי "הנדר" (בהוצאת "תמוז" 1986).
היחידה להנצחת החייל משקיעה שם כסף רב, מסירות והקשבה לרחשי לב המשפחות, בעיקר משפחות ברנר, שץ, יצקר וצ'רקסקי, הפעילות מאוד בנושא ההנצחה. מלבד הכיתוב על המצבות, יוצב לוח הנצחה על קיר בית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל אביב, עליו תפורט העלילה הנוראה של מאורעות תרפ"א.
אגב, רחל סבוראי, לבית יצקר, היתה מן הצעירים היחידים שבשנות החמישים ביקרו בפטרה וחזרו בשלום.
שוב ברכות,
משה גרנות
אהוד בן עזר: מצבת קבר-האחים הגבוהה, הארוכה והפשוטה, בבית הקברות הישן ברחוב טרמפלדור בתל אביב, אולי מתפוררת, אבל יש לה צורה וחומריות מיוחדות במינן, של טיח-זיפזיף, ואני מאוד חושש שכל "שיפוץ" יהרוס כליל אותה ואת חותם התקופה הטבוע בה. בשעתו היתה לבית-הקברות חומת אבני כורכר מקסימה ומיוחדת-במינה, שריד לתקופתה. מה עשו? בנו עליה כלפי הכביש חומה מכוערת של אבני-סלע דקות מסותתות שדבר אין להן עם תל-אביב, והרסו את ייחודו של בית-הקברות העתיק.
לא צריך לדעת היסטוריה, צריך לדעת נשים!
למרות השלטים של דיוקנאות הנשים המתנוססים בראש חוצות פתח-תקווה, וקריאת "בית האיכר" של המועצה הכפרית לשעבר (שבאולמו התנוססו תמונות המייסדים ונשותיהם) – על שם "בית האישה", הנה הנשים לא יסדו את פתח-תקווה! מה עוד שנשות המייסדים האמיתיות, שנשאו בעול, כמעט שאינן מוזכרות בין "המייסדות"! אפילו "המייסדת" אסתר ראב, שתמונתה מתנוססת בשלטי חוצות, כי היא ידועה – לא היתה ממייסדות פתח-תקווה כי נולדה שש-עשרה שנים לאחר היווסדה ולא בנתה בה את ביתה, אלא ה"מייסדת" היתה אימה, לאה ראב לבית שיינברגר, ששמה לא נזכר כלל. גם חנה טרגר, בתו של זרח ברנט, לא היתה ממייסדות פתח-תקווה ואינה נזכרת כלל בקורותיה כי בקושי חיתה בה שנים אחדות בילדותה. אבל כשהמיגדריוּת ההיסטורית חוגגת, מה אפשר לעשות כנגדה? זה מה שהולך היום, גם באוניברסיטאות. לא צריך לדעת היסטוריה, צריך לדעת נשים! – (שלזה, במובן התנ"כי – אנחנו בהחלט מצטרפים, רק שאנחנו כבר קצת זקנים!)
"שור אבוס וארוחת הירק": טשרניחובסקי או ביאליק? (גיליון 97)
אני מתפטר מקבוצת החפיפוקרטיה, כי אמנם מיהרתי לענות, וגם העתקתי לך קטע לא קצר. אשמתך כי הרחקת את שורת ההתנצלות, וגרמת בעצם לקורא כמוני לקפוץ ולענות לך, מה שגרם שלא אמשיך בקריאה מסודרת הלאה. ולא שבתי לקרוא אלא אחרי שקיבלתי את תגובתך האישית אליי. הייתי אומר שהמתיחה אמנם מתחה רבים, אבל גם שמה לך מוקש שכן יש שלא המשיכו לקרוא בגללה.
אסי
אנחנו קרובי משפחה גם של ר' עמרם בלוי
אהוד שלום,
ברכות לעיתון המאה. מאחר והחומר מעניין בכללו, שלחתי לבת-דודי מיקנעם, הבת של אברהם (בן עזר מחיפה), אחי אבי – יפה רוטר. היא בודאי תכתוב לך פידבק.
לגבי הרב עמרם בלוי, הוא בן דוד של סבי מצד אימי. שמו של סבי היה יהושע בלוי. ר' עמרם היה שייך לנטורי קרתא, ועל כן היחסים בינו לבין סבי לא היו קרובים כל כך, ובכל זאת אני זוכרת אותו מימי ילדותי, כאשר ביקרתי בירושלים השתדלנו להתלבש בצניעות, במיוחד כדי לא להרגיז אותו ושכמותו.
סבי, שעלה ארצה כילד מהונגריה, נישא לסבתי מלכה לבית ליפשיץ, שהיתה נינתו של "החכם צבי", הם חיו בבתי אונגרין במאה שערים. לשלמה (בן עזר) אחי יש בוודאי זיכרונות רבים, כי היתה תקופה שהוא אפילו הלך שם ל"חֵידר".
אגב, לפני כשנתיים שלח אליי מישהו מהמשפחה עיתון "המשפחה" שמופץ בירושלים לחרדים, שם היתה כתבה על תולדות המשפחה. אם אמצא אותו אשלח אליך.
בברכה,
חסיה שורצמן
[נינתו של יהודה ראב בן עזר, אחותו של שלמה מבלפוריה]
* * *
אהוד יקירי,
הודות ל"חדשות בן עזר" התחלתי לשקול אם המנוי שלי ל"ידיעות אחרונות" לא נעשה מיותר... כל הכבוד לדבקותך במטרה!
נגה מ.
* * *
לאהוד שלום,
יופי של שיר, וקולע [גיליון 100, "אני דוגמנית והוא צייר" מאת חיימקה שפינוזה], כבר חצי גוש דן צוחק מזה... כל הכבוד!
שלך,
יעקב ז.
* * *
אהוד, כה לחי, גם על ההיסטוריה, ובמיוחד על שירו של שפינוזה [גיליון 100].
יום טוב,
אלי י.
מוזיאון נחום גוטמן
"פתחתי פה למצויירים"
ערב לציון 25 שנה לפטירתו של נחום גוטמן
משתתפים:
פרופ' חמי גוטמן
אהוד בן עזר – מחבר הביוגרפיה של גוטמן "בין חולות וכחול שמיים"
יפעת אביצדק-קלפה – מילים ומיצג
יום חמישי, 29.12.05, שעה 20.00
מספר המקומות מוגבל, נא להזמין מקומות מראש
הכניסה חופשית
רח' רוקח 21, נווה צדק, תל-אביב 65148. טל. 03-5161970, פקס 03-5161981
info@gutmanmuseum.co.il www.gutmanmuseum.co.il
לא יהיה דיווח בעיתונות הכללית לקראת הערב, שהרי זו הרצאה של סופר נידח, ומומלץ
לכל מי שרוצה להיות "אִין" בתרבות ובספרות הישראלית, להדיר רגליו מן הערב הזה!!!
* * *
לאהוד, לרגל גיליון המאה, קבל את ברכותיי הלבביות.
בברכה,
זאב ה.
* * *
שלום רב לך אהוד,
אני מאוד מעריך את כוח ההתמדה שלך, החריצות והפוריות שלך בכתיבה, ובמיוחד את העובדה שכמעט מדי יום אני מקבל ממך משב מרענן ומעניין.
ישר כוח וחג אורים שמח,
מינה ויצחק ג.
* * *
שלום אודי,
ברכות לגיליון ה-100, למרות שלא גמרתי לקרוא את גיליון ה-12, אני בטוח שיש מישהו שמאתגר עצמו בקריאה רצופה של כל השפע. אני מודה: איני מספיק אפילו לקרוא שליש מהכול, אבל מה שאני קורא מעניין (אם אני זוכר נכונה). אני מקווה ששלומך טוב וראשך טוב אפילו מעטך, וטוב לקרוא אותך ולשמוע ממך וניפגש בשמחות,
כל טוב,
אורי ב.-א.
* * *
ברכות לגיליון המאה. בן ק' כבן כ'.
זהבה ק.
אין תפוזי ואשינגטוניה אלא רק ואשינגטון-נייביל
בגיליון 97 כתבנו בין השאר: "ממשק אורגאני בר-אל בגידרון (גיליון 96) הבאנו שלושה קילו תפוזי ואשינגטוניה..."
מעיר לנו חברנו האגרונום הוותיק שאול חומסקי כי אין בנמצא תפוזי ואשינגטוניה אלא שמם "ואשינגטון-נייביל" או "טבוריים". הוואשינגטוניה הוא שמו של הדקל הרם המסמל את תקופת העליות הראשונות.
תפקיד הבכי על העוני בחברה של עשירים
שלום אודי,
אתה כותב (גיליון 99):"למה בישראל בשם הרעב והעוני מדברים רק האנשים העשירים, האמידים, השבעים, המיליונרים, הפוליטיקאים, הסופרים המוכיחים בשער, העיתונאים, היחצ"נים, המיוחסים, אלה המיטיבים עם העם, הפוליטיקלי-קורקטים, כל אלה שלא חסר להם ולילדיהם (בארץ ובחו"ל) כמעט מאומה מבחינה כלכלית והם מחזיקים שתי מכוניות ויותר למשפחה ונוסעים פעמים אחדות בשנה לחו"ל על חשבונם התופח בבנק או על חשבון העסק ומס-ההכנסה או מוזמנים על חשבון המדינה והמזמינים, למה?"
התשובה: כשם שהמדינות הקולוניאליסטיות, וכל אלה שתמכו בזמנו באידיאולוגיה הבולשביקית-מרכסיסטית, אינן מכות על חטא אלא מטות (על פי תסמונת ההטייה הפסיכולוגית) את רגשי-האשם והתסכול על מעשיהן בהטחת ביקורת על ישראל בקשר עם יחסינו עם הפלסטינאים – כך כל אותם המוזכרים על ידך היודעים, כיצד הגיעו לעושרם ומה עשו כל השנים כדי להעשיר את המבוססים במענקים והפחתות מס וכיוצא באלו... והבכי, כביכול, על העוני משמש להם כאינדולגנציה פסיכולוגית וחברתית...
לסיכום: שבטלני-האוצר, שאינם גובים מס-אמת, וכלכלני "ידיעות" ו"הארץ" – יפסיקו להפחידנו בבולשביזם ובקומוניזם למיניהם, הברירות בכלכלה אינן בינאריות! יש מגוון רחב של שיטות כלכליות, וכשם שהמודל הקומוניסטי אינו מתאים לנו, ודאי שגם הדגם הקפיטליסטי-אמריקני לא יצלח בארצנו. את התוצאות המהוללות של רעיונות "נערי-האוצר" נוכחנו לדעת בשנות השישים – המיתון, וכן בזמנו של השר ארידור באוצר – האינפלציה ההיפרבולית, ועוד ידם נטויה...
מ.דן
ערב אלתרמן ב"צוותא"
לבקשת הקהל, נעלה שוב בתאריכים 9-10 בינואר ב"צוותא" את "ערב עירוני" – מופע הוקרה למשורר נתן אלתרמן במלאת 35 שנה למותו. התפאורה היא תל-אביב, עיר צעירה ואביבית ובה בתי-קפה, שהם הזירה העיקרית של חיי הספרות והבוהמה, ובמרכז נתן אלתרמן, צייד של תמונות ופרצופים ומשורר חד לשון, בעל סיגנון פיוטי קסום, עשיר בגוונים ושלם בהבעה, ובעל השפעה עצומה על בני דורו. ננסה לבטא בערב זה את כל פניו: את שירתו הלירית והאקטואלית, את מיטב הפזמון וכן קטעים מהמחזה "פונדק הרוחות"
משתתפים: גדעון שמר, פרופ' זיוה שמיר, אורה זיטנר, אורית פלג, אביטל לבני, אורנה כץ, רוני אלטר, נפתלי אלטר, אלון עזיזי. עריכה: אורה זיטנר, בימוי: דוד ברגמן, ניהול מוסיקלי: ניב קאופמן.
