| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 104
תל אביב, אור ליום חמישי, ה' בטבת תשס"ו, 5 בינואר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: "ראיתי באחד מגיליונותיך האחרונים שהשתלחת ב'פייגלינים'"
"את הפשיסטים היהודים אני מתעב יותר מאשר את המחבלים הפלסטינים"
צהריים לשלושה ב"אורי בורי" ברחבת המגדלור בעכו
"מין סוג של יתמות..." התנצלות על ערב ה-29.12.05 במוזיאון גוטמן
משוררים נדהמים מאי-הכללתו של בול אסתר ראב בסדרת בולי המשוררות
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 33
"חדשות בן עזר" מתנצל שהוא עוסק בשעות קשות אלה בנושאים פחות חשובים
אלישע פורת
חרובים
אַתְּ זוֹכֶרֶת, בְּג'וּעָרָה, בְּסִיּוּם
קוּרְס הַמַּכִּי"ם שֶׁלִּי, בְּדֶצֶמְבֶּר
הַגָּשׁוּם הַהוּא? אֲנִי הֵטַלְתִּי
עַל כְּתֵפִי אֶת הַשְּׂמִיכָה הַצְּבָאִית
הָרְטֻבָּה, וְאַתְּ הָיִית מְכֻסָּה
בַּשִּׁכְמִיָּה חַסְרָת-הַשַּׁרְווּלִים, שֶׁשָּׁלַפְתִּי
בִּשְׁבִילֵך מֵחֲגוֹרִי? אַתְּ זוֹכֶרֶת
אֶת סַלְעֵי הַגִיר שֶׁבָּהֲקוּ?
אֶת שְׁרִיקַת הָרוּחַ שֶׁחָלְפָה
בֵּין הָעֵצִים? וְאֵיך שׁוֹטַטְנוּ
כֹּל הַלַּיְלָה, לְחַפֵּשׂ פִּסַּת
מִשְׁכָּב יָבֵש? אַתְּ זוֹכֶרֶת
אֵיך בְּכָל זֹאת הָיִינוּ
מְאֻשָׁרִים, בַּהַשְׁכָּמָה, עִם אוֹר
רִאשׁוֹן, כְּשֶׁכָּשַׁלְנוּ חֲבוּקִים עַל
מַדְרֵגָה שְׁבוּרָה, לִפְנֵי דַּלְתֵּך,
וְעָמַדנוּ מוּצָפִים פִּתְאֹם בַּנִיחוֹחַ
הַסָּמִיך שֶׁל זִרְמַת הַחֲרוּבִים?
מתוך ספר שיריו החדש "ארכה תקפה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד
"מתברר שגם אתה הולך שבי אחרי הסתה מכוונת,
בורות ורשעות שמשקפים עיתונים מסויימים."
אהוד היקר,
ראיתי באחד מגיליונותיך האחרונים שהשתלחת ב"פייגלינים". תוך כדי כך אימצת לעצמך את דרכו הנלוזה של "העיתון שחושב במקום אנשים" אהוב נפשך, הלא הוא העיתון "אל-ארד" (הארץ), ובכך חטאת ל"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". ובכן, אודה ולא אבוש, גם אני נמנה על אותם "פייגלינים" מאוסים בעיניך ורק מפאת היותי עסוק בסיוע למשה פייגלין בפריימריס האחרונים לראשות הליכוד, לא מצאתי זמן למחות בידך. כעת עיתותי בידי והנה מחאתי: מתברר שגם אתה הולך שבי אחרי הסתה מכוונת, בורות ורשעות שמשקפים עיתונים מסוימים. להווה ידוע לך שלאחר בחינה ודרישה ממושכת, שקלא וטריא, וקריאה של הררי חומר כתוב ואינטרנטי הגעתי למסקנה שקבוצת האנשים הזו, הקרויה "מנהיגות יהודית" היא התקווה האחרונה שלנו להנהגה ישרה, אמיתית, ביטחונית, הגונה ומאחדת – הנהגה שרק חלמנו עליה כל השנים – לעם ישראל. חטיבת 'מנהיגות יהודית' בליכוד סבורה שמדינת ישראל מצויה בעיצומו של תהליך קריסה רחב-היקף המתחולל לנגד עינינו והכולל את מערכות המשפט, הצדק, החינוך, הביטחון, הקהילה, המוסר וכד' – תהליך שבסיומו נחפש כולנו תשובות אמיתיות.
לקבוצה הזו תשובות מעמיקות ורציניות לבעיות יסוד של העם היהודי בארץ ישראל, תשובות שבאו לאחר הגות ובחינה שנמשכו כ-7 שנים ובהן נבחנו כתבי הגות ופילוסופיה שונים אשר כללו את כתביו של הרב קוק, את כתביו של לוחם הלח"י שבתאי בן-דב וכתבים נוספים ואשר בסיומם הועלו על הכתב ע"י מוטי קרפל, הוגה הדעות הראשי של התנועה, בספרו "המהפכה האמונית – קריסתה של הציונות ועלייתה של האלטרנטיבה האמונית" –
(http://he.manhigut.org/component/option,com_mosforms/mosform,3/Itemid,162/)
גם אני, תושב עירך פ"ת, חילוני, בעלים של חברה להנדסה, ראיתי לנכון לקרוא ולערוך "סיעור מוחות" עצמאי בטרם חרצתי את דינה של הקבוצה הזו לשבט או לחסד. מומלץ גם לך ולקוראיך.
שלך בכבוד,
הממשיך לקרוא בעניין רב את כתביך,
עמנואל גרטל
פתח-תקווה, עין-גנים
את הפשיסטים היהודים אני מתעב
יותר מאשר את המחבלים הפלסטינים
אהוד שלום,
אני אנסה בעזרת יוליאן טובים, המשורר היהודי הפולני, להסביר לך למה לדעתי שלמה ניצן עוסק במעשי הנבלה של המתנחלים הקוצצים עצי זית ולא במחבלים.
אמר יוליאן טובים: "איך יודעים שאני פטריוט פולני אמיתי – שאת הפשיסטים הפולנים אני מתעב יותר מאשר את הפשיסטים של עמים אחרים."
עכשיו אני אסביר, כי מה לעשות – בצד ימין, מרוב אהבת ישראל, הראש לפעמים עובד לאט. המחבלים מבחינה צבאית הם בעייה שלנו אבל מבחינה אנושית-מוסרית הם בעייה קשה של החברה הפלשתינית. המתנחלים שמתעללים בפלשתינאים הם בעיה מוסרית איומה שלנו.
ההיסטוריה שאתה מתעד בצורה כל כך מעניינת, אינה רק מה שאירע לפני שנים. היסטוריה היא מה שמתרחש היום כאן ועכשיו. כשפעם ישאלו אותי הנכדים על התקופה האיומה בה אנחנו חיים מאז 1967, אני אגיד להם – היו גם אנשים אחרים כמו גדעון לוי, אמירה הס, יוסי שריד וזהבה גלאון ואני הייתי בצד שלהם. אני מסכים שזה אינו טיעון מספיק לבית הדין הבינלאומי בהאג אבל זה מה שיש לי.
אגב, מה דעתך על "נוהל חמור"?
יורם אפק
ליורם שלום,
אני ממש מקנא בך על אמונתך המוסרית העמוקה שהמחבלים שרוצחים בנו הם "בעייה" קשה לחברה הפלשתינית כמו שהמתנחלים הם "בעייה מוסרית איומה שלנו." פקח עיניך וראה, מרבית הפלשתינאים תומכים במחבלים וכולם יחד היו רוצים לראות אותנו לא כאן. מרבית הישראלים מתנגדים למתנחלים והיו רוצים להגיע להסדר שלום עם הפלשתינאים שיחייב פינוי עוד התנחלויות, וחלק מאיתנו אומר – את כולן. אבל משני הפתרונות הללו, רק הראשון הוא פתרון יציב וסופי, כלומר, שלא יהיו עוד יהודים בישראל. ואילו הפתרון השני, גם אם יושג וכל המתנחלים יחזרו לגבולות הקו, לא ישנה כהוא זה את מלחמת הטרור הפלשתינית נגדנו, כפי שקורה היום ביישובי עוקף עזה.
ובאשר ל"נוהל חמוֹר", לשם כך יש רשויות שיפוטיות וגם אפשרות להגיש תביעות מבחוץ. והצדקנות של האנשים, שאתה גאה להיות בצד שלהם, תספק ודאי עדויות לאותו בית דין בינלאומי כדי לביים משפטים נגד כוחות הביטחון המגינים על עצם קיומנו, ולעולם לא יתבעו שם לדין את אלה הקמים עלינו להורגנו, שהרי זה מגיע לנו בגלל "נוהל חמוֹר". צריך להשמיד אותנו בגלל חטאינו, והפלשתינים וגם הפָּרסים הם מטה זעמו של אלוהים, כמו בתנ"ך, וממש באותו אזור היסטורי, ואתה וחבריך הם הנביאים המוקיעים אותנו על "נוהל חמוֹר".
בקיצור, אדם לגמרי לא ימני כמוני עדיין מתעב את הטרוריסטים הרוצחים הפלסטינים הרבה יותר מאשר את המתנחלים הישראלים, להם הוא מתנגד מבחינה פוליטית, אך עדיין חרד לשלומם. אתה חושב אחרת. אתה מרמה את עצמך. אל תהיה גאה כל כך. ואל תהיה בטוח שהנכדים שלך יהיו גאים בך. אולי הם יהיו יותר מפוכחים ממך ולא ירמו את עצמם.
ואגב, ליוליאן טובים היו סיבות טובות מאוד לשנוא את הפשיסטים הפולנים. הם לא עזרו להשמיד פולנים. הם עזרו להשמיד יהודים. להשוות פשיסטים פולנים בעינֵי יהודי למתנחלים יהודים בעינֵי ישראלי – זו הגזמה היסטורית, לא?
בברכת ידידות,
אהוד
ברגע האחרון: התגלתה קורלציה בין גיזום השפם לצניחה בסקרים!
אתר האינטרנט "קשתות" יעלה לאוויר ב-1 בינואר 2006
עמותה עברית לתקשורת (יו"ר: פרופ' יקיר פלסנר) ומערכת הרבעון "קשת החדשה" (עורך ראשי: אהרן אמיר), הן היוזמות של אתר אינטרנט רב-תחומי בשם "קשתות". האתר יפרסם מאמרים מתוך החוברות של "קשת החדשה", וטקסטים אחרים שייועדו לפרסום בלבד באתר – במטרה ליצור קשר הדדי שוטף בין הכותבים בחוברות ובאתר לבין הקוראים והגולשים. האתר יעודד כתיבה ספרותית על ידי פרסום יצירות וטקסטים של כותבים צעירים ואחרים, ידועים וידועים פחות. בתחום האמנות החזותית, תתקיים גלריה וירטואלית שבה נציג עבודות של יוצרים מתחום הציור, הפיסול, הצילום, ובעתיד גם עבודות מתחום אמנות הווידאו. האתר, שיעסוק בתחומי תרבות וחברה, יספק מידע שוטף על פעילויות תרבותיות ואמנותיות המתרחשות ברחבי הארץ. ספרים חדשים, תקליטורים, הצגות, קונצרטים, סרטים, ומופעים למיניהם יזכו לסקירות ולביקורות על-ידי צוות כותבים. אנו פונים אליכם בבקשה לשלוח אלינו באופן שוטף, בדוא"ל ובדואר, חומרים ומידע רלוונטי מתחום עיסוקכם. נשמח לשמוע רעיונות והצעות להתייחסות באתר. מידע על אירועים ופרסומים חדשים אבקש להעביר לכתובת הדוא"ל: dala12@zahav.net.il
כתובת למשלוח חומרים בדואר: בשביל "קשתות", טאגור 38, תל אביב 69203. מקווה לשיתוף פעולה פורה, דליה ברונשטיין, עורכת ומנהלת אתר "קשתות". 03-5169621, סלולרי 052-2453799.
צהריים לשלושה ב"אורי בורי" ברחבת המגדלור בעכו
389 ₪ + 60 ₪ טיפ לאלינור שהם 449 ₪
על קברות הוריי אני עולה רק פעם בשנה בל"ג בעומר, שהוא יום האזכרה המשפחתי שבו הלך לעולמו סבי יהודה ראב, שזכה לחרוש לפני 127 שנה את התלם הראשון באדמת פתח-תקווה ולהיות היחיד מבין הנוכחים באותו מעמד שחי שבועיים במדינת ישראל ובדיעה צלולה.
על קברות הורֵי המסתורית שלי אני עולה פעמיים בשנה ולא משום שהיו יקרים לי יותר אלא שהם קבורים בבית הקברות צור שלום וזו הזדמנות לעשות טיול נחמד לַצפון, לעצור במשק שוורצמן בבת שלמה ולהצטייד ביוגורט מהטובים בארץ (4%) ובגבינות כבשים ועיזים, לאכול במסעדת "ארתור" שבתחנת הדלק המערבית בצומת קריית חיים, ליד האיצטדיון-לשעבר, ולשהות שעות אחדות במחיצת הצאצא הנוהג שלנו, שכבר היה יכול להוציא מדריך מסעדות ישראל ובעיקר בתל-אביב רבתי.
אני יודע שחלק מהקוראים אינם נוהגים ללכת למסעדות, ולכן אני משתדל לתאר בהרחבה חוויות קולינאריות, כי לדברי אחת הקוראות זו הדרך היחידה שלה לבקר במסעדה, ולא בגלל עוני.
השנה, בהמלצת הצאצא, החלטנו לחרוג ממנהגנו לסעוד ב"ארתור", והזמנו מקום לצהריים במסעדת "אורי בורי" ברחבת המגדלור בעכו. אין קל מלהגיע אליה. נכנסים לעיר בכניסה הראשית מצד מזרח, נוסעים עד לים, פונים שמאלה-דרומה ברחוב ההגנה הנכנס לתחום העיר העתיקה, ומגלים מצד שמאל ברחבת המגדלור את השלט "אורי בורי".
הושבנו במקום שרואים ממנו את הים וקטעי החומה. קיבלנו את המלצתה של אלינור החייכנית ובעל החוש הדרמטי לנהל את ארוחתנו בנינוחות, והלכו על ארוחת טעימות.
קנקן לימונענע (29 ₪) עם קנקן מים קרים ופלחי לימון וקרח קיבלנו מיד ואלה הירוו אותנו במשך כל הארוחה. כמו כן הוגשו קערית חמאת עשבים ושום ירוקה עם לחמניות חמות חומות מקמח כהה ללא הגבלה ועל חשבון הבית.
כשלוש מנות ראשונות קיבלנו שלוש צלחות: סשימי סלמון – פרוסות סלמון נא ברוטב סויה עם כדור סורבה ואסאבי ירקרק במרכזה (28 ₪). מנה מדהימה. אלמלא התביישתי הייתי מזמין עוד שלוש כאלה.
בצלחת השנייה סביצ'ה אינטיאס (28 ₪), פרוסות דג לבן בתחמיץ עם הרבה בצל יבש קצוץ דק. טעים.
בצלחת השלישית אנטי פאסטי (27 ₪) שהן פרוסות חציל, פלפל אדום או גמבה ופרוסות קישואים מטוגנות ומתובלות היטב, דומני גם כן בקצת רוטב סוייה, וטעימות מאוד.
למנה הבאה, מרק פירות ים על בסיס חלב קוקוס ובזיליקום עם תוספת עלי כוסברה קצוצים בצד (49 ₪) – נותרתי מכרסם פרוסות לחמניה בחמאה כי אני לא אוהב פירות-ים ולא מטעמי כשרות אלא מטעמי טעם וריח. גם רגלי צפרדעים אינני אוהב, ורגל קרושה של יהודים, וקרום חלב בימים שקרום היה קרום ולא רק מחזה נפלא של חנוך לוין. המסתורית והצאצא נהנו ממרק הקוקוס הגדוש שרימפים עגולים, קטנים וורודים. יש לציין שהמנות אינן גדולות, ומהקדרה נוצקו בדיוק שתי קעריות וכי המיסתורית ציפתה לשרימפים גדולים יותר, וישר מהים.
אלינור הנחמדה, בחיוכה המיסתורי, חיכתה כל פעם שנסיים סבב מנות, וכעבור זמן הביאה את הסבב הבא מתוך התחשבות בטעמינו השונים. וכך זכיתי בסבב השלישי בחצי פורל מעושן (51 ₪) ברוטב חרדל עם תפוחי אדמה קטנים אפויים וחצי בצל יבש אפוי בתנור עם הדג. מעולה. נמס בפה. זו המנה האהובה עליי ב"שצופק" התל-אביבי, וכאן היתה מעודנת ועסיסית יותר.
המיסתורית והצאצא השתתפו באכילתה של חצי מנת שרימפס שפוכים (50 ₪) בקערית טבעית של לב ארטישוק שהיה אפוי או מבושל, במרכז הצלחת, ועל הכל רוטב טימין. לדבריהם היתה המנה טעימה מאוד רק שהם אוהבים יותר שרימפים בכל מנה.
נותרו הצלחות שוב מנוגבות מכל חוץ מראש דג הפורל שלי (תמהני מהיכן הם משיגים פורלים דו-ראשיים למנות החצי?) ובינתיים גם ניגש אלינו אורי בורי גדול, שמן מאוד, זקן לבן יורד לו עד מותניים, נראה כמו המינגווי עם הבעה של טוב-לב, כשמח להשביע את תיאבונם של אורחיו ועובר משולחן לשולחן ועם היפנים הוא גם מצטלם. עכשיו יראו ביפן איך נראה ישראלי טיפוסי.
פעם ישבנו בבוקר, המסתורית ואני, בסימטת בתי הקפה הקטנים ברובע סן ז'רמן, קצת למטה מהכנסייה, בכיוון הנהר. שתינו קפה אוֹ לֶה עם קרואסון. לראשי היה כובע מצחייה כחול של מלחים, עישנתי מקטרת. לפתע שמענו מתקרב מלמול של עברית. בחצי מבט ראינו חבורת ישראלית קולנית פוסעת במרכז הסימטה ואחד מהם מחזיק בידו מצלמת וידאו ומנציח את אורחות חייהם של הצרפתים. מיד נשתתקנו כי הצרפתית שבפינו אינה מי-יודע-מה, וראינו אותם עוברים על פנינו ומצלמים, בייחוד אותי, כמו בגן-חיות, בתור צרפתי טיפוסי בבוקר. ואת הווידאו ודאי הראה לחברים ולמשפחה בבת-ים.
נחזור לאורי בורי. מסרנו לו שבחים וגם מסר לנו את האי-מייל שלו כדי שנוכל לשלוח לו את המכתב העיתי. והנה הביאה אלינור הנחמדה, בחיוכה המיסתורי, עוד שתי מנות: אצלי הניחה חצי דג בס פורצ'יני בשמנת, או אולי במשהו קרוב יותר לקרם בשמל, ובפטריות (53 ₪) ואצל המיסתורית והצאצא, גם כן בצלחת גדולה, חצי מנה של בשר סרטנים בשמנת ואצות (54 ₪). ולכל אלה תוספת של תפוחי-אדמה קטנטנים ואפויים, חצאי בצל יבש אפויים אף הם, והטוב ביותר, פרוסות בטטה מטוגנות על קליפותיהן ומיובשות אחר-כך קצת בתנור, והיה להן טעם של צ'יפס מתקתק ופריך בקצה, ועסיסי בתווך. ואם איני טועה, הכול בשמן זית.
טוב. בנקודה זו שבענו והחלטנו שאפשר לעבור למנות האחרונות. הצאצא קיבל סורבה עראק, כדור אחד קטן אבל טעמו היה מדהים. יכול הייתי לחסל חמישה. מה מחירו איננו יודעים כי שכחו לכלול אותו בחשבון ורק כעת אני שם לב לכך. וכן גביע שטרויזל תות (20 ₪) בגביע בגודל בינוני, בתחתיתו מצע חתיכות תות-שדה מבושל קלות ועטוף בג'לי, מעליו פירורי עוגה וקצפת שמנת-וניל לא אוורירית מדי, אולי נוטה יותר לפודינג. טעם מעולה.
כפי שנאמר לנו, הארוחה נמשכת כשעה וחצי, לנו לקח שעתיים. הסועדים נותנים רק הנחיות כלליות מה לא אוהבים, והשאר נתון לשיקול דעתה המוצלח של המלצרית. מחייבים רק על מנות שנאכלו. אם משהו לא מוצא חן, אפשר להחזיר למיטבח. אם רוצים לאכול שעתיים וחצי, אין בעייה. המיבחר גדול. החשבון 389 ₪, והשארנו כאמור 60 ₪ טיפ לאלינור הנעימה, ס"ה 449 ₪.
מאחר שזו ארוחת טעימות, המנות אינן גדולות, אבל לארוחה רגילה עם מנת פתיחה, מרק, מנה עיקרית, קינוח ושתייה, המחיר לשלושה עשוי להיות לא פחות יקר.
אורי בורי, מסעדת דגים ופירות ים (אין בשרים!), עכו, רחבת המגדלור, רחוב ההגנה. טל. 04-9552212. פקס 04-9911198. המחיר אינו כולל טיפ. רצוי מאוד להזמין מקומות מראש ולא לבוא לחינם. פתוח בשבתות אבל גדוש. לא, לא דרשנו וגם לא עשו לנו שום הנחה וגם אין לנו שום טובת הנאה מהכתיבה על מסעדות. כותבים רק משום שזה קרה וזה מעניין וגורם הנאה וזה גם חלק מהחיים בארץ-ישראל. הטיול אחר-כך בסימטאות השוק היה מאוד מאכזב.
שתו רק מיץ תפוחי-זהב טרי!
"מין סוג של יתמות..."
התנצלות על ערב ה-29.12.05 במוזיאון גוטמן
חלק מן הפונים טלפונית למוזיאון נחום גוטמן בהזמנת מקומות לערב "פתחתי פה למצויירים" על נחום גוטמן שהתקיימה ביום חמישי שעבר, קיבלו תשובה שאין כבר מקומות, בעוד אשר מי שלא שאל ובא ישירות לערב עצמו מצא לעצמו מקום ללא בעיות.
מוסף "גלריה" של "הארץ" אמנם הודיע ביום 28.12.05 כי "ערב לציון 25 שנה למותו של הצייר והסופר נחום גוטמן, שיתקיים במוזיאון נחום גוטמן מחר בשעה 20.00, הוא הראשון ברצף אירועים ותערוכות לזיכרו של הצייר." – אך כפי שאתם שמים לב, את שמם של חמי גוטמן, אהוד בן עזר, ושל השחקנית שגילמה בחן רב את גוטמן באותו ערב, יפעת אבי-צדק-קלפה, לא הזכירו, ולא בכדי. זה שנים שבן עזר מוחרם כמעט לגמרי במוסף "גלריה", כנראה משום שבשעתו לא הסכים לשתף פעולה בראיון טלפוני שערכה עימו העיתונאית שירי לב-ארי, בכך שיעביר ביקורת שלילית על המכון לתרגום ספרות עברית ולא ציטטה ממנו דבר.
ההזמנה הצבעונית היפה, שחלק מהאנשים קיבלו ישירות מהמוזיאון באי-מייל, לא הודפסה כהזמנה ולא הגיעה בדואר אלא למתי מעט, ובצורה עלובה בשחור-לבן, כמו מצילום במכונת שיכפול. לא היתה שום מודעה על הערב בעיתונים. מחלקת יחסי הציבור של המוזיאון הצליחה בכך שלא נתפרסמה כמעט מילה אחת על הערב בכלי התקשורת. ואילו על הערב עצמו אפשר ללמוד מהתרשמות שנשלחה לבן עזר עוד באותו לילה:
"הי אהוד. כרגע חזרתי ומיד אני חייבת לכתוב את רשמיי. נהניתי מאוד מההרצאה שלך, מההגשה של יפעת וכמובן מגוטמן. אני גם חייבת להביע את התמיהה על אופן ניהולו של הערב. אף מנהל מחבורת המנהלים לא פתח בדברים ולא הציג את המשתתפים, לא היה נוכח אפילו אחד מצוות ההדרכה של המוזיאון, מה, הם כבר יודעים הכול על גוטמן? לא הדליקו נרות חנוכה למרות שהכינו חנוכייה, מין סוג של יתמות..."
נכון. ומר א. בן עזר יודע שאיש מכם לא יאמין – אבל זו היתה הפעם הראשונה שהואילו להזמינו להרצות על נחום גוטמן במוזיאון גוטמן מאז ייסודו לפני כשבע שנים, למרות שמחוץ לבני-משפחתו של גוטמן, ולשלמה שבא, אולי אין עוד בארץ מי שמכיר את חייו ויצירתו כבן עזר, שכתב מפי גוטמן את האוטוביוגרפיה שלו "בין חולות וכחול שמיים" ערך את "אלבום נחום גוטמן", וחלק ניכר מהכתוביות הקבועות במוזיאון לקוח מ"בין חולות וכחול-שמיים". בדרך-כלל הרצו במוזיאון על גוטמן, פתחו חגיגות ותערוכות וכתבו בספרי-התערוכות – אנשים הרבה יותר חשובים ממר בן עזר, שכמובן הסתמכו שוב ושוב על "בין חולות וכחול-שמיים", לעיתים מבלי להזכיר את המקור.
נוסח הרצאתו של מר בן עזר, שגם נמצא רובו בספר היובל לנורית גוברין, יישלח, חינם כמובן, בקובץ אי-מייל לכל דורש; ומר בן עזר גם ממליץ לרוץ ולראות בטרם תיסגר את התערוכה "איורים עבריים, הספר העברי המאוייר לילדים, העידן הבינלאומי 1900-1925" שאותה אצרה בצורה ממש מושלמת איילה גורדון, וגם כתבה את ספר התערוכה המעולֶה שראוי לקנותו.
הסופר פארוק מואסי על התשלומים עבור שאילות בספריות
אהוד היקר, שלום רב,
אני מרגיש שיש קיפוח בחלוקה, ואודה לך אם תפעל למען הצדק בחלוקה: סופרי ילדים מקבלים את חלק הארי, בעוד שהספרות של השירה, הפרוזה והביקורת בספרות למבוגרים, לא מקבלת כיאות. לדוגמה: סופר אחד שיש לו 5 ספרי ילדים שהם אודות האותיות ווווו קיבל השנה 12,000 ₪ ברוטו בעוד שאני אישית, שמגיעים ספריי לחמישים, קיבלתי רק 2,100 ₪.
פניתי למנהל המחלקה לספריות במשרד החינוך, ויקטור בן-נעים, והוא אמר שהטענה שלי צודקת אבל אין באפשרותו לשנות... כי השינוי יבוא על-ידי המוסמכים בדבר.
לבדיקתך והתייחסותך,
פארוק מואסי
לפארוק היקר שלום רב,
למיטב ידיעתי את חלק הארי של התמלוגים מקבלים דווקא סופרי הפרוזה למבוגרים ובייחוד כותבי רבי-המכר, אמנם רק עד "גג" מסויים. ספריהם של סופרי הילדים והנוער מהווים את רוב השאילות בספריות הציבוריות, אבל מאחר שהם מעוטי עמודים, הניקוד שלהם נמוך יותר והם צריכים מיספר רב יותר של שאילות כדי להשתוות לרומאנים למבוגרים. בעצם רק רבי-המכר של ספרות הילדים והנוער זוכים להגיע לאותו "גג" כמו ספרות המבוגרים. התנהל על כך מאבק ממושך בתוך אגודת הסופרים. לפני כעשרים שנה הייתי קשור ליוזמה של הסדר התשלומים לסופרים, בתקופת פרס כראש-ממשלה ובעידודו, בהיותי אז יו"ר הוועדה המקצועית של האגודה יחד עם שולמית לפיד שהיתה היו"ר, עו"ד אלי זוהר שהיה היועץ המשפטי של האגודה, ובקי פריישטאט, עוזרתו של פרס לענייני תרבות. במשך השנים הרגשתי חצוי בדיונים באגודה, כי אני שייך לשני הסקטורים, למבוגרים ולקטנים, אבל בדרך כלל עמדתי לצד סופרי הילדים והנוער, שלדעתי דווקא הם המקופחים.
קביעת המפתח, שהוא הניקוד לכל סוג יצירה, נתונה בידי אגודת הסופרים העבריים, בתיאום עם המחלקה לספריות במשרד החינוך והתרבות שבראש עומד ויקטור בן-נעים. כל התשלומים נערכים לפי סקר שנתי מדגמי, אבל למיטב ידיעתי הספרים בערבית הם סקטור נפרד, משום שאינם נמצאים בפועל ובסקר בספריות העבריות, ולכן לגביהם יש תקצוב נפרד וסקר נפרד, וכל אלה אינם תלויים באגודת הסופרים העברים, שזה שנים רבות גם אינני ממלא בה תפקיד.
הדרך לשיפור התשלומים היא אפוא שתלחצו להגדלת התקציב עבור שאילת הספרים בסקטור שלכם, ואולי מי מן הח"כים, לא רק הערבים, יסכים לפעול לקידום הנושא.
בברכת ידידות,
אהוד בן עזר
הסבר בקשר לחלוקת תשלומים לסופרים על שאילות ספריהם
בספריות הציבוריות בשנת 2005
כל תפוצת הסופרים של "חדשות בן עזר" וסומליו"ן קיבלה באי-מייל את ההודעות ואת הטפסים לקראת חלוקת התשלומים מהספריות לשנת 2005. למי שלא שם לב לכתובת, הריהי שוב: המחלקה לספריות, מינהל התרבות, משרד החינוך התרבות והספורט, רח' כנפי נשרים 22, ירושלים 91911 או לפקס: 02-5601498. צריכים לשלוח את ההצהרה רק מי שיצאו ספרים חדשים שלהם במהלך שנת 2005 או מאז הצהרתם הקודמת, או מי שטרם שלחו הצהרה בעבר. באשר לאישורי מס וכדומה, תִפנה המחלקה לספריות אישית לכל סופר, באם שוּנה מעמדו, כאשר יגיע מועד התשלום. כמובן שמי שיקבל בשנה הקרובה אישורים חדשים על ניכוי מס במקור, כדאי שיקדים לשלוח לאותה כתובת. מועד התשלום המשוער לשנת 2005 הוא נובמבר 2006.
לדברי ויקטור בן נעים, מנהל המחלקה לספריות, קוצץ כוח האדם של המחלקה בשני עובדים ולכן למרות שהסכום עבור 2004 הגיע בזמן סביר, נמשכה יותר מהרגיל עבודת החלוקה שלו לפי הסקר של אותה שנה.
זה כשלושים שנה עומד ויקטור בן-נעים בראש המחלקה לספריות וגם ממונה על חלוקת התשלומים לסופרים מאז הושג ההסדר. תחילה היו בינינו חילוקי דיעות חריפים שהגיעו עד לישיבה בוועדת החינוך של הכנסת, כאשר חלק מהסופרים ביקש שאקו"ם תגבה עבורו את התשלומים, ואילו אבנר שלו, שעמד אז בראש האגף לתרבות במשרד החינוך, לא הסכים להוציא את קביעת הזכאות ואת עצם החלוקה מידי משרד החינוך. מכל מקום, דומני שעל עבודתו המסורה של ויקטור בן-נעים במשך עשרות השנים למען חלוקת התשלומים לסופרים מגיעה לו תודה בשם כולנו. הקשר שלי איתו הוא כבר על בסיס של ידידות אישית רבת שנים.
אהוד
"הפורשים" חוזרים
בתקופת המנדט הבריטי, בייחוד בשנותיו האחרונות, נקראו אצ"ל ולח"י בשם אירגוני "הפורשים" וחלק מאיתנו, גם הורינו, כינה אותם בפשטות טרוריסטים. כן, כך הם ניראו לפני כ-60 שנה בעיני רוב היישוב היהודי המאורגן, שמאל וימין, שסר למרות המוסדות הלאומיים, הנהלת הסוכנות היהודית ומפקדת ההגנה.
לימים נשכח והושכח הכינוי "פורשים" כמו גם טעם הגנאי שלו, אך הנה זכה לתחייה מצד אותו מחנה: שרי הליכוד "הפורשים" מממשלת ישראל בתקופה שמחייבת דווקא נשיאה משותפת באחריות. הטיפשים האלה מאפשרים לשרים חדשים ממפלגת "קדימה" לצבור מוניטין וניסיון, וגורעים בכך עוד כמה מנדאטים מרשימת הליכוד שרוב מצביעיה שעדיין נותרו מתנגד לפרישה מהממשלה. ככה זה כשנתניהו. במבט לאחור נראה עד כמה מוצדק ונבון היה צעדו של שאול מופז שעבר ברגע האחרון ל"קדימה", ועד כמה לא חכם היה צעדו של שר החוץ סילבן שלום שנשאר בליכוד. נראה שהוא לעולם לא יחזור להיות שר חוץ או שר בכיר כלשהו, אף לא בתוכנית "ארץ נהדרת" שהיא – חוץ ממנו, המפסידה העיקרית ממהלכיו הלא-חכמים.
בספריית הילדים והנוער בבית-ספיר בכפר-סבא
מתקיימות תצוגה ומצגת מספריו של נחום גוטמן
במלאות 25 שנים למותו
לפרטים אפשר לפנות לענת פאר יפרח
מנהלת ספריית הילדים, בית-ספיר
טל. 09-7640844
משוררים וסופרים נדהמים מאי-הכללתו של בול אסתר רַאבּ
בסדרת בולי המשוררות העבריות העומדת לצאת בספטמבר 2006
מר יצחק גרנות
מנהל תחום הדפסת והנפקת בולים
השירות הבולאי, רשות הדואר
שדרות ירושלים 12, ת.ד. 98414
תל-אביב-יפו 61080
טל. 03-5123933. פקס 03-5123901
הנושא: בול אסתר ראב
בעקבות אי-הכללתה של המשוררת אסתר ראב בסדרת המשוררות העבריות התעורר גל של השתאות ותדהמה, זאת בלשון המעטה, בקהילייה הספרותית בישראל. אודה לך אם תזמן בהקדם האפשרי פגישה עם נציגי הסופרים כדי לדון באפשרות לתקן מיד את הטעות, כי אליי מגיעות מדי יום תגובות נוספות של סופרים ולא אתפלא אם הנושא גם יעורר עניין ציבורי ותקשורתי. אבקשך לקרוא בעיון את החומר המצורף כאן. ובאשר לבול עצמו, כל החומר מצוי בידי.
פנייתן של המשוררת ש. שפרה ופרופ' נורית גוברין
שמעתי מפיו של אהוד בן עזר, כי רשות הדואר בהתייעצות עם אגודת הסופרים מתכוונת להנפיק סדרת בולים ועליהם דיוקן של משוררות עבריות. נדהמתי כשהסתבר לי כי שמה של המשוררת אסתר ראב נפקד מן הרשימה. אסתר ראב היא משוררת נפלאה, המשוררת הארץ-ישראלית הראשונה, ששיריה וסיפוריה מדובבים את קסמי המקום על מראותיו, קולותיו וניחוחותיו. לא יעלה על הדעת שאגודת הסופרים – אם עודנה מכבדת את התואר "העברים" – תיתן יד להשכחתה של אסתר ראב. אומנם שיריה של אסתר ראב הם המשמרים את זיכרונה, ואף על פי כן צדק צריך גם להיראות.
אני מקווה בכל ליבי שעדיין אפשר להעביר את רוע הגזירה, להשיב למשוררת, שבעיניי היא אם השירה העברית הארץ-ישראלית, את עטרתה, ולהוסיף את שמה לראש רשימת הדיוקנאות.
בכבוד רב
ש.שפרה, פרופ' נורית גוברין מצרפת גם היא את שמה למכתב.
פנייתו של המשורר משה דור
רק במאוחר נזדמן לי להיוודע על העדר דיוקן של אסתר ראב בסידרה החדשה של בולי משוררות. איני יודע אם זו תוצאה של בורות או של כסילות, או של אטימות בעלי השררה ומקבלי ההחלטות כלפי התופעה של ספרות שהולדתה ועיצובה בארץ. אך יודע אני, כי העובדה שקרה כדבר הזה היא שערורייה.
אבקש לצרף את שמי לרשימת המוחים.
בברכה
משה דור
דברי הסופר יהושע קנז על עטיפת כרך "אסתר ראב / כל השירים"
"קריאה בשירים אלה (של אסתר ראב) היא חווייה ארץ-ישראלית, ים-תיכונית, חווייה אמנותית ממדרגה גבוהה שהמשוררת אסתר ראב היא אולי הראשונה אשר נתנה לה ביטוי כה עז וטהור."
הסופר שמאי גולן: "לא ייתכן שמשוררת בשיעור קומתה תיעדר!"
לאהוד בן עזר ידידי שלום רב,
מיד בהיוודע לי כי אסתר ראב לא נכללה בסדרת הבולים של המשוררות העבריות, העומדת להופיע בספטמבר 2006, פניתי, כנציג הסופרים בהנהלת אקו"ם, אל יו"ר אגודת הסופרים העברים מר בלפור חקק, והעמדתי אותו על האבסורד שבדבר. הלא אסתר ראב היא הראשונה במעלה במשוררות הארץ-ישראליות שנולדו בארץ הזאת, שעלה בידה בספר שיריה הראשון "קמשונים" (1930) לתאר ולעצב בשיריה את הנוף הארץ-ישראלי בצורה מקורית ומיוחדת, אף מעצם העובדה שנולדה בנוף זה וגדלה בשפה העברית מאז ינקותה.
שיריה עשו רושם רב על הקוראים, ואף השפיעו על דרך התיאור של נופי הארץ בשירי המשוררים הצעירים ממנה. ולא ייתכן שמשוררת בשיעור קומתה תיעדר מסדרת בולים זו.
לפיכך הצעתי לו לקיים פגישה עם הממונה על הפרוייקט בשירות הבולאי, שבה ישתתפו מספר יוצרים הבקיאים בייחודה ובגדולתה של אסתר ראב בשירה העברית, על מנת לשכנע לצרף אותה לרשימה של המשוררות בסדרת הבולים. במיוחד אף לאור העובדה שהשנה ימלאו בדיוק 25 שנה לפטירתה.
הריני מקווה שהפגישה החשובה אכן תתקיים בקרוב, והשירה העברית תזכה שהעוול יתוקן.
בברכת ידידות,
שמאי גולן
פנייתו של המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים
למר יצחק גרנות, מנהל תחום הדפסת והנפקת בולים, השירות הבולאי, רשות הדואר
הנדון: הפקת בול אסתר רַאבּ בספטמבר 2006, במלאת 25 שנה לפטירתה
חשוב לי שתדע שפרסום שמות המשוררות העבריות, שנבחרו להופיע על בולים, באיגרת שלי לחברי אגודת הסופרים העברים, עורר גל של תגובות. בעיקר יש ביקורת על כך שמקומה של המשוררת העברית הארץ-ישראלית ה"צברית" הראשונה – אסתר ראב (1894-1981) נפקד ממנה, מה גם שבספטמבר 2006 תימלאנה 25 שנים לפטירתה.
אני משער שלא קל לפתוח את הרשימות ולהיערך אחרת. אך אני מבקש מאוד כיו"ר אגודת הסופרים העברים לעשות מאמץ ולהוסיף את הבול של אסתר ראב לסידרת המשוררות העבריות, כדי שייצא מתחת ידינו מוצר שנוכל כולנו להשתבח בו. אוכל להעביר לכם כל חומר נוסף על אודותיה הן לשם הדיון בנושא והן לעיצוב הבול עצמו.
נעמי בן-גור, סופרת לילדים ולנוער
בורות, טמטום או אני לא יודעת איך לכנות את ההתעלמות הבולאית מאסתר ראב, משוררת ארצישראלית מופלאה וייחודית. כנראה שההתעלמות עוברת במשפחתכם בגנים. אני מודה לפרופ' רות קרטון-בלום מהאוניברסיטה העברית שבזכותה נאסרתי בנופיה של אסתר ראב. אני מקווה שעל אף הכל הם לא יצליחו to rub her out –
נעמי בן-גור
פרופ' גרשון שקד: מסכים לכל יוזמה לטובת המשוררות החשובות
לאהוד שלום,
אני ודאי מסכים לכל יוזמה שתהיה לטובת הספרות העברית בכלל ולטובת המשוררות החשובות שלה בפרט.
בידידות,
גרשון שקד
המשורר אהרן אמיר: בלב שלם אך מורתח
אהוד יקירי,
בלב שלם אך מורתח אני מצטרף לקהל התובעים את עלבונה של השירה העברית נוכח היעדר דמותה של אסתר ראב מסדרת הבולים האמורה להעלות ולכבד את זכרן של משוררות ארצנו.
אהרן אמיר
המתרגמת והעורכת הלית ישורון: מתקשים לעכל את השועלה הרעבה
אהוד שלום,
כמה סימפטומאטי שמשמיטים את שמה של אסתר ראב משמות המשוררות הגדולות שלנו. כנראה שעד היום מתקשים לעכל את השועלה הרעבה הזאת.
צרף את שמי לרשימת המוחים.
תודה,
הלית ישורון
דבר היו"ר בלפור חקק: שאכן המעוות יתוקן
אהוד,
חשוב שתדע שאני מאוד מעריך את הנחישות שלך במאבק למען אסתר ראב, ואשמח לתרום ככל שאוכל שאכן המעוות יתוקן.
בברכה,
בלפור חקק
יו"ר אגודת הסופרים העברים
המשורר חיים נגיד: מוזר ומשונה כאחת
לאודי שלום רב,
תוך כדי קריאת התגובות שהתפרסמו במכתב שהואלת לשגר אליי, בעניין אי הכללת דיוקנה של דודתך אסתר ראב בסדרת הבולים של המשוררות העבריות שעומדת להנפיק רשות הדואר, אמרתי לעצמי שאיני מופתע כלל. שהרי כידוע לך וגם לי, בימינו אלה – גילויי בורות בתולדות עמנו בעת החדשה, בשפתה ובתרבותה, ולא רק בתולדות השירה העברית, הם לחם חוקנו יום יום וערב ערב, בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, בראש חוצות ובין כתלי בית הספר. למען האמת, כך אמרתי לעצמי תוך כדי קריאה, ייתכן שהייתי מופתע אילו קרה ההיפך, והפקידים הממונים ברשות הדואר היו נועצים בבני סמכא, קודם שקבעו את רשימת המשוררות העבריות שדיוקנן יונצח על בולי מדינת ישראל.
מה רבה הייתה הפתעתי כאשר חזרתי וקראתי את המכתב הראשון, ממנו למדתי כי המנהלים של רשות הדואר אכן נועצו במומחים – פרנסיה של אגודת הסופרים העברים, כאשר ערכו את רשימת המשוררות הנבחרות.
אם אכן תקפים דבריהן של ש. שפרה ופרופ' נורית גוברין, אל לנו להלין על אטימותם של בעלי שררה ומקבלי החלטות ברשות הדואר, כי לא מלפניהם יצאה השגגה. הם הלא פנו אל שומרי החותם של הספרות העברית, ונועצו אף נועצו בהם.
כלא מאמין למראה עיניי, שבתי וקראתי עתה את שאר המכתבים שבמיילך, והנה הגעתי אל איגרתו של יו"ר אגודת הסופרים העברים, הפונה אל הממונה על הדפסת והנפקת בולים ברשות הדואר, וחוצב להבות בדרישתו להנציח את דיוקנה של אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית הראשונה, באותה סדרה.
איך כותב חנוך לוין במחזהו "יעקבי ולידנטל"? "מוזר ומשונה כאחת".
בתודה על חומר הקריאה המעניין, ולעתים קרובות המשעשע, שאתה מואיל לשגר אליי,
ובידידות,
ד"ר חיים נגיד
פרופ' ראובן שהם: תמיהה גדולה ומחאה
לאהוד שלומות,
אני מצטרף לתמיהה הגדולה ולמחאה על הוצאתה של אסתר ראב מרשימת המשוררות הזכאיות להנצחה באמצעות בול מיוחד לשמה וליצירתה. מי שאחראי לכך מגלה חוסר התמצאות קיצונית, וזה בלשון המעטה, בהיסטוריה של השירה העברית החדשה. יש לעשות ככל הניתן כדי שטעות מצערת זו תתוקן ודיוקנה של המשוררת העברית הראשונה ייכלל בסדרת בולים זאת.
בברכה,
פרופ' ראובן שהם
הסופרת רות אלמוג: זה באמת עובר כל גבול
אהוד,
צרף את שמי לכל פטיציה בעניין הבול של אסתר ראב. זה באמת עובר כל גבול.
רות אלמוג
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק שלושים ושלושה
נוצות. תוכניות אווירודינאמיות. (הוחרמו על ידי הבריטים?) חלום: אני שוקע באוויר הבוגדני. יותם הקַסָם
כדי לבנות אווירון, אמר צבי, עלינו לאסוף נוצות, שהרי ידוע כי נוצות הן חומר קל ביותר, מרחף באוויר, ובזכותן אין הציפורים נופלות במעופן.
נִבנֶה שלד של אווירון מקני-במבוק, שהם גמישים וחזקים. את הכנפיים נְצפה בנוצות. מלפנים נתקין פרופלור (המילה מדחף טרם נכנסה אז לשימוש) על ציר ארוך, והוא יונע בכוח רגלינו שלנו, הטייסים, היושבים באווירון פנימה כרוכבים על אופניים.
מלכתחילה ידענו כי התוכנית שלנו נועזת ומסוכנת עד מאוד, ועתידה לעורר התנגדות, ולכן שמרנו אותה בסוד כמוס. מאחורי פרדס הלימונים של אדון רובינשטיין, המרגל, לא רחוק מביתו של צבי, מצאנו פתח של ואדי חרב. קירות אדמה יבשה שנחתכו בשיטפונות וכמו מסתירים לועי מערות. בקעה רחבת ידיים ונטושה, סגורה גבעות משלושת עבריה, ורק צידה המערבי, הפונה לים, פתוח עד קצה האופק.
"כאן," אמר צבי ונעץ מקלו בקרקע הפריכה כמו איזה וַאסקוֹ די-גאמָה, "נתחיל לאסוף את החומרים לאווירון."
מצאנו שם מעֵין מערה קטנה, ששיחי קוצים אחדים כיסו את פתחה, והתחלנו לאסוף בה נוצות. נוצות של תרנגולות ופלומות של ציפורים נמצאו אמנם בשפע, אבל צבי אמר שהן אינן חזקות דיין למוטות הכנפיים, ויהיה אפשר לצפות בהן רק את דפנות המטוס. לכן עלינו לחפש היטב בחצרות ובכל מקום נוצות גדולות של אווזים וחסידות ונשרים. מצאנו גם וִינטלטוֹר נטוש במחסן שבחצרו של אדון רובינשטיין, וצבי החליט כי בינתיים נתייחס אליו כאל פרופלור של מֶסֶרשְמִידְט גרמני. היתה נחוצה לנו גם רצועת-גומי חזקה כדי שיהיה אפשר לסובב באמצעותה את הפרופלור, או שנעשה זאת באמצעות ידית וגלגל-שיניים או כפי שהסברתי קודם, באמצעות מערכת פֵּדַלִים (גם במילה דוושות טרם השתמשנו אז) של אופניים, אבל אז תהיה בעיה כי לפחות אחד מאיתנו יצטרך לשבת מן הצד, אלא אם כן... טוב, לא אטריד אתכם יותר מדי בפרטים הטכניים.
בניין המטוס העסיק אותנו תקופה ארוכה. מחוץ לאיסוף קני-הבמבוק והנוצות, שקדנו כל אחד בביתו על הכנת תוכניות. שִרטטתי כחמישה סוגים של אופניים-בתוך-מטוס עם אפשרויות לתמסורת-צד. באחד מציורי הדגמים נמצא הטייס במצב שכיבה, רגליו מניעות את הפדלים וידיו נוהגות במטוס כשעיניו צופות קדימה. צבי, שהעדיף את תורת החישוב, עשה חישובים רבים בקשר לאורך מוטות הכנפיים ומִספר סיבוביו של הפרופלור בדקה. יחד למדנו מתוך השרטוטים שנדפסו ב"הטכנאי הצעיר" את דרך פעולת ההגאים של המטוס, הגה-גובה והגה-כיוון, מעלה-מטה ולצדדים. אווירוֹדִינַאמיקה (כמו מֶמְבְּרַאנָה ומילים חזקות אחרות שגילינו) היתה מילת קסם, כאילו בכוחה בלבד להעיף חפצים לשמיים.
חיפשנו את עץ הקַאוּצ'וּק שהופיע בספרי הרפתקאות שקראנו. רצינו לפצוע את קליפתו ולהפיק ממנה שרף, וממנו לייצר גומי לרצועה הגמישה שתאגור אנרגיה סיבובית ותפעיל את הפרופלור של האווירון שנִבנֶה. חיפשנו בחלקת עצי הפרי הניסיונית שנטע דודי אלכס באחוזת פלז ושהיו נטועים בה עצים טרופיים וסוב-טרופיים, מנגו, אבוקדו, אנונה, אפרסמון, דובדבן, חבוש, אפרסק, אגס ושסק – אבל את עץ הקאוצ'וק לא מצאנו שם ולא בכל רחבי האחוזה, וגם לא בפרדס הלימונים של רובינשטיין המרגל, למרות שידענו כי לנאצים היתה בעיה קשה מאוד להשיג גומי לייצור הטַאיֵירים, הצמיגים. רק טבעי אפוא אם מרשל האווירייה הרמן גֵרִינְג שלח עץ קאוצ'וק לאדון רובינשטיין כדי שיספק ממנו בחשאי גומי לתעשיית הצמיגים למטוסי המֶסֶרשְׁמִידט של הלוּפְטוָאפֶה.
פצענו באולר קליפה של עץ כמו שעושים העבדים באפריקה, עץ חרוב, וניסינו לחלוב ממנו את השרף. אם מפרי החרוב עושים דבש חרובים צמיג, מקליפתו ודאי יֵצא משהו חזק יותר, כמו הקאוצ'וק, אבי הגומי.
באחד החופשים נסע צבי לשבועות אחדים אל דודתו שגרה בתל-אביב. כדי שלא נפסיד זמן החלטנו כי נחליף בינינו תוכניות בדואר וכל אחד מצידו ישקוד על שִכלול והמצאות. מִצְבי קיבלתי מכתב אחד שכולו חישובים מסובכים שלא הצלחתי להבינם, ומשפטים כמו:
"האווירון יוכל לטוס בשמיים פַּיי בריבוע רק אם תהיה רוח חזקה מאוד נגדו, כמו טַיַיארָה יחסית לאוויר."
טאיירה פירושה בערבית אווירון, ואילו אנו כינינו בשם זה את מה שקרוי היום עפיפון. היינו מתקינים את הטאיירה ממְשׁוּשֶה של קני-סוף שנחתכו בזהירות לאורכם ונקשרו היטב יחד באמצעם, מצוּפּים בנייר צבעוני דק, שוליהם מודבקים נייר גזור ומרשרש וכך גם הזנב הארוך העשוי חבל מצופה לשונות-נייר, והוא נועד גם לייצב את הטאיירה באוויר.
עיקר המומחיות היה בהתקנת המִיזַאן, אותה נקודת-איזון בה נקשרים שלושה חוטי השׁפָּגט הקצרים של הטאיירה אל החוט המרכזי שאורכו עשרות מטרים והוא מגולגל בסליל עבה על מקל קצר. אם המיזאן אינו מדוד ועשוי נכון, לעולם לא תמתח הרוח ותרים את הטאיירה שלך לגובהי שמיים.
אבא עצמו שקד איתנו שעות על התקנת המיזאן, שאת עשייתו זכר מילדותו במושבה לפני מלחמת העולם הראשונה. כבר אז היו מעיפים טאיירות.
אני שלחתי לצבי את תוכנית הדגם האחרון של אופניים-מטוס או מטוס-אופניים ששרטטתי בשקידה רבה בסרגל ובמחוגה במשך יום תמים (ושרטוטים אלה אשמו לא במעט בהחלטה שהתקבלה בבוא הזמן לשלוח אותי ללמוד בבית-הספר המקצועי "שבח" בתל-אביב), ומה רבה היתה אכזבתי כאשר חזר צבי מן החופש והתברר כי מכתבי כלל לא הגיע אליו. הייתכן כי שיקר לי? קשה להניח כי המכתב הלך לאיבוד בדואר. תעלומה.
ורק לאחר שנים רבות עלה בדעתי כי אולי התעוררה תשומת-לב ה-סִי.אַי.אֵי., זו הבולשת הבריטית, למראה המעטפה הכרסתנית שהיתה מלאה שרטוטים מוזרים ומדויקים והם החרימו את מכתביי מחשש שזוהי תוכנית סודית של הטרוריסטים.
לצבי היה כבר אז הסבר בדוק: אדון רובינשטיין, המרגל הגרמני, מנסה לעלות על עקבותינו.
לימים ביקרתי באִימְפִּירְיַאל ווֹר מְיוּזִיאוּם, מוזיאון המלחמה של האימפריה הבריטית, הנמצא בלונדון. בחלל הכניסה המקורה, בחצר גדולה שיציעי הקומות העליונות פונים אליה, התנוססה תצוגה מרהיבה של כלי-מלחמה משתי מלחמות העולם. טנקים ממלחמת העולם הראשונה שעד כה ראיתי רק בסרטים, מטוסים עתיקים שטסו בשמיה של ארץ-ישראל במלחמה ההיא, והם תלויים בחלל הגדול, וגם מסרשמידט גרמני, ספּיטפַיֵיר אנגלי, מטוסי סילון ראשונים של בנות-הברית, מטוסים-ללא טייס וטילֵי יו-2 גרמניים שנשלחו לעבר אנגליה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. לכלי-הנשק הישנים הללו, הנטועים בהיסטוריה, היתה עליי השפעה מאגית, כחפצי-קדושה חילוניים, בכל אחד מהם ספוגות זעקות, פציעות והרג של עשרות אלפי חיילים במרוצת אלפי קרבות.
לאחר שהתבוננתי בטנק של פילדמרשל מונטגומרי מהמידבר המערבי במלחמת העולם השנייה, ועברתי בדגם של החפירות ממלחמת העולם הראשונה, עלה בדעתי שאבקש לראות את ארכיון הבולשת הצבאית הבריטית בשנות שלטונה האחרונות של אנגליה בארץ-ישראל. חיפשתי בו את שם משפחתנו, ומה רבה היתה תדהמתי שלא רק אבי ודודיי וסבי רשומים שם (אמנם לא בתור טרוריסטים, כפי שהיו מכונים אנשי האצ"ל והלח"י) – אלא גם שמי! – שהייתי אז סתם ילד! – ולפי מפתח המסמכים אף הוציאו לבקשתי מהארכיון את המעטפה הכרסתנית ששלחתי לצבי ולא הגיעה אליו לפני חמישים שנה ויותר –
עם הבולים של ממשלת פלשתינה-א"י והכתובת של דודתו בתל-אביב בכתב-ידי הילדותי – ובתוכה נמצאים עדיין כל השרטוטים שלי! –
עובדי המוזיאון, המאופקים בדרך-כלל, היו נרגשים כל-כך לתגלית – שאמרו לי שישלחו על כך דיווח מיוחד למלכה! –
ובאמת לא עבר זמן רב וקיבלתי ממנה מכתב התנצלות אישי בחתימת ידה. זה קרה בתקופת שלטונו של אביה קינג ג'ורג' השישי, הסבירה לי במכתבה (אני זכרתי אותו כי היינו חוגגים בבית-הספר את ימי ההולדת שלו ושרים את ההִמנון הבריטי "אֵל מלך נְצוֹר"). דברים כאלה קורים. הנה אחד הסופרים שלנו כתב רומאן שלם מחליפת מכתבים שלו עם המלכה.
יום אחד אחר-הצהריים חזרנו מהספרייה העירונית, צבי ואני, ובמקום ללכת בכביש עשינו קיצור-דרך לבוא אל ביתו של צבי מלמטה, מצד פרדס הלימונים של אדון רובינשטיין. דרכנו עברה על פני פתח הוואדי שבו אספנו את החומרים לבניית המטוס. בדרך מצאתי שתי נוצות גדולות, אפורות, של חסידה או איזו ציפור-טרף גדולה (אותה תקופה יכולת עדיין לראות נץ או עיט – מרחף גבוה בשמיים, קופא על מקומו, נטוע בחלל הכחלחל-זהוב, משחֵר לטרף, לצניחת-פתע כחץ שלוח ממעל).
עמדתי ליד פתח ה"מערה" שלנו, בידי הנוצות שרציתי לצרף אותן אל המחסן הנסתר, ופתאום אמר צבי:
"אתה יכול לזרוק את הנוצות. לא צריך אותן."
"מדוע?" שאלתי. הייתי בטוח כי במוחו עלה רעיון אחר, מוצלח יותר, להרכבת המטוס.
"אף פעם לא נוכל לבנות את האווירון," אמר, "דבר כזה לא יוכל לעוף."
ניסיתי לדבר על ליבו, להוכיח לו, בנימוקיו שלו, בחישובים ובהסברים שרק אתמול, רק לפני כמה ימים שִכנע אותי בנכונותם – כי כדאי לנו להמשיך בבניית המטוס, כי אי-אפשר לדעת – אולי יש סיכוי, אפילו זעיר, שאכן יטוס, הלא רק לאחר שנבנה אותו נוכל לדעת זאת בדיוק –
והוא, באחת: גמרנו. לא יהיה אווירון. חבל על הזמן. יותר קל לפוצץ גשר או להוריד רכבת מהפסים. ובשביל אווירון אחד צריך בית-חרושת שלם שכמוהו אין בכל המזרח-הקרוב.
כך קראו אז לאזור – המזרח-הקרוב, ולא המזרח-התיכון.
במערב נטתה השמש לשקוע, וגוון חום כבד מאוד ומרגיע היה לכל הבִּקעה מסביב. האוויר היה שקוף כל-כך והגבעות ממול כה קרובות, כאילו אם רק נפרוש כפיים ונרוץ – נוכל לדאות ממקומנו אל-על, מרחפים על פני הבקעה, חופשיים להגיע אל כל מקום שנחפוץ.
לא. לא דמעות היו אלה שחנקו בגרוני אלא הרגשת הייאוש וקוצר-היד. אוזלת-יד מוחלטת. אם צבי אמר. והלא כה קרובים היינו להמריא. ואולי לא? אולי הכול שקר? חיים-צימוקי-היטלר, אדון רובינשטיין-גרינג, הטלפון, הטלגרף, הפרופלור, תורת האווירודינאמיקה ותרשימֵי האינג'ינר פיינסוד ב"הטכנאי הצעיר"? הכול! הכול? אז מה נותר אפוא לעשות? איזה ערך יש לידידות, למילים, לספרים, לתוכניות ולשאיפות-לעתיד –
זרקתי את הנוצות והלכתי אחרי צבי כשפניי כבושים בקרקע. עלינו בשביל המתפתל בין קוצים, למעלה, לעבר פרדס הלימונים. צבי, אם אתה קורא עכשיו את הדברים האלה אתה ודאי תזכור את הרגע ההוא. לא. אתה לא תזכור. עבורך זה לא היה רגע חשוב כל-כך. אני ניסיתי לדבר אליך. אתה ענית לי אך המשפטים שלך נותרו כמו תלויים מאחורינו בבקעה, למטה. כאילו משהו חשוב ויסודי נשבר בינינו ונותר מוטל שם, עם הנוצות וקני-הבמבוק והווינטלַטור-מסרשמידט החלוד של אדון רובינשטיין. אף פעם לא חזרתי לראות מה עלה בגורלם. לא רציתי להיזכר בכישלון שנבע מן התמימות שלי. אתה דיברת אליי כאיש מבוגר: כשנִגְדל נוכל ללמוד להיות מהנדסי-תעופה או טייסים. נוכל אפילו להתגייס לחיל-האוויר המלכותי הבריטי, ה-אַר.אֵי.אֵף., או לחיל-האוויר של המדינה העברית, אם תקום (עוד לא ידעו ששמה יהיה ישראל). אבל אני מעודי לא רציתי להיות טייס, ובוודאי שלא מהנדס.
אני רציתי לעוף, בכוחות עצמי, ועל המכונות שבעולם לא היו עשויות ולא תהיינה עשויות לפצות אותי על החלום שנגוז. אילו הצלחתי לעוף היה כל עולמי אחר. חסר גבולות. עולם שאין בו הבדל בין מציאות לחלום. וכנראה שהייתי מאוד מפונק – אם רק מאורע כה תמים וחסר-חשיבות העמיד אותי על טעותי וגרם לי להבין מה טבעו האמיתי של העולם אשר בו אני חי. והלא באותה תקופה, נעוריהם של ילדים אחרים בני-גילי עמדו בסימן התפכחות מכאיבה יותר, מרה פי כמה, באירופה, הקרועה וההורגת. רוב הילדים היהודיים בני-גילי באירופה לא נותרו כלל בחיים.
נכון, לי לא נגרם כל סבל ממשי לבד מן הסבל של ההבנה. ההבנה המכאבת. אותה ודאות שאין טעם להתמסר, לכשאגדל – לעבודה, למלאכת-כפיים, ללימוד מקצוע, לבניין, לדברים ממשיים – שהרי ממילא שום פעילות של האדם במציאות לא תצליח להדביק את המאורעות שהוא יכול להעלות בדמיונו.
אני בחרתי בנסיגה לממלכת הדמיון. ילד מופנם, חלש ובעל רגש נחיתות כפי שהייתי – פלא שנעשיתי סופר? "כמובן שעושים לי חוקן לפני הצילומים, ועוד איזה חוקן, טוטאלי! הלא רק ממנו אני מגיעה בקלות לְרִיאֵל-אורגזמה! ומה אתה חושב שלא מורחים לי ברֶקטוּם שמן-סיכה וַגינאלי אַחֲלָה? אחרת איך היו יכולים לעשות לי בסוף הסצֶנָה אִין-אַאוּט אִין-אַאוּט לפחות חמש דקות בַּאַס עד שאגמור וכל הזמן הַפִּינֶס הלח של הפַּרטנֵר נשאר נקי בלי שיראו בַּטֵיק נמרח עליו אפילו פירור אחד שִׁיט שלי?" ועוד במשך שנים רבות לאחר-מכן היה חוזר ותוקף אותי לעיתים חלום של הַמְרָאָה. הריצה מול הרוח היתה מעניקה לי מידה מפתיעה של קלות וחופש, ואני מתרומם, ולפתע נמצא גבוה מעל לבתי המושבה, תחנת הרכבת, בית-הספר, שדרת הדקלים של אחוזת פלז והטירה המרובעת עם מגדל המים במרכזה, וגגות הרעפים. הרחובות אפורים ומשעולי-העפר אפורים והאוויר אפור-כחלחל כמו בשעת בוקר מוקדמת או לפני גשם. ובכל אותה הרגשה נפלאה של חוסר-משקל בהליכה על גבי העננים – ממלא את ליבי גם פחד מפני נפילה פתאומית. אני יודע כי כוח מסתורי מחזיק בי בשמיים, ועם הִפסקוֹ יינטל ממני הכוח לעוף. פסיעותיי הנמרצות באוויר עוזרות להרים אותי עד לגובה מסוים, אבל אני יודע כי בוא יבוא הרגע בו אבוסס באוויר כבתוך ביצה טובענית, וככל שרגליי תרבינה לפרפר בחלל, כן יקרב רגע נפילתי. וזו הרגשה מחרידה. אם אחדל להתנועע – אפול. אני חייב להמשיך ולהתנועע כדי להחזיק עצמי בשמיים, דואה ומרחף. אלא שתנועותיי נעשות כבדות ואני שוקע, שוקע באוויר הבוגדני.
באותה תקופה קראתי פעמים אחדות ספר שהלהיב אותי יותר מ"רובינזון קרוזו" ו"גוליבר" ו"הברון מינכהאוזן" ו"אי התעלומות" ו"הירקון שבלב", ואפילו יותר מספרי ז'ול וֵרן "שמונים אלף מיל מתחת למים", "ילדי רב-החובל גראנט" ו"מסביב לעולם בשמונים יום" –
שם הספר היה "יותם הקסם" וכתב אותו הסופר היהודי-פולני יאנוש קורצ'אק, שנהרג שנים אחדות קודם-לכן יחד עם חניכיו בידי הגרמנים. יותם, שהיה גיבור-נעוריי, אכן הצליח לעוף ולהפוך גשרים, ומדוע אני לא?
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק שלושים וארבעה: פרשת פאראשוט. שום מאורעות מיוחדים רק ששברתי יד ומצאתי נחש בתור חבל
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
הגיליון הבא יוקדש בחלקו למלאת עשר שנים למותו בישראל של אחד מגדולי סופרי היידיש אלי שכטמן
לראש הממשלה אריאל שרון הנמצא בעיצומו של ניתוח בראשו, ברכת החלמה מהירה, כי הרבה תלוי בה גם עתידה של ישראל. ככל שהִרְבּוּ להשמיץ אותך, כן התחזק לאחרונה מעמדך בקרב הציבור; הלוואי שתבריא, כי אם ייבצר ממך להשלים את ייעודך, תחסר לא רק לנו אלא גם להרבה אנשים שמיררו את חייך; וצריך מאוד-מאוד לקוות כי ממלאי-מקומך ימשיכו כאיש אחד בדרכך, לא יריבו ביניהם, ויצליחו להנהיג את המדינה בדרך הנכונה.
ומה מוזר שבמשך כל התקופה שבה ביצעת את הנסיגה מרצועת עזה לא היית "מושחת" בעיני חלק גדול מהתקשורת הישראלית
ערב מחווה לנחום גוטמן ב"צוותא"
25 שנה למותו
"מלובנגולו ועד חמור שכולו תכלת"
מנחה: דני קרמן
משתתפים: נורית זרחי, אליהו הכהן, אורה זיטנר, דורון לוריא, אהוד בן עזר, חמי גוטמן וחיים באר
עריכה והפקה: אורה זיטנר ודני קרמן
יום שני, 23.1.06 בשעה 21.00 באולם "צוותא 1"
כרטיסים ב"צוותא" 03-6950156/7
כל הקודם זוכה, והמאחר בוכה
לארקאדי גאידמק האלגאנטי היקר
אנא, אל תלך מאיתנו לְרעות בּשְׂדות זָרים
ולא מפני ששמה מסגירים
אלא תחיית עם ישראל בארצו המחודשת תלוייה בִּגבירים
ובלעדיך גאידמק ניוותר בלי הפועל, בלי ביתר ובלי שרירים
ונלקק רק שיירים של ַסֶלֶבּ ישראלי מְצ'וּקמַק
©
כל הזכויות שמורות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל