גיליון מס' 106       

תל אביב, יום חמישי, י"ב בטבת תשס"ו, 12 בינואר 2006

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

עוד בגיליון: ללמוד מחדש, הברון רוטשילד, פרשת ניל"י מאת אביעזר שלוש

נורתה ירייה ראשונה במלחמת ההשמצות נגד ראש ממשלה מכהן חדש

מי יודע מה מקור השם קיפקה? ואיך אומרים פרדסן ברומנית?

דורון גיסין: מייסדת שובבה לא טמנה ידה בצלחת, ובגדה בבעלה כשכולם נלחמו בקדחת

 עם המשורר הקנדי אירווינג לייטון, שנפטר לפני ימים אחדים בגיל 93

חדשות מהחרמת המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב

באבל על התקדמות מותו של היכל התרבות

ש.שפרה

"יעזרֶהָ אלהים לפנות בוקר" מאת אהוד בן עזר

דברים שנאמרו בערב הספרותי שנערך במשכן האמנים בהרצליה ביום 1.9.05

ועד היום לא נמצא שום כתב-עת בישראל שיפרסם אותם

למען הסדר הטוב – אהוד ואני ידידים מזה שנים רבות; יתרה מזו, שנינו חברים באגודת סתרים אחת שמספר הנמנים עליה הולך ומתמעט כחלוף השנים, הלא היא: "אגודת האזרחים העות'מנית של פלשתינה א"י".

אבל כל מה שייאמר להלן אין בו משוא פנים.

מה שנפלא בעיניי בשורות של שירה, ואולי הוא חלק ממהותה, הם השוליים הפרומים של המילים, שאיננו יכולים להגיע לסוף משמעותן, שמותירים בין המילים ובין השורות חידות, לא תמיד מתפענחות, אבל מחזירות אותי כקוראת אל השיר שוב ושוב. ושמתי לב שהמילים שמותירות שוליים פרומים הן לרוב מטבעות לשון וצירופים חד-פעמיים – חדים ועמומים גם יחד, ככל שיישמע הדבר פארודכסאלי.

ואולי מה שאמר ט.ס. אליוט במאמרו על השירה, על התרגום של שירה משפה לשפה: "שירה היא בחינת איזכור מתמיד של כל הדברים העשויים להיאמר בשפה אחת ואינם ניתנים לתרגום," – תופש ביחס לשירה בכלל, לקריאה של שירה ולפיענוחה: שירה אינה ניתנת לתרגום אפילו בשפתה שלה, היא אינה ניתנת לפרפראזה. בעיניי שיר מובן עד סופו הוא שיר מת. גם באוזני תלמידיי טענתי תמיד: "לא צריך להבין שיר, צריך לשמוע ולקלוט בכל החושים."

  ב"סוף דבר" לספרו מספר לנו אהוד כי לאחר שגילה כי דודתו המשוררת אסתר ראב כתבה במשך ארבעים שנה רק כשמונים שירים אמר לעצמו: "אבל מה אעשה ביתר הזמן אם אהיה משורר?" – וכך החליט לעבור לכתיבת פרוזה בלבד, למזלו. ואף על פי כן חיידק השירה הוא כנראה איזה נגיף נצחי. והספר הזה הוא הוכחה ניצחת.

משוררים הם עם מקולל. אני מתקנאה לפעמים בציירים, ובעיקר במוסיקאים. לשון העשייה שלהם מתייחדת רק להם. אחרי ככלות הכול אינך משמיע באוזני הקופאית בסופר סונָטה וגם אינך מצייר לה את רשימת הקניות שלך. השפה שמשמשת אותנו בחיי יום-יום לצרכים הנמוכים ביותר – משמשת אותנו גם בספירות הגבוהות ביותר. אותן מילים ממש. מה שעושה את השירה לשירה הוא לדעתי החד-פעמיות של הצירוף, בין השאר. ונדמה לי שחד-פעמיות של צירופי לשון מאפיינת את הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".

כבר שמו של הספר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", חלק מפסוק מקראי שכאשר אתה תולש אותו מהקשרו בתהילים פרק מ"ו, שבו מושא המשפט היא "עיר האלוהים, קְדֹש משְכְני עליון, אלוהים בקִרבה בל תִמוט, יעזרה אלוהים לפנות בוקר" – משאיר אחריו תהיות. חזרתי עליו פעמים רבות תוך כדי היכרות עם הספר, ולמען האמת גם לפני כן, כשאהוד סיפר לי כי זה שמו. המשפט התיישב בתוכי כמו אותם פסוקים מתוך שירים ופזמונים שבאופן כפייתי אינם מניחים לי, ואפילו איני יודעת מדוע הם מתנגנים בי. כמובן הייתי כולי אחוזת סקרנות, וכרגיל כשאנחנו עומדים בפני קריאה של ספר שכתב ידיד וחבר, אחוזת חששות – אחרי ככלות הכול ראיתי תמיד באהוד כותב פרוזה מובהק, והנה לפתע משורר – וכשקראתי בפעם הראשונה נעלם החשש, פגשתי שירים מרתקים ובשלים, נתפשתי בחכתם של השוליים הפרומים, של החידות הבלתי פתורות.

שיריו של אהוד בשני השערים הראשונים, ואני אתייחס אליהם בעיקר, עומדים בסימן של ניגודים פרדוכסאליים. כשם שהפרוזה של אהוד היא מזג של ריאליה ובדייה עד כדי כך שלפעמים קשה מאוד להבחין מתי מתחילה האחת ומסתיימת האחרת, כך השירים עומדים בסימן הכפילות בין הקונקרטי לפנטאסטי – הדובר (ואני יכולה לראות איך אהוד מעקם את שפתיו לשמע המינוח מלשון ביקורת הספרות – אבל מה לעשות אינני רוצה בשום פנים לזהות את מי שקולו נשמע בשיר עם אהוד האיש) – הדובר וגם הנמענת הם מוחשיים מאוד וגם הזויים. ("סתיו מתפורר בתוך ההמון", עמ' 42): "...יֵשׁ אֲנָשִׁים בְּדוּיִים, / כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵצִים עֲרוּמִים, וְתִפְאֶרֶת שֶׁחָלְפָה."

המבט של הדובר בשירים הוא גם תם, ילדותי, וגם מפוקח; יתירה מזו, ה"ילד הנצחי" שומר במודע על היסוד התם במבטו; יש בו אמונה בנצח האהבה שלא ישקר, מתוך ידיעה ברורה שהנצח הזה ישקר, ועוד איך ישקר! כך בשיר "חפרפרת" (עמ' 26):

יֶלֶד שֶׁלָּךְ, חֲפַרְפֶּרֶת

תּוֹעָה. סוּמָא שֶׁרָצָה

בְּחֵיקֵךְ שֶׁחָפַץ

לְפַנְקֵךְ בְּרִיסָיו –

בֶּעָפָר הֶחָפוּר

אַתְּ חוֹפֶפֶת

רֹאשׁוֹ – יֶלֶד, אָמַרְתְּ –

תִּהְיֶה חֲפַרְפֶּרֶת

טוֹבָה.

אִם יִפְקְחוּ

אֶת עֵינָיו –

יָמוּת.

הפקחון, ההתפכחות, הם מעין גזר דין של מוות. הוא מעמיד את מבטו העיוור-מדעת מול מבטם של הפקחים, שהם הסומים באמת, ומוכן לשלם את המחיר של הלגלוג, שלו הוא זוכה מאותם פקחים-סומים. הוא תופש את עצמו כמעט נבחר על שום התום בדעת. החיים במלוא מלאותם ייתכנו רק מתוך עיוורון מודע לעצמו, ויש בכך כמעט תחושה של נבחרות ושל קורבן גם יחד (בשיר "ולפסוע מלוגלג ותמים", עמ' 20):

אָשֵׁם אַתָּה שֶׁמְּקַוֶּה

חַי, עִוֵּר וּמָלֵא.

חָפֵץ לִקְרֹא בְּגָלוּי –

מוּכָן לְהוֹדוֹת

בְּמַעֲשֶׂיךָ.

וְלִפְסֹעַ, מְלֻגְלָג

וְתָמִים, בֵּינוֹת

לְפִקְּחִים חַסְרֵי-עֵינַיִם.

הכפילות האוקסימורונית מאפיינת את שירי האהבה, את מערכת היחסים הנשית-גברית. והיא חוזרת בשירים רבים. ("סתיו מתפורר בתוך ההמון", עמ' 42):

אֲבָל אֵיךְ, תַּגִּידִי, אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִצְמֹחַ וְלִנְשֹׁר בְּבַת-אַחַת,

אֶחָד אֶל תּוֹךְ לִבּוֹ הַמֵּת וְהַפָּתוּחַ, וְהָרַךְ, –

שֶׁל הַשֵּׁנִי.

כך שואל האוהב באחד משירי הספר: לצמוח ולנשור גם יחד, למות ולחיות גם יחד באהבה. ואל תצפו לשמוע תשובות לשאלה: הקיום הנשי-גברי, נגזר עליו מבראשית להתקיים מתוך כפילות; כמו סיפור גן העדן בבראשית: האישה שפקחה את עיניו של אדם לראות היא גם שגזרה עליו להיות אנושי, להיות בן מוות.

שני השערים הראשונים, שיש בהם שירי אהבה מן החושיים והמסתוריים ביותר שאני מכירה בשירה העברית, שונים זה מזה בדרכי הביטוי הפואטי, אבל מבחינה תימאטית הם מעמידים מערכת נשית-גברית טעונה, פרדוכסאלית, לא ניתנת לגישור. ("רק מחסורי מיטיב לך", עמ' 49):

...אֲנַחְנוּ

שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת מֻפְרָדוֹת בְּשָׂפָה אַחַת

שֶׁל שְׂפָתַיִם וּפִרְפּוּר הַגּוּף. רַק מַחְסוֹרִי מֵיטִיב לָךְ,

מְמַלְּאֵךְ, וּבְהִתְמַלְּאוֹ, אֶחְסַר לָךְ, כִּי אֵלֵךְ.

הארוס, שפת הגוף – אינה מאחדת בין הפרודים, ורק החִסָרון, ההיעדר, הוא באופן פרדוכסאלי – היש, המלא. האהבה היא מחוז געגועים בידיעה שהיא בלתי מושגת, ממש כמו המסע ההזוי הילדותי להודו. או אל אטלנטיס הממלכה האבודה, "עָפָר עַל כַּפּוֹת יָדַיִךְ / וְטַבַּעַת זָהָב." ("אטלנטיס", עמ' 37).

האישה האהובה, וכמוה הגבר האוהב – הם ספציפיים, קונקרטיים ויחידאיים, אבל אולי דווקא משום כך הם כל אישה וכל גבר, הם הזוג הקדמון שנגזר עליו מבראשית לא להגיע. שיא הקירבה הוא להיות שני אגרטלים סדוקים עומדים זה בצד זה. כדי להגיע, להתאחד, הם חייבים להתפורר, להיות לאבק, ("שני אגרטלים", עמ' 31):

נִתְקָרֵב נָא כִּשְׁנֵי אֲגַרְטְלֵי חַרְסִינָה

סְדוּקִים מְעַט וְקוֹלָם, בְּנָקְשָׁם זֶה לָזֶה,

שִׁעוּל דַּק, צוֹרֵם –

...וְאַחַר, לְמַעַן הִתְעַרְבֵּב,

שׁוּב הִתְפּוֹרְרוּ לְאָבָק.

או בשיר אחר: "נִפְגָּשִׁים וְלֹא / נוֹגְעִים, נוֹגְעִים / וְאֵין לוֹמְדִים דָּבָר – " ("אם ניפגש", עמ' 40). האישה היא: "אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם – " ("וככה אנשקך", עמ' 60); הגבר הוא תינוק והוא אב, גם כאשר הוא אוהב, או אולי איש יעוד, כפי שאנסה לרמוז אחר כך: "אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ / לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה." (שם, עמ' 60).

התחושה שגיבורי או אנטי-גיבורֵי שירי האהבה האלה הם כל גבר וכל אישה באשר הם, שאי האפשרות להתממש באהבה, שהאהבה היא אטלנטיס בלתי מושגת – מתחזקת למקרא שירים אחדים בשער הראשון, שירי משפחה הייתי קוראת להם. ההורים, האב, האם, אינם משלמים בזמן את חובותיהם לאהבה; האב "חָדַל לְדַבֵּר / וּפָסַק לֶאֱהֹב." ואפילו מותו של האב וחילופי הגברים בחיי האם אינם מצילים את האם מן הכישלון. לפחות האחד אהב את תבשיליה, השני גם את תבשיליה לא אהב, כך אומר שיר אירוני אחד, "אבל הוא אהב את תבשיליה" (עמ' 46):

וְכָל הָעֶרֶב נָדַף בַּבַּיִת רֵיח רַע שֶׁל נַרְקִיסִים.

אִמְּךָ יָשְׁבָה נִכְלֶמֶת. אֲכַלְתֶּם אֹכֶל זָר, אֲשֶׁר בִּשְּׁלוֹ

טַבָּח שֶׁל אָבִיךָ הַחוֹרֵג. בִּמְקוֹם אוֹפֶלְיָה בָּאוּ מַנְיָה

וְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי מִפּוֹלִין. הַדָּגִים-הַמְּמֻלָּאִים הָיוּ שְׁחֹרִים.

הַמָּרָק חָרִיף מִדַּי. הַבָּשָׂר זוֹל וְגָרוּעַ, גַּם דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי

הִשְׁאִיר אֶת מַחֲצִיתוֹ. תַּבְשִׁיל כְּרוּבִית

שֶׁאִמְּךָ בְּמוֹ-יָדֶיהָ הֵכִינָה, שָׁכְחָה לְהַגִּישׁ.

אִלְמָלֵא אַתָּה, פּוֹלָנִית דִּבְּרוּ כָּל הָעֶרֶב.

לְדוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי הָיְתָה בַּת, יֶלִיזָבֶּטוּשְׁקָה,

שֶׁנִּסְפְּתָה בַּשּׁוֹאָה. בִּפְנֵי הַגְּבֶרֶת דּוֹקְטוֹר פּוֹדְלִיפְּסְקִי

אִמְּךָ הֶעֱמִידָה פָּנִים שֶׁהָאֹכֶל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ.

אָבִיךָ הָיָה אִישׁ קָשֶׁה, עָנִי וּצְמֵא-דַּעַת. לֹא לִקְּקָה אֶצְלוֹ דְּבַשׁ

וְקִצְּרָה אֶת יָמָיו. אֲבָל הוּא אָהַב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.

אַתָּה הָיִיתָ בֵּן רַע כִּי לֹא עָדַרְתָּ אֶת הָעֵצִים בֶּחָצֵר.

עַתָּה יֵשׁ לָהּ בַּעַל חָדָשׁ. אִיש עָשִׁיר אֲשֶׁר טֶרֶם

שִׁנָּה אֶת צַוָּאָתוֹ לְטוֹבָתָהּ. עוֹדֵר אֶת

הָעֵצִים בֶּחָצֵר וּמְחַשֵּׁב כָּל פְּרוּטָה. אֲבָל

לֹא אוֹהֵב אֶת תַּבְשִׁילֶיהָ.

תחושת האשם על הכישלון האנושי להיות לאחד, לאהוב, היא מורשת המין האנושי באשר הוא אנושי; היא מוטבעת באדם באשר הוא אדם, היא מהותית לאנושיותו, כמעט אפשר לאמר תורשתית. בנים נושאים בחטא אבותם, בחטא המלכות הריקה: "כֹּה רֵיקָה הָיְתָה מַלְכוּתוֹ." ("אבא מָלך", עמ' 18), "אַשְׁמָתָם מְכַרְסֶמֶת / בָּנוּ." ("הורים", עמ' 19), ובשיר אחר: "הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ." ("רק בחיקי בתי את", עמ' 48).

 וכך גם באשר לדמות הנשית ("אופליה", עמ' 38):

אַבָּא,

בּוֹא תִּמְשֶׁה אֶת בִּתְּךָ מִתּוֹכָהּ הִיא –

כּוֹתֶבֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם אֶת אָשְׁרִי

וְאֵינֶנֶּי שַׁיֶּכֶת

נוֹלַדְתִּי זָרָה.

 הזרות היא מולדת כמעט מוּרשת. לי נראה, אם כי הדברים מרומזים כיאה לשירה שהיא שירה, האפשרות היחידה של קירבה היא בתוך המשפחה. "רַק בְּחֵיקִי בִּתִּי אַתְּ וּבְלִבִּי אִשְׁתִּי." ("רק בחיקי בתי את", עמ' 48) או: "הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ." (שם. עמ' 48).

אולי זה מה שמשתמע גם מהשיר "אופליה", שהוא היחיד בספר שבו הדוברת היא אישה:

גַּם אַתָּה

אִם תְּנַשְּׁקֵנִי

תַּטְבִּיעַ אוֹתִי

בְּכֹבֶד שְׁבָרֶיךָ.

לָכֵן אֲנִי עוֹשָׂה מַעֲשַׂי בַּחֲשֵׁכָה

אֵינֶנִּי רוֹצָה לְהַכְאִיב לְךָ.

וּכְשֶׁאֲנִי טוֹבַעַת

אַתָּה אֲבִי.

ונשארים כמובן כל סימני השאלה, השוליים הפרומים, כפי שאני קוראת להם: האם זה האב הביולוגי, האם זה האהוב שהוא גם אב? הכול פתוח. וזה מה שאני אוהבת בשירים האלה. הארוטיקה הכבושה, הכמעט אסורה – היא שכובשת אותי.

במבט מפוקח יודע הגבר שהזמן הוא האויב הגדול של האוהבים: "עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת" ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52), ו"אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ / וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ." ("יחף יחף בלילה לבדך", עמ' 54).

אבל שוב, בסימן הפרדוכסאליות המאפיינת שירים אלה, הזמן אינו יכול לאוהבים, וגם כחלוף עשרים שנה, כשמו של אחד השירים ("אחרי עשרים שנה", עמ' 51) אומר האוהב:

...וְשׁוּב יִפֹּל בְּפַח נַפְשׁוֹ-נַפְשֵׁךְ

וּבְמַפָּח אֲשֶׁר יָקַשְׁתְּ לוֹ בְּשִׁבְרוֹן חַיַּיִךְ

שֶׁאַתְּ עֲדַיִן אַתְּ, אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה.

ו"כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ / אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ." ("וככה אנשקך", עמ' 60). נדמה לי שדמות האישה באשר היא אישה – ולא במקרה ניקד אהוד את המוטו של הספר "לָאישה בחיי" – (בקמץ) כל הנשים באישה אחת (אני משערת שנשים רבות ראו את עצמן באישה הזאת), היא אחת הדמויות הנשיות המורכבות בשירי אהבה שאני מכירה. ואגב השירה העברית אינה משופעת בשירי אהבה, אם כי אפשר למצוא בה שירים שמתייחסים בחרות מוחלטת לאברי הגוף, של האישה בעיקר, ובעיניי הם שירים על גבול הפורנוגרפיה, אם לא עברו את הגבול הזה.

השירים מעמידים אותה בסימן של הדואליות הפרדוכסאלית שהזכרתי: היא מצד אחד פַאם פאטאל, טורפת גברים ("רק מחסורי מיטיב לך", עמ' 52): "הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל / מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ / לְהַשְׁכִּיחוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה לִי בְּלִבִּי – // ...אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה / טַרְפֵּךְ..." – ו"יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת." ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52).

אישה שגוררת את גורלה לבדידות שיש בה מן הקסם של חרות נוראת-הוד: "הוֹמִיָּה הִיא וְסוֹרֶרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ." ("זר כאש בעורקיה", עמ' 47); ומצד שני כמעט דמות אגדית, בלתי מושגת, כמעט אוורירית, מחוז חפץ לא מושג: "וּלְרֶגַע קָט / מֶרְחַק עָרִים קוֹפֵא / כְּאַגָּדָה: / שָׁם אַתְּ, / שָׁם, אַתְּ." ("צל הפנינה לשפתייך", עמ' 24). אישה חלושה, שברירית, אבודה בתוך עצמה, טרופת חלומות, טרופת פחדים, בודדה. היא חידה שהדובר הגבר מנסה לפתור שוב ושוב גם כחלוף עשרים שנה ללא הצלחה: "סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת" ("בשם כל אוהביה האילמים", עמ' 52); ואולי, כפי שמיטיב להגדיר אותה אחד השירים: "אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם" ("וככה אנשקך", עמ' 60); היא מחליפה צבעים כמו זיקית: "אַת לִפְרָקִים שְׁקוּפָה וּלִפְרָקִים / מִתְכַּוֶּצֶת בְּתוֹכוֹ." ("ערב בירושלים", עמ' 28). היא אשמה, מייסרת ומיוסרת, שפלת ברך וגאה, זרה וקרובה, היא נולדה זרה (אופליה), מפני שהיא אישה. היא אולי "האחר האולטימטיבי".

לאן נמלט הדובר הגבר מן המפגש לא-מפגש הזה חסר התוחלת? המקלט הוא הבדידות של איש הייעוד. שוב רבים כאן סימני השאלה: האם המילים, הכתיבה – היא הייעוד? שכן הייעוד הנזכר אינו מפורש. "בִּבְדִידוּתוֹ יַשִּׂיג אֶת כָּל מַאֲוַיֵּי לִבּו" ("לשווא הן מחכות", עמ' 45), וכל הנשים, אשר כולן מתגלמות באהובה היחידה, מחכות לשווא. כאשר הדובר נוסע לביקור אצל משוררת זקנה וחולה הוא מזכיר לעצמו כי בבדידות יכיר האדם את עצמו, כפי שרמזתי קודם לכן: "אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ / לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה." ("וככה אנשקך", עמ' 60).

אולי מן הנסיעה הזו אל המשוררת, המסתיים ב"לַשָּׁוְא הֵן מְחַכּוֹת" תוך כדי קריאה ב"סידהארתא", אולי משתמע מכאן שבמקום שמסתיים המסע הארוטי מתחיל המסע אל המילים והכתיבה. ואולי גם המפלט בפרוזה והבחירה בה ולא בשירה אינה בחירה כל כך פשטנית, כפי שהציג אותה אהוד ב"אחרית דבר". וקריאה מעין זו זוכה לתמיכה בשער "בפתח תקווה אחרת", שמעמיד אל מול המקום החושי, האיכרי, את איש המילים: "...פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר. / מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל / מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל / זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים."

המבט המפוקח במסע האהבה, שאין לה מחוז חפץ, מעוצב ברבים מן השירים לא בלשון רומנטית מתפייטת, אלא בעולם מונחים הלקוח מתחום המסחר והמקח והממכר, וכך מעניק לשירים את הגוון האירוני המושחז. כך תמצאו כאן שיר שכולו רצוף מונחים מתחום הביטוח, ("באחריות גמורה וערירית", עמ' 59):

אַכְזָבוֹת בְּתַשְׁלוּמִים צָבַרְתְּ לִכְדֵי בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף

אֶת בְּרִיחוֹתַיִךְ בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית,

אַתְּ מִתְעַשֶּׁרֶת, לְפִי מַטְבֵּעַ שֶׁל שָׁנִים קָשׁוֹת

פּוֹלִיסָה שֶׁל סְתָו וְאֵין-אוֹנִים וּנְשִׁיקוֹתַי הַנִּכְתָּבוֹת בָּךְ

עַל עוֹרְקַיִך הַלְּבָנִים...

וּשְׁעוֹת מִלִּים וּשְׁנַת שְׁבָרִים בְּכֶפֶל וְחִסּוּר

שֶׁלָּנוּ עִם זָרִים...

ושיר שכולו רצוף ביטויים מתחום המסחר ("בדיחה", עמ' 56): "הִיא יָרְדָה מִנְּכָסֶיהָ / ...אַַתָּה שׁוֹמֵעַ / אֶת חֶשְׁבּוֹן מוֹחָהּ / ...הִיא מַגִּישָׁה אוֹתְךָ / לְפֵרָעוֹן / אַתָּה עוֹבֵר וָשָׁב / בְּכָל פְּשִׁיטוֹת רַגְלֶיהָ..."

וכמה מילים על המקום והלשון. אלה שירים שכתובים במקום ולא על המקום, על משקל דברים שכתב אלתרמן: לכתוב את ולא על. החיבור אל המחזוריות של הטבע – היא מקומית ולא מזרח-אירופית, שרווחת בשירים עבריים וישראליים רבים. ואני מצטטת תמיד את מאיר ויזלטיר שכתב: "אביב אין בארץ הזאת" ("שרטוטים תל-אביביים"). הסתיו, ובראשו חודש חשוון, אינו חודש נכאים, אלא מבשר התחדשות ולידה מחדש. "חֶשְׁוָן מְלַטֵּף צַמָּרוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת / אַהֲבָה עַתִּיקָה / ...וְאַתְּ צְמֵאָה אֵלַי כַּאֲדָמָה מִקֵּץ הַסְּתָו / עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת בְּחֶסֶד מַבָּטִים." ("אהבה עתיקה", עמ' 12); אל החורף נמלטים ולא נמלטים ממנו: "סתיו מתפורר בתוך ההמון", (עמ' 42). וכמובן השיר "בפתח תקווה אחרת" – אל מלא רחמים על עולם שחרב, על ארץ ששינתה פניה, מוכרת לי כל כך מילדותי שלי.

אחד הדברים שהפתיעו אותי, אחרי שעות רבות של קריאה בספר, היתה העובדה שלמרות המצופה מן השם, שהוא ציטוט מקראי, לא מצאתי ארמזים כלשונם מתוך לשון המקרא. וזהו בעיני הישג נפלא. אהוד משתמש בלשון המקרא אבל מצליח לעקוף את הצירופים המקראיים, שהפכו לעיתים קרובות להיות "צירופים כבולים", זאת אומרת שחוקים עד דק – ללוש ולברוא אותם מחדש.

ואסיים במה שהתחלתי. כוחם של השירים הוא בלשון המתייחדת בצירופי לשון מפתיעים, לא שחוקים. לשון מקרא אבל גם לשון דיבור, והכול מותך ומהודק ללשון אחת עברית על כל רבדיה. לפעמים זכרי שירת ימי הביניים בחרוז מבריח, לפעמים זכר אלתרמן, שמיד נשבר אל תבנית חדשה ושונה.

אני מקווה שהטעמתי אתכם מעט מזעיר מן החידתיות והיחידאיות של השירים האלה, וכל מה שנותר הוא לקרוא בהם שוב ושוב, לפענח ואולי להתפענח ואולי גם לא.

ללמוד מחדש: הברון רוטשילד, פרשת ניל"י

לאהוד שלום,

נראה לי כי כיום כבר אין יודעים מה עשה הברון רוטשילד ליישוב הארץ. נכון, קיימים רחובות ושדרות רוטשילד בכל הערים, אולם האם נלמדת תרומתו של הברון? ובעיקר תפישתו את מה שיש לעשות, כלומר: לשלוח צעירים מוכשרים מהארץ ללמוד  בחו"ל כדי שיוכלו לחזור ולהשתלב כמדריכים. הקמת ה"ארבייאטער שׁוּלֶה", להכשרת חקלאים ולקידום יעדים שיאפשרו למושבות הנתמכות לפתח להן חיי עצמאות חקלאית כלכלית. אולי כדאי שאתה, כמי שמתמצא בחומר, תקדיש לכך מקום בעיתונך.

ועוד סוגייה הראויה לטיפול. המיתוס של ניל"י כיצד צריכה ההיסטוריה לשפוט את מעשי הקבוצה? האם היא באמת ראויה להילת הגבורה וההקרבה המלווים אותה. או אולי הייתה זו קבוצה שאמונתה קבעה את עשייתה כהגשמת אידיאל מבלי לגלות רגישות לסכנות הטמונות בכך והאסון שהיא עשויה להמיט על הישוב היהודי בקרבו חיה?

שבת שלום,

אביעזר שלוש

אהוד בן עזר: אתה צודק במאה אחוז, רק שאני איני יכול להקיף את כל הנושאים הארצישראליים ובוודאי לא את כל הערכת מפעלו של הברון רוטשילד, שלא רק שלא היה אפשר לקיים את מושבות העלייה הראשונה ללא תמיכתו וחזונו, אלא שגם קבע חלק ניכר מגבולותיה העתידים של מדינת ישראל בפרישת המושבות הראשונות, מצפון הארץ ועד גדרה.

באשר לפרשת ניל"י, כל הקורא את "תולדותיה של העזה מדינית" (בהוצאת שוקן) של אליעזר ליבנה ויוסף נדבה, יכול לעמוד על המתח ששרר בין מרבית איכרי זיכרון לבין משפחת אהרונסון וחברי ניל"י. אך ספק אם נותר כיום מישהו שמבין את מעמדה הסבוך של ניל"י בעיני היישוב העברי הקטן של אז. למעשה התחוללה שם דינאמיקה דומה לזו שלימים התגלתה בוויכוח בין ראשי היודנראטים לבין מורדי הגיטאות במלחמת העולם השנייה. האם למרוד ולהסתכן בהשמדה מיידית, או לחכות עוד יום ועוד יום ואולי לשרוד עד תום המלחמה? דיזנגוף, "ראש הגולה", ביטא עמדה כלל-יישובית שאמרה שלא כדאי להסתכן בריגול נגד התורכים, פן יהיה גורלנו כארמנים. כדיזנגוף "ראש הגולה" נהגו אנשי "השומר", מה עוד שארה"ב, גם לאחר שנכנסה למלחמה, לא הכריזה מלחמה על תורכיה, ועמדה כל הזמן ברקע ובתוקף על משמר היישוב העברי הנתון תחת התורכים.

ואילו חברי ניל"י היו מיעוט מבוטל אפילו בקרב איכרי העלייה הראשונה והמושבה זיכרון. על הקונפליקט הזה כתבתי לפני ארבעים שנה מחזה בשם "הבועזים", שנישאר עד היום גנוז בארכיוני. מה שמשך אותי היה החלטתה של שרה אהרונסון לשלם בחייה את מחיר מעשיה, למרות שיכלה לברוח למצרים בספינה הבריטית, זאת כדי שלא ישלמו אחרים בחייהם בגללה, ואילו ליוסף לישנסקי, שנמלט ולא הסגיר עצמו, לא היה איכפת שייאסרו וייהרגו אחרים ובלבד שהוא יישאר בחיים. לכן ניסו חברי "השומר" ארליך וקוזלובסקי להרוג אותו, בפקודה. ואם היו מצליחים היו נחסכים מאסרים רבים, הגליות לדמשק, והרבה ארצישראלים שמתו שם לא כלישנסקי ובלקינד על עמודי התלייה בכיכר המארג' אלא במחלות נוראות בבית הסוהר המרכזי חאן אל באשה. ביום שבו תלו את השניים עבר שם דודי ברוך בן עזר ראב ואפילו ציין ביומנו, "2 לבנים נתלו על המארג'", אך זה סיפור לעצמו, סבי יהודה ראב התנגד לכך שדודי ברוך ייקח חלק בפעולות הריגול, כי אנחנו היינו אזרחים אוסטרו-הונגריים, נאמנים לקיסר ולקונסול האוסטרי בארץ שעזר לנתיניו היהודים. לכן ברח דודי להיות צייד אצל אהרוני בלבנון ומשם עבר ביום התלייה בכיכר המארג'. אין צורך לומר שהוא אהב את שרה אהרונסון והתנגד נמרצות לכוונתו של אבשלום לצאת אל המידבר בשליחות שממנה אכן לא חזר.

גלגולי חייו של אלכסנדר אהרונסון, שבני המושבות ייחלו לכך שימשיך את מנהיגותו של אחיו הנערץ אהרון, ואילו הוא היה הולל וסופו שנישא לגברת פלז העשירה והמבוגרת ממנו ועזב את הארץ – אף הם לא תרמו לשמה הטוב של המשפחה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולולא פועלה של רבקה אהרונסון, שלא היתה בארץ כל תקופת המלחמה, ספק אם המשפחה היתה נחרתת כאחד מפרקי הגבורה של היישוב העברי, פרק שאולי היה מיותר לגמרי וגם לא הועיל לנו הרבה אצל הבריטים.

אגב, מעטים גם יודעים כיום שהאיטלקים לחמו לצד הבריטים בכיבוש ארץ-ישראל מידי התורכים בשנת 1917. ועדיין חיה בתל-אביב אישה אחת הזוכרת את החיילים האיטלקיים נכנסים לרחוב רוטשילד בפתח-תקווה, לצד הבריטים והאוסטרלים, בשלהי שנת 1917. שמה בת-שבע אריאלי. היא בתו של דניאל ליכטנשטיין הידוע, בונה תעלות וברכות הבטון הראשון בארץ; אחותו של דניאל ליכטנשטיין, שרה-גאולה ליפסקי, היתה סבתי מצד אימי.

מה הבטחנו לכם בגיליון הקודם?

הנה נורתה הירייה הראשונה במלחמת ההשמצות

נגד ראש ממשלה מכהן חדש

אמיר אורן: "כיבוש השלטון מטהר לאחור את כל הכתמים והסירחונות. הדוגמן העכשווי של אופנה זו הוא אהוד אולמרט, שתכיפות מפגשיו עם המשטרה התחרתה בזאת של מתנדב למשמר האזרחי. אולמרט, כמזמור מקהל חסידיו, הוא אכן יורש ראוי לאריאל שרון. לשניהם משותפת הנטייה להיכנס לסבך חשדות פליליים, וגם היכולת לצאת מסבך החשדות האלה. אמנם מרוחים במילים קשות, שהיו גורמות לאזרח רגיש להסתגר בביתו, אך לא הפריעו להם לטפס הלאה." ("הארץ", 10.1.06).

שמע אהוד לעצת אהוד: פנה שמאלה, רק שמאלה, הצהר מיד על התנתקות נוספת, וכל חטאיך מיד כשלג ילבינו בתקשורת המזורגגת הזו! 

נתנו לחתול לשמור על השמנת

והיכל התרבות ייהרס

אסתר זנדברג: "מינויו הצפוי של דני קייזר, מהנדס עיריית תל אביב לשעבר, לדירקטור בחברת היכל התרבות, אושר שלשום על ידי מועצת עיריית תל-אביב. קייזר, שפרש מכהונת מהנדס העיר לפני פחות משבועיים, ימונה ככל הנראה בקרוב עם ליו"ר ועדת ההיגוי של פרוייקט השינויים בהיכל התל-אביב. וכך, מי שהוביל את תוכנית השינויים בהיכל בכהונתו כמהנדס העיר יוסיף למשוך בחוטים גם אחרי פרישתו." ("הארץ", 10.1.06).

רצח זה רצח זה רצח. ארור מי שנותן ידו להרס היכל התרבות, ואידיוט מי שיצביע לחולדאי בבחירות הבאות! צריך להעיף אותו ולהתחיל במערכה כבר עכשיו! ראש עיר שנותן יד לרצח בניין כהיכל התרבות – שיילך הביתה ויעסוק בגננות!

מי יודע מה מקור השם קִיפְקָה?

שלום אהוד,

ברצוני להודות לך שוב על שאתה מעניק לי את חוויית המסע אל ימי הילדות בכל פרק ופרק של הסיפור בהמשכים. שדה קמה, כפי שאתה מתאר, (גיליון 102) הגורן והדיש – היה אצלנו בראשון בשטח שלימים כוסה על ידי אספלט של התחנה המרכזית הישנה. גם אנחנו שיחקנו בין  השיבולים שהיו גבוהות מאיתנו, הילדים, וכאשר שוטטנו ביניהן ליקטנו פרחי צבעוני גדולים ואדומים. (כמובן, טרם הכרנו אז את המושג "פרח מוגן"). ועוד – באופן מיוחד הזדהיתי עם התיאור המפורט של הכנת הטייארות (גיליון 104). הצלחת באחת להעביר אותי  לרצפת המרפסת בימי החופש הגדול ולתעשייה הפורחת שהתקיימה שם. אתם השתמשתם בקני-סוף להכנת גוף הטיארה, אנחנו קראנו להם "קאנישים" ובתל אביב כונו "סופים". מאיפה השגתם נייר צבעוני מרשרש? אנחנו השתמשנו בנייר בעל הריח המיוחד [דפיניל],  ששימש לאריזת תפוחי הזהב (ולא תפוזים!)

והתיאור  של הכנת המיזאן (אצלנו הי"ד הוחלף ב-ו"ו. לא ידענו את פירוש המילה) מדוייק להפליא. האם הכנתם גם "קיפקות" מנייר מחברת? אולי ידוע לך מה מקור השם הזה?  אף אחד בסביבתי לא יודע וגם מרימים גבה כאשר אני  מתארת את הקיפקה מתנופפת ברוח, ממריאה ופתאום נוחתת, שוב ממריאה ומיישרת קו גאה עם זנבה הארוך. ייתכן שבפתח-תקווה לא שיחקתם בקיפקה ואינך יודע מהי כוונתי, לכן אני  מצרפת צילום של קיפקה שהכנתי עבור נכדיי...

שוב תודה,

ניצה ו.

אהוד: ידענו מהי קיפקה ורצנו עימה קשורה לחוט תפירה דק בהפסקות בבית הספר. תמיד חשבתי שמקור השם הוא פולני, ואולי יידיש. אולי מי מהקוראים יוכל לעזור לנו. וגם נחוצות לי בתעתיק עברי מנוקד המילים הרומניות: פרדסן, משכנתא, שטר-ערבות למשכנתא, וג'ינג'ית. אגב, אם יש בקוראים יודע רומנית, אנא יכתוב לי ואשלח לו לבדיקה לשונית קטע רומאן שכתבתי ובו מתרחשים אי-אלו מעשים בעוזרת רומנייה חריפת לשון מלפני כיובל שנים.

תקשורת הנוברת במוחו של שרון

אהוד שלום,

לאדם חולה – גם אם הוא ראש ממשלה, לא מגיע יחס של אחרי מות קדושים אלא תפילה לרפואת הנפש והגוף, ותפילות כידוע נאמרות בכל לשון ומופנות לכל מקום משם המבקש מצפה למזור, ואל תבין זאת כהטפה דתית אלא כבעייה לאומית ובינלאומית של תקשורת הנוברת במוחו של שרון כרימת הזבוב שפגעה לפי המדרש במוחו של טיטוס, ואם הראשונים עשו זאת משנאה, האחרונים מאהבה – לשניהם בעייה דומה, חוסר הכרה והבנה בשורשים הביולוגיים של גופו של אדם, החי לזמן מסויים וחולף בדרך כל בשר, בעיתו או שלא בעיתו.

 אז בוא נניח לקפיטן [שירו של ויטמן בצרופה לגיליון 105], ונדאג כי ספינתנו תמשיך להפליג.

בשלום ולשלום,

וכמובן שאין זו השעה לאמר אם זה קדימה,

כל טוב,

משה בר-יוסף

אלישע מזרחי מזרנוגה ג' מחכה כבר ארבעה חודשים לצינתור בליבו

אצל אלישע מזרחי בן השמונים מזרנוגה ג' נתגלה לפני כחודש ימים אירוע מוחי קל בראשו ומום מולד בליבו. נקבע לו תור לצינתור רק בעוד ארבעה חדשים בבית החולים זרנוגה ד'. בינתיים הוא ממשיך למכור פיסטוקים בדוכנו הקבוע בזרנוגה ב', שותה בוקר וערב כוסית עראק "חדאד" תוצרת עמאן (מומלץ מאוד!), שותה פעמיים ביום קפה תורכי חריף לייצוב לחץ הדם. חרף ההזנחה הנוראה ודחיית מועד הטיפול, שהיא ודאי גם פרי האפלייה העדתית – הוא עדיין חי ומתפקד במלוא חושיו, ורוכב על אופניו לבקר את ילדיו ונכדיו הגרים בזרנוגה א'.

כיצד פרופסור מכובד נהפך לבלופר מעורר חמלה

"ישראל הפכה למדינה הענייה והאי-שיוויונית ביותר בעולם המערבי עם רמת חינוך נמוכה מאוד," כך אומר פרופ' ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה ואחד הכלכלנים המובילים בעולם. את הדברים הוא אמר בראיון לעיתון 'ידיעות מהעבודה' – עיתון של מפלגת העבודה המופץ בין חבריה. האיש שתיווך בהשגת הראיון הוא ידידו של שטיגליץ, פרופ' אבישי ברוורמן, הדמות הכלכלית הבולטת במפלגה בראשה עומד עמיר פרץ." ("דה מארקר", "הארץ", 10.1.06).

האם פרופ' שטיגליץ ביקר בפולניה? ברוסיה? האם שמע על שמונה מיליון טיסות של ישראלים מנתב"ג בשנה האחרונה? האם שמע על המשאב האנושי האדיר של מיליון העולים מרוסיה? על הישגי ההי-טק הישראלי? האם הישווה למשל את רמת המיכשור, המכונים והיקף הבנייה בבתי-החולים הציבוריים שלנו (נכון, בזכות תרומות יהודי התפוצות) לעומת בתי-החולים של הרפואה הציבורית הנאנקת מחוסר אמצעים בבריטניה? וברוסיה? האם ראה את תנופת הבינוי האדירה בישראל – גשרים, כבישים, מסילות-ברזל, בניינים, ממש טירוף, עוד מעט לא תישאר אֶרֶץ, לפחות במרכז האָרץ –

שנים רבות הערכתי מרחוק את פרופסור ברוורמן בזכות מסירותו לאוניברסיטת הנגב, למרות שהנהיג שם אינפלציה של פרופסוּרוֹת ששוות, לדעתי, פחות מתעודת הב"א שלי אצל פרופ' גרשם שלום בירושלים מלפני קרוב ליובל שנים – אבל מאז שהצטרף לאמיר פרץ, פתאום התגלה – הפרופסור לא חכם. מאוד לא חכם. מאוד-מאוד לא חכם. וגם מדבר ברדיו על עוני כמי שכפאו שד (עדתי?). לא משכנע. מאוד לא משכנע.

רק דבר טוב אחד עשה, שלא הצטרף ל"קדימה" ואינו אומר את השטויות שלו שם.

"הארץ" בעקבות מר"צ של שריד?

סופר נידח מעיד: בכנס מגידי עתידות קבליים ממחזיקי תלתליה של מדונה, שהתקיים לאחרונה בתל-אביב, הובעה הנבואה שאם יוסי שריד יצליח בכתיבתו היומית להקטין לְרֶבע את תפוצת עיתון "הארץ" כפי שבהנהגתו הצליח להקטין לרבע את ייצוג מפלגתו מר"צ בכנסת – הרי שסכנה כלכלית חמורה רובצת לפתחו של העיתון.

כלי ביטוי יפהפה

מכתבך העיתי מגיע אליי ואני מדפדף בו מדי יום, גם אם איני קורא את כל תכולתו. המיזם הזה הוא כלי ביטוי יפהפה ואני מחזק את ידיך.

ירון לונדון

(שדרן טלוויזיה נידח-למחצה)

הערה: "חדשות בן עזר" נשלח בדרך-כלל לנמענים רק אור לכל יום שני וחמישי בשבוע.

אני חושב שזה אכזרי

בן עזר מכובדי,

בכל בתי הכנסת בגוש קטיף אומרים עתה תהילים להחלמת ראש הממשלה.

זהבה

אני חושב שזה אכזרי.

אהוד

אכזרי?

הקנגורו שהעבירו לספארי, במשך חמש שנים קודם הכינו לו תנאי מחייה מתאימים. הדגים בחוות ים סוף יעברו משם רק בעוד שנתיים, כי קודם צריך להכין תנאים מתאימים לקליטתם.

אכזרי הוא מי שחושב שבני אדם אפשר לעקור סתם ככה.

זהבה

דורון גיסין

מייסדת שובבה לא טמנה ידה בצלחת

ובגדה בבעלה כשכולם נלחמו בקדחת

תנו כבוד לפמיניסטית הראשונה במושבה!

ברכותיי על המעבר למאה הבאה בגיליונות העיתון הווירטואלי. הרשה לי להוסיף ולו במעט לתוכנו. כבר הגבת על הפרוייקט המיגדרי שמוֹלֵך בחוצות מושבתנו. יורשה לי להוסיף משהו משלי. בצומת רחובות מרכזיים, טרומפלדור וארלזורוב, בולטת למרחוק תמונתה של אחת מ"מייסדות" המושבה, הגברת הנכבדה מרים בומבי. תווי פניה מובלטים על-ידי המטפחת ההדוקה לראשה, גון פניה כהה ובולט במיוחד מבטה הרציני והחודר.

הכותרת שנבחרה להציג את דמות המופת היא כדלקמן: "כשכולם נלחמו בקדחת, מרים בומבי לא טמנה ידה בצלחת." מתחת לתמונה מודפסות שנת לידתה ומותה, ומתחת לכל אלה מסופר פועלה המיוחד לייסוד המושבה: בעלת מאפייה. הכותרת המסיימת את הפרסום המופתי הזה אומרת: "בואו נשים אותן על המפה, גם הן יָסדו את פתח-תקווה."

כעת בואו ונחדור לנבכי ההיסטוריה ונבדוק מה הביא את הוגות הפרוייקט הנכבדות לבחור במרים בומבי לאחת מדמויות המופת המפארות את נשות המושבה ואת תרומתן האדירה לייסוד פתח-תקווה. כאשר נדרשתי לאתר חומרים היסטוריים פניתי לארכיון העירוני ושם, בין דפי פרטיכל ישיבות הוועד מהשנים 1913-1915, מצאתי את הקטע הבא ואני מביא כאן את תעתיקו המדוייק מילה במילה.

קטע מתוך פרוטוקול ישיבת הוועד ה-134 אור ליום כ"ב סיוון התרע"ג (1913)

בא המרדכי עובדיה כהן פרסי מספר כי שכר קרקע אצל מרדכי פרסי, והראשון העמיד על הקרקע חנות כפי המדבר. אצל ה' מרדכי בומבי (פרסי) עבד בתור אופה בחור אחד בשם אהרון. המרדכי בומבי היה רב את אהרון פועלו משום שהאחרון היה משחק את אשתו, ומבלי הבט ע"ז שגירשהו מרדכי פעמים אחדות, היתה האישה ובניו מכניסים אותו חזרה.

הלך ה' מרדכי הפרסי לירושלים לוועד הפרסים לקבול על אהרון. הוועד שלח יהודי פרסי אחד, והאחרון סידר שהפועל אהרון נסע לירושלים ועזב את העבודה אצל מרדכי. מאז אשתו רבה את אישה. היום באו בני מרדכי בומבי – יעקב ויוסף, אל חנות ה' כהן הנ"ל ושברו את מאזניו וצועקים עליו שכף רגלו לא תדרוך בחנות, מבלי לדעת את הסיבה.

החלט כי המומ"כ [מוסר מכתב] יסדר מחר שה' כהן הפרסי הנ"ל יסחר בחנותו מבלי שום מפרעה.

מבולבלים? לא נורא הנה מגיעים הפירושים: למרות היותה אם לילדים בוגרים לקחה לה אשת האופה מאהב. אף על פי שגורש המאהב ע"י הבעל החזירה אשתו את המאהב לעבודה בסיועם הפעיל של בניה הבוגרים שמרדו באביהם. רק במצוות בית דין העדה הפרסית בירושלים עזב המאהב את פתח-תקווה. המריבות המשפחתיות הפכו כנראה נחלת הכלל ובכך הואשם בעל המכולת. הבנים הסוררים "סגרו חשבון" עם בעל המכולת. לשמירה על הסדר מונה ע"י הועד אדם מיוחד שנשא בתואר "מומכ-אהפ", ראשי תיבות – מוציא  מן  הכוח  אל הפועל. שלוחו של הוועד לביצוע החלטותיו.

חזרנו אל שלטי החוצות ואל מובילת המסע הפרסומי הגב' איילת כהן, מחזיקת תיק הנשים במועצת העיר, ואנו מקשים לשאול: מי קבע? מי בדק? מי יודע? מי אישר? מי אחראי? מי משלם? 

ובאשר לתחכום בו נכתבה כותרת הפרסום הנ"ל נוכל לאמר רק זאת: אכן טמנה גם טמנה ידה בצלחת.

הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא מעיר: יש לקלס, לשבח ולהלל את גברת בומבי האופה על שהעזה לקחת לה מאהב על פני בעלה ולצפצף על הלשונות הרעות במושבה ועל איסורי הדת באשר לאישה נואפת. ותאמינו לי שכלל וכלל לא היה זה דבר קל לנאוף במושבה השמרנית של אז, ועוד בעדה הפרסית! [הלא את הרומאן שלי "בנתיב הייסורים", על משפחת גולדברג, שרפו]. לכן ראויה היא גברת בומבי האופה, מייסדת האהבה החופשית בפתח-תקווה, להיות תמונתה מתנוססת בצומתי הרחובות הראשיים, להראותנו שלא רק נמצאו בין מייסדיה זנאים – אלא היו גם נואפות בין מייסדותיה וכולן נכחו כמובן במעמד התלם הראשון לפני 127 שנה בדיוק, ואת בעליהן – למחרשות רָתָמוּ! –

כמסופר ברומאנה "המושבה שלה" מאת ידידתי המייסדת אהודה בת עזר, הסופרת העברית הראשונה שתיארה זרגים בספריה וזכתה בפרס רחב היריחונית מעמק עכור על האפוס שכתבה לפתח-תקווה בימי מלחמת העולם הראשונה "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה" הנלמד עתה כספרות חובה למצוקות הנשים ההוללות במושבה וכיצד התאכזרו אליהן הגברים וגירשו אותן אל מעבר לירקון, לָמוּת שתי בנותיה בכפר-סבא ואין מצבות לקברותיהן בצל האיקליפטוסים הגבוהים. אללי. אללי. אללי.

מעשה בשעון-יד עם המשורר הקנדי אירווינג לייטון

שנפטר לפני ימים אחדים בגיל 93

בחודש אפריל 1968 ביקר בארץ יחד עם אשתו המשורר היהודי-קנדי אירווינג לייטון, שמת בשבוע שעבר בגיל 93. נאמר עליו ששירתו רבת העוצמה והטעונה מינית הדהימה את מבקרי הספרות בשנות ה-40 וה-50, וכי פירסם יותר מארבעים ספרים. בהלווייתו, שהתקיימה במונטריאול, ספד לו ליאונרד כהן, חברו ותלמידו לשעבר: "קודם כל היה אירווינג לייטון, ואז היו כל שאר המשוררים. הוא היה המשורר הטוב ביותר שלנו. אין טעם לחוש צער ועצבות, כי עבודתו של לייטון תשרוד אחריו."  ("גלריה", "הארץ"" 11.1.06).

בעת ביקורו בארץ היכרתי אותו דרך ידידתי רבקה פרידמן, לימים פרידמן-סנה (שאותה היכרתי בזכות הערצתנו המשותפת וקרבתנו לפנחס שדה); בילינו עימו יחד בדירת הגג שלה בשדרות נורדאו, ואף הצעתי לו שאראיין אותו לתוכנית הספרות של יום שישי ב"קול ישראל". קבענו אפוא יום, שבהמשכו ניסע לטייל ולאכול צהריים ביפו, והראיון התקיים באולפן שבקריה. דומני שעורך התוכנית אז היה ישראל הר, עוד לפני תקופתה של הדסה וולמן. לפניה שימשו כעורכים עזרא המנחם, יהושע קנז וזיסי סתוי.

בדרך כלל, בהרצאה כמו גם בראיון משודר, אני נוהג להסיר את שעון הצמיד-הקפיצי שלי ולהניחו מולי על השולחן כדי שיהיה לי אומדן נכון של זמן. אתם כבר מתארים לעצמכם מה קרה. הראיון הנחמד, שגם שודר אותו שבוע, הסתיים תוך שכולנו משוחחים בקימה ובעמידה, והשעון שלי – איננו!

פשוט איננו. יוק. נעלם. כאילו בלע אותו האולפן. וכולנו מחפשים, על הרצפה, בתיקים, בכיסים, ולייטון עצמו עוזר בחריצות בחיפושים. ולפתע עלתה בי המחשבה: אולי השעון ענוד על אמת ידו? אבל איך רומזים לו על כך, בעדינות, שלא ייחשב כאילו אנחנו חושדים בו בגניבה?

איני זוכר אם אני הייתי זה או העורך, שהציע לו לחשוף את שרוול יד שמאלו, והנה כפלא: שני שעוני צמיד-קפיצי מתכתי הוא עונד על זרועו. והקרוב ביותר לכף-היד – שלי!

כמובן שצחקנו יחד עימו על פיזור-נפשו. כנראה היה בטוח ששעונו-שלו הוא המונח על השולחן בינינו. מורי ורבי פרופ' גרשם שלום היה אומר תמיד בהבעת ייאוש ייקי אירוני כי הבעייה בקריאה היא שתמיד נחקקים בזיכרוננו דווקא הדברים המטופשים ביותר ולא החשובים והראויים להיזכר. הנה, אני לא זוכר דבר מתוכן הראיון ההוא, רק את סיפור השעון. חייתי אז חיי רווק תל-אביבי ומה שהעסיק אותי ביותר היו הנשים וצווי הקריאה התכופים למילואים, ואת סיפור הפגישה עם לייטון לא רשמתי ביומני.

 וכמובן שלאחר ההקלטה בילינו ביפו ונהנינו מאוד. הוא היה גבר גדול ונאה, שופע חיים וללא גינונים של הערצה עצמית או של חשיבות מנופחת. אני חושב שקירבְנו אז מאוד את ליבו לישראל.

חדשות מהחרמת המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב

באי-קביעת בול עברי עם דמות דיוקנה

עד היום לא התקבלה תשובה ממר יצחק גרנות, מנהל תחום הדפסת והנפקת בולים, השירות הבולאי, רשות הדואר – על פנייתנו הרשמית אליו בצירוף מחאות משוררים וסופרים רבים. // עדיין ממשיכים להגיע אלינו הבעות תמיכה של סופרים ומשוררים. // אף עיתון, אף מוסף ספרותי או תרבותי – לא מצא לנכון לציין את השמטת אסתר ראב מבולי המשוררות, למרות שסופרים ומשוררים פנו למערכות וגם שלחו להן חומר על כך. // אף אחת מהמשוררות שכבר יצא בול על שמן לא נולדה בארץ-ישראל ולא גדלה בבית-ספר עברי בארץ. // אף אחת מהמשוררות שעתיד לצאת בול על שמן לא נולדה בתקופת העלייה הראשונה.

מסקנת ביניים: השירה העברית והשירות הבולאי בישראל טרם הגיעו כנראה למדרגה שיהיו ראויים לכך שדיוקנה של אסתר ראב יכבדם בנוכחותו על בול.

הערה כללית: אנחנו מצטערים על כי חלק מן הדברים הנכתבים ב"חדשות בן עזר" יכול שלא להיות מובן למי שאינם בקיאים בתולדות המושבה פתח-תקווה, בספרים שנכתבו על אודותיה, ובכתביהם של סופר נידח מר א. בן עזר ובני-משפחתו העניפה בעבר ובהווה. הוא גר כבר ארבעים שנה בתל-אביב אבל עדיין חי רוב הזמן את פתח-תקווה שלפני 40 עד 127 שנה, וקלמניה. ככה זה. אין מה לעשות. הוא איש זקן. ומעולם לא אהב לחיות בפתח-תקווה.

המשך הסיפור בהמשכים יהיה בגיליון הבא

אתמול בערב: בא לי לבכות כשעם כל קונצרט נוסף שאני שומע – אני יודע שזה פחות קונצרט אחד מאלה שנותרו לי עד מותו של ההיכל

אתמול בערב, בגשם שוטף של עשרות מילימטרים, טיפות שהקישו כברד על השמשות, הגענו עם עוד אלפי מנויים של התזמורת הפילהרמונית לשמוע את הרקוויאם של מוצארט בניצוחו של הלמוט רילינג עם מקהלת שטוטגארט, ומצאנו על מושבינו מכתב מביש, מכתב שנראה פחדני מבחינה מוסרית, שבו פונה אלינו הנהלת התזמורת כמו זונה שקנו אותה – ומנסה לשכנע אותנו ששמירת ההיכל היא הרס ההיכל ואילו הרס ההיכל הוא שמירתו. אצטט רק משפט אופייני אחד ממכבסת המילים הזו, שהכתיב להם אולי דני קייזר, שהוא בדרך (לפי כתבותיה של אסתר זנדברג) להשפעה מבפנים על הנהלת ההיכל והפיכתו לקניון-למחצה:

"החלטות של גופים ציבוריים שונים (כגון ועד אונסק"ו ישראל, למשל), השמים להם למטרה לשמר את היכל התרבות על ידי איסור מוחלט של כל שיפור או שינוי – יביאו דווקא לתוצאה הפוכה. במקום מרכז אמנותי תוסס, יהפוך ההיכל למדבר תרבותי!"

רבותיי, אתם חושבים אותנו לאידיוטים גמורים? – הלא איש מאיתנו לא בא בטענות על איכות הצליל בהיכל ואינו חושש שההיכל יהפוך למידבר תרבותי. להיפך, אתם, המוסתים, רפוסי הדעת, האינטרסנטים, המקשקשים בזנבותיהם בפני יזמים תקיפים כאילו הם עומדים לאנוס אתכם מרצונכם – אתם הולכים להפוך את היכל התרבות למידבר תרבותי ולדרדר את איכותה ומשאביה של התזמורת – כי איש מאיתנו לא ימשיך להיות מנוי שלכם בחמש השנים לפחות שבהם יזרמו מאות מיליוני דולרים לשיפוצו אך בעיקר לכיסי היזמים והמתכננים שיתפרנסו על הריסתו ובנייתו המגומדת והמיותרת, מחדש.

 דעו לכם – לא נלך במידבר לשמוע קונצרטים באולמות אחרים במשך שנות ההרס, ובוודאי שלא נחזור אליכם לקניון שתפתחו במקום.

דעו לכם, אתם, במו ידיכם, הורסים לא רק את ההיכל אלא גם את מפעל המנויים המיוחד במינו, שלכם ושלנו.

לאור כל אלה כבר לא יכולתי ליהנות מהקונצרט של הערב (אף כי טיפה לא זלגה מהתקרה, ושום גשם וברד לא הקישו על הגג, ורעם לא נשמע וברקים לא השפיעו על זרם החשמל – האולם עמד מצויין ביום גשם עז שכזה! – עמד טוב יותר מהנהלתו!) – אבל הקונצרט באוזניי כבר לא היה מי-יודע-מה. יש לי הרגשה שמרגע שדני קייזר אמור להיכנס לחוג המשפיעים מבפנים על עתיד ההיכל, ההיכל מתחיל לגווע, ולא אתפלא אם יהיה מי שיעזור לו בכך על-ידי הזנחה פיסית מכוונת, שתצדיק את הריסתו. וכבר קרו דברים שכאלה לבתים שנועדו לשימור בתל-אביב.

בא לי לבכות כשעם כל קונצרט נוסף שאני שומע – אני יודע שזה פחות קונצרט אחד מאלה שנותרו לי עד מותו של ההיכל.

אך איש מכם, ההורסים, לא ייהנה מכך, כי תסתבכו בשערוריות בגלל הקניון והאולם המוקטן שאתם עומדים לבנות במקום, וכאילו קללה תרבץ עליכם, כי יש צדק באולם – אבל כאשר כולם כבר יבינו את גודל האיוולת, האולם יהיה מוטל הרוס לרגליכם. יהיה מונומנט לַטמטום ולמצח הנחושה שלכם, שאתם קוראים לו "אנדרטה" וקובעים שהוא כבר מיושן וחדל להיות למרכז תרבותי.

אני, אישית, לא רק שאבטל את המנוי לפילהרמונית אלא גם אצטרף לכל יוזמה להחליף את חולדאי מלהיות ראש העיר הבא וזאת מפני שהוא נותן יד להרס היכל התרבות. ואני מציע שכולכם תכתבו ברוח הדברים האלה לחולדאי וגם להנהלת התזמורת (החצופים האלה כבר פתחו אתר באינטרנט הקרוי "שיפוץ" כדי לשפוך דרכו לים את כל התלונות שלכם) אבל אתם כיתבו  ישירות, שלא תחדשו את המנוי – לתזמורת הפילהרמונית הישראלית, ת.ד. 23500, ת"א 61231.

©

כל הזכויות שמורות

10 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"

חינם לכל המקדים לפנות (בצירוף כתובת דואר רגיל בארץ) בהזמנה בַּאִי-מייל

benezer@netvision.net.il

 ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

 "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שיישלחו לאהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל