| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 102
תל אביב, יום חמישי, ד' חנוכה, כ"ח בכסלו תשס"ו, 29 בדצמבר 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: אליהו הכהן: עדות שמואל נמנווירט, ממייסדי ירקונה, על ימיהם האחרונים של ברנר, לואידור וגוגיג
בצרופה נפרדת תישלח תמונה נדירה של הסופר הנרצח יוסף לואידור לכל מבקש
אהוד בן עזר: רק אסתר ראב אינה ראוייה לבול משלה?!
הַתְּנַהֵל הַפְּרוצה מועצה? מאדאם ראש העיר סוסליטו
סירחון הדולר הפטרו-סעודי בשירות האנטישמיות האקדמית בארה"ב
עמוס עוז חותם ב"טיב טעם"
ח"כ פורש יוסי שריד מרגיש כמו חמור ופֶה אחד יש לו סיבות טובות לכך
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 32
127 שנה לחריש התלם הראשון בפתח-תקווה
המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
ביום חמישי שבו חל ו' חנוכה, ל' בכסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878, נחרש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה – כלומר זה קרה מחרתיים, שבת, ו' חנוכה לפני 127 שנים בדיוק, על פי התאריך העברי.
מיקומו המדוייק הוא בפינה המזרחית-דרומית של הרחובות שטמפפר ופינסקר, מול כיכר המייסדים, זו הזווית הדרומית-מזרחית של החלקה שבה נחרש התלם הראשון, וממנה כמה צריך לקחת כמה עשרות צעדים צפונה ברחוב פינסקר, ולחתוך בקו ישר מזרחה, מקביל לרחוב שטמפפר, עד בניין המשטרה לערך, המלבן הזה הוא החלקה של התלם הראשון.
על פינת הרחובות האלה אין כיום שום ציון לחריש התלם הראשון – אבל יש לוח מתכת המציין שכאן היה מועדון של בית"ר, והוא אופייני לאדם שממלא את העיר בשלטים כאלה, וכך, מצד אחד אנחנו שומעים שאת פתח-תקווה יסדו נשים! – ומצד שני שלא היו בה אלא אצ"ל ובית"ר, וכמעט שאין זכר ל"הגנה", שאיחדה בשעתו את רוב המושבה, ימין ושמאל, ואילו המיעוט שבמיעוט היו האצ"ל נחשבו לַ"פורשים", זאת בלשון המעטה.
רק במושבה ששוכחת את עברה, כמו פתח-תקווה, יכול להתרחש דבר אבסורדי שכזה, והוא מסמל את הבורות השוררת עדיין בעיר לגבי עברה, כולל הדרתה מהעלייה הראשונה.
נכנסים פנימה מהמבואה הפנימית מול כיכר המייסדים, בבניין של משפחת מיכאל שפירא (אחיו הגדול של אברהם שפירא) ולימים של בנו יצחק-הירש שפירא, ושם עומדים על חלקת אדמה שממנה, מבין כל המוסכים והבניינים ועצי האיקליפטוס, המאוחרים-יחסית, ניתן לראות מזרחה, עד מעבר לרחוב בר-כוכבא, לכיוון המשטרה. ושם אני עומד לעיתים עם אנשים המעוניינים לדעת את תולדות המושבה, וקורא את התיאור הנרגש והמדוייק של מעמד התלם הראשון, על פי ספר זיכרונותיו של סבי יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון":
"ביום ד' דחנוכה שנת התרל"ט (1878) ירד הגשם הראשון; היה זה גשם בכמות זעומה, אף על פי כן החלטנו לצאת לחריש ולזריעה, כי העונה התאחרה. יומיים לאחר רדת הגשם רתמנו את השוורים ונצא לחרוש."
"התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.
"כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה." ("התלם הראשון", עמ' 63. מהדורה שנייה מורחבת עם אחרית דבר, בעריכת אהוד בן עזר, "הספרייה הציונית", 1988. מהדורה ראשונה בשיתוף הוצאת ניומן, 1956. כדאי לקרוא בספר את פרק החריש כולו).
הקלטַת "קול ירושלים ובה תיאור מעמד חריש התלם הראשון, מפי יהודה ראב, על גבי תקליט בקולו-הוא, משנת 1943, באולם היכל, במלאת 65 שנה לחריש התלם הראשון, מצוייה בארכיון משפחת בן עזר על גבי תקליטור בן-ימינו, ונמסרה גם לארכיון ההיסטורי של פתח-תקווה ע"ש עודד ירקוני (אני הייתי קורא אותו ע"ש אליהו ועודד ירקוני, האב והבן). בתקליטור גם קוראת אסתר ראב (לאחר שנים רבות) את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. ניתן להשיגו לפי המפורט בעמוד האחרון של המכתב העיתי.
אליהו הכהן: עדות שמואל נמנווירט, ממייסדי ירקונה, על ימיהם האחרונים של ברנר, לואידור וגוגיג
אהוד יקירי,
נפגשנו אתמול עם בת המאה, רחל אייזנברג, כדי לשמוע זיכרונות על חנינא קרצ'בסקי, המורה לזמרה שלה, ועל הגירוש. היא התוודתה שלא הייתה לה נטייה למקצוע הזימרה, אף כי למדה לנגן על קונצרטינה, ובעיניה קרצ'בסקי, מסתבר, החמיר מדי בדרישותיו ולא הכמיר. הייתה איתנו בתה אורה שטרנאו ויואב הורן, שהם פשוט זוג מקסים עם סיפור מרגש משלהם. היית צריך לראות איך לאט-לאט ניעור והולך זיכרונה של האישה הישישה הזו, ומשאלה לשאלה היא מתעוררת ומתעודדת ומגלה פתאום רוח נעורים ומשובה, וצוחקת במלוא פיה, וכך החלפנו רשמים על דמויות ועוללות מתולדות תל אביב והיישוב בכלל, ואווירה נעימה שרתה על הפגישה כולה, שהוקלטה על ידי. אני מדווח לך, כי בעטייך נוצר הקשר. אתה היית השדכן ולך יאה התודה.
ועוד מילה אישית אליך: עם צאת גיליון 100 של "חדשות בן עזר", זו הזדמנות לשוב ולשבח את היוזמה, ההעזה וההתמדה שלך בהוצאת כתב עת באינטרנט, שבמקרה זה אפשר לומר שהוא נעשה בעשר אצבעותיך, דו משמעית.
הזכרת את הסופר יוסף לואידור, שנרצח באבו-כביר וגופתו לא נמצאה עד היום. יתר קורבנות הרצח ההוא קבורים בקבר אחים בבית הקברות הישן שברחוב טרומפלדור בתל אביב.
אני מנצל איזכור זה כדי לשלוח אליך קטע מתוך ראיון שערכתי לפני עשר שנים עם שמואל נמנווירט, ממייסדי ירקונה, שהיה אז בן 95. (מפעם לפעם אני נפגש גם עם כאלה שגילם פחות מ-100). הוא היה, כמדומני, האחרון שראה את ארבעת הסופרים ואת בני משפחת יצקר לפני הירצחם בשנת 1921 (על רקע לאומי ולא על רקע פלילי). הוא שהה שם יחד עם חברו גוגיג, הנשכח מבין ארבעת הסופרים שנרצחו אז. שניהם עלו יחד ארצה. כך סיפר לי:
הייתי בתל אביב בדרכי לעמק הירדן, ולא היה לי היכן לגור, וגוגיג הזמין אותי לגור איתו ימים אחדים בבית שגר בו באבו-כביר. הלכתי לשם עם גיסי, כי הוא לא נתן לי ללכת לשם לבד, כי צריך לעבור כפר ערבי בדרך. "אמנם אין לי רהיטים," אמר לנו גוגיג, "ותצטרכו ללון על הרצפה, אבל לפחות יהיה לכם גג."
הבית היה בן שתי קומות בתוך פרדס באבו-כביר. למטה גרה משפחת יצקר, שהייתה להם רפת, ולמעלה גרו הסופרים, ברנר, לוּדוֹר (לואידור) וגוגיג. לכל אחד היה חדר נפרד בבית הגדול שבפרדס באבו-כביר. לגוגיג לא הייתה משפחה. הוא היה רווק. דיברתי איתו יידיש למרות שהוא כתב עברית. את שץ לא ראיתי. ברנר היה עוסק כל הזמן בספרות, וכך גם לודור וגוגיג, שאמרו לי שבאו לשם בכוונה רק כדי להיות ליד ברנר. למשפחת יצקר היו חמש בנות צעירות, שלאחר חליבת הפרות היו יוצאות לחלק חלב לבתים פרטיים בתל אביב ומכך התקיימו. חשמל לא היה שם. רק עששיות נפט. אני הייתי בן עשרים, גוגיג היה מבוגר ממני בשנים אחדות ופירסם דברי ספרות עוד בגרמניה, ולודור היה מבוגר עוד יותר משנינו. הם עבדו כל אחד בחדרו למעלה. עם ברנר דיברתי בקשר לעבודה שחיפשתי אז, והוא הציע לי אל מי לפנות. גם איתו דיברתי יידיש. היה מזוקן אך לא זקן. שלושה ימים שהיתי שם. ישנתי בחדרו של גוגיג.
לאחר שלושה ימים עזבתי את המקום בשעה 4 לפנות בוקר, כי הייתי צריך להספיק לרכבת היוצאת מיפו לחיפה בשעה 6. גיסי אמר לי: "אני אלך איתך כי צריך לעבור כפר ערבי ולא נעים ללכת שם לבד." כשעזבנו היו כולם ישנים ולא נפרדתי מהם. הוא ליווה אותי לתחנת הרכבת, הייתי צריך לנסוע עד חיפה ומשם לצמח. הגעתי לחיפה ושם הגיעה אלי הידיעה שכולם נרצחו.
את גוגיג היכרתי בברלין, במועדון של "הפועל הצעיר" ב(רחוב) ליליינשטראסה, שקראו לו רחוב היהודים (יודישע שטראסה). על הארץ ידעתי שצריכים לבנות אותה ושיהיה קשה לחיות בה. אבל קיבלנו את זה עלינו, כי הייתה לנו מטרה לבנות את ארץ-ישראל. למרות שהחיים היו מאוד-מאוד קשים, לא היו לנו טענות. תל אביב הייתה אז קטנה כמו ירקונה. עבדתי אז בבניין והייתי מכין את הפיגומים כדי שהבנאים יוכלו לצקת את הגגות. אחר כך בניתי משק בירקונה. בעצמי בניתי את כל המשק.
אף פעם לא התחרטתי שעליתי לארץ, גם לא בימים הכי קשים. הקמתי משפחה, יש לי בן פרופסור ברחובות, ואת הארץ לא עזבתי מאז שהגעתי הנה אפילו ליום אחד. אני קורא את עיתון "דבר" מאז יומו הראשון. את המגרש שקניתי ליד בית הקברות המוסלמי (כיום מלון הילטון) מכרתי לזליג לוביאניקר (לבון, אחיו של פנחס) בשנת 1924, והוא עד היום לא גמר לשלם לי את תמורתו ונשאר חייב לי כמה מטרים של צינורות... איתי באונייה עלה לארץ מברלין חיים ארלוזורוב, שהיה לי ידיד. הוא היה אז רווק, ועוד טרם הכיר את גרדה לופט. הוא גר ברחוב הירקון, והיה נותן לי ספרים לקרוא.
חג חנוכה שמח ואכול סופגניות במשורה.
מאליהו הכהן
שתי תגובות לגיליון 101
שלום אהוד,
יפה הרשימה על בלפוריה וביקור בלפור שם. ומניִין שהביאו פועלים זרים לבנות המבנה ולא נתנו העבודה ליהודים? יען כי ידעו עם מי יש להם עסק, והפועלים היהודיים עושים עבודתם חפיף, ועל כן לא אבו שיהיה להם מקרה של גשר המכבייה, ורצו להבטיח שגגו של המבנה לא ייפול על ראשם של המוזמנים. על אולמי ורסאי אני מדלג...
ובנושא אחר, האלה הן מילותיך: "צריך לדעת נשים במובן התנ"כי אלא שאנחנו זקנים"? –מוּש עֵייבּ עָלֵייק? זו לא בושה לדבר כך? מלבּסי אסלי נרתע מפני הגיל? בימינו??
בברכה, יעקב ז.
אהוד בן עזר: צדקת ידידי יעקב – אני אתחיל לדבר אחרת.
"לא צריך לדעת היסטוריה, צריך לדעת נשים!"
לאודי שלום,
כמובן שלא אסתר ראב ולא חנה טרגר ייסדו את פתח-תקווה. זו הנוסחה ההיסטורית שבאה מבית היוצר של איש הפרסום הפתח-תקוואי, הוא החליט מה שהחליט. כאשר פנו אליי מהעירייה בעניין קידום נושא האישה במקום, הצעתי להם את הקונצפציה של הראשוניות. ולפיכך הנשים שנבחרו אכן אינן המייסדות, אלא נשים אקטיביות שמצאו לנכון לקחת חלק בחיי מושבה, ולתרום לה – הן בפעילות הציבורית שלהן והן כראשונות בפעילות זו. לכן אלישבע בסביץ המורה והמנהלת הראשונה של בית ספר יק"א לבנות, אלישבע גיסין אפרתי הגננת הראשונה, רבקה זפרן טוענת רבנית ראשונה, אסתר ראב המשוררת הראשונה, רבקה נוביק חברת המועצה המקומית הראשונה, חמדה רוזנברג הקימה את סניף "עבריה" למאבק על זכויות נשים, וכדומה. הידע הזה הוא בדוק ואושר גם על ידי היסטוריונים של המושבה, אבל מה שקרה אחר כך, זה אתה ראית ב"שדרת הנשים" המופיעה במקומות שונים בעיר. כאמור, אני לא ידעתי על כך, ועכשיו אני באמת מצטערת שאם כבר טורחים ומשקיעים כספים וידע, התוצאות הן כאלה.
בברכה,
יפה
ליפה היקרה,
עניין נשות פתח-תקווה "המייסדות" הוא שערורייה של ממש, ולצערי החוקרות המיגדריות נותנות את ידן לסילוף ההיסטוריה וגם לסילוף הספרות. "הקונצפציה של הראשונות"? – אלה הן נשות המייסדים הראשונות שהשתטחו על הקרקע כדי לעצור בעד הערבים מלחרוש את אדמות המושבה העברית הראשונה! ולמיטב ידיעתי, דוד חיון היה המנהל של בית ספר יק"א כולו, ואת המושג "טוענת רבנית" שמעתי רק בתקופת המדינה, דומני בשנים האחרונות, ואינני יודע מאיפה הוא צנח לתולדות פתח-תקווה בעבר, זו העיר שהיום כבר אינה מרשה לנשים להספיד גברים על קברם, והנהיגה הפרדה בין נשים לגברים בבית הקברות. ואילו אסתר ראב אינה המשורר הראשון של פתח-תקווה אלא קדם לה (אך לא המשיך) אהוב-ליבה משה כרמי-ינובסקי, אף הוא בן-המושבה. היותה אישה היא עובדה ביולוגית ולא שיוך שרירותי לגטו ספרותי.
גם אותי ניסו לגייס לפיאסקו ההיסטורי הזה ואני אמרתי בפירוש לגברת איילת כהן, חברת מועצת העירייה, מה דעתי על כך, אבל הדבר לא הפריע לה ולאחרות לערוך כינוסים שבהן גם את משתתפת, ולסלף את תולדות המושבה.
מתי תביני ש"המיגדר" הוא גולם שמלכתחילה לא היה צריך להיווצר אבל עכשיו הוא כבר קם על יוצרו, ולכן אל תתפלאי שכמעט כל מי שיודע את תולדות המושבה, בהם כמעט כל חבריי ובני-משפחתי מפתח-תקווה, צוחק וגם אינו מבין את הטירוף המיגדרי שאחז בפרנסות (על משקל פרנסי) העיר. אי אפשר לזלזל בהיסטוריה ולזלזל בספרות ולחולל אי-הבנות כאלה בשם "המיגדר" – ואחר-כך, כשרואים את התוצאה הוולגארית, המופרכת, לסגת ולומר: "אני לא ידעתי על כך!"
שלך בידידות,
אודי
מה קרה לקלמטינות בעלות הקליפה הדקה חסרות הגרעינים? אפילו אלה הקרויות מיכל אינן מתקרבות לרמתן של המתוקות הקטנות המתפוצצות בפה מלפני שנים לא רבות שהיה אפשר לאכול תריסר מהן בלי למצמץ אפילו פעם אחת ובלי לפלוט אפילו גרעין אחד?
שלמה ניצן בעקבות רבקה מיכאלי –
– מספיד בפינתו השבועית בימי שישי ב"קול ישראל" את עצי-הזית הכרותים על-ידי המתנחלים בגדה ולא מזכיר את הקסאמים שנופלים על יישובים ישראליים ואת הרוגי הטרור השבועי ואת אלה שניצלו מרצח במזל או בזכות כוחות הביטחון המושמצים.
שלמה ידידי, אומץ לב הוא להגיד מדי פעם גם דברים הפוכים למה שכל הברנז'ה חושבת. לפוצץ קניון בנתניה זה הרבה יותר גרוע מלעקור עצי-זית, ואולי בכל זאת הפלסטינים מנצלים את המסיק כדי להתקרב ליישובים ישראליים עד כדי סיכונם?
כאשר ישרור השלום, יחיו יחדיו זאב רעב עם כבש שמן ונמר רעב עם גדי פועה ויונק, אבל בינתיים, אפילו דמם של הפושעים הביריונים, הקרויים מתנחלים יהודיים בגדה, אינו הפקר. גם הם בני-אדם. והם נהרגים בכמויות לא יותר גדולות משנהרגים בטרור פלסטיני אזרחי ארצך הלגיטימית שבתוך גבולות הקו הירוק, שהוא כידוע קו קדוש מדורי-דורות עבורנו, אך לא עבור הפלסטינים משני עבריו, ושכידוע אם רק נחזור לקו הירוק ישרור בינינו לבין הפלסטינים שלום נצחי כפי שהיה ערב מלחמת יוני 67' שהביאה לכיבושים הקולוניאליסטים שמעבר לגבולות הקו הירוק – ולכן גם ספגנו קאסמים על היישובים העבריים בעוטף עזה, בגלל המתנחלים שבתוך עזה ואם רק נפנה בקרוב את גוש קטיף ואת שאר היישובים שלנו ברצועה, הם ייפסקו.
עוזי דיין ו"תפנית" בלשון המעטה
שמענו וקראנו פעמים אחדות את עוזי דיין והתרשמנו שלא בכדי לא הסכימו לצרפו אליהן במקום ריאלי ברשימה לכנסת – לא "קדימה" ולא "העבודה". גאון גדול הוא לא. חבל על בזבוז האנרגיה בהקמת "תפנית" כי כל קול עבורה הוא קול שהולך לאיבוד. עצם הקמתה מוכיח שהאיש אינו מעריך נכונה את עצמו.
בספטמבר 2006 תימלאנה 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר רַאבּ. האקדמיה תחגוג את התאריך במחווה של שתיקה גמורה. אגודת הסופרים לא כללה את אסתר ראב בסדרה החדשה של בולי משוררות שתושק בספטמבר 2006!
אסתר ראב מתה בטבעון בבוקר יום שישי, ה' אלול תשמ"א, 4.9.1981, בגיל 87, ונקברה בעיר-הולדתה פתח-תקווה. בחייה זכתה רק פעם אחת להיות מוזמנת לאקדמיה, כאשר פרופ' נורית גוברין הזמינה אותה לדבר בכיתתה באוניברסיטת תל-אביב על הנוף הארץ-ישראלי. לאחר מותה זכתה לחצי יום עיון למורות דתיות באוניברסיטת בר-אילן, בזכות יוזמתה של פרופ' יפה ברלוביץ, והתקיים חצי יום עיון על אודותיה במוזיאון פתח-תקווה לאמנות בבית יד לבנים, ביוזמת האוצרת דרורית גור-אריה, לרגל תערוכת דיוקנאותיה שהתקיימה במקום. גם בבית הסופר בתל-אביב נערכו במרוצת השנים ערבים אחדים שהוקדשו ליצירתה. ראובן שהם, שבו גם התאהבה בשנותיה האחרונות, הקדיש חלק ממחקריו לשירתה ולחייה, וכמוהו צבי לוז, דן מירון, נתן זך, ש. שפרה, משה דור ואחרים, חלקם שלא מהאקדמיה.
מחוץ לשני האירועים האקדמאיים שהוזכרו לעיל לא נערכו, לא בחייה ולא בעשרים וחמש השנים שחלפו מאז מותה, שום כנסים, ימי-עיון או רבי-שיח לשירתה ולמחקרים על אודותיה בכל אוניברסיטאות ישראל, אף שבמרוצת השנים הללו הופיעו שני הכרכים של כל שיריה וכל הפרוזה שלה, וגם ביוגראפיה מקפת.
התעלמות האקדמיה מן העיסוק בשירת אסתר ראב היא מאוד הגיונית, לאור החגיגות שמשוררים ומשוררות אחרים, שיכלו לצחצח את סנדליה של אסתר ראב, זוכים להן באוניברסיטאות, ולאור העובדה שמוסד ביאליק, המפרסם לאחרונה את טובי המשוררים והמשוררות בשפה העברית, סירב בשעתו להוציא לאור את כרך "כל השירים" של אסתר ראב, והספר יצא לבסוף בהוצאת זב"מ בזכותו של אהד זמורה, שאביו ישראל זמורה היה ידיד של אסתר, ובסיוע ציבורי ופרטי, לא אקדמי.
כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" של אלישע ושרה בן מרדכי, ההוצאה היחידה שהסכימה להגיש את כתב-היד לפרס שר התרבות להוצאת ספרי מופת, וכך ראה הספר אור. סיפור חייה "ימים של לענה ודבש" נדפס ב"עם עובד" בזכות סיוע מטעם הדירקטוריון של הקרן הקיימת לישראל בשעתו, בראשותו של משה ריבלין, מעין פיצוי לא רשמי על כל העוולות שגרמו לאסתר ראב בשנותיה האחרונות. כל העבודה בשלושה הספרים האלה נעשתה על חשבוני. כתיבת הביוגראפיה מומנה חלקית בעזרת סכום נאה שקיבלתי בשעתו מהעמותה לזכר משה דיין לשם כתיבת "אומץ", סיפורו של משה דיין. ספר שכתיבתו היתה קלה-יחסית כי כל החומר היה גלוי לעין, ויצא לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון; וזה לא היה הקשר הראשון של משפחת דיין לאסתר ראב, שהרי אביו שמואל חיזר בשעתו אחר אסתר וכתב לה מכתבים נלהבים מדגניה, ולא חסר היה הרבה שמשה דיין יהיה בן דודתי אסתר, אלמלא הלך לפתע ליבו של שמואל שבי אחרי דבורה, שכה רב היה יופייה עד שהסתיר אותה גם מחבריו בדגניה.
חושבים אתם שאני מתלוצץ? "מאזניים" האחרון (אוקטובר-נובמבר 2005) מבשר כי השירות הבולאי, בתיאום עם אגודת הסופרים לרגל שנת ה-80 לייסודה, יקיים בספטמבר 2006 טקס השקה של סדרת בולי משוררות עבריות. הסדרה תכלול את לאה גולדברג, רחל, יוכבד בת מרים, דליה רביקוביץ, זלדה ויונה וולך. וכן בולים לספרי הילדים של אנדה עמיר ומרים ילן-שטקליס. ואיפה בול אסתר ראב? (שהיא דומני היחידה מכולן שנמצאת בתמונה הקבוצתית של ייסוד האגודה) – יוֹק. אַיִן.
בקטגוריה של המשוררות – המשוררת הארצישראלית הראשונה אינה ראוייה לבול נושא דמות דיוקנה! ולהווי ידוע, אסתר ראב ראויה לבול על שמה לא בזכות היותה ממין נקבה אלא בזכות היותה ממין המשוררים. היא היתה משורר גדול בכל קנה-מידה.
אין דבר, גם כאשר יישכחו כל הפרופסורים האפורים של התיאוריה באוניברסיטאות ובמימסד הספרותי – ירוק יהיה עדיין עץ פז החיים של אסתר רַאבּ לעד.
הַתְּנַהֵל הַפְּרוצה מועצה?
בביקורנו לפני שנים רבות בסן-פרנציסקו הגענו לעיירה הנחמדה סוסליטו, השוכנת לחוף המפרץ ודומה מאוד לעיירת דייגים איטלקית גם בתפריטי פירות הים של מסעדותיה. לא על מפית הנייר של המסעדה מצאנו את הסיפור הבא, אלא מפי אחד המלווים. מאדאם היתה בסוסליטו, את שמה איננו זוכרים. יום אחד, כאשר הגיע מועד הבחירות לראשות העיירה, הציגה המאדאם את מועמדותה.
"מה הניסיון שלך?" נשאלה בלעג, כשמאחורי אחוריה מתלחששים: "התנהל הפרוצה מועצה?"
עונה המאדאם: "יש לי הרבה ותק בעבודה ציבורית וניהולית וגם הרבה ניסיון."
"את?"
"בוודאי. שנים רבות אני עובדת תחת בעלי התפקידים הכי חשובים בעיירה, גם תחת העומד בראשה!"
בהגיע יום הבחירות, הצביעו אזרחים רבים עבורה בתור בדיחה, וכל אחד חשב שהוא האקסצנטרי היחידי. כאשר נפתחו הקלפיות התברר שמאדאם "תחת" זכתה ברוב הקולות. היא קיבלה לידה את ראשות העיירה כאילו במהתלה, אבל בתום תקופת כהונתה הראשונה, כאשר העמידה עצמה לקדנציה נוספת, כבר זכתה ברוב מוחץ בזכות עצמה!
סירחון הדולר הפטרו-סעודי
בשירות האנטישמיות האקדמית בארה"ב
ממיליארדי הדולרים שבהם קונה ארה"ב נפט בסעודיה, חוזרים מיליונים לאוניברסיטת הארווארד (בשעתה תרמה לה משפחת בן-לאדן) ולאוניברסיטאות אחרות בארה"ב, כתרומה סעודית, וככה פושה רקב אנטישמי, בעיקר בחוגים למזרח התיכון ולהיסטוריה. סירחון הדולרים הפטרו-סעודים גורם לשחיתות אקדמית בארה"ב, לעיתים בעזרת מנוולים יהודים וישראלים. קצת מהכסף המסריח-נפט זולג לאגודות פרו-מוסלמיות, שלא רק מעודדות את הטרור העולמי והאנטי-ישראלי אלא גם תובעות לדין על אדמת ארה"ב את קציני צה"ל שחירפו נפשם ועמדו בראש המהלכים הצבאיים שנועדו להגן על ישראל מפני הטרור וסכנת ההשמדה. ארה"ב מספיק גדולה וחזקה, התופעות האלה לא תהרוסנה אותה, אבל אם מצרפים אותן לאחוזי הבורות המדהימים באנגלית בקרב מיליוני אמריקאים, מתקבלת תמונה עגומה ואולי מעודדת יהודים לעלות לישראל, שאינה רק חיקוי לאמריקה אלא לעיתים חיקוי טוב מן המקור.
עמוס עוז חותם ב"טיב טעם"
ליהודית קנה: בנושא יוזמתו של הסופר עמוס עוז, לקדם את מכירת ספריו ב"טיב טעם" ובסופרמרקטים: אני חושבת שהבנת לא נכון את המסר. לדעתי, עמוס עוז, שלכאורה לא חסרה לו פרנסה, עושה ברצון ובמודעות מחושבת, את מה שצריך היום לעשות כדי לשרוד בג'ונגל הספרותי. מסתבר שסופר המבקש להצליח בארץ ובעולם הגדול, לא די בכך שספריו הם בעלי ערך ספרותי. חשוב שהוא עצמו יפעל בהתאם לרוח הזמן ולקידמה. אחרת – הוא נעלם מהמפה! ראי את גדולי הספרות העברית שאנחנו הכרנו בילדותינו. הדור הזה, לא מכיר אותם ואת כתביהם. לצערי, רבים מספריהם שהיו פאר תכשיטי הספרות העברית בספריות הורינו – הצהיבו ויבשו כעלי שלכת ונזרקים לפח. זו עובדה. היום גם יהלום שבכתר, לא ידעו על קיומו בלי רעש וצלצלולים שעושים הפרסום ויחסי הציבור. זוכרת, פעם הזדעזענו כששמענו שקיים בית מרקחת בתוך סופרמרקט אך עם הזמן התרגלנו לעובדה זו וזה נוח וטוב לכולנו. כך גם בתחום הספרים. אם פעם לא היה סיכוי לסופרים שאינם שייכים לברנז'ה הספרותית בארץ, שהייתה מבוצרת ואטומה, להגיע לקוראים. היום כל יוצר יכול להציג את כתביו – ושהציבור ישפוט- יקרא או לא יקרא. כמובן שזה פותח פתח להצגת ספרות זבל, אך יש בשיטה קפיטליסטית זו גם הרבה ברכה. בכך – לצערם של אנשים טובים ומוכשרים – הסתיימו הזמנים שהמדינה היא זו שקובעת מה יימכר בשוק. שכל סופרינו הותיקים ילמדו את הנושא.
בברכה,
ריקה ברקוביץ
ריקה,
תודה על מכתבך. כל מה שיש לי לומר על המידע לגבי עמוס עוז הוא, שמדינה צריכה להתבייש שכך היא עושה ליוצריה.
תודה על העצות.
יהודית קנה
סופר נידח מעיר: מעולם המדינה לא קבעה מה יימכר בשוק, וגם אין לה מה להתבייש אם סופריה עושים ככל אשר לאל ידם להתפרסם כדי לפרסם. על המדינה להתבייש רק על כך שהיא מזלזלת בתקציבי התרבות ומרוקנת אותם ומעמידה בסימן שאלה מפעלים תרבותיים חשובים ביותר.
מצד שני, שוק הספרים כיום הוא שוק משגשג, הן מבחינה מסחרית והן בזכות הכספים שמשקיעים בו סופרים כדי שמו"לים ידפיסו את ספריהם, בעיקר בתחום הספרות היפה, שירה, פרוזה, ספרי זיכרונות, הגות ומחקר – כי יש בשנים האחרונות עודף היצע של כותבים ואילו הקוראים קוראים בעיקר את עמוס עוז ושות' כי די בכך כדי להיראות אינטלקטואלים בלילות שישי ואפשר להזכיר גם את גרוסמן בשיחה שאז זה באמת מראה על אנשים ברמה גבוהה מאוד והכי גבוה זה יואל הופמן, בייחוד הדפים הריקים שהוא מנפיק בספריו המֶגָה-חשובים.
מרב מיכאלי נוהגת לדבר בתוכניות הבוקר שלה בלשון נקבה
ביג דיל. כבר חמש שנים "חנות הבשר שלי" מדברת ככה
כן, כבר חמש שנים הקצב השמן, גיבור הרומאן "חנות הבשר שלי" (2001) מאת אהוד בן עזר, מדבר לאורך כל הספר בלשון נקבה, זאת לאחר שחבורה של קצבים חשובים מהברנז'ה בעלה אותו מאחור והפכה אותו לאישה מבחינה מנטאלית.
אז אולי יותר טוב שבמקום להפוך מילות זכר לנקבות תתחיל מרב מיכאלי עצמה לדבר בלשון זכר! – יש גברים שזה גם מאוד מגרה אותן, ויש נשים שאוהבים להתפנק ככה בשיחות זוגיים ובמעשה האהבה.
אך הבדל בכל זאת יש. את מרב מיכאלי מכירים כולם כי הוא כוכב תקשורת. על הספר "חנות הבשר שלי" לא נאמרה מילה בתקשורת לאחר צאתו לאור, ולאחר כארבע שנים עותקיו חולקו חינם כדי שלא ייגרסו, וכיום מבחינת העותקים הינו אחד הרומאנים הנדירות בספרות העברית, מה שלא משנה את מעמדו ברשת סטימצקי ששם ממילא לא היה גם בטרם אזל. וגם שום גברת תל-אביבית לא דיברה עליו עם חברותיה ואורחיה ובלילות שישי אפילו כדי לומר שהספר מגעיל כי זה לא "אין" ולא "מֵין סְטְרִים" לדבֶּרֶת על ספר חדש של בן עזר.
מוזיאון נחום גוטמן
"פתחתי פה למצויירים"
ערב לציון 25 שנה לפטירתו של נחום גוטמן
משתתפים:
פרופ' חמי גוטמן
אהוד בן עזר – מחבר הביוגרפיה של גוטמן "בין חולות וכחול שמיים"
יפעת אביצדק-קלפה – מילים ומיצג
זה קורה היום, יום חמישי, 29.12.05, בשעה 20.00
מספר המקומות מוגבל, נא להזמין מקומות מראש
הכניסה חופשית
רח' רוקח 21, נווה צדק, תל-אביב 65148. טל. 03-5161970, פקס 03-5161981
info@gutmanmuseum.co.il www.gutmanmuseum.co.il
אנא וַדְאוּ טלפונית אם יש עדיין מקומות!!!
ח"כ פורש יוסי שריד מרגיש כמו חמור
ופֶּה אחד יש לו סיבות טובות לכך
איננו חדלים לשמוע מעל גלי האתר ולקרוא בעיתונים את אימרי השפר ומאמרי הביקורת של העיתונאי-המשורר-הח"כ הפורש יוסי שריד. ההברקה האחרונה שלו, על הכנסת האחרונה: "אם הראשונים כמלאכים, אנחנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם, אנחנו כחמורים!" – זו התרשמותו מהכנסת, שבה נתגבשה אולי לראשונה מזה שנים רבות, אם בכלל, בישראל, קואליציה חילונית-פלוראליסטית שאינה תלוייה בסחיטה החרדית והדתית; זו התרשמותו מממשלה, שלמרות שחירף וגידף את העומד בראשה במילים נוראות – הביאה ברוב מרשים לנסיגה הישראלית מרצועת עזה, ולא משום שקיבלו את הזיות השלום ואשמת ישראל באי-בואו של השלום נוסח שריד וביילין, אלא מתוך ידיעה ברורה שלא יהיה שלום וכי עלינו להתוות באופן חד-צדדי את גבולות ישראל שעליהן נגן בדור הזה ואולי גם בדורות הבאים, כי לא תהיה נסיגה מנחל עוז, משדרות ומאשקלון, גם לא מכפר-סבא אם וכאשר ינחתו עליה קסאמים מקלקיליה.
אז אולי אתה, יוסי שריד, שלא עשית עדיין את חשבון נפש מהפשלות שאליהן הולכת את מר"צ, החל מההחלטה המטופשת לעזוב את ממשלת ברק – אולי אתה מרגיש כחמור, וכמו שאמר צ'רצ'יל על אטלי שבא אחריו כראש ממשלה: "מר אטלי הוא אדם צנוע, ויש לו סיבות טובות לכך!" – כך אפשר לומר על אודותיך כי "הח"כ המשורר-העיתונאי הצודק-תמיד מרגיש עצמו כמו חמור, ויש לו סיבות טובות לכך!"
המשך להטיף לנו מוסר מגבוה כיודע-כל במדורך היומי "פה אחד" מעל דפי עיתון "הארץ", כפי שהטיף בציבור אברום בורג בשעתו, וכפי שכותבים גדעון לוי ועמירה הס, שאותם חדלנו לקרוא מאז ספטמבר 2000, כי נוח לנו יותר לקרוא את תרגומי העיתונות הערבית והפלסטינית באמצעות ממר"י ואיננו צריכים לקרוא את תעמולת אש"ף ב"הארץ" באותיות עבריות.
ואגב שחיתות, יש גם שחיתות מוסרית – של תמיכה באוייב מול חיילי המדינה שלך שמגינים עליך, והיא שחיתות גרועה מכל שחיתות כספית. אולי לא אתה אישית, כי אתה אדם בעל אחריות ביטחונית ומילאת ביושר תפקידים חשובים בתחום הזה בוועדות הכנסת. אבל ח"כ זהבה גל-און חברתך-לסיעה דיברה על חיילי צה"ל בצורה נוראה, תוך נטייה להצדיק תמיד את הפלסטינים. זו אינה שחיתות?
