| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 113
תל אביב, יום שני, ח' בשבט תשס"ו, 6 בפברואר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון:
מה שקרה בעמונה מחזק את אהוד אולמרט ואת תנועתו "קדימה"
נוער הגבעות והמכינות תורם מזה עשור יותר מנחלאי עין-גדי ושאר ירקות בעבר
בזכות האבנים!
אֲגָנָה וַגְנֵר: "גם אותי היה נתי פסילוב סוחב אל התיש של אביו ברל!"
אם עוד 21% ישראלים יסעו לחו"ל לא יהיה עוד עוני בישראל, מצד שני – לפי חנוך לוין כולנו עניים מפני שלאחרים יש יותר
מאמצים נואשים ב"קדימה" למנוע כניסת מר א. בן עזר מחשש שיביא מזל רע למפלגה החדשה
קריקטורה על בני העם הדני האמיץ מאת המשורר חיימקה שפינוזה
שני צל"שים חדשים מטעם "חדשות בן עזר" לגילה הרץ ולמרדכי וירשובסקי
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 41
אירווינג לייטון
ישראלים
מאנגלית משה דור
הֵם בּוֹטְחִים רַק בְּעַצְמָם וְלֹא בְּאִישׂ זוּלָתָם;
מְטוֹסֵי הַקְּרָב שֶׁלָּהֶם הַצּוֹוְחִים עַל פְּנֵי הָרָקִיעַ,
מַמָּשִׁיִּים, נִרְאִים לָעַיִן כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ הַנֶּהְדֶרֶת;
עֲשַׁן רוֹבִים, בְּרַק תּוֹתָחִים, וְהֶמְיַת טַנְקִים.
אָדָם הוּא זְאֵב בַּעַל נִיבִים, לְלֹא רַחֲמִים
אוֹ חֶמְלָה: אַשּׁוּרִים, מַדִּיִּים, יְוָנִים, רוֹמָאִים,
וְעוֹבְדי אֱלִילִים אֲדוּקִים בִּסְפָרַד וּבְרוּסְיָה
- - יַלְדֵי אַלְּלָה, רַחֲמָנִים יוֹתֵר מִכֻּלָם.
אַיֵּה הַכֹּל יָכוֹל אִם הָרֶצַח מְשַׂגְשֵׂג?
הוּא מֵת כִּבְשַׂר כֶּבֶשׂ וְהֵם קְבָרוּהוּ
לִפְנֵי עַשְׂרוֹת שָׁנִים, כִּסּוּהוּ בְּמוֹ גְּוִיּוֹתֵיהֶם
הָרוֹפְסוֹת בְּבֶּלְזֶן וּבְבַּאבִּי יָאר.
הָבָה יְחַבְּרוּ הַחֲזָקִים הִמְנוֹנוֹת וּמִזְמוֹרִים,
ִיחְיוּ עִם זֹהַר הָאֱלֹהִים בְּגֻלְגְּלוֹתֵיהֶם הַקָּשׁוֹת
אוֹ יוֹצִיאוּ מוֹנִיטִין לִנְדִיבוּת לִבָּם הַגְּדוֹלָה;
יִלְטְשׁוּ עֵינֵיהֶם הַשָּׁמַיְמָה וְיָחוּשׁוּ עַצְמָם מְהֻלָּלִים
אוֹ מֻשְׁפָּלִים וּמֻכֵּי אֵימָה יֶאֶזְרוּ אֶת בִּרְכֵּיהֶם;
הֵם גָּזְרוּ עָלָיו כָּרֵת עַתָּה וּלְעוֹלְמֵי עַד.
בְּלֹא יְבָבָה מִפִּיו חָזְרוּ לָהֶם,
אוֹת כְּיַד פְּתוּחָה בָּרָקְיעַ.
עַמּוּד הָאֵשׁ: בְּשָׂרָם יָצַר אוֹתוֹ;
הוּא בָּעַר זְמַן קָצָר וְגָוַע – כֻּלְכֶם יוֹדְעִים הֵיכָן.
עַכְשָׁו בְּדָמָם שֶׁלָּהֶם יְחַשְּׁלוּ אֶת הַפְּלָדָה,
כִּי מֵת הָאֱלֹהִים אַך אוֹיְבֵיהֶם לֹא מֵתוּ.
אירוינג לייטון, מגדולי משוררי קנדה המודרניים, שהלך לעולמו באחרונה, ביקר בישראל לאחר מלחמת ששת הימים וביטא את רשמיו בקטעי פרוזה ובשירים. אני אסיר תודה לידידי המשורר סימור מיין, פרופסור לספרות קנדית באוניברסיטת אוטווה, שהכיר את לייטון מקרוב ופירסם ספר עליו ועל שירתו, שהפנה את תשומת לבי לשיר המובא כאן ונכתב כתוצאה מביקורו של לייטון בישראל. מ.ד.
אהוד בן עזר
מה שקרה אתמול בעמונה מחזק את אהוד אולמרט
ואת תנועתו "קדימה"
החמאס משהה כנראה את גל הפיגועים הבא כדי שלא להפריע לעובדי האלילים מעמונה, ומיישובי החמס הדומים לה בגדה, לגלגל בבעיטות שוטרים ישראליים ולתת דרור ליצריהם הקמאיים שמלפני תקופת המונותיאיזם. חובשי כיפות אלה, חלקם ודאי משתמט מהשירות הצבאי וחלקם נפסל וייפסל לשירות לאחר הרקורד שצברו במלחמם נגד משטרת ישראל וצה"ל; מה חשבו מנהיגי הפורעים מגזע המתנחלים, שבהופעתם האחמד-טיבית והעזמי-בשארית הם מחזקים את כוחם האלקטוראלי? יכלו לחסוך לעצמם את הפציעות הטכניקולוריות כי הם רק חיזקו את מעמדו הציבורי של אהוד אולמרט ושל מפלגת "קדימה", והמשיכו כדרכם להשניא את עצמם על מרבית העם הישראלי, המזדהה עם הצבא והמשטרה ולא עם פורעי החוק.
[הדפסה חוזרת מגיליון 112 מיום חמישי, 2.2.06]
נוער הגבעות והמכינות תורם מזה עשור יותר
מנחלאי עין-גדי ושאר ירקות בעבר
אהוד,
תגובתך לאירועי עמונה מוזרה אלא אם החלטת להצטרף לתשקורת הכתובה והאלקטרונית שאמרה לנו דברים דומים, מה שבהחלט מוכיח כי האמת מן הסתם הפוכה.
לגבי הסיפא, שאלת התאמתם כחיילים של הנערים שהיו שם, זה גיבוב שטויות, נוער הגבעות והמכינות למיניהם תורם מזה עשור יותר מנחלאי עין גדי ושאר ירקות בעבר, ובוודאי יותר מכל צעירי וזקני "קדימה", מלבד אולי אריק אך הוא לצערנו לא יהיה כשיר למחזור הגיוס הבא.
אז בוא שמור על פרופורציות, כי אין לנו ארץ אחרת, והניסיון במרחב מוכיח כי דבקות באדמה קודמת לכל.
מעבר לכך, נניח כי נחזיר לפלסטינאים לא רק את עמונה אלא כל שטחי טרום 67', האם השטח הזה (7,000 קמ"ר) יספיק למדינה? ואם תחזיר הכול, כולל גבולות החלוקה, האם זה יספיק לחמאס? ואגב חמאס, כמה אידיוטית הטענה שהופתענו. כל מי שהיה מקשיב לילד ערבי שאינו יודע עדיין כי צריך להסתיר את מה שהוא שומע כל יום בבית, היה יודע זאת. כבר משנת 1959, כאשר עברנו דרך כפר בגליל התחתון, והמבוגרים הזמינו אותנו במאור פנים, והילדים הקטנים לא פסקו לקלל –
אז בוא בדוק דברים בצורה שקולה יותר, ואל תשפוך את התינוקות המעטים שנקשרו באמת לארץ הזו עם מי האפסיים של עיתונאים מטעם...
וסיבותיי עימי לחתום בשם עט,
יונה במרחב
[השם והכתובת של הכותב שמורים במערכת]
בזכות האבנים!
יום רביעי, ד' בשבט, 1.2.05
ה' עמכם!
יצאתי היום ב-17:00 לצומת גהה (כביש גהה עם רח' ז'בוטינסקי, פ"ת) להזדהות עם המפגינים בעמונה. בצומת כבר חיכו עשרות בני נוער ומעט מבוגרים שבאו באופן ספונטאני. תחושה חזקה של עזוז נשבה מהצעירים בצומת וכולם דיברו על עמידתם האמיצה של מפגיני עמונה. הנהגים העוברים בצומת הגיבו באלפיהם בתמיכה רועשת! נהגי המכוניות צפרו, חלקם האיטו כדי לצעוק דברי תמיכה, והנוער בצומת התעודד והכין שלטים, שרק במשרוקיות והפגין בכל דרך.
שבועיים קודם, עם ההכרזה על ההחלטה לפנות את שכונת שלהבת בחברון, הלכתי להפגין בצומת גהה. היו שם רק עוד שני אנשים. אף אחד לא צפר, אף אחד לא עודד!
ממה נובע השינוי באווירה? מי הרים את רוחו השפופה של המחנה הכתום?
ובכן, השינוי המבורך באווירה היה לדעתי בזכות האבנים, כן, האבנים!
פעם ראשונה הבינו השוטרים עם המדים מהי התנגדות. פעם ראשונה הבינו השוטרים שפינוי יהודים זה לא פיקניק, אלא עונש! את העונש ראינו בשידור ישיר, וגם הפרשים קיבלו חזק על הראש! בשידורי הטלוויזיה ראינו כיצד פרשים בורחים עם סוסיהם משדה המערכה תחת מטר אבנים. זו הרוח שהיתה חסרה בגוש קטיף, זו הרוח שהיתה חסרה לעם ישראל, וזו הרוח שחסרה לליכודניק הממוצע כדי להתחבר למאבק הכתום!
הממלכתיות, הנחמדות, הבכי והיללות, השיגו לנו בגוש קטיף רייטינג קצר-טווח, ובטווח הארוך "נפילה" חזקה בהערכת הציבור. האבנים בעמונה, כמו גם עמידתו הבלתי המתפשרת של הנוער, זקפו מחדש את קומתנו, החדירו הרתעה אצל השוטרים והחיילים והיוו קידוש ה' ממש!
לדעתי, אם ישתמשו גם בטיטולים צואים (כדוגמת החרדים), ויוסיפו נוזלים ממקורות דומים (בתנאי שהם עטופים בשקיות ניילון המכוּונות נכון...) תראו מיד משלחת אימהות המפגינה נגד הרמטכ"ל בתביעה לסלק את בניהן ממשימת העקירה של היהודים, מחשש שיידבקו במחלות. המחאה של אגודת "תנו לחיות לחיות" מהיום כנגד המשטרה, על שימוש בסוסים בעמונה, היא רק דוגמה קטנה לתועלת שבגישה הזו, שתפעל גם באופן פסיכולוגי ותסלק את ההילה המזוייפת של "שמירה על החוק", תלכלך את המדים השחורים והנוצצים ותבהיר לשוטרים ולחיילים שהם עוסקים בעבודה מלוכלכת ובזויה.
חזק ואמץ לנוער הנפלא ואיחולי בריאות והחלמה לפצועים!
עמנואל גרטל
פתח-תקווה
גם אותי היה נתי פסילוב סוחב אל התיש של אביו ברל
לאהוד בן עזר מלחמה,
גועל נפש, גועל נפש!
רק כך אני יכולה להגדיר את פרקי ה"רומאן" שלך שמתפרסמים לאחרונה ובייחוד בגיליון האחרון [112]. אמנם, גם אותי היה נתי פסילוב סוחב אל התיש של אביו ברל, ומקפיצו עליי, מה שאצלנו אפשרי רק מאחור, אבל מעולם, מעולם לא שפשף לי את הגב באותה צורה מגונה שאתה מתאר את שָׁפשופיך באיה החרמנית בירושלים, אלא הסתפק בטפיחות אחדות על התחת שלי. ולי, בעזרת ברל [לא כצנלסון], נולדו גדיים וגדיות לבנים רבים, לתפארת המושבה ולתפארת אגודת "עזיזה", שבראשה עמד אדון יוסף קנופ, הקרוב שלך מצד אימך, טמבל.
בשם העז,
אֲגָנָה וַגְנֵר
נ.ב.,
שמעתי אומרות בערב למלאת 25 שנה למותו של נחום גוטמן, ב"צוותא" שספרו "ביאטריצ'ה" הוא ספר אכזרי אנטי-פמיניסטי כי האריה אוכל בסוף את המינקת שלו, ואני גם מדברת כאן בשם הכלבות, ולכן גם אני חושבת שצריך להפסיק את הדפסת הספר ולבקש ממשפחת גוטמן לגנוז אותו. והאמת, אני לא היכרתי היטב את גוטמן כי גדלתי בצפון הארץ ולשם לא הגיע "דבר לילדים", רק עד כרכור.
אם עוד 21% ישראלים יסעו לחו"ל לא יהיה עוד עוני בישראל, מצד שני – לפי חנוך לוין כולנו עניים מפני שלאחרים יש יותר
"מסקר שערכה בימים אלה התאחדות סוכני הנסיעות עולה כי 79% מהישראלים נסעו לחו"ל בשלוש השנים האחרונות. לפי אותו סקר, 72% מהישראלים יצאו לחופשה בישראל שכללה לינה בתשלום של לפחות לילה אחד."
נחמיה שטרסלר, המביא נתונים אלה, מסיק כי "כל זה קורה בשנים לא קלות, בשנים בהן אנו שומעים על עלייה חדשה במימדי העוני, אז אולי צריך לבדוק שוב את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה? ובאמת, קשה להאמין לנתונים על עומק העוני בישראל (כל ילד שלישי עני, כל אדם רביעי עני). הרי כולנו יודעים שחלק מהציבור נוטה שלא לספר את כל האמת על הכנסותיו." ("דה מארקר", "הארץ", 3.2.06).
תמהני עליך, נחמיה שטרסלר, שאתה אחד העיתונאים העצמאיים ובעלי היושרה בעיתונך, ואינך מבין כי 21% הישראלים שלא נסעו הם-הם ה"כל אדם רביעי עני בישראל"!? כדי לבטל את העוני צריך להגיע ל-99% מהישראלים נוסעים לחו"ל, שאז יישאר לנו רק 1% של עניים, בהם אלה שגרים במטולה ושלא נסעו מימיהם חו"לה גם לא ביקרו בתל-אביב! ונוספה עליהם אוכלוסיית בתי האבות, בתי הסוהר ובתי המשוגעים, כי משוגע מי שלא נוסע לחו"ל.
מצד שני, אילו היית קורא בעיון את מחזותיו הטובים של חנוך לוין, כגון "יעקובי וליידנטל", "קרום" או "חפץ", היית מבין שבישראל יש 100% עניים, כי העקרון הלוִיני הוא שגם אם אני מאושר ומסתפק בחלקי, די שמישהו אחר יהיה מאושר ממני, כלומר שחלקו באושר ייראה לי גדול משלי – כדי שאני אהיה אומלל ואחוש עצמי עני, מתוסכל וחסר ערך. משמע, כולנו עניים, כי לאף אחד מאיתנו לא די במה שיש לו כל זמן שנדמה לנו כי למישהו אחר יש יותר! – אפילו, נגיד – יש יותר מאותו חרא, אבל מקבל יחסי ציבור טובים למסכנותו!
אין כאינתיפאדה המתחדשת כדי לחדד את השכל הישראלי הרופס!
הם הסכין ואנחנו האבטיח
מאמצים נואשים ב"קדימה" למנוע כניסת מר א. בן עזר
מחשש שיביא מזל רע למפלגה החדשה
מאמצים נואשים ב"קדימה" למנוע כניסת מר א. בן עזר כחבר, וכמועמד כבוד לכנסת במקומות הסוגרים את הרשימה, מחשש שיביא מזל רע למפלגה החדשה, וזאת לאחר ש –
בהיותו חבר מר"צ ירדה המפלגה למחצית כוחה.
חרף היותו חבר מר"צ, בבחירות האחרונות הצביע לשרון, והליכוד התפלג.
לאחר שעזב את מר"צ והיה לחבר "שינוי" – התנועה התפלגה וכמעט שהתאיידה.
עתה נשאר בלי מפלגה והוא לוטש עיניו ל"קדימה", אך כאמור – שם עושים הכול כדי למנוע ממנו להצטרף פן יביא למפלגה מזל רע של פילוג וירידה. הם מציעים לו שיצטרף ל"עבודה", כי שם לא יהיה לו צורך להתאמץ הרבה כדי להצדיק מוניטין של מביא מזל רע.
המדינה מכירה בנישואי הטמא עם לריסה טרימבובלר אבל אינה מכירה בנישואים אזרחיים!
קריקטורה על בני העם הדני האמיץ
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
לבני העם הדני האמיץ
עיתונאים פוליטיקאים וסתם אזרחים
הפלאתם להשמיץ אותנו בשיא
האינתיפאדה כדי לשאת חן בעיני
אזרחיכם המוסלמים ההולכים ומתרבים
ולמנוע טרור מארצכם הנוצרית השקטה
והדמוקרטית עכשיו תלמדו מה זה טרור
מוסלמי של הרוח המתכוון לכבוש את
אירופה המערבית (במזרחית בינתיים
החיים פחות טובים) ותוכלו לחרבן עכשיו
על כל העולם ובייחוד עלינו הישראלים
אבל אוי לכם אם תלגלגו על קודשי
האסלאם כי אז בצדק יהרגו אתכם בכל
מקום בעולם כי דנמרק איננה עזה או טהרן
אבל היא תהיה בקרוב ושני מתאבדים
יָצאו לדרך יעשו לכם גן עדן עכשיו
בִּים בָּם בּוֹם.
שני צל"שים חדשים מטעם "חדשות בן עזר"
צל"ש חמישי לחברת מועצת העיר תל-אביב עו"ד גילה הרץ על הצלחת מאבקה נגד מכירת מוזיאון תל-אביב בנזיד עדשים לסמי עופר ואשתו האהובה אביבה.
צל"ש שישי לחבר מועצת העיר תל-אביב מרדכי וירשובסקי על הצלחת מאבקו נגד מכירת מוזיאון תל-אביב בנזיד עדשים לסמי עופר ואשתו האהובה אביבה.
הבוז לאותם חברי המועצה ונאמני המוזיאון שנתנו ידם למכירת שמו, וירקו בפרצופו של הציבור שבחר בהם ומינה אותם בתור נציגיו לשמור על נכסיו. הבה נקווה שגם עצות אחיתופל בראשות דני קייזר לְהֶרֶס היכל התרבות תופרנה בקרוב.
מקבלי הצל"שים הקודמים מטעם "חדשות בן עזר"
צל"ש ראשון לאסתר זנדברג (חושפת ראשונה של המזימה להרוס את היכל התרבות).
צל"ש שני לתאנים של קיץ 2005 (מי שטעם יודע).
צל"ש שלישי לד"ר יצחק נוי (המעלה באופן שערורייתי את הרמה השכלית ב"קול ישראל").
צל"ש רביעי ליושרה של שחקן תיאטרון הקאמרי עודד תאומי, שפרש מהצגת המחזה "ארוחה עם אבא" מאת מוטי לרנר בשל אי הסכמה עם תכניו הפוליטיים. המחזה עוסק בבן שחושד שאביו פיקד על טבח בכפר ערבי במלחמת העצמאות.
הסוד האמנותי השמור ביותר:
מוזיאון תל-אביב לאמנות נמצא במיטבו
דווקא בימים של אינתיפאדה קשה
בתקופת האינתיפאדה האחרונה לא הגיעו, מטעמי ביטחון, תערוכות חדשות מחו"ל למוזיאון תל-אביב, תערוכות שכרגיל חצי מהן אחיזת עיניים של אמנים שצמחו בזכות יחסי ציבור ואוצרים הדומים לחמורים (ראה ספרו המלבב של נחום גוטמן "חמור שכולו תכלת"), או אז לא היתה ברירה למוזיאון אלא להעלות ממרתפיו את מיטב הציור הישראלי, בעיקר משנות העשרים והשלושים, ולחשוף אותו לציבור בתצוגת קבע, שאילו הושארה, לא היה לו להתבייש בפני ה"ז'ה דה פום" בשעתו, וחדרי האימפרסיוניסטים והאכספרסיוניסטים ודומיהם במוזיאון ד'אורסיי.
פתאום היה לאן להביא מבקרים וקצת תיירים שהגיעו, גם תלמידים מעל לגיל הגן, פתאום היה אפשר להראות תצוגת קבע של תור הזהב של הציור הישראלי. פתאום גם לא היה צורך באוצרים. רק סבלים שיעלו את התמונות מהמרתפים. פתאום התברר שיש לנו היסטוריה מפוארת של ציור לוקאלי שכל אחת מתמונותיה שווייה בשוק מאות אלפי דולרים.
אנחנו מקווים שהאיום הגרעיני מצד איראן לא יתממש בעתיד הקרוב, אבל אולי תצמח לנו מכך לפחות ישועה אחת והיא – שאחרי שיוציאו את הכבשים יעלו שוב את מבחר הציור הארצישראלי ממרתפי המוזיאון לאמנות (של העיר העברית הראשונה, שבשנת 2009 תימלאנה לה מאה שנה), וייתכן שגם התגברות האינתיפאדה הנוכחית, שלמעשה לא פסקה גם ליום אחד – תספיק להפחדת שולחי תערוכות מחו"ל ונוכל ליהנות מאוצרותינו.
שרון: אנחנו לא נהיה צ'כוסלובקיה של העולם
ארה"ב נכנעה ללחצן של בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה וסין, ושל שכנתנו מצרים – לחייב גם את ישראל בפירוק מנשק גרעיני במסגרת החלטה על פירוז האזור, ורק כך יובא הנושא לדיון במועצת הביטחון. כלומר, עד הפירוז (שלנו) לא תהיינה סנקציות על איראן. ישראל תישאר ללא נשק יום הדין. איראן תמשיך לרמות את העולם ותְפתח את הפצצה הגרעינית. וכך סוף-סוף יהיה אפשר יום אחד, בעזרת האיראנים, להיפטר סופית מישראל ומהצרות שהיא גורמת לא רק לפלסטינים אלא גם למדינות הנוצריות והמוסלמיות הנמצאות עימה ביחסי שלום.
מי דפק והאדים קרקפתו של ח"כ אפי איתם?
משטרת קנטון מתנחלי יהודה ושומרון מחפשת נער בשם דוד בן ישי מעמונה, שידה את האבן שפגעה מאחור בקרקפתו-קרחתו של ח"כ אפי איתם ופצעה אותה בעודו ניצב כאיש הביניים בין מחנה הפלישתים של גוליית הישראלי על סוסיהם ואלות שוטריהם (שספק אם נגעו בו) – לבין מחנה תומכיו הצעירים והנלהבים, כולל הנער בן ישי שידה בו מאחור בקוצר-יד את האבן. מתברר שאברכי קנטון יו"ש התרשלו באימוני זריקת אבנים למרחוק או שזרועותיהם נחלשו מרוב שינון תורה וסופם שטווח זריקתם הספיק להם בעיקר לפגוע באנשיהם ההולכים ראשונה ולא בראשי שונאיהם. מעתה יתאמנו יותר בזריקת אבנים ובאינוּן מאשר בלימוד תורה.
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק ארבעים ואחד
"יש לך אִישׁוֹ?" בערוגת הגזר. "התדעי אהובה כי אני דון קישוט הוא – "
חלפה תקופת-זמן למן אותו יום-שדה ואנחנו לא שטנו בקליפת אבטיח וגם לא צדנו דגים בירקון וגם קבוצת הכדורגל התפרקה ומשהו אחר החל להעסיק אותנו ולהציק לנו במִסתרים כאילו הוא כובש מבפנים את מוחותינו וממסמסם להנאתו –
צבי אמר: "אני יודע שיש חלשי-אופי שעושים את זה," ועיניו העמיקו חדור בפניי, כמנסה לגלות את צפונותיי, "אני עוד לא עשיתי את זה אף פעם ואני מאוד מקווה שאוכל להחזיק מעמד. זה בניגוד לטבע. ואם אתה מתחיל אתה לא יכול להפסיק, כמו מחלה."
אני שתקתי. התביישתי. וגם קינאתי בצבי על אופיו החזק. הדבר התחיל אצלי בכתמים לחים מדיפי ריח מתקתק על מכנסי הפיג'אמה כשהייתי מתעורר מדי בוקר, זוכר תמונות עמומות של מחזות חמדה שראיתי בשנתי. מה תגיד אימא? שטפתי בחשאי את מכנסיי וקראתי שוב ושוב במסתרים את שלושת הכרכים החולים בהוצאת "מִצְפֶּה" של "השאלה המינית" לאבגוסט פורל. סופּר שם על גבר אחד, בווינה, שהכריח אם ובתה לשתות את זרעו מעורבב בשתן וקפה וקִיֵים איתן יחסים שלא כדרך הטבע.
חלומותיי, אשר טרם ידעו על בורייה את דרך הטבע, נעשו פרועים. משכו אותי בייחוד הפרקים על המִשגל והסטיות. שאלתי את עצמי אם הווינאי הִרשה לנשים לשים גם סוכר. העניין נראה מושך, מלא רגשי אשמה, ומבטיח עיסוק לכל החיים, אך לא התקשר בדמיוני עם גופה הנכסף של נֵלִי ומראה פניה האהובות.
עד מהרה גיליתי כי לאותו פורקן לילי אפשר להגיע גם בהקיץ. התביישתי. הרגשתי שאני מתרוקן. חוטא. נחלש. הכול קוראים על מצחי את מעשיי המגונים. אך כבר בשבוע הראשון לתגליתי חזרתי עליה מדי יום, ולבסוף נדרתי שאם עוד פעם אחת זה יקרה לי – אשרוף את אוסף הבולים שלי.
יום התאפקתי. כמעט פחדתי להיכנס לבית השימוש. למחרת, מעשה שטן, נשארתי לבד בבית. תחילה הבטחתי לעצמי רק דפדוף חטוף בספרו של אבגוסט פורל. כשהגעתי לפרק על צמיחת השדיים כבר לא יכולתי להתאפק. מיד אחר-כך יצאתי בהחלטה סהרורית ושרפתי את הבולים, גם את אלה שקיבלתי מאדון פלז הזקן שהיה אספן בולים, ושהיו יפים ויקרים במיוחד. וזמן רב לאחר מכן הצטערתי על כך, מאחר שהעונש לא עזר ואילו את הבולים לא היה אפשר להחזיר.
יום אחד נשארתי לבדי בבית עם העוזרת. הערבים הצעירים כבר פסקו לעבוד אצלנו, כי במקום לקבל שלל-מלחמה את הבתים והנשים שלנו, שלא לדבר על מה שהיו עושים קצת לגרונותינו – רובם נאלצו, איזה אסון, לברוח מהבתים שלהם. חלק ניכר מהם אף עזב מרצון, בהשפעת מנהיגיו שהבטיחו, כפי שסיפר לנו יעסר לתומו – לחזור בקרוב ובגדול, לאחר שאנחנו נושמד. האמת האכזרית של בעיית הפליטים היא – שרובם ברחו מפני שהיו משוכנעים לחלוטין שאנחנו נעשה להם כל מה שהם התכוונו לעשות לנו! – ועד היום מנהיגיהם ובראשם רוצח הילדים והנשים חתן פרס נובל לשלום אינם מבינים איך זה שאנחנו, ששרדנו במחיר מיטב בנינו שנהרגו במלחמה ההיא, אפילו סליחה לא מוכנים לבקש ממי שקמו עלינו אז להורגנו!
העוזרת היתה אישה מזרחית, אולי תימנייה, לא נאה, מבוגרת ואם לילדים. לבושה היתה סמרטוטים צבעוניים באדום ושחור. שערה אסוף במטפחת כהה. פניה דמו לצב. כרעה כמנהגה בישיבה מזרחית ליד פח הנפט במטבח, מתחת לכיור, ובמשאבת-פח חורקנית, צרה ודקה, שאבה נפט לתוך בקבוק ירוק.
אני הסתובבתי בחדרים חסר מנוחה, הוזה בהקיץ על עלמות צעירות ויפות תואר אשר שירתו רוזנים צעירים ובני אצילים, כמו שכתוב בספרים. והלא אנחנו אנשים קולוניאליים? לא? מותר לנו לדכא בני עמים נחותים, לשעבֵּד מעמדות נמוכים, לזיין את נשותיהם המשרתות אותנו. הלא אנחנו אדונים. אנחנו אריסטוקרטים. אנחנו חלק מהרומנטיקה הקולוניאלית של הגזע הלבן באפריקה ובאסיה –
(ובהתנהגותי הקדמתי אסכולה שלמה של היסטוריונים חדשים – פוסט-מודרניים, פוסט-קולוניאליים, פוסט -ציוניים – שגם לאחר שאזלה קרן השפע של תמיכת הכסף הסעודי וקרנות-המחקר של משפחת בן-לאדֶן הנאורה באוניברסיטאות אוקספורד, קמברידג' והַארוַרד – עדיין היטיבו מחקריהם להסביר אצלנו ובעולם – שקיומי הקולוניאלי הורתו בחטא, והלגיטימיות שלי מוטלת בספק! – הלא אני ומשפחתי בארץ-ישראל אשמים בהתנכרות התנועה הציונית ליהדות הגולה, ששיאה הפקרת יהודי אירופה בתקופת השואה. הלא בעיית הפליטים הערבים היתה תולדה של רעיון הטרנספר שכידוע מצוי בתשתית המחשבה הציונית שלנו וגם מומש בשנת 1948 במדיניות מכוונת של טיהור אתני שהיתה מלוּוה במעשי רצח וביזה. והלא אנחנו, המִמסד הציוני-אשכנזי – למשל סבי יהודה שזכה לחרוש את התלם הראשון באדמת המושבה בשלהי שנת 1878 ומת שבועיים לאחר קום המדינה, או משפחת נחמיה ושושנה ישראלית ששכלה את שני בניה באותה מלחמה, או דודתי הרווקה סלה ליפסקי, שהתחתנה רק באחרית ימיה ולא היו לה ילדים – כולנו ניצלנו את פרויקט בנייתה של מדינת ישראל כמזימה גזענית לביצור מעמדנו תוך דיכוי והדרה של קבוצות אחרות ובייחוד של המזרחיים שהיו קורבנותינו לא פחות מהערבים... ומי מעודד את הפצת ה"אמת הפוסט-ציונית" הזו על אודותינו? לדעת ההיסטוריון ד"ר דניאל גוטוויין אלה הם מוסד ון-ליר והוצאת "הקיבוץ המאוחד" המוציאים יחד את כתב-העת "תיאוריה וביקורת" וכן עיתון "הארץ" וכמוהו מרבית האוניברסיטאות ובייחוד חוגי המחקר הסוציולוגי וההיסטורי שלהן.
לעיתים אני שואל את עצמי אם ראוי שאבזבז אותיות ומילים בספרי על שטויות אופנתיות כאלה, אבל אולי הן תצחקנה את הדורות הבאים?)
– טוב. באחד הסיפורים קראתי כי המשרתת היא רכוש המשפחה והבנים הבוגרים מתגנבים לחדרה ובועלים אותה בלילות. שיהיה מה שיהיה! – כרעתי לבסוף לצידה ושאלת בערבית משובשת, כי עברית כמעט שלא ידעה:
"אַנַא בַּעַתִינַכְּ זוּבִּי, טוב?"
"לַא, לַא!" השמיעה נהמת סירוב מעל לפח-הנפט כשהיא ממשיכה בשאיבה מבלי להפנות ראשה לעברי. אחוריה בלטו מבעד לכותונת השחורה, אשר לתוכה שלחתי יד ותפסתי בין אצבעותיי פיטמה קשה, ונרגש, אני שאלתי:
"לֵישׁ, לָמה?"
"הַאדַא חַרַאם, אסור, מִן-אִ-תוֹרָה!"
"בּעַתִינִי..." כמעט התחננתי, לָשׁ את שׁדָה הכהה ומתיז מתוך מכנסיי הקצרים על הרצפה הספוגה כתמי נפט המדיף ריח חריף.
"רוּחְ, לֵך, יַא חַרְבַּן אִבְּן אִל מְקוּלְקַל אחד!" הדפה אותי מעל פניה בתנועת ירך כשהיא מסתכלת בפליאה באברי הזקור שאינו חדל להתיז לגובה טיפות לבנות שאחת מהן גם פוגעת בעין שלה ונמרחת עליה.
ואני יצאתי מלא פחד פן תספר לאימא על הצעתי המגונה.
חליתי. שכבתי ימים אחדים, וכאשר העוזרת שטפה את רצפת חדרי, התבוננתי ממושכות באחוריה המורמים במהלך הסְפּוֹנגָ'ה – כשאני מכוסה היטב בשמיכה ומשתעשע עם עצמי בהרגשת חמדה גנוזה ומתיז במטפחת למראה תחתוניה שלא היו נקיים ביותר.
וכדי להסתיר את המעשה הקשתי בג'ולים. היתה לי קופסה מלאה גולות צבעוניות. פשוטות נקראו בשם פושטיות, ומיוחסות – גָזוֹזוֹת, אולי מפני שבשקיפותן נכלאו בועות-אוויר, כמו גזוז. והיו גם גדולות יותר, בַּלוֹרוֹת. מעודי לא סיכנתי אותן במשחק עם חברים. (הייתי קשור בכל נימי נפשי לכל אחד מחפציי, ולא הייתי יכול לעמוד בחשש לאובדנם. וכשנשבר משהו הייתי מגיב בהתפרצות של רוגז ומחפש דבק. דבק-לכול היה אצלי כמין שיגעון-לדבר-אחד אשר לוּוָה בניסיונות חימיים רבים, ורק לאחר שנים הבנתי שאולי לא רק צעצועים וכלים שבורים ביקשתי לתקן ולאחות אלא גם את חיי הוריי). שתיים מבין הג'ולים, זו החזקה וזו היפה ביותר, היו אני ונלי, ונהגתי לגלגל אותן על מיטתי בהיותי חולה ולשחק בהן שעות ארוכות כשאני מקיש אותן זו בזו, או מחביא אותן מתחת לכרי וחולם על מעשיהן.
ישבתי בכיתה בשעת בחינה מטופשת במתמטיקה אשר לא הבנתי בה הרבה. התרגשתי. הזעתי. העתקתי מגיורא, ולשווא. אפילו את צורת הסְפרוֹת לא קלטתי. זה היה יום סתיו מחניק, חמסיני. ואילו האוויר היה דווקא לח.
לקראת סוף השיעור הגיעה התרגשותי לשיא. גיורא כבר גמר לכתוב וקם ממקומו. גל חום עבר בכל גופי. הרגשה מוזרה, שלא ידעתיה קודם. חמימות מתוקה. כמו נמס דבר-מה בקִרבי. חשתי פתאום פעימות נרגשות שמתפשטות בכל גופי, ותחושה של חום רטוב עולה ממפשׂעתי. לא הבנתי מה מתרחש בי, בגופי, שעד כה הִכרתי ונדמה לי שגם שלטתי על כל פעולה שלו. מעולם לא קרה לי כדבר הזה. היה לי שׂכֶל להניח מיד את הילקוט על הכתם. ואולם ריח זר וחריף, כריח פריחת החרובים בסתיו, עלה מגופי והוא מעורבב בריח הגיר והזיעה וילקוט העור, ולאן שאַפנֶה את ראשי אני פוגש בריח החדש, הזר, העולה ממני.
למזלי בא הצלצול הגואל. איש מכל התלמידים הסובבים אותי לא הבחין במה שקרה לי. ואני קם, מניח את הילקוט לפניי כמגן לי. נרגש ומסמיק אני משאיר על שולחן המורה את המבחן, ובורח הביתה, משתדל ללכת לבד, לבל יעצרו אותי חברים בדרך. בחשאי אני חומק לחדר האמבטיה, מתרחץ ומחליף בגדים.
הבטלה היא אם כל חטא. אתה עצל. הוזה. ישן יותר מדי ואינך עושה דבר. אני קראתי את מחשבותיהם. היה נדמה לי שאני נופל עליהם למעמסה. בהוצאות חינוכי, בכלכלתי.
ובחופש הקיץ שוב נכנעתי, והלכתי לעבוד.
היכן אעבוד? האחוזה של משפחת פלז נמכרה, ובשוליה החלו נוגסים השיכונים הראשונים. אך לדודי אלכס היתה חלקה באדמת הביצה, בקרבת הירקון. שם גדלו מלפפונים, קישואים, גזר, עגבניות, תירס, תפוחי-אדמה, ומדי קיץ גם מִקשת אבטיחים. החלקה היתה מוקפת דממה של פרדסים ירוקים, שמפכפכת בהם כמו בחשאי רטיבותה של השקאת הקיץ ב"צלחות" העפר הפריך. שדרות איקליפטוסים. קולות עמעומים, כמין צפירות קטועות וחדגוניות, של מנוע באר סמוכה. רכבת העוברת פעם או פעמיים ביום במסילה הקרובה, שנבנתה במקביל לכביש התורכי הישן. צהלת סוס רחוקה.
מדי בוקר הייתי מגיע באופניי אל החלקה, מביא עימי כריכים לשתי הארוחות ומתבל את סעודתי במלפפון צעיר על קליפתו, או בעגבנייה טרייה. את עיקר העבודה עשה יוּסֶף (במלעיל), תימני מבוגר שהיה פועל קבוע אצל דודי אלכס. מן הבוקר היה עודר, מדלל ומשקה, ואני עוזר על ידו. ובימים בהם נאספו הירקות למשלוח, היה יוּסף מביא נשים אחדות מהמעברה, עטופות מלבושי צבעונים, להגניות ושחורות-עין, והן היו פושטות על הערוגות, כפופות, ונִראו בתוך גן-הירק כחיפושיות מנומרות שחור ואדום, פרות-משה-רבנו.
בתום היום הראשון לעבודה חזרתי הביתה צרוב-שמש, התקלחתי וישבתי על המרפסת לאכול. עייפות כבדה פשטה בגופי, אפילו המקלחת והבגדים הנקיים לא יכלו לה. אבא ישב על כיסא-נוח, קרא את עיתון "הבוקר" והיה מרוצה. אני אהבתי מאוד בעיתון הזה את המדור "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות".
צבי הופיע, שזוף מן הרחצה בבריכה. אמר שמתארגן בשבת טיול באופניים לחוף-הים בנתניה, וירכיבו בנות. רגע ראיתי את עצמי מרכיב לנתניה על הרמה פועלת תימנייה מן המעברה. שובל חלוקה הצבעוני נסרך ומסתבך בפֵּדַלִים. שערותיה מבריקות, כאילו הן רטובות, וריחה חריף. כוחותיי אוזלים. אנו נשארים מאחור. לפני גשר-הברזל שעל הירקון אנו פונים הצידה, ושם לרגלי האיקליפטוסים הגבוהים, בסתר קנה וסוף, היא נופלת על גבה. לובן רגליה, כעין השנהב, ירכיים ערומות, עם ריחות הכּמוֹן, החִילוֶה והעשן הספוג בבגדיה. כמו שסבא דפק את סבתא על מצע העשב, אחרי שטבלה בירקון, כי טרם בנו אז מקווה במושבה.
"מה קרה לך, נרדמת?" שואל צבי.
"לא," התעוררתי מהזיותיי, עבר והווה, בחיוך אווילי. צבי המשיך ודיבר על בנות, ספרים ומִטווח. אני לא הייתי שותף להתלהבותו. עד מהרה עזב אותי כשאני מנמנם וכבד-פה. הקדמתי ללכת לישון בהרגשה רעה. אני כאחד מאותם שוליות, נערים עובדים, שעל אודותיהם קראתי ברומאנים של דיקנס. ממש רחמנות עליי. בערפל שִׂכְלי יעברו עליי כל חיי אם אמלא אחר צו המשפחה להיות חקלאי ולהתפרנס מעבודת-כפיים.
ביום השני או השלישי לעבודה נמצאתי רכון על ערוגת גזר צעיר ומדלל אותה, ומן הצד השני כרע מולי יוּסֶף ועסק באותה עבודה. ידינו כמעט שנפגשו. זה היה יום קיץ, יום חם. השמש יקדה מעלינו. הערוגה היתה מלאה מים ובוץ והדיפה לחות חמה, לא נעימה. שעת הצהריים עברה זה מכבר. שנינו לבד בשדה, ודממה חמה וכבדה לכל מלוא העין, לבד מפעימות המנוע של מכון השאיבה על שפת הנהר ליד פרדס בַּחַרִיָה. הפרדס ניטע בשנת 1905 על שטח שנרכש מהערבי אלכסנדר רוק, שהיה אחד מבעלי הנכסים הגדולים ביפו. השטח נקרא בערבית "בּוּכריָה", ובעצת רבי יחיאל מיכל פינס, ידידם הוותיק של הקונים, קראו לו בעברית "בַּחָר-יָה" ובשפת הדיבור – בַּחָרִיה. אני הזעתי. עורפי היה צרוב שמש. ובחריצי צווארי נִקוו קווים שחורים של מלח רטוב ועפר.
נדמה היה שאין לעבודה סוף. החלפנו בינינו מילים כבדות, שבורות, מזרחיות, המושכות את הראש כלפי מטה.
"יש לך אִישׁוֹ?"? שאל יוסף.
"לא," אמרתי, אין לי.
"עשית לְאִישׁוֹ זִיג-זָג?" המשיך יוסף בקולו הצפצפני.
"לא," הייתי כולי ציפייה, "אף פעם."
"רוצה אביא לך מחר אישו תעשה זיג-זג?"
השמש מכה ואד חם עולה מן הערוגה. מחשבותיי מתערפלות. ללכת לפרדס עם אחת הפועלות התימניות. בחורה אמיתית, סוף-סוף, לתקוע בכּוּס השחור שלה. הייתי מלא תקוות. תלשתי עלעלי גזר ירקרקים, חמצמצים, עלים שנמעכים באצבעות. זיעה זלגה על עיניי. ויוסף ממולי, עיניו מבריקות, שואל:
"זוּבִּי שלך גדול?"
הייתי נרגש. הנעתי בראשי לאות הן.
"כמה גדול? בשביל אִישׁוֹ צריך גדול!" קִרטע כלפיי בכריעה, מעבר לערוגה, "גדול כמו זה? רוצה לראות?"
ואני שתקתי הייתי משועבד לציפייה מכאֶבת ולא היה בי כוח מוסרי לסרב. יוּסֶף יביא פועלת. ילמד אותי. שלושתנו יחד, בפרדס. בכּוּס השחור שלה. יביא לי. יוסף התקרב אליי בישיבה מזרחית, שיניו צחורות, ידו צונחת קרוב למפשעתו, הוא התגלה בפניי. "רוצה תחזיק?" קולו ניחר. תפסתי בגיד שלו שהתנודד שחום וזקוף מאוד מבין הסמרטוטים, כצוואר של איזה עוף עיוור, שחור. אצבעותיי נלפתו בצינור זה, חם ורך ונוקשה, שנסחט כמבקש לצווח בקול – "קוקוריקו!"
ובאותה שעה נשלחה יד לעבר מכנסיי הקצרים, פורעת כפתור, ממשמשת מושכת. אצבעות פועל מחוספסות תופסות באברי המפרפר ומלטפות וסוחטות אותו. נוגעת בו חמצמצות ירוקה, ומדגדגים אותו פירורי עפר צונן ולח. רגע כרענו שנינו על גבי ערוגת הירק המהבּילה ומשכנו זה במבושֵי זה. הייתי סחרחר בשמש ובבוץ, נרגש עד עילפון, מתיז ומשפשף, משפשף ומתיז, כאילו התחשמלתי, ומשהו בתוכי צווח ונשבר ללא תקנה.
וכאשר נגמר הדבר הסתובב יוּסֶף לצד אחר ומחה ידו בבוץ והמשיך בעבודתו כאילו מאומה לא קרה. הערוגה התגבהה בינינו. שנאתי אותו. ואת השמש, העבודה, החקלאות, האדמה, הכול! כאילו איבדתי את בתוליי. והלא החיה הרעה הזאת, יוּסֶף, הבטיח לי אישה, אִישׁוֹ! יביא לי בכּוּס השחור שלה. הרגשתי עצמי מזוהם וטמא. רגליי בבוץ. מכנסיי לחות ומדיפות ריח משונה. על ידיי פירורי בוץ וירק, אפילו לקנח עצמי איני יכול. רציתי לחדול מיד מן העבודה, לברוח הביתה, להתקלח, לשבת בצל, לרבוץ כל ימיי נקי בחדר ולא לראות מעדר, ירקות ושדה נֶעבַד. וכמו כדי להעניש את עצמי המשכתי לדלל את הגזר עד לשעה ארבע, אך עם יוסף לא החלפתי מילה.
לאחר העבודה חזרתי על אופניי הביתה. רוח קלה הניעה גלים ירקרקים בשדות האיקליפטוסים, ופניי להטו. התקלחתי היטב. אכלתי במרפסת קציצת-בשר ואפונה ירוקה. אבא ישב בכיסא-נוח וקרא את "הבוקר" מהבוקר.
"איך היתה העבודה?" שאל אבא.
"אני לא הולך לשם יותר."
"מה קרה?"
"אין לי חשק."
"אלכס פיטר אותך?"
"לא."
"יותר טוב לגדול פַּרַזִיט?"
"אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לעבודה לא אלך יותר. אני שונא לעבוד."
"מאיתנו אל תקווה לשום עזרה בחיים."
"לא צריך. אסתדר לבד."
"גיבור גדול!"
"כן, אם אני רוצה."
ואז התחלתי לכתוב שירים. עשרות שירים. ורובם מוקדש לנלי –
התדעי אהובה כי אני דון קישׁוט הוא
המעריץ בהזיותיו דמות מלאת יופי
שבחיים אינה אלא אפס ותוהו
ועמוק בנפשה – דוֹלְצִינֵיָה טוֹבּוֹסִית?
והייתי שולח לה את השירים בדואר או טומן בילקוטה, בבית-הספר. ועל אהבתי הגדולה לנלי, שהתחדשה אז – עוד אכתוב ביום מן הימים.
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
פרק ארבעים ושניים: אהוד בן עזר. בטעם זיתים מריר. קלמניה (א).
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
ברגע האחרון
עיריית תל-אביב והנהלת התזמורת הפילהרמונית נמצאים במשא-ומתן לשכור את אולם הסינרמה למשך חמש שנים, זו התקופה שבה יהרסו את היכל התרבות ויבנו על מקומו קניון מסחרי עם אולם מצומק.
רבותיי, לחינם אתם טורחים, יספיק תא טלפון להכיל את כל המנויים שיישארו לכם אחרי שתעזבו את היכל התרבות. אף אחד מאיתנו, אנשים קצת מוסיקליים, לא משוגע לשמוע קונצרטים בסינרמה ולקבל אחר-כך חצי היכל תרבות עם אקוסטיקה של יועצי אחיתופל
©
כל הזכויות שמורות
חינם, 2006
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005)
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב)
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה, "פנחס מן האדמה", מתוך ספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,
והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!
גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25", חינם לכל המקדים לפנות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום, 2006
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
8 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
חלוקת הרומאן "חנות הבשר שלי" חינם במאות עותקים חתומים הסתיימה לאחר שהספר אזל וערכו עתה כספר אספנות נדיר. נתגלו עותקים בודדים אחדים ומחיר כל אחד מהם 40 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
לפניות ולהזמנות עם תשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
מודעה
ספרי אהוד בן עזר לרכישה בהוצאת אסטרולוג, טל. 03-9190957
או באמצעות הזמנה מיוחדת בחנויות ספרים נידחות
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם"). * "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי"). * "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). * "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי). * "המושבה שלי" (רומאן מושבה פיקאנטי). * "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). * "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). * "חנות הבשר שלי" (רומאן בשרים פורנו-פיקאנטי). * "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עיון, עדות ורכילות פיקאנטית). * "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (גם שירי אהבה).
כל ספר בהזמנה ישירה מ"אסטרולוג" ב-30 ₪
כולל דמי משלוח בדואר
התשמע קולי, רחל
שירת חייה ואהבותיה
הצגה המביאה את סיפור חייה של המשוררת ושזורים בה רבים משיריה
מחזה: סיגל שמעוני. במאי: ישראל גוריון. שחקנים: בני אבני, אילן גנני, עידית נוידרפר, עינת סגל, אייל רוולס, סיגל שמעוני. זמרת: מיקה שדה.
מנהל מוסיקלי: אילן שס. עיצוב תלבושות: יובל כספין. עיצוב תפאורה: תמד משולם. עיצוב תאורה: יעקב סליב.
יום ה' 9.2 / יום ה' 23.2 / יום ג' 7.3 / יום ה' 30.3
בשעה 20.30 בצוותא 1
צוותא, אבן גבירול 30 ת"א. להזמנת כרטיסים 03-6950156 שלוחה 2.
כל המזדהה כקורא האי-מייל של "חדשות בן עזר" יוכל לקנות כרטיסים בהנחה.
איך זינג ווי א פייגאלע" (אני שרה כמו ציפור)
אירוע לרגל פרסום הספר "כל שירי פנחס שדה" (בהוצאת שוקן)
ינחה: המשורר יורם ניסינוביץ
ירצה: הסופר אהוד בן עזר, מחבר הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה":
פנחס שדה, כפי שהכרתי אותו
חברי כיתת השירה "מזמור" של קבוצת "משיב הרוח": מחווה לשיריו של פנחס שדה; ילוו בניגונים חסידיים, בפיוטים ובשירה עברית: יאיר הראל - שירה וכלי הקשה, יונתן ניב - צ'לו ושירה
יום שני ט"ו בשבט תשס"ו, 13 בפברואר 2006 בשעה 19:30
מחיר כניסה: 20 ₪. ספרי פנחס שדה וספרים עליו יימכרו בהנחה