| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 116
תל אביב, יום חמישי, י"ח בשבט תשס"ו, 16 בפברואר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: אלישע פורת, "סינדרום ירושלים" שלי
ד"ר יעקב זמיר כותב לפרופ' בַּדְרִי פַטָל, על ספרו "חלומות בטטראן, בגדאד"
בנדלה: "שטה כשרגליי משכשכות במי ים המלח!"
מצעד האיוולת של עת"א: האם יעלה הַכּוֹרת על האיקליפטוסים של הירקון?!
סעודה לשלושה ב-300 שקל בסטיפן בראון
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 43 (א)
ויליאם סטפורד
שאליני
תירגם מאנגלית משה דור
פַּעַם כְּשֶׁהַנָּהָר הוּא קֶרַח שַׁאֲלִינִי
לַשְּׁגִיאוֹת שֶׁשָּׁגִיתִי. שַׁאֲלִינִי אִם
מַה שֶּׁעֲשִׂיתִי הֵם חַיַּי. אֲחֵרִים
נִכְנְסוּ בְּהִלּוּכָם הַמָּתוּן אֶל
מַחְשְׁבוֹתַי, וַאֲחָדִים נִסּוּ לַעֲזֹר
אוֹ לְהַכְאִיב: שַׁאֲלִינִי מַה שִּׁנּוּי חוֹלְלוּ
בִּמְלוֹא עָצְמַת אַהֲבָתָם אוֹ שִׂנְאָתָם.
אֲנִי אַקְשִׁיב לְמַה שֶּׁתֹּאמְרִי.
אַתְּ וַאֲנִי יְכוֹלִים לְהִסְתּוֹבֵב וּלְהַבִּיט
בַּנָּהָר הַדּוֹמֵם וּלְחַכּוֹת. אָנוּ יוֹדְעִים
שֶׁהַזֶּרֶם מָצוּי שָׁם, חֲבוּי; וְיֵשׁ
כְּנִיסוֹת וִיצִיאוֹת מִמֶּרְחַקֵּי מִילִין
הַמַּחֲזִיקוֹת בַּדְּמָמָה בְּדִיוּק נִכְחֵנוּ.
אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הַנָּהָר, אֹמַר אָנֹכִי.
ויליאם סטפורד (1914-1993) נמנה עם גדולי השירה האמריקאית המודרנית. יליד המערב התיכון של ארה"ב, היה סטפורד "מתנגד מבחינה מצפונית" במלחמת העולם השנייה ושימש בשירותי עזר של הצבא. קובץ שיריו החשוב הראשון ראה אור בהיותו בן ארבעים ושמונה וזכה למוניטין מיידיים. הוא לימד ספרות באוניברסיטה עד שיצא לגמלאות, זכה בפרסי ספרות חשובים, פירסם עשרות ספרי שירה ורשימות ספרותיות, ובשנת 1970 מונה ל"יועץ הקונגרס לענייני שירה", תואר המקביל ל"שר השירה של ארה"ב" בימינו. שירתו, הפשוטה כביכול, נותנת ביטוי להווייה האנושית המורכבת על רקע המערב התיכון שבו עוצב ובו חי רוב שנותיו.
"חדשות בן עזר" אבל עם כל עם ישראל
על מות הזמרת הבלתי-נשכחת
שושנה דמארי
שליוותה אותנו מ"כלניות" ששמענו בילדותנו
בשידורי "קול ירושלים"
אלישע פורת
"סינדרום ירושלים" שלי
"סינדרום ירושלים" שלי, אותה הקדחת הרגשית, התוקפת את מאמיני שלוש הדתות הגדולות, בדורכם על אדמת ירושלים, התנפלה עליי לפני שנים רבות. עוד בטרם אובחנה בידי רופאי הנפש המלומדים. עוד בטרם הוגדרה ובטרם זכתה לשם הפיוטי, המגלה טפח ומכסה טפחיים, "סינדרום ירושלים". אני נפגעתי מנחת זרועה עוד בטרם הפכה למסדר זיהוי ושורת הזדהות של כל משוגעי העולם בעלותם ירושלימה.
נער רך הייתי כשעליתי לראשונה בחיי לירושלים. זה היה בטיול כיתתי, מסע של שני לילות ושלושה ימים, אל ביתה מכניס האורחים של סבתא מזל. הבית בצל האיקליפטוס, בשכונת בקעה הישנה, שליד תחנת הרכבת. סבתא מזל מוצרי-מני היתה אימו של מפקד השיירות מהפלמ"ח, מכבי מוצרי-מני, שנפל בקרבות פריצת הדרך אל העיר הנצורה. בנו של מכבי, עודד מכבי, היה חברנו לכיתה. גם הוא כאביו לא זכה להאריך ימים. הוא נפטר בבית החולים שזה אך נפתח אז, "הדסה" עין כרם, במחלקה האונקולוגית שבקומה החמישית. כל החיים היו מונחים עדיין לפניו, הוא היה רק בן עשרים ושש במותו.
סבתא מזל הזכורה לטוב אירחה את ילדי הקיבוץ שלנו באהבה רבה. על הגג הרחב והשטוח של ביתה הונחו המזרונים והשמיכות בשורות ארוכות. ומי שעייף מיגיעות השיטוט בעיר הלא-מוכרת, יכול היה לישון בין רכבת אחת לאחרת. כל כך מעט רכבות נכנסו אז ויצאו מירושלים, שאפילו תחנת הרכבת הסמוכה לא הפריעה את מנוחת העייפים.
אני לא יכולתי להירדם. לא בלילה הראשון לטיול, וגם לא בלילה השני. איזו קדחת מוזרה, התרגשות לא-מוכרת, אחזה בי וטלטלה אותי ללא מנוחה. האם אפשר שהייתי אחד הקורבנות הכי צעירים של "סינדרום ירושלים"? בספרי החכמים של הפסיכולוגיה ורופאי-הנפש, לא מצאתי תיאורי חולים כל כך צעירים. הייתי מוסיף שורה או שתיים לאבן-שיריי, שנחקקה לימים בירושלים, לאמור: "ההלך, בעמדך לפני השיר החקוק באבן, דע שכותבו לקה מנעוריו ב"סינדרום ירושלים". עודנו נער רך הפעימו המגע עם העיר, עד שלא הצליח להירדם במשך שני לילות רצופים."
אני זוכר שהלכנו במצעד הזוי, חלומי, מחומת אבן אחת למשנה. אני זוכר את אלפי המדרגות שטיפסנו בהן, להגיע אל ראשם של מגדלי ירושלים: מגדל ימק"א, מגדל הר ציון, מדרגות חוות הלימוד שממול לארמון הנציב, והמדרגות האדומות, במעלה לגגו של מלון המלך דוד. כל מגדל ממגדלי ירושלים, אלה שבעיר היהודית המערבית, ואלה שבעיר הירדנית המזרחית, אלה שממערב ואלה שמעבר לחומה, המטפסים בהרים שממזרח, כולם דקרו את ליבי המתפרע דקירות עזות ומכאיבות. האם כתבו החוקרים, מחברי הספרים המחוכמים על "סינדרום ירושלים", על חודי המגדלים של העיר, שחדרו ממש אל ליבי, ופצעוהו בפצעי אוהב מדממים?
בסוף שנות החמישים שבתי אל העיר. ואני חייל צעיר שליבו הומה אל העיר ועוגב עליה ללא מנוח. כמו עשור חלף בין מפגש אהבים ראשון למשנהו. הקדחת ההיא, חסרת השם, התנפלה עלי שוב וביתר כוח. כחייל וסייר בחטיבת גולני הגעתי הפעם למקומות הצרים והחשוכים ביותר שבעיר. ירדתי אל מערותיה וזחלתי במנהרותיה. למדתי להכיר את כל חמוקיה הנסתרים, את המעקשים המסוכנים של "הקו העירוני", שעבר כמו צלקת גדולה בליבה של העיר המחולקת. שוב לא יכולתי לעצום עין לילות שלימים. ההתרגשות ההיא, הישנה, חזרה אליי עם חדוות הגילוי וההתמצאות, הקירבה הפתאומית אל עמדות הלגיון הערבי המאיימות, המארבים, הפטרולים הליליים, הצליפות המפתיעות, והחדירות השקטות אל מעבר לסוללות העפר, מעבר לגדרות ולשדות המוקשים.
לא היה לי פנאי לתסמינים המסגירים של "סינדרום ירושלים" שלי. רציתי לבלוע את העיר בכל מלאותה. במהירות, בבקיאות, בידיעה מבוגרת. ובסקרנות שאין לה מעצור ואין לה גבול. הייתי מפקדה הצעיר של "עמדת פאג"י" שבצפון העיר. אל מול ביצורי בית הספר לשוטרים, ומצבורי המכשולים של סככות הענק של אונרר"א, סוכנות הסעד של הפליטים. סבך השמות שלימים יהפכו למתחם "גבעת התחמושת". הייתי סייר צעיר שהוליך את אנשיו אל מעבר לתלתלי התיל, הייתי נער רעבתן שחמד את התאנים הנפלאות שבשטח ההפקר, ושהביא לבלגן גדול ולישיבה דחופה של ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית.
החיילים הירדנים שבעמדה על החומה, ממול לכנסיית "נוטרדאם", קראו אלינו: "תל-אביב קאפוט!" – והעבירו כף-יד שטוחה כסכין על צווארם. ואנחנו, בגרונות צוהלים של מתבגרים, קראנו אליהם בחזרה: "האמיר טלאל – טַרַאלַלל!" – ומיהרנו לתפוס מחסה, כשהם התרגזו ודרכו את נשקם. [האמיר טלאל היה בנו של המלך עבדאללה ואביו של המלך חוסיין, והיה לא-נורמאלי – א.ב.ע]. הייתי מוכן אז להשליך את נפשי הצעירה בשביל העיר המשכרת הזאת. הווייתה האבנית חילחלה אל תוך דמי הקודח, והתמקמה בתוכי לשנים רבות.
זכרתי איך חיבקתי נערה חיבוק ראשון, בכיכר ציון המנומנמת, עם תום הריקודים של מפגש תנועת הנוער. זכרתי נשיקות ראשונות, שהרטיטו את עורי, והעבירו בי צמרמורת בלתי נשכחת. רק לימים הבנתי, שגם חלחלות עורי גם הצמרמורות שחרשו את גבי, היו חלק מתסמיני "סינדרום ירושלים" הפרטי שלי.
זכרתי לילה ארוך וקודח, ללא שינה, באפס כוח מההתרגשות שלאחר משחק הכדורסל המקדים, ומשיחת הנפש התנועתית הארוכה. על ערכים, על הקרבת הנוער, על ההתמסרות ללא חשבון לעיר הטורפנית הזאת. ואם גם נטשתי הפעם את המגדלים, ואם עזבתי את אלפי המדרגות, ידעתי בנפשי כל העת, באיזו ידיעה חושית, קדמונית: אני אל העיר הזו עוד אשוב, אני את העיר הזו לא אשכח. אני בלעדיה לא אוכל להעביר את חיי.
ואכן, שבתי אליה. מובס וחפוי ראש שבתי אליה. מוכה בהלם קרב מתמשך, שלאחר המלחמה הארורה ההיא, מלחמת יום הכיפורים. הצירוף של "סינדרום ירושלים" שלי, עם הלם הקרב הפרטי שלי, היה קשה, מכאיב וכמעט שהפך לצירוף קטלני. עליתי אל העיר הזו, בניסיון אחרון ונואש, למלא את הנפש מחולייתה, לנסות ולהתמלא מחדש. להשתחרר מדיכאון אחר המלחמה, שנאכף עליי בידו של שר הגורלות היהודי. מחדרי הצר שבמעון הסטודנטים, במעלה שכונת נווה גרנות, השקפתי סביבי ולא הכרתי את העיר. עגורני ענק פשטו על הרכסים שמסביבה. צווארי הברזל שלהם שברו ללא רחם את קו הרקיע המוכר. מהר גילֹה שבדרום ועד שכונת רמות שבצפון.
ביתה של סבתא מזל, בצל האיקליפטוס, שלאורך מסילת הברזל הישנה, בלב שכונת בקעה, שינה את צורתו ואיבד את קסמו הישן. ואפילו אבן ציון לזכרו של עודד מכבי ז'ל, שנתקלתי בה במפתיע, בלילה גשום וקר, בגינה שליד אחת הכיתות בקמפוס של גבעת-רם, גם היא לא הצליחה לקלף מעל ליבי הפגוע את מוראות המלחמה הארורה ההיא. ומגדלי ירושלים הישנה, שריגשו אותי פעם כל כך, ניצבו באויור הצלול, התנודדו לקול הפעמונים, כאילו הם ניצבים באיזה אלבום ישן שדהה. קולות הפעמונים התחלפו בצריחות המואזינים, ומה שמשך בי פעם לצאת אליו, לרחף באוויר השקוף מעל עמדות "הקו העירוני", מזכרת ימי הנוער הלהוטים שלי, דעך לאיטו. קולות העיר שהקסימוני פעם, לא יכלו להתחרות בנביחות התותחים שהדהדו בתוכי, אלה שעלו מעיירות הבזלת הנטושות ותלי האפר שב"מובלעת הסורית".
תקוותי כמעט שנכזבה. העיר האהובה בגדה בי. תסמונת "סינדרום ירושלים" שלי כבר החלה לנטוש אותי. האם החלה הקדחת המוטרפת שלי לחלוף? האם השיכחה המיטיבה שלקיתי בה בעיר, היתה מסימני התרפאותי? הלכתי אל המקומות שקדחתי בהם בעבר. הקסם שלהם התפוגג. לאחר כמה שבועות של אכזבה, נטשתי את הטיולים בעיר. השתקעתי בספרים. שיקעתי עצמי עד שכחה בטקסטים העבריים העתיקים. אם אבני ירושלים בגדו בי, ואין בהן הכוח להשיב לי את נעוריי, את שפיותי, את און אהבתי, הרי הררי הספרים המצפים לי יבואו במקומן.
הליך הפרידה שלי מירושלים היה ארוך ומכאיב. בכל ביקור נשמט אל השכחה עוד זיכרון יקר. נמחקה עוד תמונה, נעלם עוד גל פעמונים, והפך לגעגוע. הלכלוך שלה התבלט לי פתאום, היובש שלה העויין, הרוחות שמנשבות בה בלי רחמים. הווייתה האבנית, חסרת הירק, התייצבה נגדי. "סינדרום ירושלים" שלי החל להיפרט לפרטים: תאריכים, שמות, רחובות, משהו מאוד מפורר ולא מלוכד. חיי בירושלים, אלה שהיו במציאות, ואלה שרק נחוו בדימיוני הקודח, התכנסו לאיטם אל הזיכרון. הם פינו את מקומם לחיים אחרים, זיכרונות אחרים, קדחת שיכרון זרה.
עד שיום אחד, באיזה תעלול חסר-פשר של טווה-הגורלות הנעלם, קיבלתי פניה "מהממת", "מדליקה", לתת משיריי למיזם שיחזור השכונה "תמונה באבן". חקיקת תמונות מייסדי שכונת אוהל משה שבנחלאות. מעגל ענק נסגר לפתע בחיי. סבתא מזל מוצרי-מני, היכן את היום? הנער המסורבל שלא הצליח להירדם על גג ביתך, יעמוד ויקרא משיריו בלב-העיר. עודד מכבי, זכר חבר רחוק ונשכח, היכן אתה? אני, שנתקלתי בציון לזיכרך, מציב בעצמי זיכרון שירי לחיי. דודי אבנר ודודתי שוש לבית ילין, שני יקיריי שהלכו לעולמם, שביתם היה פתוח בפניי תמיד, ומלא אהבה למשפחתי, היכן אתם היום? הרי הייתם רועדים מאושר, אילו זכיתם להיות בין המוזמנים לטקס ההשקה של קביעת שירי באבן. נערתי האהובה, "יחידת חיי" מכיכר ציון הלילית, האם את היא העומדת כעת לצידי, כשכמעט אינני יכול לדבר מחמת פרץ ההתרגשות החונק את גרוני? ירושלים שלי, ה"סרוטה" בי ומצולקת בי, התנפלה עליי שוב לרגע, רגע מרגש אחד קצר, אל מול מצלמת הווידאו שהנציחה את הטקס.
"סינדרום ירושלים" שלי, קדחת שיגיוני ושיכרוני, אהבת ירושלים שלי, חסרת הפשר וההיגיון, כמיהתי העצומה לכיכרותיה, אבניה, מגדליה, כל אלה שבו והיכו בי פתאום. מי הוא טווה-הגורלות הנעלם הזה, שמשיב לי אהבה כל כך מאוחרת, בשמה של ירושלים? זנוחתי היקרה, שכוחתי המלבבת, מרירתי המתוקה, ליבתי הנצחית?
ידעתי שלא אעמוד בהתרגשות, אם אקרא בטקס משיריי, ובחרתי דווקא לקרוא את שירו של יהודה קרני "שימוני בפרצה". משורר נפלא שנשכח, מאהב ירושלים שנזנח. כמה היטיב לנסח את תשוקת המשוררים, תשוקת הנצח של המשוררים העבריים, להיות אבן מאבני ירושלים.
קראתי את שירו בהתרגשות, והוספתי לו כמה מילים. אני מקווה שהקהל הבין אותן. כי אני לא זוכר מאין הן באו. שוב קדחתי לרגע בקדחת ההיא. ורק אמרתי שמיהודה הלוי, דרך יהודה קרני, ועד יהודה עמיחי, אחת הדרך החורכת את ליבות משוררי העברית, והופכת אותם לאבן מאבני העיר הזאת. וסוף כל סוף התפייסתי עם העיר, סוף כל סוף יכולתי לאהוב אותה בגלוי, מעל הקיר של פרוייקט התמונה באבן, בלי חשש שיאשפזו אותי בינות לקהל מטורפיה, ש"סינדרום ירושלים" טרף את חייהם.
ינואר, 2006
"חדשות בן עזר" מצדיע לך, אלישע.
בנדלה: "שטה כשרגליי משכשכות במי ים המלח!"
להלן תגובה לכתבתו של לפר בעיתונך [גיליון 115]: השם שהוזכר אצל לפר "פך-פך" אולי מתאים למה שהוא ביאר, אבל אנחנו קראנו "פח-פח" (באות ח') לאותו פורד מסכן ומטרטר, שהוזכר אצלו בפיסקה קודמת. השם הזה ניתן לפורד על קולות הקרקוש, הדפיקות, והצילצולים ה"פחיים" שעלו ממנו בזמן הנסיעה בו, כאשר פח אחד שפשף ודפק את השני.
ה"שך שך", השם שניתן לסירה, היה על אותו משקל, כי גם זה היה "רכב" להסעות, אלא שהיה בים. אני זכיתי לשוט בו לסדום, נסיעה שארכה ארבע שעות תמימות, כשרגליי משכשכות במי ים המלח.
בנדלה
אגודת ידידות ישראל פולין / ארגון יוצאי קרקוב בישראל
הזמנה להקרנת בכורה חגיגית של הסרט
"לא לשכוח"
תתקיים ביום ראשון, ה-19 לפברואר בשעה 17:00 בסינמטק, רח' שפרינצק 2, תל-אביב
הסרט מספר את סיפורה של הסופרת מרים עקביא בזמן ובמרחב בין קרקוב ללבוב, בין בודפשט לשטוקהולם ולתל-אביב
ברכות: שגריר פולין בישראל מר יאן וויצק פיאקארסקי
על יצירתה בשפה הפולנית – העיתונאית והסופרת מריה לוינסקה
על מכלול יצירתה – חוקר הספרות ד"ר משה גרנות
ד"ר יעקב זמיר כותב לפרופ' בַּדְרִי פַטָל
על ספרו של פטל "חלומות בטטראן, בגדאד"
בהוצאת כרמל, ירושלים, תשס"ו, 2005
שלום רב,
אמרו רבותינו "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה. עליך נאמרו הדברים. קראתי את ספרך ונהניתי ממנו. טוב שהקלטת וטוב שכתבת וטוב שהוצאת הדברים בספר מסודר, כרוך ויפה. באמת לדורות הבאים. מעניין שרק כעת, אחרי שנות יובל, התפנו האנשים לכתוב. כנראה שהיו צריכות לעבור שנים הרבה עד שהדברים יבשילו ויבואו לידי העלאה על הכתב. ספרך קריא מאוד, מעניין ואפילו מושך. שפתו בהירה, נקייה מגובשת ויפה. ניכר שהכותב הוא איש איכות.
היכרתי את שכונת טטראן כי גרנו לא רחוק משם. נראה שיש לך זיכרון מופלא, ויפה רשמת ודייקת בדברים ותיעדת וערכת אותם ואפילו הוספת אינדקס. כמובן שהעלית חיוך על שפתיי כאשר הזכרת נשכחות וגרמת לי לשוטט בשכונות ובסמטאות שגם לי הן מוכרות היטב. (באתי לישראל בשנת 1951 בגיל שש עשרה, באמצע כיתה י"א). נהניתי לעיין במפה שבעמוד האחרון של הספר. באמת כל הכבוד על העבודה הרבה שהשקעת בכך.
את פרשת היתמות כתבת בשפה פשוטה ומרגשת מאוד, וכן מאמציך לבנות ולשחזר את דמותו של אביך, שלא זכרת אותו כל כך. תיעדת בנאמנות את תמונת המצב כפי שהיתה, ובמשך כל הספר לא חדלתי מלהתפעל מאישיותה של אימך, זיכרונה לברכה, על העיקשות שלה ועל עמידתה בתנאים קשים ביותר. נשים כמוה לא היו רבות והיא מיוחדת בכך, חוץ מהטרגדיה שלא ידעה לקרוא ולכתוב.
אני מאשר את כל התיאורים שלך כמדוייקים ותואמים את המציאות במאת האחוזים. לא כתבת ספר דימיוני אלא תיעדת את הכול, דבר דבור על אופניו. חשבתי בליבי: הנה הוא מתאר את המיטבח ואת החצר הפנימית וכן הלאה, והלא יכול היה תיאורטית לשבץ מתמונותיו של הצייר אלי סאודאיי (שציוריו הנפלאים מהווי עיראק, ותיאורי הבתים – נמצאים באתר אינטרנט) לשם המחשה. הוא היה שמח על כך.
הזכרת בצורה יפה ומדוייקת את המנהגים והאמונות הטפלות למיניהם שהיו שוררים בעדה שם. גוללת את קורותיך גם בחו"ל וגם בישראל ללא כחל ושרק, וכל השבחים מגיעים לך על עמידתך בתלאות של המרפאות, הטיפולים והאישפוזים. הישגיך לאחר מכן, אליהם הגעת ביגיעה רבה ובאין קץ עמל, ראויים כמובן לציון לשבח. כתבת ספר יפה נעים לקריאה וטוב שנכתב. המשך בכך עד מאה ועשרים.בברכה ובלחיצת יד חמה,
ד"ר יעקב זמיר
נ.ב.
בזמנו, כאשר פורסם ספרו של סמי מיכאל "ויקטוריה", כל העדה העיראקית קטלה אותו, אפילו שלא קראו את הספר, שכן קראו את הראיון עם סמי ב"ידיעות אחרונות". והוא לא אמר שם "כתבתי רומאן," אלא – "תיארתי מציאות שהיכרתי," – וכולם קמו עליו ב"עלייהום" גדול וגינו אותו; והיו שאמרו לי: "אתה חבר שלו? תגיד לו שאם אפגוש אותו אגיד לו את דעתי עליו! מה, הסבתא שלי זונה?" (סמי כתב על הצלבנים שהיו להם יחסים עם היהודיות, וכך תירץ את הימצאותם של הבלונדים בין בני העדה!) – כאשר סיפרתי זאת לסמי, ענה: "תגיד לחבר לך שאם הסבתא שלו..." [ההמשך והאמירות הקודמות, צונזרו מאוד. א.ב.ע].
ובעיקר אמרו אז: "כאלה שכונות אין בבגדאד! סמי מיכאל סתם ממציא ומשמיץ!" – וסמי ענה: "מה זאת אומרת שלא היו שכונות עוני כאלה? האם כולם הלכו עם טוקסידו ונעליים לבנות?.."
אכן, ספרך, פרופ' פטל – מביא עדות ראשונה על העוני ועל השכונות העניות, ומה עכשיו יגידו השועים הבנקאים והמעונבים ובעלי חברות הביטוח?...
ובבניין ציון ננוחם.
אסתר ראב
שיר לאקליפטוס, 1968
[המשך]
וּבְהַעֲלוּתְךָ נִצָּה בַּסְּתָו
עֵת הַכֹּל יָבֵשׁ מִסָּבִיב –
נִצָּתְךָ הַלְּבָנָה הַשְּׂעִירָה
וְרֵיחָהּ הֶחָרִיף – הָאָטוּם בְּמִקְצָת
הַתְּלוּיָה אֶשְׁכּוֹלוֹת, אֶשְׁכּוֹלוֹת
עַל סַנְסִנֶּיךָ, וְנֶאֱחָזוֹת בָּהֶן
דְּבוֹרִים, וּצְרָעוֹת,
הוֹמוֹת, מְזַמְזְמוֹת,
וְרֵיחָן אַף הוּא
מִתְעָרֵב בְּרֵיחֲךָ
וְ"כוֹבְעֵי"-תִּפְרַחְתְּךָ
הוֹלְכִים וְנוֹשְׁרִים לְרַגְלֶיךָ,
עַל הַחוֹל הָרַךְ –
מְשַׁחְרְרִים אֶת הַנִּצָּה הַשְּׂעִירָה
שֶׁהָיְתָה שְׁמוּרָה וַחֲתוּמָה
תּוֹכָן –
וַאֲנִי אוֹסַפְתָּן
וְהֵן יְרֻקּוֹת בְּהִירוֹת,
וְנָאוֹת כַּחֲרוּזִים,
צוֹבֶרֶת גַּלִּים, גַּלִּים,
וְשׁוֹזֶרֶת עַל חוּט –
עֲנָק לְגַרְגֶּרֶת –
הַשְׁחוּמָה;
[סוף השיר בכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זב"מ]
האם כמו באגדה של ביאליק
גירש אשמדאי את המלך שלמה וַיֵשב במקומו בארמון?
או – מצעד האיוולת של עיריית תל-אביב,
והאם יעלה הכורת על האיקליפטוסים של הירקון?!
X תחילה ביטלו את לוחות-המודעות העגולים עם מודעות התרבות בכל רחבי העיר והשכירו אותם לפרסומות-ענק צבעוניות קשיחות של גופים מסחריים, שהן בתורן מתכסות באלפי פתקים מודבקים של מודעות פרטיות ואחרות, שכבר אין להן מקום על לוחות המודעות של העיר, שאינם קיימים.
X אחר כך ניסו למכור את שם המוזיאון בנזיד עדשים, ונכשלו, ולא מפני שקיבלו שכל אלא שאימת התביעה המשפטית היתה עליהם כנראה, פן ייחשפו פרטים מביכים.
X במקביל הם מנסים להרוס את היכל התרבות ולהקים במקומו קניון עם אולם מצומק, ומהנדס העיר לשעבר, שהגה את הרעיון האחיתופלי, הוא העומד כיום בראש הגוף שמופקד על הרס ההיכל, והנהלת התזמורת הפילהרמונית כבר מדברת בקולו במין חדווה משונה של מכבסת מילים המתארת תהליך של איבוד עצמה לדעת.
X ועכשיו עומד לעלות הכורת על האיקליפטוסים של הירקון.
לאהוד שלום רב,
החלטת העירייה בדבר ה"מטרד" והדרך לחסלו הגיעתני דרך מקומון "העיר" אך לא שמרתיו ולא תיכננתי להגיב: שיתוק זועם אחזני – האיקליפטוס, כך נטען באותה רשימה-ידיעה, ממילא אינו בן הארץ הזאת[!], דהיינו, איננו "צבר", וכיוון שהוא סותם בשלכתו את אפיק הנחל, הציעו המומחים להמירו בעצים "נקיים" יותר. כן, עיריית תל-אביב, עירי האהובה, החליטה לכרות את האיקליפטוסים שעל גדות הירקון, שכן שלכת עלוותם סותמת את אפיק הנחל ומזהמתו! כל שייוותר מהם אלה הציורים הקסומים של נופי הנחל ביצירות גוטמן, הולצמן, קוסונוגי, לבנון, הנדלר, תג'ר ראובן וחבריהם בני-דורם, המוצגים כעת במוזיאון תל-אביב לאמנות.
ואני הדחקתי הכתובים כי כשל כוח הסבל להתמודד עם חלם וחכמיה. אולי תימצא הידיעה בארכיון "העיר". מדובר בגיליון מן החודש-חודשיים האחרונים. רשימתו היפה והמתרוננת של אלישע פורת [גיליון 115] העירה בי את שהודחק. אתמול צעדנו שוב לאורך הנחל והתפעלנו מיופיים האצילי ונופם השגיא של עצי האיקליפטוס. כמי שגדלה בתל-אביב, נופי הירקון כרוכים אצלי בנוף האיקליפטוס, וגם אם מולדת העץ – כמו גם מולדות נוטעיו ביערות חדרה, באדמת השרון ובצידי הדרכים בכל חבלי הארץ – אינה כאן, הרי תולדות הארץ ונופיה משתרגים בשורשיו ובפארותיו.
אנו ערים לפעולות השיקום והחידוש של סביבות הנחל. הפארק יפה להלל. ישר כוחם של העושים במלאכה חרף חריקת שיניהם של כרישי הנדל"ן. הלוואי שהידיעה ב"העיר" היתה ברווז עירוני שיפרח הרחק מכאן. והיה אם לא – אזיי תצא חמתם של הירוקים ושל נטורי קרתא ונופיה היפים – ותשולח בחכמי העיר ובפרנסיה, כפי ששולחה בקמים להרוס את היכל התרבות במסווה משפצים.
נופי עירנו מתעדכנים כל פעם בעצים יפהפיים שלא ידענום בעבר, ושאינם משבעת המינים, כולל עצי הדולב שמעטרים את מדרכות שכונתי ומתקשים, בינתיים, להתאקלם: הם אמורים להביא אל העיר נופך אירופאי הדור של גוני שלכת: "צבריות" אותנטית של ממש... והפיקוסים לזניהם השונים? והצאלונים? והסיגלונים? והבוהיניות? והאלמוגנים? – כלום היו כאן מימות התנ"ך?
בתקווה שאתבדה, ושהידיעה על כריתת האיקליפטוסים היתה בגדר אזעקת-שווא.
בברכת דואגים ובידידות,
רחל פרנקל-מדן
קבלה ומיסטיקה בספרות החדשה
אצל עגנון ואצל אחרים
סדרה בעשרה מפגשים שיתקיימו בימי ראשון, בשעה 19:30
26 בפברואר, פרופ' משה אידל: מבוא - מיסטיקה וספרות
5 במרץ, פרופ' משה אידל: יסודות קבליים ב"אגדת הסופר", (ש"י עגנון, אלו ואלו, הוצאת שוקן)
12 במרץ, צחי וייס: "המלבוש מלבוש לשר" – תפיסות תיאוּרגיות, ב"המלבוש" (ש"י עגנון, עד הנה, הוצאת שוקן)
19 במרץ, צחי וייס: אם ואחות – מות השכינה בסיפור "אחות", (ש"י עגנון, על כפות המנעול, הוצאת שוקן)
26 במרץ, פרופ' חמוטל בר-יוסף: מה זאת שירה מיסטית מודרנית?
2 באפריל, פרופ' חמוטל בר-יוסף: מוות כיַעד מיסטי
9 באפריל, ד"ר צבי מרק: "השיר אשר הושר" – המקורות המיסטיים של "ספר המעשים" (ש"י עגנון, סמוך ונראה, הוצאת שוקן)
23 באפריל, ד"ר צבי מרק: ההתנסות המיסטית בשיריהן של דליה רביקוביץ ויונה וולך
30 באפריל, פרופ' משה אידל: פול צלאן והמיסטיקה היהודית
7 במאי, פרופ' משה אידל: אברהם אבולעפיה - מיסטיקן יהודי כגיבור תרבות בספרות היהודית החדשה
המחיר לכל הסדרה 350 ₪
מספר המקומות מוגבל
מומלץ להירשם מראש
סעודה לשלושה בסטיפן בראון
אלנבי 99 תל-אביב, בחצר, מול בית הכנסת הגדול, טל. 03-5604725
יצאנו לצהריים לחגוג את יום ההולדת של המיסתורית. לקחנו שתי ארוחות עסקיות במחיר 85 ₪, הכוללות טבעות פילה בקר 200 גרם, ועוד עסקית אחת ב-59 ₪ הכוללת המבורגר כמנה עיקרית.
מנות ראשונות בחרנו חצילים בטחינה וחצילים קלויים עם נענה וכן מנה גדולה סלט (תוספת 10 ₪ למנת סלט רגילה). שמעתי על הסלט של סטפן בראון טובות אך צר לי, הוא אינו משתווה לסלט הירקות הארצישראלי. אמנם חתוך דק אבל עם הרבה כרוב סגול ובלי פלפל מתוק, פלפל חריף, בצל יבש, עגבניות שרי חתוכות דק, (הכרחי בגלל טעמם הנורא של העגבניות הגדולות המודרניות), נענע, שמיר, שמן זית דומיננטי כהה – בקיצור, סלט סטיפן בראוני טעים אך לא לוקאלי.
שלוש כוסות יין סביר היו כלולות בעסקית, וכן לחמניות-באגט טעימות ופריכות, חמות מהתנור, עם חמאה, גם זה כלול בתפריט הארוחה העסקית, וכן כד גדול של מים עם פרוסות לימון, חופשי.
המנות העיקריות של טבעות פילה בשר מטיב מעולה, עסיסיות מאוד, מומלצות, הגיעו עם חצאי בצל יבש קלוי טעימים, שהתאימו מאוד לנגיסות מן הבשר, נימוחות בפה – עסיס בְּצָלי ובשרי כאחד; פרוסות תפוחי-אדמה בתנור, שתי פטריות ועגבנייה שלימה, גם הן קלויות ואולי אפויות בתנור. ההמבורגר הגיע בתוך לחמנייה גדולה עם הרבה רצועות צ'יפס זהוב, גדול, טרי, חם וטעים, ועם בצל קלוי ועגבנייה אפוייה. הובא גם רוטב צ'ימיצ'ורי. מנת הסלט הגדולה הספיקה גם כתוספת למנות העיקריות. המיסתורית נהנתה מההמבורגר ואולם חלמה על מרק בויאבז.
העסקית כללה גם שתייה חמה. לקחנו תה בנענע ובלימון, וכן שני קינוחים (תוספת 15 ₪ כ"א) – פרפֶה חלווה, מנה גדולה וטעימה מאוד, וטרטופו שהוא סוג של מוס שוקולד מוקשה מעט וניתן בעיגולים כקליפת תפוז סלילית שנותרה שלמה לאחר קילופה. עשיר מאוד בטעמו.
ס"ה 269 ₪ ובתוספת 30 ₪ טיפ – 300 ₪. המיסתורית אמרה שיכולנו לקחת אותה למסעדה יותר טובה, מה עוד שהיא מעדיפה פרי ים ודגים על פני בשרים. יחסית למחיר זוהי בהחלט עיסקה טובה, בעיקר הבשרים. השירות היה איטי מאוד (יום שישי בצהריים), וברוב המנות לא הורגשה "נשמה יתירה", הבאה ממגע-ידו של השף, כמו שכן מורגש, למשל, במסעדה מסדר גודל דומה, שגם היא לא יקרה במיוחד לפרדסנים כמונו, "תמרה".
תיאטרון חולון מזמין:
בסידרת מיפגשים בבית דבורה ועמנואל
רח' חנה סנש 3, חולון
יום שלישי, כ"ג בשבט תשס"ו (21.2.2006) בשעה 20:30
פרופ' נורית גוברין תספר על ספרה: "נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה", בהוצאת כרמל, ועל מסע המחקר הבלשי שערכה בעקבות התרמילאית הראשונה.
אהוד בן עזר: מי נתן לכם רשות לגוטמן?
בעיתון "הארץ" ("גלריה" מיום 15 בפברואר 2006) כותבת רונית רוקאס כי תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער החל השבוע בחזרות להצגה מקורית חדשה על חייו של הצייר והסופר נחום גוטמן. "את המחזה כתבו אורי וייל וצביה הוברמן, והוא מספר את סיפור ילדותו של גוטמן, החולם לצייר על רקע צמיחת התרבות העברית בארץ-ישראל."
ואני שואל – מהיכן למדתם על ילדותו של נחום גוטמן? והרי הספר היחיד שבו גוטמן מספר על ילדותו עוד לפני עלותו ארצה עם משפחתו בגיל שבע, הוא סיפור חייו שכתבתי מפיו בספר "בין חולות וכחול-שמיים" (בהוצאת "יבנה"), הנמכר בהדפסות חוזרות רבות מאז יצא לאור ב-1980 ומשמש ספר יסוד לתולדות גוטמן ולתולדות הספרות והציור בארץ-ישראל, ואשר כל זכויות היוצרים שלו מצויות בידי.
איש לא פנה אליי בקשר למחזה, שאני משער שהוא מבוסס ברובו על ספרי "בין חולות וכחול שמיים", לא ביקש ממני עצה וגם לא רשות להשתמש בחומר.
[נשלח כמכתב למערכת ביום 15.6.06]
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק ארבעים ושלושה
בשדות ארצנו, בשרון הצפוני, בקלמניה, על פי קדיש יהודה סילמן
קדיש יהודה סילמן, סופר ירושלמי ומחבר פזמונים ("שם שועלים יש") וספרים סאטיריים, היה איש עגלגל ואוהב צחוק שהתגורר עם משפחתו בשכונת בית-הכרם. במאי 1931 יצא למסע מתל-אביב לקלמניה, ואת רשמיו פִּירסם בעיתון "העולם" גיליון ל"ב מיום 18 באוגוסט 1931. הגיליון אינו מצוי תחת ידי, ואני מעתיק את כתב-היד המקורי ששלח סילמן לדודי ברוך. אינני בטוח אם כל המובא כאן אכן הודפס בעיתון. הדברים נכתבו כשלוש שנים לאחר ייסוד קלמניה וכשלוש-עשרה שנים טרם בוא משפחתנו לגור שמה.
קדיש יהודה סילמן היה בן-דוד של קונה, אשת ר' מנחם-שלמה ראב, בנו-בכורו של יהודה ראב מאשתו הראשונה הדסה המכונה סית הודעס מן אל טַחוּנֶה, כלומר, מנחם-שלמה היה אחיו הבכור של ברוך ראב אך לא מאותה אם. ואולם סילמן אינו מזכיר כלל קרבת משפחה זו בכתבתו על קלמניה, אולי כדי שלא ייחשד במשוא-פנים לקרוב-משפחתו.
יודע אני כי בסביבת השרון הצפוני נִבנה, לפני שלוש שנים בערך, משק חדש, משק אדם פרטי, ו"קלמניה" שמו. ויודע אני כי השם הזה "קלמניה" אינו ידוע כלל לקורא בחוץ-לארץ ואינו ידוע גם לרוב הגדול של תושבי הארץ.
ולפיכך – החלטתי לנסוע שמה. כדי לעמוד גם על טיבו של משק פרטי בארץ-ישראל! ובייחוד, לאחר שהגיעו אליי ידיעות, שזהו משק מיוחד במינו, מסודר ומעובד ומבוסס מאין כמוהו!
ובחרתי לי יום מימי האביב האלה – להפליג בו קַלְמַנְיָתָה.
ואולם לא בנקל מגיעים למחוז חפץ יקר זה. עדיין אין דרך כבושה בין מושבותינו ומושבינו, ולהגיע לקלמניה בקלות, בוודאי ובוודאי שזה מן הנמנעות.
אין אני אשם בדבר. שאלו את ממשלת ארץ-ישראל, שמכניסה מיליונים, ששילמה כבר מהכנסות הארץ את כל החוב העוֹתוֹמַנִי שהיה מוטל עליה – שאלו אותה: מדוע איננה משלמת חוב זה, חוב פשוט זה, למושבים היהודים, שהם נשמת הארץ, שהפריחו נשׁמות הארץ, שהפריחו נְשַׁמוֹת והעשירו את האוצר שלה, מדוע אין היא מַתְקנֶת, לכל הפחות, דרכים למושבינו הבודדים, הנטושים בערבוֹת?
אני אינני אשם בדבר. רצוני הטוב לבוא היום לקלמניה. אבל איזה דרך יבוֹר לו האדם לכך?
המוֹביל [המכונית] הנושא את חלב קלמניה לתל-אביב רק לפנות-בוקר הוא בא, וחוזר מיד, ומובילים אחרים מקלמניה לתל-אביב וחזרה לא ירצדוּן ולא ידוּדוּן-ידוּדוּן עד למחרת לפנות-בוקר, ואני עומד עתה בשעת צהריים. השמש, כמדומה, מכה עתה יפה-יפה על ראשי.
אני נמלך בדעתי ומחליט לנסוע ל – כפר-סבא.
אסע ואחנה ברמת-גן, משם אסע ואחנה בפתח-תקווה, משם אסע ואחנה בכפר-סבא, ומשם – ה' ירחם.
בכלל, אני אוהב מאוד את הדרך מתל-אביב לפתח-תקווה. מרוצת המוביל בכל הדרך הזו כחמישה-עשר רגעים תימשך, ואנחנו עוברים את כל הרגעים האלה בין שכונות ופרדסים יהודים.
מה מתוק מאלה?
מתל-אביב עד פתח-תקווה כרחוב יהודי ארוך, בין חופים ירקרקים. כאן שכונת מונטיפיורי, נחלת יצחק, שכונת בורוכוב, רמת-גן, בני-ברק, פרדסו של י.ל. גולדברג, פרדסו של הברון די מנשה ממצרים, בכול – פרדסים בני חמש שנים, בני שלוש שנים, וגם פרדסים בבחינת תינוקות בני שנה. בכול – ירקרק רענן, עלים טובלים בזוהרי צהרי יום.
אילו יכולתי הייתי נוסע כל הימים, הלוך ושוב, בדרך הזאת, בין שדרות הפרדסים היהודים, והייתי מזין את עיניי ומענג את נפשי תמיד.
מה לעשות – ואני אוהב פרדסים של יהודים. "חולשה" בלבבי אליהם. אל נטיעתם ואל פריחתם ואל ריחם ואל פריים.
שונים הטעמים של בני אדם: אחד אוהב גבינה הולנדית, אחד אוהב להתרגש ב"פרים הנשרפים" [אולי שם של סרט או מופע אחר? אב"ע], ואני אוהב לעבור בין פרדסים של יהודים.
ואני מודה, שאני שוביניסט גמור בעניין זה. פרדס ערבי בארץ אינו אומר לי כלום. פרדס גרמני או אנגלי, לוּ ראיתיו בארץ, והיה מעורר בי גם צרוּת-עין ורוגז. אבל פרדס יהודי – נפשי יוצאת אליו באהבה. אני נכון לחונן עפרו ולנשק את עליו.
מפתח-תקווה לכפר-סבא נמשכת מרוצת המוביל כארבעים רגע. כחצי הדרך – בטוב. כביש סלול, מזופת כהלכה, וגם גשר בנוי לחוסן על פני הנחל. לפני ימים מועטים היה הכרח לנסוע בדרך "שבע הטחנות", העתיקות, הפרימיטיביות, הטוחנות חיטה ושעורה בכוח זרם מי הירקון השוטפים פה בעוז. והדרך ההיא דרך אבנים מושלכות ונערמות, דרך סלעים מעורים בקרקע. עתה, משהותקן הגשר החדש, נוסעים חצי הדרך בטוב, כמו "על שולחן", אבל מאחרי הגשר והלאה, עם הנטייה שמאלה, הדרך מאוד מקולקלה, והמוביל עולה ויורד על חתְחת ואבן, על שׁיח וסלע, ומטלטל את הנוסעים לפנים ולאחור ולצדדין, וכתפיים זו לזו נוקשות, וחוטם בחוטם נתקלים ונפגעים.
לחברים הנוסעים עימי במוביל אני מגלה את סוד מחוז חפצי: קלמניה. אבל הם מנענעים בכתפיהם: "קלמניה? עוד היום בקלמניה לעמוד? ספק גדול," אומרים הם, "אם יעלה בידך הדבר. מכפר-סבא לקלמניה כמהלך שעה ברגל. אם 'יש רגליים לדבר'," אומרים הם, "הלוך תלך במחילת כבודן. אין שום חשש בדרך ההיא. כל הסביבה יהודית היא. ואם לא תאבה, האיש, ללכת – ולנת בטובך בכפר-סבא, ולאור הבוקר תצא במוביל ההולך לתל-מונד ועובר על פני קלמניה, ובהגיעו לקלמניה והעמדת אותו וירדת ממנו למחוז חפצך."
"ואולם" "ובכל זאת" – הוסיפו לדברי אליי בסגנון המאמרים הראשיים של "הארץ", שהיו פתאום לשנינה בפי הציבור הקורא [שהדי במרומים שלא הוספתי מילה לדברי קדיש יהודה סילמן ברשימתו, אב"ע] – "אפשר שיקרה לך נס בכפר-סבא ומצאת שם מוביל או עגלה או חמור, ועוד הערב תגיע לקלמניה."
"אין סומכים על נס ואין סומכים על חמור," אמרתי, "וקל וחומר: על נס של חמור!"
"אבל סומכים על חמישה-עשר גרושים," אומרים הם, "במחיר זה תשיג תמיד בכפר-סבא מוביל טכּסי שיובילך לקלמניה."
"חמישה-עשר גרוש!" קצת נתחמצו כליותיי, "מירושלים לתל-אביב נוסעים בשמונה גרושים, ומכפר-סבא לקלמניה ט"ו גרושים."
אני לובש צורה קפדנית. זאת לא אעשה.
ובינתיים אנו עוברים את רמתיים, את מגדיאל, "כרכים" גדולים שבארץ-ישראל. והמוביל חונה בכל כרך וכרך, מוריד ומעלה נוסעים, משפיל אף מרומם. טנאים וסלים וסלסילות ושקים וכל מיני כלי קיבול מתחלפים ובאים. הללו מורדים מגג המכסה של המוביל מלמעלה, והללו באים אל פנים המוביל מלמטה, תנודה ותנועה. אנשי הסביבה: רמתיים, מגדיאל, כפר-סבא, רעננה, עין-חי, הרצליה וכו' נוהגים פה בכלל מנהג חרוּת. כל הרוצה עולה על המוביל ונוסע חינם אין כסף בין מושב למושב. ילדי המושבים האלה, בשעת חופשתם, משתמשים ביותר בהנחה מתוקה זו, והם מרנינים את כל האוויר השקט.
וכאשר חשבתי כך הווה, ברדתי לכפר-סבא.
אין מוביל ואין עגלה ואין חמור, שייקחני לקלמניה.
ובינתיים עוֹרב היום, ובין-השמשות מתחילים מדמדמים, והאוויר נעשה כה נעים ונוח, ואפשר לבלות בו גם – בכפר-סבא.
קיימא לן: כל מקום בארץ-ישראל טוב ונעים ונחמד עם דמדומי ערב ועם זהרורי הבוקר.
והיום ל"ג בעומר, ובכפר-סבא יש כבר מסעדה גדולה על יד תחנִית המובילים, בית משקה גזוז (סימן של כרך!) ובית גלידה, ואנשים יושבים מסובים אל שולחנות קטנים, אוכלים ושותים מטוב הארץ, מסתכלים מבעד החלונות הירוקים אל הפרדסים הירוקים העוטרים את הכפר ונהנים מזיו העולם.
זוכר אני את כפר-סבא מימים רבים לפני המלחמה [העולמית הראשונה, אב"ע], עת הונח יסודה. נקנה אז כפר ערבי שהיה פה בסביבה בשם זה: "כַּפַר-סבּא", שדות בּוּר של בני אדם יושבי חושך וצלמוות, אסירי עוני ורעב. ונקראו יהודים מיפו, ביום זה, כמדומה: בל"ג בעומר, לחוג את חג עליית המחרשה היהודית על שדות הבור העומדים שוממים שנים רבות-רבות מאוד. קניית מאות דונמים אחדות היה אז חידוש גדול, וקבוצות יהודים הגיעו אז מיפו לשמוח בשמחת היישוב.
כאן, על אחת הגבעות, נתאסף קהל לא גדול והועמד שולחן רעוע, ועליו הועלה כל נואם ונואם בכבדות, בסכנת רגליים, והם נאמו נאומים נלהבים לרוח היום והשעה ושפכו ברכות לראשי המתיישבים הראשונים הנועזים לעלות על השממה.
אחר-כך, אחר-כך היה כאן יישוב יהודי דל ועלוב, שלא יכול לשאת את עצמו, והיה מטריד בבקשותיו עזרה את המשרד הארץ-ישראלי של הימים ההם.
אחר-כך, אחר-כך היתה המלחמה הגדולה, ומתל-אביב ויפו גורשו אוכלוסיהן, ובאו היהודים ונאחזו בכפר הזה. כאן נטו אוהלים, כאן רעבו, כאן חלו בטיפוס הבהרות, כאן, בצל מחצלאות, פתחו בית-ספר, כאן נחפרו קברות דוממים, בודדים (עיין בספר המופלא בפשטותו ובציורי החיים של הימים ההם בכפר-סבא, הנקרא "ספר חיי" ליהודי הספרדי בן השישים, מר יוסף אליהו שלוש, שיצא בימים האלה). "כפר-סבא" – הלא זו פרשת העינויים הגדולה שלנו בארץ!
והיום – כפר-סבא – כפר צעיר. עולם חדש נבנה. באו לכאן, בעיקר, מיהודי ליטא ופיתחו כאן פרדסים צעירים נחמדים, נושאי פירות (שנַיים במשמעות!), וחלוצים יהודים רבים עובדים, עודרים, נוטעים, מטפלים בפרדסים הללו, וכפר-סבא פרושה כבר על שטח גדול מאוד ורחובות מרחובות שונים בה ובתי מלון וחנויות ובית-כנסת ובית-קולנוע ובית מועצת-פועלים (המועצה נקראת גם על שם רעננה, בפי רבים, וראשי תיבות שלה, כמנהג שלמדו ממנו אומות העולם, הם: מרכ"ס: מועצת רעננה, כפר-סבא...) ובית-ספר גדול של הסוכנות היהודית, ובית-ספר קטן של "המזרחי", ועוד ועוד...
הנה ירד כבר הערב כהלכה על כפר-סבא. ממורד הרחוב, מעל המגרש שעל-יד בית-הספר, עולה משאת המדורה שנערכה לכבוד ל"ג בעומר, ושירת מצהלות הילדים עם מוריהם וריקודיהם בעיגול סביב למדורה. ועל גבעת המושב, במעלה הרחוב, נתאספו צעירי כפר-סבא וצעירותיה, הנאהבים והנעימים בערביהם תמיד ובמדורתם לא נפרדו. מנשרים קלו להביא ערימת קוצים וחרולים וזמורות לאספם כעמיר גורנה, ומאריוֹת גברו להביא בקבוקי נפט גדולים לשפוך על הערימה ולהדליק גפרורים להצית בם את החרולים, השולחים לשונות אש עצומות, אש בהירה, מאירה לכל מרחקי הסביבה. וכל הדור הצעיר הזה אינו נותן לאש להִדעֵך, ובהורגש תשישות הלהבות כמעט, ובנפול לרגע ההתלקחות הגדולה, והנה הם, הדור הצעיר שבכפר-סבא, מוסיפים ומביאים חומר שריפה ומלהיטים להבות חדשות, ולא יחדלון.
כך תמיד דרכו של דור צעיר.
ואולם אני לא באתי היום לשם כפר-סבא, כי הולך אני לקלמניה, ועליי להשכים קום מחר לפנות-בוקר, כי בארבע וחצי (כך אומרים במסעדה שעל יד תחנית המובילים) מפליג המוביל מכאן קלמניתה-תל-מונדה.
כל הלילה נהיתה עליי שנתי בכפר-סבא. לא רק משום שישנתי במקום חדש, ולא רק משום שנשקוני כמה יתושים באהבה, עד כדי מציצה, אלא גם משום שהיה עליי לקום בארבע כדי להיות מוכן למוביל המפליג בארבע וחצי, ובשנתי הרסוקה דימיתי בכל שעה כי היא ארבע.
ובארבע קמתי, לפני "קום השמש", והלכתי לבדי בכל דרך החול האפלה, ממלוני ועד תחנית המובילים. מכל העברים לִיוותני מקהלה גדולה של תרנגולי כפר-סבא העצומים (כן ירבו!), וכשהגעתי לתחנית לא מצאתי עוד סימן של נוסעים ונהגים, ורק מוביל אחד עמד עזוב לבדו, ועליתי בו והשתטחתי בו כדי להשלים את שנתי.
מקץ שעה, כצאת השמש עוד בחולשתה, כבר היה הכול בסדר, כלומר: כבר נאספו כעשרים איש לנסיעה, מן הפועלים העובדים בתל-מונד ומעונם בכפר-סבא או שהיו בדרך כי הלכו לנשף בתל-אביב, וחוץ מן האנשים הוכנסו אל המוביל כלים מכלים שונים של העבודה: האת, המעדר, הקלשון ועוד, ועליהם צינורות להעברת מים בגדלים שונים, ועליהם ארגז מלא זכוכית, וסביבו ארגזים מלאים (ולא ידעתי מה בם) וארגזים ריקים, ואחרי ככלות הכול הלך המוביל אל המאפייה ולקח משם שישה-שבעה שקים גדולים, מלאים ככרות לחם (כמאה פועלים בתל-מונד!) ובשובו אל התחנית העמיס עוד כעשרה כדי חלב גדולים עדויים אבץ, ההולכים ריקם לתל-מונד, על מנת לשוב מלאים משם.
העיקר – מבין אני – למוביל זה הם הכלים והכדים, והצינורות והשקים. אלה כולם דברים נחוצים, ואולם האנשים הנוסעים הם מין תוספת, בחינת "ספחת" לכאן. ולפיכך נתפנו המקומות לעיקר לכלים ולשקים וכו', ואנחנו נתונים ביניהם, נחבאים אל הכלים, כפשוטן של מילים אלה.
ואף כאן הדרך של חתחתים ושׁיחים [מלשון שׁוחה, בור, אב"ע] וחריצים ונעיצים וערוצים.
המוביל עולה ויורד ונוטה לצדדים באלכסון, אלא שהנהג מומחה, בקיא בהטייה [משמעות הביטוי במקורותינו – מזיֵין מאחור, אב"ע], והוא נוהג ביד חרוצים ובאומץ לב, והמוביל חותך בחול ובעפר האדום-האדום, חותך וחותר, עולה ויורד, כך, יום-יום, וכאילו נתנסה יפה בדבר ואפשר לתיתו לבדו ללכת.
הנוסעים עימו, הרגילים יום-יום בנסיעה במקום זה, "יושבים" בדוחק, אבל במנוחת-נפש, ומספרים על הצגות "הבימה" ו"האוהל" שראו אמש וליל שלשום ולפני שבוע, ומסתבכים בוויכוחים בענייני אמנות ובהערכת המחזות ומגלים פנים בהם כהלכה ולא כהלכה. ואני, טירון בהלָכוֹת הלִיכוֹת מוביל בין מעקשים אלה, בכל רגע, שהמוביל נוטה על גבו, נבהלת נשמתי ורוקדת בקצה אפי, ובכל רגע שעוברת הסכנה אני מברך בלחש ברכת הגומל לאל עליון ומארֵר בקול את אלה שבידם להיטיב את הדרך, דרכנו, ואינם עושים.
אכן, במקום שעת נסיעה כזו, מוטב היה, מוטב היה הרבה יותר, ללכת ברגל.
המשך לפרק הארוך הזה יבוא בגיליון הבא
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
פרץ כבר קורא אנגלית מהכתב אבל לא מדבר
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אנחנו חוזרים על מה שכבר
אמרנו יש יחס ישיר בין קיצור
שפמו של יו"ר העבודה פרץ
וגזיזת תלתליו ויישור שערותיו
לבין ירידת המנדאטים של העבודה
בסקרי דעת הקהל ובכלל
עם פָּטרון כפרופסור אבישי ברוורמן
פרץ כבר לא צריך אויבים כקולט
אביטל וכמו הוא-עצמו
מה לעשות מה לעשות
מריחים כבר את ליל הסכינים
הארוכות אבל בגלוּת ירוחם ירוחם
©
כל הזכויות שמורות
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
בעל-הבית השתגע
מודעה
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן מושבה פיקאנטי). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