ובאשר לשחיתות הכספית, תנוח דעתך. שחיתות כזו היתה גם בכנסות הקודמות, אפילו קנו קולות של ח"כים, ואולי דווקא בזכות שרון-"הוועדה-המסדרת" היא תפחת בכנסת הבאה. ומצד שני, חלק גדול מהשחיתות הממוסדת, והוא ההקצבות לחרדים – דווקא פחת בכנסת האחרונה, שכלל לא היתה הגרועה שבכנסות רק שחלק ניכר מחבריה, בטיפשותם, קיצרו את כהונתה ולעולם לא יחזרו לכהן בה, ואולי טוב שכך. ואתה, שבהנהגתך מר"צ יורדת עכשיו לרבע מכוחה בכנסת שלפני האחרונה – תמשיך להעביר ביקורת (משעממת למדי) ב"פה אחד" שלך ב"הארץ", כאילו ידיך לא שפכו את החרבון הזה על תנועה שרוב אנשיה נחמדים ומוכשרים אבל עדיין יש במרביתם אותו עיוורון למציאות בנוסח "השומר הצעיר" מן הימים שהעריצו את סטאלין ועדיין יש בהם מן הדמגוגיה השמאלנית שאליה נידרדרה מנהיגתם שולמית אלוני.
[נשלח לפרסום בעיתון "הארץ". הצחקתי אותם]
אורה זיטנר ליד הפסנתר
שרה
"אושר אחר"
בתיאטרון חולון, שדרות קוגל 11 חולון
ביום שישי ה-30 בדצמבר בשעה 22:00
כרטיסים במחיר 55 ש"ח בטלפון הקופה:5023001
* * *
Congratulations, #100! You have produced an impressive magazine. It is fresh, different and interesting. All my best!
Koko
New York
* * *
ברכות לסיום המאה הראשונה ולתחילתה של השנייה. סיפור פרשת לואידור – אסתר ראב – ברנר, מרתק. [גיליון 100].
ע. ש.
* * *
ערב אלתרמן ב"צוותא" בתאריכים 9-10 בינואר
מחיר מיוחד לידידי "חדשות בן עזר": 75 ₪ במקום 95 ₪.
הזמנת כרטיסים בקופת "צוותא". מספר הטלפון הנכון הוא: 03-6950156.
* * *
להנהלת אגודת הסופרים העבריים בישראל שלום רב,
ראיתי ב"מאזניים" האחרון כי בספטמבר 2006 תושק סדרת בולי משוררות אך שמה של אסתר ראב, שבספטמבר 2006 תימלאנה 25 שנה למותה, לא נזכר בסדרת הבולים. ברצוני להודיעכם כי אם לא יתוקן מעוות זה מיד, אני פורש מאגודת הסופרים וזאת לאחר שהייתי חבר בה כארבעים ושתיים שנה.
בכבוד רב,
אהוד בן עזר
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק שלושים ושניים
עוד על בנות. מסע במורג. הרצון לעוף. מִשחקים בשדה קמה.
"בקיצור," אמר צבי, "אתה חושב שאם נגעת לאיה אז אתה כבר יודע הכול? אידיוט שכמוך! אורי ואני קראנו ספרים אצל סבא שלו, וראינו תמונות! קראת את 'השאלה המינית' של אַבְגוּסט פוֹרֶל? אתה בכלל יודע מה קורה לבנות כשהן מתבגרות?"
"אני יודע אַחְסַן מִינַכּ גם בלי לקרוא בספרים," אמר גיורא.
"אתה," לעג לו צבי, "אתה אפילו לא יודע מה זה רגש נחיתות! אתה לא יודע שבנות יש להן רגש נחיתות בגלל מה שחסר להן! אפילו לשירלי טמפל – "
"לי יש רגש נחיתות ולא חסר לי כלום!" תרמתי את חלקי במין התלוצצות לא מוצלחת.
"כך אתה חושב, אורי!" קבע צבי, "אבל עוד הרבה דברים חסרים לך. אתה מין רכרוכי כזה. זהיר. כמו בת. רזה, ועדין. אין לך אפילו שערה אחת על החזה! בטח גם לא על הקטן! לא פלא שאף בת לא אוהבת אותך!"
"גם לא מי שהוא חושב עליה כל היום!" העיר גיורא בשמחה לאיד.
לפתע עשו יד אחת נגדי.
"בנות אוהבות בנים שעירי-חזה מפני שהם הכי מושכים וגבריים!" המשיך צבי להתפלסף, "ויביאו להן ילדים חזקים שיוכלו לנצח במלחמת הקיום!"
אכן, עניין השיער על החזה הציק לי מאוד. מטבעי אני לא שעיר (אם כי שערות ראשי עודן כולן עליי), וגם כיום יש לי מעט מאוד שערות על החזה. אני דליל. ואצל איש שמן כמוני זה בכלל לא מראה מלהיב. אבל בנעוריי גרם לי המחסור בשׂער-חזה סבל נורא. אני יודע שהדבר נשמע דבילי ואפילו בלתי-מוסרי – שבאותן שנים הרות-גורל, לאחר השמדת רוב יהודי אירופה, והפליטים שהגיעו לכאן, ומלחמת העצמאות שנפלו בה צעירים כה רבים – אצלי, אחד הדברים החשובים ביותר שהעסיקו אותי ושנִראו לי כקובעים את כל עתידי – היה אִם צמחה לי או לא –עוד שערה אחת על החזה הצר שלי.
חזה שעיר שמבצבץ מבעד לחולצה פתוחה היה סימן מובהק לגבריות. ואני הייתי משוכנע כי אילו התברכתי בחזה שעיר היתה נֶלִי מתאהבת בי ונמשכת אליי ונעשית חברה שלי, כמו כלום, כמו במגנט.
אני האמנתי, אולי בהשפעת דבריו של צבי, שבן אמיתי, גברי, הוא כמו מגנט. וכי מבלי שיתאמץ, רק מעצם טבעו – הבנות נמשכות אליו.
בכלל, צבי היה חסיד גדול של מגנטים. הם מילאו תפקיד חשוב בתגליות ובהמצאות המדעיות שלו.
"אתם חושבים רק על גסויות!" רציתי להגיד, "באהבה אמיתית הבת היא קדושה, ומעריצים אותה. וכשרואים אותה, נעשה חם בלב – "
אבל לא אמרתי. אני לא חשתי שהם גסים כל-כך. חשבתי שבסתר-ליבם גם הם אוהבים את נלי באותה חרדת קודש, כמוני. הייתי נער מאוד מופנם, ושרוי לא פעם במעין הזייה-בהקִיץ. בשקט הכחול של הבריכה (כן, אנחנו עדיין בפרדס ליד הבִּירְכֶּה) רדפה אותי המחשבה – נניח שגיורא וצבי כלל אינם כאן, רק נלי, אני ונלי לבדנו במים הכחולים, הצלולים. והיא פורשת כלפיי את ידיה הצחורות ועיניה מביטות בי בתחינה אילמת, "אוּרי, אורי, מכל הכיתה אתה תהיה יום אחד האיש הידוע ביותר, המוצלח ביותר, ולכן אוהב אותך ואהיה שלך, תמיד. כי בעיניי אם אהובי יהיה גאון, אפילו עם רגש נחיתות כמו שלך, זה שווה פי כמה יותר מאשר אם יהיה גברי ותצמחנה לו הרבה שערות על החזה – "
"טוב," אמרתי, "עם איה זה בכלל לא קונץ. היא אוהבת להתחכך עם הבנים – "
"מה אתה חושב, שהן עשויות מזכוכית?" אמר צבי, "גם את נלי שלך אפשר לנשק, אם רוצים! וגם אותה יזיינו פעם, ועוד איך!"
הפניתי את פניי הצידה כדי שלא יראו כיצד הסמקתי ואד חם עולה מן החזה הנטול-שיער שלי לעבר גרוני, כמו רחצה באמבטיה חמה.
"עד העצם יזיינו אותה!"
כשאני אוהב, אז כל מילה שנאמרת בפניי על האהובה שלי גורמת לי ייסורים: כאילו גם לאחרים יש חלק בה או כאילו התנהגותי המוזרה מסגירה לעיניהם את כל חולשותיי. ועם זאת הם גורמים לי בעצם הזכרת שמה הרגשה כאילו משהו מן הנוכחות שלה נגע בי לרגע. וכלום יש תחושה נפלאה מזו? – וכך, מאושר ומבולבל וסוטר על פניו של צבי במחשבותיי –
"אם רוצים לאכול צהריים," אמרתי בקול הכי טבעי שיכולתי, "אז צריך כבר לזוז חזרה למלונה."
היה קריר בצל עץ השמוטי בעל העלווה הירוקה הסמיכה, והגזע שעליו מטפסות צורות יבשות של פטריות-עובש צהבהבות. אני קמתי ופניתי לצד הבריכה לאסוף את החפצים שלנו, וכאשר חזרתי עמדו גיורא וצבי זה מול זה כשני תרנגולים רגוזים, בידיהם ענפים מסוקסים ועקומים, מעין מקלות קפא"פ (קְרָב פנים אל פנים) מאולתרים, והם מסתייפים בחצי-צחוק חצי-רצינות.
"מה קרה?" שאלתי.
לא שמו לב אליי. אבל עד מהרה הבחנתי כי כשגיורא מכה הוא לוחש בשיניים הדוקות – "איה!" – וצבי בשפתיים חשוקות – "נלי!"
"איה!" – "נלי!"
"איה!" – "נלי!"
וכך עד שגיורא הצליח לשבור במכה חזקה מאוד את הענף שהניף לעומתו צבי, ואמר –
"ניצחתי!"
"מה זה צריך להיות?" חזרתי ושאלתי.
"סתם משחק טיפשי," ענה צבי כמו לצאת ידי חובה, משפשף את כפו הכואבת מרֶטט המכה.
אז לא הבנתי אבל היום, כשאני נזכר במעמד ההוא, עולה בדעתי הפתגם: "מחלקים את עור הדוב עוד בטרם צדו אותו."
למשל, קרובה צעירה שלנו, שחתנה נטש אותה שבוע לפני החופה, נהגה להתווכח איתו אם כל קיץ יֵצאו כבקשתו לבקר אצל הוריו בארה"ב יחד עם הילדים שייוולדו להם, או לא. "אתה תיסע איתם, אני אֶשאר בארץ!" אמרה. ונִשארה לא רק בארץ אלא גם בלי חתן ועם עתיד של רווקה.
למשל, מה רבה היתה אכזבתי כאשר התברר לי כי לא אוכל לעוף.
אלה היו ימים כמעט לגמרי אחרים. האוויר שקוף וצלול יותר. כל דבר צבעו וטעמו עזים יותר: אודם האבטיחים המָלָ"לִיִים ומתיקותם (איש לא נואל אז לגדלם בהשקאה, כפי שעושים היום, כשהאבטיחים נפוחים ופריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי גרעינים), ניחוח תפוחי-הזהב (לא דִנגוּ את קליפתם, ואת השמוטי גידלו בפרדסי יפו, פתח-תקווה, כפר-סבא, גוש תל-מונד ובשרון עד חדרה, ולא באדמות הנגב, והיו בהם מתיקות, ציפה עסיסית וניחוח נהדר), ריח המלונים (לא קטפו אותם בעודם בוסר), געגועים לחמצמצות העגבניות (מהזן מֵרִימֶנְד, שכבר לא מגדלים אותו, ושהיה אפשר לקלוף את עגבניותיו הכרסתניות להכנת הסלט, או עגבניות הבָּלַדִי, המקומיות), עסיס פלחי קלמנטינה זעירה ודקת-קליפה, ללא גרעינים, המתפקעת בנגיעת לשון. געגועים.
רציתי להשתחרר מהשפעתו של צבי ולא יכולתי. אבל ביום בו נודע לי כי לא נוכל לעוף – התחילה ראשיתו של ספק מכרסמת בי גם באשר להמצאותיו האחרות, ואותה שעה נזרע אולי זרע המשבר בידידותנו, משבר שהיה גם תחילתה המכאיבה של הפרידה מן השנים שבהן לא היה גבול להמצאות של דִמיוננו ולאמון אשר נתנו בהן.
שדה קמה צהוב ועצום השתרע בין ביתנו לשכונתו של צבי. במשעול החול, על גבול השדה, היינו פוסעים יחפים לבקר נער אצל רעהו. בצהרי יום מדלגים מפיסת עשב יבש אל כתם-ירק מעולף בחום, להציל את כפות-רגלינו מכווייה בחול הלוהט.
לאורך משעול החול התמשכה גדר עשויה עמודי ברזל ופרוצה פה ושם, והיא שהביאה בליבנו את מחשבת הטלפון והטלגרף. רעיון הטלפון היה פשוט למדי והתקנתו הוסברה היטב בחוברת "הטכנאי הצעיר" (די ברור שאהבתי את החוברות הללו, שערך אינג'ינר בשם פיינסוד, ולימים נודע לי שגם הדוד שלי מהנדס-החשמל שהוסמך בצרפת היה כותב בה, והייתי מחכה בקוצר רוח להופעת כל חוברת חדשה עם הכותרת בכחול-עמוק והנייר הלבן, הקשה והמחוספס, והמאמרים על ממציאים ומגלי-עולם, וההוראות המפורטות, בליווי רישומים פשוטים וברורים, כיצד להתקין דברים כה רבים במו-ידינו ומחומרים שאפשר בנקל להשיגם).
חוט-משיכה, שאורכו כמרחק בין בתינו, יהיה מושחל בכל אחד מקצותיו אל תוך נקב בתחתיתו של גביע עשוי קרטון מְדוּנָג (לא היו עדיין גביעים מחומר פלאסטי), והתחתית תשמש מֶמְבְּרַאנָה (איזו מילה נפלאה! – גילינו בהתלהבות מילים כאלה, חזקות, שלעיתים עצם השימוש בהן יוצר תחושה של מגע עם החומר).
את החוט נמתח לאורך עמודי הגדר, והוא יעביר את שיחותינו מאפרכסת לאפרכסת.
רעיון הטלגרף היה מורכב יותר. אורכו של חוט-המשיכה צריך להיות כפול. גלגלת אחת אצלי, גלגלת שנייה בביתו של צבי. וכשרוצים לשלוח טלגרמה קושרים פתק לחוט ומסובבים ומסובבים את הגלגלת על צירה – עד שהטלגרמה מגיעה אל הבית האחר.
ובדמיוננו כבר ראינו את הפתקים הלבנבנים נוסעים בנחת על גבי הגדר החלודה, מעוררים סקרנות, והערצה לממציאים.
אספנו חוטים, אספנו גביעי קרטון ששימשו כאריזות-מזון. ערכנו ניסיונות התקשרות בין עצי הזית – וחדלנו. כי כרגיל, בטרם התחלנו להגשים תוכנית אחת (ולהתאכזב...) כבר פיצינו את עצמנו בתוכנית אחרת, נועזת ממנה, והפעם – לבנות אווירון.
ממש אווירון.
אווירון ממש.
עונות השנה היו חולפות ועוברות על פנינו לפי המשחקים בשדה הקמה. באביב היינו רצים בהיחבא בין השיבולים הגבוהות מאיתנו, כובשים לַבִּירִינְת של שבילים בג'ונגל הירוק. וכאשר שיחקנו מחבואים בין השיבולים היינו צולבים בריצה איש את המשעול הרמוס של חברו, שואפים קדימה ברגליים יחפות, חשים את חריקת קני הקמה הנכבשים תחת כפותינו. וכדי להסתיר עקבות – מנתרים הצידה ומתעופפים בזינוק כדג שקפץ מתוך ים השיבולים הירוק-עדיין, וכובשים נתיב חדש, נעלם.
אך אוי לנו אם נתפסנו בהשחתת הדגן, כי השיבולים הרמוסות על הקרקע היו אבודות לשיני המקצרה. ואכן, בימי הקציר הייתי עוקב שעה ארוכה אחר המקצרה שהולכת ומגלחת פס אחר פס את השדה ואגב כך מגלה את מקומות מחבואינו ושרידי השבילים הנסתרים.
שעות רבות הייתי מבלה ליד המכונה לכבישת החציר, שהיתה ניצבת בראש גבעה, סמוך לביתנו. פרד קשור-עיניים מאורוות האחוזה סבב על מקומו, יצולו מחובר לציר המניע את קרביה החורקים של המכונה. החציר היה מונף בקלשונים אל משפך-פח רחב בראש המכונה, ומתוך שרוול עשוי מסגרות-ברזל זחלו ובאו החבילות המלבניות ונפלטו בזו אחר זו, מדיפות ריח חמצמץ ומשכר, ריח חציר כבוש, כִּצְנִים קלוי בשמש וכבצק בתסיסתו.
ובשנה שבה היה השדה זרוע חיטה בלבד, הייתי יושב ומחכה על שפת הגורן, שעבדו בה בעיקר ערבים. משלם מטבע גדולה וחומה שערכה שני מיל של ממשלת פלשתינה-א"י – לנער הנוהג בסוס (ולעיתים בפרד או בגמל), והלה מעלה אותי על המורג ומסחררני במעגל על פני גדישי הקמה. כך מסתובב עליך העולם כולו בצהרי יום קיץ, בחדוות הדיִש, בחריקת שיבולים צהבהבות ויבשות עם ריח זיעת סוסים ונשיפותיהם והבל-פיהם ועקיצות המוץ מתחת לבגדים, והאבק.
ואין כתענוג לשבת יחף עם רדת היום על ערימת הדגן המְזוֹרֶה, לחוש בגרגירי החיטה שניגרים בין אצבעותיי, ורגליי שוקעות ומשתעשעות במפלי הדגן.
ולרוץ יחף על פני שדה השלף, ולחוש בגבעולים הקטומים, היבשים, מתפצחים למגע כף-הרגל. שום דגדוג אחר, גם מן היפות בנשים שפינקו את כפות רגליי בקצות אצבעותיהן, לא נעם לי כל כך –
– גם לא התאילנדית החייכנית שעיסתה בחריצות את גופי הערום עד לקצות רגליי. מהתענוג הזה תפחתי והזדקרתי, וכאשר הבחינה הקטנה בפגודה הנימולה שלי שאלה באנגלית בסיסית אם אני מעוניין בהרפיָה. חשבתי שביכולתה להפחית את הגירוי בלחיצה מיומנת, כמו ברפואה הסינית, ועניתי לתומי: "יֶס!" – מיד באו והתקינו לי... סליחה, מיד עלתה עליי שטוחת-החזה וקלטה אותי בתנוחת-כפפה ודהרה עליי כאילו אני סוס-המֵרוץ שלה, וחסר רק כובע-המצחייה לראשה. גמרתי בתוכה בלי קנדון בפחד גדול ובתקווה שהמעסות בבתי-המלון בבנגקוק נמצאות תחת פיקוח רפואי צמוד. ואיך בכלל הגעתי למַסַג'? – בתור צאצא מיוחס של משפחות העלייה הראשונה נשלחתי לכנס ספרותי בינלאומי בבנגקוק להגן על עמדותיה הגזעניות והקולוניאליות של האימפריה הישראלית. לאחר שנחלתי כישלון חרוץ מול עליונותם המוסרית של הנציגים הפלשתינאיים הכבושים, המנושלים והמדוכאים, שמשלחתם כללה גברת נמרצת אחת ממזרח-ירושלים ושלושה קצינים מוסווים של אש"ף שנוכחותם הטילה פחד על באי הכנס – העדפתי לרומם את מצב-רוחי על חשבון משרד החוץ ומשלמי המיסים בסדרת עיסויים שנעשו פרועים למדיי –
– ובסתיו, עם בוא המחרשה הגדולה, הרתומה לצמד סוסים, לרוץ על פני התלמים הטריים, הלחים, שצבעם חום, לקפוץ מתלם אל תלם בקרקע החריש המדיפה ריח אדמה טרי, ובעוד רגב אחד מתפורר תחת כובדה של כף-רגלך – וכבר אתה מתרומם על הרגבים המזדקרים לעומתך מן התלם הסמוך, שוקע בפריכותם הנעימה, הגמישה, ועף הלאה –
כאילו חלמת להמריא על פני השדות החרושים, בניתורים-ניתורים של רגלי-פלא מעופפות על פני רגבי העפר הטרי.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק שלושים ושלושה: נוצות. תוכניות אווירודינאמיות. (הוחרמו על ידי הבריטים?) חלום: אני שוקע באוויר הבוגדני. יותם הקַסָם
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
שתו רק מיץ תפוחי-זהב טרי!
צריך שכל איש ידע / שבתוך תוכו דולק נר, / ואין נרו שלו כנר חברו / ואין איש שאין לו נר. / וצריך שכל איש ידע ויבין / שעליו לעמול ולגלות / את אור הנר ברבים / להדליקו לאבוקה גדולה / ולהאיר את העולם כולו.
הרב קוק
שלחה, ומאחלת חג אורים שמח! – מגינה
הגיליון הבא, גיליון 103, יהיה גיליון מיוחד במלאת שנה לאסון הצונאמי בדרום-מזרח אסיה ובו בין השאר:
פרקי יומן ו"טבע חף ממוסר" מאת אהוד בן עזר
מגן ברושי: נחשולי צונאמי ב-1546
אהוד בן עזר: הנסיעה מפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי שבועיים וחצי לפני הצונאמי,
פרק פיקאנטי מרומאן דוקומנטארי-למחצה
עם גיליון 102 מסתיימת שנת 2005 של "חדשות בן עזר"
שתיצרב בתקליטור ותישלח אפילו לדורות הבאים, כמוסבר להלן
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא; וכן: "קיצור תולדות פתח-תקווה"; "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב על רקע עין-גדי שחלקו פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"); "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות); "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990); "פולניה בלי יהודים, יומן מסע"; "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא); "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית); חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000; רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר; חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שיישלחו לאהוד בן עזר
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
כתובת לכל ההזמנות, בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל