גיליון מס' 105      

תל אביב, יום שני, ט' בטבת תשס"ו, 9 בינואר 2006

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

עוד בגיליון: מי שפך את דמו?

אסתר ראב: "היתה לי ילדות נפלאה", פרסום ראשון

"אתה הבנת את זה ברוּך?" מאת יורם אפק

צבי לפר: הכְשר הרבנות לענבי הפנינה של עין-גדי

 פרטים נוספים ל"סדרת" בולי המשוררות העבריות ולהשמטתה של אסתר ראב

אמנון רובינשטיין: ימים קשים (ציטוט מ"מעריב" מיום 23.12.05)

הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 34

במלאת עשר שנים למותו של אלי [עֵלי] שכטמן

ב-1.1.2006 מלאו עשר שנים למותו של אלי שכטמן, שנחשב לסופר מהשורה הראשונה של הפרוזאיקנים בני-זמננו ולסופר הקלאסי האחרון בשפת היידיש.

שליחותו של אלי שכטמן (1908-1996)

מאת פרופ' איצ'ה גולדברג

אני מדבר בכאב ומחפש מילת נחמה ביגוני, למשפחתו של אלי שכטמן, לספרות יידיש וגם לעצמי. איבדנו אמן שהעמיק והעלה את ספרותנו, הוסיף לה צבע  ורגש, בנוסחם של הגדולים, הגדולים ביותר, שעיצבו אותה. אמן, שבכל ניע של עטו אישר את קיומה של לשון יידיש, את כושר הישׂרדותה ואת  הכֵּן ההיסטורי הנושם בלשון זו.

הוא לא יכול היה לקרות ולהיות קיים בשום לשון אחרת, שכטמן, בשום פנים ואופן לא. הרגשה של ריקנות פתאומית מפרפרת בקירבנו: היה – ואיננו. עייף ומרוקן – אם להשתמש בביטוי שלו – "כמו באר לאחר שריפה". כך הוא כבה. ונשאר עוד כל-כך הרבה שלא נאמר עד תום, פינות כה רבות בנשמת העם, שלא נרשמו עדיין.

נשמת העם – בפירוש כך.

בעת מאבקו להיחלץ מברית-המועצות, מספר לנו שכטמן, ב"טבעות בנשמה" – מסבירה שיינדל, אשתו, ל"סופר הזקן", שכאן, בבריה"מ, אין הוא יכול לכתוב יותר, והוא חייב להסתלק, כדי שיוכל להמשיך לכתוב את "ביוגראפיית הנשמה של העם".

בבואו לישראל הוא מכריז: "הסופר הזקן חוז  שוב אל יצירת חייו, שאותה קטע בפתאומיות, וכאן [בישראל] רוצה הוא להביאה לידי גמר, לסיים ולחתום את [רישום] חיי הדורות האחרונים של היהודים ברוסיה..."

זה העניין: "לסיים ולחתום" את אחד הפרקים הסוערים  והיצירתיים ביותר בארבעת אלפי שנות קיומו של העם, פרק שנשם כל-כך הרבה צער ועצב, אך בעיקר חוכמה נדירה כל-כך, לדעת לשרוד, כושר מופלא כזה להערים על האוייב, יצירתיות מאירה, גבהות מוסרית והבנה עמוקה לגבי ההמשך – עד הסוף העגום, עד הרכבת המובילה את תמר'ל ואת שני ילדיה ששרדו  – לאושוויץ (ב"שקיעה").

נפל בגורלו של אלי שכטמן להיות בעל-הפנקס, רושם הקורות (במילים שלו) "של המאה האכזרית-העקובה ביותר מדם בתולדות העם היהודי"  ("טבעות בנשמה").

היקף ה"סיום" שלו: הרומאן רחב-היריעה "ערב" [תורגם לעברית בשם "בטרם"] מתחיל לאחר מלחמת רוסיה-יפן; "טבעות בנשמה" ב-1908, שנת הולדתו של שכטמן; "אצל מחרשת השקיעה" מתרחש בסוף המאה ה-19, שנת 1882 ו"חוקי מאי";  ועד ליצירתו האחרונה, הבלתי-גמורה, שקשה לעמוד בקריאתה, "מעבר לחשכה", שבה הוא חוזר אחורה עד ימי חמלניצקי וגזירות ת"ח ות"ט, באמצע המאה ה-17. "סיום" זה מגיע לכדי אלפיים וחמש מאות עמודים!

מסופר על מנדלי מוכר ספרים, שאמר לו לדובנוב: "כאשר תגיע למאה ה-19, לא תוכל להסתדר בלי הכתבים שלי." אם לעשות פראפראזה: לא יהיה אפשר יהיה להבין את עמנו במאה העשרים הנוראה הזו,  ללא כתביו של אלי שכטמן.

שבועות אחדים לפני מותו הוא אומר במכתב: "שליחותי בספרות יידיש היתה ונשארה, לא להראות את קיצם של  יהודי העיירות והכפרים, אלא להראות לכל שוללי הגלות איזה אלונים אדירים, רוחניים ופיזיים צמחו שם, בגלות, במקומות הנידחים ביותר. הלוואי שתהיה לה למדינה, שקמה על דמם של ששת מיליוני היהודים, 'יהודי הגלות', כעבור מאתיים שנה, בויארים כאלה, מאקוברים כאלה!"

ספרות כשליחות לאומית היה לה מעט משותף עם "הריאליזם הסוציאליסטי" הסובייטי, ושכטמן, כמוהו כסופרים רבים אחרים – מרקיש, הופשטיין, קולבאק, הלקין – סבל  מנחת זרועם של שומרי-הקו משלנו, היהודים.

 עוד בתחילת  שנות השלושים,  כאשר אגודת הסופרים דנה בספר חדש שלו, נתלתה בכניסה קריקטורה גדולה: אלי שכטמן אוחז בזרועותיו יהודי זקן, עטוף בטלית ותפילין. והכיתוב – בעברית דווקא, אמור היה להגדיל עוד יותר את החטא: "על אלה אני בוכייה!"

על ביקורת זו על כתיבתו, ענה שכטמן בקיצור ולעניין: "אני יכול לכתוב רק כך! מי שיכול לכתוב אחרת – שיכתוב לו" ("טבעות"). כאשר תובעים משכטמן להתכחש לאחיו הבכור, המהפכן הוותיק, שעושי דברו של סטאלין ירו בו אי-שם בסיביר "בגלל הטרוצקיזם שלו," תשובתו היא:

"אין  זה  לפי כוחותיי."

"מה זאת אומרת?"

"אֵם  אחת  ילדה אותנו. להתכחש לאחי זה אומר להתכחש לאימי, ואין זה לפי כוחותיי."

הנימה העיקרית של "לכתוב רק כך"  היא אהבה לעם ואהבה רוטטת לשפת יידיש. הוא כותב לא רק את ביוגראפיית הנשמה של העם, הוא מצייר לא רק את הנוף הרוחני של יהודי מזרח-אירופה, שלפי כל חוקי ההיסטוריה הם נידונים לכיליון, אך הם עונים בעקשנות "לא אמות כי אחיה" עד רגעיהם האחרונים, כאשר תמר'ל  מובלת ברכבת לאושוויץ –

הוא כותב מבפנים, וניגונה של כל שורה שלו הוא חמלה. הוא שואל את הביטוי האוקראיני "פּוֹצ'וֹם פוּנט לִיכָה?" – כמה עולה ליטרת צרות; או אמירתו של האיכר בכלא, בתשובה לשאלתו של "הסופר הזקן": "איך אנו חיים? אנו חיים כמו עירומים בסירפד". והוא תובע את עלבונם של "העירומים בסירפד" מידי העולם. "שליחותו" תובעת זאת ממנו. אין הוא יכול לשתוק ולא לראות את האסון המתקרב. יצחק בויאר חש את הסכנה המאיימת על העם. שכטמן רואה – הן ב"מחרשת השקיעה" והן ב"טבעות בנשמה" – את האש הנישאת לעבר קיומו של העם, ודורות של אמהות יולדות  בזעקה: "כבו את הלהבות! אל תשרפו את ילדי!" – כך תמר'ל, כך אִימָהּ של תמר'ל וכך אפילו אחותו של אלי שכטמן, עטל, המתהלכת כל חייה עם פחד בליבה מפני הלהבות, ובסופו של דבר היא נשרפת יחד עם ילדתה ליבעלה ועם עוד עשרים ושישה אלף יהודים, על-ידי הגרמנים והרומנים, במחסני התחמושת הארטילרית של אודסה, בליל ה-23 באוקטובר 1941.

שכטמן אינו  טובע ביגונו, הוא תובע ומאשים את העולם ואת בוראו. אפילו מאקובר ירא-השמים, נפח בן נפח, תובע, כמו איוב, תשובה: "שדי, מדוע אתה הורג את ילדיך?" והוא מטיח בו: "עמך מוותר על 'אתה בחרתנו' ואיננו רוצה את 'בדמיך חיי'."

יצחק בן המאה כותב מכתב לסטאלין ומזהיר אותו,  שאם יעשה משהו רע לילדיו, אברהם וחֵרוּת, יפלו כל קללות התוכחה על ראשו. "ופירטתי לו את כל הקללות," הוא אומר.

שכטמן  משלים, הייתי אומר, את "סיפורי העם" של פרץ. אותה כוונה אצל שניהם: להראות את היופי הפנימי ואת הגבורה של דורות העם,  את שלמותם המוסרית, יסוריהם ואמונתם. יצחק ב"ערב" הוא מעין המשך של טוביה החולב של שלום עליכם. איווה, חרות, ואחרות – הן המשך של רחל'ה ב"סטמפניו" של שלום עליכם ושל מירל הורוויץ ב"לאחר הכול" של ברגלסון.  שכטמן הוא מעין סינתזה של ברגלסון ודער נסתר ביחד. העיקר במכלול כתיבתו הוא הרמה המוסרית הגבוהה לאין שיעור של העם לאורך הדורות. ב"ערב" הוא מבטיח לנו שאם העם יאבד, חלילה, יתחיל להתפתח משבט הבויארים [גיבורי הרומאן הגדול "ערב"] העם מחדש. בחדר הטהרה בבית-העלמין מובא תינוק בן שמונה ימים בבריתו של אברהם אבינו. אביו נרצח על-ידי סטאלין, אמו נאסרה בבית-היולדות. ואילו ברית המילה של הילד הניצול נערכת בבית-הקברות. "אין דבר, לאברהם אבינו היו עוד פחות משתתפים בברית שלו" אומר יצחק הזקן.

ב"מחרשת השקיעה" אין הוא יכול להבטיח הישׂרדות. אין הוא יכול להבטיח לבני מאקובר תקווה לקיום, ליום המחרת. אך הוא מעלה אותם לדרגה אנושית גבוהה, גדולה, מזוככת, להומניזם טהור, לשלמות מוסרית, לעממיות אתית, מוארת שמש. אין הוא עושה גלוריפיקציה של המוות, הוא רק מעמת אותם פשוט ובאופן טרגי מול החייתיות והמפלצתיות של אלה שמשמידים אותם – הגרמנים הנאצים המטורפים ועוזריהם האוקראינים והרומנים.      הוא מצביע בעטו השותת דם: היהודים המושמדים הם האנשים האמיתיים, המסוגלים למעשים גדולים – מעשים אנושיים, אפילו ערב אובדנם.

שכטמן מספר (ב"טבעות"), שכאשר סוכני ה-נ.ק.וו.ד. עינו אותו במשך חודשים, לילה-לילה, בשאלותיהם ובעלילותיהם ובשקריהם, כדי להוכיח שהוא מרגל ובוגד, הוא חשש שמא ידוע להם על המכתב שכתב לדוברושין, ובו הוא מדגיש, ששולחים סופרים יהודים, לא מוכנים ולא מאומנים, לחזית, הישר לתוך האש, וכבר נהרגו מאיר וינר, שמואל גודינר, אהרן גורשטיין, בוזי אולייבסקי, פייסי אלטמן, משה חשצ'בצקי, עזרא פיננברג ("טבעות בנשמה", כרך א').

כנראה ש"הם" לא ידעו על המכתב. הוא גם פחד בגלל שיר שלו, שנדפס בעיתון אמריקני.  גם על זה הם לא ידעו. על מכתבו של יענקל  יקיר ופגישתו עם חיים גראדה, גם על כך הם לא ידעו.

הם רק ידעו משהו על פגישתו של שכטמן עם יוסף אופטושו בשנת 1934. חוקר ה-נ.ק.וו.ד.  רצה רק לדעת, איזה קונספירציה אנטי-סובייטית זמם שכטמן עם "המרגל" האמריקני יוסף אופטושו, בעת שנפגשו במערכת של כתב-העת "שטרן" [כוכב]. שכטמן מנסה לשכנעו שאופטושו איננו מרגל, אלא סופר יידיש גדול, ושהם דיברו על ספרות יידיש, לא על שום דבר אחר.

אך לקוראי "טבעות" הוא מספר שהוא אכן נפגש עם אופטושו ב"מלון האדום" בחארקוב, והשאלה הראשונה שאופטושו שאל אותו היתה:

"מניין באה אליך יידיש כזאת?"

"אינני יכול להגיד לך מניין. מן הבית, מן העיירה שלי."

"שפה מופלאה היא היידיש." אמר אופטושו.

שכטמן עשה את השפה הזאת מופלאה עוד יותר. לשונו של שכטמן היא אירוע תרבותי כשלעצמו: עשירה, מתוחכמת, עממית; היא כנראה המקור העשיר ביותר של שמות צמחים וציפורים, היא מתנגנת בטהרתה, כמעט תנ"כית, ריתמית, תוך חוש נדיר למוזיקליות של המילה. לפעמים הוא גולש ללא פחד אל תוך לשון עיתונאית, כשהוא צריך זאת, תדיר עם הרבה ביטויים עבריים, פסוקים, מאמרי חז"ל, אמרות-כנף אוקראיניות, ביטויים לועזיים, מעורבים בהלצות עממיות מחוכמות  ("לשכר לימוד ולנישואי בת יש אצל ריבונו של עולם צרור מיוחד.")

מוזיקליות הן החזרות הרבות שלו. הוא חוזר עליהן שוב ושוב, מתוך כוונת מכוון, ברַכּוּת לירית, על גבול  השירה.

איזה כוח אדיר יש לה ליידיש, איזו חיוניות בידיו של רב-אמן! לשון גוססת, ההולכת למות, לא ייתכן שיש לה כנפיים כאלה של יסעור. מה גמישה ויצירתית היא שפת יידיש, שיש לה עדיין הכוח הבלתי משוער והנשימה הארוכה של  יצירות כמו "טבעות בנשמה", "ערב" ו"מחרשת השקיעה".

חיים קשים היו לו לאלי שכטמן. אפילו בישראל הוא חש עצמו בודד, בודד מאוד, אַוּטסיידר, אף שקיבל כמה וכמה פרסים, גם את "פרס ראש הממשלה".

ופתאום הוא כבה בצורה כה פתאומית וטראגית.

הוא היה ודאי מן הצעירים שבין הסופרים הסובייטיים, ויש להתפעל לא רק ממנו, אלא גם מאחרים כמוהו – דער נסתר, ברגלסון, דוד הופשטיין, פרץ מרקיש, ועשרות אחרים, שבתנאים הנוראים ביותר הם יצרו יצירות יסוד של ספרות היידיש כולה,  יצירות לאומיות. כאשר ייעשו סיכומים של הספרות היידיש, תעמודנה מעתה והלאה, במקומות הראשונים, יצירותיו של שכטמן, "ערב" או "מחרשת השקיעה", והן תעמודנה בעיקר בזכות ביוגראפיית הנשמה של העם שמאירה מתוכן. בוקעים מהן ניגונים של חושך ואור, צער וגיל, אובדן והבטחה לחיים, ייאוש וביטחון, אמונה כמעט מיסטית, לרוב בלתי הגיונית, אמונה בחיים. דורות מאירים של יהודים פשוטים קמים ועולים מתוך יצירתו. התנגדות עיקשת של הנידונים מתוארת בחרט-אמן.

המטווה והמארג של כל ספר הם שלמות אמנותית. שום פרט אינו הולך לאיבוד.  מן הפרטים מתגלה שוב ושוב העם המיוסר: איש, אישה וילד, דתיים וחופשיים, פשוטי-עם וגם מהפכנים ה"הנושאים לוחות חדשים לעולם" (כפי שאומר יצחק הזקן לבתו חרות); ולעיתים קרובות הם נרמסים תחת הלוחות ועימם – כך מוסיפים אנחנו.

כן, עולה אצל שכטמן עַם מאיר באור יקרות, שאפילו בעיצומו של אובדנו קורנת ממנו אורה של הישרדות, נשימה של נצח  ישראל ש"הסופר הזקן"  מפיח בו.           זוהי ספרות גדולה, המאשרת ומתארת שוב ושוב, בפעם המי-יודע כמה, את כושר השרידות הפנימית, הן של הספרות והן של הלשון שבה נולדה לחיים ובאה בה לביטוי. יש ביצירתו של שכטמן הרבה יותר מאשר ספרים סתם. גם אם מתאר הוא עולם מת, אין זה בשום פנים ואופן – עולם מת. אם מישהו אומר, שזהו העולם של אתמול, התשובה צריכה להיות, שהמחר אינו יכול להיות מתואר בלעדיו.

זוהי ירושה גדולה. עלינו להיות ראויים לה ולדעת מה לעשות בה וכיצד להטמיע אותה בתוכנו.

*

 תרגם מיידיש:  יהודה גור-אריה. מתוך כתב-העת "יידישע קולטור" (ינואר-פברואר 1966),  שגיליונו הוקדש כולו ליצירתו ולזיכרו של אלי שכטמן. הכותב הוא עורכו של כתב-העת, היוצא לאור בארה"ב, ודבריו הובאו כאן בקיצורים אחדים.

אהוד בן עזר

"בטרם" לעלי שכטמן

פתיחה וסיום למאמר ביקורת ב"מאזניים", יוני 1975

עלי שכטמן: בטרם. מיידיש צבי ארד. ספריית שבות על-שם חיים הזז לתרגומי יצירות של סופרים עולים ליד אגודת הסופרים העבריים. הוצאת הקיבוץ המאוחד, אגודת הסופרים העבריים, תשל"ה.

[פתיחת המאמר] לפנינו ספר עז-ביטוי ומעניין במידה בלתי-רגילה ועוד יותר רבה ההפתעה כשאנו מעלים אל דעתנו כי הספר פורסם, בשם "ערב" (1965) בהמשכים בכתב-העת "סאוועטיש היימלאנד" במוסקבה.

אלי שכטמן נולד באוקראינה ב-1908, קיבל חינוך יהודי-מסורתי, למד ספרות במכון הפידגוגי באודיסה, והשתתף כחייל קרבי במלחמת העולם השנייה [היה קצין בחזית ונפצע קשה בקרב]. את סיפורו הראשון פירסם ב-1928; ספר סיפוריו הראשון, "על פרשת דרכים", הופיע ב-1930, ואחריו סיפורים על "יערות פוליסיה" (1947). בעת עלילת הרופאים נאסר. ועם צאתו מן המאסר החל לכתוב את הרומאן הגדול שלו "בטרם". הוא נחשב לאחד מחשובי סופרי יידיש בברית המועצות. עלה ארצה בשנת 1972 [שם המחבר: אֵלי, קיצור שמו של אליהו. הכתיב הייבסקי עֵלי הוא, כנראה, הרגל שנעשה טבע. – המערכת].

"בטרם" הוא אפוס מופלא, ושמא נגדירו כ"סאגה", על אודות חיי היהודים ברוסיה מראשיתה המאה [שעברה], הוא פותח בשלהי מלחמת רוסיה-יפאן, ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה (1905-1917). הוא מספר על עולמם של שני בתי-אב למשפת בויאר, ר' יצחק ור' גבריאל, השוכנים ביערות פוליסיה, בניהם ובני-בניהם. אמנם, על הדור השלישי מסופר רק בקצרה, ובסיום הספר יש לקורא הרגשה כי הסאגה לבית בויאר טרם נסתיימה, ואולי יבוא יום וייכתב גם המשכה, שיעסוק בשנים שלאחר 1917 (ואמנם, פרקים חדשים מתוך הספר החמישי ראו לאחרונה אור ברבעון "די גאלדענע קייט", מס' 86, 1975).

- - -

[סיום המאמר] אלי שכטמן לא ראה את עתידו של העם היהודי, ושל משפחת בויאר לכל סעיפיה, מתוך הפרספקטיבה של הפתרון הלאומי-ציוני. בכך דומה גישתו לזו של יצחק בשביס-זינגר, ויש לא מעט דמיון בין "האחוזה" של זינגר ל"בטרם" של שכטמן. סופרי יידיש אלה מבטאים לדעתי בצורה נכונה ועמוקה יותר את אמת קיומו של העם היהודי בסוף המאה הקודמת [המאה ה-19] ובמחציתה הראשונה של המאה הזאת [ה-20], משביטאו זאת הסופרים העברים בני אותה תקופה. את החיוניות, את העממיות, השורשיות, היצריות, כל אותם דברים מובנים מאליהם גם טראגיים, שאינם נזקקים לא לקיטרוג מבחוץ ולא לגלוריפיקציה ולאפולוגטיקה שלאחר-חורבן – כל אלה כמעט שאינם מצויים בסיפורת העברית. ויש בכך משום קיפוח דמותה של יהדות מזרח-אירופה. ובכך, ברֵהביליטאציה שפויה של העם היהודי בטרם מהפכה ושואה – ערכם של סופרים כבשביס-זינגר ושכטמן.

*

עד כאן מתוך המאמר, שעל פני חמישה עמודים צפופים כפולי-טורים עוסק בסאגה המופלאה הזו, ואם איני טועה הייתי אז מן הראשונים שגילו את שכטמן לקהל קוראי העברית-בלבד בארץ. נפגשתי עם שכטמן פעם אחת, ועמדנו בקשר, אך למרבה הצער מעולם לא היתה לנו שפה משותפת. הוא דיבר רק רוסית ויידיש, שפות שאיני יודע, ואילו עברית או אנגלית הוא לא ידע, אבל את דמותו הקורנת, הגבוהה, בעלת השיער הלבן והמבט הטוב, אני זוכר.

באותן שנים, כאשר שמו כבר נודע, מהתרגום, לקהל העברי, נפגשתי עם קבוצת סופרים יהודים צעירים כותבי רוסית שעלו ארצה. כאשר הזכרתי את שמו והחמאתי להם, להפתעתי איש מהם לא שמע עליו מימיו כי הם לא קראו יידיש, וטרם יכלו לקרוא אותו בתרגום עברי, כמונו המאושרים כאן בארץ, שמרבית יצירותיה הגדולות של הספרות היהודית לשפותיה השונות תורגמה לשפתנו, שפת התנ"ך והיום-יום כאחד. בתו של שכטמן, לריסה ברני-שכטמן, מקדישה את חייה לטיפול בעיזבונו ובתרגומי ספריו. כתובתה: alma_shin@hotmail.com

מי שפך את דמו?

הרוצחים במילים או – גם לחץ נפשי הורג

ובינתיים קרבות מאסף עדיין מתנהלים בין התקשורת לרופאים בשאלה: "מי פחות אחראי לשטף הדם במוחו?"

יצחק רבין נרצח בכדור אקדח. אריאל שרון נרצח בתקשורת עויינת וברעל פוליטי. אלה שתקפו בארסיות את רבין, גם משמאל, היטיבו מאוד להספידו. אלה שתקפו את שרון, עדיין המשיכו לכתוב עליו "גנב," "מושחת", "לוקח שוחד" ו"רודן" גם ביום חמישי, 4.1.05, כי מדורי המאמרים ירדו לדפוס לפני שטף-הדם המוחי, אבל הם הוכנו ביודעין ליום שבו עמדו לצנתר את ליבו של שרון.

צפו עכשיו לגל של כתבות, של חשיפות ומאמרים על שחיתותו של אהוד אולמרט. על הלוואות שלקח ולא החזיר, וכדומה. הוא עכשיו על הכוונת של התקשורת, שכוחה גדול בלהוריד יגון שאולה את מנהיגי המדינה – אך אין לה כל אחריות כלפי המדינה, ובמקרים מסויימים האינטרסים שלה הם רק רייטינג או גם ליקוק תחת לאויבינו הצודקים והמסכֵּנים.

כן, כך ישמיצו בקרוב מאוד את אולמרט – אלא אם יקדים להודיע שהוא תומך בהתנתקות מכל ההתנחלויות בגדה וגם ממחצית ירושלים. או אז יניחו ל"שחיתות" שלו עד שיסיים את הפינוי, ואז יהרגו אותו במילים.

תוצאות הבחירות (במנדאטים) במפלגות שיחול בהן שינוי משמעותי

כפי שפורסמו ב"חדשות בן עזר", גיליון מס' 91, אור ליום שני, 21  בנובמבר 2005, שעה לאחר ההודעה בחדשות חצות על פרישת שרון מהליכוד והקמת "קדימה". [באדום סקר מינה צמח/דחף ב"ידיעות אחרונות" מיום 6.1.06, כאשר "קדימה" כבר בראשות אולמרט].

קדימה – 40 (39). ליכוד – 15 (20. מקודם 40). שינוי –  7-8 (4. מקודם 15). העבודה – 11 (20. מקודם 22). מר"צ-יחד – 3 (6. מקודם 6). בכל מקרה אין גוש חוסם לימין, וצריך לקחת  בחשבון גם את קולות הח"כים הערבים.

אסתר ראב

היתה לי ילדות נפלאה [טיוטה]

[שרטוטי ביוגראפיה לצורך כתבה שנשלחו לתקוה וינשטוק בשנת 1964]

היתה לי ילדות נפלאה – היה לנו משק מעורב גדול – חצר מלאה אוקליפטוסים ענקיים – שוורים לחרישה פרות לחליבה סוסים יפים לרכיבה ולעבודה כלבים וחתולים

אבי היה אז גבר במיטב שנותיו מלא עצמה

אחי הבכור [ברוך] – התבגר – והחל לעבוד – סידר מכורת ושובך יונים החצר היתה סואנת מחיים – לא הלכתי לגן הילדים שלא היה אז עוד קים הייתי נותנת אוכל לתרנגולות להקה עצומה מכל הצבעים שהיתה מתעופפת סביבי ושלא קבלה שום זריקות וביציהם ובשרם היה נפלא

אחר כך הטיל עלי אחי להרוג דבוּרִים שהיו טורפים את הדבורים סדרתי לי שבט דק של אוקליפטוס ובו הייתי מצליפה על הדבוּרים והורגת אותם לעשרות –

מובן שהיו עקיצות גם מן האויב וגם מן הידיד

זרעתי צנונית ופטרסיליה [בהיותי בת שש והיא הצליחה] ואמנון-ותמר ואספתי שושנים בגינה על מנת שאמא תעשה מהם רבה

התרוצצתי יחפה בחול הם [החם] והשתקשקתי במי הברז הראשון בפ"ת

[אבל ימי הזהר לא ארכו – ]

ילדותי היא במדה ידועה ילדות המושבה – עם התבגרותי – החלו בענף תפוחי הזהב – במקום הכרם שנעקר – מלחמת העולם הראשונה – המשק הצטמצם בפרה אחת ובסוסה אחת – והפרדס בולע את הכל וסוחט את המשפחה – אנו מגיעים כמעט לרעב – המלחמה נמשכת

ובאותו זמן משהו זז מתדפק על דלתות נשמתי כוחות מבקשים להתפרץ איני מדעת מה הן – אני מתחילה לנגן בכינור לצייר ולבסוף לכתוב – ברש ורבינוביץ מעודדים אותי – חברי כולם אנשי העליה השניה – נאום אחד של ברל כצנלסון היהודי הגדול סוחף אותי למחנה העובדים אני נוסעת לגליל עובדת שם שנה קודחת יותר משעובדת –

חוזרת לנס-ציונה עובדת בענפים יבשים רעבה יחד עם צבור הפועלים שם – מקנה לי ידידים יקרים חוזרת והולכת להיות מורה בבן-שמן שעודנה קבוץ אזי עובדת שנה – חולה שוב במלריה קשה –

פוגשת את בן דודי [איזאק] גרין מתחתנת עמו – הוא מעריץ אותי ומעודד אותי לכתיבה מעמיד לרשותי את חייו ואת כספו – ואני נוסעת אתו נסיעות שהן נסיעות-השתלמות בעצם – אין מאורע אמנותי חשוב באירופה – שלא אראה אותו פריס ברלין וינה זלצברג וניציה – והדברים נקלטים רבדים רבדים כי הם באו בשעה הנכונה – אני אז רק 24-25 [26-27]

עם מות בעלי באו עלי ימים קשים מצבי החמרי היה בכל רע –

ופתאם החלטתי שעלי להיות איש מעשה בניתי בית והתקיימתי משכר דירה – עם כל הכרוך בזה – [והדבר] והעקשיות הזאת היתה לי לרועץ – יצאתי ממנה בשין ועין והחלטתי למסור את רכושי לקק"ל – אני שבעת רצון – כעת אינני רואה כעור –

והיופי שאני נהנית ממנו נתן לי חינם

[אגל טל שפגע בו קרן שמש האור והוא הופך לככב]

איזה פרג חור רועד [שכוח] בפאת [שדה] גינה

אמירי עץ נושאים את הלילה בזרועותיהן כל זה חינם

שפע של יפעה – [טבע וספרים – וגם] לספרים ותמונות ומוסיקה

[והדק היטב את העיניים מול כִעור]

פה ושם אדם יקר שנותר [כאגלי] כספיח בשדה חיינו [שהתהפך] שהשתנה מן הקצה אל הקצה

אני רוצה לכתוב שירים יפים – נקודה.

יש עוד בי הרבה שלא בא לידי בטוי

*

את דבריה אלה של אסתר ראב קיבלתי מתקוה וינשטוק בצירוף מכתב מיום 4.1.06 ובו נאמר:

"שלום אהוד, לצערי הדפים כבר מתפוררים. איני זוכרת באיזו שנה אסתר ז"ל כתבה את זה, אבל זה היה כשעוד גרה בפתח-תקווה לפני שעברה לטבעון (אם איני טועה) ובכל אופן בספר שהוצאת עליה יש גם כתבה שלי ותוכל לראות את התאריך."

אסתר ראב עברה לגור דרך-קבע בטבעון בקיץ 1968, והיא בת 74, ואולם הראיון של תקוה וינשטוק, עליו חתמה בשם ת. לוריא – "עם המשוררת אסתר ראב", התפרסם כארבע שנים קודם לכן ב"הפועל הצעיר" שבעריכת ישראל כהן, כרך ל"ה, תשכ"ד, 4.2.64. בשלהי 1964 אסתר עברה מפתח-תקווה להתגורר תקופת שנים אחדות בבית בודד בכפר יחזקאל, חזרה לפתח-תקווה, ושוב עזבה, לטבעון.

לצורך אותה כתבה שלחה אסתר לתקוה דף פוליו אחד מקופל ומחולק לארבעה עמודים. החומר לא היה תחת ידי שעה שכתבתי את הביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש" ("עם עובד" 1998) וגם לא כאשר אספתי את כל הפרוזה שלה ("אסטרולוג" 2001), אך מרבית הדברים המסופרים כאן כבר מצויים בסיפוריה, בראיונות עימה ובחומר האוטוביוגראפי שכתבה בשעתו לפרופ' ראובן שהם בעודו כותב עבודת מ"א עליה בהדרכתו של פרופ' גרשון שקד.

כאשר פיענחתי את הפרוזה של אסתר ראב, גם יומניה, השתדלתי להעבירם לכתיב מלא והרשיתי לעצמי גם קצת תוספת ניקוד חלקי וסימני פיסוק, אחרת הטקסט היה לעיתים ממש קשה לקריאה. כאן אני מביא את הרשימה הקצרה ללא שום עריכה, למעט פתיחת פסקאות חדשות, והקורא יכול להתרשם מדרך כתיבתה המקורית של אסתר ראב, שמבטאת לא פעם את העברית של ילדותה בראשית המאה שעברה. בסוגריים מרובעים נתתי הערות הבהרה באלכסון או מחיקות בטקסט המקורי]. את שם הרשימה נתתי על דעתי מתוך השורה הראשונה של הטקסט. גילה הנכון אז היה המחוק – 27.

אהוד בן עזר

יורם אפק: "אתה הבנת את זה ברוּך?"

אהוד שלום,

זה נחמד ששמת את  המכתב שלי ליד המכתב של היהודי המשיחי. ["חדשות בן עזר", גיליון 104]. זה אולי מוכיח לך שאתה אובייקטיבי, יעני מהאו"ם. בעיניי אין הרבה הבדל בהשקפותיכם, כי לקבל התנחלויות זה קולוניאליזם במובן ההיסטורי של המילה, ולא חשוב בכמה אהבת אחים, אידיאולוגיה או מסורת או דת תצפה את הלימון הזה. 

אני מציע לעשות קצת סדר בדברים שלך:

ראשית, לא כל הפלשתינאים תומכים בפעולות התאבדות או בקסאמים.

שנית, לו כדבריך היו כולם או רובם תומכים במעשי אלימות, עדיין היתה כאן בעייה צבאית שלנו ובעייה מוסרית שלהם.

שלישית, מהיכן אתה מסיק שתמיכת רוב בחברה עושה אותה חברה מתוקנת. מרוסיה הסובייטית, מקובה, מגרמניה הנאצית, מאיטליה הפשיסטית, מצפון קוריאה, מערב הסעודית, מאיראן? 

רביעית, לא הבנתי איך נכנס  אלוהים, לטיעונים שלך.

לפני כשלוש שנים, אחרי העקירה הראשונה של עצי החרוב, הלכתי עם כמה ישראלים לעזור לאיכרים הערביים המפוחדים למסוק את שארית הזיתים שנותרו להם. צה"ל שמר עלינו  מסביב בשמירה ההיקפית בנשק מכוון אלינו ובהיסטריה מרובה שלא יראו אותנו – המתנחלים... לעצם העניין מסתבר שגם המחבלים וגם המתנחלים, מה שנקרא נוער הגבעות – הם איום לחיי.

תסלח לי שאני מביא לך  שוב ציטוט, הפעם של שטרנהל, אבל הוא רלוונטי לשיחה בינינו (אני לא מדייק):  מ"סופות בנגב" ועד 1967 – ישראל היתה מקום ליהודים נרדפים, ארץ מקלט. מאז אותה מלחמה אומללה  ב-1967 שבה חשבנו שניצחנו, הפכנו להיות מדינה כובשת, קולוניאלית, במובן הרע של המילה. הביטוי של הכיבוש הם המתנחלים.  אני חוזר לטיעון המוסרי. לא חשוב מה יעשו הפלשתינאים אחרי שניסוג לגבול הירוק של 1948. על הגבול הירוק  צריך וראוי  להגן גם מבחינה מוסרית. זה  ההיגיון שבנסיגה מלבנון, מעזה ובהמשך גם מהגדה. אלה שיושבים בחברון, בהר חברון,  ומתנכלים לילדים פלשתינאים בדרך לבית הספר  הם אולי אחים שלך אבל לא שלי.

אתה הבנת את זה ברוך?

גם אני בין אלה שנדחקו החוצה

שלום אהוד,

גם אני בין אלה שנדחקו החוצה על-ידי המענה הטלפוני ממוזיאון נחום גוטמן [שאין מקומות להרצאתך] אבל את הסדר הישראלי הרי כולנו מכירים – הוא פשוט אנטי-סדר וזהו. אנא שלח לי את תוכן ההרצאה. הלוואי ויהיו יותר סובלניים אחד לשני.

בברכה,

יעקב זמיר

צבי לפר

הכשר הרבנות לענבי הפנינה של עין-גדי

כאשר הבשילה כמות מסחרית של ענבי פנינה הוחלט לשווקם, ואיך לא – דרך "תנובה". דאגנו להוריד עשרה ארגזים מיוחדים לפירות, כי הקרטונים של סם דובינר טרם חדרו לשוק. הארגזים היו בגודל של ארגזי העגבניות והמלפפונים, אלא שבאמצע אורכם עברה מחיצת רוחב שחילקה הארגז לשני ריבועים שווים, כמו כן היה מכסה מלוחות שמנע מעיכה של הפירות. מתחת, בצידי ומעל הענבים היה ניר אריזה מיוחד דמוי נייר משי. ענבי הפנינה, שהיו טעימים אך צורת האשכול די דלה, נעטפו כאמור, וחמשת הארגזים הראשונים הוטענו בחלק העליון בקדמת המשאית.

הפרי הגיע לשוק הסיטונאי ברחוב קרליבך בתל-אביב כמה ימים לפני הפסח והיה אטרקציה הן לעובדי "תנובה" והן לקונים. שיטת המכירה נקראה "דלל", בחדר די גדול, ארוך וצר יחסית, עמדו בצד אחד הקונים: ירקנים, מרכזי קניות של הצרכניות, מלונות וכדומה, מהצד שני עמד על במה קטנה הכרוז, ולידו מספר פקידים של "תנובה". במרכז החדר עבר מסוע גלילים ובקצהו משקל ולידו פקיד וסבלים של "תנובה". מהצד האחר היו מכניסים ארגזי ירקות או פירות ומסיעים על המסוע למרכז החדר. הכרוז היה מכריז את מין הירק או הפרי, סוגו ומחיר התחלתי. לאחר קבלת תגובות מהרוכשים הוא העלה, ולעיתים הוריד מחיר, וכאשר המחיר יוצב, הקונה אמר כמה ארגזים הוא קונה, הארגזים נשקלו ונעשו רישומים ולעיתים גם תשלומים בו-במקום והארגזים הועברו לחזקת הקונה.

 כאשר לאחר שלוש שעות של המתנה הועלו ארגזי הענבים על המסוע, הכרוז הודיע שהם יימכרו אחד-אחד ונקב במחיר התחלתי גבוה לקילוגרם. ירקנים, שחנויותיהם היו באזורי יוקרה, התחילו להציע מחיר. אלא שאז נכנס יהודי בעל זקן והפסיק המכירה בטענה שלא הוצגה תעודת כשרות מהרבנות, ולכן, על פי ההסכם שבין "תנובה", הקרן הקיימת והרבנות – אין למכור את הפרי ללא אותה התעודה.

כמובן שלא הוצגה תעודה, והמשגיח החל לאסוף את הארגזים לחזקתו.

פניתי מיד למנהל "תנובה פירות" שהיה נוכח במכירה וביקשתי שיחזיר לי את התוצרת עד שאביא תעודת כשרות. כמובן שהוא לא התנגד, וחמשת הארגזים הוצאו מהחדר לרמפה שבחוץ. ובעודי מנסה לאתר מי יכול לעזור לי לקחת את הפרי, ניגש אליי נציג אחד ממלונות היוקרה וביקש לרכוש את הענבים במישרין, תוך הבטחה שעד הפסח אביא תעודת כשרות מהרבנות.

נסעתי לבאר-שבע ופניתי למשרדי הרבנות וביקשתי תעודה. מנהל לשכת הרבנות הודיע לי שמאחר שקמה עיירה בדימונה, יש בה רב ועל מנת שגם הוא יוכל להתפרנס, הועבר כל הטיפול בעין-גדי לאותו רב.

נסעתי באוטובוס לדימונה, או דימעונה כפי שנקראה אז בידי תושביה, איתרתי את הצריף של הרב ונכנסתי אליו. הסברתי לו שאני זקוק לתעודה שאין חשש לערלה בענבים שאנו משווקים באמצעות "תנובה".

הוא הקשיב, וביקש שאביא ארגז ענבים והוא יוציא תעודה.

כנראה שהיתי נאיבי, ושאלתי אותו אך יבחין בענבים את גיל הגפן מבלי לראותה.

תשובתו: "תביא, יהיה בסדר, בלי ענבים אין תעודה."

התרגזתי ויצאתי לכביש, תפסתי טרמפ לבאר-שבע במשאית של "מפעלי תובלה". הלכתי למשרדי הסוכנות, למדריכים החקלאיים שיעצו וליוו את עין-גדי, חלקם עוד מתקופת ההיאחזות. ביקשתי מהם אישור על גיל הגפנים. לתעודה המודפסת על נייר רשמי של הסוכנות היהודית, דאגתי לצרף את חתימתו של מנהל החבל. עליתי עם הנייר למשרדי הרבנות הראשית בירושלים ובקשתי מהממונה הארצי על ההכשרים תעודה. תחילה הוא סירב והיפנה אותי לרב המקומי, אך כשסיפרתי על עלילותיי עם הרב של דימונה, הוצאה התעודה. העתק ממנה העברתי בו-ביום ל"תנובה" והעתק שני הצגתי למלון, והוצאתי להם חשבון על הענבים.

לסופר נידח נודעו פרטים נוספים בקשר ל"סדרת" בולי המשוררות העבריות

ולהשמטתה של אסתר ראב

מתברר ש"הסדרה" איננה בדיוק סדרה. חלק מהמשוררות שנזכרו כעתידות להיות כלולות בה בבולים בספטמבר 2006, כבר זכו בשעתן לבולי ישראל בודדים בהפקת השירות הבולאי, והן: רחל, לאה גולדברג, יוכבד בת-מרים והסופרת דבורה בארון.

מה שעלה לאחרונה הוא תוספת בולים של זלדה, דליה רביקוביץ, יונה וולך, אנדה עמיר ומרים ילן-שטקליס. עלה אפילו שמו של משורר ידוע, שוודאי אינו שייך לסדרת המשוררות.

כאחד המומחים שיעצו לשירות הבולאי הוזכר שמו של פרופסור ירושלמי, שהצטרף לאחרונה מרצונו למאבק למען בול אסתר ראב באלה המילים: "לאהוד שלום, אני ודאי מסכים לכל יוזמה שתהיה לטובת הספרות העברית בכלל ולטובת המשוררות החשובות שלה בפרט," ועכשיו אנחנו כבר מבינים מדוע כתב בלשון כוללנית וזהירה כל כך, ממש דיפלומאטית, ולא הזכיר בדברי תמיכתו במפורש את שמה של אסתר ראב, שעליה אולי הוא לא המליץ מלכתחילה – או מפני שלא הביאו את שמה בפניו או שלא העלה על דעתו שטרם יצא בול על שמה.

זאת ועוד, לפי גירסה אחת, עצם המשך "הסדרה" עדיין אינו ודאי, וטרם הוחל בהכנות, כך שגם הודעתה של אגודת הסופרים ב"מאזניים" היתה שגויה-בחלקה, כי לא צויין בה שחלק מהמשוררות הנזכרות בה כבר זכו בעבר לבולים ואין כוונה להוציא בול נוסף עם דמות דיוקנן.

לפי גירסה אחרת, ההכנות לבולי ה"סידרה" בלי אסתר ראב – הן בעיצומן, וכבר נשלח החומר הרלוואנטי.

תקנו אותי אם אני טועה.                                           

בעקבות הופעת חוברת 14 של "קשת החדשה"

מערכת הרבעון שמחה להזמינכם לערב "קשת בעל-פה" מס' 6

שיתקיים ביום ה', 12 בינואר 2006, באודיטוריום מרכז-ברודט, רח' צייטלין 22, תל-אביב

בתוכנית: הפסנתרן טימור שפירא ב"פרקי נגינה לבני הנעורים" של א.א. בוסקוביץ'

"והעברי ינצח": יהושע סובול משוחח על רשימתו עם אהרן אמיר

"פאוסט" לגתה בתרגום עברי חדש: המתרגמת, ניצה בן-ארי, בשיחה עם פרופ' אריאל הירשפלד. ביצוע מוקלט של קטעים מן הסימפוניה "פאוסט" לפראנץ ליסט

המבקר אסף ענברי מסכם את מאמרו על דן מירון: עדכני או דכאוני?

המזרחן ד"ר מתי שטיינברג מסכם את מחקרו על אל-קאעדה והג'יהאד הגלובאלי

פותח ומנחה: פרופ' יקיר פלסנר, יו"ר עמותה עברית לתקשורת

שעה 19:30 התכנסות וכיבוד קל, שעה 20:00 פתיחת הערב, דמי כניסה: 30 ₪ 

WWW.KESHATOT.ORG אתר קשתות:

ושוב, התחזית שלנו היתה נכונה, לפחות בחלקה!

מתוך גיליון 89 מיום 13.11.05 של "חדשות בן עזר",

וזאת עוד בטרם הוקמה "קדימה":

עמיר פרץ הוא היוסי ביילין של מפלגת העבודה במובן של קברנוּת פוליטית

מאת פרשננו הפוליטי צוּצִיָה איוולת

היו"ר החדש של מפלגת העבודה, ח"כ עמיר פרץ, עתיד להיות היוסי ביילין של מפלגת העבודה. הצנחתו של יוסי ביילין לראשות מר"צ-יחד עתידה להבריח ממפלגה זו את שארית אוהדיה וחבריה המתונים, וכמו שנפלה מר"צ לכמעט מחצית מח"כיה בבחירות האחרונות בראשות יוסי שריד – כן היא עתידה להצטמק בעוד מחצית (כך מנבאים גם סקרי דעת קהל האחרונים) אם ביילין ימשיך לעמוד בראשה ויעשנה סניף ל"יוזמת ז'נבה" המופרכת מעיקרה.

ובדומה לכך מפלגת העבודה, שבראשות מצנע הצטמקה מאוד בבחירות האחרונות לטובת הליכוד בראשות שרון – עתידה לשוב ולהצטמק ולאבד עוד כמחצית מהמעט שנותר לה, וזאת משתי סיבות:

הראשונה – המעמד הבינוני או מעמד הביניים, שהביא לניצחונם של רבין וברק בשעתם, לא יתלהב ולא יצביע עבור "מנהיג פועלים" (בהם הפרולטרים הידועים עובדי נמל אשדוד, הבנקים וחברת החשמל) שמדבר בגלוי נגד האינטרסים של חלק ניכר ממצביעי מפלגתו, ונראה מגוחך וצורם בעיני רבים מהם בגלל דברנותו המנותקת-מהמציאות, שהרי על גל העוני (המפוברק בחלקו) כל הפוליטיקה הישראלית רוכבת ואין צורך דווקא בדמגוגיה של פרץ.

והסיבה השנייה – המצביעים בעיירות הפיתוח ובשכונות, שפרץ חולם שיצביעו עבורו בזכות עמדותיו החברתיות, ואולי גם מוצאו – הם מצביעי ליכוד מסורתיים והם עדיין אוהבים את אריק שרון ותומכים בו, ואין שום סיכוי שיתנו קולותיהם למפלגת העבודה, אפילו פרולטר מהפכני כפרץ עומד בראשה!

כך תצא מפלגת העבודה בבחירות הבאות קירחת מכאן ומכאן, והמרוויחים הגדולים יהיו תנועת "שינוי", וכן אותו חלק של ה"ליכוד" או כולו, שילך בראשות שרון לראשות הממשלה.

אם תוקם מפלגת מרכז חדשה בראשות שרון, פרס ולפיד, שתושתת על מחנה שרון ב"ליכוד", מחנה פרס ב"עבודה" ותנועת "שינוי" – יש להם סיכוי לצבור קרוב לשישים חברי כנסת, כי הם יבטאו את הקונצנזוס, את הקומון סנס, את השכל הישר – של מרבית העם, שאינו רוצה את נתניהו וחבריו המתלהמים מימין, וגם לא את פרץ הפרולטר וחבריו מ"שמאל".

ואל יטעו אתכם הסקרים המנבאים ירידה ל"שינוי" ולש"ס – שתיהן תתחזקנה. ש"ס תתחזק בתקציבים בזכות תמיכתה העתידית בקואליציה נטולת ה"עבודה" לפני הבחירות, ומצביעי ש"ס האתניים מבינים שהדרך היחידה להמשיך ולהתפרנס היא לשמור על כוחם האלקטוראלי ולא להצביע "עבודה". ואילו "שינוי" תתחזק מבריחת המעמד הבינוני של ה"עבודה" לשורותיה.

וברקע עומדת כמובן האופציה של שני ה"זקנים", שרון ופרס, לחבור יחדיו ברשימה מרכז אחת לבחירות ("המפץ הגדול") ולזכות במיספר ח"כים מרשים ונאמן שיחד עם "שינוי" לא יאפשר הקמת שום ממשלה אחרת זולת זו ששניהם ינהיגוה כפי שהם מנהיגים אותה כיום; ובבוא העת יעמדו המנדטים האלה לרשות ראש-הממשלה הבא, אולי אהוד אולמרט, ששומר כל הזמן על מקום טוב באמצע ועל ארשת פנים ממלכתית ואינו מתפטר וגם איננו טיפש.

על "העיתונות היהודית בפולין בין שתי מלחמות עולם ולאחריהן" תוכלו לקרוא במחקר החדש של אריה קיזל באתר: http://www.e-mago.co.il/Editor/history-655.htm

אמנון רובינשטיין

ימים קשים

ציטוט ממדורו ב"מעריב" מיום 23.12.05

הטיל שפגע בפרבר של אשקלון הוא רק ה"בקרוב" של מה שעתיד להיות: החשש הוא כמובן מהצטיידות בטילים מסוכנים ובעלי טווח גדול יותר, שיחייבו את ישראל לתגובת נגד קשה שתחדש את מעגל הדמים. גרוע יותר: אם יהיה פינוי חד-צדדי של הגדה, אנו עלולים למצוא את המשטר הפרו-נאצי של טהרן – שבראשו עומד אדם שרוצה לבצע את מה שלטענתו הנאצים לא ביצעו – סמוך לגבולותינו. במצב זה נסיגה חד-צדדית, שעלולה להביא את טהרן לפרברי תל-אביב היא סיוט שאנו לא רוצים לחשוב עליו, אך חייבים להביאו בחשבון.

גם מי שרוצה בכל מאודו בפשרה ובשלום עם הפלשתינים ועם העולם הערבי אסור לו להיות מוכה סנוורים. עיוורון לא עוזר לנו בימים קשים אלה. אכן, למרות קשקושי השמאל בדבר עוצמתה האדירה של ישראל, מדינת היהודים חוזרת בימים אלה לשחר הקמתה, למלחמת העצמאות, כאשר שאלת קיומו של האי היהודי הדמוקרטי בתוך האוקיינוס הערבי-מוסלמי עומדת על כף המאזניים. כאז כן היום, אנו זקוקים גם לאומץ לב מבית וגם לתמיכה ולגיבוי מחוץ.

סופר נידח מעיר: מה שטוב בדבריו של אמנון רובינשטיין ב"מעריב" הוא שקוראי "הארץ" אינם זוכים לקרוא אותם, כי פחותים מרובינשטיין ממלאים כיום את העיתון ואילו לו-עצמו, שהיה מזוהה במשך עשרות שנים עם הפובליציסטיקה של העיתון, לא נותר כנראה מקום ב"הארץ" להביע את עמדותיו, אולי גם יען כי לא התקרנף. ואם טעיתי בהבנת הנקרא, אנא תקנו אותי.

משפחת שרון היא כידוע מושחתת, גנָבה, ולוקחת שוחד, ואילו האיש הטהור יוסי ביילין הגן במצח נחושה ב"קול ישראל" על הקמפיין-לטובתו של "יוזמת ז'נבה" מבלי לגלות מה מקורותיו הכספיים ואף היתמם בחוצפה ואמר שאם כך גם קמפיין "תגלית" ייחשב לחלק מתעמולת הבחירות שלו, אך הוא יקבל את פסיקת מבקר המדינה. המבקר פסק – להפסיק מיד! האם החזיר ביילין את הכסף שהוציאו עליו עד כה "יוזמת ז'נבה" וכביכול גם "תגלית"?

הסיפור בהמשכים

לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים

מאת אהוד בן עזר 

פרק שלושים וארבעה

פרשת פָּרָשׁוּט. שום מאורעות מיוחדים רק ששברתי יד ומצאתי נחש בתור חבל

אך היה לפרשת אווירון-הנוצות עוד המשך מרגיז.

"אווירון אמנם לא נצליח לבנות," אמר צבי יום אחד, "אבל אין דבר פשוט יותר מאשר לעשות פַּרַשׁוּט."

תחילה ערכנו ניסיונות באבן. קשרנו חוטים לארבע קצותיה של יריעת-בד לא-גדולה, ואת קצות החוטים – לאבן. עלינו על הגג של המחסן של אדון רובינשטיין המרגל, וצבי העיף את הפרשוט אל-על.

אחרי זריקות אחדות, ושינוי גודלה של האבן, הניסיון הצליח. חופת המצנח נפרשה והאבן צנחה במהירות פחותה ממהירותה של נפילה חופשית. ואפילו הוספנו שִיכלול. קשרנו חוט ארוך לאבן והיינו שבים וגוררים את כל המיתקן אלינו למעלה לאחר כל הטלה באוויר.

"שלב שני," אמר צבי, "צריך להוריד בפרשוט איזה דבר חי. חתול או גור-כלים או אפילו עכבר."

לא מצאנו. לך תפוס חתול ונסה לזרוק אותו קשור בחבל מן הגג! אפילו הוא רתום לפרשוט המשוכלל ביותר במושבה!

אבל מצאנו – צב. ואין לך דבר קל יותר מאשר לתפוס צב. הצבים המתנהלים לאיטם בחצרות שימשו לנו במשחקינו מעין מנועים-מהלכים-על-ארבע. אתה רותם צב לעגלת-צעצוע קטנה והוא מטייל איתה מקצה החצר אל קצהָ ולבסוף משתחרר ממנה בהידחקו אל סבך הגדר והשיחים. אתה מדביק או מצייר דבר-מה על גבו ומניח לו ללכת – ומצפה למצוא אותו, אם בכלל, אחרי שבועות וחודשים, ולדעת שזה הוא. בדרך-כלל הייתי כותב על גבו של הצב את שם משפחתנו – "בן עמי", ופעם כתבתי על צב שהיה נאה ושִריונו נקי וחדש וללא כל פגימה – "נלי", ולא זכיתי לראותו פעם נוספת.

אם באמת חיים הצבים מאות שנים הריהם נושאים עד היום את כתביי הראשונים על גביהם בחצרות ובגינות המושבה שנעשתה לעיר.

לקחנו את הצב, רתמנו אותו היטב לפרשוט, זרקנו ו –

חופת המצנח לא נפתחה.

לא אתאר את התוצאה. לא המתים יהללו יה. זה היה די מגעיל. כמה אידיוטים היינו שלא הבנו את האזהרה שבדבר. לקחנו סדין גדול מביתו של צבי, עלינו על הגג, עמדנו על שפתו, מחזיקים כל אחד בשני קצות הסדין, כמו שמנערים שמיכה, ו –

הוֹפּ!

צבי טען אחר-כך שהאשמה היתה בי, שהרפיתי מן הסדין מיד כשקפצנו. אבל אני משוכנע כי גם אם הייתי מחזיק בו היטב – לא היה בולם כהוא-זה את תאוצת נפילתי כטובע באוויר.

נפלתי ושברתי את ידי השמאלית, ואילו צבי יצא בלי כל פגע. לא חשתי כאב, רק היד היתה כמעולפת. מיד קראו לאימא ולקחו אותי למרפאה ועשו צילום רנטגן והתקינו תחבושת-גבס סביב אמת ידי. כל מה שאני זוכר בוא דלי מים לבנבנים, ותחבושות-גבס שמרטיבים אותן ובין-רגע שולים אותן מן המים וכורכים על ידי, ואת השכבה האחרונה מחליקים כאילו הייתי קיר לטיוח.

הסתובבתי עם הגבס על ידי השבורה במשך כשלושה שבועות, מתגרד ובוחל בריח הרע העולה משם, ועד היום כואב לי מעט אותו מקום כאשר מזג-האוויר עומד להתחלף, ובייחוד בסתיו, כמו עכשיו.

זו היתה הצניחה הראשונה והאחרונה שלי בחיי. ואילו צבי, הוא צנח עוד רבות בתקופת שירותו הצבאי, כחייל וכקצין.

מוזר, איך ילד מופנם וזהיר ולא-ספורטאי ובעל רגש נחיתות שכמוני צנח כך ללא פחד מגג המחסן?

ובכן אני, במצבים שכאלה בחיים, מתנהג כמו החמור של בּוֹרִידַאן – פְּלוּס. מה זה פלוס? החמור של בורידאן מת ברעב משום שעמד בדיוק באמצע בין שני האבוסים ולא היה יכול להחליט לאן לפנות וכמו אחז בו השיתוק, ואילו אני במצב דומה, כשאיני יכול להחליט אם לפנות שמאלה או ימינה – קופץ קדימה, כמתאבד. כמי שמוציא את הנִצרה מן הרימון כדי לדעת אם באמת יתפוצץ.

פעם באמת כך קרה לי, בהיותי ילד. עמדתי לחצות את הכביש ליד ביתי. הסתכלתי ימינה ושמאלה, ראיתי מכונית מתקרבת, ובכל זאת קפצתי קדימה לחצות, כאילו נמאס לי לרגע אחד לעשות מה שצריך לעשות ואני מבקש לנסות איזו דרך אחרת.

ומה קרה?

כמעט נדרסתי. ברגע האחרון ממש עצרה במכונית, והנהג לא היה יכול להבין מדוע קפצתי לפני מכוניתו.

למי שמוצאים את עצמם לפעמים במצב דומה, אני מציע – תבלמו את עצמכם בכל הכוח, ויותר טוב אפילו שתיפנו אחורה ותברחו (או שלא תעזבו אף לרגע את האישה שלכם, והיא תשמור עליכם). אחרת אתם עלולים למצוא את עצמכם בבית-חולים, או מה שיותר גרוע – בבית-משוגעים, צורחים וכבר קופצים ככל אוות נפשכם ודופקים על הקירות עד שתוקעים לכם את זריקת ההרגעה.

והיו עוד מקרי סכנה אשר אני, בטיפשותי, הבאתי לא פעם על עצמי:

יום חורף אחד נכנסתי למחסן שלנו ומה אני רואה בפינה? איזה חבל עבה, מגולגל. מוזר. ניגשתי והרמתי אותו. כבד וחלקלק-משהו, חום-בהיר וקר. לקחתי את הפקעת וניגשתי אל אבא, שייצא אותו רגע מן המטבח לחצר.

"אבא, תראה!" התפארתי כמי שמביא לו אוצר, "מצאתי חבל מצוין!"

אבא העיף רגע מבט לעברי, תפס בידי ושמט עימה בכוח את ה"חבל" אל הקרקע, ומיד רמס את קצהו בעקבו השלים את המלאכה באיזו אבן שנמצאה לו בחצר. עיסה דביקה ומגעילה נתערבבה בעפר הלח מן הגשם.

"לא ידעת שנחשים ישנים בחורף?"

ברחתי הביתה בבכי. איזו זוועה! החזקתי נחש חי בידי. אמנם ישֵן, אבל חי. אילו היה מתעורר –

הנחשים העסיקו אותי רבות. את הנחש הראשון בחיי ראיתי, זקוף כמקל, מזדקר מִכַּר האִינְגִ'יל, זו היבלית, שצמח בצד המערבי של ביתנו – וגופו הצינורי ממש מקביל לקיר, כמו ברז. מסתבר שהיה בתנוחת-ציִד, ארב ללטאה שתעבור על פני הקיר.

אבא ניגש לקרוא לאבא-של-גיורא, אשר מיד הביא, מחדר-הנשק של אחוזת פֶלְז, רובה טוּטוּ וחצובה. נחשים אי אפשר לצוד ברובה-ציד, והנשק הטוב ביותר נגדם, אם אינם בתנועה, הוא רובה בעל קוטר זעיר.

אבא-של-גיורא התקין את החצובה בפינת הבית (אותה תקופה היו מתאמנים בקליעה למטרה מעל גבי חצובות גבוהות כמעט כקומת-אדם, אולי משום שחסכו בכדורים, ורוב האימונים היו "על רֵיק". הגָפִיר, זה הנוטר, שהיה מעין חייל של אותם ימים, מטעם היישוב העברי, תחת פיקוד הבריטים ששלטו בארץ – היה מכוון את הרובה למטרה, וזז הצידה, והסרג'נט, הסָמָל, ניגש אל החצובה ומציץ מבעד לכוונות הרובה לבדוק אם אכן כוּוַן הנשק נכונה אל לוח המטרה).

אבא-של-גיורא כיוון לאט, ובשקט, אנחנו השקפנו כולנו, בנשימה עצורה, מתוך הבית, גבוה מבעד לחרכי-התריס. נשמעה נקישת-ירייה קלה, והנחש התפרפר והועף באוויר כשראשו ניתז, וצנח בעשב הגבוה.

והיו נחשים שאתה נתקל בהם בחצר או בשדה. נחש שחור שכמעט תחת רגליך היחפות חומק מן הגינה אל שדה הקמה, ואחר-כך אומרים לך שנחש שחור אינו ארסי ולכן אינו מסוכן, להיפך, הוא מביא תועלת רבה כי הוא משמיד את העכברים שמכרסמים את הדגן ומזיקים באסמים, במחסנים ואפילו במזווי-הבתים. אבל לך תחשוב על כל זה בשעה שהנחש השחור זוחל בדשא ממש לידך.

יום אחד הִשקה אבא ערוגה בחצר ופתאום הזדחלה ויצאה ממנו פקעת נחשים קטנה, כנִראה מילאו המים את החור שבו בקעו לבטח מביצי אימותיהם הנחשיות, וכך נזעקו החוצה ופִּרפרו בשלולית, רִשעונים שכאלה אך כבדי תנועה וחלשים עדיין, בבטניהם הלבנבנות ובגבות הכסף האפור-חום שלהם. אבא קצץ אותם בלהב החד, המבריק, של הטורייה. אבל הם חזרו והופיעו, חיים ורוחשים בסיוטי החלומות שלי, בוקעים מחורים רבים באדמה עד שאין לך מקום פנוי מהם להניח את כף רגלך. מין רחישה זדונית כזו של לחשנים שלשונם שלוחה ושיניהם מכישות ארס. אילו הייתי סופר סימבולי ומבקש לבטא בספריי את הדֵמוֹנִיוּת בסמלים – הייתי משתמש עוד רבות בנחשים של ימי ילדותי –

מה לעשות שאין בספריי גיבורים סימבוליים, ייצוגיים או גזורים מלכתחילה כדי לענות על ציפיות הקוראים, ספרים שאפשר למלא על אודותיהם במות ספרותיות במאמרים מטומטמים ובמחקרים משמימים שגם מגלים בהם חוקים שאינם קיימים.

ספר שלי הוא כמו בֵּית מילים מרוהט בְּדִמיון ובזיכרונות שאליו אני מזמין את הקורא. מי שלא נעים לו, שיישאר בחוץ ויחלום נחשים בלילות. "פְרוֹם דֶה שְׁרַיינְס אוֹף מוֹנטֶזוּמָה – טוּ דֶה שׁוֹרְס אוֹף טריפּוֹלי!" – שהרי הספרות העברית איבדה כבר כמעט כליל את חוש ההומור. המלכים לא רק שהם ערומים אלא גם אֵין להם זין. רק למלכּוֹת יש. רק להן מותר לזיֵין. כמו שחווה אימֵנו זיינה את הנחש.

– והיו נחשים שמתחמקים ממך פה ושם במעבה שדרה, ברפידת עלים יבשים תחת השיחים, בצפצוף ציפורים עצבניות ממעל, בהלמות-לב שבהיתקלות פתע – ובתחושת רווחה עצומה על שלא הרגזת בלי כוונה את הנחש והוא חמק לו והסתלק, חושש מפניך!

את הנחש האחרון, כך אני מקווה, שראיתי בחיי (שלא מבעד לזכוכית העבה של בגן-החיות), פגשתי לפני שנים רבות במאפייה בעין-גדי. היצור המפחיד שכב צנוף על רצפת-המלט הקרירה, מתחת למָלוֹשׁ הכרסתני. צפע ארסי. הכּשה שלו עלולה להמית בתוך שעות אחדות. התבונַנו זה בזה שניות בודדות בעודי עומד על סף הדלת, ומיד הסתלקתי לחדרי, נרגש. לקחתי את רובה הטוטו שלי, טענתי בו כדור, חזרתי לצריף המאפייה, ומבעד לחלון הפתוח כיוונתי ויריתי אל ראשו של הצפע ומעכתי אותו.

היה לי מזל משום שהרִיקוּשֶט, נתז-הקליע, ואולי הקליע כולו, המשיך לקפץ פעם ופעמיים מגג הפח אל תנור הברזל, ומשם לדופן המלוֹש, שענה לו בצליל מתכתי אחד של פעמון ענק, אך עלול היה לחזור אל פניי ולהוציא לי עין.

אלה תולדותיי בתור צייד נחשים. עכשיו, כשאני גר בעיר, בעלי-החיים היחידים שאני רואה הם ג'וקים, ובייחוד כשאני נכנס בלילה, למטבח, ומדליק את האור כדי להכין לי כריך, פֶחְססס...

המשך יבוא

(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,

כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)

פרק שלושים וחמישה: מילים אחדות על הטורייה. כסף זה כסף. "חוֹרַנִי, חוֹרַנִי, הולך ברחוב ושר – " הרדיו של מַחוּר בּוּכְשַר

 [למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים

יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]

פתח-תקווה של פעם חיה וקיימת

נמסר לדפוס בהוצאת "גוונים"

קובץ סיפוריה של בת-שבע אריאלי בת ה-96

"מהפרדס למושבה"

המשך לספרה הקודם "כמה ירוק היה פרדסנו" (בהוצאת אסטרולוג)

עיתונאים והיסטוריונים, רוצו לראיין את בת-שבע, לא תתחרטו

©

כל הזכויות שמורות

חינם, 2006

סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:

 "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005)

 "קיצור תולדות  פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)

 "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב)

 "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)

 "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)

"על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)

"רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)

 "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)

 חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)

 רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר

 חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,

והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!

גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

10 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25", חינם לכל המקדים לפנות

בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן

benezer@netvision.net.il

בתשלום, 2006

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

 "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שיישלחו לאהוד בן עזר

Hosni the Dreamer

מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ

בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997

זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997

במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון

10 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪

 תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪

תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪

תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה –  מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪

חלוקת  הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪

מפגשים עם אהוד בן עזר

העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה

חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב

"פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן

"להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו

וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל

כתובת לכל הפניות וההזמנות, בתשלום מראש הכולל גם דמי משלוח בדואר:  אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל