גיליון מס' 107       

תל אביב, יום שני, ט"ז בטבת תשס"ו, 16  בינואר 2006

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

עוד בגיליון: נקמת המים

10 בינואר – 50 שנה לעליית גרעין "שדמות" על קרקע עין-גדי

לאה שורצמן (בן עזר): התמונה שעפה לה בחוף וַלְדֵיז

בול הרבי מלובביץ' במקום אסתר ראב?

נעמן כהן: יְרִיקָה (שיר על רוטשילד והרצל)

עוד על המשורר אירווינג לייטון

רגע של עברית מאת דוד מלמד, והפעם: טיולים למדריד בירת חברָה

הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 35

לכבוד חג ראשית עונת השמוטי שהוא מלך התפוזים

הגדת המלך תפוז

מאת אהוד בן עזר

א

לפני שנים רבות, כאשר נוסדה המושבה הראשונה, לא היה לאיכרים מה לאכול והיו רעבים. הלכו אל החיטה ואמרו: "חיטה, חיטה, תהיי המלכה שלנו."

אמרה החיטה: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תקנו מחרשות ושוורים. תחרשו את השדות אחרי הגשם הראשון. תזרעו חיטה בתלמים. תקצרו את השיבולים בקיץ. האסמים יתמלאו חיטה. תטחנו את החיטה לקמח ולא יחסר לכם לחם לאכול."

קנו האיכרים שוורים ומחרשות. חרשו את השדות וזרעו את גרגירי החיטה.

אבל השמיים הורידו יותר מדי גשם, הצמחים בשדות חלו במחלות חיטה – קימחון, חילדון ופחמון, ולא היה לאיכרים מה לאכול.

ואז אמר סבא, האיכר: "אין דבר, ניטע גפנים."

ב

הלכו האיכרים אל הגפן ואמרו: "גפן, גפן, תהיי המלכה שלנו."

אמרה הגפן: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו באדמה זמורות גפן. בקיץ הרביעי תבצרו את האשכולות ותאכלו ענבים מתוקים. תסחטו מהענבים את המיץ, זה התירוש, שיתסוס בחביות ביקב ויהיה ליין שמשמח את הלב. תמכרו את היין ותהיו עשירים ולא תהיו רעבים אף פעם."

נטעו האיכרים כרמים. בנו יקב וגם בית-חרושת לבקבוקים, למילוי היין. בעונת הבציר הובילו בעגלות אל היקב סלי-נצרים מלאים ענבים. שרו שירי בציר. האוויר היה מלא ריח נפלא של תירוש ועינב שתססו בחביות והיו ליין.

אבל קיץ אחד התמלאו העלים של הגפנים כנימות שחדרו עד לשורשים. הגפנים התייבשו. האיכרים הלכו בכרמים ובכו ועקרו את הגפנים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע עצי תות ונגדל זחלי משי."

ג

הלכו האיכרים אל התות ואמרו: "תות, תות, תהיה המלך שלנו."

אמר התות: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו עצי תות. את העלים יאכלו זחלי המשי. מהפקעות תעשו קורי משי. מהקורים תטוו בד משי יקר ותמכרו אותו, ולא תהיו רעבים."

התמלאה המושבה עצי תות רחבי צמרת. באביב ובקיץ קטפו האיכרים את העלים ושמו עליהם את הביצים הזעירות. מהביצים בקעו זחלי המשי והם כירסמו את העלים, גדלו והשמינו. אחר-כך סגר עצמו כל זחל בפקעת של קורי משי זוהרים, והאיכרים אספו את הפקעות הצהובות וזרקו אותן לדודי מים רותחים בבית-החרושת למשי.

אבל האיכרים לא הצליחו להפריד מן הפקעות את קורי המשי. בית-החרושת למשי נסגר לפני שטוו בו אפילו סליל חוט אחד.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע שקדים."

ד

הלכו האיכרים אל השקד ואמרו: "שקד, שקד, תהיה המלך שלנו!"

אמר השקד: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו כרמים של שקדים. תמכרו את היבול ולא תהיו רעבים."

נטעו האיכרים כרמים של שקדים. בט"ו בשבט התכסו הגבעות, עד קצה האופק, בשלג יפה של פריחה. בקיץ קטפו את השקדים. בכל החצרות ישבו האיכרים וקילפו את השקדים. במרפסות נאספו עשרות שקים גדולים ובהם ארוזים שקדים שהדיפו ריח וטרי.

אבל התברר שאי-אפשר למכור את השקדים. אין קונים, מפני ששקדי חוץ-לארץ טובים יותר. עקרו האיכרים את עצי השקד. ולא היה כסף לקנות די לחם, והאיכרים היו רעבים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע עצי שיטים וניבנה בית-חרושת לבושם."

ה

לכו האיכרים אל השיטה ואמרו: "שיטה, שיטה, תהיי המלכה שלנו!"

אמרה השיטה: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו שדרות של עצי שיטה. מהפרחים תייצרו בושם ותמכרו אותו לנשים בכל העולם. מכולן יעלה ריח הבושם שלי. מי שמייצר אותו לא יהיה רעב לעולם."

נטעו האיכרים שדרות של עצי שיטה. באביב פרחו העצים, ושלג צהוב של פרחים מילא את כל המושבה בריח חריף ומשכר.

אבל גם בית-החרושת לבושם נכשל. ביום עבודה שלם הצליח איכר לקטוף פרחי שיטה שאפשר להפיק מההם תמצית רק לבקבוק בושם אחד. המצב נעשה קשה. פחות פרה ברפת. פחות ופחות לחם. בגדים יותר משומשים, ולא היה כסף לשלם שכר-לימוד של הילדים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע פרדסים."

ו

הלכו האיכרים אל התפוז ואמרו: "תפוז, תפוז, תהיה המלך שלנו!"

אמר התפוז: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, לכו ליפו ותביאו את תפוח-הזהב הכי טעים – את השמוטי. תגדלו אותו, ותייצאו אותו באוניות לכל העולם, ולא תהיו רעבים אף פעם."

חרשו האיכרים חריש עמוק. חפרו בארות והכניסו בהן משאבות-מים. בנו תעלות להשקאה. התלהבות הנטיעות תפסה את כולם. בכל החצרות עלו ריחות שתילים של לימון-מתוק וחושחש, והשתילים שימשו ככנות שעליהן הורכב השמוטי של יפו. בין חלקות הפרדסים הצעירים פרשו מסילות ברזל צרות. על הפסים משכו סוסים קרוניות (שנקראו טרזינות על שהם העיר טרזין שבה יוצרו) עמוסות פרי אל בתי-האריזה, שם ישבו המבררות על מחצלאות, האורזים עטפו את התפוזים ושמו בתיבות, והנגרים היכו בפטישים והכינו תיבות-עץ. מבתי-האריזה יצאו שיירות גמלים טעונים ארגזי תפוזים אל הנמל. הסבלים העמיסו את הארגזים על האוניות, והן הפליגו לארצות רחוקות.

והמלך תפוז כבש את העולם, והארץ התמלאה פרדסים ובהם עצי שמוטי, ולנסיה, לימון, אשכולית, טבורי, קלמנטינה, סטסומה, אתרוג, תפוזינה, פומלו ופומלית. וכל חורף שואלים הרבה אנשים, בארצות רבות: "מתי כבר יהיה אפשר לקנות את התפוז הטעים ביותר בעולם, את השמוטי?

ומאז האיכרים, וגם סבא, לא היו רעבים אף פעם.

סדר ההגדה: יושבים לשולחן העמוס קערות גדושות שמוטי, חורצים באולר או בסכין עיגול גדול סביב העוקץ. קולפים. חורצים חריצים אלכסוניים לכל אורך התפוז כקווי האורך בגלובוס. קולפים אותן לכל אורכם לפי האלכסון שצר הלהב. מנגבים את אצבעות הידיים ב"תוך" הלבן של הקליפות, קוראים ואוכלים שישה תפוזים, אחד לכל פרק, ומריחים את האצבעות בין קילוף לקילוף.

המבקש פרטים נוספים ימצאם בהרצאת הדוד אלכס בפני ותיקי המושבה שגם שרים את הטקסט ברומאן המחתרתי של סופר נידח מר א. בן עזר "המושבה שלי", שיצא לאור בהוצאת אסטרולוג בעונת ההדרים של שנת  2000. מקורו של הסיפור "המלך תפוז" ברשימה של הדודה אסתר ראב על זיכרונותיה מפתח-תקווה, והוא עובד למתכונת הגדה, המתאימה גם לספר מצוייר לילדים, שיש יותר מצייר אחד שהיה מוכן לציירו, ונקווה כי אולי במאה הבאה, אם עדיין יימצא פרי השמוטי בארץ, תימצא גם ההוצאה שתוציאו לאור, שאז זכויותיו של אהוד בן עזר כבר תהיינה נחלת הכלל.

נקמת המים

מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא שהחלים משפעת קלה על הירקון

בהיות הארץ כמעט ריקה מאדם לעומת כמות אוכלוסיהָ היום, וזאת לפני רק כמאה או מאה ועשרים שנה, זרמו בה מי גשמים רבים בחורפים מבורכים, חלקם הגיע לים בוואדיות שנחרצו באדמתה במשך מאות אלפי שנים, וחלקם הציף שטחים נמוכים ויצר ביצות, וגם אגמים עונתיים שאחרונות שלוליותיהם היו מתייבשות רק באמצע הקיץ. בחורף, כאשר המוסררה היתה עולה על גדותיה לא יכולתי להגיע מפתח-תקווה ליפו אלא צולחָה בשחייה בהחזיקי בזנב הסוס.

במאה השנים האחרונות, ובעזרת הבולדוזרים, עברו פני הארץ שינויים עצומים. תחילה היו אזורים רבים במרכזה לגן עדן של פרדסים וגידולים אחרים, שצבעו אותה בירוק. הגשמים הוסיפו לרדת בעונתם, ויצרו לעיתים גם שיטפונות גדולים מאוד. עודני זוכר חורף אחד שבו כל הבקעה, החל משיפולי הירידה מן הגבעה של תחנת הדלק בצפון פתח-תקווה, עד ואדי אבו-ליג'ה, ועד צפונה לירקון, היתה אגם אחד גדול שניתק את הדרך לכפר-סבא וגם לחיפה, כי אז נסעו לחיפה בכביש הישן בלבד, דרך פתח-תקווה, מגדיאל, סיבוב רעננה, בית-ליד, חדרה זיכרון וצפונה עד למבואות חיפה. והיה צריך לחכות אז ימים רבים עד שהמים היו מתנקזים בוואדיות ובירקון לעבר הים, ואילו הביצה של פתח-תקווה היתה ממשיכה לעמוד בשלוליותיה אף כי פחות מאשר בשנים קודמות בזכות עבודות ניקוז שנעשו במרבית ביצות הארץ.

כיום, במבט לאחור, אולי הביצות מילאו דווקא תפקיד חשוב בשמירת אקוויפר החוף מפני המלחתו, אך לא זה נושא רשימתנו [ראה גיליון 83, ששם כבר נכתב על ברכּת הביצות]. הנושא הוא נקמת המים. ביובל השנים האחרון הפך גן העדן הירוק של החקלאות במרכז הארץ, של בית-גידולו הטוב בעולם של השמוטי – למידבר מסוג חדש, דומה לזה שמלפני הירוק, אך לא בצבעי חום וצהוב של אדמות בור ושממה, אלא כ"שלמת בטון ומלט" שהיא מידבר אורבאני שבו קבלנים, חברות בנייה ועיריות ומועצות מקומיות וגם מושבים וקיבוצים בונים ובונים כי האוכלוסייה גדלה והולכת, וכך לא רק ששטחי הספיגה של הגשמים מתמעטים, והזרימות נעשות עזות יותר, אלא שמתכנני ערים ובולדוזרים לועגים לתוואים הטבעיים של הוואדיות, שגם הם בשעתם לא מנעו שיטפונות – אלא שבני-אדם כמעט שלא גרו באותם אזורים שחלקם חקלאיים. וכך מתרחשת בנייה פראית שאינה לוקחת בחשבון שיטפונות חד-פעמיים אבל הרסניים מאוד. עדיין זכורות לנו השנים שבהן המוסררה היתה מציפה את שכונת מונטיפיורי ושכונות נמוכות אחרות שלגדותיה. כיום המוסררה, היא נחל איילון, גדורה בחומות בטון גבוהות אשר הרווח שביניהן אמור להכיל את כל שיטפונות אגם ההיקוות של הוואדי הגדול הזה, שמאיים להציף גם את מזבלת חֵרִיָה ואולי אף את נתב"ג. האם הקירות מספיקים? כבר היו שנים שבהן הזרימה בנחל איילון הגיעה לרום הקירות ושטפה את המסילות והכבישים שלאורכם. המתכננים אמרו אז ששיטפונות כאלה מתרחשים רק אחת לארבעים שנה. אז אם שנת הארבעים היא לא השנה אלא השנה הבאה או בעוד חמש שנים, צפו לשיטפונות ולנזקים כבדים לכל אורך האיילון, וגם אזור הוד-השרון, שחלקו בנוי על שטחים חקלאיים שהיו מועדים להצפה בחורף, ייתן את חלקו בנזקים עצומים ברכוש כתוצאה מ"נקמת המים" שנחסמה דרכם.

שיטפונות גדולים פי כמה מתרחשים במקומות רבים בעולם. בעינינו ראינו את סטראטפורד של שקספיר צפה במים, ומהתיאטרון היו צריכים לחלץ צופים בסירות. אבל בישראל הקטנה, שאין בה כמעט נהרות, אין כל סיבה שהטמטום ישלוט בבנייה החדשה עד כדי היותה מועדת לפורענויות השיטפונות. ואין מדובר כאן על השיטפונות בוואדיות הערבה, ים-המלח והנגב.

10 בינואר – 50 שנה לעליית גרעין "שדמות" על קרקע עין-גדי

בוקר טוב לך יקירי, איך קרה ששכחת לציין בעיתונך את העשרה בינואר 2006 – 50 שנה לירידתנו מקריית ענבים לעלייה להתיישבות בעין-גדי?

דבוישה

אהוד: נו"ן שלי, ויש הסבר. הדרך מסדום לעין-גדי היתה מלאה בוץ אותו לילה, ואתם התעקשתם והמשכתם לנסוע בקומנדקר ומיד שהגעתם פרצתם בריקוד בחדר-האוכל. אני, אדם זהיר, נשארתי לישון בשק השינה עם כל הכבודה על המשאית (פיאט-טיטניק או מק) מאחור, לרגלי מצדה, ורק בבוקר הצטרפתי אליכם. יש לי תכונה להחמיץ רגעים היסטוריים. כאשר בן-גוריון הכריז על המדינה, שלחו אותי על אופניי למכולת של מילברג ברחוב פיק"א למטה, במקום להקשיב עם כולם לרדיו.

אני מקווה שתמצא לנחוץ להתנצל

שלום רב לך אהוד ידידי היקר,

מאחר שאני מכיר את פרופ' אבישי ברוורמן, מאז נכנס לתפקידו ועד היום, והייתי עד לתרומתו המכרעת לקידום האוניברסיטה, ובעקבותיו לקידום הנגב מבחינות רבות, הן מבחינת התודעה בציבור והן מבחינות של הכשרת כח אדם מיומן הממשיך לפעול בנגב וגם במקומות רבים אחרים בארץ ובעולם – אני חושב שאוניברסיטת בן-גוריון, שעברה עם פרופ' ברוורמן קיצוצים שהיה מאוד קשה להמשיך ולתפקד בעקבותיהם, על אף כל הקשיים – נשיא האוניברסיטה, בכושר מנהיגות ראוי לציון, הנהיג הן את האקדמיה והן את האדמיניסטרציה בלי זעזועים ומבלי לפגוע ברמת הלימודים ובתרומת האוניברסיטה לסטודנטים –  שזו למעשה המטרה הראשונה במעלה של כל אוניברסיטה.

אינני רוצה להתייחס לצד הפוליטי ולהצטרפותו של פרופ' ברוורמן לפוליטיקה הישראלית ועם מי בחר לרוץ, אבל אני מצר על כך שאוניברסיטת בן-גוריון הפסידה נשיא שקשה למצוא כמותו ושהביא לאוניברסיטה הישגים מפוארים.

באשר לערך שאתה מייחס ל"אינפלציה של פרופסוּרוֹת" [גיליון 106] ומה ערכן, עליי ליידע אותך, גם כאדם שעלה בדרגות באוניברסיטה זו וגם כחבר ועדות מקצועיות של אוניברסיטת בן-גוריון ואוניברסיטאות רבות אחרות בארץ ובעולם – לצערי דבריך אינם קשורים למציאות ועליי להבהיר לך שבכל ועדה לקידום, אם זה מרצה, מרצה-בכיר, פרופסור חבר או פרופסור מן המניין, בכל הוועדות שאני הייתי קשור בהן, רב חברי הוועדה היו מאוניברסיטאות כמו האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל-אביב, הטכניון או מכון ויצמן, ברוב הוועדות רק אחד מכל חברי הוועדה היה חבר באוניברסיטת בן-גוריון.

לפני כל קידום נשלחו מכתבים לאוניברסיטאות רבות בעולם, ומספיק שמכתב אחד מבין עשרה הביע הסתייגות מבשילותו של המדען לעלייה בדרגה, המכתב הטוב פחות הוא הקובע ביותר. כל עלייה בדרגה נשקלת בחומרה, ולכן אינני מבין על סמך מה אתה מוציא משפט על אנשים שהגיעו להישגים בין לאומיים והמוזמנים לתת הרצאות בכנסים בינלאומיים מכובדים, ובמשפט אחד לפסול את ההישגים אליהם הם הגיעו בשנים רבות של מחקר והוראה.

 צר לי שעליי לכתוב מכתב כזה לידיד קרוב כמוך, אינני מחפש כבוד וזאת לא הייתה המטרה לשמה הגעתי לאקדמיה. בחרתי דרך חיים שריתקה אותי ואיפשרה לי לחיות חיים מאושרים ושלמים, כשההובי שלי הוא גם העבודה. אף פעם לא רצתי אחרי תארים שהגיעו אליי, כשהוועדות המתאימות החליטו על כך. כך אנשי האקדמיה עולים מדרגה באוניברסיטאות הטובות בעולם וכך גם בארץ ובכלל זה באוניברסיטת בן-גוריון. אני מקווה שתמצא לנחוץ להתנצל, לפחות בפניי, על מכתבך זה, שאינו מסתמך, לפי עניות דעתי, על העובדות כהווייתן.

 ברכות חמות לך ולכולנו ליובל העלייה לקרקע של הגרעין שלנו: "שדמות" – להקמת קיבוץ עין-גדי,

שלך,

יצחק ג.

אהוד בן עזר עונה: יצחק היקר, בהנחה שאתה צודק באשר לתחום מדעי הטבע, קבל את התנצלותי. באשר למדעי הרוח, הרשה לי לא להתנצל אלא להמשיך להיות ספקן (זאת בלשון המעטה) בקשר לאוניברסיטת הנגב. אני חש לעיתים אווירה של "שמלה לך, קצין היה לנו." הייתכן כי אני היחיד שמעז לרמוז על כך, ואחרים שותקים כדי שלא לקלקל סיכוי לפרופסורה?

תפוחי-זהב בטעם פתח-תקווה של פעם

במשק משפחת גולדשטיין, רחוב השלושה 76, כפר מעש בדרום פתח-תקווה

לאחר שבפתח-תקווה, שהיתה מושבת ההדרים הגדולה בארץ ערב מלחמת העולם הראשונה ושמרה על תוארה במשך שנים רבות – לא נותר אפילו פרדס אחד שאינו במצב גוויעה או חצר אחורית של זבל תחבורתי, עירוני ותעשייתי (נשארו רק כרזות-החוצות של המייסדות שרתמו את בעליהן לשוורים בעבודת החריש), ומאחר שהשמוטי המגודל בפרדסי הדרום אין לו טעם אנחנו מחפשים בנרות פרדסים, חצרות או אפילו עצים בודדים באזור שבין פתח-תקווה לכפר-סבא וקצת צפונה כדי למצוא פרי שמוטי אמיתי. אנחנו נרגיש בו בעיניים עצומות, בכל מבחן.

והנה מצאנו, בעזרת הידידים מהמסע לפולין, את משק גולדשטיין בכפר מעש עם הפועל הקבוע עבד, ששם אפשר למצוא במכלי ענק שמוטי, קלמנטינות (גם מיכל דקות), תפוזים למיץ, פומלות ענקיות, לימונים, אשכוליות-דם קטנות ועוד פרי הדר למינהו וגם – אפשר להיכנס ללול ולשלוף ביצים חמות עדיין מתחת לכלובי התרנגולות ואחר כך לבוא עם התבנית שמילאנו במו-ידינו אל עבד לשם עשיית החשבון.

השמוטי נראה כמובן רע מאוד, לא מרוחץ ולא מדונג. כפי שנקטף, ישר מהעץ, עם כתמים שחורים כשל פיח. לא צריך לשים לב. רק לבחור את הגודל הממוצע ואת אלה הדומים ביותר לדמות כד קטן, שזה מקור שמו של הפרי. רוחצים היטב את פרי ההדר בבית, ומקבלים מיקבץ של פירות ריחניים, והטעם – לעילא ולעילא. אפשר להתקיים רק על תפוחי-זהב כאלה וקצת לחם, בצל וזיתים, כמו פועלי העלייה השנייה, כמו גורדון אחרון הפועלים וכמייסדת שמכה את האיכר בעלה. המשק נמצא בקצה המערבי ביותר של כפר מעש, בצידו הצפוני של הכביש הפנימי. לא תתחרטו. כמעט לא רצינו לגלות לכם זאת כדי שלא תתנפלו ותקנו הכול. כאמור, השמוטי במכלים נראה כמו צפרדע. אבל רק תשטפו, תנקו ותלטפו אותו – והנה נסיך!

"שיר ישראלי", ארץ ישראל בצליל וָצבע

ציורים: נחום גוטמן, עורך: יורם טהרלב

סקירה מאוד לא אובייקטיבית של שני אלבומים

 מאת אהוד בן עזר

ידידי יורם טהרלב אסף יותר ממאה שירי-זמר עבריים ישנים וחדשים והציב מול כל אחד מהם תמונה של נחום גוטמן, לאו-דווקא מקושרת לתוכן השיר, והוציא מתחת ידו אלבום יפהפה, המסב הנאה חושנית ממש למדפדף בו, תמונה אחר תמונה, כי רואים שליקט אותן באהבה רבה, וכך גם נהג בשירי הזמר.

להפקה חברו שלוש הוצאות: ההוצאה לאור של משרד הביטחון, הוצאה לאור מורג,  וסטימצקי; סטודיו יוסי ג'יברי עיצב עריכה גראפית ועימוד ברמה גבוהה מאוד-מאוד עם צילומים של ישראל צפריר, אברהם חי ומוזיאון ישראל, ירושלים. יש תמונות מדהימות של גוטמן, שאותן ראינו מפעם לפעם בתערוכות בשנים האחרונות, אבל הן לא הופיעו במקובץ בספר יחד עם תמונות ידועות אחרות שלו.

בשעתו כתבתי וערכתי, גם כן מתוך אהבה לציורים ולצייר, את "אלבום נחום גוטמן" (מסדה, 1984, מודן, 1997 ואילך), שרבות מתמונותיו חוזרות גם באלבום של טהרלב. ההבדל בין שני האלבומים אינו רק 22 שנה אלא שאלבום טהרלב אינו מתיימר להביא בסדר כרונולוגי ובהרצאה נלווית את תולדות חייו ויצירתו של גוטמן, ואילו מבחינת התמונות "נטו" יש בו עושר גדול וצבעוני, אם כי בלתי-מוסבר. חבל ששני האלבומים לא זכו למהדורות באנגלית, שכך היה קל יותר לתייר להתוודע לא רק ליופיין של התמונות אלא גם לתולדותיו של גוטמן, אצלי, ולשירי-הזמר העבריים – אצל טהרלב.

המחיר: 128 שקל [האלבום כבד], אך אם רוצים אתם לכלול באותה מתנה, או גם לעצמכם, את חייו ויצירתו של גוטמן, קחו גם את "אלבום נחום גוטמן" שלי ותסבו לעצמכם, לבני משפחתכם ולידידיכם שעות רבות של קורת רוח, של הנאה חושית צבעונית שאין להתבייש בה גם מול מיטב ציירי העולם, ואולי תנסו גם שירה בציבור בזכות ברלב.

נסו לבקש הנחה על שני הספרים יחד במוזיאון נחום גוטמן ברחוב רוקח בנווה צדק. מתאים מאוד לשלוח אותם לחברים ובני-משפחה שירדו מהארץ, כדי להגביר בהם את הגעגועים למולדת, שכל כך יפה אולי לא נראתה מעולם.

אגב, גוטמן עצמו לא כתב מעודו שירי-זמר וגם לא שירים אחרים. הוא לא אהב לכתוב בחרוזים כי הדבר נראה לו מלאכותי, ואפילו לגלג בשעתו על חרוזי שלונסקי לילדים. גוטמן היה יכול לכתוב רק בעין של צייר ומספר טבעי, ולא של חרזן. אין חרוזים בציורים, רק סיפורים.

התמונה שעפה לה בחוף וַלְדֵיז

או לחילופין: סיפורה של תמונה

אניית הפאר עגנה בחוף וַלְדֵיז שבאלסקה. נוסעי האנייה מיהרו לרדת לחוף. הרוח נשבה בחוזקה, דרסה והעיפה ללא רחמים. היעד היה – תא טלפון ציבורי, קשר עם הבית, כי היה זה לפני עידן הטלפונים הסלולריים. כדי להגיע אליו, היה צורך לצעוד לאורך מזח רעוע ולהיאבק קשות ברוח שדחפה והאיצה באנשים לרוץ קדימה.

הגעתי לתא הטלפון והמתנתי לתורי. הוצאתי את ארנקי מתוך התיק כדי לשלוף את כרטיס הטלפון. אך מפאת הרוח נשלפה יחד עמו תמונה קטנה מבין התמונות של יקירי, אותן אני נושאת קבוע בארנקי. תוך שניות איבדתי שליטה והתמונה חמקה מבין ידי ועפה כעלה נידף ברוח, נישאה בתאוצה אדירה על פני חלוקי האבנים שבחוף.

זה היה אות מבשר רע: מן תחושה של סוף קרֵב. זינקתי אחרי התמונה בריצת "אמוק" על-פני עשרות מטרים, ללא הצלחה לעצור את מנוסתה או לפענח איזו מהתמונות היא זאת?

לא הרפיתי מריצתי וליבי פעם בחוזקה. היה עליי לתפוס את התמונה ויהי מה. אך היא חמקה ממני.

במאמצים קשים הצלחתי לדרוך עליה בשלב מסויים, ורק כך הצלחתי לעצור את מנוסתה. הרוח המשיכה לנשוב באותה עוצמה ועל כן הייתה זו משימה קשה להרים את התמונה מתחת לרגל.

עד שאזרתי אומץ והסתכלתי בתמונה, פניה היפות של אימי חיכו אליי וידעתי אז, עמוק בתוך ליבי שמשהו קרה או עומד לקרות לה בקרוב.

הגורל קבע שחודשיים לאחר מכן עצמה אימי את עיניה ולכן נשאה אותה הרוח ...

אותה תמונה שכה אהבתי, נשארה שנים כמזכרת בארנקי. אך גם פה התערב הגורל: בביקורי במיאמי לפני מספר שנים, בפעם ראשונה בחיי כייסו אותי, בחנות בגדים. בהגיעי לקופה גיליתי, שארנקי עם התמונה היקרה לי נעלם כלא היה. חיפשתי בין השיחים שמחוץ לחנות, שמא הגנב הסתפק בכרטיסי האשראי וזרק את הארנק, ואולי אצליח שוב למצוא את התמונה... אך הפעם – מזלי לא שיחק לי, כמה שנים אחרי שכמעט אבדה לי התמונה בְּוַלְדֵיז, נעלמה הפעם לנצח במיאמי, וזכרה של אימי ופניה המחייכות מתוך תמונה זו, יישארו חרוטים רק בזיכרוני.

                                                                                                 לאה שורצמן (בן עזר)

לאה שורצמן (בן עזר) היא צעירת הנכדים של יהודה ולאה בן עזר ראב, אחותו הצעירה של הסופר הנידח, שעל מכתביה היתה אימם דורה [דבורה] ז"ל אומרת: "לאל'ה יודעת לכתוב..." או בלשון אחרת, "מוזר, יש לי בן סופר ובת שיודעת לכתוב..."

בית עגנון בירושלים מזמין

מסע אקזוטי עם נוסעת אלמונית

אירוע לרגל פירסום ספרה של נורית גוברין

"נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה"

בהוצאת כרמל

המשתתפים:

הסופר בן ציון יהושע , יו"ר

האדריכל דוד קרויאנקר

חוקר הספרות ז'יל אמויאל

המשוררת פועה שלו-תורן

פרופ' נורית גוברין

הצמד "דואו בהקטי", בחליל הודי ובכלי הקשה

האירוע יתקיים ביום רביעי, י"ח בטבת תשס"ו, 18.1.2006, בשעה 19:30

בבית עגנון בירושלים, רח' קלאוזנר 16, תלפיות, ירושלים

טל. 02-8716498, פקס 02-6738285

בול הרבי מלובביץ' במקום בול אסתר ראב?

אהוד היקר,

רק כדי שלא תשתבש, חלילה, ההיסטוריה של תוכניות הספרות ב"קול ישראל": אתה מציין בזיכרונותיך על אירווינג לייטון המנוח [גיליון 106] – שגם לי אירע להכירו ואף לתרגם משיריו ללשוננו – אי אילו משמות עורכי התוכנית הספרותית של יום שישי בגל א'. כנראה אינך יודע שלאחר פרישתו של עזרא המנחם נתבקש הח"מ לערוך את התוכנית. עשיתי זאת במשך תקופה מסויימת אבל לצערי איני זוכר מי ירש אותי. בימינו, שבהם משכתבים את דברי-הימים הספרותיים ללא נקיפת מצפון – ופרשת דודתך היא הוכחה נוספת למי שזקוק לה – מן ההכרח לתקן עיוותים אפילו כשהם נעשים ללא כוונת זדון.

בברכה,

משה דור

משה היקר,

אם רוצה אתה חדשות נוספות מתחום הבול – עומדים להוציא בול של העתק ביתו האמריקאי של הרבי מלובביץ' בכפר חב"ד, עם סילואטה מאחור של האיש, שלמיטב ידיעתי מעולם לא ביקר בישראל בגילגולו הגשמי. אבל אסתר ראב – לא! אפילו לא התייחסו לפניותיכם, הסופרים והמשוררים. אנחנו לא חיים בארץ-ישראל, משה, אלא בתקופת הגלות.

שלך בידידות,

אהוד

נעמן כהן

יְרִיקָה

סוֹף סוֹף הִסְכִּים הַבָּרוֹן לִפְגֹשׁ אֶת הֶרְצְל

סָפוּן בְּאַרְמוֹנוֹ עִם מְשָׁרְתָיו.

אֶדְמוֹנְד דֶה רוֹטְשִׁילְד מִפָּרִיז

מְדַבֵּר, אֵינוֹ מַקְשִׁיב.

הֶרְצְל מְהַסֶה אוֹתוֹ, מַתְחִיל בִּנְאוּמוֹ,

הַנְּאוּם אֶל כָּל הַרוֹטְשִׁילְדִים:

"אַתֶּם עֲשִׁירִים דַּי הַצֹּרֶךְ לְקַדֵּם אֶת הַתָּכְנִית

אַךְ אֵינְכֶם עֲשִׁירִים דַּי הַצֹּרֶךְ לִמְנֹעַ אוֹתָה

הוֹנְכֵם הֶעָצוּם סַכָּנָה לָכֶם וְהוּא כֻּלוֹ

יֻחְרַם בְּיָדִי הָאַנְטִישֵּׁמִים.

בְּרוּסְיָה יָחַרִימוּ פָּשׁוּט מִלְמַעְלָה

בְּגֶרְמָנְיָה יְחוֹקְקוּ חֻקִים מְיֻחָדִים.

בְּאוֹסְטְרִיָה יִכָּנְעוּ לַאֲסַפְסוּף הָוִינָאִי.

מִן הַמְּדִינוֹת הָאֵלֶּה יְגָרְשׁוּנוּ 

וּבַמְּדִינוֹת אָשֵׁר לְשָׁמָּה נִמָּלֵט יִרְצֵחוּנוּ.

הַתָכְנִית שֶׁלִי פְּשׁוּטָה:

פֵּרָעוֹן הַחוֹב הַלְּאֻמִּי הַתּוּרְכִּי 

תְּמוּרַת מְדִינַת יְהוּדִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל".

רוֹטְשִׁיְלד מְסַרֵב לִשְׁלִילָה, מְנַעְנֵעַ אֶת רֹאשׁוֹ.

נְתַנְאֵל רוֹטְשִׁיְלד כְּמוֹ דוֹדָנוֹ הַצָרְפַתִי אֶדְמוֹנְד

מְסַרֵב גַּם הוּא לִדְרִישׁוֹתַיו שֶׁל הֶרְצְל.

מַה נוֹרָא אוֹמֵר הֶרְצְל: 

"גוֹרָלָם שֶׁל מִלְיוֹנִים תָּלוּי בְּאֲנָשִׁים כָּאֵלוּ..."

"כִּמְעַט סִכַּמְתִּי עִם הַשׂוּלְטַן 

אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי לְהַשִּׂיג אֶת הַכֶּסֶף הַמְּזֹהָם"

"בְּעוֹד חֲמִשִּׁים שָׁנָה עָתִידִים הַבְּרִיוֹת

לִירֹק עַל קִבְרֵיהֶם"

הֶחָזוֹן הַזֶה לֹא הִתְגַּשֵּׁם.

חָזוֹן הַמְּדִינָה אָכֵן הֻגְשַׁם,

וּבָרוּר עַתָּה שֶׁלוּ הָיָה מִתְגַשֵּׁם

מֻקְדָּם יוֹתֵר, הָיָה מוֹנֵעַ אֶת הַשּׁוֹאָה 

וְאֶת עֲלִיַּת הַלְּאֻמִּיּוּת הָעַרְבִית.

אֲבָל בְּכֶסֶף רַב קָנוּ הַרוֹטְשִׁילְדִים חֶלְקַת קֶבֶר.

אַף אֶחָד אֵינוֹ יוֹרֵק.

עוד על המשורר אירווינג לייטון

מתוך (ומומלץ להיעזר): Wikipedia http://he.wikipedia.org

אירווינג לייטון (Irving Layton), שם העט באנגלית של ישראל פינקו לזרוביץ' (12 במרץ 1912 – 4 בינואר 2006), משורר יהודי-קנדי, ממייסדי הענף של שירה יהודית-קנדית באנגלית. נולד בשנת 1912, בעיר טירגול נמט, רומניה. נפטר בינואר 2006, במונטריאול. בן 93 במותו. לייטון נולד במשפחה חרדית שהיגרה לקנדה בשנת 1913, כשהיה בן שנה. המשפחה השתקעה ברובע עוני של מונטריאול. סמוך לבר המצווה שלו נפטר אביו, ואירווינג ("איזי" בכינוי היידיש שלו), יצא לעבוד לעזרת המשפחה. הוא מכר סחורות-בית מדלת לדלת ואסף כסף להמשך לימודיו בקולג' קנדי מכובד.

משהחל את לימודיו בקולג' הצטיין בלימודי הספרות האנגלית שלו. הוא הושפע בצעירותו מכתביהם של הסופרים האנגלים והאמריקאים: ולטר סקוט, אלפרד טניסון, ג'יין אוסטן, ג'ונתן סוויפט, שייקספיר, ג'ורג' אליוט ואחרים. עם הצטרפותו למפלגה הדמוקרטית הקנדית החל לעיין גם בכתבי ניטשה וקרל מארקס. בימי הקולג' הכיר גם לראשונה את א. מ. קליין, משורר יהודי-קנדי, שהחל את שירתו ביידיש ועבר לאנגלית.

בעת לימודיו במק-דונלד קולג' כתב אירווינג לייטון את שיריו הראשונים באנגלית, ופירסם טורים עיתונאיים שמשכו את ליבם של הקוראים. בשל פעילותו בחוגים סוציאליסטיים נאסר עליו להיכנס לארצות-הברית הסמוכה. בשנת 1942 הצטרף לצבא הקנדי ושרת בו כקצין.

לייטון הפך למשורר ידוע, והיה בין המשפיעים על ליאונרד כהן הצעיר. הוא זכה בפרסים רבים ואף היה מועמד לפרס נובל לספרות. בשנות החמישים של המאה העשרים זכה לפירסום רב כמשורר וכסוציאליסט, לא רק בקנדה אלא בכל העולם דובר האנגלית. ושירתו התחבבה במיוחד על קוראים באיטליה ובקוריאה הדרומית. הוא התנכר ליהדותו, ואף על פי שלא התכחש לה לגמרי, לא כללה פעילותו החברתית והספרותית היבטים יהודיים.

אירווינג לייטון פירסם למעלה מחמישים כרכים של שירה אנגלית, ביקורת, מאמרים ופרוזה. עד היום (2005) לא תורגם אף אחד מספריו לעברית.

היכונו לערב פנחס שדה בבית עגנון, קלאוזנר 16, תלפיות הישנה, ירושלים

אהוד בן עזר יספר על "פנחס שדה כי שהכרתי אותו", בעקבות ספרו על שדה, "להסביר לדגים"

הערב ייערך ב-13.2.06 בשעה 19.30. פרטים נוספים יבואו.

רגע של עברית / דוד מלמד

טיולים למדריד בירת חברה

הגיע הזמן שנחדל להשתמש במלה "חברתי" לכל הטיותיה באופן סלקטיבי. הרי כולנו יודעים למה הכוונה כשאומרים: "כחלון הוא מועמד חברתי," – "צריך לתת עדיפות לשכבות החברתיות," ו"הנושא הוא חברתי מובהק."

מעתה ואילך נדאג לאחידות השפה ונמחק את המלה "ספרדי" לכל הטיותיה מן הלכסיקון היומיומי, ונשתמש רק בהטיות ה"חברתיות".

לכן ייאמר מעתה: "גירוש חברה בשנת 1492 הביא ליצירת קהילה של יהודים חברתיים בהולנד," – "החלה ההרשמה לטיולי-קיץ למדריד בירת חברה. הטיסות – בחברת-התעופה החברתית 'איבריה'," – "קבוצת הכדורסל החברתית 'ריאל מדריד' תגיע לארץ," – "ברשימת הליכוד יש רק חברתי אחד בעשרים המקומות הראשונים," – "בטקס נכחו הרב הראשי האשכנזי והרב הראשי החברתי," ו"כלתי חברתית והנכדים שלי כבר חצי-חברתיים." 

ושיהיה ברור לכל: החברים הטובים ביותר שלנו הם חברתיים.

תוצאות הבחירות (במנדאטים) במפלגות שיחול בהן שינוי משמעותי

בכחול כפי שפורסמו ב"חדשות בן עזר", גיליון מס' 91, אור ליום שני, 21  בנובמבר 2005, שעה לאחר ההודעה בחדשות חצות על פרישת שרון מהליכוד והקמת "קדימה".

באדום סקר מינה צמח/דחף ב"ידיעות אחרונות" מיום 13.1.06, כאשר "קדימה" כבר בראשות אולמרט.

בשחור מספר המנדאטים בכנסת היוצאת.

קדימה – 40 (42). ליכוד – 15 (13. מקודם 40). שינוי –  7-8 (4. מקודם 15). העבודה – 11 (17. מקודם 22). מר"צ-יחד – 3 (5. מקודם 6). בכל מקרה אין גוש חוסם לימין, מה עוד אם לוקחים  בחשבון גם את קולות הח"כים הערבים.

הסיפור בהמשכים

לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים

מאת אהוד בן עזר 

פרק שלושים וחמישה

מילים אחדות על הטורייה. כסף זה כסף. "חוֹרַנִי, חוֹרַנִי, הולך ברחוב ושר – "  הרדיו של מַחוּר בּוּכְשַר

עכשיו הזמן לומר מילים אחדות על הטורייה.

אבא חינך אותי כי לכסף יש ערך וכי עבודה אמיתית היא רק עבודה חקלאית קשה וכי העבודה בה"א הידיעה היא העבודה בטורייה. כל שאר העבודות נמצאות בדרגות שונות של התרחקות ממנה, שיא העבודה הגופנית – עד שאתה נעשה בטלן ופַּרַזִיט (כלומר טפיל) גמור – אם אתה בוחר להיות פקיד או סוחר. שלא לדבר על השאיפות הנלוזות שלי לעתיד להיות סופר ולהתפרנס מכתיבה בלבד.

(איך יכולתי לדעת שאני עתיד להתחתן עם אישה בעלת מקצוע שבזכות משכורתה, ולימים הפנסיה שלה, אוכל לשבת בשקט ולכתוב את ספריי? – והלא משרד התרבות והאמנות כבר התחייב בפניי להציב בבוא היום בשם הספרות העברית אובליסק גדול של תודה על שמה של אשתי בגן ציבורי!)

יום אחד אמרתי לאבא, בהשפעת דבריו אלה:

"נכון שבמשפחה שלנו אין אף חנווני או סוחר?"

זה היה נכון. זה נכון גם היום, עד לבני בני-דודים. היתה לנו איזו גאווה משונה, שלא להיות "גלותיים". וסבא-מצד-אבא, שהיה חקלאי כל ימיו, וממייסדי המושבה, אמר לנו, לכל צאצאיו, בערב פסח האחרון, בליל הסדר, לפני מותו:

"מִשאלתי היתה תמיד שאוכל להמשיך לעבוד גם הלאה, עד סוף ימיי, ושלא אשאר אבר מדולדל. במידה שהדבר נוגע לכם, בניי ונכדיי, משאלתי היא שגם אתם תמשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק מִשאלה היא. שאתם תעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע לכם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היותו אדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם תרצו בכך, כמובן."

ואז, על שאלתי, ענה אבא:

"נכון. אבל אף אחד גם לא הִכה מורה ולא גירשו אותו מבית-הספר."

וגם זה היה, כמובן, נכון.

טורייה ולא מעדר.

טורייה היתה המיוחסת בכל כלי-העבודה שבחצר. ככל שמרבים לעבוד בה כן היא ממורקת ודקה יותר, ואם להבה נפגם אזיי יש לעמוד ולחדדו באבן-משחזת. הגב נשבר כשעודרים בטורייה. הידיים מתמלאות שלפוחיות מכאיבות של נוזל-מימי, שמתבקעות כאילו העור נקלף מעליך. ככוויות. אבא ידע לעבוד בה כחותך בחמאה ולא באדמה. זה הכול שאלה של יציבה נכונה ותנועות ידיים מדויקות. כאשר פתח באמצעותה תלם, לאורך או בחזית, היו רגבי האדמה מכסים את התלם הקודם, וחלקת אדמה תחוחה ופריכה ונעימה למגע תופחת ומצטברת. ואל הדלי או הכּוֹפָה, הסל שלידו, היה בורר ומשליך את שורשי היבלית שנחשפו מעומק הקרקע.

לפני שנים רבות, כאשר בעבודת העידור העמוק, הבַּחָר בערבית, היו מכשירים במושבה קרקע חדשה לנטיעת פרדסים, נהגו לשים בשורה חזיתית קבוצת פועלים עם טוריות. עבודת העידור נעשתה כך שכל אחד מכסה ברגבי האדמה שמעלה מעדרו – את התלם שפתח הפועל שלימינו, לראשון ולאחרון בשורה היו בוחרים בפועלים חזקים במיוחד. זה מושך, וזה דוחף, ומי שמפגר, באמצע, מסתכן שהפועל אשר לשמאלו יתקדם לעברו ויכה בטורייה על רגליו.

אני את הטורייה לא אהבתי. העסק הזה ניראה לי מההתחלה עבודת עבדים. אבל עצם קיומה חתר וחדר בי ויצר רגשות אשמה למשך שנים. היא היתה קנה-המידה לכל עבודה. ועבודה שׂכרהּ כסף. ולכסף יש ערך. אפילו כוס גזוז בקיוסק או מנה פַלָפֶל נחשבו לבזבוז.

אבא נהג לומר: "אפשר לשתות מים בבית, לפני שיוצאים לדרך, ולקחת סנדוויצ'ים." (כמו הגמל שממלא את גופו במים לפני שהוא יוצא אל המידבר). והלא ממילא דברי המאכל הנִקנים בחוץ מלאים חיידקים. לשבת במסעדה? בבית-קפה? זה מתאים רק לעירוניים המפונקים ברמת-גן ובתל-אביב ולא לנו, בני-המושבה.

היחס החמור לעבודה ולכסף נטע בנו רגשות אשמה והשפיע לא פעם בדיוק להיפך. כאשר בגרתי ויצאתי מן הבית והתחלתי לעמוד ברשות עצמי, הייתי נהנה מכל קיוסק, מכל מסעדה מזרחית קטנה – גם כאשר התקציב החודשי שלי, בתור חייל ואחר-כך חבר קיבוץ ואחר-כך סטודנט – היה מאוד מצומצם. (כי אני, מגיל שמונה-עשרה נעשיתי "עצמאי" מבחינה כלכלית, כמעט שלא עזרו לי מהבית כי חששו פן הדבר ימצא חן בעיניי ואתרגל להיות פרזיט!) – חדוות הקיוסקים הזו: ללקק, לשתות, לאכול דווקא ברחוב, כל אלה נותרו אלי עד היום כמין כֵּיף מיוחד במינו.

ובאשר לעבודה, המצב הוא כך – גם אם אשב ימים כלילות ואקרא ואכתוב רשימות ביקורת על ספרים של אחרים (זה חלק מהעבודה שלי) ואערוך ספרים של אחרים (זה עיקר העבודה שלי) ואכתוב ספרים משל עצמי (הלוואי שזו היתה עבודתי היחידה) – עדיין ארגיש עצמי במידה רבה כבטלן, שהרי כל אלה בוודאי היו נִראים בעיני אבא ובעיני סבא-מצד-אבא כבריחה מן העבודה בה"א הידיעה, החקלאית, בחום השמש.

נישאר בכל זאת, מילדוּת, היחס לכסף, כסף זה כסף. עובדים קשה כדי להרוויח אותו, ולכן כל מה שקונים בו ואינו נחוץ במיוחד, הריהו בזבוז, כך היה אומר אבא. וברור גם כי לולא יֵצר הבזבוז היה ניתן להשיג יותר בזול את רוב הדברים הקנויים. וברור גם כי חלק ניכר מן הדברים שקנית הם מזויפים או חיקויים, והרי לך סיבה נוספת לחרטה ולרגש אשמה על יצר בזבזנותך שאתה נושא בקִרבך.

עד שבאה תקופת ההוללות הגדולה, האינפלציה, בה"א הידיעה.

פתאום, כשהעבודה כבר לא עבודה וגם לכסף אין ערך קבוע, כבר לא היו גם שום רגשות אשמה כי עצם המושג בזבוז לא היה קיים עוד. כמה שלא תשלם היום, מחר או מחרתיים זה יהיה יקר יותר וכך, ככל שאתה מבזבז יותר כן אתה חוסך יותר. הכסף כבר לא היה כסף אלא איזו זרימה של ניירות בשמות שונים: לירות, שקלים, שקלים חדשים, סלעים, זוזים, צמודים, מטבע זר. וכפי שאמר הרקליטוס שאי אפשר לרדת פעמיים לאותו נהר, כך גם אי אפשר להחזיק פעמיים את אותו המטבע הישראלי משום שהוא משתנה כל הזמן ואבד לו כל ערך קבוע.

הכסף כבר לא היה כסף אלא עוד אמצעי נוסף, כמים בצינורות, כביוב, כניירת המשרדית המגיעה כסדר מדי יום מכל אותם מוסדות שאתה נזקק להם או הם לך, כמִכסת ימי המילואים שלך, כמזון המגיע אליך מן החנויות, כתשלומים שהממשלה משלמת לך, כתשלומים שאתה משלם לממשלה. אלה הם חייך בתוך קיזוז ענקי של מיסים ותשלומים ואוכל וימי מילואים וביוב וקצבאות ילדים וכל כיוצא באלה. והכול זורם ומשתנה מחוץ אולי לשמות ולמִספרי תעודות הזהות שלנו, כי אחרת לא היה לשום דבר, גם לא לכסף, כתובת מאין ולאן ועל שם מי לזרום, וגם למחשבים לא היתה עבודה.

בזכות תקופת האינפלציה השתחררתי סופית מכל המעצורים והעכבות של חינוכי מילדות. אם במקום בלירות או בשקלים או בשקלים חדשים או בסלעים או בזוזים או בשילינגים, בִּישְׁלִיקִים, מַטָאלִיקִים ופַארוֹת – היו משלמים לי בחרצני תמרים חתומים, ואם לקנות הייתי יכול בחרוזים ובגלעיני דובדבנים מונפקים, לא הייתי מרגיש שינוי כהוא זה.

אילו המציאו אז שיטה שבה כל אחד מאיתנו, האזרחים, היה מקבל כך וכך נקודות או תלושים לחודש, ומחלק ומקבל אותם כרצונו לשם סיפוק צרכיו וצורכי משפחתו, לא הייתי חש כלל בהבדל. אם היו אלה סוכריות במקום חרצני תמרים, או חרוזים, גלעיני דובדבנים, נקודות ותלושים, גם אז לא הייתי חש בהבדל אם אכלתי במקרה סוכרייה או השתמשתי בה באמצעי תשלום. הכסף איבד כל ערך בעיניי, וההמחאות או השטרות או הספרות בחשבוני בבנק נעשו רק מעין סמלים לישויות מופשטות אשר אמנם רצוי לדאוג כי יותר מהן ייכנסו מאשר יצאו ממשק ביתי מדי חודש, אך חס ושלום שלא יהיה מהן עודף גדול מדי, משום שמרגע שמחזיקים בהן יותר מיומיים-שלושה הן מתחילות להִפָּסד ולהתקלקל כמו גבינה. וכשיגיע יום הדין הקטן של הצהרת השומה השנתית ויום הדין הגדול של הצהרת ההון הרב-שנתית אזיי ישחטו אותך אם יש לך יותר מדי מהן. כי אללַה מַע אִס-סַאבִּירִין, כמאמר הערבים, אלוהים עִם הסבלנים, הממתינים באורך-רוח, ואילו הממשלה – עם הבזבזנים.

ורק דבר אחד לא הבנתי אז, באינפלציה. מדוע המדינה המשיכה להנפיק מטבעות מתכת? הלא הן עצמן יקרות יותר מכל מה שניתן לקנות באמצעותן? ומדי שעה הן נעשות יקרות עוד יותר, עד שאילו היו עשויות גבינה היה כדאי יותר לאכול אותן מאשר לקנות בהן גבינה! – נייר. רק נייר. כסף צריך להיות עשוי רק מנייר. ואם אפשר – דק ככל האפשר. נייר קרפ, עדיף. ובגלילים, שיהיה קל לתלוש. הלא עד לפני זמן לא רב התנגבנו בפיסות נייר עיתון שאותן היינו גוזרים ומשחילים על דוקרן ברזל, ולפני כן היינו מחרבנים בשדה ומנגבים באבנים.

שדה!

יום-השדה!

ודאי שמתם לב (ואני לא?) כי זה כמה פרקים סטיתי לגמרי מן הנושא ושכחתי אותנו שלושתנו צועדים מן הפרדס, ליד הבריכה, אל המלונה אשר במִקשה הנטושה. הבה נָפְנֶה אפוא שוב את המסרטה או המקרנה הסרבנית הזו שֶׁשְׁמָה – זיכרון, ובעצם רובה דמיון, אל "שלושת המוסקיטרים" (אהבתי את הספר הזה, וראיתי עצמי תמיד בדמות ד'ארטיניַאן) –

"חוֹרָנִי, חורני, הולך ברחוב ושר

ואחריו הולך כושי, קטן כמו עכבר

תפס אותו כושי קטן סתם לו את הפה

השכיב אותו על שפת הים, דחף לו מטאטא –

חורני צועק,

והכושי דוחף – "

גיורא הוא זה ההולך בראש עם נבוט ושר, ואחריו צבי ובידו אקדח-הנשים של סבא-שלי-מצד-אימא, ואחרון אני עם החרב של סבא-מצד-אבא ורגש הנחיתות שלי. את רגש הנחיתות אי אפשר לראות או לצייר, ובקושי ניתן לשמוע אותו, אבל אצלי הוא היה כבד מאוד, יותר מן החרב, ולי היה נִדמה שכל אחד יכול להבחין בי שאני נושא אותו על גבי או כְּתַו על מצחי. גיורא שר, ואנחנו עונים לו מדי פעם את סופי השורות בקצב ההליכה, בסנדלינו, במכנסי החאקי הקצרים ובכובעי ה"טמבל". ואחרי מזמור החורני פוצח עבורנו צבי בהִמנון המארינס: "פְרוֹם דֶה שְׁרַיינְס אוֹף מוֹנטֶזוּמָה – טוּ דֶה שׁוֹרְס אוֹף טריפּוֹלי!"

הזענו. ואצלי חזר גירוי-העור המציק. "איך זה, לכל הרוחות, שלא הגענו לירקון – " אמרתי בקול רם, מתנשף קצת, מאחוריהם. גם היה נדמה לי שאחת הרצועות בסנדל שלי עומדת להיקרע, ולא היה נעים לעצור.

בזיכרוני עלה ספר-ילדוּת, בכריכה חומה-בהירה, שמספר על שניים או שלושה ילדים שיוצאים לבלות יום באי על הירקון, כמין רובינזונים, וזוכים בתחושה מופלאה של חופש ועצמאות. יש להם באי הקטן כל מה שהם צריכים, נדמה לי גם רפסודה או סירה, והוא משמש להם מקלט מעולם המבוגרים. לימים חיפשתי את הספר ולא מצאתיו ואינני זוכר עתה אפילו את שמו ושם מחברו, רק נדמה לי שנחום גוטמן צייר אותו. אם מישהו יודע במקרה לאיזה ספר אני מתכוון, אנא, יכתוב למחבר "ספר הגעגועים" אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל-אביב.

"מה יש לעשות בירקון?" אמר צבי, "להתרחץ אסור. גם לדוג לא כדאי כי אסור לאכול את הדגים. סכנה לשתות אפילו לגימה אחת מן המים. בילהארציה. הדבר היחידי שהירקון טוב בשבילו זה למתוח מעליו חבל בין האיקליפטוסים ולעבור בהליכת-זיקית או ביד-ורגל בגשר של שני חבלים. אבל לא הבאנו איתנו חבלים ארוכים כאלה."

"יש לי חבל-אישי. יכולנו לבנות רפסודה ולשוט בה," אמרתי, "אולי היינו מוצאים בירקון איזה אי ובונים בו סוכה."

"ולשוט בקליפת אבטיח, ושהדבש ייזל על הצילינדר שלך ­– " ליגלג עליי צבי, מכירים את הסיפורים שלך – "

וגיורא החל שר:

"על ראש הגבעה

עומדת פרה –

פותחת סוגרת

התוּסיק שלה – "

וצבי הוסיף: "ולראות איפה סבא השובב שלך דפק את סבתך בעשב!"

("המושבה שלי", פרק שלישי: "סבא מטביל את סבתא בירקון כי אין עדיין מקווה במושבה").

וכך הגענו-חזרנו אל המלונה שלנו, באיגוף (דרך שדה התירס), מפני שאולי נכבשה בינתיים בידי האויב, ואנחנו, הפרטיזנים, חייבים להתקרב אליה בזהירות, מחשש לאַמְבּוּשׁ, מארב. אך תודה לאל, איש לא מצא עניין לשדוד את המלונה שלנו, שעליה הסתערנו באקדח-נשים שלוף, נבוט ערבי וחרב עתיקה. חזרנו לשבת בה והוצאנו את הציוד מן הסליק, מתחת לערימת קליפות האבטיחים הנרקבות, והתחלנו להכין ארוחת-צהריים.

נותרנו בלי גפרורים (שלי האחרונים נרטבו בזיעה), והצעתי את המצת-הערבי שלי עם הפתיל, אך צבי הוציא מתרמילו הצבאי, המצויד לכל-עת, זכוכית מגדלת ומיקד בעזרתה את קרני השמש על ערימה קטנה של קמצוצי-קש וקליפות-שעורה צהבהבים שאסף ליד תל-נמלים סמוך, והצית מחדש אש במדורה. ואחר-כך המשכתי אני להשתעשע בעדשה וחרכתי בעזרתה על גבי קרש שתי מילים שחורות באותיות רוטטות ומסולסלות קצת, ומדיפות ריח של התפחמות –

"לשוט בקליפת אבטיח"

ותליתי את השלט על פתח המלונה שלנו. והיום הייתי מוסיף עליו ומצייר:

"בצער רב וביגון קודר עלינו להודות שרוב מה שהיה לא רק שכבר לא יהיה אלא גם יישכח לגמרי!"

אילו הייתי מוכשר כמו הצייר גוטמן הייתי מוסיף ציור של שלושתנו, השלטים והמלונה.

*

עכשיו הגיע זמן לומר מילים אחדות על הרדיו שלא פעל אבל צבי התעקש שגיורא יביא אותו בתור "ראדאר".

את הרדיו הביא הדוד-מאמריקה של גיורא. זה לא היה עדיין טרנזיסטור אלא רדיו ממש, אך קטן יחסית ונייד, מופעל בבַּטריות, סוללות, וקופסתו עשויה בַּקַלִיט ורוד. עד מהרה התקלקל. משומש היה כנראה כבר כשהובא.

לדוֹד-מאמריקה, אחי אימו של גיורא, קראו שם כלשהו שנשכח ממני, ארווין, מלווין, ברנרד או ארתור, אך אנו כינינו אותו בינינו "מַחוּר בּוּכְשַר" וזאת משום שאימא-של-גיורא חזרה ואמרה בקול על אודותיו שהוא בחור מוכשר, בחור מוכשר. וכששמעה אותנו פעם ממלמלים מחור בוכשר, ולא לטובה דווקא, שאלה מי זה מה זה וענינו שזוהי מילה ערבית, או פרסית. לימים אמר הסופר ש"י עגנון על אודות אחד ממנהיגי היהדות הדתית, שבדי עמל נחסך ממנו עונש מאסר ומישהו אחר ישב במקומו – "פלוני אדם מאוד מוכשר, מוכשר לכל דבר עבירה!"

דוד-באמריקה, או דוד שבא מאמריקה – זה היה במושבה חלום שכולו טוב. חבילות בגדים צבעוניים. קפה משובח. מתנות חשמליות. כמה הצטערתי שכל דודיי נולדו במושבה או באו אליה בגיל צעיר – ולאף אחד לא היה שׂכל לנסוע מבעוד זמן לאמריקה ולשלוח גם לנו משם חבילות.

עד שבא הדוד של גיורא, והוא ההפך מכל הדודים שדוֹדְדוּ משם מעולם.

המתנות שהביא התקלקלו או דהו תוך שבוע-שבועיים. המזוודה שלו היתה קטנה להפליא אבל תאבונו היה, לעומת זאת, עז מאוד. שחטו גדי לכבודו והבשר, שהיה מספיק בדרך-כלל לכל המשפחה לחצי חודש, נגמר בתוך שלושה ימים. הוא היה "מורח לחם על הגבינות", כפי שתיאר זאת גיורא מפי אביו. וככל שהיתה אימא-של-גיורא מגבֶּנת גבינות מחלֵב שתי העיזים שלהם – לא הספיקה להשביע את תאבונו של האח שהיה, אגב, בחור רזה.

כולם ציפו, כמובן, לדולרים שבארנקו. והיתה איזו הבנה-שבשתיקה כי בכסף שישאיר מחוּר בּוּכשר תוכל משפחתו של גיורא לקנות סוף-סוף בית גדול עם חלקת אדמה.

אפוא!

לא רק שלא היה לו, למחור בוכשר, כסף לתת, אלא שהתברר גם כי אין לו כסף לחזור לאמריקה, ואימא-של-גיורא היתה צריכה להלוות לו, ולִלְוות בעצמה לשם כך (אז עוד הבדילו בעברית בין לִלְווֹת ולהַלווֹת, בין לשׂכּור ולהשׂכּיר, וגם ניצחו במשחק ולא את המשחק), ובלבד שמחוּר בוכשר יסתלק בטרם יחסל את כל תעשיית הגבינות הביתיות שלה, שעליהן התבססה בחלקה פרנסת המשפחה.

שהרי לעבוד לא עבד. הוא ראה את עצמו בחזקת תייר. דוד מאמריקה. והיה מבקש לכבס לו את גרביו ותחתוניו ולגהץ את חולצותיו יום-יום. ובינתיים היה הולך-בטל ונוסע לתל-אביב מדי יום ומבקש דמי-כיס מאחותו וחוזר כשהוא נודף ריח בושם זול של פרוֹסְטיטוּטקוֹת (מילה שכבר אינה בשימוש מאז הפולניות שעבדו בתל-אביב הפכו לנשים הגונות).

אבא-של-גיורא נמלך בדעתו והתייעץ עם אבא שלי, הם הזהירו כמה מן השכנים שלא ייבהלו – ובחצות הלילה, מבחוץ, ליד חלון החדר הגדול שבו ישן לו בשלווה מחור בוכשר ובטנו מלאה גבינת עיזים מן המובחר והזין שלו רפוי אחר ביקור מוצלח אצל הפולנייה המוצצת בתל-אביב, שבמקום תשלום הבטיח לה הפעם שייקח אותה איתו לאמריקה – נשמעו שתי יריות עזות מרובה-הציד כפול-הקנה, ואחר-כך נביחות-כלבים ממושכות שהתפשטו והלכו, כלב אל כלב, עד לפאתי הכפר הערבי שבמרחק, שכלביו הפראיים התעוררו על מזבלתו והחלו עונים לכלבינו.

(בימים ההם עדיין הסתובבו חופשיים בשדות ובכפרים הערביים כלבי-בר שגם התרבו בטבע, כמו החתולים, והיו נובחים בלילות. הם נחשבו שְׁנִיִים בסכנתם לאחר הנחשים, מפני שנשיכותיהם יכלו להדביק בני-אדם, וגם גיבורי רומאנים כמו יצחק קומר – בכלבת).

גם התנים יללו.

למחרת בבוקר ארז מחור בוכשר את מזוודת הקרטון הדלה שלו – "בגלל המצב" – נפרד בדמעות מאחותו היחידה, אימא-של-גיורא, ליטף ברחמים את ראשו של גיורא, שבכה אף הוא, גם אני בכיתי עימם – ונסע לחיפה. ומשם הפליג עד מהרה באונייה, וכל מה שהותיר אחריו במושבה היו הרדיו המקולקל וניפוץ מושג הדוד-מאמריקה, וליבה השבור של אימא-של-גיורא, אשר עתה היה לה כפליים לחשוש לגורלו של בנה פן בהתבגרו יִדְמה לדודו, הבחור המוכשר.

המשך יבוא

(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,

כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)

פרק שלושים ושישה: ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת לתרנגולת פצועה והורגות אותה. החרם על פוּלִיק שוֹמרון

 [למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים

יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]

ערב מחווה לנחום גוטמן ב"צוותא"

25 שנה למותו

"מלובנגולו ועד חמור שכולו תכלת"

מנחה: דני קרמן

משתתפים: נורית זרחי, אליהו הכהן, אורה זיטנר, דורון לוריא, אהוד בן עזר, חמי גוטמן וחיים באר

עריכה והפקה: אורה זיטנר ודני קרמן

יום שני, 23.1.06 בשעה 21.00 באולם "צוותא 1"

כרטיסים ב"צוותא" 03-6950156/7

כל הקודם זוכה, והמאחר בוכה

©

כל הזכויות שמורות

חינם, 2006

סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:

 "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005)

 "קיצור תולדות  פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)

 "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב)

 "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)

 "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)

"על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)

"רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)

"אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה, "פנחס מן האדמה", מתוך ספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"

 "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)

 חומר ספרותי וביוגראפי רב על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)

 רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר

 חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,

והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!

גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

8 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25", חינם לכל המקדים לפנות

בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן

benezer@netvision.net.il

בתשלום, 2006

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר

ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

 "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שיישלחו לאהוד בן עזר

Hosni the Dreamer

מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ

בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997

זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997

במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון

10 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪

 תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪

תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪

תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה –  מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪

חלוקת  הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪

מפגשים עם אהוד בן עזר

העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה

חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב

"פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן

"להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו

וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל

כתובת לכל הפניות וההזמנות, בתשלום מראש הכולל גם דמי משלוח בדואר:  אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל