| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 109
תל אביב, יום שני, כ"ג בטבת תשס"ו, 23 בינואר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: "משיח יש רק אחד, וחמורים הרבה" מסיפורי פתח-תקווה של פעם
ברוך תירוש: הגשמים לברכה ולא לקללה
אורנה בן-עזר דרורי / יומן אפריקה, היום השני
אתם חושבים שוואדי ערה הוא בגבולות מדינת ישראל?
האם דרכו על זנבה של רשת "טיב טעם" מפני שאינה משקיעה מספיק בפרסומות, ומה אפשר ללמוד מכך?
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 37
מהי מורשתו של שרון?
מאת אהוד בן עזר
* לא יהיה שלום עם הפלסטינים בעתיד הנראה לעין ולפיכך על ישראל לכלכל את צעדיה באורח חד-צדדי, אך תוך איזכור של מחוייבות שני הצדדים ל"מפת הדרכים", שפירושה שלא יהיה שום משא ומתן רציני עם הפלסטינים בטרם יפרקו את ארגוני הטרור שלהם מנשקם, שזה חזון אחרית הימים, שכנראה לעולם לא יתגשם.
* במלחמה עם הפלסטינים אין שום הבדל בין צעדים טקטיים לצעדים אסטרטגיים כמו שאין הבדל תהומי בין הארגונים הפלסטיניים עצמם. כולם נגועים בטרור, בשחיתות ובמידה רבה של אנארכיה. לכן גם צעדי ההתנתקות הבאים, אם יתממשו, אינם אלא צעדי צב שנועדו להרוויח זמן, ואהדה בעולם, ולגבש עוד יותר את האחיזה היהודית בחלקי ארץ-ישראל לכדי אגרוף קמוץ (כולל ישראל בגבולות הקו הירוק) במקום יד פרושה. קנאות המתנחלים ו"נוער הגבעות" תספק לישראל עוד שנים רבות של "פינוי מאחזים" ו"התנתקות" ללא נסיגה ממשית מהגדה. נסיגה כזו תבוא רק לאחר שייפסק הטרור, כלומר, לעולם לא.
* השלמת גדר הביטחון, פינוי היאחזויות מבודדות, יצירת גושי התיישבות גדולים בגדה והחזקת כל רמת הגולן תוך שמירה על אזורי חיץ וגבול דוגמת בקעת הירדן. כל אלה מתוך הנחה שאין ולא יהיה שלום עם הפלסטינים וכי לעולם לא יהיה אפשר לסמוך על הבטחותיהם. כפי שאומר גם הרמטכ"ל הקודם יעלון: "כל ויתור קל הוא קו הלחימה החדש, כפי שהוכח בעשור האחרון." ואפשר להוסיף לכך גם את התקרבות טווח הקסאמים לחוותו של שרון עצמו.
* יש לחתור לברית הדוקה עם מעצמות המערב ובעיקר עם ארה"ב ורוסיה, כי בהן המפתח לעצירת האיום הגרעיני של איראן. אל לה לישראל לפעול לבדה נגד איראן אלא ככלות כל הקיצין, וגם אז לא להכריז על כך בראש חוצות מראש אלא לפעול בתיאום, ביעילות ובגיבוי.
* יש להשלים עם המשך הטרור הפלסטיני "על אש קטנה" משום שאין שום אפשרות לעצרו כליל. פעולות קשות במיוחד תינקטנה רק אם הטרור יתחזק ויפיל קורבנות רבים. רצועת עזה היא דוגמה ראשונה לקביעת גבולות באופן חד-צדדי. אירוע טרור בסדר גודל של ניסיון מהגדה ליירט מעליה בטיל מטוס נוסעים העומד לנחות ממזרח בנתב"ג – יביא לכיבוש חלק מהגדה המערבית ויחזיר את הגלגל לאחור, כי אין ברירה.
* גם כדי להישאר באותו מקום יש לצעוד תמיד קדימה, אפילו צעדים של "כאילו", ובלבד שלא לסגת לאחור. העולם אוהב בבל"ת על אודות השלום ולכן יש לייצאו לעולם באריזות יפות וחדשות לבקרים.
* ישראל קיימת אך ורק משום ששכניה הקרובים והרחוקים אינם מצליחים להשמיד אותה, אך מרבית העם בישראל, וכמעט כל ידידינו בעולם, אינם מוכנים להסכים להבחנה כה פסימית, ולכן כדאי להצניע אותה למרות שהיא-היא הנחת היסוד לכל הפעילות המדינית והביטחונית שלנו בכל שנות קיומנו באזור.
* שכנינו ואויבינו מדברים על השלום ועל הדרך לשלום בכפל-לשון ובמצח נחושה של מה שקרוי בערבית "עוונטה". על כך אנחנו, אנשי העליות הראשונות והיישוב הוותיק בארץ, שעדיין מנהיגים וינהיגו את המדינה, עונים להם באותה מטבע לשון:
"נִחְנַא, אִל-יַהוּד פַלַסְטִיוּן, נִחְנַא נִפְהַם אִל עַוַנְתַא אַכְּתַר מִנְכּוֹםֱ!"
שפירושו – אנחנו, יהודי ארץ-ישראל, שנמצאים כאן עוד מתקופת התורכים ומלפני הצהרת בלפור (ומלפני שנוסד בקהיר העיתון "חדשות הארץ") – אנחנו מכירים את ה"עֲרָבִּישֶׁע שְׁטִיק", את הכזבים והשקרים שלכם – הרבה יותר טוב מכם, ואנחנו יכולים לענות לכם באותו כפל לשון ערמומי ולעשות זאת אפילו טוב יותר מכם! ולכן גם פינו שלנו מלא כל הזמן שלום שלום, למרות שאנחנו יודעים שאין שלום. משוגע אחד יצית אש בחארם א-שריף, או פרובוקציה או שמועה אחרת – וכל ארץ-ישראל-פלסטין שמשני צידי הקו הירוק תמצא עצמה בוערת באינתיפאדה חדשה שבועות וחודשים ארוכים.
* כל ההופעות החשובות והמצטלמות-יפה על העוני ושאר הבעיות החברתיות, על מצב הכלכלה, החינוך או הפשיעה – מתגמדות לנוכח הנושא הראשון במעלה של ישראל מראשית ההתיישבות הציונית בארץ – והוא הביטחון. לכן צריך לשלם מס שפתיים לנושאים האחרים, וגם לעשות כל שאפשר בנדון, אבל אלה אינם בעדיפות ראשונה, כי למרות כל הדמגוגיה הפוליטית נוסח ביילין ולשמאלו פרץ (בטרם עומעם על ידי פרופ' ברוורמן) – נושאים אלה אינם מהווים איום על קיומה של ישראל.
* בן-האדם לא צריך לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי, אפילו הוא ראש-ממשלה, ויכול אפילו להתבדח על חשבון עצמו, אבל עליו לשרת כל הזמן ובנאמנות את מדינתו, ולהנהיג את עמו לפי מיטב הבנתו ובהתאם לנסיבות, הגם שבכל מצב ומצב עליו לדעת לשמור על עמימות גם כשהוא מדבר בשיר הצלילות.
* כדאי לדעת מה מייעצים לך המתקרנפים בעיתון לאנשים החושבים, אבל לעשות בדרך-כלל את ההפך הגמור, אלא אם הם מדוייקים, פעמיים ביממה, כשעון שעמד מלכת.
* ההיסטוריה של ארץ-ישראל צריכה להיות טבועה בדמו של ראש-הממשלה, כולל ההישגים והכישלונות שלו עצמו, אך אל להם להרתיע אותו מלהמשיך בדרכו, אם הוא מאמין בדרכו. ראה תחנות חייו של משה דיין (שאמנם לא היה ראש-ממשלה, בין השאר משום שלא הסכים להיות "דמות מוסרית". שובב).
"משיח יש רק אחד וחמורים יש הרבה..."
מסיפורי פתח-תקווה של פעם
כפי שסופרו על-ידי ישראל שמואלביץ ( בן איטה ואברהם) יליד המקום, 1905. סבו מרדכי שמואלביץ ואביו אברהם עלו לארץ בשנת 1885 מהעיירה שעליב*, שהיום שייכת לבילרוסיה, התיישבו ועסקו בעבודה חקלאית בפתח-תקווה (המגורים ברחוב רוטשילד 31). הם היו בין 20 המשפחות הראשונות. (בבית השכן ברחוב רוטשילד 29 גרו בהמשך ישראל וחיה שמואלביץ).
אימו, איטה לבית קנסטרום, היתה דור חמישי בירושלים והדוד שלה – שלום קנסטרום היה מיוזמי וממקימי שכונות "מחנה-יהודה" ו"סוכת שלום", שנקראה על שמו.
"אשרי יושבי ביתך"
במלחמת העולם הראשונה נחלו התורכים תבוסות מול האנגלים המתקרבים מהדרום, לאור זאת הם רצו לפנות את תושבי פתח-תקווה כדי להקל במלחמה המתקרבת, וציוו כי הכרוז המלווה בחיילים תורכיים יצעד כמקובל בחוצות המקום ויכריז על הפקודה לעזוב את המושבה.
לאחר התייעצות עם המנהיגים והרבנים, הוחלט להתחמק מעזיבת העיר אבל יש לקיים את הפקודה שניתנה כי יש להודיע לתושבים על ההוראה לעזוב את המקום.
הפתרון שנמצא ובוצע היה כי הכרוז, בצעידתו ברחוב הראשי מלווה בחיילים התורכיים הכריז:
"לפי פקודת השולטן ירום הודו יש לעזוב את פתח-תקווה תוך שתים-עשרה שעות ואשרי יושבי ביתך.."
... כמובן שרק היהודים הבינו את המסר...
התיל של הגדר
הצבא התורכי נזקק לברזל ולגדרות של פתח-תקווה כדי לחזק את ההגנה מסביב לתומכות חפירותיו ולכן הוא העסיק פועלים ערבים שפירקו את הגדרות והכינו את הערימות למשלוח.
בלילה העיר אברהם שמואלביץ (אביו של ישראל) את הפועלים הערבים, ותמורת בקשיש ראוי הם חפרו בלילה חפירה עמוקה – וכל הגדר נקברה מתחת לאדמה ללא השארת סימן, עד יעבור זעם.
כמובן שגדר זו לא נלקחה על-ידי התורכים...
העגלות מסיעות את התושבים החוזרים
התורכים העמידו עגלות רבות רתומות לסוסים כדי לפנות את התושבים. בהגיע העגלות העמוסות עם התושבים ליד הפרדסים [בצפון המושבה], הם נתנו לעגלונים לחם ויין שנשלפו מתוך הבגדים, והעגלות המשיכו בדרכן כשהן ריקות בעוד התושבים חוזרים דרך שבילים נסתרים למרכז המושבה כדי לבצע סיבובים נוספים כאלה...
תינוקות פתח-תקווה מתגייסים לצבא התורכי
המצב בחזית החמיר והתורכים העבירו רשימה שמית של צעירי פתח-תקווה הנדרשים להתייצב מיידית לפני מרכז השלטון ביפו כדי להתגייס לצבא התורכי.
בהתייעצות פנימית, ולפי רעיון של אברהם שפירא (בכיר השומרים בפתח-תקווה), הכינו שיירה של חמורים ועליהם רכובים אחיהם הקטנים של אותם אלה שהתבקשו להתגייס, ושלחו אותם לכיוון יפו, כאשר במרחק גדול לפניהם שלחו שיירת גמלים עמוסה בשקי שקדים, אגוזים ובקבוקי שמן זית, שהיוו מתנה לשליט הגבוה ביפו ("לשמן" את התהליך המתוכנן).
את שיירת הילדים שבאה בעקבות הגמלים עמוסי הכל-טוב ליווה אברהם שפירא, אשר פנה אל השליט התורכי בהביעו חוסר אמונה בכך שהמצב בחזית רע עד כדי כך שהתורכים נאלצים לגייס למלחמה ילדים בגילים של שלוש עד שבע שנים...
השליט החל להכות בשוט את קציניו, המעזים לגייס ילדים כה צעירים... ופוגעים על ידי כך בכבוד הצבא התורכי!! כמובן שהילדים שוחררו לבתיהם...
הערה: אלה אותם ילדים אשר באותה תקופה בכל בוקר בקיץ לא יכלו לפתוח עיניהם מרוב אבק, והאימהות היו נאלצות לנגב אותם בנוזל מיוחד למען בוקר טוב...
הריב על הזכות לניקוי הסלון
התורכים הפקיעו את כל הסוסים של האיכרים לצרכי המלחמה. נותר רק הסוס הכחוש והעלוב ששימש לפרנסת משפחת לוצקי, ואשר עזר להסעת המטלטלים של התושבים המפונים של פתח-תקווה – לכפר-סבא.
עם החמרת המצב נודע כי התורכים מעוניינים גם בסוס המיסכן הזה ויבואו לקחת אותו בלילה מסויים. לוצקי, שחשש לגורל פרנסתו, התייעץ עם איטה ואברהם שמואלביץ, שגרו ברחוב רוטשילד 31, ואלה הציעו להסתיר את הסוס בסלון ביתם, שהיה מוקף בחדרים ובמרפסות, וכך יהיה מוסתר טוב יותר כנגד התורכים.
ואומנם, באותו לילה חיפשו חיילים תורכיים את הסוס באורוות השונות והסתובבו גם בחצרות ולא מצאו, כי הסוס היה מאוד שקט היות ושמואלביץ האכיל אותו כל הלילה.
עם שחר הוצא הסוס לאורווה, וכשבאה איטה, אשתו של שמואלביץ, לנקות את הזבל שהותיר אחריו הסוס בסלון, לא הסכים לכך. "אני אנקה בעצמי," עמד על דעתו בתוקף, "התחלתי במצווה וצריך לגמור!"
[עם מותה של איטה ז"ל התפרסם הסיפור בעיתון "הצופה" מיום 14.2.69].
רישיון נהיגה בזכות השוט
את בדיקת הראייה לקראת רישיון הנהיגה עבר ישראל שמואלביץ בקלות יחסית מול הרופא הבריטי, כאשר לידו ישב החובש/העוזר הערבי, אשר זכה בבקשיש ראוי מראש.
כדי להתגבר על בעייה באחת העיניים, הרי במקום להחליף בבדיקה את העין הנבדקת, החליף ישראל את היד שסגרה על העין השנייה. כמובן שהחובש הערבי "לא הבחין" בתעלול...
את הנהיגה במשאית בבחינה המעשית נדרש ישראל לבצע לפי הנחיית הבוחן הבריטי בשוק הערבי ההומה של יפו. מי שבא לעזרו היה אחד מחברי הכנופיות שהכיר את ישראל, והלך לפני המכונית עם שוט גדול ופינה לו את הדרך...
את רישיונות הנהיגה הבאים כבר קיבל בדואר לביתו מבלי להיבחן כלל...
משל הסוס והחמור באורווה
הסיפור הבא סופר רבות בפתח-תקווה של אז בהיותו דימוי למצבים כה רבים הנכונים שבעתיים גם כיום:
החמור והסוס שבאורווה התלוננו אחד בפני השני על מר גורלם. בקול בוכים מירר החמור על עבודתו הקשה בקיץ ובחורף, עמוס לעייפה, במשאות כבדים תוך שקיעה בבוץ טובעני. לעומת זאת הרי שפר גורלו של הסוס בהשתתפותו במרוצי סוסים ואפילו בת המלך עליו רוכבת.
הסוס הצדיק את הנתונים אבל הסביר כי אין לחמור סיבה להתלונן, שהרי כאשר יגיע המשיח, הוא בוודאי ירכב עליו!!
"אומנם כן," ענה החמור, "אבל הבעייה הינה שמשיח יש רק אחד וחמורים יש הרבה..."
*
מרדכי שמואלי, בנו של ישראל שמואלביץ, ביקר בשעתו בעיירה הזו, והוא גם שהעביר לנו את צרור הסיפורים היפים האלה.
"חדשות בן עזר" משתתף באבלם של
האחים יעקב ויוסי אחימאיר על מות אימם
על עלי (אלי) שכטמן בבית לייוויק
ביום שישי, ה-20.1.06, התקיים לפני-הצהריים בבית לייוויק בתל-אביב מפגש לציון עשור למותו של אחד מגדולי ספרות היידיש בדורות האחרונים, עלי (אלי) שכטמן. במדברים היו דניאל גלאי, יצחק לודן, אהוד בן עזר ולריסה ברני-שכטמן, המקדישה את כל חייה לאיסוף, לתרגום ולהוצאה לאור של ספרי אביה. לאחרונה יצא לאור בתרגומה לרוסית בשני כרכים הרומאן הגדול שלו "ערב", (אשר בעברית יצאה לאור רק מחציתו בכרך "בטרם" לפני כשלושים שנה, בתרגומו של צבי ארד ובהוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים).
חובה על הממונים על הוצאת ספרי מופת בישראל לממן את השלמת תרגומה של יצירת הענק היהודית הזו, הסאגה המופלאה והטראגית של משפחת בויאר מיערות פוליסיה – מיידיש לעברית, ואת הוצאתה לאור מחדש, כולה בעברית.
מתוך היומן של סופר נידח מר א. בן עזר מאותו יום: את דבריי אני מייחד ל"בטרם" בעקבות הביקורת שכתבתי על הרומאן ב"מאזניים" בשנת הופעתו בעברית, 1975. אני מצרף קריאת מכתב שכתב לי אז אדם בשם אברהם גרינבוים מחיפה, ובו הסביר לי, בעקבות שיחה שלו עם שכטמן, שפרקי הרומאן אמנם הופיעו ביידיש ב"סאוועטיש היימלאנד", וגם בספר, אבל לא הופצו כמעט כלל בבריה"מ אלא יועדו לחו"ל כדי לעשות רושם שיש שיפור ביחס השלטונות לתרבות היידיש. שכטמן עצמו לא קיבל עותק, כי לקייב הגיעו רק שלושה עותקים. מה ששם ללעג את דברי דן מירון על ההישג הקומוניסטי הגדול של ספרות היידיש בבריה"מ, שבו התהלל אז מעל דפי המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" – לעומת "הספרות הגמדית" הנכתבת לדבריו בעברית בישראל. כביכול רק בבריה"מ הקומוניסטית יכולה היתה להיכתב ספרות יהודית גדולה. (אכן, מפגן של קיצוניות ואומץ מצד מי שבימי מלחמת המפרץ הראשונה דאג לנו ממקום שבתו בארה"ב, ובמאמר עברי גדול הפגיע בראש הממשלה דאז יצחק שמיר להתקיף מיד את עיראק של סדאם חוסיין, אחרת נגזר גורלה של ישראל, כי אבד לה כוח הרתעתה).
את דבריי אני פתחתי בקריאת ההקדשה שרשם לי שכטמן בשנת 1984 על מהדורת היידיש של ספרו "ערב" ("בטרם") – "לאהוד בן עזר, באהבה, עלי שכטמאן."
לריסה סיימה בדברים נרגשים. בין השאר אמרה שאין שום קשר ביוגראפי בין משפחות בויאר שברומאן "בטרם" לבין הביוגראפיה של עלי שכטמן ומשפחתו, ועוד סיפרה:
במשך כל חיי עם אבי ובמיוחד בעשר שנים האחרונות, בהן התעסקתי בתרגומים של ספריו לרוסית, למדתי שיצירתו של עלי שכטמן היא פרד"ס – ולא רק בגלל היופי הקסום של שפתו וסגנונו, אלא פרד"ס אמיתי שיש בו פשט ורמז ודרש וסוד. אימי ז"ל, שהקדישה את כל חייה ליצירת אבי, תמיד התענינה במקור הדמויות שלו. בדרך כלל הוא הסביר, אבל על דמות אחת – ושמה מָלִי מספרו "טבעות בנשמה" – סירב להסביר בעקביות ובעקשנות מוזרה. אימי חזרה על השאלה עוד הרבה פעמים אבל בתשובה הוא תמיד שתק והסתכל עליה במבט ממושך מסתורי.
חצי שנה לפני מותו, אבי ואני טיילנו בשדות קריית ביאליק, שמאחורי ביתי, ופתאום אמרתי לו: "אבא, אני הבנתי מי זאת מלי..."
"נו, ומה הבנת?" – שאל הוא בסקרנות ספקנית.
" מלי – זאת יידיש."
הוא נעצר והיה המום. פשוט המום.
"איך?! איך הבנת?!"
"בספר השני של 'טבעות' אתה כותב: 'אז לא אל מתה התגעגעתי?... געגועים שיוקדים ובוערים בך ללא הרף, אף בשינה העמוקה ביותר, געגועים כאלה לא יכולים להיות אל מתה. געגועים כאלה יכולים להיות רק לנערה חיה...'"
אבא חיבק אותי חזק ואמר: "כל הכבוד! אך עכשיו אני לא ידע למי יותר – לי או לך?"
אבא ביקש לא לספר על כך לפחות עשר שנים אחרי מותו. והנה – עברו כבר עשר שנים...
ועוד, ישנה קלישאה מעצבנת בגישה של חלק גדול מהציבור לתרבות יידיש – ציפייה לבדיחות שטוחות ולאנקדוטות ישנות. והנה מה שכתב עלי שכטמן על הצחוק היהודי:
"האם היה זה צחוק של שכול וייאוש? וכאן נכווה אלישע בן-מאיר הזקן ברעיון נורא: ושמא הצחוק היהודי, אפילו זה של שלום-עליכם, אינו אלא צחוקו של המלט השקספירי, הצחוק הפורץ ממנו כאשר נודע לו כי הרוצח של אביו – היא אימו..."
לדעתי המחקר המעמיק על יצירתו של עלי שכטמן עוד לפנינו – לפני כולנו.
ברוך תירוש
הגשמים לברכה ולא לקללה
שלום לאהוד בן עזר הנידח אולי על-ידי זדים, אך אהוד עלינו.
אני מקבל בקביעות ובאהדה את עיתונך השמיימי, ובין השאר מצאתי בו הפעם התייחסות למים [גיליון 107] שאנו מייחלים להם, ובשיגיונותינו מבזבזים ומאבדים חלק גדול מהם תוך גרימת נזק סביבתי עצום. ואם ייראו לך הדברים האמורים כאן, תוכל לפרסמם כבר החורף.
הכול מדברים על המים ובעיקר על המחסור בהם, ורק מעטים טורחים לשימורם ולאספקתם היעילה. המים מקורם כידוע בגשמים, וכבר אבותינו ידעו לעצור ולאצור את מי הגשם עבור צרכי החיים והשדה במאגרי "בור סוד שאינו מאבד טיפה". בהתקרב החורף היה העם משווע בתפילה לגשמי ברכה, והכהן הגדול היה פונה לקב"ה ביום הכיפורים בבקשה: "אל ייכנס לפניך תפילתם לעוברי דרכים בעניין הגשם, כאשר העולם זקוק לו." ובעניין השיטפונות הוסיף: "ועל תושבי השרון היה אומר: "אל יהיו בתיהם קבריהם!"
בני ישראל טרחו לדרג את מדרונות היישובים בכדי להבטיח שימוש חקלאי יעיל במי הגשם ועל המלך עוזיהו נאמר: "ויבן עוזיהו מגדלים במדבר, ויחצוב בורות רבים, כי מיקנה רב היה לו בשפלה ובמישור, איכרים וכורמים בהרים ובכרמל, כי אוהב אדמה היה."
גם הנבּטים הפליאו בעצירת מי הגשם ואצירתם במאגרים ביישוביהם בנגב, לקיום ולהזנת שיירות מובילי הבשמים לחוף עזה.
חז"ל הדריכו את איכרי ישראל להכין את חלקות השדה כראוי לעצירת מי הנגר והטייתם לאותו בור סוד, וציינו ש"אין הבור מתמלא מחולייתו", כלומר יש לתפוס ולאצור את מי הגשם היורדים על החלקה כולה, ולא יספיק המטר היורד ישירות על פתח הבור.
הביצות שמצאו חלוצי הציונות בעמקים ובגאיות אכן העשירו את מאגרי מי התהום, ונוצרו בדומה לאגם "מי מרום", על-ידי סחף הבזלת שחסם את זרימת הירדן בעמק החולה, או מחסימת שפך נחלי עמק יזרעאל, זבולון ושפלת החוף ע"י הכובשים המוסלמים, שחשבו על ידי כך למנוע מהצלבנים המובסים לחזור ארצה בספינותיהם.
ובעת החדשה, כבר בתקופת הציונות באלף הקודם, בשנות ה-30 של המאה ה-20, שהה בארץ הידיד הגדול פרופ' לאודרמילק, ששיקם את מדינת טנסי לתפארת ארה"ב, והטיף בספרו "הארץ המובטחת" לאהדה לציונות ולארץ-ישראל, ולהפרחת השממה על-ידי עצירת מי הגשם בחריש נכון במקביל לקוי הגובה, ועל-ידי דירוג וייעור המדרונות. הקרן הקיימת ומשקי ההתיישבות אכן פעלו במידת האפשר ובמאמץ ניכר לפי הנחיותיו, אך בהדרגה נשכחה משנתו, המדרונות נזנחו ונשטפו בסחף, ומחסומי הביצות נפרצו והמים נוקזו לריק אל הים. הארץ המתפתחת החלה להסתמך על המים שחברת מקורות שאבה בעוצמה גוברת, ובאורח שדילדל והמליח את מי התהום. ומאידך עמדנו, תושבי הארץ השחונה, מדי שנה בחורף – נדהמים ומשתאים מול השיטפונות האדירים ששטפו לריק בנחלים וגרמו הרס לסביבה ולרכוש, למפולות כבישים וגשרים, ואף לפגיעה בחיי אדם.
מתכנני העלייה על הקרקע במאחזי הנגב בשנות ה-40, בנו סכרים לתפיסת מים, אך הם נזנחו לאחר שנשטפו ונהרסו ללא תקנה כבר בחורף הראשון.
לאחר מלחמת העצמאות נרתמה הקק"ל לבניית מחסומי עפר לעצירת מים בכמה נחלים ליד הכבישים בנגב הצפוני, וגם המדינה הקימה סכרים בנחל שורק ליד בית זית, על נחל איילון ליד משמר איילון ובנחל שיקמה ליד זיקים.
הסכרים עצרו מים רבים לשמחת הציבור, אולם תוך זמן קצר התברר שהמים נעלמו תוך חילחול (מבורך) בקרקע, והתקשורת בכללה לעגה למתכננים ולבונים שלא השכילו למנוע, כביכול, את אובדן המים. איש לא עמד בפרץ ולא הסביר כי הסכרים היו יעילים, השיטפונות נעצרו בחלקם והעשירו את מאגרי מי התהום באורח שאיפשר בסביבה שאיבה מוגברת של מים שפירים .
בשנות ה-50 וה-60 חקר מהנדס מים בשם יעקב עורב [ז"ל] את שפיעת הנחלים בצפון הנגב, וקולו לא נשמע כאשר מצא כי במורד נחל באר שבע שוטפים לריק במרוצת כל שנה, תוך הרס סביבתי ופגיעה בחיי אדם, כמות מים דומה לכמות הזורמת לאיטה במישורי נהר הסיין ליד פריז. אם ידרגו את המדרונות והנחל החל ממרומי ערד עד לשפלת החוף, טען, ניתן יהיה לאצור מים לשימוש סביבתי, ומרבית המים יחלחלו באדמה ויעשירו את מאגרי התהום, וגם יפרצו כמעיינות, כבעבר, במקומות נמוכים.
מפעם לפעם נשמעו קריאות לעצירת מי הגשם, במיוחד באיזורים המועדים לכך, שם כמות המים האובדת והורסת בכמה שיטפונות – עולה על הצריכה השנתית של האיזור. אך המתכננים התעלמו מכך, וטענו כי אין הצדקה כלכלית להיאבק בשיטפונות המופיעים רק לעיתים. אולם, כפי שבשעתו נוקזו מי הביצות לריק לעבר הים, כך השקיעו המתכננים מאות מיליונים בהבטחת ניקוז נחל איילון מנתב"ג דרך נתיבי איילון לעבר הירקון והים, במקום להשקיע מיליונים ספורים בסכירת הנחלים המזרימים מים לאיילון בסביבות בן שמן. ואגב, פרופ' נוגה הראובני השכיל ליצור מקווי מים נאים להשקייה בשמורת נאות קדומים, על-ידי סכר פשוט בנחל העובר בשמורה.
ובינתיים, עם התייקרות המים לחקלאות, התעוררו משקים רבים והקימו מתקנים לתפיסת מי גשם ואגירתם לשימוש חקלאי יעיל, תוך פגיעה מסויימת בהכנסות חברת מקורות, אולם ברחבי הארץ, לבד מתפיסת מים ממוסדת בנחלים אחדים, עדיין מי הגשם הם הפקר, ושוטפים לריק סחף בחוצות הערים והיישובים, וכאמור גם במרבית הנחלים. אולם לא מאוחר עדיין, וניתן לגשת באורח לאומי-ממלכתי להצלת נחלי ישראל מסחף ומהרס, לעצור ולאצור כמויות מים אדירות, ולהחזיר את הצומח והחי גם לאיזורים השחונים, וזאת בסיוע מתנדבים מהארץ ומחו"ל, ובסיוע ובמימון הקהילות בתפוצות. לשם כך יש למנות רשות מתכננת ומבצעת לכל נחל, אשר תתכנן את שיקום הנחל וסביבתו כשמורת טבע וגן לאומי, ותגייס למבצע קהילה שתאמץ את שיקום הנחל ותספק מימון ומתנדבים לעבודה, בנוסף למתנדבים מהארץ. את עבודות השיקום יש להתחיל ברום הנחל, ולדרג את המדרונות באמצעים פשוטים מקומיים. גם את הנחל עצמו יש לסכור בהדרגה כלפי המורד, באבני המקום ובעפר, באורח שיבטיח את עצירת מי הנגר ואגירתם לשימוש סביבתי, ולחילחול להעשרת מאגרי התהום. במהלך השיקום יש להתקין שבילים וגישה למצפי נוף עבור המבקרים, וכבר לאחר עונת עבודה אחת ניתן יהיה לחזות במים הנאגרים, במניעת ההרס והסחף, ובחזרת הצומח והחי להנאת המבקרים בקטע המשוקם של הנחל. עם המשכת העבודה להשלמת השיקום, יפרצו אולי מעיינות חיים במורד הנחל, בדומה למעיינות נחל דוד ונחל ערוגות ועין צוקים, והשמורה כולה תהיה לגן פורח אשר ימשוך ארצה את המתנדבים ומקורביהם, שיבואו לחזות בפלאי החי והצומח שחזרו לנחל.
בשיחות עם ראשי קהילות הם הביעו נכונות להשתלב בעבודה החלוצית הזאת, וכאמור לא מאוחר להתארגן ולגייסם למלאכה. ראשית יש לפנות לשיקום נחלי הנגב, הערבה ומדבר יהודה. בהם, למרות השיטפונות ההרסניים, משתלט המדבר ומתייבשים וקמלים רבבות רבבות עצים עתיקים, וכן שיחים וצמחים שאין להם תחליף לקיום בעלי החיים באזור. שיקום הנחלים גם יקבל תהודה לאומית ואף בינלאומית, כאשר מאות מתנדבים מחו"ל ומהארץ יפעלו בצוותא ויעוררו קשר הדוק עם ישראל, ויביאו חיים לשמורות טבע ולגנים לאומיים, אשר ישמשו עניין ומשיכה להמוני מטיילים ותיירים שיבואו לחזות בהתחדשות החי והצומח במדבר.
שיקום הנחלים יבטיח אספקת תוספת מים שפירים לישובי הסביבה באמצעות מאגרים עיליים ותחתיים. הפעילות גם תיצור מערכות נוספות לתעסוקה יצירתית, ותבטיח צמיחה כלכלית שתמשוך תושבים חדשים לעיסוק בתיירות ובהארחה שתתפתח באזור. בהשלמת שיקום נחלי הדרום ייאגר ידע וניסיון שיאפשר את המעבר לשיקום נחלי מרכז הארץ, ולאחר מכן גם נחלי העמקים והגליל באורח שעוד יגביר את מעורבות המתנדבים מקהילות ישראל, ויעודד תיירות וצמיחה כלכלית באזורים המשוקמים. ומעל לכל ימנע המבצע הרס וסחף אדמה ואיתו בזבוז מים משווע, ובכך תוענק תוספת משמעותית לאספקת מים שפירים ברחבי הארץ.
מבצע שיקום הנחלים הינו חיוני לישראל ובר ביצוע באמצעות המסגרות הקיימות. "ישושום מידבר וציה ותגל הערבה ותפרח כחבצלת. פרוח תיפרח ותגל אף גילת כבוד הלבנון, ניתן לה הדר הכרמל והשרון... כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה; והיה השרב לאגם וצימאון למבועי מים. אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעיינות, אשים מידבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים. אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן, אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו."
[המשך יבוא]
הערב: מחווה לנחום גוטמן ב"צוותא"
25 שנה למותו
"מלובנגולו ועד חמור שכולו תכלת"
מנחה: דני קרמן
משתתפים: נורית זרחי, אליהו הכהן, אורה זיטנר, דורון לוריא, אהוד בן עזר, חמי גוטמן וחיים באר
עריכה והפקה: אורה זיטנר ודני קרמן
יום שני, 23.1.06 בשעה 21.00 באולם "צוותא 1"
כרטיסים ב"צוותא" 03-6950156/7
אנא אל תבואו מבלי לברר קודם בקופה אם נותרו כרטיסים!
אורנה בן-עזר דרורי / יומן אפריקה, היום השני
מים מים בששון ממעייני הישועה – בעיר נאיוושה אין מים זורמים
אגם נאיוואשה הוא מקום מופלא, ימה של מים מתוקים בלב הריפט וולי. העמק הוא קטע מהשבר הסורי אפריקני העובר גם בארצנו, והוא מנוקד בלועי הרי געש ובאגני מים. גודלו של האגם משתנה – כעת שטחו עומד על 160 קמ"ר אך במאה שעברה נעלם כליל רק כדי לשוב גבוה ב-15 מטר מגובהו הקודם. בשנים האחרונות האגם נמצא בתהליך נסיגה, ומלונות שהיו לשפתו מרוחקים ממנה עשרות ומאות מטר. מקורותיו אינם ברורים: אין כאן נחל איתן ושוצף שיסביר את כמויות המים האדירות, והוא גם אינו דומה לאגמים המליחים הקרובים – אלה שיש בהם נביעות עשירות במינרלים ושמזינים באצותיהם את הפלמינגו הוורודים, והתאיידותם מותירה ביצות מלח כמו בנקורו.
איזור נאיוושה – 80 ק"מ דרומית מקו המשווה, גובה כ-1,900 מטר, מאגד נתונים היוצרים מזג אויר אביבי כל השנה, ומהווה מרכז חקלאי של חוות עצומות לגידול בקר, ירקות ופירות ופרחים הנשלחים ברובם לבורסה שבהולנד. התוצרת מניבה רווחים נאים, הגם שהפרחים פודים פחות ממחיר פרחים מקבילים שגודלו באירופה. (העלויות כה נמוכות בשל כוח העבודה הזול, מים ואדמה בשפע, וביטול הצורך בחממות, או בתוספת חימום עבור גידולי חממה).
רק דבר אחד אני לא מבינה, ולא משנה כמה שינסו להסביר לי – ושום ספר לא יבאר לכם זאת – מדוע בעיירה נאיוושה, שמזכירה לי ביום טוב את חאן יונס אחרי המלחמה, מדוע אין בה מים זורמים?
משאיות של העירייה מחלקות מים במיכלים גדולים והללו מחולקים חלוקת מישנה לכל מיני חביות וג'ריקנים. מים יש הרבה וקרוב. חשמל יש (ראה הֶלְז גייט להלן). בחווֹת – כל עגבנייה או ניצן ורד מושקה היטב – אך הקנייתים לא.
ואנחנו רק "באנו- ראינו- ניצחנו" (בקושי, את העייפות) – הינצחנו והמשכנו.
הפארק הלאומי הלז גייט (שערי הגיהנום) אינו נקרא כך על שם המאורע שקידם את פני המשלחת הראשונה של חוקרים לבנים לאזור בראשות הגרמני גוסטאב פישר (שנכחדה ברובה על ידי שבט המסאי בשנת 1882); השם ניתן בעקבות הגייזרים פולטי הקיטור, והמים הרותחים, שמעידים על הפעילות הגעשית האופיינית לקו-השבר – וגם על פתחו של עולם השדים באמונה המקומית, הגירסה העדיפה בעיניי. המחירים פושרים: 15 דולר לאדם בכניסה ועוד משהו למדריך המקומי בסיום.
הגיזרים נרתמו מזמן, ואדיהם מועברים בצינורות גדולים לתחנות גיאותרמיות ליצירת חשמל המזין גם את ניירובי. מה שנותר הם ענני אדים הפורצים משסתומי הביטחון שלהם. לעומת זאת חיות בר יש כאן בשפע, וזו אחת משתי השמורות הבודדות בה מותר לטייל ברגל ואף לטפס טיפוס הרים אתגרי על הצוקים או על עמוד הסלע הבזלתי על שם פישר המסכן. אפשר גם לרדת לערוץ הצר ולחזות בנביעות החמות. אני ירדתי ובקושי עליתי חזרה, במסלול הקל, שאמור היה לארוך כשעה וארך כנצח. לחובתי יעיד עודף המשקל, לזכותי – סכנת ההחלקה על האצות במורד וגם הקושי להסתגל לפעילות בגובה העולה על 2000 מטר (סכנת "מחלת גבהים"), למרות כדורי דיאמוקס שהתחלתי לבלוע עוד בארץ למניעה.
חוזרים לאגם. אומרים שהבריטים השתמשו בו בעבר הרחוק כשדה התעופה של ניירובי. מטוסים ימיים שיצאו מאנגליה הגיעו אחרי מספר ימים וכמה חניות ביניים, נחתו בימה השקטה והחלקה, ומהגדה הסיעו אותם במכוניות ענתיקות מצועצעות לעיר הבירה. כמאמר השיר הידוע: "היה פה שמח לפני שנולדתי."
איפה איזה הליקופטר קטן שיקפיץ אותי עכשיו.
אנו אוכלים צהרים במזנון חופשי וטעים על הדשא ב"אלזה מייר". (כ-8 דולר כולל ביקור במוזיאון וצפייה בסרט על תולדותיה). ג'וי אדמסון כתבה כאן בביתה הנאה, שלחופו של האגם, את ספרה "לחופש נולדה", על הלביאה אלזה שאותה אימצה כגורה לאחר שאמה נורתה, וכשגדלה, שוחררה לחופשי בטבע. הספר הפך רב-מכר וגם הוסרט בהצלחה היסטרית. ג'וי, שנולדה בכלל כפיפי באוסטריה, הייתה פסלת שהפכה ציירת מכובדת, והחליפה בדרך שלושה בעלים – בקיצור מה שסבתי הייתה מכנה: "הייענע צעצקע". גורלה של ג'וי לא היה מאושר כשמה – היא נרצחה, מסכנה, על ידי ציידים בלתי חוקיים בשמורת מרו שאהבה, בשנת 1980. (בעלה ג'ורג וחבר עוזריו נרצחו ונטרפו שם כמה שנים אחריה).
לאחר התדלוק המוצלח והסיפורים המזעזעים אנו ממשיכים שבעים ושבעי רצון לפישרמנס קאמפ. משפחות מקומיות נופשות פה בסגנון שמזכיר מנגל בכינרת, חוץ מציפור המארבו הגדולה שמטיילת ביניהם בחופשיות ומחפשת שאריות שווארמה או מה שנקרא פה "ניאמה צ'ומה" – בשר על האש, ותהא זו עז כבש או זאב – העיקר שיגורו יחד על השיפוד.
אנו בוחרים סירה ויוצאים לשייט סביב האגם. שלווה שלא מן העולם הזה. דייג עומד, טובל עד מותניו במים וגוו חשוף, פורש מכמורת כמו לפני מאות שנים. במרחק זעיר קבוצת היפופוטמים משכשכים, וציפורים חונות על ראשיהם העגולים ומזנבות טפילים. עשרות מינים של עופות בכל הצבעים והצורות צופים בהם. הספן משליך דג למעלה ושורק קריאה חדה, ועיטם הדגים בא כמו משום מקום וחוטף את הדג באוויר – איזו תמונה! (סליחה פיספסתי). חוזרים אחרי שעה ומשהו ומובן מאליו שמתמקחים, תמיד בדיעבד, עוד 50 דולר או בדומה ואפשר לזוז.
מקלחת חמה ומנוחה קצרה וכבר אנו כשירים למלא את כרסנו שוב.
אמש סעדנו במלון לה-בל אין. על המרפסת באווירה נעימה כילינו בירות "טאסקר" מקומיות מעולות ומיץ פסיפלורה שנקראת כאן פרי התאווה. האוכל היה פשוט וטעים, מתובל באבק שמעלות המכוניות בכביש הראשי שאינו שקט לרגע.
הערב אנו מוזמנים לנשף ראש השנה האזרחית בקאונטרי קלאב. המקום נשמר כפי שהיה בשנות השלושים, וכפי שהודגם בסרט "זיכרונות מאפריקה" בכיכובם של מריל סטריפ ורוברט רדפורד בעקבות הספר שכתבה הרוזנת הדנית קארן בליקסן. את החבורה העליזה העטופה בנופך רומנטי החליפו מאז משפחות שחורות עליזות לא פחות וכמה חוואים לבנים. אוכל מגוון מוגש בסירי ענק המוסקים בגחלים, ובצד המאכלים האירופאים יש מנות מקומיות כמו אוגלי, פיסות יבשות מדיסת תירס קרושה, שאינן ערבות לחיכנו. שפע הפירות מחפה על רמת המזון, והשמחה המתפרצת של מקהלת הקולות ההרמונים מכסה על הכול ומקדמת יחד איתנו בריקודים עולצים וזיקוקים את פני 2006.
היה יום מאלף ומעלף. מחר נצא מוקדם לסאפארי. הגיעה עת לישון. נסתיימה שנת 2005. תם יום שני לטיולנו.
[המשך יבוא]
אתם חושבים שוואדי ערה הוא בגבולות מדינת ישראל?
ובכן הוא לא. נחל עירון תלוי במצב-רוחו של השבאב הערבי-ישראלי, יותר נכון – הנוער הפלסטיני-ישראלי. כל מפגש בין שלטון החוק למפרי החוק עלול לחסום את הכביש העורקי במְטר אבנים, אם לא גרוע מזה. וייאמר מיד, מדובר על חמומי-מוח ולא על כלל הציבור הערבי.
ימי ראשית האינתיפאדה עדיין טריים בזיכרוננו. זוכרים איך צעק אז אחד הנערים המשולהבים, אזרח ישראלי, מול פנינו בטלוויזיה שלנו: "חאלאס, לא תהיה עוד אישראיל!"
והשוטרים? הם השעיר לעזאזל של התקשורת ושל הפוליטיקה הישראלית. של ועדת אור שזרקה אותם לכלבים בעוד שר המשטרה של אז, פרופ' שלמה בן-עמי, מטייל לו מאז עושה חיל באוניברסיטאות ברחבי העולם מבלי שדבק בו רבב כלשהו, כי השכיל בעדותו בוועדה להטיל את האחריות על שוטרי ישראל. תמיד הם האשמים. אותם חוקרים ראשונה, לא את מפרי החוק. והשוטרים כבר למדו את הלקח – "ראש קטן", עבודה של "כאילו". כך היה כנראה במהומות סכנין האחרונות, וכך יהיה להבא. אפשר להבין מדוע הם לא אוהבים ועדות חקירה על עצם מילוי תפקידם. שום מדינה לא נוהגת בטירוף, בצביעות ובכפיות-תודה כאלה מול כוחות הביטחון שלה-עצמה, ומאפשרת לפוליטיקאי מפוקפק ושר-לשעבר כפרופ' שלמה בן-עמי לרחוץ בניקיון כפיו.
ואז כל שוטר שפוי אומר לעצמו: הלא יותר טוב שערבים ויהודים יהרגו אלה את אלה וגם בינם לבין עצמם כמו ביפו, מאשר שאני אסכן את חיי ועוד יציגוני כאשם בכך שהשתדלתי להשליט חוק וסדר ועמדתי באומץ ופעלתי נכון מול איומים על חיי ועל חייהם של אזרחי ישראל.
תיקון טעות ביומן המסע לפולין "פולניה בלי יהודים"
על הביקור באתר האומשלגפלאץ, כיכר המשלוחים, ביום 14.5.05, כתבתי:
אין כיתוב עברי. הצילום שלנו מראה רק את הכיתוב האנגלי, ובתרגום: "לאורך רציף זה של סבל ומוות, יותר משלוש מאות אלף יהודים נשלחו בשנים 1943-1942 מגטו וארשה לתאי הגאז של מחנות ההשמדה הנאציים."
טעות שלי. בתצלום של חברנו למסע יגאל וישליצקי, מאותו יום, רואים גם את הכתובת העברית: "מכאן הובלו בשנים 1943-1942 בתקופת הכיבוש הגרמני מעל ל-300000 יהודים מגיטו וארשה בדרך של סבל וייסורים למחנות-המוות הנאציים."
את קובץ המסע לפולין אפשר אצלנו לקבל חינם באי-מייל, אבל הוא נמצא כיום גם ב"יד ושם", באתר למדריכי הביקורים בפולין, ובאתר של "למטייל", שם הוא הולך ומתפרסם בעריכה המותאמת לאתר ובתוספת צילומים שאותם עורך יגאל וישליצקי ושאינם כלולים באתרים ובקבצים האחרים.
האם דרכו על זנבה של רשת "טיב טעם" מפני שאינה משקיעה מספיק בפרסומות, ומה אפשר ללמוד מכך?
"בענף הפרסום העריכו אתמול שפרסום התחקיר (על מצב העוף המתובל ברשת 'טיב טעם') אינו בלתי תלוי בעובדה כי "טיב טעם" היא מפרסמת קטנה. לדבריהם, הסיכויים ש'רשת' ורפי גינת (שהוא גם עורך 'ידיעות אחרונות') היו מפרסמים תחקיר חמור ודרמטי כל כך נגד גוף מסחרי שהוא מפרסם גדול – קלושים.
"ב-2005 הוציאו 'טיב טעם' כחצי מיליון דולר על פרסום, ומבין זכייניות ערוץ 2, 'רשת' היא הזכיינית שקיבלה את הנתח הקטן ביותר מסכום זה – כ-100 אלף דולר בלבד. ב'ידיעות אחרונות' פירסמה 'טיב טעם' בכ-60 אלף דולר בלבד ב-2005. עיקר תקציב הפרסום של הרשת בשנה החולפת הושקע בעיתון ברוסית 'וסטי' השייך ל'ידיעות אחרונות' ובערוץ 9, הערוץ הרוסי." (איילה צורף, "הארץ", "דה מארקר", 19.1.06).
מניסיוננו הקולינארי והצרכני נוכל להעיד מוצרי "טיב טעם" הם מהטובים והאמינים בשוק האוכל הישראלי, וגם אינם יקרים, אולי גם משום שחלקם אינו ממין כשר. הרומאן שלנו "חנות הבשר שלי", שיצא לאור ב-2001, לפני שנבנה הסניף המודרני הגדול הראשון של הרשת בנתניה – חזה במדוייק את הצורך ואת ההתפתחות של רשת ממין לא-כשר שכזו.
"טיב טעם" אינה זקוקה לפרסום רב. חלק ניכר מפרסומיה נמצא בעלונים צבעוניים של מוצרים שהיא מחלקת כ"מוכנס" בעיתונים היומיים. ואולם מהחשד שמתפרסם בעיתון "הארץ" עולה, שאם תוצרתך טובה ואינך נזקק או נוטה לבזבז סכומי עתק על פרסומת כי שמע מוצריך עובר מפה לאוזן – אתה טרף קל לתקשורת החוקרת, שיכולה להסתדר בלי תקציבי הפרסום הקמצניים שלך. (תקציבים שהם גם הגיוניים יותר מבחינה כלכלית. אני לא יכול להבין למשל מדוע מאפיית "לחמי" סגרה את חנויותיה הנחמדות, שבהן הייתי קונה מתוצרתה המעולה והטרייה, ובמקום זאת הם משדרים לי פרסומת נון-סטופ ברדיו ושולחים אותי לחפש את מוצריהם בחנויות רגילות, ששם הסחורה פחות טרייה והמבחר מצומצם).
ואולם אם רשת מזון תמכור מוצרים בינוניים, כשרים, מלוכלכים וגם פחות טובים מ"טיב טעם", אבל יהיה לה תקציב פרסומת גדול מאוד בתקשורת, שחבל למקבלו המסויים לפגוע בו – האם הרשת תהיה מוגנת יותר מפני תוכניות תחקיר על איכות מוצריה?
תָקנו אותי, אם לא הבנתי את הנקרא בכתבה.
אגב, מצב דומה קיים גם לגבי ספרים חדשים. מו"לים בינוניים וקטנים, שאין ביכולתם לממן מודעות ופרסומות העולות אלפי ועשרות אלפי שקלים, זוכים בכיסוי ביקורתי קטן יותר בתקשורת, (ובמקביל, להפצה פחותה ברשתות הגדולות), לעיתים עד כדי התעלמות גמורה. וזו כמובן לא צורה של שוחד אלא מסחר הוגן של כל דאלים גבר. מעניין אם מישהו העז פעם לערוך מחקר השוואתי בין כמות הפרסומת לכמות הביקורת, או היעדרה, בתקשורת הספרותית הישראלית.
עוד על אירווינג לייטון וְוִיקיפדיה
התברר לי כי הַוִיקיפֶּדיה, שעליה הסתמכתי במתן פרטים נוספים על אודות המשורר היהודי-קנדי לייטון, היא אנציקלופדיה פתוחה שכל אחד יכול להוסיף על ערכיה ולעדכנם. אילו הייתי יודע שזה טיבו של מקור המידע, לא הייתי משתמש בו מבלי לבדוק מקור נוסף, ולכן גם אינני סבור שאשתמש בו בעתיד. תקנו אותי אם אני טועה.
אהוד בן עזר
פרץ בעקבות מר"צ?
לאחר שמר"צ החליטה לתמוך בלגיטימיות של סמים קלים ולרכז את המאבק בכבדים, החליט המיועד לראש ממשלת ישראל אמיר פרץ לכלול במצע העבודה חלוקת סמים קלים חינם לעניים, שנציגיהם המובהקים בתקשורת כיום הם שלי יחימוביץ ופרופ' אבישי ברוורמן.
"בשום נושא אנחנו לא נישאר מימין למר"צ," הסביר היו"ר, ושפמו כבר אינו רוטט, "כך ניצח הקו שלנו גם בבחירות הקודמות, בראשות עמרם מצנע!"
במועצת ירוחם כבר הכינו לשכה לאמיר פרץ שיעקור אליה לשָקמה אחרי נצחונו בבחירות בעקבות מצנע אחרי נצחונו בבחירות הקודמות.
אלא אם ירשו לו לפרץ, חבריו להנהגת "העבודה", אחרי נצחונו בבחירות, לשמש כשר העבודה והרווחה בקואליציה שיקימו עם "קדימה" בראשות אולמרט, פרס, ליבני ומופז, מתן וילנאי יהיה שר החינוך, פואד השר לביטחון פנים, אופיר פינס ויצחק הרצוג שרים, ובזנב מקופל אולי יצטרף גם נתניהו כשר האוצר. פרופ' ברוורמן יעמוד בראש ועדת החינוך של הכנסת. שלי יחימוביץ' תחזור לתקשורת ותסביר לעניים מדוע כשדרנית היא מצליחה להשפיע עליהם טוב, טוב יותר, וגם על מצב האומה.
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק שלושים ושבעה
אי-אפשר להרגיע את הלב האוהב. מוכר הביצים הערבי הזקן. רפיק המציץ
אחר-כך התחלנו לדבר על "השאלה המינית".
"השאלה המינית" – ! – דבר-מה מרגש ביותר היה בעצם צירופן של שתי המילים הללו: מצד אחד שלושת הכרכים של הספר בשם הזה מאת אבגוסט פוֹרֶל, בכחול-כהה של הוצאת "מִצְפֶּה", שקיבלו הוריי מתנת-נישואים מדודי אלכס, ומהם שאבנו בלהיטות, צבי ואני, את ראשית ידיעותינו בנושא, ומצד שני – כל פעם שאחד ממדריכי תנועות-הנוער המושבה היה מחליט על מבצע גיוס חניכים חדשים, היתה מתפשטת שמועה כי הוא עתיד להעביר סידרת "פעולות" (שיחות-קבוצה) בנושא, ובהן היו משובצות פניני-חוכמה שעברו אחר-כך מפה-לאוזן כמו: "האדם הוא סרח-העודף של אבר-המין – "
גם אני, כאשר נעשיתי לאחר שנים אחדות מדריך בתנועה, העברתי סידרת שיחות בנושא לחניכים צעירים ממני בשנתיים-שלוש בלבד, כשאני נעזר במחברת מסודרת של מערכים וראשי-פרקים, ובניסיוני המעשי שהיה בתול ומבוטל.
שואלות אותי: האם אתה מוכרח לכתוב בספר גם את הדברים האלה? – ואני עונה: כן. יצר הסקרנות הוא אחד הכוחות העזים והחיוביים ביותר בנפש האדם. אי אפשר להתבגר, לחקור, ליהנות מספר טוב, מסרט, מהצגה, להכיר אנשים חדשים, ללמוד משהו או לאהוב מישהו, ובוודאי שאי אפשר לכתוב ספר בעל ערך – בלי להיות ניחן ביצר הסקרנות. הייתי חוטא לאמת אם הייתי מסתיר את הצד המיני של הילדוּת שלנו (לא אכנה אותו, בשום אופן – הצד האפל), כי אני מאמין שכל מה שקשור במין, ואפילו הוא בראשית תקופת ההתבגרות, ומתבטא עדיין רק בכאבי בלוטות וצמיחת סימנים ראשונים ובחלומות שמביאים לשפיכת זרע בלילה, ובאוננות, ובמגעים חפוזים, מקריים, בנשיקות ראשונות, אפילו עדיין לא מזמוז – כל זה צריך להיות יפה ומביא עונג וללא הרגשת אשמה.
אותה תקופה הרגשתי כך: מצד אחד "השאלה המינית" והתשוקות שהיא מעוררת והדיבורים הידעניים על אודותיה, שהיה בהם הרבה העמדת-פנים כדי להיראות מבוגרים. ומצד שני, נלי, היפה והחלומית, זו אשר רק המחשבה על נגיעה מקרית בה או שיחה עימה מעבירה בך גלים של חום וגורמת להסמיק. ושני העולמות הללו נפרדים זה מזה וכל אחד מהם תוסס לפתע-פתאום מבפנים ומציק ואינו נותן מנוחה.
מי שלא מעמיק לראות חושב לפעמים שהזמנים השתנו, היחס ל"שאלה המינית" נעשה חופשי, ונערים ונערות מתנסים בהרבה דברים מוקדם יותר משהעזו הוריהם בצעירותם. כן, אבל – משעה שאתה מתאהב, אזיי דבר לא השתנה מימי אברהם אבינו. פתאום כל העולם מצד אחד, ורק היא, הנפש האהובה עליך – מצד שני. ואפילו אתה חולם בלילה על נשים אחרות ופוגש נערות שמוכנות להתמזמז קצת או הרבה בלי אהבה, רק בגלל התרגשות שבדבר, וכך גם היחס שלך כלפיהן – הנה עמוק בלב אתה יודע ומרגיש כי התענוגות הללו אינם אלא תחליף, והם אינם יכולים לשנות אפילו פסיק אחד כאשר מתעורר בך כוח-האיתנים הזה, ובייחוד כשזו אהבה ראשונה, אהבת נעורים.
אדם מגלה את הגוף שלו ואת גופו של הזולת בהרבה דרכים אשר לעיתים נִראות גם בעיניו "לא יפות" ו"לא טהורות". לפעמים מתייסרים אחר-כך שנים רבות כי רוצים להסתיר מה שקרה, למרות שאין הדבר איכפת לאיש, ולמרות שאת גורל האדם, גם בתקופת התבגרותו, קובע הלב ולא "השאלה המינית". אפשר להשׂביע בכמה דרכים, אפילו לבד, בסיפוק עצמי, את אברי-המין, אבל אי אפשר להרגיע, בסיפוק עצמי, את הלב האוהב ובוודאי שלא את הלב שאהבתו נכזבה.
הפגישה הראשונה עם "השאלה המינית" כך היתה:
רוכל ערבי זקן היה עובר מדי יום-יומיים בדרך העפר הסמוכה לביתנו, מתיישב ליד הגשרון וקורא בקול צרוד:
"בֵּייד! בֵּייד! חַמאמַה!"
כך היה מכריז על הסחורה שלו. ביצים-של-כפר שהטילו תרנגולות ערביות שחורות-חומות המהלכות חופשי ומלקטות חלזונות ותולעים למזונן ואוכלות ירק חי, והחלמונים של ביציהן כתומים וטעימים מאוד, לא כביצים החיוורות שמייצרים בלולים כיום. וכן היו מפרכסים בשקו זוג או שניים של גוזלי יונים, קשורים ברגליהם הזעירות. לבקשת הנשים, שחלקן לא דִקדק כלל בשחיטה כשרה, היה מולק את ראש הגוזל בשתי אצבעות כהות, שחורות-ציפורן, פושט נוצותיו ומנקה את הקרביים.
באחוזה של משפחת פֶלְז היה מכל טוב: פרדס, כרם, עצי פרי, כרם זיתים, רפת, גן-ירק ופלחה, ורק תרנגולות לא נראו בה מעולם. סבא-של-נלי שנא תרנגולות ולולים. הוא ראה בכך מעין תעשייה ולא חקלאות ממש. וכך, עד שקנינו את העז והקמנו להקה קטנה של תרנגולות-משלנו בחצר, אמנם לבנות מן הזן לֶגְהוֹרְן – היינו קונים ביצים במשקים שבסביבה או אצל הרוכל הערבי.
לפעמים היתה אימא שולחת אותי עם תרנגולת כפותה אל השוחט. הדרך לשם היתה מאוסה בעיניי. להחזיק תרנגולת הפוכה ברגליה הצהבהבות, בעלות הקשקשים המשומנים, כשהיא מדיפה ריח לַשְׁלֶשֶׁת – איזה גועל! ממש להקיא! – השוחט היה בוחן את החַלף על ציפורן אצבעו, ואת התרנגולת השחוטה היה זורק לעפר. שם היתה מפרפרת בחול אדמדם-חום ספוג דם טרי ודם יבש. הרגיז אותי אפילו להסתכל לשם. קשה להאמין כי לאחר שנים לא רבות כבר הייתי שוחט לבד תרנגולות וגדי והורג גורי חתולים ויוצא לצוד ציפורים ברובה הזעיר שלי.
מוכר-הביצים הזקן נהג להתיישב בכריעה בצד משעול החול, בין שיחי הקוצים, כשהוא מחטט בשק בציפורניו השחורות. גיורא, איה, אני ועוד ילדים היינו ניצבים לעומתו בחצי-גורן, מגמגמים אליו ערבית עילגת, מקנטרים בהססנות. הוא נחשב משוגע במקצת. לבוש כתונת ארוכה הקרויה תוֹבּ, תפורה מבד גס ואפור, כמין שמלה רחבה וסגורה, ופתח רחב לה בחזה, משם בִּצבצו שערותיו הלבנות. כאשר היה כורע נעשתה תחתית הכותונת פעורה כשק נפוח, כאילו גם משם הוא עומד להוציא ביצים גדולות וגוזלים.
פעם, ואולי יותר מפעם אחת, לאחר שְׁקִשקשנו אליו הרבה, והסקרנות הילדותית שלנו אולי עוררה אותו – והנה לפתע על פניו הזקנים (מן הסתם היה לא יותר מבן ארבעים) – שהיו חומים ורבי-קמטים כפני חרדון-הצב, עבר ונחרץ חיוך בטל וערמומי והוא רמז לנו להתקרב אליו ולהציץ, בעודו כורע – ואז שלף לעומתנו דבר-מה כהה וחי מחביון השמלה האפורה שלו. מעודו לא ניסה לגעת בנו. כל הנאתו היתה אם התבונַנו בו. ולאושר נחשב לו הדבר אם גם אַיוֹנֶת ועוד מישהי מחברותיה בהירות העור היו בין המתבוננות. אך אושרו היה נמשך להרף-עין בלבד, כי בהתגלותו בפנינו היינו מיד נפוצים לכל צד בצווחות של צחוק וצהלה נרגשת, כי ידענו שראינו משהו אסור אשר אף אחד מן ההורים לא היה מרשה לנו לראותו, אילו ידע.
בביתנו עבד משרת ערבי צעיר ושמו רָפִיק. הוא היה גבוה ומבוגר ממני. עיניו טרוטות במקצת וכאילו דלוקות באיזה חלום חולני. עיניים כחולות. לראשו היה נוהג לחבוש כיפה קטנה, טַקִיָה. עבודתו היתה לשטוף את הכלים, לטאטא ולשטוף את חדרי הבית, ולעזור לאימא בכל עבודותיה. הוא היה מאוד גאה על כך שכל היום הוא עובד בצֵל, בבית, והיה בז לחבריו בני-גילו שעבדו בכרם, בגן הירק ובפרדס. דבר-מה מאוד מעודן ונשי היה בהליכתו ובתנועות ידיו וגם בקולו הדק, בייחוד כשהיה שר שירי ערגה ואהבה בעומדו ליד הכיור במטבח.
רק לאחר שנים עלה בדעתי שבכפרו שימש אישה לחבריו ואולי לכן היתה ידו נשלחת לא פעם לאחור כדי להתגרד בפי-הטבעת שלו, ופעם אף תפס בכף-ידי כמו במקרה וניסה לדחוף אותה לשם. אני משער שזו היתה דרכו הנלהבת להראות לי שהוא מחבב אותי.
(מתברר אפוא שאני הנני ממש התגלמות האמבִּיוולנטיוּת של תפיסת האחר, שאותה תיאר תיאורטיקן הספרות האמריקאי רב-ההשפעה הוֹמִי קֵי בַּאבַּא כמייחדת את הדמיון הקולוניאלי: יחס חיובי לפרט, יחס שלילי לקבוצה. אני אמנם באותו זמן אהבתי את הערבים גם כקבוצה, כפי שאני מחבב אותם מאוד גם כיום כל זמן שאינם מנסים להרוג אותי או את בני-עמי עכשיו ובימים האחרים.
אבל מה ערך לעדותי? הרי הייתי ילד קולוניאלי ובתור שכזה פסול לעדות לא רק אצל לא-יהודים אלא גם בעיני אוהבי שנאת ישראל שבקרבנו, שהם גם קובעי הטעם הספרותי...)
יום אחד אחר הצהריים יצאה אימא מוטרדת מעט מחדר השינה. משהו הפריע את מנוחתה. כמעט באותה עת גם נפתחה בחשאי דלת המטבח ומן החצר חמק פנימה, גמיש ודק ועיניו שטופות שמש – רפיק, וכבר ניצב בסינָרו הלבן אל מלאכת שטיפת הכלים בכיור, תפקיד שהיה ממלא כל יום אחרי ארוחת-הצהריים.
הדבר קרה בקיץ. אור צהבהב כקש שטף את השדות אשר בחוץ, מלבין רגבים וגזעי עצים ואבנים כאילו היו מראות מחזירות אור. אפילו האבק בחוץ היה כמו מעולף, ושום רוח לא הרימה אותו מרִבצו. רק בבית פנימה היתה קרירות אפלולית נעימה. וכך קרה הדבר: ממטרה בודדת בעלת שתי זרועות כפופות היתה משקה את הדשא בגינת הבית, סמוך לחלון חדר השינה. צליפות המים היו שקטות וחד-גוניות וכמו מחליקות אותך אל שנת אחר-צהריים נעימה. אימא פשטה את החלוק ונִמנמה על מיטתה, אך מתוך תרדמה התעוררה בהרגשה כי עיניים זרות מתבוננות בה מבעד לחלון המרושת, הפונה אל הגינה. ועוד בטרם הבחינה אם חלום רע הוא זה או מציאות – חמקו עיניו העורגות של רפיק ממסגרת הרשת ונעלמו, כחמוֹק נמייה מלול העופות.
אני לא הבנתי מה קרה. לפנות-ערב חזר אבא. אימא התאוננה. רפיק כבר סיים את עבודתו לאותו יום והלך לכפרו, הסמוך למושבה. למחרת, כאשר הייתי בבית-הספר, נכנס אבא למִטבח וגער בו במילים קשות, בערבית, ואיים עליו כי יפוטר אם ייתפס עוד פעם במעשה שכזה. ימים אחדים הסתובב רפיק בראש מורכן, שותק כדג.
כך נפגשתי לראשונה ביצר הסקרנות לראות את גוף האישה, יצר המלווה אותנו, גברים וגם נשים – במשך כל ימי חיינו. אך תם הייתי ועדיין לא הבנתי מהו הדבר בדיוק. כיום אני מתאר לעצמי שפסגת חלומותיו של רפיק היתה להיכנס לחדר-השינה ולזיין את אימא שלי בתחת.
יום אחד סיפר רפיק שאצלם בכפר שחט אח את אחותו הצעירה לאחר שהתגלה שהיא בהריון, ומצאו את גופתה הערומה ליד המזבלה. הייתי תמים ולא הבנתי את עומק הזוועה שבדבר. ממרחק השנים אני שואל לפעמים את עצמי – איך מסוגל אב, אח או בן לרצוח בת, אחות או אֵם בגלל "חילול כבוד המשפחה"? האם נתקף בטירוף הקִנאה הנוראה של בעל הרוצח את אשתו כשנודע לו שבגדה בו? האם היְכולֶת לרצוח בת-משפחה נובעת מטשטוש האיסור על גילוי עריות, ומההתייחסות לַנשים במשפחה כשייכות מבחינה מינית לגברים שבמשפחה? – ושעל כן אם גבר זר בעל מי מהן שלא במסגרת הנישואים – מיד מתפרצת קינאת גבר בגבר כשהיא ניזונה מיצר אפל וחזק להיות הוא-עצמו בעל הזכות לבעול את בנות-משפחתו – והיא שמאפשרת לאב, לאח או לבן לרצוח בת, אחות או אֵם – רק מפני שהעניקה לְזָר את מה שהיה עליה להעניק בלעדית לבן-משפחתה הרוצח אותה!
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק שלושים ושמונה: יַעֲסֵר מראה את גברותו, ונוֹוַאר, שומר-השער,
מקפיד על הטבילה במי-ליזול
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
חינם, 2006
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005)
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב)
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה, "פנחס מן האדמה", מתוך ספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,
והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!
גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25", חינם לכל המקדים לפנות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום, 2006
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
10 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
כתובת לכל הפניות וההזמנות, בתשלום מראש הכולל גם דמי משלוח בדואר: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
מודעה
ספרי אהוד בן עזר לרכישה בהוצאת אסטרולוג, טל. 09-7412044
או באמצעות הזמנה מיוחדת בחנויות הספרים
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם"). * "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי"). * "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). * "שלוש אהבות" (רומאן אהבה). * "המושבה שלי" (רומאן מושבה). * "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). * "ברנר והערבים" (עיון. עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). * "חנות הבשר שלי" (רומאן בשרים). * "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עיון ועדות). * "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים).