| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 112
תל אביב, יום חמישי, ד בשבט תשס"ו, 2 בפברואר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: אורנה בן-עזר דרורי / יומן אפריקה, היום השישי
ברוכה הבאה, הוצאת "אסטרולוג" – לפתח-תקווה עיר הסופרים
ספר חדש מאת: עדינה בר-אל: בין העצים הירקרקים, עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין 1918-1939
נס גדול אירע בבית החולים "ביקור חולים"
חג' מחמוד: "ראיתי חמור מפליט גחלי אש מהתחת!!"
מדוע היהודים תמיד אשמים? שיר מאת חיימקה שפינוזה
שולה וידריך: להציל את מלון ירושלים
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 40
הבלדה על צאינה וראינה
באחרונה נמצאה במערה ליד הירקון מגילה גנוזה ובה נוסח שונה של הבלדה על יואל-משה סלומון. נראה שהנוסח שנמצא הוא הנוסח המקורי, ולא האגדה שנכתבה בשעתה בידי יורם טהר-לב. להלן העתקתה מעברית עתיקה בידי הסופר הפתח-תקוותי דוד מלמד.
בבוקר לח בשנת תרל"ח
עת קטיף אשכוליות
יצאו מיפו על אתונות
חמש הרוכבות.
שטמפפר באה וגיטה באה
וזוהרה ברנט
ויואלה מאשה סלומון
עם חרב בקורסט.
איתן רכבה גם מזל ראקי,
הדוקטור הכסופה,
לאורך הירקון, הרוח
שרה בנהם הסופה.
ליד אומלבס הן חנו
בלב ביצות וסבך
ועל גבעה קטנה טִפסו
לראות את הסביבה.
אמרה להן מזל ראקי
אחרי שעה קצרה:
איני שומעת ציפורים
וזה סימן נורא!
אם ציפורים אינן נראות
מלריה פה מולכת,
כדאי לכן לצאת מפה מהר
הנה אני הולכת.
קפצה הדוקטור על אתונה
כי חסה על בריאותה
והרעות שלושתן יצאו
לשוב לעיר איתה.
אמרה אז יואלה סלומון
ושתי עיניה הוזות:
אני נשארת הלילה פה
על הגבעה הזאת.
והיא נשארה על הגבעה
ובין חצות לאור
פתאום צמחו לה ליואלה
כנפיים של ציפור.
לאן היא עפה לאן פרחה
אין איש אשר יידע
אולי היה זה רק חלום
אולי רק אגדה
אך כשהבוקר שוב עלה
מעבר להרים
העמק הארור נמלא
ציוץ של ציפורים
ויש אומרות, כי עד היום
לאורך הירקון
הציפורים שרות על
יואלה מאשה סלומון.
אורנה בן-עזר דרורי / יומן אפריקה, היום השישי
מנקורו למסאי-מרה
השכמנו למסע הפרידה מוקדם בבוקר. המון חיות נפנפו לשלום, מי בכנף ומי בחדק. חזרנו וסבבנו את האגם, לחרוט בזיכרוננו את הקולות והמראות הבל-ייאמנו של אלפי פינק פלמינגו ושקנאים, וגם כמה חסידות, אנפות ועגורים, שנראו כאילו נקלעו במקרה לתוך ההמולה.
הדרמנו לנאיוואשה לאורך הריפט וואלי, חולפים אזור המחייה של שבט קיקויו, ועל פני אגמונים כמו לייק אמנטייטה ולועות געשיים עגולים, וראינו בחטף את ערש האנושות – היכן מצא ליקי את גולגולת האדם הקדמון בן שניים וחצי מליון שנה, שהיה אטראקציה נודעת בזמנו.
בעיר נפרדנו לשלום מחברנו שוקי, שהמשיך לניירובי לעסקיו, הצטיידנו בסנדוויצים המפורסמים של "לה-בל" ואספנו עוד כמה תצלומים לאוסף המודעות התמוהות של אדם בננו.
אמש תיעדנו את השלט: "חדרים 123456789101112" ועוד כהנה וכהנה עד שנגמר המקום על הקרש, היום צילמנו המלצה חמה לקניית כלב שמירה "שאי אפשר לשחד אותו" (בניגוד לאנשי המשמר והשלטון), למרות שאדם הציע לנסות את הנקניקייה של יואש או שוקי. אחר כך הוספנו לנבחרת את האזהרות "לא לדרוך על הדשא!" בכמה נוסחים – במקום שאפילו חתימת עשב אינה צומחת, כנראה מזכרת מהעונה הגשומה.
בדרך לנארוק עברנו חזיון תעתועים – תחנה של שערים שבעי ימים ונטושים של כביש אגרה מהיר, וזה היה פשוט מצחיק להפליא, כי הכביש היה גרוע כמקודם ולעיתים עוד יותר נורא. בצד היה שלט שביקש תרומות לתיקונו. דיוויד הסביר לנו שנארוק היא מועצה עשירה היות שההכנסות מדמי הכניסה לשמורה מועברות אליה – אך איש אינו יודע לאן הן נעלמות, אם כי יש סברות אחדות. תנחשו.
מנארוק למסאי מרה הנוף מדברי. היה מי שחיפש מקבילות בין מסאי – לבני דת משה, עדת רועים במסע משכבר הימים; ובין מרה לזו אשר מוזכרת בספר במדבר (אצל המקומיים פירוש השם "מרה" הוא: חברבורות, לפי נקודות הצמחייה המנמרות את הצהוב), מה שלא בדיוק מתיישב עם המנהג לשתות את חלב הפרות מעורב בדם חי, המנוקז מווריד הצוואר של הבהמות.
המסאיים הם גבוהים ודקים, ונוהגים את עדריהם בעזרת מוט ארוך ומחודד כשהם עטויים בשמיכות צמר צבעוניות. הליכתם גאה, אצילית ושקטה, עד שמתכוונים לצלמם, כי אז הם הופכים את עורם ונעשים לתוקפניים ולקולניים בדרישה לכסף. הכפרים שלהם הינם מקבץ של חושות עגולות עלובות ונמוכות, בנויות טיט ומכוסות בענפים, ליד מכלאות רבועות, נמוכות עוד יותר. את בקרם וצאנם הם רועים בשטחי השמורה, בינות לחיות ולטורפיהם, ומוזר ככל שיהיה, כנראה שהאריות מכבדים אותם ואינם פוגעים בהם לרעה או שבשרם פשוט אינו ערב לחיכם כי זה שנים שלא נודע על תקריות אלימות ביניהם.
השמורה מרה היא הסאפארי הכי מבוקש בקניה. המשך של הסרנגטי בטנזניה, כאשר בעלי החיים נודדים בעדרים עצומים בין המדינות, בעיקר בתקופה הירוקה – מיולי לאוקטובר. כנראה החיות שראינו לא קראו את הספר, ואולי נמאס להן למלא טפסים ולחכות לוויזה – הן פשוט בחרו שלא לעזוב את קניה ורעו בהמוניהן באחו הצהוב-היבשושי ולאורך הנהר טאלק, שם צומח מעט עשב ירקרק. אין תחליף לשמורה הזו, יש בה עשרות קילומטרים של שטחים נרחבים, וחיות בלי סוף ובכמויות עצומות, וזה עוד לפני הנדידה הגדולה. אי אפשר להשוות אותה עם סמבורו, למשל, למרות שהאופי שלהן דומה (מידברי) בחודשים הללו. לטעמי, כשהזמן מוגבל, רצוי לבחור רק באחת משתיהן ולוותר על שעות של קפיצות ביניים בדרכים המצ'וקמקות. למרות שאהבתי את הסמבורו הקומפקטית-ביחס ועם המינים המיוחדים לה, אין ספק שלא ניתן לוותר על המרה, והיא עדיפה מבחינת המגוון והעושר.
הגענו ללודג' "סימבה" (אריה בסוואהילית – תשאלו את דיסני) לארוחת צהריים מאוחרת. המזון מצויין והחדרים בביתני עץ על גדת הנחל נחמדים ביותר. למדתי להעריך את העובדה שהם ממוקמים בקומה השנייה, כשחזרתי למרפסת המסעדה וגיליתי שני תנינים גדולים רובצים מנמנמים מתחת, לא רחוק מגדר חשמלית סמלית בת שלושה חוטים חלודים, אבל מה לעשות שבדיוק הייתה הפסקת חשמל (שחזרה לפחות עוד ארבע פעמים בזמן שהותנו)?
רצוצה השתרעתי ליד הבריכה בחברת הלל והתפללתי שהתנינים לא יחליטו לנסות מים מוכלרים. ויתרתי על סיור אחר הצהריים וכמובן הפסדתי את הצ'יטה, בייבי ג'ירף, ושני מלכי ג'ונגל מחפשים אהבה. החברה לא חוזרים, כבר שבע, ובי נעורה פולנייה מודאגת. לפי חוקי המקום מותר להסתובב בשבילים רק עד שש וחצי. אז אולי עוד פנצר? אולי התקלקל הרכב ואי אפשר לתקן או להזעיק עזרה (הטלפון הסלולרי אינו קולט כאן ומיכשור תקשורת אלטרנטיבי אין)? ואולי אי אפשר לשוב ברגל בגלל הטורפים?
הלל צוחק לדאגנותי המופרזת אך בדיעבד מסתבר שהיה בה מן הצדק (ואני מתפתה להרגיז ולהוסיף: "מה זאת ת'ומרת – צודקת כרגיל!"). נשבר חלק מהותי בגלגל הרכב ודיוויד-הכל-יכול, שהיה מכונאי בעברו, פירק את הגלגל מהציר ופתח את קרביו והעניק טיפול מקיף בגראז' פרטי משלו, תחת השמיים המאפירים שבלב הסוואנה, כשעיניים נסתרות צופות בו. הוא יהרהר שוב על נכונות שיקול הדעת הזה למחרת אך בל אקדים את המאוחר.
חגגנו את שיבתם בשלום של בננו וחברינו בקוקטיל ובארוחה טעימה. המסאים רקדו לכבודנו, זימרו וקפצו קפיצות משונות לגובה רב ברגליים יחפות כשהם מנגנים על כל סיר וצלחת. מזמור "הפי בירס דיי" במסאית נשמע הורג במיוחד כשהזוכה היא תיירת יפנית שגובהה בקושי מטר וקולה כעורב – שהצטרפה לקפיצות ולקריאות ההידד. מה שנראה כמחזה שכתב תסריטאי שיכור. אין מה להגיד – לא לזה פיללתי כשיצאתי לסאפארי. האדם הוא החיה הכי משונה.
גם אני דילגתי בשביל לחדרי, מחמת רעשים לא ברורים ופחדים עמומים, שועטת במדרגות ונועלת אחריי את הדלת. שוב הפסקת חשמל. לילה טוב וחלומות נעימים, הלוואי. האמת שחלמתי על היפּו שמסתובב במיטה שלי, כנראה מחפש את הכפתור להשתיק את היפנית.
תערוכת "נחום גוטמן בבאר-שבע"
שלום אהוד,
שמחתי לראות שביקורך במוזיאון הנגב הניב חדשות לעיתונך [גיליון 111], אך ברצוני להעמיד דברים על דיוקם. התערוכה המוצגת במוזיאון הנגב לאמנות נאצרה במיוחד עבור מוזיאון זה ולא הוצגה בעבר באף מקום אחר. חלק מהרישומים אכן הוצגו בעבר, למשל, בתערוכה "כאלה היו", אך ההקשר היה שונה. בשל סיבה זו לא השתמשנו בשמות של תערוכות קודמות, אלא טרחנו להגדיר את התערוכה בשם ההולם אותה "נחום גוטמן בבאר-שבע", שכן זהו הנושא בו היא עוסקת ואלו הציורים המוצגים, ציורי נחום גוטמן מביקורו בבאר-שבע.
שמחנו לארח אותך,
בברכה,
נוגה ראב"ד
מנהלת ואוצרת, מוזיאון הנגב לאמנות
לנוגה שלום,
אכן היססתי לא במעט כאשר כתבתי "תערוכה זו הוצגה לראשונה במוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, אולי בהיקף מצומצם יותר." [גיליון 111] וזאת מאחר שרבים מהרישומים ומהצילומים של מלחמת תש"ח היו זכורים לי מאותה תערוכה, שהוקדשה להם, ולכן אולי גם לא הזכרתי אותך כאוצרת, כי לא הייתי בטוח מה עומק ההבדל בין שתי התערוכות. אבל הצדק עימך. הייחוד של באר-שבע עושה את הנוכחית לתערוכה-לעצמה, וכל הקרדיט מגיע לך. טוב שיצירתו של גוטמן זוכה לפנים רבות כל-כך, וישנן עוד כמה ערים שיכלו ללכת בעקבותייך ולערוך תערוכה מרתקת תחת הכותרת "נחום גוטמן ב..."
בברכה,
אהוד בן עזר
ברוכה הבאה לפתח-תקווה, עיר הסופרים
הוצאת "אסטרולוג" העבירה משרדיה ומחסניה מכפר-סבא, הוד השרון ורעננה – לפתח-תקווה, וכתובתה החדשה היא:
רח' אפעל 23, בית פריזמה, קריית אריה, פתח-תקווה
טל. 03-9190957. פקס 03-9190958
מערכת "חדשות בן עזר" מברכת את ההוצאה במשכנה החדש, ומאחלת לה שתפרסם את שם פתח-תקווה בכתובתה בספריה מעתה ואילך, בישראל וברחבי העולם. (הוצאת "אסטרולוג" הוציאה לאור את מרבית ספריו של סופר נידח מר א. בן עזר בשנים האחרונות וגם את כרך הפרוזה של אסתר ראב).
הוצאת הספרים קודמת וחד-פעמית בפתח-תקווה היתה של האיכר זלמן גיסין. אחרי ההתקפה על המושבה בשנת 1921, שבמהלכה נפל אחיינו אבשלום, הוא הושיב בביתו את ההיסטוריון י. יערי-פולסקין, וזה כתב אצלו את הספר "חולמים ולוחמים" ובו גם פרק על אבשלום גיסין. ברשימת ביקורת על המהדורה המחודשת של הספר, בהוצאת מ. מזרחי בשנת 1964, כתבתי:
המהדורה הראשונה הופיעה, כפי המסופר בהקדמת הספר, בפתח-תקווה בשנת תרפ"ב (1922) בסיועו של האיכר זלמן גיסין (אשר אחיו, משה גיסין, היה בעליו של מלון גיסין ["הירקון"] הידוע. על "סיוע" זה שמעתי בזמנו מבני משפחתי [אברהם גיסין]: "הוצאת הספרים של זלמן גיסין נוסדה, התחילה בפעולתה ונתחסלה – עם ספרו של יערי-פולסקין אשר גר לצורך כתיבת הספר והוצאתו כמחצית השנה בביתו של [אבי זלמן] גיסין בפתח-תקווה, ואף אסף שם את החומר לכתיבה. ו'הוצאה' זו, שהיתה כנראה היחידה שקמה אי-פעם בפתח-תקווה, כל מטרתה לא היתה אלא לאפשר לסופר את צאת הספר בדפוס מבחינה כלכלית." ("למרחב", "משא" 25.9.1964).
אשתי הראשונה ענת פיינברג ירשה את הכרך המקורי בפורמאט הגדול מסבא שלה גרינגרד, ואילו בי היה תלוי הדבר הייתי נשאר נשוי לה רק בזכות "חולמים ולוחמים". יצאו כמובן עוד ספרים ופרסומים בפתח-תקווה במהלך מאה עשרים ושמונה שנות קיומה, רובם במסגרות ציבוריות ועירוניות, כגון כרכי מאסף סופרי פתח-תקווה "קטיף" בעריכת י"צ שרגל וי. חנני, (וכן שוכנת בה הוצאת הספרים "לילך"). אם יש או היו בה הוצאות ספרים נוספות, אנא, כיתבו לנו ונציינן.
ספר חדש יצא לאור
בין העצים הירקרקים
עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין 1918-1939
מאת: עדינה בר-אל
דבר המו"ל: הספר יצא לאור בהוצאת "הספרייה הציונית" של ההסתדרות הציונית העולמית ו"מכון דב סדן" באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מבוסס על מחקר רב שנים של ד"ר עדינה בר-אל, חוקרת, סופרת לילדים ולנוער וראש החוג לספרות במכללה האקדמית "אחווה". הספר דן בחיי היהודים ובתרבותם בפולין בין שתי מלחמות העולם, כפי שהם משתקפים בעיתוני ילדים ונוער ביידיש, בעברית ובפולנית. זוהי תרומה חלוצית, מקורית ורבת עניין, לחקר ספרות הילדים על גילוייה הדו-לשוניים ביידיש ובעברית, המתועדת היטב והנבדקת בצורה יסודית מבחינה טקסטואלית.
הספר מכיל מידע רב בתחומים הבאים: החינוך היהודי לגווניו בפולין ובארצות אחרות; תולדות ספרות הילדים ביידיש ובעברית; תולדות עיתונות הילדים העולמית והיהודית; עיתון הילדים כמקור ספרותי, כמעצב פנאי, כסוכן תרבות וכמעביר מסרים ותכנים; הקשרים בין הקהילות היהודיות ברחבי העולם באותה תקופה; מצבם של היהודים בפולין ובארץ-ישראל במחצית ראשונה של המאה העשרים; יחסם של היהודים לפולין, לגרמניה ולארצות אחרות לפני מלחמת העולם השנייה.
בספר כלולים מפתחות מפורטים עם שמות של אנשים, ארגונים, כתבי-עת ויצירות ספרות בעברית וביידיש. משובצים בו מעל תשעים צילומים ואיורים מתוך מאות גיליונות עיתונים, שאותרו בישראל, בפולין ובארצות הברית.
הכרך, בן 550 עמודים, מוצע למכירה במחיר מוזל: 75 ₪ כולל מע"מ ודמי משלוח בארץ. להזמנות נא לשלוח צ'ק אל: עדינה בר-אל, מושב ניר-ישראל 9, מיקוד 79505.
לפרטים נוספים: adibarel@013.net.il
תגובות ראשונות
אהוד יקר,
הספר "בין העצים הירקרקים" הוא ספר נפלא. מצאתי בו עולם ומלואו: סקירה של תחילת העיתונות לילדים העולמית, העיתונות בפולין, העיתונות העברית, היידית והפולנית במחצית הראשונה של המאה העשרים. יש בספר סקירה בהירה ומעמיקה של מוסדות התרבות והחינוך היהודיים בפולין ומידע מרתק על האישים והאירועים שהעסיקו את עיתונות הילדים והנוער של אותם ימים. האפרט של הספר מאוד מפורט ומאוד יעיל, והופך אותו לספר יען מעולה. אני מצטרף בחום לממליצים על הספר.
בברכה,
משה גרנות
לעדינה היקרה,
הספר התקבל אתמול וכולי השתאות. איזו עבודה עצומה, איזו בקיאות וכמה ידע. בייחוד משכו את ליבי שירי הילדים ביידיש ותרגומיהם לעברית. הרי זו כמו הצצה לעולם שהיה, וגם אפשר לגנוב פה ושם, אם רוצים לשלב שיר ילדים ביידיש ברומאן מן העבר.
שלך,
אהוד בן עזר
מדוע היהודים תמיד אשמים?
שיר בעקבות העיתונים מאת חיימקה שפינוזה
העיתונאית מלאני פיליפס דיברה על
העוינות לישראל בתקשורת הבריטית
כחלק ממשבר כולל בחברה הבריטית
משבר של ביטחון עצמי בגלל
תחושת החרטה הפוסט-קולוניאליסטית
והמלחמה הקרה שגרמו להתמוססות ערכה
של עצם ההזדהות הלאומית והתוצאה היא
אווירה הדומה לימי ויימאר והתכחשות
לסכנה האורבת למערב במאורעות 1936-
1939 הקימו הבריטים משטרת רכבות אשר
אנשיה הגנו על המסילות מפני מחבלים
ערבים אברהם כהן (1919-2006) נקרא
להדריכם במורס ובאיתות-ראייה הוא
התרשם אז משיטת הבריטים להרתיע
מחבלים: שניים מנכבדי כפר סמוך למסילה
היו נקשרים אל קדמת הקטר.
נס גדול אירע בבית החולים "ביקור חולים"
לסופרנו המיוחד מר סופר נידח נודע הסיפור הבא: בית החולים "ביקור חולים" בירושלים סובל מאי הספקת מזומנים כרונית מהאוצר, כחלק מעסקה להבראת בית החולים, וזאת למרות הבטחות חוזרות ונשנות, וכיאה לבירוקרטיה השולטת בחיינו.
לבית החולים הגיע לפני כשבועיים ימים הרב המפורסם יצחק כדורי, וכחלק מהתפקיד הלך מנהל בית החולים אליו ואל מקורביו לוודא כי הרב מטופל כהלכה. עוד הם מדברים, ואחד המקורבים לוחש לרב כי הנ"ל זקוק לברכה, ומוסיף, אף מבלי לשאול את בעל הדבר, כי הוא זקוק לברכה בנושא כספים המגיעים לבית החולים.
והרב, ביד עטורה אינפוזיה, בירך במלמולו הידוע, שלא כולו קוהרנטי, ומנהל בית החולים (שמעריך את הידען הגדול אך לאו דווקא מאמין בברכות) הלך לענייני היומיום.
רבע שעה מאוחר יותר, במשרדו, מצלצל הטלפון מאיש האוצר השואל אותו למספר חשבון הבנק שאליו יוכל להעביר את הכסף שאושר לו באותו היום. כמובן שמנהל בית החולים הופתע עד מאוד, ושמח לספק את הכתובת שאליה יישלח הכסף שיאפשר לו לשחרר משכורות וכספים לספקים שבית החולים חייב להם זה חודשים אחדים.
רק באותו הערב עשה חשבון וחיבר בין האירועים – מה היה ראשון ומה היה שני. מקריות או נס?
והוא לא היה יכול להחליט.
גלוש בבקשה ב"קשתות"
מנהלת אתר האינטרנט "קשתות", "קשת החדשה" והנהלת עמותה עברית לתקשורת מבקשות להסב את תשומת-לבך לקיומו של האתר WWW.KESHATOT.ORG, להזמינך להיכנס אליו לעיתים מזומנות, לשלוח אליה חומר מכל סוג שכלול במפת האתר (וגם מסוגים אחרים!), ולפרנס אותה בתגובות שתוכלנה לשפר את איכותו ולהיטיב את סיכוייו.
אהרן אמיר
עורך "קשת החדשה"
כעומק הירידה כן גודל הפרס
אהוד שלום,
יישר כוחך על דבריך [גיליון 111] אודות זוכה פרס א.מ.ת, שלא הצליח לכתוב דוקטורט וקיבל פרופסורה (על מה בדיוק? היכן רשימת מחקריו הדגולים?) – והוא יושב שנים בארה"ב ומקבל פרס בישראל. מעניין במה זכה? מי זיכהו? מלחכי פינכתו? או אולי כספה של הגברת העשירה מן האי?
שלך,
צבי מ.
"ראיתי חמור מפליט גחלי אש מהתחת!!"
לאהוד שלום רב,
תודה לאל שלא תש כוחך מלכתוב הלאה והלאה וגם לפעול בכל מיני עניינים. כל הכבוד. בעניין הפרופסור שעוסק בספרות [גיליון 111] ולא קראת ממנו מאומה וגם לא הבנת את הנכתב והנקרא, הריני להפנות אותך לסיפורי ש"י עגנון אשר לא חסך את שבטו מה"חוקרים" למיניהם, ובעיקר אלה שעסקו בספרות ולא רק הם.
ושנית, מתפלא אני עליך שאתה מביע ספקות בסיפור של השיט בסירת גומי במשך שבועיים בים התיכון כדי להגיע לארץ-ישראל המנדאטורית. כנראה ששכחת שאתה חי באוריינט. כאן "כּוּלְלְוּ מאשי" – כלומר, הכול הולך, ולא צריך ביקורת ובדיקה בציציות.
ומעשה מפי אבי עליו השלום, והוא מתרחש בבית-קפה בגדאדי. בתי הקהווה שם מהווים את המרכז החברתי ובהם מתקיימים כל המפגשים החברתיים והעסקיים והם משמשים גם מקום בידור, ובדרך-כלל מתאספות בהם חבורות של לקוחות באותן פינות קבועות להן, וכולם מכירים כמובן את ההווי ואת הכללים של המקום.
יום אחד מגיע חג' מחמוד למקומו הקבוע, ואחרי ברכת האהלן וסהלן הרגילה מפי הג'מאעה, ומה נשמע וכיוצא בזה – פונים למחמוד, הידוע כאיש סיפורים, ומפצירים בו שיספר משהו.
והוא עונה: "ואללאהי, לא בא לי היום, הראש שלי ריק."
והם שבים ומפצירים: "ספר, ספר משהו, אפילו שיהיה חצי שקר."
נאנח מחמוד ומתיישר במקום מושבו ומתחיל: "יום אחד, ואני מתהלך ברחובות דמשק... ראיתי חמור מפליט גחלי אש מהתחת!!"
כבר בשמוע אנשי החבורה את קצה תחילתו של הסיפור, פרצו כולם בקריאות: "אללה אכבר! אללה אכבר!" – בהרגישם שיש כאן משהו עסיסי במיוחד. וכולם הקשבה.
פתאום קופץ אחד חדש, עול ימים, שעדיין לא הפנים את כללי המקום ומנהגיו, ושואל:
"סליחה אדוני, תגיד, והזנב של החמור לא נשרף?!"
ואז כולם מהסים אותו ב"הששש, אוּסְכּוּת יא ג'חש, שתוק יא חמור, תן לסיפור להתגלגל... "
מה ההבדל אם הסירה היתה מגומי או מפח, רפסודה או סירת דייג, ואם המסע נמשך חודש וחצי או רק שבועיים? תן לסיפור להתגלגל!!
בברכה,
יעקב זמיר
נ.ב. דעתך על סרטו החדש של וודי אלן תואמת במלואה את שלי.
שולה וידריך: להציל את מלון "ירושלים"
אהוד שלום,
אני כותבת לאנשים היכולים להשפיע ולהציל את מלון ירושלים במושבה הגרמנית, ברחוב אוארבך 6 [ביפו].
לפני שבוע קרס בית ברחוב שלוש; הוא לא היה ארמון אבל היה אופייני למרקם של נווה צדק. כעת נרתמים לשחזרו תוך חיפוש אחר תיעוד צילומי.
לעומת זאת מלון ירושלים הוא ארמון המהווה ציון דרך בתולדות ההתיישבות האמריקאית ביפו. הוא הוקם על ידיי האחים דריסקו בשנת 1867, והיה אמור לשמש את הצליינים שיעשו דרכם מיפו לירושלים. המתיישבים הגרמנים הטמפלרים, שהתיישבו במושבה לאחר שניטשה מאמריקאים, שינו את שמו וסימנו את החדרים בשמות הנביאים. הם הפכוהו למלון הטוב ביותר בכל האזור, והתיירים שהגיעו לארץ-ישראל העדיפו להשתכן בו. הבעלים, ארנסט הרדג, השקיע מאמצים בהקניית ציביון ורמה אירופאיים; הוא אף התמנה לסגן הקונסול האמריקני ביפו, ועובדה זו השפיעה על אורחים רבים שהגיעו מאמריקה.
בזיכרונות נוסעים הוא מתואר כך: בהיכנסנו ראינו בעונג רב, שהדגל האמריקאי מתנופף מעל לראשינו... אך מוזר בעינינו שהקונסול האמריקני מגיש את צלחותינו לשולחן..."
מעל הכניסה שרדו כתובות ברכה, מרצפות שטיח באולמות, ציורי קיר בחדרים, גמלון משונן בסיומת הגג, ועוד אלמנטים המקנים לו מראה של ארמון, אלמנטים המונצחים אפילו בארכיון האמריקאי שבאתר האינטרנט.
לבית יש עוד סיפורים היסטוריים רבים אך ספק אם נוכל להנציחם כי הוא במצב רעוע ביותר וגורלו עלול להיחרץ בסופת הגשמים הבאה.
מה שקרה אתמול בעמונה מחזק את אהוד אולמרט
ואת תנועתו "קדימה"
החמאס משהה כנראה את גל הפיגועים הבא כדי שלא להפריע לעובדי האלילים מעמונה, ומיישובי החמס הדומים לה בגדה, לגלגל בבעיטות שוטרים ישראליים ולתת דרור ליצריהם הקמאיים שמלפני תקופת המונותיאיזם. חובשי כיפות אלה, חלקם ודאי משתמט מהשירות הצבאי וחלקם נפסל וייפסל לשירות לאחר הרקורד שצברו במלחמם נגד משטרת ישראל וצה"ל; מה חשבו מנהיגי הפורעים מגזע המתנחלים, שבהופעתם האחמד-טיבית והעזמי-בשארית הם מחזקים את כוחם האלקטוראלי? יכלו לחסוך לעצמם את הפציעות הטכניקולוריות כי הם רק חיזקו את מעמדו הציבורי של אהוד אולמרט ושל מפלגת "קדימה", והמשיכו כדרכם להשניא את עצמם על מרבית העם הישראלי, המזדהה עם הצבא והמשטרה ולא עם פורעי החוק.
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק ארבעים
האם נישקת עֵז? איה בירושלים. הפר שכמעט והרג אותי. הפסקת גלידה
לא רחוק הייתי מדריסה ברגלי פר מיוחם השועט בדרכו אל הרפת.
חצר הפרים היתה האזור המסוכן ביותר באחוזת פלז. היה לפרים מדור בקצה המערבי-דרומי של האורווה. דלת-ברזל אטומה בקיר-החומה סגרה על המעבר לחצר הפרים, שהיתה גדורה צינורות-ברזל ועמודי-ברזל עבים וחזקים. את המִכלאה הזו, לרגלי החומה, במורד-כלשהו של גבעת האחוזה, היה אפשר לראות ממרחקים. תמיד הסתובבו בה שני פרים מבוגרים מגזע הולנדי, מנומרים כתמי שחור-לבן וחחים באפיהם. לעיתים היה פר צעיר מסתובב עימם בבוץ המסריח ולועס ומעלה גירה ומחכה בסבלנות ערמומית ליום שבו יִכְבד משקל גופו כשלהם ויוכל להשתתף עימם במלאכת ההרבעה של כשבעים עד מאה הפרות שהיו ממתינות בסבלנות ברפת הגדולה, זו שצורת רי"ש לה ומקומו בקצה הצפוני-מזרחי של חצר החומה.
אלה היו ה"חיות" המפחידות ביותר שהִכרנו. גם כיום קשה לי לכנותם – בהמות, כי למילה בהמה יש איזה צליל כנוע וצנוע שאינו הולם כלל פר הרבעה. אמנם ידענו כי מי שתופס את הפר בחָח, זו טבעת הברזל התקועה באפו, בקרום-הבשר הדק שבין נחיריו – יכול להשתלט עליו בקלות – כי הפר הפראי ביותר נעשה חסר-אונים כאשר מושכים אותו בנקודה רגישה זו שבפניו. אבל לך תפוס גוש-שרירים כבד שכזה באפו! – היינו מתקרבים בלב חרד אל גדר-הברזל של המִכלאה ומתבוננים בהם והם משיבים לנו מבט ערמומי כלשהו בראש מורכן, כמפתים – נסו רק להיכנס, ונמעך אתכם אל העמודים או נשקיע אתכם בנגיחת-ראש בתוך עיסת הזבל השחור, הבוצי, אשר בה אנו בוטשים יום אחר יום ברגלינו.
מעודי לא ראיתי מבט ערמומי ומסוכן שכזה בעיניה של פרה. הבדל אופי ומזג מוחלט שכזה בין זכר ונקבה מאותו מין לא פגשתי מעודי. להפך, באיזו סבלנות היתה עומדת פרה, גם בשעת לידתה, וקרום-השִלייה הלבנבן, התפוח ככדור, בולט מאחוריה והיא גונחת וגועה וזה אינו זז כמעט. באיזו סבלנות היא מניחה לרופא הווטרינר לשלוח יד פנימה אל תוך רחמה כדי לבדוק את מצב ההמלטה. וכמה היינו חרדים על כל פרה פן תמלא כרסה בעשב רטוב ותתנפח ויהיה צורך לתקוע סכין בבִטנה כדי לשחרר אותה מן הגזים ולהצילה.
גם את חביבה, העז הלבנה שלי, שחיבבתיה והייתי מלטף אותה ומנשקה על לחייה ומדגדגה בגרונה ומניח לה ללקק מלח מכף-ידי ומושך בשובבות בִּזְקָנה וגוזם במזמרה את ציפורניה – הייתי בודק שבע פעמים ביום ומקיף את ביטנה ולוחץ מעט ומאזין בהצמדת אוזן – אולי התנפחה והתקשתה מאכילת עשב רטוב שאני ברשלנותי הנחתי לפניה? וחס-ושלום יהיה צורך לקרוא לווטרינר דוקטור פרבר שיתקע סכין בכרסה? – דבר שלא קרה אף פעם, תודה לאל. אבל אני, החבר הצעיר ביותר בסניף המקומי של "עזיזה", אגודת מגדלי עיזי-בית בישראל, אני שקיבלתי ספרון עם תמונת עז לבנה על כריכתו ופירוט כל הטיפולים והפגעים האפשריים – הייתי חרד, חרד מאוד, לשלומה.
ולא פעם הייתי מדבר באוזניה שעה ארוכה על צרותיי ועל אהבתי הנכזבת לנלי, והיא היתה מניעה כלפיי באוזניה כמגרשת זבוב, וכאילו היא מחייכת אליי בעינה הלבקנית, הנִראית מצד פניה הקרוב אליי. וכששואלים אותי לפעמים איך זה שאני יכול להרצות כמעט בפני כל קהל ואין בי שמץ של אימת-ציבור, אני עונה: "מי שהִרצה בילדותו בפני עיזים כבר יש לו ניסיון עם בהמות!"
לאחר שנים, ואני כבר סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי שוב את איה שנעשתה יפה עוד יותר בעורה השחום, האשכנזי והמשגע, ובעיניה הכחולות, כן, עדיין היתה כלחמנייה טרייה, ונדלקנו. לא אהבתי אותה אבל נדלקנו.
בימים הרחוקים ההם לא היו סרטי פורנו זמינים, לא היה פחד איידס, ומין מזדמן בפגישה ראשונה, או לפחות מזמוז רציני בלי חדירה – היה מתרחש לעיתים קרובות אפילו באמצע היום אחרי ארוחת-צהריים של קציצת דג פילה ומרק קלוש במֶנְזָה שברחוב מַמִילָא, כאשר מן האצבעות נודף עדיין ריח דג ותבשיל זול, ומתמזג בהמשך עם ריח הכּוּס.
היה זה כמעט עלבון לסטודנטית שהסכימה לבוא לחדרךָ, אם במשך ישיבתה אצלך לא ניסיתָ לתקוע בה מבט חודר שלעיתים גם הצליח לפעור מולך את עיניה הנוצצות במין הרשאה רטובה ואילמת להתקרב אליה, אם לא למטה מזה.
היו שהתמסרו בהנאה גלויה והיו שהגיבו כאילו רק גופן נוכח בחדר. יַעֲנִי, קדֵשוֹת מעוּנות. ומי בכלל חשב על הטרדה מינית? להפך, מי שלא ניסו להשכיב אותה חששה שמשהו פגום בה וחשה עצמה דחויה, מה-זה דחויה – חוּי דחויה! – היתה מטפלת במראה החיצוני שלה עד כדי הגזמה. פנים. בגדים. חזייה מרופדת. אני עצמי, רק מטוּב-לב בעלתי מבוגרות ממני וגם מכוערות, מָמֵש טבלתי והשרץ בידיהן ומעולם לא הברחתי מישהי ולא ברחתי ממנה בתואנה של שלשול, כפי שנהג דודי אלכס בנשים שלא נשאו חן בעיניו.
ואיה, למרות שלא אהבתי אותה וגם היא לא החשיבה אותי מי-יודע-מה בתוכניותיה לעתיד – אבל כנראה ששנינו היינו אז בתקופה קצת נואשת ודחויה כל אחד בחיי האהבה שלו, בודדים במֶנזה אותם צהריים עצובים, כורעים תחת עומס עבודות סמינריוניות משעממות ושיעורים שמייבשים את השכל –
אבל איה, טרייה וצחקנית כתמיד, וכאילו טיפות זרעם של כל הגברים שעימם התעסקה לא באו אלא לרענן ולהעניק נעורֵי-נצח לעורה הקטיפתי וללחייה החלקות –
ונאחזנו זה בזה בחדרי (שהיה לא רחוק משם, ברחוב עקיבא 4), ובעברנו המשותף, ולא פסקנו להעלות זיכרונות משעשעים מהמושבה גם כבר כשהיינו ערומים לגמרי, ואחרי מקלחת בסבון-כביסה, שלא חדלתי להשתמש בו כל ימיי כדי לשמֵר את ריח המושבה, ואיוֹנֶת החזיקה את האבר שלי ושִפשפה אותו כשהיא מתפוצצת מצחוק:
"אתה זוכר איך התנודד לו הזין השחור, למוכר-הביצים הערבי הזקן שכרע מולנו?"
והרפתה משלי כשהיא מכה בו קלות ועוקבת איך הוא מיטלטל מצד אל צד.
"בֵּייד! בֵּייד! חַמאמַה!" חיקיתי את הערבי כשאני ניצב על ברכיי ומפציר בה לנשק לי את הביצים.
איה יקרה ומצומקת, השנים לא היטיבו עימך. סלחי לי על גילוי הלב. אני מבטיח לך שאיש לא יזהה אותך בדפים האלה.
איה על ארבעתיה ופניה טמונות במבושיי הנודפים ריח סבון-כביסה, עושָׂה בהם כחפצי. ליטפתי את שערותיה הדבשיות, אף הן בריח סבון-הכביסה, את גבה החלק ללא מתום, את עכוזה הבהיר שכמו שמר עדיין את כל בתוליותו מאז ניסה גיורא להשחיל בו לעינינו את הזרג על החול בצריפון הירוק של תחנת "אגד" ומאז ירדה כף-ידו של דוקטור קסלר על גבה עד ששרטה לה את פי הטבעת ולדבריה נגעה לה בקקי.
"אתה זוכר את חַבִיבָה הלבנה שלך?" הִמהמה מבין אשכיי, "בוא נשחק בעֵז ואתה!"
"מה זה?"
"עֵז, אני, ואתה, אוּרי!"
והיא הרפתה מתותחִי המוּטס על שני גלגליו שנותרו תלויים באוויר כְּלִפנֵי נחיתה, נִשארה על ארבעתיה, ואני ירדתי לצידה והתחלתי ללטף את צווארה ולנשקה על לחייה ולדגדג לה תחת הסנטר. איה נשאה ראשה כלפי מעלה ונהנתה עד שהשמיעה קולות הנאה של עז הולנדית לבנה שמעלה גירה וצוחקת, ואני שאלתי אותה אם היא רוצה ללקק גרגירי מלח-גס מכף-ידי כמו שאהבה מאוד חביבה בדיר שלה, והיא אמרה שתודָה לא, הספיק לה "ללקק לי את הבֵּיצוֹת."
ואחר-כך חלבתי אותה בתנועת האצבעות שבה הייתי חולב בוקר וערב את פְּטַמות עטינֶיהָ הוורודים והמנומרים כתמי שחור של חביבה. תופס בשד בין אגודל לאצבע ומכווץ בזו אחר זו את שאר האצבעות בתנועת מניפה נסגרת כלפי מטה, וכך סוחט פעם פטמת ימין פעם פטמת שמאל הנתונות בשתי כפות-ידיי – עד ששדיה התקשחו ממש כתותחִי ולא יכולתי להמשיך לחלוב לה.
"חבל שאני לא שומעת את סילוני החלב הדקים מצלצלים על דופנות סיר האמאיל שלכם מתחתיי ונבלעים בקצף הלבן, שממנו אימא שלך היתה עושה גבינה נהדרת," צחקה, מגוּרה, ותפסה באצבעותיי הסוחטות אותה, כמבקשת להרגיש את שדיהָ-שלה דרכן, "אוי כמה הייתי רוצה להניק אותך!" גִרגרה, "כמה אני מתגעגעת לגדיים שחביבה שלכם היתה ממליטה באביב, לריח שלהם, אתה יודע מה? בוא נשחק עכשיו בעז דורשת ותיש מיוחם ונגיד שהיית סוחב אותי כל סתיו לאדון פסילוב, אבא של נָתִי [לימים אלוף נתי שרוני]! אוֹי כמה שאני מתגעגעת..."
"מה, אַת התיש?"
"לא, אני העֵז שלך, טֶמְבֶּל! בוא נעשה זיון אמיתי של בני-המושבות!"
"כמו במֶסְחָה? שהורידו את הקָנְדוֹנִים רק אחרי שלושה ימים כדי שהעירונית ששכבה איתם לא תיכנס להריון?"
"תפסיק שטויות. אמרתי של בני-המושבות! ושילכו לעזאזל האמיגראנטים! אני רוצה אותך כמו תיש על עז! אני רוצה שתמלא אותי חלב מהביצים שלך!"
הרבצתי קול חרחור מיוחם מהאף כמו שזכרתי את התיש של פסילוב, ועליתי על איוֹנֶת מאחור.
"אל תפחד, אני לא בימי הביוץ שלי," הסבה ראשה לאחור כלפיי, כשאני שוקע לא רק בַּכּוּס הלועס שלה אלא גם בעיניה הכחולות, "אתה יכול להזריע אותי בלי חשש."
"עיזים לא מדברות על ביוץ, עיזים עושות מֶה… מֶה…"
"מֶה... מֶה... מֶה... רק לא בתחת, בבקשה... בהמות דקות לא עושות בתחת, נמאס לי מֶ... מֶה... מֶה..."
התפעלתי מהידע שלה בִּלשון המקרא ובתאוותיהם הנלוזות של הגברים שהיו לה, והנחתי שתי ידיים קשות על שכמה כמו תיש את גפיו הקדמיות. "סליחה שאני לא מסריח כמו התיש של פסילוב בתקופת הייחום."
"זה בסדר. מֶה... מֶה..."
"בפעם הבאה אשׂים לך על הראש גבינת צאן, כי מוסיפים להן באופן מלאכותי תמציות המחקות את הסירחון הנודף מגופם ומאשכיהם של התיישים בעונת הייחום."
"לא תהיה פעם הבאה. מֶה... מֶה..."
המחשבה שאני בא עליה כדרך תיש בעז החזיקה אותי בתוכה הרבה יותר, אני חושב, משהיה מחזיק התיש של בֶּרְל פּסִילוֹב (שקיבל מאיתנו תשלום) בחבִיבָה שלי. מעולם לא הרגשתי כל-כך תיש, נחרתי לתוך אוזניה של אַיוֹנֶת, והייתי שעיר-עיזים, והייתי אל יווני עם ראש תיש, ויכולתי לבעול עדר, את מכלאות הצאן של הסטודנטיות פעורות הפות הפועות אליי מכל הפקולטות ודורשות: "מֶה... מֶה..."
קטונתי מדעת אִם עֵז מגיעה לאורגזמה, אבל נִראה שהמחשבה עליי כתיש הועילה מאוד לאיה. וכשסיימנו תפסתי בידי השמאלית את שני קרסוליה, קרוב לכף הרגל, והרמתי אותם גבוה כשהיא נסמכת רק על ידיה, והתחלתי לשפשף בכף-ידי הימנית את גבה בתנועה קבועה מלמעלה למטה, רק מלמעלה למטה, לכל אורך הגב, מלמעלה למטה, כשאני טופח וסוטר מדי פעם על שיפולי-גבה ואחוריה המורמים –
ועקביה המפונקים ורכי העור נוגעים-לא-נוגעים בשפתיי –
"מה אתה עושה, משוגע?"
"מה שבֶּרְל פסילוב היה עושה לחביבה העז שלי אחרי שהתיש גמר – כדי להיות בטוח שֶהַדוֹזָה [המנה] שקיבלה תְעַבֵּר אותה – "
ומרחתי לה את התחת ושיפולי הגב בשִיוּרֵי טיפות הזרע כדי שלא תתקמט.
איה, איוֹנֶת, למרות שאהבתי את נלי, אני מתגעגע אלייך! – עומד לי כשאני נזכר בך.
ניסיתי להתקשר איתך עוד פעם-פעמיים, כשהרגשתי תיש מאוד. ויום אחד ראיתי ב"הארץ" מודעה שהתחתנת. תגידי, הבת שילדת אז היא גדייה שלי?
אחייני שפגש את בתך בצבא סיפר שאלונה דומה לי ומסר לי דרכה דרישת-שלום ממך אליי, לתיש. (מה תיש? היום אני גבינה!)
הוא גם ראה אותך פעם, כשביקר עם אלונה בביתה, ואמר שאת נראית זקנה מאוד. ומקומטת כולֵך. אוֹי וֵי.
בבוא העת להזריע פרה היו נסגרים כל הדלתות והשערים בחצר-החומה של האחוזה ובקומותיה התחתונות. במדור הפָּרים, שמשום-מה המשיך להיקרא כל השנים על שם דודי ההולל "חצר אלכס" – היה נפתח שער נמוך עשוי צינורות-ברזל הפונה פנימה אל החצר, ופר אחד היה שועט בנתיב אלכסוני לאורך כל החצר הפנימית, חולף על פני מגדל המים העשוי בטון שבמרכזה ונבלע בפתח הרפת. שם בפנים חיכתה לו בתא מיוחד, מוקף צינורות-ברזל כך שלא היה אפשר לה לזוז ממנו – הפרה המיועדת-להרבעה. את הדרך חזרה היה עושה כנִראה רגוע יותר, כשהוא מובל בחח.
יום אחד אחר-הצהריים נכנסתי לחצר האחוזה, התחומה בחומה גבוהה המסויֶדת בחום-כתום (כך היו צבועים בתי האחוזות של האצילים בהונגריה, שממנה עלה סבי, בצבע הזה סייד את ביתו במושבה, וממנו הושפע דודי אלכס שבנה את האחוזה עבר אדון פלז הזקן). באתי עם גיורא כדי ללקק את גלידי קרח-השמנת מן הסֶפַּרָטוֹר הצורמני הפועל במחלבה שבקומה הראשונה, מתחת לדירתו הגדולה של אדון פלז.
משום-מה השתהיתי קצת מאחורי גיורא, שכבר את חצה את החצר ונכנס למחלבה, והנה לפתע אני מבחין באיזו דממה מוזרה מסביב, כאילו אני יחידי בכיכר ענקית, סגורה, ומהקצה שלה שועט למולי גוש של פר מתנשף, שנחיריו רוטטים ונוטפים מים וכתמי עשב לעוס, ומישהו שרץ אחריו, כנהוג, צועק אליי מה אני עושה פה ומזהיר אותי לזוז הצידה מנתיב הזיונים של הפר –
התחלתי לרוץ אך הפר רץ מהר ממני. כל זה נמשך אולי שניות אחדות – וכשהגעתי קרוב למגדל המים, אשר בבסיסו המרובע היתה קבועה רצפה וסביבה מעקה-אבן נמוך – הִטלתי עצמי בבת-אחת לרגלי המעקה מבחוץ, שוכב ונצמד אליו, ובעוד רגע רעדה האדמה שעליה שכבתי ועלה לעומתי אבק פסיעותיו של הפר השועט, אשר אילו סטה רק סנטימטרים בודדים ממסלול ריצתו המיוחמת היה מועך אותי כליל ושובר את עמוד שִדרתי.
קמתי.
סוּפת הפר כבר נבלעה בפתח הרפת המוצל. גיורא התבונן בי ואמר:
"מה קרה לך?"
אבל אמר זאת באורח סתמי, כאילו לא הבין כלל מאיזו סכנת מוות נחלצתי. ואולי זה פשוט לא היה כל-כך איכפת לו. גם אף אחד אחר לא ניגש אליי, כאילו איש לא נמצא סביב או לא הרגיש במה שקרה.
ויותר לא דוּבּר על כך בשום מקום ואיש לא ידע, גם לא אבא. עשרות שנים חלפו מאז הרגע ההוא ועדיין אני זוכר הכול, פרט אחר פרט, ולא סיפרתי את הדבר לאיש עד עצם היום הזה.
ניערתי את האבק מבגדיי ונכנסתי עם גיורא אל המחלבה ללקק את ה"גלידה" של גלידי-השמנת. ואם טעמת פעם מעדן שכזה אחרי שפר-הרבעה כבד ומהיר ניסה לדרוס אותך – ודאי תבין מדוע אני מוכרח עכשיו לעשות הפסקה וללכת אל המטבח ולהוציא מתא-ההקפאה מנה נכבדה של גלידה ו – ו –
"אנשי מדע!" הפטיר אבא בבוז, בטרם הסתלק, בסוף הפרק הקודם.
יצאנו שנינו מבויָשים והלכנו, ובדרך הצטרף אלינו גיורא אשר היה סקרן לדעת מה עלה בגורל הפצצה, ושלושתנו עלינו בשתיקה על צלע הגבעה, מחוץ לחומה המקיפה את חצר האחוזה של משפחת פלז. שם, בצד הצְפוֹן-מזרחי, השתרעו בריכות בטון מרובעות אשר אליהן זרמו מי-הזבל מן הרפת. המים השחורים רבצו על עומדם במין דממה מסריחה וחלקה כראי, והשמיים נשקפו בהם שחורים אף הם. מכלאת הבקר גבלה בבריכות, ופרוֹת כבדות-מראה, רובן הולנדיות מנומרות כתמי שחור ולבן, ואחדות גם בחום-אדמדם, דמשקאיות, דִשדשו בה, מתיזות בוץ ורפש על כרעיהן. טיפסנו ועלינו במגדל-עץ רעוע שהיה בנוי בלב הבריכות, ואליו הוביל מזח צר שהפריד בין מים למים. עמדנו והסתכלנו סביב.
"כאן מסוכן," אמר צבי בסיפוק, "ומהמים האלה אפשר להוציא גז מרעיל ו – "
רכבת-משא הפליגה לעבר תחנת רָאס-אִל-עֵין, ולכל מלוא העין נראו שדות, פרדסים, וחומת האיקליפטוסים הרחוקה אשר על גדות הירקון.
"אתה חושב שנוכל יום אחד לייצר באמת אבק-שריפה?" שאלתי.
"למה לא?" אמר צבי, "אבל אפשר לפוצץ גשרים גם אם קודחים בהם חור ומכניסים לתוכו יתד של עץ ושופכים עליה מים ואז – "
"אני," אמר גיורא, "נמאסו עליי כבר כמו צנון כל המשחקים-שבדמיון שלכם. אבל אם אתם רוצים להקים קבוצת כדורגל – "
"טוב," אמר צבי, "זה רעיון מצוין. ואפשר גם לבנות סירה ולשוט בה על פני הירקון – "
ואני שתקתי.
קמה קבוצת כדורגל ולי קנו כדורגל פרטי עשוי עור ריחני שאותו הייתי מְשַמֵן ומבריק, ועימו משאבה לנפח את ה"פנימי", ושרוך-עור לקשור מעל לַפִּיָה – אבל אני לא השתגעתי להניח לכל ילד לבעוט בכדור שלי ולפצוע בו שריטות, ולכן שיחקתי בו לרוב לבדי, והייתי מלטף אותו ונהנה ממגע עורו הצהבהב. ועד מהרה עזבתי את קבוצת הכדורגל של גיורא, אך שמרתי עד היום תצלום של כולנו בגופיות עם הכדור.
היה לי יותר טוב לשחק עם עצמי בממלכת הפְּלַסטֶלִינָה ולקרוא ולבלוע ספרים בכוח ריכוז שהיה מעצבן את שאר בני-הבית, כי בהיותי שקוע כך בספר, לא הייתי שומע כלל שמדברים אליי, או שהייתי עונה בלי מחשבה תשובות שלא לעניין ובלבד שיניחו לי. ובני-ביתי כיום אומרים שכנראה דבר לא השתנה בי וכזה חירש-לְמַה-שלא-מתחשק-לו נשארתי מאז ועד עתה.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק ארבעים ואחד: "יש לך אִישׁוֹ?" בערוגת הגזר. "התדעי אהובה כי אני דון קישוט הוא – "
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
חינם, 2006
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005)
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב)
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה, "פנחס מן האדמה", מתוך ספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,
והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!
גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25", חינם לכל המקדים לפנות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום, 2006
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
10 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
כתובת לכל הפניות וההזמנות, בתשלום מראש הכולל גם דמי משלוח בדואר: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
מודעה
ספרי אהוד בן עזר לרכישה בהוצאת אסטרולוג, טל. 03-9190957
או באמצעות הזמנה מיוחדת בחנויות ספרים נידחות
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם"). * "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי"). * "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). * "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי). * "המושבה שלי" (רומאן מושבה פיקאנטי). * "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). * "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). * "חנות הבשר שלי" (רומאן בשרים פורנו-פיקאנטי). * "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עיון, עדות ורכילות פיקאנטית). * "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים).
כל ספר בהזמנה ישירה מ"אסטרולוג" ב-30 ₪
כולל דמי משלוח בדואר