מחיר מיוחד לידידי "חדשות בן עזר": 75 ₪ במקום 95 ₪.
הזמנת כרטיסים בקופת "צוותא". טל. 03-6950156.
מכון ז'בוטינסקי בישראל
הזמנה
לערב ספרותי מיוחד
שיחה בשניים
הסופר אהרן מגד ופרופ' נורית גוברין
ידונו ביניהם על הרומן החדש
"ירחי הדבש של פרופסור לונץ"
מאת אהרן מגד
והשאלות הספרותיות והלאומיות העולות ממנו
פותח: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי
יום חמישי, ה' בטבת תשס"ו, 5.1.2006, בשעה 18:00
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב, קומה א'
במקום יהיה ניתן לרכוש בהנחה את הספר
עושה שלום במרומיו?
תיארת יפה ובביקורתיות את רשמיך מביצוע היצירה "קדיש" של ליאונרד ברנשטיין בתזמורת הפילהרמונית [גיליון 96]. על פי ג'ק גוטליב, שהקדים דברי הסבר בתוכנייה, הנוסח הראשוני של ה"קדיש" מימי הגאונים גובש סופית במאה השתים-עשרה. התפילה משבחת בכל ניסוח אפשרי את בורא העולם, אך כשבודקים בטקסט הנלווה לתוכנייה את מילות היצירה של ברנשטיין, נוכחים לדעת שהמשפט "עושה שלום במרומיו" אינו מופיע בכל מקום בו מופיעה התפילה, בין בצורתה המקורית ובין בפירושו של ברנשטיין. כנראה שזה משפט בעייתי, ואומנם מתקיים אצל ברנשטיין ויכוח עם האל על מעשיו ההרסניים במרומים.
בשנים האחרונות המשפט הזה עורר גם אצלי אי נוחות רבה, כי קורא משכיל יודע היום שהחלל, למרות היותו בעל מימדים גדולים ובלתי נתפסים, בכל זאת הוא משהו סופי שעדיין מתפשט אחרי המפץ הגדול, שכוכבים מתפוצצים, שהוא מלא קרינה מסוכנת, שהוא מכיל חומר שחור, ושאסטרואידים מתנגשים בכוכבים אחרים, שלא נדע. התנגשות גדולה והרסנית כזו קרתה כנראה גם כאן, בסיביריה או ביוקטן. דברים קשים מאד קורים בחלל.
שהכוכבים וגרמי השמים נעים בצורה "מסודרת" על פי חוקים שטבעו גליליאו, קפלר וניוטון – יודעים רק החל מלפני ארבע מאות שנים. אבותינו אמנם לא ידעו זאת אך אנשי הקבלה היהודית, שלא היו פיזיקאים, השתמשו בניסוחים קשים לא פחות, שעולמות נבראים ונהרסים. אף על פי כן המשפט הזה לא הוצא מהתפילה. אפשר לטעון כנגד האל שהזניח את בני ישראל לחסדי הנאצים ולכן איך אפשר לשבחו. במקרה הזה הטענה הנגדית עשויה להיות שאיננו מבינים את תכלית מעשי האל, אלא שבמקרה של החלל מדובר לא רק על מחשבות ודמיונות אלא על עובדות. החלל הוא מקום מאוד מסוכן. ולכן השאלה היא על איזה "שלום במרומיו" מדברים?
יורם וולמן
נאום ההשבעה של ח"כ פנינה רוזנבלום (ליכוד)
ערב טוב אהוד,
אני חש צורך להשלים את מה שכתבת באחד הגיליונות הקודמים על בת-עירנו שנבחרה לכנסת. נאומה בטקס ההשבעה לא פורסם אבל הוא מהווה מסמך מרתק בתולדות ארץ-ישראל. אתה יכול לפרסם את הקטע בשמי.
שלך,
דוד מלמד
אני פנינה רוזנבלום, תלמידתו הנאמנה של זאב ז'בוטינסקי ראש בית"ר, נשבעת אמונים לכנסת הט"ז ומתחייבת למלא באמונה את החלטות מרכז הליכוד.
זהו יום גדול עבורי. כל חיי חלמתי לשרת את עמי בכנסת מטעם תנועת ז'בוטינסקי. כבר בשחר נעוריי התגייסתי לגדוד העברי שהקים ז'בוטינסקי בשנת 1915, עמדתי לצידו בהגנה על ירושלים מפני הפורעים הערבים בשנת 1920, והדפתי את עלילת-הדם כאילו אני רצחתי את ארלוזורוב בחוף הים בתל-אביב רק בגלל שהייתי שם במקרה ברחצה לילית.
מייד עם הקמת האצ"ל התגייסתי לשורותיו והשתתפתי בפריצה הנועזת לכלא עכו, שבה שימשתי כמפקדת חוליית ההסחה שנועדה להסיח את דעתם של החיילים הבריטים מן הכוח הפורץ. אני גם לא אשכח לעולם את החוויה הקשה כשנאלצתי לקפוץ למים מסיפון "אלטלנה" ולשחות אל החוף עם בגד-ים לא-אופנתי.
אני בטוחה שבממשלה הבאה שיקים ביבי אכהן כשרת החינוך והתרבות, יחד עם חבריי בלב-ונפש משה'לה פייגלין שיכהן כשר לאיכות הסביבה ודוד לוי שייצג את צעירי הליכוד.
בסיום דבריי אני רוצה להזכיר לכם שמחר אני משיקה בקניון רמת-אביב ג' קרם-לחות חדש מסידרת "קרייזי ליין" וכדאי לכם לנסות. תודה לכם ולכל השכבות החלשות שבחרו בי. יאללה ביי.
לא יאומן כי יסופר – השומר האגדי של פתח-תקווה, אברהם שפירא, שזה לא מכבר מלאו 135 שנה להולדתו ו-40 למותו – היה אישה! ורואים זאת לפי השפם, והגלימות הארוכות כִּשמלות שאותן אהב ללבוש!
ביום שלישי ב' חנוכה, 27 בדצמבר, ב-20.00
תיערך בחנות "צומת ספרים", בקומה התחתונה שב"גן העיר", תל אביב
השקה חגיגית לספרה החדש של הסופרת דורית אורגד
"עד שיצא עשן"
ספר זה, למבוגרים, נכתב בהשראת תמונות שמן ייחודיות שמופיעות לצד הסיפורים המגוונים של דורית, ובערב ההשקה היא תספר על תהליך הכתיבה המיוחד של הספר.
אוצָר קללות ברומנית תרומת אֲגָנָה וַגְנֵר לַ"יתום"
אֲגָנָה וַגְנֵר
רח' אסתר ראב 87
תל-אביב
1.1.06
ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
מזכירת "מערכת" "חדשות בן עזר"
ת.ד. 22135
תל-אביב
בגיליון 98 של מכתבכם העיתי פורסמה פנייה דחופה לעזרה מטעם הסופר העל-זמני אלימלך שפירא לקוראי "חדשות בן עזר" ובה נאמר כי חבר שלו זקוק באופן דחוף לתרגום רומני באותיות עבריות ובניקוד חלקי של מילים עבריות אחדות שאותן הוא לא מוצא בשום מילון וגם מתבייש לשאול עליהן. ועוד נאמר שהחבר הזה יתום מאב וָאם וגם זקן.
נדמה לי שאני מכירה את "היתום" ולא היה עולה על דעתי לעזור לו למרות שיצא לי להכיר את שפתם של אי-אלו גברים רומניים במרוצת חיי. לכן יהי מה שאני שולחת לו דרכך, חלקם גם בתרגום לאנגלית – כחבל שאותו יכרוך ה"יתום" הזקן על צווארו וייחנק בו או שייחנקו קודם קוראיו הפיזדמטיים:
נקניק סאלאמי – Cârnaţi קִירְנָאץ // חביתה – Omleta – אוֹמְלֶטָה // בתולה – Virgina (סלנג) – וִירְגִ'ינָה / Fatã Mare (ספרותי) – פָאטֶה מָארֶה // יקירי – Dragã (לאישה) – דְרָאגֶה / Dragul (לגבר) – דְרָאגוּל / Draguţã (לילדה וילד) – דְרָאגוּצֶה // אימא – Mamã – מָאמֶה // אני צריכה מכות – Vreau Sã Mã Baţi – וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ // תכה אותי, חזק יותר – Loveste Mai Tare – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה // תחת (האבר) – Fundul (ספרותי) – פוּנְדוּל // עכשיו אתה מזיין אותי – Acuma Vreau Sã Mã Fuţi – אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ. // אישה רעה – Femeie Rea – פֶמֶיֶה רֶיָה. // זין (האבר) – Pulã – פּוּלֶה // שדיים – Sânii (ספרותי) – סִינִי, Ţiţe – צִיצֶה // חוקן – clismă // יש לו ביצים גדולות – Are Testicule Mare – אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה // רומניות יכולות למצוץ לך את הנשמה – Românci Poate Sţi Sugã Sufletul – רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל // תמצצי לי, תאכלי את הזין שלי, אִיט מַי דיק – מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה. // נשק לי בקוס, קיס מַי פוסי – לִינְג-מִי פִּיזְדָה. // דפוק את אימך, פאק יור מאדֶר – סָה אוֹ פוּט פֶּה מָאטָה. // זין – פּוּלָה. // קוס – פּיזְדָה. // קונדום – פרזרוואטיב. // דפוק את קרוביה המתים של אימך, פאק יור מאדר דֶד פיפל – פוּטוּ-טִי מוֹרְטִיאִי מָאטִי. // להזדיין, טו פאק – אָ פוּטֶה. // לך תזדיין, פאק יו – סָה טֶה פוּט. // למצוץ זין, סאק א דיק – סוּגִי פּוּלָה. // תמצוץ לי, סאק מַי דיק – סָה-מִי סוּגִי פּוּלָה. // אתה אידיוט, יו אידייט – בּוּלֶה. // אני אחרבן עליך, אַי ויל שִׁיט און יו – מָה קָק פֶּה טִינֶה. // אני אשתין עליך, אַי ויל פִּיס און יו – מָה פִּיס פֶּה טִינֶה. // לך תזיין את עצמך, גו פאק יורסלף – דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה. // קוס אימך, דפוק את קוס אימך, פאק יור מאדֶר'ס פוסי – פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי – tii.
אני כבר מתארת לעצמי איזה רומאן מלוכלך יכתוב ה"יתום" כשישתמש במילים האלה. אך למה לו לכתוב? רק קוראים אותן וכבר יודעים כל מה שמוחו המופרע הוגה לעשות. והייתי מציעה למכתב העיתי הפיזדמטי שלכם לערוך תחרות של סיפורים שבכל אחד מהם תופענה כל המילים הנמוכות האלה ובא לציון גואל, וליתום – חברים כערכו!
באי-כבוד מאוד פיזדמטי,
אֲגָנָה וַגְנֵר
* * *
"ארץ נהדרת" היא תוכנית סאטירה נהדרת אבל מה שעשתה לדמותה של שרה נתניהו ביום שישי האחרון עובר את כל גבולות הטעם הטוב ונראה כהתעללות שעלולה למוטט בן אדם!
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק שלושים ואחד
למה גיורא נגע לאיה? איך מושכים עֵז אל תיש. כיצד התבגרתי ורצחתי גדי
"ללבוש את התחתונים!" פקד צבי, "פלישה! אוייב בעורף החזית! עוד מעט פַּרַשוּטים יורדים מהשמיים! הֶלגוֹלנד!גראף שְׁפֵיי!"
הסתכלנו בשמיים מתוך עצלות-של-מים ואפילו לא הטרחנו את עצמנו לצאת. רעש האווירון התרחק. היתה דממה שרק קול מנוע הנפט של באר רחוקה הֵפר אותה. פַּף! פף! פף! פף!
"מה פתאום פרשוטים?" אמר גיורא, "אתה באמת חושב שאנחנו כאלה טמבלים שמאמינים לכל הבּוֹבֶּה-מַעְיינְשֶׂס שלך?"
"בגלל אנשים כמוך היטלר כמעט כבש את כל העולם," אמר צבי, "פוקה-וולף! מסרשמידט!"
"טמבל!"
"אתה בעצמך טמבל."
"טוּז – "
"מי שקרא את הספר 'סוסים מְסַפְּרים' של הסופר פסח בר-אדון יודע שטמבל יכול להיות שם מאוד יפה. יש שם סיפור נהדר על סוס בשם טמבל."
כך אמרתי אני, אבל איש לא הקשיב לי.
"טור מכוניות משוריינות של ה'כלניות' מקיף עכשיו את המושבה, והם בכלל לא אנגלים, הם גרמנים מחופשים, ואנחנו הראשונים שיודעים על כך, ואתה אומר שאני מספר לך בובה-מַעיינשׂס!"
"כלניות" הוא השם שנתנו אז בארץ לצנחנים הבריטיים בזכות הכומתות האדומות שלהם, ממש כאלה של הצנחנים שלנו כיום. הבריטים הִרבו נסעו בשִריוניות קלות, לעיתים היית נתקל בכבישים בשיירות הארוכות שלהם. מטילים מצור על קיבוץ או מושבה או עיר, מחפשים נשק, בודקים תעודות ועוצרים אנשים.
"אתה סתם בּלוֹפֶר – " אמר גיורא, "אתה מַגְ'נּון אח של ג'וּחַא העַקְרוּט. אתה שטיקע-ברויט שכל הבנות כבר צוחקות ממך, שוויצר – "
ההערה האחרונה של גיורא שינתה מיד את נושא השיחה, אך לא פרץ ריב חדש. עניין הבנות היה חשוב ורגיש מאוד אצל כולנו ובייחוד אצל צבי הגאוותן. ועד מהרה מצאנו את עצמנו יושבים רטובים בתחתונים על גבול הצל של אחד מעצי השמוטי הסמוכים לבריכה, ליד הצינור העבה העטוף שִׁישׁמה ירקרקת, מחכים להתייבש. ואף שהיה עלינו להתלבש ולצאת לדרך, ולחזור למלונה אשר במִקשה כדי להכין ארוחת-צהריים – התעכבנו, כי מדובר היה...
היום, כאשר אני נזכר בשיחה ההיא, אני מבין שראשיתה היתה לפני-כן, בתחילת אותו קיץ. התפלשנו יחפים בחול החם: צבי, גיורא, איה ואני. לאיה היה עור שחום קלוי בשמש ועיניים כחולות מאוד ושערות רכות בגוֹן דבש כהה, ענברי. והיא היתה רזה מאוד. ושובבה. אבא שלה היה האחראי לתחנת-הנוטרים הגדולה אשר בחצרו של אדון רובינשטיין, והיה לו מפתח להיכנס לשם. לא פעם הִרשה לנו להציץ פנימה ואז ראינו את שורת הרובים השחורים האנגליים והמשומנים-היטב ניצבת על כן גבוה של עץ. אקדח הרקטות נחבא מאחורי שמשת זכוכית, מונח בארון קטן התלוי על הקיר. וארגזי תחמושת, וריח שמן-רובים, ואפלולית, ומתכת.
אולי דווקא משום שהייתי ילד חלש – אהבתי רובים והערצתי כלי-נשק. רק הגעתי לגיל שבו מותר לשאת נשק, חסכתי כסף מעבודות שליחות משרדית על אופניי במושבה וקניתי לי רובה טוטו זעיר, הזעיר והזול ביותר שראיתי מעודי, והייתי יוצא עימו באופניי למִטווחים בשדות שמחוץ למושבה. שאני איטיב לקלוע! – איזו בדיחה. הלא הייתי ילד שסבל מסחרחורות , ולאחר בדיקות רבות (תודה לאל, הפעם לא היה צורך לחפור בעכוזי כדי למצוא את הסיבה) הגיעו למסקנה שהתקלה היא בעיניי. אני רחק-רואי וצריך משקפי-קריאה, כי כל מה שקרוב לעיניי מטושטש אצלי ואז אני מסתחרר כי אני קורא הרבה.
וכך יריתי ויריתי אבל מעודי לא הצלחתי לראות בחדות את הכוונת התחתונה. ואם תאמרו – מדוע לא חבשת משקפיים! – זה לא היה עוזר כי אז הייתי רואה בחדות רק את הכוונת התחתונה, וכל השאר – העליונה ולוח-המטרה – כתם מטושטש אחד.
הרובה נמצא ברשותי עד היום, ברישיון, אך לא השתמשתי בו זה עשרות שנים, מאז יריתי בו בצפע במאפייה בעין-גדי, שם שימשתי כאופה, וכפי שכבר עמדתם על מנהגיי בספר הזה – קשה לי לזרוק דברים ישנים מן הבית. חברים שלי קוראים לי "הסופר-הפקיד" כי תיקי תכתובת וכריכות כרסתניות של דפי-נייר גודשים את ארונותיי ומדפיי כמו במשרד.
"כמובן שעושים לי חוקן לפני הצילומים, ועוד איזה חוקן, טוטאלי! הלא רק ממנו אני מגיעה בקלות לְרִיאֵל-אורגזמה! ומה אתה חושב שלא מורחים לי ברֶקטוּם שמן-סיכה וַגינאלי אַחֲלָה? אחרת איך היו יכולים לעשות לי בסוף הסצֶנָה אִין-אַאוּט אִין-אַאוּט לפחות חמש דקות בַּאַס עד שאגמור וכל הזמן הַפִּינֶס הלח של הפַּרטנֵר נשאר נקי בלי שיראו בַּטֵיק נמרח עליו אפילו פירור אחד שִׁיט שלי?"
[סליחה, הקטע השתרבב בקובץ-המחשב שלי מראיון גלוי-לב עם כוכבת סרטים פורנוגראפיים זרה שערכתי לצורך כתיבת ספר שגם מתאים לדימוי הספרותי שלי בעיני הביקורת והקוראות. אני מקווה שהתקלה לא תחזור].
איה אהבה את צבי.
התפלשנו בחול החם, הצהבהב. איה היתה לבושה במכנסי-התעמלות כחולים עם גומיות לירכיה, ובגופייה צבעונית. למדנו יחד באותה כיתה אך היא היתה הצעירה מכולם. והיו לנו שיחות ממושכות על – איך נולדים ילדים? מהי ברית-מילה? מהו זיון?
צבי אמר שברית-מילה היא כך: על הזין צומחת שערה, וקוצצים אותה, ליהודים – שמונה ימים אחרי הלידה, ולערבים בגיל שלוש-עשרה.
היינו תמימים. טרם הבנו הרבה בכל העניינים האלה. טרם התעוררו בנו הגבריות והנשיות על כל התענוגות והצרות שנִלווים עליהן מגיל ההתבגרות ואילך. אך ההבדל בינינו לבין צבי היה בכך שהוא מעולם לא הודה שאינו יודע דבר-מה. הדמיון שלו פעל והמציא כל הזמן, ובכלל, הרבה יותר מתאים היה שהוא יהיה סופר, ולא אני.
גיורא אמר שקוצצים חתיכה שלימה.
האם איה ראתה פעם ברית-מילה? התעניין צבי.
לא.
גיורא לא היסס והראה לה את שלו.
היא צחקה.
מה עוד שגיורא סימן למענה באצבעו את היקף טבעת אות-הברית שלו, מקום החיבור של עורלתו-לשעבר לבסיסה, וניער אותו, והיה מוכן אפילו להשתין בפניה.
"ואיך זה אצל ילדות?" המשיך לחקור צבי כמו איזה נַנְסֶן או אַמוּדַנְסֶן של הקוטב הגופני.
היא לא רצתה להראות לנו. אסור לה, אמרה.
"יש או אין?" היתמם צבי.
וגיורא הפציר. אם הוא הראה!
היא סירבה.
צבי: "ומה זה לזיין?"
"שמים את הפּיפּי בין הרגליים של הבת," אמר גיורא.
"אבל איך?"
היתה שתיקה של מבוכה.
צבי: "אולי כדאי שגיורא יזיין את איה?"
לא. איה לא היתה מוכנה.
אבל גיורא הפציר בה, כבד-פה ועקשן. זה לגמרי לא כואב. היא רק צריכה לשכב והוא יֵשב עליה, קצת.
"רק אם צבי מסכים."
קמנו מתוך החול, מנערים את הגרגירים שדבקו בבשרנו, והלכנו, רציניים ואיטיים, לתחנת האוטובוס. שם, בצריפון הלוחות הירוקים וגג הפח, לצד הכביש, בחול העמוק, רווי ריחות השתן, נראה לנו המקום המתאים. הקירות היו פרוצים-בחלקם, ובכתובות שהיו חרותות ומצויירות עליהם היה אפשר לקרוא –
"בחצות הלילה
בצאת הכוכבים
איה וצבי
יצאו מחותנים!"
ו –
"לגיורא יש זוּבִּי גדול
להפחיד את שִירְלִי טֶמְפֶּל!"
ו –
"על העֱרִי של נוֹוַאר יוֹשְׁבָה נטלי
לא על של אורי, גם לא על שלי!"
(מה שהיה כתוב שם על גיורא, זה ברוסית – שיניים. ויש על כך כמה בדיחות. אבל לא בא לי לספר. אני קיבלתי צמרמורת מהלכלוך על נלי, שלא העיזו לכתוב את שמה במפורש ולכן הוסיפו לו טי"ת).
איה נכנסה ראשונה. אנחנו חיכינו. כאשר נכנסנו היא כבר שכבה על הבטן.
"אבל רק לרגע אחד," אמרה, "אני לא מרשה יותר."
"צריך להוריד לגמרי," אמר צבי, "אחרת זה לא נקרא זיון."
"לא."
הם התווכחו. למזלנו לא התקרב שום מבוגר לצריף התחנה. לבסוף הסכימה. אולי רצתה לעורר את קִנאתו של צבי? היא שכבה על בטנה והפשילה מעט את מכנסי-ההתעמלות הכחולים שלה כשהיא מגלה בפניו את ראשיתו של עכוזה הקטן והלבנבן, כי שם השמש לא שזפה אותה. גיורא מיד התיישב עליה. הוציא את אברו העבה והרפוי, כמו שעושים כדי להשתין, ונגע בה. עורו היה חלק לגמרי. טרם צימח אפילו שערה אחת.
צבי ואני התבוננו בו מאחור ביראת כבוד. מצטופפים לצידו בצריף הקטן, נרגשים ולא כל כך מבינים. שם יושב גיורא, רציני, רְחב כתפיים ושְׁמַן-עורף, ומושך בכפתור ההשתנה הגדול שלו בחשיבות עצומה. ואיה רובצת תחתיו, כנועה בחול הצהוב שיש בו גם בדלי-סיגריות, סמוך לספסל-העץ החבוט שעל רצפת החול. ומבין החורים שבדפנות הצריף ראינו נשקפת את חומת חצר-האחוזה של משפחת פלז.
מרגע שנגע בסדק שלה, החל הכפתור של גיורא ולגדול ולהתעבות עד שניראה ארוך כמו של נוֹוַאר רק בהיר יותר, וניסה לפלס לו דרך בין עגבותיה שֶׁרָטטו קצת לקראתו והחלו נפערות.
האם תרשה איה גם לצבי ולי?
אך לא. פתאום נבהלה. אולי נשמעו צעדים מתקרבים? אולי בֶּנוֹ היֵקֶה המפגר, שאבריו רועדים כפינוקיו, בא עם הטורייה להציף בערוגות את דרך החול המובילה לכביש כדי שהעגלות לא תשקענה בה? אולי נרתעה איה ממה שמתחולל בתוכה? מיד קמה ומשכה למעלה את מכנסיה המופשלים-מעט, פלטה "אִיחְס!" מתוק כמו אצבעות רגליה השחומות שיכולת לשים אותן בפה כל-כך מתוקות היו ואפילו יפות משל נלי אהובתי החיוורת, והסתלקה בהשמיעה פּוּקִיק, כמו הנקודה בסוף משפט – מותירה בזיכרוננו הנרגש את דמות הסדק הענוג שלה, וגיורא הִמְתִיז משהו לבן על רצפת החול הצהוב כשהוא קולע את טיפותיו בבדלי-הסיגריות. ואנחנו מיד כתיישים אחריה, "איה! איה!" – מבלי להשיגה. וגיורא, שכבר העלה את מכנסיו, מדביק אותנו בעודו מתנשף תוך כדי ריצה, ואומר:
"ראיתם? נגעתי לה! נגעתי לה! בִּחְיַאתִי שנגעתי לה! – ושלוש סֵקוּנדוֹת... על אמת... גם זִייַנְתוֹתָה!"
צבי אומר כי ככל שאנחנו מזדקנים אצלי זה מתבטא בכך שאני סובל מיתר לחץ מחשבות זימה שצובעות מחדש את זיכרונותיי ומסיידות לי את השכל בִּכְּחול זנאים מדאיג.
אני עונה שאני נהנה ממחשבות זימה מיום שצמחו לי שערות על הקטן וכי אין שינוי בזיכרונותיי חוץ מפרטים אחדים שקודם לא יכולתי לפרסם במלואם מחשש לפגיעה באנשים חיים.
צבי אומר שאני מפנטז על החיים והמתים גם יחד, ומספר את הסוף בגִרסה קצת אחרת:
פתאום נבהלה איה. אולי נשמעו צעדים מתקרבים? קמה ומשכה מיד למעלה את מכנסיה המופשלים-מעט והסתלקה. מותירה בזיכרוננו את דמות הסדק הענוג שלה. ואנחנו כתיישים אחריה, מבלי להשיגה, וגיורא מדביק אותנו ואומר:
"ראיתם? נגעתי לה! נגעתי לה! בִּחְיַאתִי שנגעתי לה – בשערות של האורווה!"
"ערווה, טַמְבַּל!" עצר צבי, "הגיע זמן שתבדיל – באורווה עומד הסוס, בערווה יושב הכּוּס!"
המילים השפיעו באופן מאגי על גיורא שהתרחק מאיתנו בדהרה כשהוא מדקלם: "בַּ-אוּר-ווה עו-מד ה-סוס! – בַּ-עֶר-ווה יו-שב ה-כּוּס!" – וככל שרץ מהר יותר כן היו הרווחים בין הברות המילים קצרים יותר, כמו ששרים את השורות האחרונות בבתים האחרונים של השיר "אחד מי יודע" בליל הסדר.
מאותו יום התפרסם הדבר בכיתה: "גיורא כבר זִייֵן את איה." והרי הם זוג לכל דבר, כאילו התחתנו. ועם צבי היתה "ברוגז" תקופה ארוכה. לא קשה להבין למה ומדוע. הלא אותו היא אהבה. ואילו עם גיורא רק שיחקה כדורגל, כמו בן, ואם במקרה נותרו רגע לבד, לא היה להם מה לומר זה לזה.
מעתה כבר היה ברור ומומחש לנו כיצד באים ילדים לעולם. כמו העז הדורשת בגעייה שאינה פוסקת, מדי סתיו, שיביאוה אל התיש. כמו פר השועט אל הרפת בחצר האחוזה. כמו תרגולות שכורעות תחת התרנגול בחצר הבית. כמו יונה תחת יון. כמו ברווזה תחת ברווז בעל זין דק שמסתלסל תחתיו כחולץ-פקקים ורוד.
בעל התיש בֶּרְל פֶּסִילוֹב, שהסופר יוסף חיים ברנר, שהתגורר פרק-זמן בפרבר של המושבה, הקדיש בשנת 1911 לאחיו המת הֶנִיך פסילוב את הרומאן החשוב והאמיתי הראשון של הספרות העברית בארץ-ישראל "מכאן ומכאן" – היה מרים (בֶּרל, לא ברנר) לאחר מעשה את רגליה האחוריות של העז, טופח על גבה ומלטף פעמים אחדות את עמוד-שִדרתה ומרעיד אותו כלפי מטה, לכיוון ראשה, כדי שהחומר שהכניס לה התיש יחדור היטב לתוך רחמה ולא ייפלט החוצה.
"גיורא," אני זוכר ששאלתי, ברגע של אמת ופחד, כשחזרנו עם העז, "אתה חושב שכך עושה גם אבא לאימא, במיטה, אחרי ש..."
"השתגעת?" ענה, "מה הם, קופים? בהמות? אִיחְסִים כאלה? מזדיינים?"
ברור שהוא צודק במאה אחוז, אבל –
"אז איך?"
"אצל בני-אדם זה לגמרי אחרת," אמר, "זה מוכרח להיות אחרת מפני שהם בני-אדם."
והנה עכשיו אנחנו כבר יודעים בדיוק איך זה אצל בני-אדם, כמו גיורא ואיה. נוגעים בה בקטן, משפריצים משהו לבָן, וזהו. "על העֱרִי," כמו שגיורא אומר. "שטיקע-ברויט," וזהו זה. גם אצל שירלי טמפל המתולתלת המתוקה יש לה כּוּס.
את העז שלנו, חביבה, היה צריך למשוך בכוח אל התיש של ברל פסילוב, כי טרם ידעה לאן היא מוּלכת, וגם בדרך חזרה היתה מתעקשת, המסכנה, מסובבת ראשה לאחור וגועה בתלונה פעם אחר פעם כמתגעגעת, וצריך שוב למשוך אותה בכוח, חזרה אל הדיר, על פני מחצית המושבה.
לתקופת חצי השנה, באביב, היתה חביבה ממליטה גדי אחד או שניים. בתקופת הריונה היו "מייבשים" אותה, חדלים לחלוב. ואילו לאחר ההמלטה היה החלב שופע מעטיניה, ולא היינו מניחים לגדיים לינוק אצלה פן יתרגלו אליה ולא תניח לנו לחלוב אותה. אני הייתי חולב את העז פעמיים ושלוש ביום, כך במשך רוב שנות נעוריי. ואת הגדיים הייתי משקה מבקבוק בעל פיטמת גומי המיועדת לתינוקות.
איזו אהבה עוררו עליהם הגדיים הלבנים המתרוצצים בחצר. שעות ארוכות היינו מלטפים אותם, מנשקים, מחבקים, מניחים להם לינוק אצבע כאילו היא פיטמה, לנשוך בה בשיניהם הרכות, הדגדגניות (כל חיי היכרתי רק אישה אחת שככה השתגלה), מריחים את הריח העיזי-תינוקי שלהם, ריח חריף של חלב ופרווה טרייה, ריח בהמה דקה, מפונקת.
אם נולדה גדייה – היה אפשר למכור אותה בבוא העת שתגדל לעז מניבה חלב. אך גדי, אחד היה גורלו – להישחט בבוא העת ולהיות למאכל. בשנים הראשונות היה אבא-של-גיורא שוחט אצלנו את הגדיים. וכך היה עושה – לאחר שהוגר כל דמו של הגדי ונספג בחול, היה תולה אותו באחת מרגליו האחוריות על מריש במחסן, ופושט את עורו ומנתח בסכין חדה את קרביו ופרקיו על פי סדר קבוע, ממש כפי שהיה עושה לארנבות שצד. מניח את כל הנתחים בקערת אמאיל לבנה עד שלבסוף לא נותר מן הגדי אלא בדל כף-רגל קשור למעלה בחבל.
הוא לימד אותי לשטוף היטב את עור הגדי, לפרוש אותו על קרש בצידו הפנימי, החלק, כלפי מעלה. למתוח אותו היטב במסמרים קטנים סביב שוליו, ולזרות עליו שִכבת מלח-בישול. כחודש ימים היתה הפרווה מתייבשת בשמש, ריח הצאן העז נפוג מעט – והיא כשרה לשימוש בבית בתור שטיח לרגלי המיטה, לקראת החורף המתקרב, שבו חביבה שוב מעוברת.
הייתי ילד חלש, וכאמור עם רגש נחיתות, אבל "כישרוני בידיים", ולכן שלחו אותי ללמוד (יומיים) בבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב. למדתי מאבא-של-גיורא כיצד פושטים עור ובותרים ארנבת וגדי. וכיצד שוחטים. ובשנה שבה חדלתי לשחק שעות בפלסטלינה וכבר התחלתי להתבגר, עם החלומות הלחים ועם הכאבים בפטמות (ככה אצלנו, הבנים) וכל השאר – בשנה ההיא עזבה את שכנותנו המשפחה של גיורא ועברו לבית חדש, ולא היה מי שישחט את הגדי. ואז אני, במו-ידיי, שחטתי את הגדי הלבן שאותו יילדתי והנקתי מבקבוק ונשקתי ופינקתי. פשטתי את עורו מעליו וניתחתי את בשרו לכל חלקיו כבקיא ורגיל, והבאתי אותו בקערה אל אימא למִטבח, בתור נתחים-נתחים.
אף אחד לא האמין. "איך נער עדין כמו אוּרי מסוגל לעשות דבר שכזה?"
מסוגל גם מסוגל.
ובשבת גם אכלתי את הצלי. בשר עדין ודביק קצת, כאילו יצוק בו עדיין טעם החלב אשר ממנו נוצר.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק שלושים ושניים: עוד על בנות. מסע במורג.הרצון לעוף. מִשחקים בשדה קמה.
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא; וכן: "קיצור תולדות פתח-תקווה"; "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב על רקע עין-גדי שחלקו פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"); "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות); "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990); "פולניה בלי יהודים, יומן מסע"; "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא); "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית); חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000; רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר; חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול מיידי, עברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר" תמורת 20 ₪
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל