| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 103
תל אביב, יום שני, ח' חנוכה, ב' בטבת תשס"ו, 2 בינואר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
ברכה לשנה האזרחית החדשה: שתעסֶקְנָה אותנו רק דאגות קטנות
עוד בגיליון: טבע חף ממוסר מאת אהוד בן עזר
מגן ברושי: נחשולי צונאמי ב-1546
אהוד בן עזר: הנסיעה מפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי, פרק מרומאן בידיוני-למחצה
גיליון מיוחד במלאת שנה לאסון הצונאמי בדרום-מזרח אסיה
26.12.04. יום ראשון. אסון הטבע מהגדולים שבכל הזמנים פקד את פוקט ואת פיפי איילנדס (קו-פיפי) שבהם שהינו רק לפני שבועיים וחצי וחשבנו שהגענו לגן-עדן עלי אדמות. רעידת אדמה 8.9 בסולם ריכטר, אחת מחמש העזות ביותר מאז החלו במדידות בשנת 1900, והחזקה ביותר מזה ארבעים שנה – התחוללה בים אֶנדֶמֶן שבין הודו לתאילנד, וגרמה בתוך כשעה לתופעה הקרוייה טְסוּנָמִי או צונאמי: גל ענק בגובה של כתשעה מטרים שטף את חופי שני האיים, כמו גם את חופי דרום –מזרח הודו, מזרח סרי-לנקה, מאלזיה, אינדונזיה, דרום תאילנד וחופים ואיים נוספים המצויים במעגל התפשטות האנרגיה העצומה שהשתחררה ברעידת האדמה שהתרחשה בעומק ארבעים קילומטר מתחת לפני הים. לפי הדיווחים היו יותר מגל אחד בין השעות תשע ושלושים לאחת-עשרה ושלושים בבוקר, זמן מקומי שלהם, כלומר, אצלנו עוד היה ממש לילה ולפנות-בוקר. התמונות בטלוויזיה מזעזעות ומדכדכות, חוף פָּטוֹנג ההומה, והכביש לאורכו שהיה מלא חנויות, מסעדות ובתי-מלון – הפך לעיי חורבות. לא בניינים גבוהים, שחלקם אמנם סדוק, אלא כל מה שבגובה הקרקע – כלי-רכב, חנויות, כמעט כל מה שעל פני השטח, הפך לגרוטאות. בפיפי איילנדס עצמם, כנראה בחוף המקסים ששחינו בו, נהרגו מאתיים איש וגם נאמר שצוללים שיצאו בספינות טיול, נעדרים. זה בדיוק אותו טיול שעשינו מפוקט לפיפי איילנדס עם השחייה שלי בים מעל לאלמוגים ולדגים הצבעוניים.
מדהים. ועוד הזהירו אותנו, לפני היציאה, שאולי לא כדאי בגלל איומי הטרור העולמי וגם אי-השקט השורר בשלושת המחוזות המָלָאים-מוסלמים בדרום תאילנד.
מבלי לדעת שאני חושב על רומאן, שבו יוצאת בחורה לחפש את הוריה שנעלמו בפיפי איילנד [קו פיפי], אומר לי בן בני הבוקר, כאשר קפץ לארוחה:
"אם עוד הייתם שם הייתי נוסע לחפש אתכם יחד עם כל ההורים של הילדים שהיו שם!"
שלוש רשתות החדשות, סי.אנ.אנ, סקיי ובי.בי.סי אינן חדלות לשדר מראות ראשונים מן ההרס הנורא, כולל חוף פטונג בפוקט. עד כמה מערכת החדשות שלנו מטומטמת ואגוצנטרית אפשר להסיק מכך שלא מקיימים גל רצוף, למרות שסביר שעשרות ישראלים לכודים בפוקט ובפיפי איילנד, וגם בחדשות הרגילות מקדישים לנושא לא יותר מאשר לכל נושא לוקאלי אחר, כמו המשפט של "המרגלת" טלי פחימה. פשוט לא להאמין. אני לא מתאפק ושולח על כך פקס נזעם בשעה שתיים וחצי בצהריים לקול ישראל ולטלוויזיה הישראלית:
אולי רשות השידור תתעורר להבין שהתרחש בדרום-מזרח אסיה אסון בקנה מידה עולמי וכי ייתכן שהרבה יותר ישראלים לכודים בו, ותעבור לגל שידורים רצוף של שעת חירום ותפסיק לשדר ידיעות מקומיות חסרות חשיבות לעומת מה שקורה שם. שלוש רשות החדשות העולמיות, סי.אן.אן, סקיי ובי.בי.סי אינן חדלות לשדר ברצף. חזרתי לפני שבועיים מפוקט ומפיפי איילנדס, וליבי לתאילנדים שנחת עלים אסון כזה.
אהוד בן עזר
כשאני נזכר ברשת הביוב הרעועה, הכמעט-פתוחה מתחת למדרכות, והמסריחה, של אזור המלונות שבו היינו בפוקט, אני מתאר לעצמי איזה מגפות יכולות לפרוץ במקום החם הזה שגם מעט התשתית שלו נשטפה ונהרסה.
בחדשות מודיעים בינתיים רק על שתי קבוצות של ישראלים, האחת בפיפי איילנדס, שלא נפגעו, אך הן תקועות ללא יכולת חילוץ.
האסון תופס אותי באמצע כתיבת היומן המפורט על הנסיעה, ערב צאתנו במטוס מצ'אנג-מאי לפוקט. אני מתאר לעצמי שכל מה שאכתוב מעתה והלאה כבר יעמוד בסימן הצער והגעגועים לעולם קסום שנחרב. הדבר אירע לתאילנדים בשיא תנועת התיירות, מיד לאחר חג המולד, וגם בשיא העונה הנחשבת לנוחה ביותר לביקור בתאילנד מבחינת הלחות, החום והיעדר המונסונים. מפלט מאירופה הקרה, המושלגת והסוערת.
במשך היום מטלפנים חברים לחלוק עימנו את חוויית היותנו "ניצולים" מפוקט, ואכן דומה שאנחנו מן האחרונים שראו את חופי האי וסביבתו במלוא זוהרם בטרם המבול, אף כי לפי הדיווחים כל ההרס מרוכז באותה רצועת חוף שנשטפה ולא גבוה יותר, ששם נמשכים החיים כרגיל.
* * *
28.12.04. יום שלישי. יומני החדשות עוסקים באסון הנורא של גלי הענק, הצונאמי, בדרום-מזרח אסיה, כאשר אומדן הקורבנות כבר עבר את השישים אלף ומתקרב למאה אלף, וכאשר מאות ישראלים עדיין לא אותרו ולא יצרו קשר עם משפחותיהם בארץ. מזהירים גם כי המגפות שתתחלנה להתפשט (כבר ביום ראשון נזכרתי בביוב הפתוח במלון ארקדיה) תגבינה גם הן עשרות אלפי קורבנות. יהודית אומרת שאתמול הראו באחת מרשתות הטלוויזיה הזרות את הבריכה הדרומית-מערבית המוגבהת של מלון ארקדיה, שנשטפה אף היא בגל הגבוה. אני מקווה שהמלון בעיקרו לא נפגע. קשה לי לשכוח את משפט הפתיחה שרציתי לתת לרומאן שלי על תאילנד, בפי הבת המספרת: "הוריי הלכו לאיבוד בפיפי איילנד..." שקיבל עכשיו משמעות מאקאברית, ומשפט נוסף, שככל שהופכים בו הו מקבל משמעויות נוספות: "מתברר שהעולם הוא מקום מאוד לא בטוח לחיות בו."
חברים רבים מטלפנים אלינו ומברכים אותנו על מזלנו הטוב שיצאנו מפוקט לפני המבול. האמת, מיום ליום אנחנו מרגישים יותר את מלוא הסכנה שהיתה עלולה להיות מנת חלקנו. אני נזכר באחד הסיפורים היפים של הפרוזה העברית, "א/ק קאירו סיטי" של נתן שחם, מתוך ספרו "קירות עץ דקים", שמתארת את שובו לארץ של ציר ארצישראלי לקונגרס הציוני האחרון בשנת 1939, ממש לפני פרוץ המלחמה, כאשר הבחורה האהובה עליו נשארת באירופה, ואני מזדהה עם תחושתו כמי שהצליח להימלט בשעה ה-12 מהגורל של מלחמת העולם השנייה. יהודית אומרת שמגיעים לה עכשיו שני אותות על החזה, אות השואה ואות הצונאמי.
האסון הישראלי יתבטא ודאי בעשרות, אם לא יותר ממאה – מתים, שחלקם יישארו בחזקת נעדרים לנצח. אבל רשתות השידור כאן אינן יוצאות מגדרן ואין מקיימים קו שידור רצוף כמו בשעת חירום. אני מתאר לעצמי מה היה קורה בתקשורת אם כמספר הזה ישראלים היו נעדרים אחרי אסון פיצוץ מלון כמו הילטון טאבה.
* * *
30.12.04. יום חמישי. למרבה המזל נעדרים כעת רק כעשרה ישראלים, כנראה לא נותרו בחיים, ואילו שני הרוגים שלנו זוהו בתאילנד. זאת לעומת מאות ואלפי אזרחים נעדרים ממדינות אחרות, דוגמת שוודיה, זהו מזל גדול מאוד באופן יחסי ומוחלט כאחד. מיספר הקורבנות מתקרב כבר למאה אלף. מיליון ילדים התייתמו. עשרות מקומות-יישוב, בהן עיירות וערים שלמות, נהרסו כמעט כליל, בעיקר באינדונזיה. כחצי מיליון אנשים נפצעו. מיליוני פליטים חסרי כל מסתובבים בין החורבות או במקומות כינוס ארעיים, חסרי כל, משוועים למים לא מזוהמים, לאוכל, לביגוד, ובהמשך גם למקום לגור בו ולאפשרות לעבוד ולשקם את חייהם. כאשר תהיה כתובת מוסמכת, לא סתם חשבון של בנק שכבר הופיע על מסך הטלוויזיה, נתרום גם אנחנו סכום כלשהו כאות תודה לעם התאילנדי, שמעיינינו נתונים בעיקר לו.
מראשית השבוע פלש לשידורי רשת ב' בבוקר אב שבתו נעלמה באחד מאיי הודו ולא פסק לחרף ולגדף את משרד החוץ, הממשלה, ונציגי ישראל בארצות שנפגעו, שאינם עושים כלום למצוא את בתו. אתמול מתברר: הבת, סטודנטית למשפטים באוניברסיטה, שהתה באחד האיים שאמנם הורגשה בו רעידת-האדמה אך הוא לא נפגע מגלי הים, ואילו החוף היה מנותק מתקשורת ומטלוויזיה, וכך לא ידעה כלל על האסון ולא תיארה לעצמה שההורים דואגים לה וכמובן שלא טרחה לטלפן הביתה. פישלה בגדול. המראיינת שואלת את האב אם הוא לא חושב שעליו להתנצל עכשיו בפני משרד החוץ, אבל הגרובן הזה נוהם משהו ולא חוזר בו. כולם אשמים לו, רק לא בתו המטומטמת, שבהתקשרות אחת אחרי רעידת האדמה, שזה בכל זאת משהו, היתה חוסכת מ"קול ישראל" את ההשמצות של "האב השכול", ש"אין לתפוס אותו על צערו"!
* * *
31.12.04. יום שישי. בחדשות ערוץ 10 מראים הערב סרט ייחודי שצולם במהלך טיול של קבוצה ישראלית בפוקט, בספינה לקוֹ-פיפי, שם תפס אותם הגל הקטלני כשהם נסים לבית המלון הגבוה-יחסית, ואחר-כך שיבה לפוקט, למלונם שנשטף אף הוא. כל המסלול שעשינו בהפלגה מפוקט לפיפי-איילנד נפרש לפנינו, תחילה כפי שהיה, ואחר כך כמשטח אחד ענק של הריסות וגרוטאות על החוף ובים כאחד, הרס מוחלט.
למי שמאמין באלוהים (ואינו מטומטם כמו חלק ניכר מהחרדים אצלנו) יש בעיות של "האף תספה צדיק עם רשע". לי אין. הטבע אינו קטגור, אינו שופט וגם לא תליין. אי-אפשר להתווכח עם הטבע ואסור להעניק לתופעותיו משמעויות תיאולוגיות, כאילו גם המבול הזה נתפס כעונש משמיים על חטאי האדם. אין גם להאשים את האדם, כפי שעשה עיתונאי אידיוט אחד בשידור הערב, כאילו אם הגיאולוגים בארה"ב היו מטלפנים בזמן לדרום-מזרח אסיה, היה האסון נמנע. אזורי האסון בדרום-מזרח אסיה ובמרבית העולם אינם ערוכים לאזעקה או לכריזת חירום, ואם אין תרגול קודם, אין יודעים גם מה לעשות בעת הישמע האזעקה. אולי מכל העולם כולו, רק בחופי קליפורניה ישנה כבר מערכת כריזה שמעירה את האנשים באמצע הלילה לרוץ להרים או לעלות לקומות הגבוהות. ואילו אצלנו יהיה צורך לתת איפיון מיוחד למערכות האזעקה ולתרגל אותן כדי שאנשים ידעו שמדובר בגלי צונאמי ולא בסקאדים, ויתחילו לעלות לקומות הגבוהות במקום לרדת למקלטים.
מה שקרה ביום ראשון האחרון בלילה ובבוקר הוא פשוט התפרצות כוח עיוור אדיר מימדים של הטבע, כמו הרי געש, בצורת, שיטפונות ורעידות אדמה בחלקים אחרים בעולם. כל מה שנותר הוא לארגן מבצע הצלה מהיר והמוני, רק כאן יכולה לבוא לידי ביטוי יכולתו של האדם לתקן ולו במעט את נזקי הטבע. אילו הוטלה פצצה גרעינית על סכר אסואן, או היה מתמוטט מסיבה אחרת, התוצאה היתה קטלנית פיה כמה וכמה, אלא שהפעם היה זה בעקבות מעשה ידי אדם, הקמת הסכר הענק ואיגום ימת נאצר. זה אכזרי לומר, אבל לצונאמי אין שום משמעות וסיבה מחוץ לתופעת הטבע המקרית, רעידת האדמה, שיצרה אותו. גם לכך שהאסון אירע לאחר שעזבנו אין שום משמעות לבד מהמקריות שבדבר. אילו סיימנו קודם את הדרום ורק אז היה עלינו לעלות לצפון תאילנד, בטוח שלא היינו מפסיקים את הטיול גם אחרי הצונאמי, גם אם מיספר הניספים כבר הגיע למאה וחמישים אלף, והמניין טרם נגמר.
השוודים, אומה של תשעה מיליון, שאיבדו קרוב לאלף וחמש מאות תיירים באסון, ולא עשו הרבה כדי לחפש אחריהם, אומרים כיום שהיה עליהם לקחת דוגמא מהישראלים שפעלו מהר, בנחרצות וביעילות והוכיחו דאגה. טוב, שיקחו דוגמא, הנבלות האלה, גם מהכורח של מלחמת הקיום שלנו, ויפסיקו להטיף לנו "מוסר" אנטישמי, מלא חנופה לפלשתינאים, לטרור ולערבים.
ליבי לסבל של מיליוני הפליטים שעולמם חרב עליהם, אבל מבחינה מוסרית אינני יכול לבוא בטענות לא אליהם ולא אל מה שגרם לסבלם הנורא.
אבל אני כן יכול להסיק מסקנות מוסריות ("גזעניות" ר"ל) מהשחיטה של ציונה ספיבק בת השישים ושבע, חברתו-לחיים של הצלם דוד רובינגר בן השמונים, בביתה בשכונת המושבה היוונית בירושלים. במשך שנים היא העסיקה גנן ערבי, מוחמד סבראנה, אב לשישה ילדים, תושב הכפר בית עומר שליד חברון. לפני חודשים אחדים פיטרה אותו כי נודע לה שאינו מצוייד באישור כניסה לישראל (והמשך העסקתו היה הופך אותה לעבריינית). ואולם הוא המשיך לבוא אליה מדי פעם, והיא, עובדת סוציאלית במקצועה, ריחמה עליו והיתה נותנת לו בכל פעם מאה או מאה וחמישים שקלים שיהיה לו במה לקנות לחם לילדיו.
ביום ראשון, היום שבו פרץ גל הצונאמי, בא סבראנה לדירתה של ציונה. תוך כדי שתיית קפה במיטבחה ביקש ממנה הפעם עשרים וחמישה אלף שקל מפני שהבן שלו סובל ממחלה קשה. כאשר אמרה שאין לה סכום כזה, תפס סכין שהיתה במיטבח, דקר אותה, נאבק עימה, ולאחר שקרסה שיסף את גרונה, בלשון פשוטה – שחט אותה, ונמלט. חקירת המשטרה העלתה ששום בן שלו אינו זקוק לניתוח, ומעריכים שהציג את הרצח כפלילי כדי למנוע אפשרות שבית משפחתו ייהרס, ואולם מדובר ברצח "שיש בו טביעת אצבע לאומנית."
בעקבות היומן אני כותב ושולח לעמוס כרמל, "ידיעות אחרונות", רשימה בשם "על השחיטה".
* * *
7.1.05. יום שישי. ב"מקור ראשון" מהיום מפרסמים את הרשימה "על השחיטה", ששלחתי לעמוס כרמל ב"ידיעות אחרונות" ב-31 בדצמבר 2004 עם העתק אליהם, ולאחר שהתברר שהוא לא יוכל לתיתה, ביקשו הם להדפיס אותה, ושינויי העריכה שעשו הם מזעריים:
טבע חף ממוסר
לצונאמי אין שום משמעות וסיבה מעבר להיותה תופעת טבע מקרית, תוצר רעידת האדמה הגדולה בלב ים. לרצח של ציונה ספיבק, לעומת זאת, יש משמעות מוסרית
לאחר אירועי הצונאמי בדרום-מזרח אסיה יש שמציבים למאמינים באלוהים את בעיית "האף תספה צדיק עם רשע?". אולם, הטבע אינו קטגור, אינו שופט וגם לא תליין. ואין להעניק לתופעותיו משמעויות תיאולוגיות, כאילו ב'מבול' הזה עונש משמיים על חטאי האדם. ההנחה שהאדם הוא סיבת כל הדברים נובעת מגבהות לב ומהתעלמות מהמקריות של הטבע.
לפיכך, גם אין להאשים את הגיאולוגים האמריקנים שאילו התקשרו במועד לדרום-מזרח אסיה כדי להתריע, היה האסון נמנע. אזורי האסון בדרום-מזרח אסיה וברוב חלקי העולם אינם ערוכים לאזעקה או לכריזת חירום, ואם לא נהוג בהם תרגול מקדים אין כל תועלת באזעקה אשר תישמע. התושבים פשוט לא ידעו מה לעשות עם הישמעה. אולי מכל העולם כולו, רק בחופי קליפורניה יש כבר מערכת כריזה אשר מעירה את האנשים גם באמצע הלילה כדי שירוצו להרים או יעלו לקומות הגבוהות. ואילו אצלנו – אם וכאשר תהיה מערכת כזאת, יהיה צורך לתת לה איפיון מיוחד ולתרגל אותה, כדי שהתושבים יזהו בה את איום הצונאמי ולא איום של טילים, וכדי שיעלו לקומות הגבוהות ולא ירדו למקלטים.
מה שקרה ביום ראשון, ה-26 בדצמבר, הוא התפרצות כוח עיוור ואדיר מימדים של הטבע, דוגמת התפרצות הר געש, עצירת גשמים ובצורת, שיטפון או רעידת אדמה. כל מה שנותר עתה הוא לארגן מבצע הצלה המוני מהיר – רק כאן עשוייה לבוא לידי ביטוי יכולתו של האדם לתקן ולו במעט את נזקי הטבע. אולי זה אכזרי לומר, אבל לצונאמי אין שום משמעות וסיבה מעבר להיותה תופעת טבע מקרית, תוצר רעידת האדמה אשר יצרה את הגל.
השוודים, אומה של תשעה מיליון בני-אדם, איבדו קרוב לאלף וחמש מאות מבני-עמם באסון, ומתברר שלא עשו די – ובזמן הנכון, כדי לאתר אותם. היום הם אומרים שהיה עליהם לקחת דוגמא מהישראלים, אשר פעלו במהירות וביעילות, ומתוך תחושה של סולידריות. אולי ייקחו עתה דוגמה, הצבועים האלה, גם מהכורח של מלחמת הקיום שלנו, ויפסיקו להטיף לנו 'מוסר' אנטישמי, מלא חנופה לפלשתינים, לטרור ולערבים.
ליבנו, ליבנו לסבל של מיליוני הפליטים שעולמם חרב עליהם, אך מבחינה מוסרית איננו יכולים לבוא אליהם בטענות, אפילו 'יבזזו' המסכנים האלה את מה שנותר מהמתים, כמו שלא נוכל לבוא בטענות מוסריות או דתיות אל הדבר שגרם לסבלם הנורא.
אבל נוכל גם נוכל להסיק מסקנות מוסריות מהשחיטה של ציונה ספיבק בת השישים ושבע, בביתה אשר בשכונת המושבה היוונית בירושלים. במשך שנים היא העסיקה גנן ערבי, מוחמד סבראנה, בן שלושים וחמש, אב לשישה ילדים, תושב הכפר בית-עומר שליד חברון. לפני חודשים אחדים פיטרה אותו כי נודע לה שאינו מצוייד באישור כניסה לישראל, והמשך העסקתו היה הופך אותה לעבריינית. ואולם הוא המשיך לבוא אליה מדי פעם, והיא, עובדת סוציאלית במקצועה, ריחמה עליו והיתה נותנת לו בכל פעם כסף כדי שיקנה מזון לילדיו. ביום ראשון, בשעה שבה שטף הצונאמי את חופי דרום-מזרח אסיה, הגיע סבראנה לדירתה של ספיבק. תוך כדי שתיית קפה במטבחה ביקש ממנה הפעם עשרים וחמישה אלף שקל, כדי לטפל במחלתו הקשה של בנו. כאשר השיבה שאין בידה סכום כזה תפס סכין ממטבחה, דקר אותה, נאבק עימה, ולאחר שקרסה שיסף את גרונה, או בלשון פשוטה – שחט אותה, ונמלט. חקירת המשטרה העלתה שאף אחד מבניו אינו זקוק לניתוח. ההערכה היא שהציג את הרצח שיש בו "טביעת אצבע לאומנית" כפלילי, כדי למנוע את הריסת בית משפחתו.
כן, על השחיטה של ציונה ספיבק אפשר וגם צריך לדבר מהבחינה המוסרית.
* * *
במדור "מכתבים למערכת" ב"הארץ" מהיום [7.1.05] מתפרסם מכתב מעניין של הארכיאולוג מגן ברושי, שוודאי יודע על מה הוא מדבר. לא נראה לי שמישהו בארץ, חוץ ממני, יודע שפירסמתי בשעתו את הספרון "אפרת", המסתיים באסון הנורא של הרעש בצפת בשנת 1837. ("ספריית תרמיל" בעריכת ישראל הר, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, ומפקדת קצין חינוך ראשי, 1978), שהרי הספרים שכתבתי אינם נחשבים כחלק מהספרות העברית, ושומר מעמדו בה ירחק מהם.
נחשולי צונאמי ב-1546
בעוד אנו מתאבלים על האסון הנורא בדרום-מזרח אסיה, ראוי להזכיר כי נחשולי צונאמי מעין אלה פקדו לפעמים גם את חופינו. אכן, איננו שוכנים באזור מועד לרעשים באופן מובהק, אבל רעידות אדמה בעלות עוצמה וקטלניות פוקדות אותנו בתדירות של אחת למאה שנה. באלף השנים האחרונות היו כאן עשרה רעשים, האחרון בשנת 1927, אז נהרגו בארץ כ-500 בני-אדם.
בתולדות הארץ ידועים לנו שמונה מקרים של נחשולי צונאמי. האחרון, בשנת 1546. הרעש שפקד את הארץ באותה שנה היה קשה מאוד וגם להריסת צפת, שכם, רמלה ויפו ולחורבן גדול בירושלים. על תופעה נדירה, צונאמי קטלני, מספרות לנו כמה תעודות (שפירסמו, בין השאר, יוסף ברסלבי המנוח וחיים ביינארט): "ובנמל יפו, שבו יורדים העולים לרגל, נסוג הים יותר ממהלך של יום, והלכו תושבים רבים ואספו עושר רב ממה שחשף הים. וביום הרביעי, בהיות הים במצב זה, עלה הים בזעף גדול, גרף יותר מעשרת אלפים איש והטביע את כולם." אין ספק שיש כאן גוזמה גדולה, אבל אין לפקפק בעיקרי הדברים.
צונאמי ממין אחר היכה בטבריה ב-1 בינואר 1837. רעש נורא, שהפיל אלפי חללים והרס כליל את צפת, זיעזע את הכנרת עד שהעלה גל ענק וסחף עימו למים 700 בני-אדם, כרבע מאוכלוסיית העיר.
מגן ברושי
ירושלים
אהוד בן עזר
הנסיעה מפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי
פרק רומאן בידיוני-למחצה ודוקומנטארי-למחצה
מבוסס על פרק יומן מיום ראשון, 5.12.04
יוצאים בשבע ורבע בבוקר ממלון הילטון ארקדיה, פוקט, במכונית שאוספת אותנו לנמל הנמצא בחלקו המזרחי של האי – כדי להפליג לאיי פיפי.
בדרך אוספים גבר צרפתי, בן-גילנו ואולי יותר, בסוף שנות השישים שלו. לידו מתיישבת בת-זוגו, מקומית יפה וצעירה, שחומת עור, דומה ליפנית בפניה הגדולות, הבובתיות, אך נראית יצרית מאוד. שקטה וראויה לזיון, כפנתרה אורבת בעיניים בורקות. הצרפתי מספר לגבירתי כי לפני ארבע שנים עזב אחריו בצרפת את הכול ועבר לגור בצפון-מזרחה של תאילנד, ומעולם לה היה מאושר כל כך בחייו. בת-זוגו התאית, בעלת פני הבובה הגדולות, היפניות, והעור השחום כשפחה ילידית שחורת-שיער בציור של גוגן – שותקת ורק מחייכת כל הזמן כמסכימה עם הצרפתי שלה-שהיא-שלו. היא מצליחה להיראות אשתו הנאמנה, המאוהבת בו. זוגות כאלה רואים לא מעט בתאילנד, ובמיוחד בפוקט. גברים אירופאיים שחיים עם צעירות מקומיות שיכלו להיות בנותיהן או נכדותיהן.
עולה למכונית ה"ואן" זוג רוסיות, לא צעירות, לא מבוגרות ולא סימפטיות. אחת יושבת לצידי ומתחככת בי כל הזמן. יש לה אצבעות רגליים מיובלות ומכוערות נורא. כל כך שונה מהיופי של המקומיות.
עוד עולה ויושב מאחור זוג צעיר, "אשכנזי".
נוסעים כחצי שעה ועולים על ספינה בנמל של פוקט-סיטי. שבע ספינות מטיילים הולכות ומתמלאות ומחכות להפלגתן ממש באותו שעה. אנחנו מתמקמים בכיסאות פלסטיק לבנים על הסיפון העליון. יום שמש יפה. מקבלים קפה וקרואסון.
ההפלגה נמשכת שעה ארוכה. עוברים על פני איים יפהפיים, שלעיתים מזדקרים מן המים כצוק סלע חום-צהוב, עוטה כתמי שיער ירוק; שוליו הנוגעים במים נשחקו במשך השנים עד שיש לו מראה של פטריית-סלע, הבסיס צר, וראש הצוק גבוה ורחב. גלויות התיירים מלאות בהם.
גבירתי ואני בסנדלים ובבגדי-ים, אצלי גם השנורקל ומשקפי-הצלילה הפרטיים. אני לא אוהב להכניס את הראש למים עם מסיכה שסותמת את האף, וזרים השתמשו בה.
לא רחוק מאיתנו יושב זוג ישראלי צעיר, לבביים, לא יפים ביותר, וכל חפציהם עימם. הם נישארים לישון בפיפי איילנדס. במעבר בין הכיסאות, לימיני, יושבת בחורה תאית רזה, כמעט ילדה, ומאחוריה גבר "אשכנזי" מבוגר, בעל עור מחוספס ומגעיל שאינו סובל שמש. היא מנסה להכניס פילם למצלמה ואינה מצליחה. מעבירה לו וגם הוא לא מצליח להכניס. עם מידת מיומנות כזו, קשה לשער שהוא בועל אותה. אולי מישהו אחר יעזור להם להכניס. אין לה כמעט חזה. בקושי יש לה גוף, שחום, אבל מגרה מאוד ומעורר יצרים פדופיליים. לא ברור עד כמה יש להם שפה משותפת. היא נראית כבתו או נכדתו.
אני מוקסם מאצבעות רגליה הנתונות בסנדלי-עור פתוחים בצבע כחול-זהב מקושט. אצבעות ילדותיות, שחומות. סקסיות. ללא פגם. חסרות מנוחה. כשהיא חולצת אותן מסנדליה, הנותרים על הסיפון הלבן, ומשפשפת את כפות-רגליה השחומות אלה באלה, בצל, תחת כיסא הפלסטיק הלבן – אני יכול לדמות את הזין שלי מתחכך ביניהן, וממש בא לי. היא מדברת בנייד שלה. ולפי הקול, עם חברה. מדי פעם מוציאה בקבוקון, שניראה כתרופה סינית, מורחת ממנו על שפתיה ושואפת לאפה. נגד יובש, או אולי היא מצוננת? אצבעות רגליה מתנועעות רוב הזמן חסרות מנוחה. כאילו היא צריכה להתחכך עם עצמה. יש בהן משהו בתולי, ללא לק. והבוסר שלה מגרה אותי נורא, חרף השמש והחום.
הגבר המבוגר שלה, בעל העור הגרוע, הלבן, היבש כקשקשים, יורד לסיפון התחתון, המוצל, ולא חוזר לסיפון כל זמן ההפלגה. השמש מסוכנת לו. אבל העור שלה חלק, בצבע שוקולד בהיר. אני יכול ללטף בידיי את אצבעות רגליה, לנשק אותן. אם הייתי מקרב אותן לאברי, הייתי משפיך לה בין כפות הרגליים מרוב התרגשות. אני חושב שהיא חשה בתוכה כל מה שאני חושב: על הגבר המבוגר שקנה אותה בכספו. על המחוייבות שלה כלפיו, לטפל בו ולהעמיד לו את אברו האגזמטי, העתיק כמו סבא שלה, לתת לכפות ידיו הנגועות למשש את גופה הבתולי ולתקוע אצבעות בחורים שלה, לגרום לה לצחוק ולהיאנח ולזייף אורגזמות מאצבעותיו המחוספסות בעוד היא אולי מצליחה בקושי רב לסחוט טיפות אחדות מאברו המדולדל. וכל זה חרף, ואולי בגלל – הפרש השנים והשוני העצום ביניהם.
היא מרגישה שאני חומד אותה ובוודאי חושב שהיא נראית כזונה שאפשר לקנות אותה למיטה. וזה לא מוצא חן בעיניה ויחד עם זאת מחזיק אותה כל הזמן בעירנות כלפיי, בהרגשה שאני אורב לה והיא לא שקטה, כי היא מגורה כאילו היא יושבת על זין סמוי מתחתיה בכיסא.
לפנינו יושב זוג גברים אמריקאים כבני חמישים או יותר. המדריך המקומי, שמלווה אותנו ודואג שנהיה "מחלקה ראשונה", משוחח עם שני היָפיוּפִים וחוזר במיבטא תאי על שם ארצם: "קָלְפוֹלְנִיָה." – זה זמן רב לא ראינו גברים יפים כל כך, בייחוד הימני – ניראה כשחקן סרטים מבוגר-במקצת, מה שרק מוסיף לקסמי אישיותו הגופנית והאינטלקטואלית גם יחד. אנחנו אפילו קולטים את שם משפחתו: "פַּאפֶּל." השניים ניראים כזוג פרופסורים מאוניברסיטה יוקרתית. כבר קצת מקריחים. השמאלי פחות יפה, אולי יהודי, לפי האף, אבל לשניהם אצבעות ידיים ורגליים, ובכלל – מיבנה גוף, ועור – ממש מושלמים. לעיתים נדירות פוגשים גברים יפים כאלה, שגופם כה מושלם. ויש להם סטייל, סגנון. רזים. שותים רק מים. לא קמים ולא מסתובבים בין הפלבאים שעל הסיפון. מביטים בסבלנות ימינה ושמאלה כאילו הם בדרך לאוניברסיטה, ואינם מניחים אפילו לשמש להכות בהם יותר מדי. אבל מורגש שהם זוג. נשים יכלו ליהנות מהם מאוד-מאוד אלמלא היו מתאווים, חרף כל הווֹסְפִּיוּת המתנשאת והמתבדלת שלהם, וגופם האריסטוקראטי – לזיין אחד את השני בתחת. לא אתפלא אם אחרי כל אחד מהם יש שורה של פירסומים וספרים בתחומו.
מאוחר יותר, כאשר אנחנו אוכלים צהריים בפיפי איילנד, במסעדה, בסככה פתוחה של שירות עצמי פשוט למדי ולא הכי טעים, השניים מסתפקים בקצת פירות ומים, כאנשים ששולטים על מזונם ולא המזון שולט בהם. הם לא משוחחים עם אף אחד ולא מסתכלים על אף אחד, ודאי שלא על נשים – ונוצר סביבם מעין דיסטאנס, ריחוק, של מורמים-מעם, כך שאף אחד לא מנסה אפילו לדבר איתם ואילו הם, אין בהם שמץ של סקרנות או פתיחות לסביבה האנושית.
עוד נמצאים על הסיפון, בין כשלושים אנשים ויותר, זוג בחורות סקנדינביות השרועות בשורה הראשונה מימין, בביקיני קצרצר, עורן שזוף מאוד, במקומות אחדים אפילו אדום-מתקלף טרי. מדהימות בגופן הבריא אבל גסות וגדולות מדי לעומת הפילגש התאית העדינה וחסרת-המנוחה, שיושבת לידי ומתנועעת כל הזמן באורגזמון, אבל אולי אלה הן ויבראציות מנוע הדיזל החזק של הספינה – שגם תוקעת מדי פעם בצופר מחריש-אוזניים ממש מעל ראשינו, מחרידה אותנו ומרעידה את האוויר סביבנו על הים הכחול – והן שמקפיצות את התחת הקטן והמתוק של התאית שאליו אני מתאווה.
קצת לאחור מצד ימין, על בימה מוגבהת שנובעת ממיבנה הסיפון, משתרעת משפחה סקנדינאווית בהירה. זוג הורים צעיר. האב חתיך, בעל גוף ספורטיבי, ושיער ראשו בין בלונד לשיבה. באֵם ניכרים עקבות יופייה בצעירותה, אבל היא כבר קצת בלה, נפולת חזה, ונראית מעט מבוגרת מבעלה. ילדון בלונדי חמוד, שממש מאדים בשמש ולעיתים קצת בוכה ומקבל ממתקים ושתייה, וגבירתי אומרת שהם לא מבינים שצריך להגן עליו מפני החשיפה. וביניהם שלושתם נחבא החלק היותר משובח ומושך של המשפחה – שתי אחיות חתיכות, האחת אימו של הילדון והשנייה מתבגרת, שמנמונת, לא יפהפייה, אבל טרייה כחלה וחלבית כבתולה, מנשקת את אחיינה הקטן ומטפלת בו, ושתיהן רובצות בביקיני שממנו מתפרצים שדיים כרסתניים ועור שהאדים בשמש.
רואים הרבה משפחות צפוניות כאלה. לעיתים רק בת מבוגרת אחת, ללא נכד אלא עם אח קטן. לפעמים גם בן בשנות העשרה שמגדל שיער ארוך ויפה כישו בתמונות ובסרטים – רזה, בלונדי ועיניים מלאות הבעה. הוא עוד לא שתה מספיק בירה כדי שמבטיו ייטשטשו. אבל תמיד-תמיד, הנזר של השפחה היא הבת הצעירה היפה, המשגעת בטריותה, כאילו כל השאר אינם אלא הקליפות או העלים של הפרח המצודד. ואם יש שתיים, אזיי לרוב אחת מכוערת וגם היא כקליפה ליפה.
לאחר כשעה וחצי של הפלגה על הים אנחנו מתקרבים לחוף מאיה שבאיי פיפי. כאן מתפצלת חבורת הנוסעים שמילאה את שלוש קומותיה של הספינה. הרוב נשאר בספינה וממשיך בדרכו ישירות למעגן שבפיפי איילנד, שם יֵרדו לחוף, ואילו המיעוט, ואנחנו בתוכו, עובר לספינה קטנה יותר, סירת מוטור גדולה שכולה שני טורים של מושבים וסככה מעל, ובה אנחנו מגיעים לקטע ימי שורץ דגים צבעוניים בחוף מאיה שבאיי פיפי.
התאית הקטנה, עתה בודדה' כי בן-זוגה הקשיש בעל העור המקושקש נשאר בספינה הגדולה – יושבת ממש מאחורינו ועיניה עדיין יורות כל הזמן לכל עבר ברקים של ניכור כאילו אני אשם לה שהיא מה שהיא ושעכשיו היא לבד. היא אמנם כבר בבגד-ים שני חלקים, אבל מתעטפת מיד היטב במגבת כדי שלא אראה את מה שאין לה.
אחד-אחד אנחנו יורדים למים, גברים ונשים, באמצעות מדרגה שמשתלשלת מהספינה הקטנה. אני משתמש בשנורקל ובמשקפיים שהבאתי מהארץ, אבל חייב, ככל היורדים למים, ללבוש חליפת הצלה שנסגרת בסרט מלפנים. אכזבה. הקטנה שוחה לצידי ואני משתדל להביט בגופיף הנחשק שלה במים הצלולים, מה שמעניין אותי יותר מהדגים הצבעוניים, אבל לא קל לראותה בגלל חליפת ההצלה הנפוחה, שמקשה להביט קדימה במים, כי הראש מזדקר-להרגיז למעלה, ואפשר להביט רק מפני המים ישירות כלפי מטה, לא יותר. גבירתי מצלמת אותי מהסיפון למעלה, ורואים בתמונה את הגב עם חליפת ההצלה הצהובה של הקטנה ששוחה לידי, ועל המים הכחולים צף השיער שלה בצבע חלודה כהה. ואכן, לרגע היא חולפת ממש לצידי, תופסת בכף ידי הימנית כנתקלת בי וכמבקשת להיעזר כדי שלא לטבוע, לוחצת את אצבעותיי אל הפטמות הזקורות בחזהּ חסר השדיים. שפשוף חפוז. כל זה קורה כהרף-עין, ונעלם. מלמעלה זורקים פירורי לחם כדי לרכז את להקות הדגים הצבעוניים, ובצילומים אפשר לראותם משתכשכים סביבי במים. הם לא משתווים ליפי להקות הדגים של שארם א-שייך, שאני זוכר מתקופות שירות המילואים כמרצה מטעם מפקדת קצין חינוך ראשי.
אני לא נהנה מהשחייה כי הרצועות של חגורת ההצלה משפשפות לי באצילי הידיים, מעל בית השחי, וצריך כל הזמן להילחם בחליפה כדי לטבול את הראש במים תוך כדי שחייה. המצב מחמיר כאשר אני משתדל לעלות חזרה לספינה הפרימיטיבית.
הספינות היותר-גדולות, העוגנות סביב, מצויידות בסולמות היורדים לים. השוחים עולים ויורדים בהם בלי שום בעייה, ואילו כאן עליי להעלות את גופי, השוקל יותר מתשעים וחמישה קילו, בכוח זרועותיי בלבד! – והגוף נעשה כבד פי כמה ככל שאתה מזדקר מהמים.
גבירתי עומדת למעלה בירכתיים ואני קורא לה ואומר שצריכים לעזור לי לעלות. בינתיים, כשאני ליד המדרגה, מחזיק בקצהָּ, שני "ספנים" תאילנדים עוזרים לאיזו "אשכנזייה" מבוגרת ובריאת בשר לעלות, כשהיא מפנה אליהם את גבה והם מושכים אותה כלפי מעלה בחגורות חליפת ההצלה שלה, וטראאחח! – הגברת נשמטת מידיהם ונופלת... התחת שלה ישר על הראש שלי! – מזל שלא נשבר לי הצוואר, ובזכות שעות השחייה הרבות יש לי כושר לא רע וגמישות לרכך ולקלוט את תנופת ההתנגשות בדרך של צלילה רגעית תחת עגבותיה הכבדות, ושוב לעלות.
אסון כבד נמנע.
בקושי מושכים ומעלים אותי אל פנים הספינה ואני כועס, מדוע רק להם אין סולם? איך הם חושבים שאנשים יוכלו לצאת מהמים? והם מתנצלים שהיה סולם, ונשבר.
ממשיכים לשוט בנוף מרהיב של ים כחול וירוק-אזמרגד, ומצוקי-איים ששוליהם שמעל המים רחבים מבסיסם, כפטריות מחוספסות – פרי עבודת הגלים במשך אלפי שנים. למעלה צוק סלע חום-אפור וצהוב, ומְצמֵח ירוק – ולמרגלותיו הים הכחול-אזמרגדי העמוק, וספינות בצבעים שונים, וכולן מלאות שוחים ומבקרים, והקטנה נגועת החזה עדיין יושבת אחרינו, ואולם היא התלבשה בחולצה לאחר שהתנגבה היטב במגבת לבנה.
מגיעים לסירה קבועה, כמין מזח באמצע המים, שיש בה גם תא-לחץ שאפשר לרדת בו אל תוך הים כמו בצוללת. גבירתי, שאינה שוחה בים, יורדת בתא, ואילו אני שוחה בשנית מול מושבות אלמוגים ודגים צבעוניים. שכחתי לשים עליי את נעלי-השחייה מגומי שהבאתי מהארץ, אך למזלי לא נדקרתי מהקוצים השחורים של הקיפודים המתחבאים למטה בחגווי הריף. כל מה שאני רואה, ואשר למענו באים תיירים מקצווי תבל – אינו דומה ליופי הנדיר ולעושר של חופי ים סוף מאילת ועד שארם א-שייך, לבד מהקיפודים. יש כל כך הרבה סירות וספינות מוטוריות במפרץ, ותנועת תיירים, שהם הולכים ומזהמים את האוצר הטבעי שאותו התיירים באים לראות, והאוצר עצמו נופל בהרבה מהשוניות המקסימות של שארם א-שייך. אין אותו עושר צבעוני ורבגוניות של צבעי מניפות האלמוגים בהתהוותן.
הפעם אני מצליח לעלות חזרה בכוחות עצמי כי יש שתי מדרגות אל תוך המים ואני יכול להתיישב על התחת. אבל השפשוף מתחת לאצילי ידיי התחזק מהשחייה הנוספת בחליפת ההצלה.
הקטנה לא צוללת בשנית אלא נשארת בסירה. הגבר שלה נשאר בספינה הגדולה, הנוסעת ישר לחוף של אי פיפי הדרומי. ברשימותיי היא יושבת מאחורינו כל הזמן. מרגישה שאני שם לב אליה אבל אינה מוכנה לשום אות של קירבה, אף לא חיוך קטן. כאילו מתביישת שהיא יודעת מה אני חושב עליה."
גבירתי מספרת לי כי כאשר שחיתי במים היא שוחחה עם הספן האחראי על הסירה. לאחר ששאל היכן אנחנו מתאכסנים, סיפרה לו שבהילטון ארקדיה, הגדול והמפואר, והוא אמר:
"גם הילטון ארקדיה שייך לראש-הממשלה שלנו."
"זה מותר?" שאלה בתמימות, מושפעת מהאתיקה של העיתונאים בישראל כלפי ראשי השלטון במדינה.
האיש ענה בצחוק מריר: "גם הילדים של ראש-הממשלה ימשיכו להיות הבעלים של המלון ואילו אני, אבי היה ספן פשוט ואני ספן פשוט ואין סיכוי שמישהו מהילדים שלי לא יהיה ספן אלא יתקדם ויהיה כאחד העשירים האלה."
היתה זו היתה פעם יחידה, ומאוד לא אופיינית, שנתקלנו במישהו שמעז להעביר ביקורת חברתית ופוליטית על המישטר. כל היתר היו מאוד זהירים בדבריהם גם כאשר הבנת שיש בליבם ביקורת. הכי הרבה שמישהו העז לומר הוא שהאנשים מתפללים לאריכות ימיו של המלך כי חוששים שיורש-העצר לא יגיע למעלת אביו.
לאחר שיוט קצר אנחנו מגיעים למזח של פיפי איילנד שנראה כלקוח מסרט על שודדי הים בימים עברו. יורדים בכבש-הנוסעים אבל עיקר המזח מוקצה לפריקת מטענים שהגיעו ללכאן בספינות קטנות מהאי הגדול פוקט. דברי מזון. הרבה-הרבה שקי פלסטיק גדולים, שקופים, מלאים קוביות של קרח לבנבן. כנראה שאין אפשרות לייצר קרח בקו-פיפי. את הסחורות מעלים במנוף-יד, שבעזרת מערכת גלגיליות מגדיל את כוח ההרמה שלו, והכול בעבודת-יד, מעלים ופורקים לעגלות-יד דו-גלגליות שאותם מסיעים לעבר אזור החנויות הקטנות של האי. החריצות הציורית והעסקנות של עבודות-הכפיים מזכירות ציורים של נחום גוטמן שמתארים את בני-ישראל עובדים בהקמת הפירמידות במצרים.
מהמזח דואגים המקומיים לזרוק למים פרוסות לחם ישן, שמרכזות סביבן נחילי דגים שונים אלה מאלה, חלקם צבעוניים, והם נלחמים ביניהם על המזון. מראה ממש מרהיב אף כי המים כאן מזוהמים בשיירי סחורות ואריזות שנפלו מהמעגן.
בעוד שלושה שבועות אראה ברשתות הטלוויזיה העולמיות את המזח הגבוה, הניצב על עמודי העץ, כשהוא סחוף וחבוט מכל צד, והכול ריק סביבו, ורק עליו מצטופפים בגוש-אדם אחד עשרות פליטי הצונאמי ששטף את קוֹ-פיפי, עומדים בתור לעלות לספינה שעוגנת שם, כדי שתחזיר אותם לאי פוקט, ומשם ימשיכו חזרה לבתיהם, ואראה גם את החוף הנפלא והים הרדוד במפרץ שהפכו למיצבור גדול וצפוף של גרוטאות ואולי גם של גופות אדם, ומי יודע אם שקי הקרח השקופים, המובאים דרך קבע, לא שימשו גם כדי לשמר את גופות הנטבעים.
יורדים לחוף ועולים לאכול צהריים באזור המעגן, במסעדה המונית-למדי, תחת סככה פתוחה, במקום קצת גבוה, וממנה נשקף החוף המופלא שבחלקו המזרחי-צפוני של האי. שני המפרצים כמעט משיקים זה לזה ומפרידה ביניהם רצועת חוף מלאה עצים, צריפי-עץ, בניינים לא רבים ושוק סואן שאותו חצינו זה עתה בסימטה. מהמפרץ האחד באנו, והשני מתגלה לעינינו עתה בצידה השני של רצועת החוף הצרה-יחסית.
שני היָפים, שהאחד קלטתי שמו פָּאפֶּל, טועמים רק קצת פירות וירקות ושותים מים, כדי לשמור בניקיונם את המעיים העדינים שלהם, שאינם מסוגלים לעכל אוכל שהוכן בכמויות גדולות ומחומרים פשוטים, ואולי חוששים שהמזון הגס יגרום להם להפליץ בלילה או לשלשל ויפריע להם לקיים מצוות בעילה הדדית ונקייה.
אנחנו סובבים את הגיגיות הגדולות עם אורז, אטריות, ומיני תבשילים, חלקם חריפים וחלקם פרי-ים. לא משהו מיוחד. רק לשבור את הרעב, אבל לעומת שני היָפְיוּפִים אנחנו נראים כבני זולו (שזופים) שזוללים אוכל פלבאי.
גבירתי רוצה מאוד לרחוץ בים, מה שטרם עשתה במשך כל היום, ואנחנו אוספים את תרמילינו ויורדים לחוף המזהיב, המרהיב, רחב-הידיים, המתמשך לאורך כל המפרץ, ומקו המים ועד לקו העצים, הדקלים, וצריפי הבונגלו. גבירתי מניחה את המגבת החומה-בהירה של המלון על החול, ומה אני רואה לצידה? זוג סנדלים לכפות-רגליים קטנות בצבע כחול-זהב עם קישוטים! סנדליה של התאית הקטנה, שוודאי לא תיארה לעצמה שאנחנו נתיישב לידה.
ואיפה היא? עומדת בקצה החוף, בים, בביקיני, והחולני הקשיש שלה מצלם אותה! פעם, ועוד פעם, וכל פעם היא עושה מולו "פוזה" אחרת, פורשת ידיים, מניפה רגל, כילדה קטנה. מאושרת! תנועות מלאכותיות ופאטתיות – ומאושרת!
הקשיש חולה-העור אינו יכול לעמוד זמן רב בשמש והוא עוזב אותה כשהמצלמה בידו, לא עוצר ליד הסנדלים שעל החול לידינו, וחוזר לסככה הגדולה שבה אכלנו צהריים.
ואילו היא – כילדה שקיבלה חופש פתאומי, רוקדת במי-רגליים, דווקא ליד סירה, בשטח האסור לרחצה, רצה כמעופפת בעשותה תנועות מתיחת אברים מצחיקות וכמו ציפור נכה המבקשת לעוף היא מפלרטטת עם הים באושר רב. כולה עליזה. קופצת פעם ועוד פעם למים אבל לשחות אינה שוחה, ועד מהרה יוצאת מהים, מתעטפת במגבת, לוקחת את הסנדלים שלה תוך שהיא יורה מבט מופתע לעברי, ונעלמת גם היא לעבר הסככה.
אנחנו כבר בדרכנו לרחוץ בים. גבירתי אינה שוחה הרבה, מה עוד שאלה מי-ברכיים וצריך ללכת הרבה בחול הטובעני והמגובנן כדי להגיע למים קצת יותר עמוקים, מהם היא חוששת. אני שוחה לבד במקביל לחוף. על מצופים ומזרונים שקופים משתרעות בים יפהפיות צעירות ערומות חזה, תאווה לעיניים. אני שוחה צפונה לאורך המפרץ וחוזר ברגל ובעיניים מהופנטות למראה הנערות והבחורות הרבות השרועות לאורך החוף הרחב, על החול הבהיר, חשופות חזה וגם האחוריים כמעט לגמרי ערומים, לא נשאר הרבה מה לדמיין על התחת, הכול מוגש, מיטגן ונעשה אדום וחוּם בשמש. והים כחול-איזמרגד, וברקע סירות לבנות, ורוחצים, וקצה המפרץ שסוגר על פינת הים בקשת צוקים, שהאחרון בהם נפרד מהאי עצמו במיצר ים, ומזדקר ירוק, אובאלי ותלוי על בלימה כמו בתמונה בידועה של הצייר הבלגי מגריט, הנמצאת במוזיאון ישראל בירושלים.
אני מטייל ורק בגד הים לעורי ומסתכל בצעירים ובצעירות השרועים על החוף, מאחוריהם שורת הבונגלוס ששם הם ישנים, ומרגיש שהגעתי לגן העדן. אילו הייתי צעיר יותר מה היה מונע ממני להשתרע לידם, לשכוח מאין באתי ולאן אני הולך, ולחיות רק את ההווה המדהים הזה. בלילה, שאין בו קור, מתקרבים הגופות החמימים רבי החמוקים זה אל זה ומזדיינים בחופשיות ואולי רק לא הולכים עד הסוף בגלל סכנת האיידס, אלא אם אלה זוגות קבועים שבאו לתפוס שלווה על החוף בקו-פיפי. מה עוד הבן-אדם צריך? אגוזי קוקוס ירוקים גדולים צומחים על העצים. עצים אחרים נותנים צל. המזון זול. הבגדים פשוטים, עשויים בד דק, חליפה צבעונית בשני חלקים לבחורה עולה חמישה-עשר באט, פחות מארבעה דולר. ומיתווספים מדי שעה שדיים ואחוריים חדשים על החוף. אפילו הבחורות המשכילות ביותר הן כאן רק על תקן של כּוּסיוּת, מטפחות את שיזופן ומציגות עצמן לראווה לשמש ולחרמנים, חזה חשוף שטוח צלוי-אדמדם בשמש והפטמות רפויות מאוד, וקצת שער ערווה זהבהב מבצבץ לצדדיו של תחתון החוטיני. אווירה רפוייה, ודאי גם אצל הזכרים – עומד רק הזמן מלכת.
הגעתי לגן העדן! – ים שקט, חול עמוק ונקי, שמיים כחולים, שמש, גופות צעירים ערומים כמעט לגמרי, מזג-אוויר חם תמיד, אשכולות של אגוזי קוקוס ובננות על העצים, להיות שרוע כך עשרים וארבע שעות ביממה! חושב רק גוף. מתמזג. חבל שאני כאן רק לשעה קלה. היו ודאי מסתכלים עליי בעין עקומה אילו נטיתי אוהלי בין העצים על רצועת החוף, בקרב הנוער. היה עליי לבוא לכאן לפני חמישים שנה או להיות צעיר בחמישים שנה. יושב בין שתי נערות חשופות ומספר להן על קרבות שהשתתפתי בהם, מראה צלקות, עיניי נמלאות דוק לחלוחית של דמעה כשאני מספר על הנער הערבי שכנראה הרגתי, שאחרת היה מפוצץ את ראשי באבן. אני מוזמן לחלוק עם אֶנִי ולוֹרִי את רצפת הבונגלו שלהן, שבנוי על עמודים. ועם רדת השמש אנחנו עולים מהחוף ושותים אגוזי קוקוס אחדים שהקוף קוטף במרומי הדקל ומביא לנו (תמורת אגוזי קאשיו שממש מצויינים בתאילנד והם קלויים בטעמים רבים, מדבש ועד פלפלים חריפים) –ושאני מפצח בשלוש מכות סכין-פטיש [הַאק-מֶסֶר, שבו היו כותתים במושבה כבד קצוץ ודגי קרפיון] ושותים אותם בקשית ואוכלים את תוכם הלבן, הטרי והרך, וגם בננות קטנות ולא מדליקים אפילו נר אלא מתפתלים בחשכה על מזרנים פשוטים של עשב ים ריחני והן ממששות שוב ושוב את הנטול-העורלה שלי ומציינות שהמילה היא באמת היגיינית יותר כי לא נאסף לכלוך ובוודאי היהודיות אינן מפסיקות למצוץ (הן אומרות – לרדת או לראשׁרֵש, to head) לבני-זוגן הנימולים, יום ולילה, המאושרות, בנות לצ'וּזְן פִּיפְּל (לעם הנבחר) להימצץ.
"נכון," אני מאשר את דבריהן, "אבל גם המוסלמים נימולים," ומחמיא לדגדגנים שלהן ומסרב בעדינות למריחוואנה או מה שזה לא יהיה כי כישראלי יש לי תודעה ביטחונית שלא אמצא פתאום את עצמי חטוף ושבוי בביירות כמו איזה טננבאום מיסתורי. לכן אני ממעט להצטלם, שלא תהיה בשום מקום דמות דיוקן שלי לעקוב אחריי, כי אינני שוכח לרגע את עבודתי הסודית במכון שבצומת מסמיה, שאינה מאפשרת לי להישאר כאן לנצח כי מחכֶּה לי המפגש בבנגקוק עם הסוכן הפורמוזי צ'אנג קאי צ'ק. "הֵי, יש לכן דגדגנים גדולים הרבה יותר מאשר ליהודיות, למרות שאנחנו לא מָלים את הנערות," אני מחמיא לְאֶנִי וּלְלוֹרִי, והן שואלות אם אני רוצה שתבעלנה אותי בתחת בעזרת דגדגניהן הבשרניים כי גם אותן זה מגרה נורא ואף פעם הן לא בעלו יחד יהודי כשאחת מהן סנדוויץ', מתחככת משני הצדדים בעת-ובעונה-אחת... "אני מעדיף את התנוחה המיסיונרית," אני עונה, ודופק אותן בחשכה זו אחר זו שלוש פעמים כי ככל שהן יותר מסוממות כך הן יותר פתוחות ורכות ומניחות לי לעשות בהן כאוות נפשי. ואני אומר לעצמי שכדאי לי להיעלם בחוף קו-פיפי מבלי להותיר עקבות וגם לא להיפגש עם צ'אנג קאי צ'ק, אבל המצפון אינו מניח לי כי אני יודע כמה מאמצים ישקיעו חבריי-למדור לאתר אותי מחשש שנחטפתי, וכיצד ישפיע הדבר על המערכת המחקרית שלנו בתעשייה האווירית, על מפעל 5 הסודי ממש כמו אניגמה בשעתה, מכונת ההצפנה הגרמנית במלחמת העולם השנייה, מפצה את עצמי בְּאֶנִי וּבְלוֹרִי המסוממות כליל ומבקשות: "סטור לנו חזק על התחת ועל הירכיים כי זה עוזר לנו להמריא ולרחף כל פעם שאנחנו חשות שאנחנו עומדות לצנוח מהגבהים..." ואני מכה. ומכה אותן כבר גם על שפתי ערוותיהן הבשרניות, הלחות. ומכריז: "הַפֶּנִיס שלי הוא גדול כמו של טְרוֹל!" ומתהולל שאני עומד לשאת אותן לנשותיי בטקס בודהיסטי ושוכח שהשארתי בבית אישה יהודייה עם תינוקת - - -
שיטוט נוסף בסמטת החנויות של האי הקטן פיפי וחזרה לנמל פוקט בספינה גדולה יותר מזו שבה באנו. הפעם יושבים בסיפון התחתון, הממוזג, ומנמנמים קצת, מה עוד שהשמש מסנוורת ממערב. במהלך ההפלגה מחלקים לנו ממחטות נייר לחות לריענון, רבעי אננס עסיסי על שיפודי מקלות קטנים, ופלחי אבטיח קרים וטעימים מאוד, עם חרצנים שחורים. ממש לקנא בתאילנדים שמגדלים אבטיחים טעימים כפי שהיו לנו פעם. אף חורף לא אכלנו אבטיחים נהדרים כאלה! כל היופי הטבעי שראו עינינו, בגוף האנושי ובנוף, נשטף לאחר שבועות אחדים בגל הצונאמי שסחף והטביע והרס...
בהפלגה אני לא מזהה את מקום ישיבתם של השחומה הקטנה ובן-זוגה הקשיש בעל העור-הנגוע, שהיה יכול להיות סבא שלה והוא גם קצר-ראייה. אך בהגיענו לנמל פוקט-סיטי, בעוד הנוסעים יורדים מכל הסיפונים ומצטופפים במעבר הצר שבירכתי הספינה כדי לצאת לרציף הנמל, וגבירתי, כהרגלה חסרת סבלנות, כבר חותרת קדימה ממני, מרחק כמה אנשים –
פתאום, כמו שאומרים באידיש, "אֶר אִיז דוֹ!" – היא כאן, התאית השחומה, הנמרצת, קצרת-הרוח אך גם חסרת-הכוח לדחוף קדימה את האירופאים, וזה גם מאוד לא מנומס – והיא נסוגה קצת לאחור, אליי – עדיין מתעלמת ממי שאינה מכירה בקיומו אבל היטב מבחינה בי במבט אלכסוני, והתחת הקטן שלה נלחץ מולי בהתרסה ומתחכך בכף-ידי הימנית – פעם, ועוד פעם. אני חש היטב בטופוגראפיה של הסדק הצר, בין שתי הגבעות הרכות, נדחף אליי כאילו במקרה ברגע קצר של צפיפות אנושית, ביציאה מהספינה הדחוסה עד לפיזור על הרציף – גוף אל גוף, סדק-תחת גמיש נלחץ אל כף-ידי המוצקה וזורם אליי כמבקש לאונן עליי, כְּשָׁר: "שייפתח עליי, שייפתח, אני שלך, שייתקע!" – וברגע שנדמה לי כי הגבירה את החיכוך ואת קצב נשימתה, ואו-טו-טו תיפער התחת לקלוט קצת יותר מכף-ידי ולהרטיב מרוב התרגשות שאני בועל אותה מאחור – מפליג התור קדימה והקטנה נעלמת לנצח מחיי.
מכונית הטרנזיט לוקחת אותנו לעיירה קָרוֹן ולחוף קרון, אוֹ-קָרוֹן, שעליו בנוי מלון הילטון ארקדיה. בחדר מחכה לנו הודעה מודפסת מההנהלה: בשעה שבע, עוד כחצי שעה, יתקיים טקס בן רבע שעה לציון יום הולדתו של הוד רוממותו המלך בְּהוּמִיבּוֹל אַדוּלְיָאדֶז'. תמונתו הגדולה ניצבת מיום בואנו לרגלי הפואייה הגדול של הקבלה, והערב גם קושטה ופרחים והוארה.
חרף עייפותנו אנחנו ממהרים להתרחץ ולהתלבש באופן חגיגי.
חשבנו שכל האי פוקט, שאותו חצינו לרוחב פעמיים היום, ילבש חג לרגל יום ההולדת ויוצף הלילה בזיקוקין די-נור, אבל ככל שמתרחקים מבנגקוק, חוגגים פחות, ולבד מהתמונות הרגילות של המלך והמלכה בכל גיל ובכל מקום, לא ראינו תכונה מיוחדת. התאילנדים מאוד קשורים למלך כי הוא מסמל להם שנים של שלווה יחסית והתקדמות כלכלית. הטקס צנוע. מתאספים בחשיכה-למחצה מול תמונת המלך המוארת, שניצבת על במה לא-גבוהה ולצידה מכשיר טלוויזיה שמעביר תוכנית כלשהי הקשורה ביום ההולדת. המלך, שנראה בכל תמונותיו אדם צנוע מאוד, מרכיב משקפיים, וכאן בז'קט לבן ומצווארו משתלשלת חגורת מצלמה שאותה הוא אוחז בידו כמתכונן להרימה לצילום. הוא חובב צילום, ודמותו כאן באה לעודד את התיירות. במקומות אחרים רואים אותו לבוש מדי צבא.
לפני התמונה ניצבים מקצת עובדי המלון בשורות כמו במיסדר, כולם במדים, איש לפי תפקידו, ובולטים עובדי המיטבח בסינריהם הלבנים ובכובעים הלבנים התפוחים. בצד שמאל עומדים אנחנו יחד עם מקצת מאורחי המלון. על רקע תמונת המלך הניצבת על הדשא, מעל לבמה הלא-גבוהה, עטורת זרי הפרחים והפנסים הצבעוניים, נואם קצרות מנהל המלון באנגלית ובתאית. מחלקים פרחי לוטוס צבעוניים מפלסטיק ובתוכם נרות שאותם אנחנו מדליקים. חילקו גם דף כתוב בתאית, ובתאית באותיות לטיניות, ובו כנראה המילים של ההימנון הלאומי ועוד שיר של בית המלוכה, שניהם קרויים – שירים מסורתיים של משפחת המלוכה. לאחר נאום המנהל שר הקהל את שני השירים. השיר הראשון "סָן-סֶרְן-פְּרָא-בָּה-רָה-מִי" נפתח בשורה: "קְהָה-ווֹ-רָה-פּוּט-טָה-זָ'אוֹ," והשני "סָא-דוּ-דִי-מָה-הָה-רהָ-צָ'ה" נפתח בשורה: "קוֹר-דֶה-צָ'ה-אוֹנְג-פְּרָה-פְּרָה-מוּק-בּוּהִימְבּוֹל" – כאשר הנעימה המונוטונית שלהם, הדומה לתפילת מתמשכת או לקריאת קינות, נשמעת שונה מכל הימנון לאומי שפגשנו מעודנו. השירה בציבור נשמעת מתאימה לאופי הבודהיסטי שוחר השלום והמתנגד לאלימות של אזרחי המדינה ואולי גם לכניעותם הטקסית למלך.
הסתיים הטקס. שמנו איש-איש את גבעול הפלסטיק שבראשו גביע הלוטוס ובו נר הבוער – באחד מקני-הסוף שנתקעו מבעוד יום בשורה, כחיילים, לפני המלך, ואלה נשארו בוערים עוד שעה ארוכה לאחר שעזבנו את המקום. הייתי גאה שזו פעם ראשונה בחיי שחגגתי יום הולדת של מלך. אמנם, מילדותי זכרתי יום של קיצור לימודים ועצרת בבית-הספר לרגל יום הולדתו של מלכנו ג'ורג' השישי, אביה של לימים-המלכה אליזבת השנייה.
בערב אוכלים במסעדת המלון המופלאה "סֵיילס". מרק עגבניות נהדר בטעם אנגלי שאפילו באנגליה לא זכיתי לטעום כמוהו. סאטֶה עוף מצויין עם רוטב חריף על בסיס של חמאת בוטנים, עם קערית זעירה של סלט עשוי עיגולי בצל ומלפפון בחומץ בהיר ומלח, עם טבעות זעירות של פלפל אדום חריף, שכל אחת מהן יכולה להעיף אותך לתקרה, ואילו המקומיים תופסים ובולעים אותן בפה כמו פיסטוקים. אחד משבעת פלאי המזרח הרחוק.
בפינת הפירות ניצב אבטיח עשוי כפרח מדהים בצבעי ירוק אדום ולבן. זוהי אמנות מאוד נפוצה בתאילנד, פיסול או חריטה בפירות. החרט השתמש בשלוש השכבות, הקליפה הירוקה בחוץ, החלק הלבן שלה בפנים, והציפה האדומה – כדי לחתוך בפני האבטיח מקלעת פרחים בצבעי לבן ואדום עם קצוות ירוקים ומסגרת ירוקה. חריטה מדהימה. אנחנו שואלים מי עיצב את הפרח, ומופיע הטבח התאי הצנום במדיו לבנים עם סמל הילטון על הכיס, וכובע טבחים לבן גבוה כמו בסרטי שחור-לבן ישנים, שמתחתיו בולטות לצדדים אוזני הטבח המפסל. גבירתי מצלמת אותו עומד מאחורי קערת פירות כאשר מצידו האחד האבטיח החרוט ומצידו השני פסל צבעוני מקושט ומוזהב של אלה צעירה ערומה למחצה, שדומה לתאית הקטנה שפערה את פלחי עגבותיה והתחשקה על אגרופי רק לפני שעות אחדות, איזו בושה היתה נגרמת אילו התחככה מול כֵּלִּי המגורה המזרח-תיכוני חובב הסדקים בכבודו ובעצמו.
סגן אורי בינמו הי"ד בן ה-21, איש משכמו ומעלה – הקריב את חייו למעננו פשוטו כמשמעו כאשר התפוצץ בשבוע שעבר במחסום-פתע ליד התנחלות אבני חפץ בגלל מחבל-מתאבד שהתכוון לפגוע במופע ילדים בתל-אביב. אילו ירה בו מיד מרחוק, היה אולי ניצל. אילו ירה בו מיד והיה מתברר שלהרוּג אין חגורת נפץ, סגן אורי בינמו היה הולך למשפט, מסלול הקידום הצבאי שלו היה נקטע, ובעיתון "הארץ" אתם כבר יודעים מי היו כותבים עליו, ומה... הכי חשוב זה לא לעקור עצי-זית של פלסטינים, כדי שאנחנו נהיה מוסריים, ולעזאזל ילדי תל-אביב...
התנצלות בפני פרופ' יפה ברלוביץ
יפה היקרה,
במחשבה שנייה, תשובתי בחליפת המכתבים בינינו בנושא "מייסדות פתח-תקווה" [גיליון 102] היתה בוטה מדי מצידי ואפילו יהירה, ובייחוד אחרי שכתבת במפורש שהפרסומים נעשו שלא על דעתך אלא על ידי פרסומאֵי העירייה. אף שדברי ביקורת אלה אמרתי לך לא פעם ולא פעמיים בשיחותינו הרבות, וברוח זו גם כתבתי ודיברתי בהרצאותיי ומעל דפי המכתב העיתי, הריני מתנצל בפנייך אם ההתנגדות הגורפת שלי למיגדר – היתה פָּטיש כבד מדי לאירועים ולהגדרות הקשורים להבדל הדק שבין "ראשונוּת" ל"מייסדוֹת" בתולדות פתח-תקווה.
אך כדאי לך לדעת כי מרבית הפרסומים המקומיים עומדים בסימן: "ערב ב'טעם של פעם' עם דגש על הנשים המייסדות בתקופת ימי ראשית המושבה, התקיים באודיטוריום קריית המוזיאונים..." (מקומון "שחק", פתח-תקווה, 23.12.05) וכן הלאה וכן הלאה.
שלך,
אודי
קוראים יקרים, שילחו גם אתם את מחאתכם לכתובת הבאה
30 בדצמבר 2005
לכבוד
מר יצחק גרנות
מנהל תחום הדפסת והנפקת בולים
השירות הבולאי, רשות הדואר
שדרות ירושלים 12, ת.ד. 98414
יפו-תל-אביב 61080
פקס 03-6836794
שלום רב,
הנדון: הפקת בול אסתר רַאבּ בספטמבר 2006, במלאת 25 שנה לפטירתה
אני שמח על שיתוף הפעולה בינינו בנושא בולי המשוררות העבריות, ואכן יצרתי קשר עם התחקירן שלכם גידי מרינסקי, [ - - - ] עם זאת, חשוב לי שתדע שפרסום שמות המשוררות העבריות, שנבחרו להופיע על בולים, באיגרת שלי לחברי אגודת הסופרים העברים, עורר גל של תגובות. בעיקר יש ביקורת על כך שמקומה של המשוררת העברית הארץ-ישראלית ה"צברית" הראשונה – אסתר ראב (1894-1981) נפקד ממנה, מה גם שבספטמבר 2006 תימלאנה 25 שנים לפטירתה.
אני משער שלא קל לפתוח את הרשימות ולהיערך אחרת. אך אני מבקש מאוד כיו"ר אגודת הסופרים העברים לעשות מאמץ ולהוסיף את הבול של אסתר ראב לסידרת המשוררות העבריות, כדי שייצא מתחת ידינו מוצר שנוכל כולנו להשתבח בו. אוכל להעביר לכם כל חומר נוסף על אודותיה הן לשם הדיון בנושא והן לעיצוב הבול עצמו.
אודה על תשובתכם בהקדם.
בברכה,
בלפור חקק, יו"ר
אגודת הסופרים העברים
נ"ב
אני מצרף לפנייתי את מכתבן של המשוררת ש. שפרה והפרופסור לספרות נורית גוברין וכן את דברי הסופר יהושע קנז על עטיפת כרך כל שיריה של אסתר ראב, ואין אלה אלא מקצת מן הקצת של הדברים שנכתבו במרוצת השנים על המשוררת אסתר ראב.
"שמעתי מפיו של אהוד בן עזר, כי רשות הדואר בהתייעצות עם אגודת הסופרים מתכוונת להנפיק סדרת בולים ועליהם דיוקן של משוררות עבריות. נדהמתי כשהסתבר לי כי שמה של המשוררת אסתר ראב נפקד מן הרשימה. אסתר ראב היא משוררת נפלאה, המשוררת הארץ-ישראלית הראשונה, ששיריה וסיפוריה מדובבים את קסמי המקום על מראותיו, קולותיו וניחוחותיו. לא יעלה על הדעת שאגודת הסופרים – אם עודנה מכבדת את התואר "העברים" – תיתן יד להשכחתה של אסתר ראב. אומנם שיריה של אסתר ראב הם המשמרים את זיכרונה, ואף על פי כן צדק צריך גם להיראות.
אני מקווה בכל ליבי שעדיין אפשר להעביר את רוע הגזירה, להשיב למשוררת, שבעיניי היא אם השירה העברית הארץ-ישראלית, את עטרתה, ולהוסיף את שמה לראש רשימת הדיוקנאות."
בכבוד רב
ש.שפרה
פרופ' נורית גוברין מצרפת גם היא את שמה למכתב.
יהושע קנז: "קריאה בשירים אלה (של אסתר ראב) היא חווייה ארץ-ישראלית, ים-תיכונית, חווייה אמנותית ממדרגה גבוהה שהמשוררת אסתר ראב היא אולי הראשונה אשר נתנה לה ביטוי כה עז וטהור." (עטיפה אחורית לכרך "כל השירים").
שיר חדש מאת המשורר האנגלי קן ליווינגסטון
שהוא במקרה גם ראש העיר לונדון
הקבוצה המנסה לבצע פיגועי טרור בלונדון
היא קבוצת אנשים קטנה וחסרת חשיבות
אין שום התארגנות של רשת בין-לאומית
כדי לבצע פיגועים בלונדון!
לדיקי היקר איחולי הבראה מהירה
נתראה בפעם הבאה
©
כל הזכויות שמורות
חינם, 2006
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן: "פולניה בלי יהודים, יומן מסע"
"קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)
"ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב)
"בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)
"חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)
"על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)
"רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)
"ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)
חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)
רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר
חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם
תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.
והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום, 2006
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
10 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב
"פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
כתובת לכל הפניות וההזמנות, בתשלום מראש הכולל גם דמי משלוח בדואר: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל