גיליון מס' 115       

תל אביב, גיליון יום שני, ט"ו בשבט תשס"ו, 13 בפברואר 2006

אתמול, 12.2.06, מלאה שנה לצאת הגיליון הראשון של "חדשות בן עזר"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

עוד בגיליון: "חורשת האיקליפטוס, הגשר, הסירה..." מאת אלישע פורת

דברי יושב-ראש הכנסת רובי רובלין בערב המחווה לאברהם שפירא

אורי הייטנר: הלכה להם האג'נדה

חמושים פלשתינאים פירקו חממות ברצועת עזה

מה היה המצב עכשיו לולא פונתה רצועת עזה מישראלים?

הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 42

חגיגת נטיעת היערות השרופים של ישראל

בידי ארגוני השלום, האחווה והצדק של ערביי ישראל ופלסטין, ושל יהודי ישראל מצאצאי הנביאים

לסופרנו המיוחד לענייני שלום פרופ' שמעון תחש נודע כי במקביל לנטיעות ט"ו בשבט של יהודים ופלסטינים מישראל ומפלסטין – בכרמי הזית הכרותים באדמת פלסטין השדודה, תיערכנה גם נטיעות משותפות של ערבים ושל יהודים (מצאצאי הנביאים) מישראל ושל פלסטינים מפלסטין בכל אותם עשרות אלפי דונמים של יערות וחורש טבעי שנשרפים מדי קיץ בשנים האחרונות, ובשנים שלפני האחרונות, ובשנים שלפניהן – מאז נכתב סיפורו של אברהם ב. יהושע, המרחיק ראות גם לאחור, "מול היערות".

הנטיעה של חלקות היער הישראליות השרופות בט"ו בשבט (שהוא כידוע גם חג עממי פלסטיני) היא ביוזמת אנשי השלום של שני העמים ובתמיכת כל אירגוני הצדקנוּת, הצדיקוּת, ההצטדקוּת וההתפרנסוּת ממופעי השלום בארץ ובעולם, שמממנים כנראה גם את ט"ו בשבט הזיתים בפלסטין; הנטיעה באה להביע את הגינוי החריף של יהודים (מצאצאי הנביאים) וערבים כאחד – לפירומנים הפושעים שונאי נופיה של ישראל המודרנית שאינם מחמיצים שום הזדמנות של יום חמסין יבש עם רוחות עזות כדי להצית את יערותינו וזאת דווקא תוך הקפדה שלא לשרוף כרמי זית שהם כידוע סמל השלום עלי אדמות. העובדה שאימוני צה"ל אשמים בחלק מההצתות תורמת גם היא ללגיטימיות המחאה שבנטיעה – המוקיעה גם את החיילים המציתים.

אלישע פורת

"חורשת האיקליפטוס, הגשר, הסירה..."

לכאורה אותו הנוף ממש אצלנו, כמו בשירה המפורסם של נעמי שמר: גם לנו יש חורשת איקליפטוסים עבותה, גם לנו יש גשר הולכי רגל מיוחד במינו, שבנאו אילון כהן, וגם אצלנו היו משייטות סירות בבריכות הדגים, באותם ימים רחוקים, שבהם המלה "הפרטה", טרם תורגמה לעברית.

אף על פי כן הכול אצלנו שונה: האיקליפטוסים שלנו אחרים, הם ניצולים מדין כריתה ושרידים אחרונים שמלפני סכיני הדחפורים. הגשר שלנו הוא אחר: לא הירדן הנפלא זורם תחתיו, אלא מוביל הביוב והדטרגנטים המצחין, הקרוי משום מה "נחל אלכסנדר"... והסירה שלנו התהפכה כבר מזמן, או שקעה בקרקעית הבוץ של מה שקרוי משום מה "בריכות הדגים"...

כמה קל ומפתה לגלוש למסכת של קינות וגעגועים, על הנוף הנפלא שלנו, בטרם היות כל השינויים האורבניים והכימיים שתקפו את אדמתנו. אבל – אבל,  יש לפתע אבל אופטימי! ומסתבר שאולי ישוב להדהד גם בשדותינו שירה של נעמי שמר, לפחות על חורשת האיקליפטוסים. עובדה מדהימה אולי, לא מתקבלת על הדעת אולי, שלא במקומה ושלא בזמנה – אבל עובדה, חזרו לטעת איקליפטוסים בעמק חפר ומסביב לעין החורש.

כל היוצא בימי טרום אביב אלה, אל שטחי האדמה הכבדה של חוגלה, שמסביב לנחל אלכסנדר ותעלת נחל יאשיה, לפנים "המובללה", יכול לראות במו עיניו פלא אקולוגי ממש. חלקות של איקליפטוסים ינקותיים, על גבי גדודיות, ניטעות בכל פינה. יש המשמידים סביב השתילים את העשבייה, ויש הסומכים את השתילים הרכים בסמוכות, ויש המגדרים את החלקות סביבם. כך או כך זוהי ממש תפנית מרנינה: האיקליפטוסים חוזרים לאדמות הביצה של עמק חפר.

אלה אינם האיקליפטוסים שגדלנו עליהם, אותם זוללי המים הבלתי נלאים שאמורים היו, לפחות בפולקלור המקומי, לייבש את הביצות. אלה אינם אותם ענקים ירוקים, הפורחים כל עץ במועדו, ואלה אינם אותם עצים המכונים איקליפטוס המקור, על שם ספלולי פירותיהם הקטנים, הדומים לראש ציפור ומקורה. אלה הם איקליפטוסים חדשים חדישים ומחודשים. מודרניים, תכליתיים ויעילים. מתאימים לעידן הנדל"ן, ולזמני "ההפרטות" הקשות העוברות עלינו.

האיקליפטוסים הניטעים כעת מסביב, הם עצים ליצירת דבש מיוחד, דבש משובח שאין לו מתחרים. פרחיהם מגוונים, ואל תשתוממו אם תראו לפתע הרבה אדום בעונת פריחתם. והדבורים עטות עליהם בנחיליהן העצומים. ואם רק יניחו להן גנבי הכוורות המשתוללים באין מפריע לאחרונה, אולי נוכל גם אנחנו ללוק בקרוב מהמתוק מתוק הזה, שריח הדסים ריחו וטעם הדסים טעמו.

והטעם האחרון לנטיעתם אינו פחות חשוב, טעם הנדל"ן שמו. חלקות השוליים הביצתיות אינן נושאות שום רווח והכנסה. הן הפכו לנטל ממש על החקלאים באזור. והנה נמצא פתרון נפלא: גם מתוק, גם צבעוני ופורח, וגם שומר על זכויות הנדל"ן. והעיקר: האיקליפטוס המתחדש הוא ממש מתנה לעצלנים: גדל מעצמו כמעט, ומניח לבעליו לעסוק בעסקי "הפרטות" למיניהן. ואני כבר שומע קול שירה עולה מהשדה: "חורשת האיקליפטוס, הגשר, הסירה, וריח המתוק שט על המים..."

הרשימה נדפסה לראשונה ביום 9.2.06 בעיתון "קיבוץ" של התק"ם וכן במקומון "אצלנו" של עין החורש.

אסתר ראב

שיר לאקליפטוס, 1968

[מתוך הפתיחה]

גִּזְעֲךָ הַיָּשִׁישׁ הָרָחָב ­–

אוֹן עֲנָפֶיךָ –

שָׁנִים – עָמְדוּ בְּגֶשֶׁם וָסַעַר,

עָמְדוּ, וְרָאוּנִי גְּדֵלָה מִתְגַּבַּהת,

לִקְרַאת צַמַּרְתְּךָ – נוֹשֵׂאת רֹאשִׁי בִּכְמִיהָה

לְאִוְשַׁת עַלְוָתְךָ

שׁוֹאֶפֶת נִיחוֹחַ חַיֶּיךָ

בְּעַרְבֵי קַיִץ דּוֹמְמִים;

מְחַכָּה בַּסְּתָו,

לִנְשִׁירַת קְלִפָּתְךָ –

רֵיחָנִית כְּקִנָּמוֹן,

וְעוֹזֶרֶת לְךָ,

לְקַלְּפָהּ, לְהַשִּׁירָהּ,

לְמַעַן גַּלּוֹת עוֹרְךָ הֶחָדָשׁ –

הַיָּרֹק-לְבַנְבַּן, הָרַעֲנָן –

כְּעוֹר אָדָם;

[ההמשך בכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זב"מ, ובגיליון הבא]

יושב-ראש הכנסת רובי רובלין

בערב מחווה לאברהם שפירא

במלאת 135 שנה להולדתו ו-40 שנה למותו

פתח-תקווה, בית אברהם שפירא, 18.12.2005

מוריי ורבותיי, גבירותיי הנכבדות,

לפני מיספר שעות ראש הממשלה קיבל איזשהו התקף קל והוא מאושפז, [רחש תדהמה בקהל], ראש הממשלה, הדבר כבר פורסם, אנחנו לא יודעים מה מצבו, למרות כל חילוקי-הדעות, ראש ממשלה, ראש ממשלתנו, ראש ממשלתי, נאחל לו באמת החלמה מהירה ומיידית, נקווה לטוב.

ערב טוב.

אני הכנתי כמובן משנה סדורה שבה אוכל להרצות בפניכם, דברים מן הכתב. לא עולה על דעתי לעשות כך, שכן פתח-תקווה קשורה בירושלמים ואני ירושלמי קשור לפתח-תקווה. קשור לפתח-תקווה בגלל הבית הזה ובתים אחרים, אבל קשור לפתח-תקווה שכן כאן, הבית הזה, הוא ביתו של דוד אבי [אברהם שפירא] ודודת אבי [ליבע-רוחל שפירא], הוא [אברהם שפירא] הדוד הגדול שלי, אח לסבתי רבקה, שבתי נקראת על שמה, סבתי אשר נישאה לא זמן רב לאחר שעלתה מאוקראינה, יחד עם דוד ואח נוסף, והיא בחרה להיות לאישה, ליהפך לירושלמית, לסבי ראובן [ריבלין], והיא נישאה לו למרות אזהרת רופאים אז, לבל תיכנס להיריון בגלל שסכנה גדולה מרחפת עליה באם תלד. היא ילדה את אבי ובלידתה מתה, ועד היום אני זוכר את הרגע שבו נולדה בתי, לאחר שבני נולד ובתי השנייה באה לעולם, ושאלתי את אבי מורי יוסף יואל [ריבלין], הוא היה פרופסור, היה תלמיד חכם, איך נקרא לבת והוא אמר – "מה פירוש איך נקרא לבת?" ואבי אז, כבן שמונים ואחת, והוא אומר – "איך נקרא לבת? אני שמונים ואחת שנה מחכה," ואכן אנחנו היססנו באותה עת, בשנת 1970, אם לקרוא לבת בישראל רבקה, אמרנו לאבי – "טוב, נקרא לה רבקה רביד, שלא תהיה במבוכה בשמה," ואבי גיחך וחייך ואמר – "כשתגיע לצבא ויקראו לה רביד היא תבקש מכם מיד להחליף את שמה," וכך היה.

והנה, רבקה זו, אשר היא סבתי, היתה אחות לאברהם שפירא, ומאחר שהיא השאירה את אבי יתום, אימצה המשפחה בפתח-תקווה את אבי גם כבן לה, ולמרות שלמד בירושלים ועבר את כל מדורי ההשכלה כנער חרדי בירושלים, היה לפרופסור לאחר שגם קיבל את הגושפנקה של האוניברסיטה העברית, ששלחה אותו לפרנקפורט, על-מנת ששם ילמד ערבית.

ולמה חשקה נפשו של אבי בערבית? לא בגלל שהוגלה לסוריה על-ידי התורכים, כאשר הוכרח על-ידם להצטרף לצבא, אלא בגלל שהדוד, הדוד הגדול, אברהם שפירא, ויצחוק-הירש [שפירא, אחיינו של אברהם שפירא] – אבא של בלה שנמצאת כאן איתנו, יצחוק-הירש, שאני כל חיי הצעירים גדלתי על אותם אגדות, על אותם מיתוסים, על אותה מציאות שהתגלגלה לה כאן באותם ימים ראשונים של פתח-תקווה, באותם ימים שבהם היה הדוד הגדול לאגדה, לזקן השומרים, כאשר הוא נמצא יחד בכורח ובגורל שחייב אותנו, יהודים וערבים, לחיות כאן, בארץ הזאת, שכן כך אמר אבי, כך אמר דודי, אם לא נועדנו לחיות אלה עם אלה, בוודאי שנגזר עלינו לחיות אלה עם אלה – ועד אשר נהיה אלה עם אלה מתוך תודעה או מודעות שנועדנו לחיות יחד – אנחנו צריכים להגן על עצמנו ולהיות אלה אשר לא יתנו בשום פנים ואופן לאיזה שהוא רעיון שטרור יכול לנו, ליהודים כאן, בארץ ישראל.

ואני לא הייתי הולך לישון מבלי שאבא שלי היה מספר לי שם, בירושלים, את סיפורי הדוד, מה מהם היו נכונים ומה לא, על הלימודים, על קופמן, על דינוביץ', וכמובן על אבו קישק האגדי, ולא היה לילה שבו הייתי הולך לישון מבלי שסיפורי אברהם שפירא הדוד, סיפורי איברהים-מיכה, היו מתגלגלים באוזני כולם, ואני הייתי הילד הצעיר אז. אחי הקטן עוד היה בחיתוליו, אבל היו מזדחלים גם הילדים הגדולים ואלה שהיו חברים של הילדים הגדולים, להתגלגל ככה על-יד המקום שבו פרופ' ריבלין היה מספר לבן שלו את סיפורי אברהם שפירא.

כאן, בדיוק, במקום הזה [בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל], כאשר הייתי בא לחופשה, לא הייתי אצל הדודה דבורה [לבית סווטיצקי], אשת יצחוק הרש, שהוא היה נכד לאבא של אברהם שפירא [ושל אחיו הבכור של אברהם, מיכאל], כאן בדיוק במקום הזה, הייתי ישן במיטה, במיטה של הדוד והדודה, שכן אני הייתי ילד של היתום. הילד של היתום שהיו לו זכויות. הילד של היתום, אשר אסור היה לגעת בו, גם אם היה עושה דברים שובבים ביותר.

כאן, בחצרות ובמגרשים הריקים, בטרם פתח-תקווה הפכה לכרך, היו אז פרדסים בצד הדרומי והיו המגרשים הריקים בצד הצפוני והיו חמש שנים חולפות כאשר בכל פעם היתה חאפלה גדולה כאן. חאפלה גדולה, כאשר ערביי ישראל וערביי ארץ-ישראל אז, שכן אני מדבר על הימים שקדמו להקמת המדינה ועל לימים שלאחר קום המדינה, היתה נעשית פה פנטזיה בכל פעם שהדוד היה מגיע, חמש שנים וצועד קדימה.

פנטזיה אחרונה שזכורה לי היתה הפנטזיה של שנת התשעים לחייו, שלא היתה כמותה, וזקני העיר פתח-תקווה עוד מספרים עד היום על גדולתה.

נער הייתי וגם זקנתי וגם למדתי. למדתי כאן, בבית הזה, את הדברים אשר היו לי למורים לימי דרכי גם בעתיד. ההבנה שאנחנו חיים יחד, ההבנה שדם יהודי לא יהיה הפקר, ההבנה שאסור לחכות ולהתעסק עם אותם שודדים רק כאשר הם כבר באים אליך – אלא צריכים ללכת ולמצוא אותם במקומותיהם; על ההבנה שלא יכול להיות דבר שבו ישלם יהודי תשלום עבור זכותו לחיות כאן בארץ, לחיות מבלי שאנחנו מיד נבוא ונסביר שזכותנו כאן היא זכות שאין עליה ערעור.

על אברהם שפירא, גם זכיתי, בגימנסיה העברית בירושלים, וחלילה לא ללעג, לא לקלס, אבל ביקורת כזאת או אחרת, או אפילו לגיחוך כזה או אחר, כאשר הוא זעק לכל ילדי ישראל בזמנו – "זה נוער זה? זה בררה!"

קריאת ביניים: "חרא!"

רובי ריבלין: כן, יש כאלה שאמרו שהוא אמר חרא, אדוני, אני לא מעלה על דעתי שהדוד הגדול שלי אמר מילה כזאת.

קריאת ביניים: "הוא פשוט לא ידע ערבית!"

רובי ריבלין: הוא ידע ערבית, ידע גם ידע ערבית וערבית, ואצלו לא ערבית מפרנקפורט ולא מירושלים, לא, הוא למד ערבית כאן, הוא למד את הערבית אשר עליה היה נפגש, מכבד ומכובד על-ידי כל אותם מנהיגים ערבים אשר ביקשו לקיים איתנו קשרים, אם מרצון או אם מתוך הבנה שאין דרך אחרת, לחיות יחד אתנו.

הוא גם היה זה שכל פעם שהוא נכנס לגימנסיה, חבריי והוריהם למדו לדעת שאני הבן בן-אחות של אברהם שפירא, היו אומרים לי, בעקבותיו – "נו, אנחנו יצאנו ונלחמנו, לא הרגנו ולא נהרגנו!"

ככה אברהם שפירא, שהיה אגדה. הדוד הגדול שהיה בא אלינו, לירושלים וכמו שהוא היה, גיבור גדול, והמגפיים, אני זוכר אותם עד היום, שהוא הולך במחלבה פה [כנראה ליד הרפת], והסוסה, והילדים, והבנים. הדוד הגדול אשר באמת היה  פרק בתולדות ההתיישבות שלנו כאן בארץ, הפך לאגדה.  אנחנו, הריבלינים, קשורים יותר בירושלים, אבל צריך לזכור כי למשפחת ריבלין היתה גם סבתא, והסבתא היתה רבקה, ורבקה היתה שפירא, ואנחנו – לפחות חצי שפירא.

ובאתי הנה היום לתת את הכבוד ואני באמת חושב שעשו מעשה גדול למשפחה, כל הילדים, כאשר החליטו להקדיש את הבית לעיריית פתח-תקווה. אני רק תקווה שגם בעוד חמישים, שישים שנה, כאשר תבקשו ממני לבוא הנה... אנחנו לא משתחררים כל-כך מהר... הבית הזה עוד יהיה קיים ויהיה למורשת, והמורשת היא לא מורשת של איש זה או אחר, למרות שהאיש הזה היה איש גדול, איש גדול שעם כל גדולתו וכל היותו בעל גוף, היה בעל נשמה עמוקה וכבירה.

אני זוכר, הדודה [הגדולה, אשת אברהם, ליבע-רוחל] מתה והלכה לדרכה אבל הדוד שפירא, בגיל תשעים עוד היה נותן עיניו בנערות יפות... לידו, והוא היה גם מקפיד קלה וחמורה לשמור מצוות אשר יכול היה לשמרן, ואני מקווה שהבית הזה יהיה באמת למורשת שכן פרק גדול בתולדות הציונות – כאן, בבית הזה, עוצב. אינני יודע מה הדוד שלי היה חושב היום, אבל אני מנסה לחשוב שהוא היה חושב כמוני ואני די בטוח.

 [הפיענוח באדיבות אגף התרבות של עיריית פתח-תקווה, שהערב נערך ביוזמתו]

חמושים פלשתינאים פירקו חממות ברצועת עזה

ארנון רגולר, "הארץ", 10.2.06

[מועתק ללא שינויים, כולל כתיב שונה לאותן מילים, מעיתון "הארץ"]

עשרות חמושים פלשתינים ותושבים מאיזור חאן יונס במרכז רצועת עזה פירקו בימים האחרונים חממות בשטח של מאתיים דונם. התושבים גנבו את מרכיבי החממות, שעובדו במסגרת פרוייקט שנועד להמשיך את הפעלת חממות המתנחלים ברצועה לאחר ההתנתקות – ולספק עבודה לפועלים פלשתינים באזור. לדברי גורמים זרים המעורבים בהפעלת החממות, מאחורי פירוקן עומדים עשרות חמושים הנמנים על "ועדות הסיוע" ו"הצבא העממי" – מיליציות שהוקמו על ידי הרשות הפלשתינית וחבריהן משתייכים לקבוצות החמושות של הפתח, בעיקר גדודי חללי אלאקצא וגדודי אבו ריש. המיליציות – אליהן חברו גורמים נוספים – מועסקות באופן רשמי על ידי הרשות הפלשתינית בשמירה על ההתנחלויות ההרוסות וכן על פרויקט החממות. הגורמים מסרו ל"הארץ" כי החמושים והשודדים עשו שימוש בדחפורים כדי לפרק את מוטות הברזל של החממות. הם פשטו על הציור שנשמר בתוכן, הכולל צינורות וכן ציוד מתוחכם יותר, כמו מחשבי השקייה. הרס החממות לווה בתקריות אש בין אנשי המיליציות לשוטרים פלשתינים – במהלכן אף נפצעו מספר שוטרים – אולם מבלי שהמשטרה המקומית הצליחה למנוע את הגניבה. פרויקט החממות הוקם עם נסיגת ישראל מרצועת עזה כאשר גורמים בינלאומיים, בהם USAID – קרן הפיתוח של ממשלת ארה"ב – וגורמים אחרים, רכשו את החממות מהמתנחלים [כדי להעבירן לרשות הפלסטינים].

עד כאן מ"הארץ", שנתן לידיעה מדהימה זו, חשובה אולי לא פחות מניצחון החמאס בבחירות – מקום לא גדול בעמוד פנימי, ואילו את מחציתו של העמוד הראשון לכל אורכו הקדיש לפטפוט של "מכון אקדמי" לגניאולוגיה יהודית, המתיימר ליצור "אילן יוחסין אחד לכל העם היהודי" ומביא דוגמאות מדהימות, למשל, שטולדנו הוא מהעיר טולדו והרשל הוא צבי.

 נחזור לידיעה מרצועת עזה – דומה שאין עוד "פליטים" פרזיטים וחצופים בעולם כמו הפלסטינים. מיליוני בני-אדם קופאים בקור בפקיסטאן, טרם התאוששו מהצונאמי בדרום-מזרח אסיה, גוועים ברעב, בבצורת, באיידס ובמלחמות ג'נוסייד ביבשת אפריקה – אבל למי דואג העולם המערבי העשיר והמפונק, במי הוא משקיע מיליארדים של דולרים –

בפרזיטים של פלסטין, באלה ההורסים במכוון את אמצעי הייצור שניתנו להם במתנה – ובלבד שימשיכו ליפול כנטל על העולם המערבי הרופס, זה שמפרנס אותם ואת הילדים שהם מייצרים ללא אחריות וללא עתיד כלכלי והשכלתי – ובלבד שיִרבּה מיספרם של אלה התומכים בחמאס, בהשמדת ישראל ובטרור שמכוון לערער גם את מרקם החיים באירופה הלא-מוסלמית. כן, כל תמיכה כספית בפרזיטיות הפלסטינית היא עוד נשק אסטרטגי נגד קיומה של ישראל.

מה היה המצב עכשיו לולא פונתה רצועת עזה מישראלים?

התקשורת מלאה בסיפורי סבל ונזק נפשי וכלכלי של מפוני גוש קטיף ושאר היישובים העבריים ברצועת עזה, במלאת חצי שנה לפינוי. לית מאן דפליג שכל המפונים, כולל בני-משפחתי, משפחת ראב מעצמונה, ראויים לכל הסיוע הממלכתי כדי שיוכלו לבנות מחדש בגבולות הקו הירוק בנגב המערבי גוש חקלאי לתפארת כפי שהיו יישובי גוש קטיף.

אבל מדוע איש אינו מודה לראש הממשלה השוכב על ערש דווי על כך שבזכותו אין כיום יהודים ברצועת עזה. הלא אלמלא הפינוי, מאות ואלפי חיילים ישראליים, בסדיר ובמילואים, היו עוסקים יום ולילה בשמירה על צירי התנועה ועל היישובים העבריים ברצועה. שכולם היו נתונים להתקפות מקרוב ומנשק תלול-מסלול, וזאת פי כמה וכמה ממה שעדיין נמשך היום. כל נסיעה מיישוב ליישוב, כל הסעת ילדים, היתה בגדר סכנת נפשות. ואילו החמאס היה זוכה בבחירות גם אלמלא התרחש הפינוי, מפני שאין הבדל רב בין כנופיות "פתח" הורסי החממות לבין צמאי הדם של החמאס ולבין סתם בנדיטים פלסטינים שמלסטמים והורגים אלה את אלה ואת האירופאים שבאים לעזור להם, וכמובן מנסים כל הזמן להרוג אותנו.

מפוני רצועת עזה, עשו תפילה גדולה לעילוי נשמתו של אריק שרון במלאת חצי שנה להצלתכם. רבים מכם, וגם מקרב חיילינו, חיים עדיין בזכות המנהיג הזה ההולך ומת.

הערב, הערב, הערב

"איך זינג ווי א פייגעלע" (אני שרה כמו ציפור)

אירוע לרגל פרסום הספר "כל שירי פנחס שדה" (בהוצאת שוקן)

ינחה: המשורר יורם ניסינוביץ

ירצה: הסופר אהוד בן עזר, מחבר הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה":

פנחס שדה, כפי שהכרתי אותו

 חברי כיתת השירה "מזמור" של קבוצת "משיב הרוח": מחווה לשיריו של פנחס שדה; ילוו בניגונים חסידיים, בפיוטים ובשירה עברית: יאיר הראל - שירה וכלי הקשה, יונתן ניב - צ'לו ושירה

יום שני ט"ו בשבט תשס"ו, 13 בפברואר 2006  בשעה 19:30

בבית עגנון, קלאוזנר 16, תלפיות, ירושלים. טלפון 02-6716498

מחיר כניסה: 20 ₪. ספרי פנחס שדה וספרים עליו יימכרו בהנחה

צבי לפר

מילים וביטויים שהיו ייחודיים לעין-גדי

לפני כיובל שנים

זה לא הקו שלי – המקור: באחד הערבים ראו החברים, שהלכו לחדר האוכל, שממטרה באחד מקווי ההשקייה ניתקה, וזרם מים מיתמר אל-על. אחד מהחברים פנה לאחראי לגידול העגבניות והסב תשומת ליבו. הלה הלך והתבונן והבחין שקו ההשקייה נמצא בחלקת הפלפלים. תשובתו היתה: "זה לא הקו שלי."

איפה ראיתם קצין סוחב גבינה בבאר-שבע – המקור: באחד הימים נקרא המא"ז בנאי לדיון בגוש באר-שבע. (למי ששכח, מפקד הגוש היה רס"ן יקותיאל אדמוביץ, לימים האלוף קותי אדם). לפני שיצא ברכב, שעלה לבאר-שבע והמשיך עם ירקות לתל-אביב – ביקשה ממנו האקונומית כי לפני שיחזור בפייפר של הפיקוד, יעבור בתנובה, ייקח שני ארגזי גבינה לבנה ויביא הביתה לעין-גדי. תשובתו: סירוב, והנימוק: "איפה ראיתם קצין סוחב גבינה בבאר-שבע?"

ביצה כמו של שחל – המקור: אריה, שהיה צמחוני, סבל מחוסר גיוון במזון. המבשלות סבלו מכך ששלוש פעמים ביום הוא אוכל ביצים, אך התנחמו בכך שאריה אוהב ביצה עין, שהלבן קשה בעוד הצהוב רך. היו ארוחות בהן המגיש התורן נהג לשאול: "איזה חביתה רוצים, מקושקשת, מטוגנת-לחלוטין או ביצה עין?" – היו חברים שהעדיפו: "ביצה כמו של שחל."

אָ פּוֹץ אָ אִיד – המקור: אמירה באידיש "א פוץ א איד איז ארגער [יותר גרוע] פון א גוי און פון א מישומעד." לימים הוזכרה האימרה על ידי הימין הלאומי-דתי בקשר עם ד"ר קיסינגר שר החוץ של ארה"ב. בזמננו הודבקו המילים ככינוי למדריך חברתי מבוגר שנשלח אלינו.

פח נֹע – המקור: מכונית פורד בולדוג של 5 טון, עם הנעה קדמית, ששירתה את הצבא האנגלי, נרכשה מחברת החשמל על ידי הורינו, שדאגו לניתוק בעת שיטפונות, ונתרמה לקיבוץ. הפריטים היחידים שלא היו מפח במכונית היו כיסויי הכיסאות העשויים מברזנט עבה. מאחר שהמנוע היה בקבינה ללא כל בידוד, הנסיעה, במיוחד בקיץ – היתה סיוט אמיתי. המכונית שירתה את הקיבוץ עד סוף 1956, ובגלל צריכת בנזין גבוהה הוחלפה בקומנדקר שמנועו הוסב לדיזל.

פַּך פך – המקור: טרקטור גרמני דויץ דיזל בעל בוכנה אחת ושני טקטים, סיבובי מנוע איטיים, כרבע ממנוע דיזל רגיל, ושהונע במנואלה בעזרת האלפקומפרשן או בירידה. הטרקטור, שיוצר לאחר מלחמת העולם השנייה ושימש את האיכרים בגרמניה ההרוסה כתחליף לזוג סוסים, השמיע רעש "פך פך" ומכאן שמו.

שח שח – המקור: סירת עץ בעלת מנוע פנימי ליסטר, ששימשה בעברה ככלי שיט של חוליה 13 של הפלי"ם (חוליית החבלה הימית). ממנה יצאו החבלנים שפוצצו את אוניות הגירוש הבריטיות סמוך לנמל חיפה. שנים לאחר מלחמת העצמאות הוחזרה לבעליה, חברת "העוגן" בנמל חיפה. עם עלייתנו לעין-גדי היא נתרמה לנו כאפשרות לקשר עם סדום בעת שהינו מנותקים מחמת השיטפונות. אלא שתנאי האקלים בעין-גדי היו קשים לסירה וגם לנו, ובקיץ החם והיבש היה צורך למלא מחדש בכותנה מיוחדת "קנפט" את הרווחים בין לוחות העץ ולצבוע מחדש. מי ים-המלח איכלו את המנוע, שהיה מקורר במי הים. הבדיחה היתה שכדי לנסוע בה שעה צריך לעבוד כחודשיים להכשרתה.

לישימו – המקור: הכתובת הטלגרפית של מרכז הקניות אליהו רביד בתל-אביב. טרם עידן הטלפון בעין-גדי, נעשה הקשר באמצעות מקמ"ש צבאי שהופעל בידי יוכבד ז"ל. היה סידור עם פיקוד דרום, שניתן לשלוח מברקים בשני הכיוונים. היה מברק מסוג LT שבו כל 21 מילים עלו כמו 10 מילים במברק רגיל. עם כתובת של מילה אחת אפשר לשלוח יותר מילים בתוכן.

אורי הייטנר

הלכה להם האג'נדה

קמפיין "שמאלנים מניאקים" של מרצ אינו כה אינפנטילי כפי שהוא נראה. האמת היא שככל שהוא נראה מגושם, הוא דווקא מתוחכם למדי, והשימוש בו בידי מרצ במצבה הנוכחי הגיוני בהחלט. באין אג'נדה, המפלט של מפלגה הוא גימיקים. הגימיק של מרצ הוא תחליף לאג'נדה שאבד עליה כלח. לכאורה, האידיאולוגיה של מרצ מנצחת היום, כאשר הימין החילוני תומך בחלוקת הארץ, כאשר אריק שרון עוקר יישובים, כאשר אהוד אולמרט מדבר על "שתי מדינות לאום לשני עמים," כאשר הליכוד מוכן לפשרה טריטוריאלית תמורת שלום – יכולה מרצ להתפאר בניצחון אידיאולוגי אדיר.

אך זוהי רק חצי אמת.

נכון, האידיאולוגיה היריבה למרצ פשטה את הרגל. אין עוד היום תומכים ברעיון ארץ-ישראל השלמה, זולת כאלה המאמינים בו מנימוקים דתיים, ושאינם מושפעים מהמציאות המשתנה. אולם העובדה שהיריב האידיאולוגי של מרצ מצוי במשבר אידיאולוגי, אינה מעיד על ניצחון האידיאולוגיה של מרצ. שהרי מי שטוען שהציבור שתמך בהתנתקות, שתומך בפשרה, שתומך ב"קדימה" – מקבל את השקפת העולם של מרצ, אינו אלא טועה ומטעה.

התפיסה ההולכת וקונה שבת בקרב רוב הציבור הישראלי היא ההבנה שאין לישראל פרטנר לשלום מצד אחד, ומצד שני אין היא יכולה להמשיך בשליטה על עם אחר, המסכנת את צביונה היהודי ודמוקרטי, ולכן עליה לעצב את גבולותיה באורח חד צדדי. מהם הגבולות הרצויים? על כך חלוקות הדעות. בדיוק כפי שהגישה הזו אינה גישת "האיחוד הלאומי", כך גם אין היא הגישה של מרצ.

מרצ היא הביטוי הפוליטי של הזרם המכנה עצמו "מחנה השלום". יש משהו ציני בניכוס השלום – ערך נעלה שהינו משאת נפש של כולנו, בידי הזרם הזה. נכון יותר לכנותו זרם הפייסנות. המאפיין זרם זה, מאז ימי "ברית שלום" טרם קום המדינה, דרך "שלום עכשיו" ועד יוזמת ז'נבה, הוא הניסיון לפייס את הערבים בכל מחיר, על מנת שיכירו בישראל ויאפשרו לה להתקיים. יוסי ביילין הוא הדובר המובהק של השקפה זו. לא אחת הוא טען שהיעד הציוני העליון הוא להשיג את השלמת הערבים עם קיומה של מדינת ישראל. כאשר הוא מדבר על הצורך בחלוקת ירושלים, הוא מתאר זאת כחיזוקה של ירושלים, שלראשונה תקבל את הסכמת הערבים להיותה בירת ישראל.

"ברית שלום", שפעלה מאמצע שנות העשרים עד אמצע שנות השלושים וסימנה את הנתיב בו פוסעת מרצ עד היום – סברה שאין תוחלת לציונות אלא בהשגת הסכמת הערבים. כדי לקבל הסכמה זו על הציונות להתפשר ולוותר. הם הציעו לוותר על הדרישה לרוב יהודי בארץ-ישראל. הם הציעו להתפשר ולהסכים על הקמת מדינה דו-לאומית יהודית-ערבית. הם הסכימו להגבלת העלייה היהודית לארץ-ישראל כדי לשכך את חששות הערבים וזעמם. את "ברית שלום" הקימו אישים דגולים, מגדולי הרוח של העם היהודי במאה העשרים, כמו שמואל הוגו ברגמן, רבי בנימין, גרשום שלום, יהודה לייב מאגנס וארתור רופין (שהתפכח ופרש ממנה לאחר מאורעות תרפ"ט 1929). הם היו אנשי רוח גדולים, אך לקו בעיוורון פוליטי ובאובדן אוריינטציה מוחלט לגבי המציאות. אילו הזרם המרכזי בציונות היה הולך בדרכם, לא היתה קמה מדינת ישראל, וספק אם יהודים היו חיים היום בארץ.

הזרם המרכזי הלך כל השנים בדרך אחרת, הפוכה, לפיה אל לה לציונות לבקש את רשותם של הערבים להתממש, כיוון שאין סיכוי שרשות כזו תינתן. לכן על התנועה הציונית, ולאחר מכן על מדינת ישראל, לעשות את הטוב והנכון לישראל, על אפם וחמתם של הערבים, ובמקביל – להושיט יד לשלום. בכל הנוגע לשאלות מהו הטוב והנכון לציונות ולמדינה, ועל מה נכון לוותר בהסכם שלום, הדעות היו ונשארו חלוקות. אולם הזרם הפייסני תמיד היה מיעוט קטן ושולי.

הסכם אוסלו היה הניצחון הגדול של הזרם הפייסני. האופוריה שאפפה חלקים גדולים בציבור הישראלי, כולל כאלה ששללו עד חתימת ההסכם את ההשקפה הזו, היתה חגיגת הניצחון הגדולה של מחנה הפייסנות, של "שלום עכשיו" ושל מרצ.

תוצאות תהליך אוסלו הן סוף האג'נדה של מרצ. קריסת התהליך הוא קריסת האג'נדה. בקמפ דיוויד ובטאבה ניסה אהוד ברק ליישם את גישת מרצ. לא זו בלבד שהוא לא קידם את השלום במאומה – הפלשתינאים לא הסתפקו בדחיית הצעותיו, אלא פתחו במתקפת טרור ודמים רצחנית נגד אזרחי ישראל. האג'נדה של מרצ טבעה בנהרות הדם של המלחמה. ניצחון החמאס היה המסמר האחרון בארון הקבורה של האג'נדה של מרצ. אמנם אין הבדל של ממש בין הפת"ח לחמאס, אולם מי שהשלו את עצמם שהפת"ח הוא מפלגה שוחרת שלום, יתקשו להשלות עצמם שכזה הוא החמאס.

האג'נדה של מרצ פסולה מוסרית ומעשית. מוסרית – כיוון שמשמעותה מתן וטו לאוייב על מימוש זכויותיו של העם היהודי בארצו. מעשית – כיוון שהיא אינה ריאלית ומבוססת על חלומות באספמיה.

אחרי כל מה שקרה בחמש השנים האחרונות, אין עוד למרצ מה למכור. בהיעדר דרך פונה מרצ לבטן; היא מנסה לשלהב את תחושת הסולידאריות של השבט, של המחנה. "שמאלנים מניאקים" קראו לנו הימנים המניאקים, זוכרים? הם קראו לנו "אוהבי ערבים", זוכרים? הם רצחו לנו את אמיל גרינצוויג ואת רבין. לכן, בחרו בנו, בשבט, במחנה, כיוון שאם נעלֵם, יהיה זה הניצחון של "הם".

הניחוש שלי? הפנייה הזו לבטן תוכיח את עצמה. מרצ תעבור את אחוז החסימה, למרות שאין לה עוד מה למכור.

תואר "חתן פרס ישראל" ישונה השנה ל"פרס הטאלנט הישראלי"

שהוא שיא הגניוס העברי, הרבה יותר מפרסי ישראל, א.מ.ת וקרן וולף

"בזק שילמה כ-10,000 דולר לטאלנטים (מגישים-כוכבים) שלקחו חלק באירוע 'בזק נהדרת', שהיה מבוסס על התוכנית 'ארץ נהדרת' של 'קשת'." ("דה מארקר", "הארץ", 7.2.06).

תחזית מזג האוויר מצ'בי צ'ייס, ואשינגטון: "בינתיים יורד כאן שלג, והתחזית מבשרת שיתגבר במשך הלילה, אך מחר יהיה בהיר חלקית (או מעונן חלקית, תלוי בנקודת ההשקפה) אף כי הקור המקפיא בעינו יעמוד." [11.2.06]. "לפי שעה אנחנו תקועים בשובל סופת שלגים גדולה שהערימה תילי שלג נישאים מחוץ לבית וקשה לשער בדיוק מתי יפנו את ערימות השלג הללו ויאפשרו תנועה ברחובות." [12.2.06]. מ.ד.

הסיפור בהמשכים

לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים

מאת אהוד בן עזר 

פרק ארבעים ושניים

אהוד בן עזר. בטעם זיתים מריר. קלמניה (א).

לפני שנים פנה עיתון "הארץ" אל סופרים אחדים בהצעה לכתוב על הבית, הרחוב או המקום שהטביע חותמו בחייהם. כתבתי רשימה בשם "בטעם זיתים מריר" (מוסף "תרבות וספרות", 28 באוקטובר 1977), והיא אינה חלק מ"ספר הגעגועים" כי מספֵּר אותה אני, אהוד בן עזר, ולא אורי בן עמי, שהוא אמנם בן דמות שלי ושל ילדותי ברומאן, אבל לא כל מה שקרה לו – קרה לי, ולהיפך.

הרבה דברים צירפתי והמצאתי ושיניתי לצורך הסיפור הזה, וחלק מהם אפשר לגלות אם משווים את "ספר הגעגועים" עם "בטעם זיתים מריר". מי שמבקש ללמוד על חייו של הסופר מתוך הגיבורים בני-דמותו בספריו – עלול להגיע גם למסקנות מאוד משונות ולא-מדויקות. אחד המעשים החביבים על סופרים, גם הרציניים – הוא לבדות את חייהם בספריהם וככה להתל בקוראים ובמבקרים שלהם.

שנים רבות חלפו מאז נדפסה הרשימה "בטעם זיתים מריר" המקורית, והיה צורך להרחיבה פי כמה וכמה.

בטעם זיתים מריר

למקומות לא היה לי מעולם יחס, אלא אם כן היתה בהם התרחשות כלשהי, בימה לאנשים, לעלילות ולמשחקים. כך שמבחינה מסוימת נותרתי "יהודי נודד" אשר ההיסטוריה של פתח-תקווה ושל ארץ-ישראל במאה וארבעים השנים האחרונות היא לו מקום ממשי יותר מאיזה בית או מקום שגר בו מימיו. (אגב, האמת היא – לָעָבר אין בי שום געגועים, רק סקרנות עזה ומידת-מה של הנאה שבהיזכרות).

המקום המוכר והזכור לי ביותר הוא חצר ביתנו ברחוב פיק"א 10 בפתח-תקווה, מקום גידולי מיום הולדתי, אשר גבלה מצידה האחורי בחצר ביתו של סבי, ר' יהודה רַאבּ (בן עזר), שהיה לי ידיד ילדות. הוא נהג לשחק עימי ולספר לי סיפורים, שרובם טרם הבנתי, על לילות שמירה בפרדסי המושבה, על שריפות וגניבות ומארבים. הוא אף התקין לי במו ידיו "אווירון" עשוי עץ, עליו נהגתי לרוץ-לרכוב ולהרכיב חברים.

פעם אף הרכבתי עליו ילדה קטנה שגרה במורד כמה בתים ברחובנו, ואשר אביה הרופא עסק בגידול דבורים וברדיית דבש, ושמה רות לוּמפּ, היום – אלמוג. (אגב, בניגוד לסברה המקובלת, לא כל הסופרים בני פתח-תקווה נולדו ברחוב אחד. את יהושע קנז, למשל, שנולד ברחוב הרצל, בקצה האחר של המושבה, הִכרתי רק לאחר שנים רבות, ועד היום נראית לי המושבה שתיאר מן הצד שלו, שונה לגמרי מזו שנִראתה מן הצד שלי).

לחפצים אני קשור. לימים ניסר סבא את האווירון שהתקין לי, וקבע את הקרש למראשות הכיסא-נוח שלו, למען לא יישמט הכר שלמראשותיו. הכיסא, שהוא כבר בן עשרות שנים, משמש אותי עד היום, על המרפסת, בערבי-קיץ, עם אותם המסמרים והקרש שקבע בו סבא יהודה. וכדרכם של חפצים שוּלִיִים, הוא יותר אותנטי מן "המחרשה הראשונה" המפוברקת, המוצגת כיום במוזיאון המקומי של המושבה וגם בכניסה אליה מצד מערב, ליד בית-החולים בילינסון, שהיום הוא המרכז הרפואי רבין.

לעיתים היה מופיע בחצר אחיו הצעיר של סבא, ר' משה-שמואל ראב, צעיר-ברוחו היה, נמוך וצנום ועיניו שובבות, ומצחיק אותי בזריזותו, דוקר ומנופף באוויר את מקל-ההליכה שלו, כמשחֵק עימי ב"פַּרטִיזָנִים". וכשהיה מסובב את ידית המקל, היה זה מתפרק ומתגלה כרובה לעת-מצוא ובו בית-בליעה לכדור אחד. מכשיר מוזר זה מצוי עד היום בבית אחד מנכדיו, דוד בן עזר, בפתח-תקווה.

האווירון שבנה לי סבא, כמו שאר צעצועים ומשחקים, נוצר על רקע מלחמת העולם השנייה. כשפרצה, הייתי בן שלוש, והמעמד זכור לי. אבי בנימין עמד ועדר בטורייה במגרש הריק, סמוך לחצרנו, שאותו חכר בשנה ההיא כדי לזרוע בו תפוחי-אדמה. המגרש והחצר היו גבוהים מן הרחוב. פתאום בא דודי שמחה זילברווסר, ועמד למטה ברחוב ואמר לאבא –

"המלחמה פרצה."

אבא הפסיק מיד את עבודתו. ניגב זיעתו בידיו. פניו השחומים והרציניים תמיד, כמו קדרו עוד יותר. והוא חשק שפתיו ו"ירד למושבה", כלומר הלך למרכזה, והביא שני שקי קמח, אחד לבן ואחד שחור, ושק סוכר. זו היתה ה"אגירה" שלנו. כולם אגרו. דומה שעדיין חזקים היו זיכרונות הרעב והמחסור מתקופת מלחמת העולם הראשונה. ואימי היתה אופה, במשך שנות המלחמה, שתי חלות קטנות מקמח לבן (שלא היה אז כלל בנמצא) מדי שבוע. ביתנו, וכל אורח חיינו, היו חילוניים לגמרי. אך מאכלים – זה היה עניין שונה, מקודש כמעט, של מִטבח ארצישראלי-ערבי, ופולני (מצד אימי) גם יחד, שאם אתחיל למנות אותו (כי למאכלים, בניגוד למקומות, אני קשור) – לא יהיה לדבר סוף. אמחיש זאת רק בדוגמא.

זיתים הם אחת מאהבותיי הגדולות. עצי זית. שמן זית ערבי טרי (עם זעתר בזוק). וזיתים "דפוקים" בנוסח מקומי, ארצישראלי. ביתנו ברחוב פיק"א, ככל הבתים בסביבה, ניצב על כרם זיתים שנטעו הגננים – כלומר האגרונומים – של הברון רוטשילד. בכל חצר היו כארבעה-חמישה עצי זית עתיקים. מבט על הסביבה ממעוף הציפור היה מגלה ודאי את קווי הנטיעה של הכרם, שתי וערב. ומאחר שהכרם היה ניסיוני, היו הזיתים צמוקים ובלתי-ראויים למאכל. אבל המחילות העמוקות שבתוך הגזעים, והטיפוס על הענפים (על אחד מעצי הזית, שנגדע בהסתעפות ענפי-גזעו, ניצב שובך-היונים שלנו, וענפי זית צעירים צומחים סביבו ומעטרים אותו) – כל אלה היו חלק מעולם המשחקים הדִמיוני של ימי ילדותי.

התמונה המצויֶרת הראשונה הזכורה לי היא ציור-שמן של עצי-זית ותחתיהם רובצות שתי עיזים, מאת הצייר אריה אלוויאל, תלוי מעל למזנון, במקום הנכבד ביותר בביתנו. מדי סתיו היה אבא קונה זיתים אצל הערבים, משרה אותם בגיגיות בחצר, ומשתף אותי בכתישתם ובכבישתם בפחי נפט ריקים ורחוצים היטב, שיהיה מה לאכול במשך השנה כולה.

ההכנה פשוטה: תמיסת מי-מלח, שביצה טרייה עשויה לצוף בהם. רבעי-לימונים ופלפלים ירוקים חריפים. וטעם זה, של זיתים "דפוקים" בני יומיים-שלושה, בעודם מרירים לגמרי ובטרם הסתיימה תסיסתם, הוא אחד מתאווֹת-החיך החזקות ביותר אצלי. ושום זיתים "דפוקים" שבשווקים, אפילו אצל הערבים, אינם די מרירים לטעמי, אלא כאילו עברו איזה תהליך של סירוס, בתוספת סודה-לשתייה. וכך, מדי שנה, הגם שאני גר בקומה שלישית בבית-דירות בתל-אביב, אני משתדל להשיג כמה קילו זיתים ירוקים, ולכתוש אותם בעצמי ולשמֵר בצנצנות. והזיתים שלי בהחלט אינם הליכה בעקבות הזמן האבוד, וגם לא עוגיות מַדלֵין (אולי משום שלימים הייתי אני עצמי אופה בעין-גדי). הזיתים הם חלק מן ההווה. אני נהנה מהם כיום בדיוק כשם שנהניתי אז. ובני בנימין, שעוזר לי לכתוש את הזיתים מדי סתיו מאז היותו בן שנתיים ("תוּק-תוק זית" בלשונו אז), כרוך אף הוא אחר טעמם.

אכן, יש אנשים המורישים לבניהם אוצרות תרבות וחומר. אני, שלא בכוונה – את האהבה לזיתים. אני מרגיש כי כשאוכלים זית מריר מבינים את ארץ-ישראל. אבל אצלי אכילה אינה סמל, אלא מציאות, הנאה, הרפתקה קטנה של הלשון.

הזיכרון הראשון שלי – שהלכתי לאיבוד. מול ביתי ניצב בית ובו ילד בן-גילי, יריב אליצוּר. ילד חולני. חבר ראשון למשחקי ילדות. ולו אחות בוגרת בעלת שם שמעודי לא פגשתי כמוהו – סָפִידָה.

יום אחד, יריב עם קורקינט ואני עם גלגל מחובר למקל, שכּנִראה גם אותו התקין לי סבא יהודה, יצאנו לדרך. עברנו את החצר של סבא, עם שׂדרת שיחי הטוּיָה, ועצי הברוש, הדובדבן-היפאני, הוואשינגטוניה והאשכולית – בסך הכול היו שם שני עצים מכל מין, ועץ חרוב אחד, שלא נשא פרי, שהביא דודי ברוך מתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, אצלו עבד בזמנו, ומשום כך היה אסור לכרות את העץ עד שלא נפטרו כל בני הדור ההוא, ונמכרו החצרות, ועתה ניצבים עליהן בתים משותפים.

ירדנו מן החצר והמשכנו במורד רחוב ביל"ו (כן, חיי התנהלו בין ביל"ו לפיק"א), שגבל אז במגרש גדול וריק, שרק איזו חורבה מסתורית בת חדר אחד ניצבה על גבעה במרכזו. הלכנו והלכנו (ולא ידענו שאנחנו הולכים לאיבוד) בשדה הגדול, עד שהגענו לגבול גוש הפרדסים שהיה קרוי "פרדס סביסלוצקי" (ליד אחד מעציו, כך סופּר לימים בביתנו, היה טמון "סליק" נשק גדול של המושבה, אשר מקום הימצאו המדויק נשכח, ולא נמצא גם לאחר שנים, כאשר כל הסביבה נבנתה שיכונים-שיכונים).

על גבול הפרדסים ניצבו בתים אחדים, ורפת באחד מהם. ניגשנו. קיבלו אותנו בחביבות. נדמה לי שגם נתנו לנו לשתות מים, ולא חשדו בנו שאנחנו הולכים לאיבוד. אחרי שתרנו סביב-סביב כל צורכּנו, חזרנו במעלה רחוב ביל"ו, והנה ההורים, כולם, עומדים שם דואגים ורגוזים.

"איפה הייתם? הלכתם לאיבוד!"

ואז נודע לנו לאן הלכנו: לאיבוד. וזה כמובן הוסיף איזה נופך מוזר, מסתורי, לטיול התמים.

לאחר שנים אחדות, ומשפחתי כבר גרה בקלמניה, ואני מטפס ומטייל על עצים ובפרדסים אחרים, אומרת לי אימא:

"אתה יודע שיריב, החבר שלך, מת. מדלקת קרום המוח."

ואני שותק. וממשיך לשחק.

"לא איכפת לך שהחבר שלך מת?"

ואני שותק. אדיש. לא רציתי שיהיה איכפת לי.

שובב לא הייתי. ובקטנותי אף פחדתי לטפס על עצים. מדי חורף היה סבא יהודה, בן השמונים ויותר, קוטף את האשכוליות שבשני העצים בחצרו. סבי, כמו אבי, לא הוריש לבניו אחריו שום חלקת אדמה, שום פרדס או כרם, לבד מחצרו. אני, בגיל צעיר, הבנתי שלהיות חקלאי ותלוי בתהפוכות מזג-האוויר, בקִימשון, בקִימחון, ובזבוב ים-התיכון – זה לא עתיד בשבילי. ולהיות חצי-איכר וחצי-משהו-אחר, כמו אבא, כמו סבא, כמו עוד מבני משפחתי, פירושו להיות אדם קרוע. ולכן, מנעוריי, וחרף התנגדות כל המשפחה, החלטתי לעסוק רק במשהו האחר. וזאת אני עושה עד היום, בחדר קטן, בדירה לא-גדולה, רחוקה מהאדמה, תלויה באוויר, ובעקשנות של בן-איכרים. ופעם אמר לי אבי: "סבא שלך פתח את התלם הראשון, ואתה סגרת אותו." אכן, אני, אפילו על סוס לא רכבתי מעודי, חוץ מהפעם האחת כשהעלה אותי עליו שבוי איטלקי, שהיה סייס אצל מייג'ור נורדי, הבּוּרי הענק מדרום-אפריקה, שאצלו עבד אבי בשדות התבואה של הצבא הבריטי ברַאס-אל-עֵין.

סבא יהודה הזקן מטפס על העץ ומַזמרה בידו, ואני עומד למטה ומתבונן בו ובמעשיו, ומקבל ממנו את האשכוליות הצהבהבות ומניח אותן בזהירות אחת-אחת בסל של נצרים, שדופנותיו הפנימיות מרופדות שק. בל"ג בעומר תש"ח, כשמת סבא, כבן תשעים, והוא היחיד מבין מייסדי פתח-תקווה שעלו על אדמתה בסתיו תרל"ט, שלהי 1878 – שזכה גם לראות בהקמת המדינה, ורק אז נחה דעתו ונעצמו עיניו – בא תלמידו, שומרה האגדי של המושבה, אברהם שפירא (על אודותיו כתבתי לימים את ספרי "ג'דע"), זקוף וחגיגי, ושפמו זקור ולבן, עמד בפתח החדר שבו היתה מונחת הגופה, הצדיע ושר את "התקווה".

החצר היתה הממלכה שלי. אהבתי לשחק בה עם עצמי. ולגן-ילדים הלכתי רק בשנה האחרונה לפני בית-הספר. החצר שקקה חיים – עֵז (בזכותה הייתי חבר באגודה הראשונה בחיי, אגודת "עזיזה" של מגדלי עיזי-בית), תרנגולות, יונים, כלב, חתול, ומדי פעם גדיים ואפרוחים. ועצים, ולפעמים גם ערוגות של ירקות. ומחסן שהיה לי "מעבדה" פרטית. אהבתי לשחק לבדי, או עם חבר טוב אחד, שותף לדמיונות, זאב קליין, לימים הרופא ד"ר זאב קינן. קווים אחדים בדמותו של צבי לקוחים ממנו.

ואם בחבורה – אז לא מִשחקי תחרות, אלא המצאה. לא כדורגל. אלא "פרטיזנים". את הג'ולים שלי מעולם לא סיכנתי במשחק עם ילדים אחרים, כי היה חבל לי להיפרד מהן. הן שימשו אותי במשחקי דִמיוני, כמייצגים דמויות של בני-אדם, של אהבות-סתר ועלילות גבורה.

החומר שאהבתי ביותר היה פלסטלינה. ולא מתוך נטייה לאמנות הפלסטית, אלא משום שהיה אפשר לבנות באמצעותו עולמות חדשים. להסתגר ולחלום. את רוב חלומותיי בניתי בפלסטלינה – אנשים זעירים, מכוניות, בתים, וזאת בתוספת קסמי-עץ, נייר, מסמרים, חוטים, גיגיות-מים, שפופרות-זכוכית, וחומרים וגרוטאות נוספים שנמצאו בחצר ובסביבה. והמשכתי לשחק כך, במין "דיבוק" שכבר כמעט החשיד אותי באיזו מופרעות נפשית, עד גיל ארבע-עשרה לערך.

מאחר שהצטיינתי במעשה-ידיי, שלחו אותי ללמוד בבית-הספר המקצועי "שבח", משם ברחתי אחרי שבוע, וכשהפסקתי, לערך באותו זמן, לשחק בפלסטלינה, התאהבתי בנערה נהדרת אחת מן ה"שיכבה" שלנו בצופים, והתחלתי לכתוב פיליטונים ולקרוא אותם, בין היתר גם כדי לעשות רושם עליה. וכאשר הפסקתי בהם, כבר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים.

הייתי מחכה בקוצר-רוח לכך שבני הקטן יגיע לגיל שבו נוכל לשחק יחד בפלסטלינה מבלי לחשוש שיאכל אותה. (אבל הוא העדיף לשחק ב"לגו", ועד מהרה עבר למחשבים ונישאר שם).

בקלמניה גרנו שלוש שנים. תיארתי אותה בדייקנות כפייתית-כמעט ברומאן הבִּדיוֹני "הלילה שבו תלו את סרג'נט מוֹרטוֹן", שמתרחש במשך יממה אחת בלבד בשנת 1947 לערך, ומופיעים בו גם המושבים שדה-וַרבורג וצופית, הסמוכים לקלמניה. זו היתה אחוזה פרטית שבנה דודי, ברוך רַאבּ (בן עזר), למען איש עשיר מאנגליה, משה גְרֵיידִינְגֶר שמו, שקרא אותה על שם אביו, קַלְמַן – קלמנְיָה. וכותרת-מישנה – "גן עצי פרי ומשק בריטי". ויש המבטאים – קלמנִיָה.

קלמן גריידינגר, יהודי מן העיירה זְלָטוֹפּוֹל, היה סוחר בביצים ומסחרו פשט והצליח ועד אנגליה הגיע. לימים עקר האיש את ביתו ועבר לגור באנגליה ועימו בנו משה. המסחר בביצים התפתח עד שנקרא משה גריידינגר בשם "מלך הביצים" של אנגליה. הוא נעשה איש עשיר אך נִראה שלא זכה לכבוד החברתי שאליו שאף בארצו החדשה, ולפיכך חשב לעשות משהו חשוב בארץ-ישראל, שבזכותו יקנה לו כאן מעמד שלא זכה לו שָׁם.

בשנת 1928 לערך פנה משה גריידינגר וביקש מיצחק רוקח שימצא לו אדם מהימן לממש את חלומו להקים משק חקלאי בארץ-ישראל. רוקח המליץ ואמר שיש רק אדם אחד בארץ-ישראל שיעשה את העבודה במקצועיות וביושר – והוא ברוך ראב מפתח-תקווה.

 התנהלה חליפת מכתבים בין גריידינגר לדודי ברוך, ולא היתה התקדמות. שלח גריידינגר כרטיס-אונייה מיוחד לדודי שיבוא אליו לאנגליה. דודי בא, שמע את דברי גריידינגר – התנהל כבר אז משא-ומתן עם ערביי מיסקי על קניית האדמה – ופרש בפני גריידינגר את תוכניתו להקמת משק חקלאי, בתנאי שיבדוק קודם את האדמה וימצא שהיא ראויה לקנייה.

גריידינגר התרגז. "הכסף שלי ואתה אומר לי מה לעשות בו?"

אמר לו דודי: "הכסף שלך ואתה יכול לעשות בו כרצונך. לחפש לך מישהו אחר. אני מוכן להקים את המשק החקלאי רק אם תיתן לי יד חופשית, ולפי התוכנית שפרשתי לפניך."

השניים נפרדו מבלי שדודי ברוך יקבל עליו את המִשרה, שמשכורתה היתה הון-עתק באותם ימים – 40 לא"י (שהיו שוות-ערך ללירות שטרלינג) לחודש. דודי חזר ארצה. התעקשותו נבעה בין-היתר מכך שחלומו היה לבנות משק חקלאי בהשפעת תחנת-הניסיונות החקלאיים שיסד בעתלית אהרון אהרונסון, מורו-ורבו בחקלאות. דודי שימש מנהל העבודות החקלאיות של התחנה בשנות מלחמת העולם הראשונה, עד שפרש בגלל מעורבותו של יוסף לישַנסקי, שניראה לו קל-דעת וחסר-אחריות – בפרשת הריגול של ניל"י.

במשפחת דודי היה מתח. יקבל את העבודה, או לא? לבסוף, לאחר שכנראה לא הצליח גריידינגר למצוא אדם מהימן אחר שייקח עליו את העבודה, הוא אישר לדודי לסיים את קניית אדמת קלמניה ולבנותה לפי תוכניתו. ברוך תִכנן את חלוקת השטח, הנטיעות, הענפים השונים, החומה ובנייני-המשק השלובים בה, בית-האריזה הגדול, המודרני, רשת פסי-הברזל והקרוניות להובלת הפרי מהפרדס, הכול. הוא לא אהב תרנגולות, לכן מעולם לא היו לולים בקלמניה, חרף העובדה שגריידינגר עשה את הונו באנגליה ממסחר הביצים.

דודי ברוך הִתנה תנאי נוסף. לו-עצמו לא תהיה שום נגיעה ישירה לענייני כספים. את התשלומים יבצע מישהו אחר. גריידינגר מינה לשם כך את גיסו שישב בארץ, פבריקאנט, וכך היה במשך כל התקופה שעבד בקלמניה – החשבונות היו עוברים לפבריקאנט וזה היה משלם, ולדודי לא היתה שום נגיעה בכספים עצמם.

עם ייסוד קלמניה עבר דודי להתגורר במשך השבוע בכפר-סבא, (שם היו לא-מעט פועלות שהעריצו אותו), ורק בימי שישי היה חוזר בכרכרתו לפתח-תקווה. לימים קנה מכונית טו-סיטר של פורד, והיה חוזר מדי יום למושבה. ברוך ייסד וניהל את קלמניה במשך כעשר שנים, עד 1939 לערך. בחסכנות רבה נהג בבנייתה. שלושים אלף לי"ש בלבד עלה המשק כולו, כולל האדמות, הבנייה, האינוונטאר לסוגיו ושכר-העבודה.

יושרו של דודי ברוך היה קיצוני. בשעתו היה צורך לקנות צינורות-ברזל כדי לרָשֵת את קלמניה. סוחר-צינורות גדול היה בתל-אביב, גליקמן, ואצלו קנו אותם. יום אחד הופיעה מכונית בביתו של ברוך בפתח-תקווה, עדיין דירה קטנה, לא הבית שניבנה לימים ברחוב רוטשילד – וממנה פרקו אמבטיה, כיור ואסלה. אותה תקופה לא היה בבית דודי בית-שימוש אלא רק תא-עץ בחצר, והיו מתרחצים באמבטיה גדולה במִטבח.

בא ברוך ביום שישי מקלמניה ושאל את רבקה אִשתו: "מה זה?"

 "אני לא יודעת," ענתה, "שלחו לנו מתל-אביב."

לא היסס, וביום ראשון בבוקר הזמין משאית, הטעין עליה את כל ה"עמלה" ושלח חזרה לגליקמן בתל-אביב.

במשך שנים היו באים תלמידי מקווה-ישראל ללמוד ולהשתלם בקלמניה. לא אצל גריידינגר "מלך הביצים" למדו חקלאות כי אם אצל דודי ברוך. קלמניה, שאותה הקים וניהל, היתה הגשמת חלום-חייו – המשק החקלאי הפרטי הגדול והמשוכלל ביותר בארץ. כל מה שלמד אצל אהרונסון יישם והמשיך בכוחות-עצמו. הפועלים, שחלקם היה לימים ממייסדי המושב הסמוך צופית, עבדו ולמדו אצלו חקלאות.

לקלמניה היתה גם חשיבות ביטחונית והיא שימשה בסיס למודיעין על הנעשה בסביבה ומקום אימונים בנשק לחברי ההגנה. אחד מראשיה הנסתרים של ההגנה, חיים קרמר, גר בבית סמוך לשלנו בקלמניה. אשתו רבקה היתה המורה שלי בבית-הספר בצופית.

האחוזה קלמניה היתה שם-דבר בשעתה. דוגמה כמעט יחידה למשק חקלאי מגוון, מתוכנן היטב, רִווחי ומוצלח מכל הבחינות.

ומדוע עזב דודי את מִשרתו? במלאת לאחוזה עשר שנים טען שהקמתה הושלמה וכי אין צורך במשכורת גבוהה של מנהל משיעור-קומתו כדי להחזיק הלאה את המשק!

בכניסה לחצר קלמניה, שהוכרזה אתר שימור היסטורי, מְסַפּרוֹת אותיות חקוקות באבן את תולדותיה, הקשורות כולן למשפחת גריידינגר. רק שמו של מתכנן ובונה האחוזה – ברוך בן עזר (רַאבּ), אינו נזכר שם. אבן עלולה יום אחד להישבר או להיזרק. אותיות חקוקות בספר לא תיעלמנה לעולם.

בין פתח-תקווה לבין כפר-סבא וקלמניה שׁכָן כפר מָלָ"ל. שמו הראשון היה עין-חי ובו גר תקופת-זמן הסופר הצעיר התימהוני יוסף לואידור, שחיזר אחר דודתי אסתר ואשר נרצח יחד עם הסופר יוסף חיים ברנר במאורעות 1921. שנים אחדות לאחר מכן, כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת שם חדש למקום, הציע דודי ברוך למתיישביו את ראשי-התיבות מל"ל, על שם משה לייב לילנבלום.

המל"ליים הם לא רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש-הממשלה אריאל שרון (שיינרמן) אלא הם זן האבטיחים הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הוא כנראה הזן אִמְחֶסְנִי שעליו מספר דודי ברוך. הזיווג המוצלח התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר-מל"ל, שהיום על מקומו עומדת העיר הוד השרון. בטעות קראו ברבות שנים לאבטיח המָלָ"לִי – אבטיח הגליל, שגם הוא כבר כמעט שנעלם.

האבטיח המל"לי הוא פרי כדורי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק כהה ובעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד בשביל אבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשוטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם כפיצוחים.

 אבא של המל"לי – הזן צ'ילי שמוצאו מארה"ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו מכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.

כן, זו היתה הכלאה מופלאה של צ'ילי בַּבַּלַדִי. איפה הימים היפים שבהם זני פירות וירקות חדשים לא נוצרו באופן מדעי בתחנות הניסיונות החקלאיים (כמו העגבניות הנוראות שאנחנו אוכלים היום) אלא נולדו כפרי אהבה בין שיחים בשדה או בין עצים במטע?

הלא ככה גילה דודי ברוך את זן התפוזים שַמוטי-דם, שמוטי שפלחיו אדמדמים, וקרא אותו "שרה" על שם שרה אהרונסון גיבורת ניל"י, שאותה העריץ ואולי גם אהב (ברומאן "המושבה שלי" הקדשתי לשניהם פרק שבוּסס על סיפור זיכרונות אמיתי שכתב).

טוב, מי שלא יכול להבדיל בין הטַבּוריים (וואשינגטון נַאוִיל) של תחילת העונה והוַלֶנסיה של סוף העונה – לבין כַּדִיוּתוֹ וטעמו של מלך התפוזים, השמוטי, המבשיל באמצע העונה (הבדל שאפילו מרבית הירקנים כבר לא מבינים היום) – יותר טוב לו שלא יקרא את הספרים שלי כי לא אליו הם מכוּונים. אני כותב את ספריי לקומץ קוראים שמֵבין אותי ומֵבין בְּתפּוּזים. אני מתפלא מדוע המו"ל שלי מתעקש להמשיך להוציא אותם לאור ביודעו שהבנתן של האקדמיה, הביקורת והתקשורת בְּספרות ארצישראלית כשלי – נמוכה לעיתים ברמתה מהבנת הירקנים בני-ימינו בַּתפּוּזים. כפי שכתב על ספריי המבקר הספרותי פרופסור איזידור לְבוֹנָה, שחלם כל ימיו להיות רקדן בלט:

"מדוע סבור בן עזר שתיאורי שנות ילדותו צריכים לעניין אותנו? הלא ממש פתטיים הם ניסיונותיו של הסופר השמן המזדקן להמציא מִגדָר לוקאלי, ערטילאי, ספק-לֵגיטימי וללא ספק טריוויאלי – של ספרות צאצאי המושבות העות'מניות של פלשתינה-א"י.

"ועוד החוצפה להציג את ספרות הזו כשוות-ערך לעולמם האותנטי, המיוסר והמקופח של יוצרות פמיניסטיות וחוגי-הבית של ויצ"ו הצעירה באקדמיה; של מזרחיים/יוֹת (שפרופסור שֵׁנהוּדָה הבבלי קורא אותם בשם: יהודים ערבים); של יוצרים/רוֹת שׁוֹאָתִיִים דור שני ושלישי שמלקקים/קוֹת לגרמנים; של סופרים/רוֹת מוּכּי רגשות אשמה כלפי ערבים זכים שאינם מסוגלים לרצוח אפילו תינוקות; של רומאנים למשרתות שכותבות סופרות דתיות; של הגיגי סַפְּפוֹאִיוֹת על חוף האי תל-אביב-יפו עם פריחת הדגדגן; של פַלסטינים/יוֹת מֵאָשָׁפוּת השיבה הביתה אל השלום הצודק; של אִינְצֶסְטִיוֹת אכסהיביציוניסטיות (אבא או אח התעללו בהן ואחרי עשרים שנה יוצא ספרן הראשון לאור ומתבשר בתקשורת שהפיפי שלהן עדיין סובל); של אַנַלִיִים (שמביאים בְּהַפוּכָה), ושל סדומיים ושל פדראסטים, עבריים.

"והלא בן עזר עצמו מודה שילדותו המַנדַטוֹרית עומדת בסימן גזעני, קולוניאלי, לְבַן-עור (לְבַן עור – לְבֶן עזר, שימו לב למשחק המילים שלי. – א.ל.) אונניסטי, ומקפֵּח. והלא בטח יש בו בבן עזר משהו גזעני נגד יוצאי עיראק, מרוקו ותימן בגלל סטירת הלחי שחטף בנעוריו מהמורה לפיסיקה העיראקי צָדְקָה בגימנסיה אחד-העם בפתח-תקווה. והלא הרושם מתחזק אם בוחנים את משפחתו הפרדסנית והמנַשלת לאור הגדרותיו של הצדיק הצרפתי נודע ר' טַאהְר אִבְּן-גָ'אלוּן, מוח אינטלקטואלי ופדגוגי פריזאי מבריק – שגילה כי יש מקבּילה בין הגזענות כלפי המוסלמים הצפון-אפריקאיים בצרפת – לבין הסכסוך בין ישראל לַערבים..."

עד כאן מקצת דברי לְבוֹנָה עליי. ראוי לציין גם כי ר' טאהר, בספרונו 'הגזענות כפי שהסברתי לבתי' (שבביקורו בישראל ליקקה לו בְּגינו מקצת התקשורת וצמרת הספרות את התחת) – הסביר כי בשואה נשמדו רק חמישה נקודה שלושה מיליון יהודים. אולי הסתמך על עדויות פקידי-ממשלה צרפתיים מתקופת וישי ותעודות משלוח יהודי צרפת ברכבות לאושוויץ (העשויות לשמש גם כיום מורי-הלכה לְאספסוף בִּריוני אנטישמי של מוסלמים בצרפת) – וכמובן שהכחיש נמרצות ואמר כי מימיו לא העסיק שפחה חרופה בחדריו ולא נִיצל אותה ולא עינה אותה ולא גֵירשָה בעוני ובחוסר-כל חזרה לאלג'יר כדרך אפֶנדי בעבדיו.

ועדיין אני עושה הנחה לקורא שאינו בקיא בטקס קילוף השמוטי משום שבימינו קל יותר למצוא אהבה אמיתית – מאשר תפוז שמוטי טעים, וכאשר אני שומע שמוכרים את המותג העולמי המפורסם ביותר לפרי-ההדר שלנו, גָ'אפָה – לסינים... אז אולי טוב שיאשימו אותם בהרס שֵׁם השמוטי, שהרי אצלנו הפרי כבר מזמן הוא רק בגדר געגוע!

ארץ-ישראל בלי תפוזי שמוטי זה אסון גדול יותר מאשר... אני לא יודע מה. פטרוזיליה.

שמעתי כי פרדסי השרון זקנים, וחדשים אינם ניטעים, ובשנים האחרונות מנסים לרמות את עצי השמוטי בהקטנת כמויות המים הניתנות להם בקיץ. לכן התפוזים בחורף יבשים. אתה לועס את ציפת הפלח, ולאחר שמיצית את מעט עסיסו אינך יכול לבלוע אותו אלא אתה יורק את שרידיו כעומד להקיא. יותר טוב כבר לשתות מיץ תפוזים טרי, אבל לֵך דע אם לא מייבאים אותו קפוא מברזיל!

בפרדס ילדותי בקלמניה היתה חפורה לכל עץ "צלחת" רבועה של עפר תחוח, גודלה כהיקף נופו, והיו ממלאים אותה עבורו בשפע מים פעמים אחדות במרוצת הקיץ.

לא היתה עבודה נעימה יותר מאשר לעמוד עם הטורייה בצל חופת העלווה הסמיכה, הירוקה, האפלה והקרירה, באמצע הקיץ, להעביר את זרם המים מתעלת הבטון ל"צלחת", עץ אחר עץ, לחכות בסבלנות ש"הצלחת" תתמלא, לתקן פה ושם את דופנותיה כדי שהמים לא יגלשו מעבר להן, כמו לבנות סכרים לנחל. ואת המים הצלולים, הקרירים, שנשאבו מבאר האחוזה, היה אפשר לשתות ללא כל חשש.

ובחורף יושבים בחבורה או במשפחה ואוכלים תפוזים. עשרה, עשרים במכה אחת. ויורקים רק חרצנים, לא את הציפה!

והיום צריך לקלף עשרה תפוזים כדי למצוא מהם אחד ראוי לאכילה!

קדיש יהודה סילמן, סופר ירושלמי ומחבר פזמונים ("שם שועלים יש") וספרים סאטיריים, היה איש עגלגל ואוהב צחוק שהתגורר עם משפחתו בשכונת בית-הכרם. במאי 1931 יצא למסע מתל-אביב לקלמניה, ואת רשמיו פִּירסם בעיתון "העולם" גיליון ל"ב מיום 18 באוגוסט 1931. הגיליון אינו מצוי תחת ידי, ואני מעתיק את כתב-היד המקורי ששלח סילמן לדודי ברוך. אינני בטוח אם כל המובא כאן אכן הודפס בעיתון. הדברים נכתבו כשלוש שנים לאחר ייסוד קלמניה וכשלוש-עשרה שנים טרם בוא משפחתנו לגור שמה.

המשך יבוא

(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,

כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)

פרק ארבעים ושלושה: בשדות ארצנו, בשרון הצפוני, בקלמניה, על פי קדיש יהודה סילמן

 [למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים

יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]

©

כל הזכויות שמורות

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

בעל-הבית השתגע

מודעה

עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה

ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר

* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.

* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.

* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.

* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי). יישלח חינם לכל דורש.

* "המושבה שלי" (רומאן מושבה פיקאנטי). 20 ₪.

* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.

* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.

* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי). 20 ₪.

* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.

פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת:  אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.

עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח

benezer@netvision.net.il