| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 108
תל אביב, יום חמישי, י"ט בטבת תשס"ו, 19 בינואר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: משה דור על בול הלובביצ'ר, ומה פירוש שאירווינג לייטון המנוח "התנכר ליהדותו"?
אורנה בן-עזר דרורי / יומן אפריקה, היום הראשון
מה חדש בלווינס? – מֵרְדִי מָרְטֵין בּוּבֶּר (במלרע)
אורי הייטנר: מנצח בזכות השתיקה (בוז'י מול עמרי)
בפתח-תקווה ה"מייסדות" תלויות באוויר כי לשקר אין רגליים
חולק הפרס הישראלי לביקורת התקשורת לינון מגל ולקרולין גליק
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 36
קוראים יקרים, רוצו לראות את התערוכה "איורים עבריים", הספר העברי המאויר לילדים, העידן הבינלאומי 1900-1925" שאצרה אילה גורדון במוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק, תל-אביב. התערוכה עומדת לרדת בקרוב ואנחנו מכים על חטא שעד היום לא כתבנו על אודותיה ולא המלצנו בפניכם לרוץ לראותה. קנו גם את ספר התערוכה שהוא אוצר של יופי וידע.
במלאת 250 שנה להולדתו של מוצארט
שני סיפורים של אסתר ראב מזאלצבורג
עולי הרגל בזאלצבורג
דמדומי בוקר, גשם, רכסים אפרורים עטופי אד, והקטר כאילו ניתק מעל האדמה וקופץ מפסגה לפסגה בארבעת רגליו כסוס, ובפעמי פרסותיו הקצובות מעיר את גושי ההרים מסביב. על פסגת שלג כבר תוהה קרן שמש.
אני בעמק, מרגישה את שתי שורות ההרים מימין ומשמאל, אם אזוז משהו ימינה או שמאלה, תתקלנה זרועותיי בהם. לרגליי שוטף נהר גועש עכור מעוצמת הגשם שיורד מן ההרים.
זאלצבורג ישנה עדיין, מוכרה וקרובה היא, כחצר ירושלמית מוכרה מיד היא מקיפה אותי בשעריה הסגורים, טהורה ויחסנית בדממת הבוקר. יונים הומות, עטות על אבני הרחוב השטופים מגשם, ומנקרות בין האבנים. פתאום נפתח צוהר בתכלת וניתכים צלילי פעמון יחיד בסופרנו, ויונים הוגות לעומתו בבאס נקי טהור, גם האוטו-טקסי. ואני, מלאה אני פיח ואבק הדרך, בלי משים אביט על ידי, והנהג מחייך קלות. תחת הציפורניים פיח. לישון.
הבית מלא מפה אל פה. מיספר צעדים ממלוני לפסטשפילהויז, בדרך, אני נתקלת עם ציור עתיק של סוסים נהדרים מתהלכים בכיכר כעל קרקע באר, הראש מתרומם מאליו להביט אל ראש ההר, ומודד את הקיר החלק כמעט.
אני בשורות הראשונות, במקרה. לימיני ז'ורנליסטן רוסי. "Tute Cosi van" בניצוחו של קלמנס קראוז. איש עומד ומפסל מחדש את יצירתו של מוצארט. המוזיקה מרוממת, הפאבולה [העלילה] קלה ותמימה, גם הסוליסטים מבריקים.
הטכס גדול ואדיר.
הקהל מאוחד ומרומם. בהפסקה זורמים הגלים האנושיים לתוך אולם ענקי, היכל ממש, לעשן גם לסעוד-מה, הלוך ושוב מכים גלי הפרצופים, אני לבדי מתלבטת, ואיני חשה בזה, כאילו ניתקו רגליי מעל הרצפה, כולי אוזן ועין. אין זה קהל רגיל, בן מקום אחד, כוהנים אלה, צירי כל הארצות והעמים, כל אשר האמנות תיקר לו במאוד.
למחרת "ידרמן", ובבוקר קונצרט בדום העתיק.
על מגרש הדום לא ישוחק השנה מפאת מזג האוויר הרע. בתי-הקפה מוארים, פרצופים מפורסמים, רינהרד, פלנברג, טהימיג, בבגדי הרריים פשוטים, כמנהג המקום, מעשנים, צוחקים.
במוצרטאום חזרה הבוקר, כן הודיעו לי בחשאי, ואני, עלי רק לשבת בגן העיר, והנני שומעת את המיית קולות הכסף הרכים והאדירים.
עם ערב בשש נסגרות כל החנויות, נדמית זאלצבורג כולה להיכל אשר עזבו הקהל לרגע, כה מופלאה וסודית, חלונות-ראווה מעטים, קטנה העיר, האור לא יודלק עד שמונה, והדימדומים ארוכים מאוד, ומשתרעים להם הרחובות ריקים מאדם ומתאפקים, ופעמי ההלך יצלצלו, ירחקו ויקרבו על אבני המרצפת, כרגלי מתפללים בדמדומי כנסייה עתיקה, הפעמונים יוצקים שלווה, וכל בית הנהו מרכז חם ומלא אור.
עירו של מוצארט זכה ואצילה, כך כתוב בפרוספקטים.
תושבי זאלצבורג בני הרים אך מלאי נימוס כצרפתים, עומדים הם במרחק-מה מן החגיגיות הזאת, עינם אף מלגלגת בדקות, מתאספים הם על כיכר הפסטשפילהויז, וכאשר ינהר קהל הזרים לבית המקדש, יעבור הנהר בין שתי שורות של בני הרים בריאים וסקרנים אלה. כך מדי שנה בשנה הזרים עולים אליהם לרגל.
והמה הרים להם ועיר שקטה וטהורה, הנערות הוורודות נוצות יסזגל[?] מסתלסלות לכובעיהן הטירולים, ובחורים קצרי מכנס שלובים בזרועותיהן וכך יטפסו להם אל ההרים הירוקים שופעי החלב, כי מדי בוקר יתמלאו רחובות זאלצבורג הטהורה ריח החלב הטוב הבא מן ההרים.
עטה הערב והפרוזקטור על המנכסברג כבר זורק אלומת אור חגיגית על העיר. עולי הרגל עטו את בגדי הערב, מוכנים לעבודת אלוהים, כהן ובת-זוגו, נשים הרבה, נשים גדולות וקטנות, והגל נמשך בין שורות הסקרנים, וככוהנים בקודש יסיעו עצמם איטית וברגל אל המקדש, הפסטשפילהויז.
הכיכר לפני הבית זרועה אוטומובילים נהדרים, משרתים בסוככים מורידים בדחילו מטרוניתות ומגינים עליהן מן הגשם. קהל המסתכלים עומד מתוח, והגשם שוטף עליו והוא אינו חש בזה.
האולם המאורך והכהה מתמלא לפה אל פה עמים ולשונות, שיער בהיר, שחור, בלונדי. יהלומים מהבהבים, ועיניים אף הן.
היפות בנשים הצרפתיות הן. כפרפרים הן זרועות פה ושם ומקשטות את האולם, ליבן יקצף חופז פוחז, חציו למוסיקה וחציו לשעשוע, ובין שני אלה הן מרפרפות בגראציה.
האנגליות מהדקות את המשקפת בכובד-ראש.
הרסיות [רוסיות בהברה רוסית] מדברות[?] ונשלפים לורטים[?], ראשים כבודים
*
נכתב: 1935-1936 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1935 לערך. בקיץ וסתיו 1935 שהתה אסתר ראב באירופה. 3 עמודים של כתב-יד משנת 1935-1936, ללא כותרת, שעניינם השהות בזאלצבורג, שמתוארת בסיפור "אהבה בזאלצבורג". זוהי כניראה טיוטה שבעקבותיה בא הסיפור, שנדפס ב"הארץ" ב-20.3.1936. השורה האחרונה של כתב-היד אינה ברורה, וכניראה שגם סופו חסר.
אהבה בזאלצבורג
לפנות-בוקר הביאתני הרכבת מבין הרים מעורפלים וטבולי-גשם לגיא ה"זאלצאך"; עכורה שטפה לה זו בעמק ארוך; משני צידיה התרוממה העיר ברוך-תפנוק מיוחד על ירכתי ההרים; הבתים השלווים רפודים היו בתוך ירק כהה, והרחובות משני צידי הנהר מוליכים למישרים את העם השקט, ההררי, החי בתוכם.
ריח חלב עלה מכל עבר, חלב-ההרים הירוקים שמסביב, ועל רצפת אבני הרחוב העתיק ניקרו יונים והתעופפו מלפני גלגלי העגלה...
בימים ההם באתי לשמוע את הרינה הגדולה, הבוקעת מעירו של מוצארט אל כל קצווי תבל, הימים האלה ימי "עלייה לרגל" לכל מי שנפשו קשורה בקשר אמת עם עולם התיאטרון והמוסיקה. אמנם גם נמושות נסחפים בזרם העולים ולא אחת תפגוש בהם, אך אם תבוא ל"פסטשפילהויז" עם ערב, ובשעת ההפסקה תתע באולמיו – תבוא על שכרך.
מוסיקאים, שחקנים, ואנשי-מעלה; הנה, חשבתי, מה יכולה עוד ליתן האנושות, זו המחרחרת, זו המצחצחת חרבות בין עם לעם, הנה "ארבעת אלפים העליונים" שלה: רחש לחש, ובין לאום ללאום נגשר גשר, בשפת אראלים ידברו, ומלאכי שלום ירחפו ויעבירו הקול מאיש לרעהו...
מוצארט מולך הערב על קהל בינלאומי זה – לו שייך העם הזה, אשר בא לשומעו מכל קצווי תבל, נתיניו הם והוא מלכם הערב; לב אחד ודברים אחדים לאנשים האלה: החומים, הבהירים, הלבנים והשחומים – במיקדש זה משתחווים הם לו ומתפללים בשפתו.
ואני משוטטת על פני גלי "חבר לאומים" זה, ונפשי תלוייה לי בפניי. אוזניי הומות, ורגליי אינן נוגעות באדמה. והנה לפתע נתהווה חלל בקיבתי (כמו תמיד לאחר שרוחנו הוכיחה איזו גבורה מיוחדת) ורגליי נשאוני מאליהן אל שולחנות המזון הממשי, ועוד ידי מושטת לאבוס בלי הכרה, על מנת לרכוש לה מה מן המספוא, והנה קול ממעל בצרפתית:
"אל תקחי את לחמניות הבשר, גבירתי, קחי גבינה!"
ואחר כך:
"האוברטורה היתה אלוהית! האין זאת?"
ממעל לי, נשקף ראש צר עם שערות שיבה ועיניים אפורות שקטות; כל-כך מצומצם היה הכל בהופעה גבוהה זו; כמעט בלתי אנושי היה האיש, איש מופשט – – –
"אדוני, זו לי הפעם הראשונה שאני שומעת את מוצארט כאן, אין מילים בפי – – – ראה, כל זה הוא יותר משאני יכולה לבטא, וגם אתה העומד לפניי...."
האיש זקף את עיניו וחבק במבטו השקט את האולמות הרוחשים.
"כן, ערב יפה!" אמר, "הקהל הזה ראוי לו, והוא ראוי לקהל. ואת, גבירתי, בשמלתך זו, ודאי שליחת ארץ רחוקה הינך?"
"כן, אדוני, מארץ העברים אני."
עיני האיש השקטות נחו על פניי, על כתפיי.
"אכן, גבירתי, זרה את מאוד... וקרובה – כעולת-רגל למקדשים אלה. יותר מזה, כן, אחות הינך... אמן? אינני טועה."
המצילה קראה לשוב אל האולם. מלודיה של כיוון-הכלים. והמייה כלפני פתיחת ארון-הקודש. דממה. והמסך עולה.
חביון גנים, ושני זמירי-אדם יתנו קולם מן הסבך. וכקהל אראלים עונה התזמורת לעומתם. וזמיר בודד גווע. ושוב – התזמורת בנצחון עוז. והמסך יורד. ואני נישאת עם קהל הוגה אל השערים. ומאחריי וממעל לי – הראש הלבן:
"גבירתי, אל נא תלכי עכשיו אל הדרך, נלך לאורך הנהר, הלא נפלא."
משהו שקט כל-כך שפע מן האיש – והלכתי עימו.
הזאלצאך המה, ריח עשב רענן נישא ברוח. ההרים הרחוקים מעל העמק נידמו קרובים ותלויים מעל הראש. האיש הלך לידי ושתק.
המוסיקה המתה עוד בי, ומרצפת הרחוב התגוללה מתחת לרגליי בלתי מוחשית, כאילו הייתי מהלכת על פני מים. לעיתים זרקתי מבט על בן-לווייתי: מה נפלא האיש ומיוחד. והעיר הזאת מסביב – כחלום. אילמלא בוהן הרגל המרתקת לאדמה ודאי הייתי מתעופפת על פני ההרים האלה; ובן-לווייתי נמשך עימי על-ידי קורים בלתי-נתפסים. כברת-דרך שתק האיש, ופתאום כאילו פקעו כמה ברגים מעל האיש השקט, ופניו נגלו לי לפתע לאור פנס הרחוב, והנה הם הפוכים ובחושים, עיניו השקטות כאילו עברה בו רוח: נפרע לצדדין.
"גבירתי!" – פתח האיש (וקולו הטוב היה צרוד) – "חושב אני, כי איני מדבר בהשפעת הרגע – " (האיש לא שמע את אשר דיבר), "אבל משהו אירע בחיי הערב. ואיני רוצה לאבד את ההזדמנות. רוצה אני להחזיק ברגע זה. גבירתי: אני אוהב אותך, אין אני מתעתע. איש ישר אני. הנה שמי."
בידיים רועדות פתח את תיקו והוציא כרטיס-ביקור, לא הספקתי לראות את השם: "פרופיסור למוסיקה" קראתי...
"ובכן, 'אהבה במבט ראשון'?" – ניסיתי ללגלג, בחוזרי קצוצת-כנף אל היומיומיות הקטנה, וכל המוסיקה האלוהית התנדפה מליבי והיתה כלא-היתה. איזו בהירות-מוח קרה עלתה עד לקצה אצבעותיי.
"גבירתי: 'אני אוהב אותך'!" – חזר בקפדנות...
משהו ממשי כל-כך ומוגבל היה בקפדנות זו, וכל קסמו פג והרי לפני רגע היתי מוכנה לרקום לי חלום מסביב לראשו היפה.
"אדוני היקר," – מיהרתי לענות והמילים יצאו דחופות מפי, – "הנני עומדת איתך כאן רק מפני שגלי המוסיקה והאווירה המרוממת נשאוני הנה, וגם אתה, אדוני, היית חלק מן הערב הבלתי-שכיח הזה, ואודה לך, כי לפני רגע עוד הסתבכתי בחלום סביב ראשך. זה הלבן. עכשיו, כשהופר הקסם והרי כל זכות קיומה של פגישה הוא הקסם... לכן: ליל מנוחה, אדוני!"
האיש נשאר תקוע במקומו, עיניו הביטו נכחו בלי לראותני.
חמקתי למלוני, כשרגליי נתקלות במרצפת הרחוב הנוקשה, נעל הערב לחצה על זרת רגלי השמאלית והסבה לי כאב חד, מיהרתי לחדרי על מנת לחלצה.
*
נכתב: 1935-1936 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1935 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 20.3.1936. לא נכלל בקובץ "גן שחרב". בקיץ ובסתיו 1935 שהתה אסתר ראב באירופה.
אהוד בן עזר: כאשר ביקרתי בזאלצבורג לפני שנים אחדות רחב ליבי לראות מעבר לנהר הזאלץ, השוטף כמימים ימימה, כי אכן "עטה הערב והפרוזקטור על המנכסברג כבר זורק אלומת אור חגיגית על העיר."
שני הסיפורים כלולים בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" שיצא לאור בהוצאת אסטרולוג בשנת 2001, ואף שהוא אחד מספרי הפרוזה הארצישראלית המזוקקים והיפים ביותר לא זכה כמעט לשום התייחסות בתקשורת או נוכחות בחנויות, ומחשש ששארית המהדורה תימסר לגריסה קנה אותה המהדיר, תרם את חלקה לספריות הציבוריות ולספריות פתח-תקווה, וחלקה מכר באמצעות "חדשות בן עזר" עד שכמעט לא נותרו עותקים מהספר החדש והנדיר.
חוקר תולדות הספרות העברית יכול להשוות בין הכיסוי התקשורתי הרב שבו זוכה עתה רומאן ישן של לאה גולדברג, "והוא האור", שכבר יצא לאור בשעתו, משום שחבורה נכבדה ורבת כוח והשפעה עומדת מאחורי פירסומו וקושרת לו שבחים רבים, לבין האלם שבו נתקבל ספר הפרוזה של אסתר ראב, פרוזה ששייכת לנו, ואשר לא יתוארו התרבות, הנוף וההיסטוריה שלנו מבלעדיה.
ולים הכללי של מוצארט, אוסיף טיפה משלי ואומר כי המחזמרים הגדולים של המאה שעברה, "גבירתי הנאווה", "סיפור הפרברים", "שיער", "עלובי החיים", "פנטום האופרה" ו"המפיקים" (ששייך אמנם בעיקר למאה שלנו) – הם בעיניי ההמשך המוסיקלי האמיתי לאופרות הנהדרות והנצחיות שח מוצארט כ"חליל הקסם", "דון ג'יובאני" ו"נישואי פיגארו".
משה דור
על בול הלובביצ'ר, ומה פירוש שאירווינג לייטון המנוח "התנכר ליהדותו"?
אהוד היקר,
החדשה שאתה מגלה לי – בול ישראלי שבו יופיע ביתו הברוקליני של "המשיח" – מעוררת תדהמה ולא פחות ממנה הרגשת סלידה עמוקה.
תדהמה? אני חוזר בי. לא ייתכן עוד להידהם מן המתרחש בארצנו. סלידה? אכן ואכן. עד כדי להקיא.
בול שינציח את בית "המשיח" בשטעטעל הניו-יורקי, בית שבעליו משמש נושא לעבודת אלילים מן הסוג המגונה ביותר – ולא בול שישא את דיוקנה של המשוררת העברית הילידית הראשונה?
מי, לכל הרוחות, פוסק בעניין בולי דואר במדינת ישראל? חב"ד? בית הדין של העדה החרדית?
והרשה לי להוסיף הערה בנושא אחר אבל בכל זאת לא רחוק:אתה כותב שהמשורר אירווינג לייטון המנוח "התנכר ליהדותו" [גיליון 107]. מה פירוש "התנכר ליהדותו"? לא הניח תפילין? לא הלך ל"שול"? לא צם ביום הכיפורים? נשא נשים לא-יהודיות ולא תבע מהן להתגייר תחילה? מי יגדיר "יהדות" מהי? "שלומי אמוני ישראל"?
לייטון טען אי פעם שאיננו בן למשפחה יהודית? הוא לא כתב שירים על נביאי ישראל שהוא ראה עצמו ממשיכם במישור הפיוטי?
מי שאינו מגדיר עצמו כיהודי על-פי קריטריונים דתיים אבל מסווג עצמו כצאצא של העם היהודי מבחינה אתנית, ויונק משורשי תרבותו, שאינה מקבלת על עצמה את הסד האורתודוכסי, או כל מיגבלה דתית אחרת, כתבנית עולם, אינו עובר את הביקורת המחמירה של שלטונות ההגירה מטעם "חדשות בן עזר"?
מה קרה לך, אהוד?
או שמא מה שיצא מתחת לקלידי מחשבך הוא, בעצם, בדיחה ששנינותה כה חריפה עד שהשגתי המצומצמת לא קלטה אותה?
אם כך הדבר, אני מתנצל, סופר יקר, ויהיה בעל זבוב בעזרך,
שלך,
משה דור
למשה היקר,
מה שקרה הוא פשוט ביותר. כל מה שהבאתי ב"עוד על המשורר אירווינג לייטון" (גיליון 107), כגון: "הוא התנכר ליהדותו, ואף על פי שלא התכחש לה לגמרי, לא כללה פעילותו החברתית והספרותית היבטים יהודיים." – היה ציטוט מֵוִיקיפּדיה, אנציקלופדיה ספרותית עברית באינטרנט. אני מצטער שהם כתבו על אירווינג לייטון דברים לא נכונים והיטעו אותי. יחד עם כל קוראי "חדשות בן עזר" נשמח אם תזכֶּה אותנו בתרגום שיר אחד או יותר של לייטון, כדי שנכיר ממקור ראשון את שירתו.
שלך,
אהוד
אורנה בן-עזר דרורי / יומן אפריקה, היום הראשון
איך לראות שחורות ולהישאר אופטימית
ראיתי שחורות בלי סוף, גם שחורים וגם חיות כל מיני. בהתחלה הייתי די פסימית, אבל עכשיו, אחרי שבועיים בקניה, יומיים בלי חשמל ויום וחצי ללא מים – כבר לא איכפת לי! אז נראית די שחורה בעצמי – שיהיה, אני אפילו צוחקת. קטן עליי. נעשיתי אופטימית.
היום הראשון: הטיסה באתיופּיֵן אֵיר-ליינס עברה בקלות יחסית, בהתחשב בנסיבות, והנסיבות אומרות שאין אלטרנטיבה ממשית. מאז הפיגוע בשגרירות ארצות-הברית בניירובי, ההתקפה על כפר הנופש הישראלי במומבסה והניסיון לשלח טילי כתף במטוס שלנו שנכשל בנס – אין יותר טיסות ישירות מתל אביב לקניה, ואין דילים וצ'רטרים.
אפשר לטוס דרך אירופה, אבל אם אין לך משהו מיוחד לעשות בהולנד או באנגליה, אתה סתם מאריך את הדרך בעוד 5-6 שעות לכל כיוון, ומייקר את הכרטיס, שעולה כ-800 דולר, בלפחות 200 נוספים.
הטיסה באתיופיֵן יצאה באחת ומשהו בלילה, המטוס שהיה מלא עד אפס מקום נראה משומש ביותר, הקולות והריחות הזכירו לך שאתה בדרך לעולם השלישי, ומישהו דאג להעיר אותך אחרי שעה בכדי לוודא שלישון לא תישן כאן והביא דווקא יופי של ארוחה באמצע החלום, שהזריחה הנפלאה על המדבר המתעורר נדמתה כחלק ממנו. עוד מעט ונחתנו באדיס-אבבה, שם הגיש לנו פקיד רזה תלוש ארוחת-בוקר במלמלו: "מצטערים להודיעכם כי טיסת ההמשך נדחית למועד בלתי ידוע." מסתבר שזה תהליך מקובל אשר רבים וטובים עוברים אותו עד אשר נאספים די נוסעים בכיוון מסויים, או לפחות כך טוענת השמועה.
מדדנו רצפות במזנון, קיבלנו תה מתוק וחביתה חריפה עם פיסות פלפל אדום לוהט, והבטנו בקנאה לעבר המבלים בחדר האח"מים שנותר מחוץ להישג ידינו עד שגם אנחנו נהיה חשובים מאוד. בצהריים נקראנו לאולם היוצאים מה שהתגלה כאזעקת שווא ונאלצנו לחכות לא מעט וללא שירותים וקנטינה, עד שהגיע המטוס שלנו. וכך, ללא אירועים מיוחדים, נחתנו בניירובי, באיחור ניכר שהלך וגדל עם כל תור ומילוי טפסים, בדיקת חיסונים (במיוחד נגד קדחת צהובה וצהבת/הפטיטיס A), ויזה (50 דולר) ואיפה לכל הרוחות נעלמו המזוודות? (בצד).
מארחנו לא חיכה לנו, הלך לשתות בירה במקום אחר – זה מה שקורה כשיש איחור גדול ובדלפק האינפורמציה אומרים לך שהמטוס הבא מאדיס ינחת בעוד שעתיים, בערך, או שלא. החלפנו קצת כסף בבנק בשער לא משהו (68 שילינג קנייתי לדולר), ועד שאיתרנו את הנהג שלנו, היה כבר ממש מאוחר וכל תוכניותינו ליום הראשון התאדו.
מדהים לגלות כי ליד שדה-התעופה של עיר בירה ססגונית וצפופה שוכנת לה שמורת חיות- בר עצומה ושופעת. בית-היתומים לפילים, שהוא חלק מהשמורה, היה אמור להיות תחנתנו הראשונה, אך הוא פתוח רק לשעה בסביבות שתים-עשרה, כאשר מאכילים את הפילונים. לפיכך יצאנו לבית-יתומים כללי לחיות-בר, הצמוד, אליו מובאים גורים פצועים, חולים או נטושים, וכאן מרפאים ומסגלים אותם בחזרה לחיים בטבע עד לשחרורם.
הרעיון באמת נהדר, הביצוע טיפה פחות, השאיר טעם לוואי של גן חיות בנוסח הישן שאינו שונה למעשה מכל ביבר עירוני שהוא. אך המדריך המקומי היה חביב, הכיר לנו כל אריה וקוף בשמו הפרטי והאריך בעלילותיו הסבוכות, וגם הכניס אותנו למכלאת הצ'יטות שם ליטפנו אותן כמו היו חתולים מגודלים ולא מכונות-טרף משוכללות. תיקתקנו תמונות כמשוגעים ויצאנו נרגשים, ומהר, לפני שיתחרטו.
אל מרכז הג'יראפות הגענו לאחר שעת הסגירה אבל נהגנו-יודע-הכול דיוויד הצליח בעזרת חיוכו, מעט שכנועים ועמלה צנועה, לשכנע את העובדים לאפשר לנו לבקר מחוץ לגדר הרשמית ולהציע בוטנים ועשב מדלי גדול לכמה גיראפות שהוצאו לטיול במיוחד עבורנו. איזו חוויה מעניינת להרגיש את הלשון הארוכה של החיה האצילית נכרכת סביב אצבעותיך וראשה מורכן לקראתך בברכה. הקנייתים חזו בהתרגשותנו ומיד ביקשו עוד בקשיש לסיום, ונעלבו ממה שהצענו. התחלנו להרגיש כמו ארנק מהלך שכל מקומי רואה צורך לנסות ולחלוב אותו עד כמה שיותר, וסימני הדולר מנצנצים ומצלצלים גלינג-גלינג בעיניו השחורות. השכר הממוצע ליום עבודה של פועל פשוט בקניה הוא כשלושה וחצי דולר. שילמנו בתחנת הפילים תעריף של 8 דולר לתייר – להבדיל ממקומי שכמובן אינו יכול להרשות לעצמו להוציא סכומים כאלה ולכן משלם רק משהו סימלי, וכאן היינו צריכים להוסיף טיפ של 450 שילינג (לחלק ל-15 הם שווי ערך ל-30 שקל) – וזה מה שציפו מאיתנו לראש, אנחנו החלטנו שבמקרה זה כולנו ראש אחד...
לבסוף, מותשים, עשינו את דרכנו לניאיוואשה. מרחק על המפה של לא יותר מ-90 ק"מ ארך לנו שעתיים בדרך שאפשר להגדיר אותה פשוט – מזעזעת. דיוויד טען בלהט שזו הדרך הראשית למשאיות מקניה לאוגנדה ולאתיופיה. אנחנו סירבנו להאמין. אבא שלי היה מכנה את מעשה הטלאים והממולאים הזה – געפילטע כביש. בלי הגזמה היו שם יותר בורות עמוקים ורחבים מאשר אספלט.
בדמדומים הבליחו לעינינו בתי-אחוזה אנגליים קולוניאליים יפהפיים, שהתחלפו לפעמים בצריפונים דלים וצפופים בשכנות עלובה. במחסומים של קרשים ממוסמרים עצרו אותנו אנשי צבא במדים מסמורטטים ונשק עתיק, לביקורת, והניחו לנו במנוד ראש משועמם להמשיך הלאה ולהשתלב בתנועה הערה. קרוב ליעדנו הפכה הדרך לשביל עפר מפוקפק. בירכנו הגומל כשהגענו. אבל הנוף – איזה נוף נהדר: אפריקה! תם היום הראשון.
[המשך יבוא]
מה חדש בלווינס? – מֵרְדִי מָרְטֵין בּוּבֶּר (במלרע)
תקנו אותי אם אני טועה: מכל מה שמצטטים, מדברים ועורכים כנסים על הפילוסוף היהודי המנוח בן המאה עמנואל לווינס (במלרע), שגם גברות משכילות מתל-אביב רבתי מדברות עליו במקומות הנכונים כאילו לפניו איש בפילוסופיה לא ידע מאיפה משתין הדג – אני שומע שוב ושוב את עיקרי משנתו של פילוסוף נשכח אחד, שהיה מאוד פופולארי בחייו וגם לא רחוק מהיהדות (למרות שאכל גם שינקן וגר בבית לא-יהודי בטלביה) וספריו היו מצויים בגרמנית ובעברית וגם בשפות אחרות עוד לפני שעלה אי-פעם שמו של לווינס – מרדכי מרטין בובר.
אולי אם נתחיל לומר בּוּבֶּר במלרע, שיישמע צרפתית וייעשה אופנתי במגזרי תרבות הרוח הלבנטינית בישראל כמו דרידה (המצוטט הרבה), ברנאר אנרי-לוי (הטלוויזיוני היפה) ואלן פינקלקראוט (השבשבן) – איזה שם צרפתי נפלא של פילוסוף יהא זה לגלגלו בשיחות נשים טרקליניות: מֵרְדִי מָרְטֵין בּוּבֶּר (במלרע) – וכך גם בשקלא וטריא הפילוסופית העמוקה מיני סלע של הנאספים מכל העולם לכנס הלווינַסִי בירושלים, עירו של בּוּבֶּר (במלרע), שהקדים את עיקרי משנתו של לווינס בספרו "אני ואתה", אך ספק אם מי מבאי הכנס יתייחס אל המקור הזה.
אורי הייטנר
מנצח בזכות השתיקה
ביום ראשון הקרוב, יבקש היועץ המשפטי לממשלה מבית המשפט להטיל על עמרי שרון עונש מאסר בפועל. עצוב לראות ח"כ לשעבר, אחד האנשים המשפיעים ביותר במדינת ישראל בשנים האחרונות, בנו של ראש הממשלה, נכנס לכלא. אולם זהו ביטוי לשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה ושלטון החוק.
השוויון בפני החוק הוא השוויון בין האזרח הפשוט לבעלי השררה והכוח, אולם גם בין בעלי השררה לבין עצמם. ביום בו עתיד בית המשפט לגזור את דינו של עמרי שרון, יציג יו"ר מפלגת העבודה בוועידת מפלגתו את "ההרכב המנצח" בבחירות לכנסת. בראשה, המנצח הגדול של הפריימריס – יצחק הרצוג.
הרצוג הוא עומרי שרון של מפלגת העבודה. הוא היה לברק מה שעומרי שרון היה לאביו. כמו עומרי שרון במרוצי הבחירות של אביו, כך הרצוג היה המוציא והמביא במרוצי הבחירות של אהוד ברק. מבקר המדינה גילה סאוב וריקבון בפרשת עמותות ברק, שהרצוג שיחק בה תפקיד ראשי, וקשר מושחת בין הון ושלטון. כתוצאה מדו"ח המבקר הורה היועץ המשפטי לממשלה, למשטרה, לפתוח בחקירה פלילית נגד מספר אישים ובהם הרצוג.
נכון, החקירה לא הניבה כתב אישום. אבל לא כל מה שאינו פלילי הוא כשר. גם אם לא נעברו עבירות פליליות, או לא נאספה תשתית ראייתית מספקת להוכיח עבירות שנעשו, אין עובדה זו מוחקת את ההתנהלות המושחתת, כפי שתוארה בידי המבקר, ואין היא מטהרת את השרץ. במבחן הציבורי והפוליטי, העובדות שנחשפו הן כתם חמור על המעורבים בפרשה, גם אם במבחן המשפטי הם יצאו זכאים. אך גם באשר למבחן המשפטי והפלילי, יש מקום לספק באשר למשמעות סגירת התיק. האם המשטרה יכלה לממש את החקירה כראוי? שמא הליכי החקירה שובשו?
המעורבים בפרשה והרצוג בראשם, חיבלו בחקירה, בכך ששמרו על זכות השתיקה. אינני חסיד של זכות השתיקה באופן כללי, אך בוודאי שאין לה מקום בשום אופן כשמדובר באיש ציבור. השקיפות היא האוייב מספר אחד של השחיתות. איש ציבור מחוייב בשקיפות. מי ששומר על זכות השתיקה – חזקה עליו שיש לו מה להסתיר, אחרת לא היה שותק. איש ציבור המסתיר את העובדות מן הציבור ומפני מי שאמון על חקר האמת – מתנהג כאחרון החשודים, ואין הוא ראוי לאמון הציבור. מבחינה פלילית, מי שלא נמצאו כלפיו מספיק ראיות, הוא בחזקת זכאי, גם אם שמר על זכות השתיקה. מבחינה ציבורית, יש להתייחס לעובדות שהסתיר מי ששמר על זכות השתיקה, כאל עדות מרשיעה כלפיו.
יצחק הרצוג הוא המנצח הגדול בפריימריס של מפלגת העבודה. בזכות מה? אולי בזכות השתיקה. ניצחון זה הוא חרפה למערכת הפוליטית בישראל.
ה"מייסדות" תלויות באוויר כי לשקר אין רגליים
אם לא היינו ברורים עד כה, ברצוננו לחזור ולומר – מפגן הזיוף ההיסטורי המתנוסס בכרזות בחוצות פתח-תקווה תחת הכותרת "מייסדות פתח-תקווה" מקורו בטיפשות, בבורות ובאי ידיעת תולדותיה של המושבה אפילו מבחינת הנשים המייסדות. כך לא נזכר שמה של דייכע שטמפפר, אשתו של מייסד המושבה יהושע שטמפפר, אבל נזכרת עובדת סוציאלית בשם יהודית שטמפפר (1910-1995). לא נזכרת לאה ראב בן עזר, אשתו של יהודה בן עזר ראב, אבל נזכרת בתה, המשוררת אסתר ראב, שעם כל תרומתה הרבה לדמות המושבה בספרות העברית, אין היא "מייסדת" – כי איך מי שנולד ב-1894 יכול לייסד מושבה ב-1878? וכן הלאה וכן הלאה. כמעט מרבית הדמויות אינן שייכות לתקופת הבראשית של ייסוד המושבה. אבל מרבית אזרחי פתח-תקווה כל כך חסרי דעת תולדות עירם, עד שיכלו לתלות להם גם את אוויטה פרון בין המייסדות ולא היו חשים במופרכות, ואם אוויטה למה לא פנינה? היא לא פחותה מ"המייסדות" האחרות שנבחרו לככב בכרזות הרחוב (כגון חלוצת האהבה החופשית, האופה מרים בומבי) והיא דומני היחידה מכל נשות פתח-תקווה לדורותיהן שזכתה להיבחר לכנסת.
חולק הפרס הישראלי לביקורת התקשורת
מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת
אמש נערך בבית סוקולוב בתל-אביב טקס חלוקת הפרס השנתי לביקורת התקשורת. זכו בו ינון מגל, כתב חדשות ערוץ 10, וקרולין גליק, עורכת המשנה של "ג'רוזלם פוסט" וכתבת העיתון "מקור ראשון".
חברי ועדת הפרס, שהורכבה על ידי נשיא האגודה, השגריר-לשעבר זלמן שובל, היו – ד"ר מור אלטשולר, המשורר ארז ביטון, פרופ' אלי פולק שהוא יו"ר האגודה "לדעת", אלוף (מיל.) אורן שחור והסופר אהוד בן עזר. הפרס מוענק באדיבותה של משפחת קנת ונירה אברמוביץ'. בקהל נראו בין השאר יובל שטייניץ (נשיא האגודה בעבר), עזרא זוהר, מתי דוד, עוזי לנדאו, אפי איתם, אורי אבנרי ודניאלה וייס. למרבה הפלא היה זה דווקא עיתון "הארץ" שזכה לשבחים בנאומו של זלמן שובל, בזכות היותו העיתון יחיד שמקיים מעקב עיתונאי יומי אחר גורלם של מפוני פתחת רפיח וצפון הרצועה.
ד"ר מור אלטשולר קראה את נימוקי השופטים למתן הפרס לינון מגל, עמדה על ביקורתו העיתונאית נגד התגייסות התקשורת למען תוכנית ההתנתקות, והוסיפה מהכתוב: "בסוף שנת 2004 הציגה העיתונאית אילנה דיין תחקיר, במסגרתו נטען עי מ"פ בחטיבת גבעתי, סרן ר', ביצע וידוא הריגה בילדה פלסטינית בת 13. התחקיר שודר במסגרת תוכנית ערוץ 2, "עובדה". התחקיר זכה לחשיפה נרחבת שבעקבותיה בוקר צה"ל קשות בארץ ובעולם. ינון מגל בחר לבחון מחדש את ממצאיה של אילנה דיין. בכתבה ששידר בערוץ 10 חשף שורה של פגמים אתיים ומקצועיים: הצגת תמונות אילוסטראציה כחומרים אותנטיים, אי פרסום נתונים בסיסיים שהיה ביכולתם לערער את מסקנות התחקיר, ואף חשש לעריכה מגמתית. בחלוף שנה מפרסום הפרשה זיכה בית הדין הצבאי את סרן ר' מהאשמות שיוחסו לו בתכנית "עובדה". פסק הדין אימת את מסקנות התחקיר של ינון מגל. - - -"
אהוד בן עזר קרא את נימוקי השופטים למתן הפרס לקרולין גליק: "במהלך השנה החולפת פירסמה סדרת מאמרים בהם האשימה את התקשורת בהתגייסות גורפת למען ביצוע תוכנית ההינתקות. כך למשל נמנעה התקשורת מלעסוק בפרשות של שחיתות שלטונית ובביקורת על מדיניות הממשלה. כעיתונאית הישראלית היחידה, אשר צוּוְתה לדיביזיית חי"ר אמריקאית בימי מלחמת המפרץ השנייה, יצאה גליק כנגד הכוונה למנוע סיקור חופשי של פינוי גוש קטיף. הידע הייחודי שצברה במהלך המלחמה, בתוספת היכרותה המעמיקה את התקשורת האמריקאית והעולמית, העניקו לדבריה משקל סגולי בסוגיה זו. מעשה זה היווה ביקורת גם כנגד עמיתיה העיתונאים, שקיבלו את הפגיעה בחופש העיתונות שלהם, בשתיקה רועמת. - - -"
ויורשה לי להוסיף משפט אישי אחד הקשור בעקיפין לפרס: "שמע אהוד עצה מאהוד, אם לא תכה מיד בתופי ההתנתקות, צפוייה עליך בתקשורת מתקפת שחיתות!"
פרופסור ממדעי הטבע על פרופסוּרוֹת במדעי הרוח באוניברסיטת הנגב
שלום רב לך אהוד ובוקר טוב,
אני מקבל את התנצלותך בנושא הקידום המקצועי לדרגת פרופסור במדעי הטבע [באוניברסיטת הנגב בבאר-שבע]. לגבי מדעי הרוח, אינני יכול להביע את דעתי כיוון שלא הייתי שותף באף אחת מן הוועדות המקצועיות שזומנו לקידום אנשים בתחום הזה.
בברכות חמות,
משלך,
יצחק ג.
סרט ישראלי במקום ראשון בפסטיבל הסרטים בטהרן
הסרט הישראלי "אנחנו צלבנו את ישוע" זכה בפרס הגרעין הרדיואקטיבי בתור הסרט הזר הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים השנתי "גלובוס הפֶּטרול" בטהרן. מדברי השופטים, שטרם סיימו את ישיבתם: "הסרט מציג ברגישות רבה את המיסמור של ישוע על הצלב בידי יהודים שהתחפשו לחיילים רומאיים. מעתה מובן גם כיצד הצליחו היהודים לרמות את העולם כולו בדבר השואה, שגם אם כאילו היתה, הריהי מעשה ידיהם."
הנציג הישראלי הנרגש הודה ואמר שהצגת הצליבה מבססת את ההכרה העולמית בקיומה של ישראל. הוא התנצל באומרו שיחזור לישראל רק בעוד כשלוש שנים, לאחר שהשופטים יסיימו את ישיבתם, ואז הוא מקווה להפיק את הסרט "הרעלת ערפאת בידי יהוד אל-חייבַּר".
שירות הסרטים האיראני יעזור להפצת הסרט הישראלי בכך שכל מדינה שתציג אותו תוזז מקום אחד לאחור ברשימת מטרות ההשמדה האסטרטגיות ביום פקודה של האייטולות.
פְּ נ י ם – ח ו ץ
עבודות קולאז'
יערה בן-דוד
Yaara Ben-David
12.2.06 – 22.1.06
הפתיחה תתקיים ביום רביעי 25.1.06 בשעה 19.30
בבית האמנים, רח' אלחריזי 9 תל-אביב.
בתוכנית:
אריה ברקוביץ, מנהל אמנותי – דברים על התערוכה
צפורה לוריא, מבקרת אמנות – בין טכניקת הקולאז' לפרקטיקות של מלאכת נשים
חיה לבני, כנרת – קטעי מוזיקה קלאסית
יערה בן-דוד – קריאת שירים (מתוך ספרה החדש המלווה בקולאז'ים "ליטוף באור מלא").
בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, אלחריזי 9 ת"א. טל. 5246685-03 פקס 5226433-03
ימים ב'- ה' 13:00 – 10:00, 19:00 – 17:00. יום ו' 12:00 – 10:00
Tel. 03-5246685 Artists` House, Tel-Aviv 9 Elharizi St. 64244
הוזמו השמועות בקשר לפיחות בקצב צמיחתו של העם היהודי. אישה בת 34 מירושלים, שלה יש שבעה ילדים מנישואים קודמים – שנלקחו מחזקתה, וילדה בת שלוש מנישואיה הנוכחיים, שנלקחה אף היא מחזקתה, נאשמת, – יחד עם בעלה הנוכחי – בשפיכת מים רותחים על ידיו ורגליו של תינוקם בן האחד-עשר חודש. יש לשער כי לאחר שתשוחרר המפלצת המסכנה היא תלד עוד שבעה ילדים שיילקחו מחזקתה וכך יגדל מאוד העם היהודי ויתעצם.
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק שלושים ושישה
ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת לתרנגולת פצועה והורגות אותה. החרם על פוּלִיק שוֹמרון
ארוחת-צהריים הכנו שוב במו-ידינו. קלי תירס. מלפפונים. נקניק. לחם קלוי. בישלנו קפה מתוק בסיר האמאיל הישן. צבי הביא אבטיח קריר שאותו טמן בבוקר בתעלת-המים בפרדס הסמוך, וגם ענבים צוננים שהסתיר שם. עם האבטיח והענבים חיסלנו גם חריץ גבינת-עיזים קשה ויבשה שהביא גיורא מביתו. צבי וגיורא הוציאו שוב את קופסת ה"מטוסיאן" ועישנו. שכבנו בצל המלונה. על ריפוד השקים. שתינו מים קרירים מן הג'ארה. וצבי אמר:
"עוד מעט נגמר החופש הגדול. מתחילים הלימודים. ונצטרך שוב לראות את הפרצוף של פוּלִיק."
אביו של פוליק בא יום אחד אל אבא-של-צבי, לקח ממנו בהשאלה את הג'יפט, רובה-הציד, הלך אל בית-הבאר שבפרדסו, במערב המושבה, חלץ את נעלו ובבוהן-הרגל לחץ על ההדק ולוע-הקנה בפיו. פניו שוסעו ומוחו ניתז אל הקירות. אמרו שזו היתה תאונה. שרצה לנקות את הנשק ונפלט כדור. אמרו גם שהיה חולה ב"מרה שחורה". מה זאת "מרה שחורה"? – היה במותו דבר סוד אשר לא ידענו. אולי פרשת אהבה ובגידה נוראה?
ביום בו הרג אביו את עצמו לדעת, אכל אצלנו פוליק ארוחת-ערב. אני זוכר במעומעם את הארוחה על המרפסת הפונה לרחוב אך אז לא ידעתי כי אותה שעה היה כבר פוליק יתום מאב. גם הוא לא ידע. אירחו אותו אצלנו כדי להרחיקו מן האסון שבביתו.
פוליק התגורר עם אימו ברחוב הראשי של המושבה, רחוב המייסדים. הוא היה ראשון בכיתה בציוניו אבל צבי היה תלמיד טוב ממנו, ואני הייתי השלישי, חוץ מאשר בחשבון ובאנגלית, שבהם היו עוד תלמידים שהקדימו אותי בציוניהם.
היתה בינינו תחרות עזה. היה נדמה לנו שהמורים מַפְלים את פוליק לטובה, ולא סלחנו לו על כך. ציוניו בחיבור היו תמיד הגבוהים ביותר, והמורה נחמיה גבעולי שיבח את התיאורים המשעממים (בעינינו) של זריחת השמש ושקיעתה, השדות הירוקים, בעלי-החיים, עונות השנה. זה ניראה לנו בזבוז זמן. לנו היו רעיונות ודֵעות, והבענו אותם בקיצור בחיבורים. מתוך אותו דחף הוצאנו יום אחד שולחן מתקפל אל מתחת לעץ הזית בחצר ביתי, שם ישבנו עם ספר התנ"ך ועם הכרך הראשון של "דברי ימי ישראל" המנוקדים של גרץ, בכריכת עור חומה, שאותם קנה אבי לאימי כמתנת אירוסין, והחלטנו להמחיז ולספר את תולדות העולם עד לתקופתנו, ולכלול גם את ייסוד המושבה, אלא שקורות השבוע הראשון לבריאת העולם כה עייפו אותנו עד כי נואשנו עד מהרה מן ההמשך. כלומר, צבי נואש, ואילו אני ממשיך לכתוב עד עצם היום הזה...
בימים הרחוקים ההם עדיין היתה למורֶה העברי היכולת הלשונית והשכלית לבדוק חיבור עברי ולכן לא היססו להטיל עלינו לכתוב חיבורים רבים ובדקו ותיקנו אותם, וקיבלנו עליהם ציונים – פעילות אינטלקטואלית פשוטה של תלמיד בשפת אימו, שלמיטב ידיעתי כיום אפילו סטודנטים באוניברסיטה מתקשים לעשותה. לא למדנו הבעה עברית כשם שלא לימדו אותנו לנשום. זה שכמה מטומטמים ומפגרים לא הצליחו גם אז לכתוב חיבור או משפט עברי בלי שגיאות – שייך לאחוז מסוים של פיגור שכלי שקיים בכל אוכלוסייה, אבל לפחות המורים ידעו לכתוב ולדבר עברית בלי שגיאות ולא גידלו דורות של עילגי לשון.
"כמובן שעושים לי חוקן לפני הצילומים, ועוד איזה חוקן, טוטאלי! הלא רק ממנו אני מגיעה בקלות לְרִיאֵל-אורגזמה! ומה אתה חושב שלא מורחים לי ברֶקטוּם שמן-סיכה וַגינאלי אַחֲלָה? אחרת איך היו יכולים לעשות לי בסוף הסצֶנָה אִין-אַאוּט אִין-אַאוּט לפחות חמש דקות בַּאַס עד שאגמור וכל הזמן הַפִּינֶס הלח של הפַּרטנֵר נשאר נקי בלי שיראו בַּטֵיק נמרח עליו אפילו פירור אחד שִׁיט שלי?"
[סליחה, זה השתרבב בקובץ-המחשב שלי מראיון גלוי-לב עם כוכבת סרטים פורנוגראפיים זרה שערכתי לצורך כתיבת ספר. אני מקווה שהתקלה לא תחזור].
ועוד מידה מגונה היתה בו, בפוליק. לא רק שהיה תלמיד טוב אלא גם שמר בקנאות על מחברותיו ולא הִרשה לאף תלמיד להיעזר בהן, מה שנקרא בלשון פשוטה – להעתיק שיעורים, או אפילו סתם כך, להשוות. "מה פתאום שאני אתן למישהו מהדברים שלי?" – היה אומר בקולו המתפנק, הבכייני-מעט, כשהוא מסוכך בידיו על המחברות הפרושות על שולחנו ומחייך כאילו החזיק אוצר.
אוּך, כמה שנאנו אותו – למרות שלא היינו זקוקים לו כלל כדי להעתיק ממנו, אך העיקרון היה חשוב לנו. והמרגיז ביותר שאבא-של-צבי היה מפציר בנו שנתחבר עם פוליק ונשתף אותו במשחקינו. שבת אחת אף הופיע פוליק אצל צבי, במכנסיים קצרים, חגיגיים, לא מחאקי, עם כתפיות, צוחק מדי פעם שלא לצורך. מתפאר בספריו ובמשחקים שבביתו כדי למשוך אותנו שנבוא לבקר אצלו. לכאורה היינו שלושתנו חברים, אך בין שנינו לבינו רחשו קינאה עזה ואיבה. ביקרנו בביתו. הִרשה לנו לרכוב על האופניים שלו. צילם אותנו במצלמתו. היו לו משחקים רבים יותר מאשר לנו, אימו ביקשה כנִראה לפצותו על מות אביו בהרבותה לקנות לו. כאשר הזמינה אותנו להישאר עימו לארוחת-ערב, ברחנו בלי לומר תודה.
ובינתיים נמשכו ההפליות-לטובה בבית-הספר. שבת אחת לפנות-ערב חזרנו, רוב ילדי הכיתה, ממסיבת יום-הולדת אשר פוליק, מִסיבה כלשהי, לא השתתף בה. כאשר צעדנו ברחוב, ליד ביתו, אינני יודע איזו רוח-שטות עברה בנו, ומי היה הראשון שהתחיל בכך, צעקנו יחד –
"פוּ – לִיק! – פוּ – לִיק!"
קריאה שלא היה בה שמץ של ידידות אלא מעין הוקעה ולעג. תהלוכה פרועה, בצלצול פעמון-אופניים, בצהלה אכזרית –
"פו – ליק! – "
וכשהתרחקנו חשנו איזו שמחה של גנבים.
אימא-של-פוליק התלוננה בבית-הספר. הדודות שלו באו לדבר עם הורינו. אבא-של-צבי שוחח איתו ואיתי. תחילה לא איים. לא הפציר. רק ניסה לדבר אל תבונתנו. כאשר נוכח כי לדבריו אין השפעה עלינו, החל מתחנן. פניו קדרו. היתה הרגשה שהוא חש עצמו אחראי לְמה שאנחנו מעוללים לבן ידידו הטוב. שעדיין מכרסמת בו אולי תחושת אשמה על שנתן את הרובה לאבא-של-פוליק.
גם אבא שלי דיבר, תחילה איתי בלבד ואחר-כך עם שנינו. דיבר על רוח רעה שנכנסה בנו. על עקשנות מטומטמת. על כך שיבוא יום ונבין, ונתחרט. "ילדים הם כמו תרנגולות שמנקרות את התחת לתרגולות פצועה בלול והורגות אותה," אמר ושילח אותנו מעל פניו בארשת חמלה ובוז. "איזה רעל מפעפע בכם!"
כל זה אירע לפני החופש הגדול האחרון (בחיים אנחנו לא נקרא לחופש הגדול – החופשה הגדולה, ושיקפצו לנו כל חכמי האקדמיה ללשון העברית!). ועתה היה הזמן המתאים להתחיל לחשוב אל האסטרטגיה שלנו לשנה הבאה. נפשנו, כך ניראה לי כיום, אכן נעשתה אז חולה באיזו הרעלה פנימית. אולי השפיעה האכזבה מן החלום לבנות אווירון. אם אין אנו יכולים לעוף, צרות אנחנו יכולים לעשות, ועוד איך. עוד יראו שאי-אפשר להתעלם מאִיתנו או לגרום לנו עוול. צבי התלונן בסוף השנה על כאבי-ראש עזים בגלל ה"הפלייה" של המורה נחמיה גבעולי.
כן, חוש הצדק שלנו היה מפותח מאוד, וכמובן, רק לגבי מה שעוללו לנו, ולא להיפך. "אם נחמיה גבעולי ימשיך להפלות את פוליק לטובה," קבע צבי כשהוא משתרע על מרבד השק, ועשן הסיגריה מסתלסל מפיו אל חלל המלונה המוצל והחם, "אז תישאר לנו רק דרך אחת – שכל הכיתה תעשה 'ברוגז' עם פוליק. אנחנו נחרים אותו. ולא איכפת לי מה יגידו אבא שלי ונחמיה גבעולי, ואפילו אם יזמינו אותנו אל החדר של חיים-צימוקי והוא ישלח אותו משם ישר כעונש למחנה-ריכוז, ההיטלר הזה – "
"יותר טוב פעם אחת לתפוס אותו ולהרביץ לו מכות," הציע גיורא, ומנחיריו מסתלסל גם כן עשן, "זה אמנם כואב יותר אבל עושה פחות בעיות אחר-כך. אם כולם יכריזו עליו ברוגז – בסוף, כּוּס-אֶמוֹ, עוד יכריחו את כולנו לבקש ממנו סליחה – "
"לא," אמר צבי, "אם נרביץ לו אז הוא יקבל ציונים עוד יותר גבוהים מפני שכל המורים ירחמו עליו. אבל אם נחרים אותו אז כל הציונים שהוא יקבל כבר לא יהיו חשובים בכלל, והוא יֵדע היטב שאף אחד בכיתה לא חושב שהם מגיעים לו, ובצדק!"
צֶדֶק. צדק. גם אני השתתפתי בעשייתו. נגרפתי אחר צבי. אבל האמת היא כי בילדותו היה פוליק בא לא פעם לבקר אצלנו עם אביו כשהוא מחזיק בידו, ואנחנו הסתדרנו בינינו לא רע, ואפילו חיבבתי אותו אם כי היה בו משהו מוזר: צהלני מדי, משתדל להיות חבר טוב אך נותר תמיד סגור ומפונק. ביקרתי בביתו פעמים אחדות גם אחרי מות אביו ואכלתי אצלם, והאמת היא שרק כאשר החלה החברות ההדוקה שלי עם צבי – התחלתי לחוש סלידה מפני קירבתו של פוליק ומפני ניסיונותיו להיות נחמד אליי ולקנות את ליבי –
כן, אולי קינאתי בפוליק מחשש פן יתיידד הוא עם צבי ויחד יהיו מנהיגי הכיתה, ואני אֶשאר בצד. ואולי, וגם זו כנִראה אמת – חשתי עיוורון כלפי הסבל שלו וראיתי רק את הציונים הגבוהים שקיבל – וזאת דווקא משום שהייתי ילד מופנם, חלש ובעל רגש נחיתות, ולכן היתה בי רגישות עצומה לעניין הציונים. זה היה מִבחן הכוח היחיד שבו היה לי סיכוי להגיע להישגים. לכן הייתי ילד תחרותי מאוד בלימודים, ובייחוד באותם מקצועות שבהם הצטיינתי כגון עברית ודברי-הימים וידיעת-הארץ ותנ"ך וטבע ונגרות (כן, למדנו גם נגרות, ועד היום אשתי משתמשת בקופסת כלי-תפירה דו-קומתית שהתקנתי במו-ידיי בנגריית בית-הספר).
ובייחוד הייתי רגיש לציונים שקיבלתי על חיבוריי. ראיתי עצמי, גם מכוח היותי מחבר הפיליטונים של ה"שִיכְבָה" בצופים, ככותב החיבורים המצטיין בכיתה. ואם אירע ומישהו קיבל ציון טוב ממני – היה הדבר ממלא אותי זעם ומרירות כי הייתי בטוח שכל מה שכתוב בחיבורו הן שטויות במילים יפות וחגיגיות כדי למצוא חן בעיני המורה נחמיה גבעולי. רק על צבי לא כעסתי אף פעם כי החיבורים שלו היו יבשים ותמציתיים, ולפעמים אפילו עם שגיאות כתיב, ואף שזכה לציונים טובים כי כתב בחוכמה, ראיתי כי כל העניין הזה של חיבור באמת לא מעניין אותו. אבל כשפוליק קיבל ציון גבוה ממני בחיבור הייתי בא הביתה וצורח ומאיים שלא אלך יותר לבית-הספר אם יימשך האי-צדק הזה.
"לא איכפת לי שאבא שלו מת," אמרתי, "אבל גם לי מגיע טוב-מאוד בחיבור ולא כמעט-טוב-מאוד! אתם רוצים שבגללו אני אחדל ללמוד? זה יהיה לכם טוב?"
אימא לא התעצלה והלכה עם החיבור שלי למורה נחמיה גבעולי ואמרה לו, כך נודע לי אחר שנים, שבאתי הביתה והתחלתי לסבול מכאבי-ראש נוראים בגלל הכמעט-טוב-מאוד, ושגם לדעתה מגיע לי טוב-מאוד על החיבור שלי.
אבל המורה נחמיה גבעולי סירב בכל תוקף לשנות את הציון. הוא אמר שאם הדבר כל-כך איכפת לי, שאני אגש אליו בעצמי ואומר לו זאת, דבר שכמובן לא הסכמתי לעשותו כי ראיתי בכך ויתור על כבודי.
באותה שיחה בְּטֵלָה ביום-השדה, כשאנו מתייעצים בינינו בכובד-ראש כיצד להשליט צדק בכיתה ולהפסיק הפליות מצד המורים – הונח היסוד לתוכנית ה"ברוגז" עם פוליק. וכך אמנם קרה. כבר בשבוע הראשון ללימודים הרגשנו כי שוב חוזרת אותה תופעה – כל פעם שפוליק מצביע – הוא הראשון שמקבל את רשות הדיבור, ולא חשוב כמה פעמים דיבר כבר קודם, והאחרים – לא.
אז חדלנו לדבר איתו. קודם צבי ואני. ואחר-כך שאר הכיתה. הדבר חיזק בקִרבנו את הרגשת החשיבות העצמית. אם מתנגדים לנו – סימן שאנחנו צודקים. הלא כך ממש, למרות שהייתי ילד רזה וחלש ונמנע מתגרוֹת – היה תופס אותי לפעמים חשק מטורף להרביץ למישהו. הלא כך נלחמתי בשעתו מלחמת דוויד בגוליית בעתידי הבריון שרדף אחריי והרביץ לי על אם-הדרך, בחזרה מן הטיול לקיבוץ הסמוך למושבה. וזאת מפני שרציתי לחזור לבדי הביתה. לעיתים קרובות חשתי צורך ללכת לבד, להתחמק, להתבודד ולברוח. לא הייתי עז-פנים או חצוף, פשוט הייתי נעלם כי לא יכולתי לסבול שאני נתון למרותו של מישהו, שנותנים לי פקודות.
גם צבי לא היה כה חזק בילדותו, אבל הוא היה חכם מאוד וערמומי וידע לשמור את גופו ממכות, ולנַצֵח לא-פעם בהיאבקות בזכות תרגילי ג'ודו שלמד, לפי דבריו, מתוך חוברת שאף פעם לא הראה אותה לנו. ועם זאת ידענו כי הוא נער חולני, סובל מאסטמה, וכי אימו אוסרת עליו באיסור חמור לשתות מים מברז אלא רק מים רתוחים. במִטבח בביתו היתה ניצבת צִנצנת גבוהה, מכוסה מטלית בד לבן, ובה המים הרתוחים עבורו.
התחילה תקופה של שיחות ובירורים. והזמנת ההורים לבית-הספר. קראו לנו "המסיתים", איימו עלינו בעונשים – שיעבירו אותנו לכיתות נפרדות אם לא נבטל את החרם על פוליק. ואנחנו בעקשנות – לא. זה לא רק אנחנו. זאת כל הכיתה. מגיע לו. שהמורים יפסיקו להפְלות אותו לטובה.
פוליק היה מתבונן בנו בעיניו העצובות. מסדר את הספרים והמחברות בילקוטו הגדול. כאילו כל רגע הוא מתוכנן לפנות אלינו בדברים ואינו כועס כלל עלינו. אבל אנחנו הפנינו לו עורף. התעלמנו ממנו. שנאנו אותו.
אולי, מפני שהיה מִסְכֵּן.
"בזויה חוכמת המִסְכֵּן," היה אבא אומר לא פעם, ודאי כהד לכישלונותיו שלו, לכך שלא שמעו בקולו, לא הקשיבו לעצותיו. לא פעם המחיש דבריו בסיפור מהווי בני-דורו וקודמיהם, המשגיחים על הפועלים העובדים במושבה. כאשר בחבורה של פועלים נמצא אחד שעושה צרות, עַבַּדַי, מוטב להיזהר ולא להגיע לעימות עימו כדי שלא לאבד את הכבוד והסמכות בעיני הפועלים האחרים. שיטה קלה ובדוקה יותר היא לחפש דווקא את החלש מביניהם, להתאנות אליו, לקרוא לו ולביישו ולחרפו לעיני כולם, אפילו על לא עוול בכפו, וכך להטיל עליהם פחד מבלי להסתכן הרבה.
אני לא מאמין שאבא נהג כך מימיו בפועלים שלו, אבל הסיפור ודאי מצא חן בעיניו, בגלל ההתאכזרות העצמית שבו.
אינני זוכר איך הסתיימה פרשת החרם על פוליק. ככל שאני מתאמץ לחזור לאותה תקופה ולהיזכר – יורד איזה קיר על אותה פרשה ומסתיר את סופה מפניי. אבל הייתי רוצה לסיים את הפרק במילים:
"פוליק, אם אתה קורא עכשיו את הדברים האלה, סלח לי. התנהגנו כלפיך כִּנְבָלִים. כמו תרנגולות אכזריות שכוחן בהיותן להקה והן מתנפלות על החלשה והפגועה מביניהן. פוליק, לא ארמה אותך, אני יודע שאילו היה עליי לחיות את ילדותי מחדש הייתי מתנהג כלפיך באותה אכזריות ממש. לא הייתי מסוגל לשנות את עצמי. ילדים הם באמת חיות צמאות-דם, לפעמים. לכן סלח לי, כי אתה האדם היחיד אשר חטאתי כלפיו בנעוריי, חטא נורא, למרות שמעודי לא הרמתי עליך יד –
"אתה היחיד אשר ממנו עליי לבקש סליחה – "
אבל פוליק אינו יכול לקרוא את הספר הזה. הוא נהרג בקיץ של שנת 1961 בתאונת-אימונים מוזרה, בעת שירותו במילואים. לפני כן נפגשנו לא פעם כי למדנו אותה תקופה יחד באוניברסיטה בירושלים, אבל אף פעם לא דיברנו על פרשת החרם. עד שבא היום ופוליק, כנִראה, בדרכו של אביו הלך.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק שלושים ושבעה: אי-אפשר להרגיע את הלב האוהב. מוכר הביצים הערבי הזקן. רפיק המציץ
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
חינם, 2006
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005)
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב)
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה, "פנחס מן האדמה", מתוך ספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,
והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!
גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25", חינם לכל המקדים לפנות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום, 2006
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
10 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
כתובת לכל הפניות וההזמנות, בתשלום מראש הכולל גם דמי משלוח בדואר: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל