גיליון מס' 117       

תל אביב, יום שני, כ"ב בשבט תשס"ו, 20 בפברואר 2006

עם צילום כריכת השיר "כלניות" בצרופה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

עוד בגיליון:

ברברה גולדברג: עדר (שיר), מאנגלית משה דור

צבעי מוֹדעת מרצ: אדום ירוק ושחור

אברהם שפירא זקן השומרים, אגדה בחייו, מאת ברוך תירוש

עכשיו מותר לגלות: פעולות הטרור של ישראל ברחבי העולם הן שהביאו לפרוספריטי בתיירות הנכנסת אליה!

צבי לָפֶר: זיכרונות מעין גדי, מכרה הנציץ

הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 43 (ב)

הכישרון של מרת ריפקו

והאם תמונת "המדונה הגלילית" של גוטמן היא זיוף בשם המקור?

בשם "הכישרון של מרת ריפקו",  פירסמה אביבה לורי, עיתונאית רצינית ואמינה, כתבה על אחת, גברת ריפקו, שעלתה מרוסיה והציגה עצמה כרסטוראטורית, ואשר יש חשש סביר שאינה אלא שרלטנית הגורמת נזק בלתי הפיך לתמונות שעברו תחת ידה. ("מוסף הארץ", 10.2.06).

מעיד עליה דורון לוריא, העומד בראש מחלקת הרסטורציה במוזיאון תל-אביב לאמנות: "היא מציירת מחדש חלקים שלמים על התמונה שנמצאת אצלה ברסטוראציה, ללא צורך. וכשאחת הגברות מהוועדה [לבדיקת הנושא] שאלה אותה למה היא עושה את זה, ענתה [מרת ריפקו] שזה שייך לכנסייה ושאין להם שיקולים אמנותיים, שהאנשים פשוט רוצים להתפלל לפני דבר יפה."

אומר גיורא אילון, מנהל המעבדה לרסטוראציה של ציור במוזיאון ישראל בירושלים, על ציורים במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב שמרת ריפקו-גולדינג שיחזרה: "ברמה המקצועית אפשר לראות שם דברים לא מקובלים. המקרה היותר בוטה היה בציור אחד. כאשר מקרינים אותו בתאורת אולטרה ויולט רואים עקבות של נייר שהודבקו עליו, כנראה להגנה, אבל אז לא הצליחו להסיר חלקים רבים ממנו ובמקום הזה פני הציור נראים כאילו עשו עליהם למינציה. זה כמו הדבקה של חומר סינתטי שההסרה שלו מאוד בעייתית. זאת טכניקה שלא משתמשים בה כי זה בלתי הפיך. אותו דבר רואים בשאר הציורים שהיו אצלה. דבר נוסף שבלט מאוד היה להיטות יתר לבצע הרבה תיקוני צבע."

מעיינה פליס, משמרת עצמאית שעובדת כמשמרת במוזיאון נחום גוטמן: "הגעתי למוזיאון גוטמן ומצאתי ארבעה ציורים שחזרו מרסטורציה אצלה [מרת ריפקו] והיו שם דברים שנעשו שלא לצורך. זה כמו להחליף מנוע כשרק צריך להחליף שמן. זה דבר נוראי מבחינת המקצוע שלנו. דבר נוסף שהם [הסטודיו של מרת ריפקו] עושים הוא שהם מציירים את התמונה מחדש ואחר כך מצפים אותה בכל מיני חומרים שכבר אי אפשר להוריד, ואז הציורים של גוטמן הם כבר לא של גוטמן בכלל."

בתגובה אומרת בכתבה מרת ריפקו שהעבודה שהשקיעה בציורים של גוטמן ראויה להערכה מיוחדת. "היית צריכה לראות באיזה מצב הם היו, פשוט סמרטוט, ואנחנו החזרנו אותם לחיים. כל הזמן אנחנו מחזירים. עכשיו עשינו אותו הדבר לתמונות מאוד עתיקות, מהמאה ה-17, בכנסייה הארמנית בירושלים."

בערב שהוקדש לנחום גוטמן ב"צוותא" [ב-23 בינואר], ושעליו כבר דיווחנו, הרצה דורון לוריא על שינויים שחלו בתמונות של גוטמן. הוא הזכיר תמונה בשם "המדונה הגלילית", [אֵם ובחיקה תינוק בהיר במיוחד על רקע גלילי, שגוטמן צייר כנראה עוד בסוף שנות העשרים, ספק אם סיים אותה] – ואשר לימים ביטלה כליל בשכבת גבס או שכבת יסוד אחרת, שכיסתה את  צידה האחורי של תמונת שמן מאוחרת יותר (או אולי של יריעת בד-ציור שנותרה מחוקה וסתמית). "המדונה הגלילית", שם שניתן לה על ידי החוקר המלומד של גוטמן, ד"ר גדעון עפרת, (שגם גילה את סיפור הזונה הערבייה הערומה שגוטמן צייר בפרדס, ואשר כידוע נטרפה במלתעות האריה מ"ביאטריצ'ה", שגוטמן הביא עימו באוניה בשובו מפריס), "מדונה" זו נתגלתה תוך כדי קילוף החומר המכסה את הבד, בתהליך הרסטורציה.

ואני צעקתי אז ב"צוותא" לעומת דורון לוריא, מתוך הקהל, מבלי דעת עדיין דבר על תעלוליה של מרת ריפקו, שגם לוריא לא הזכירהּ, למרות שנראה שכבר ידע על תעלוליה:

"התמונה הזו מוטב לה שלא היתה מוצגת כלל. זהו זיוף של גוטמן!"

ומעניין שאף אחד מאנשי המוזיאון, שמדריכיו עומדים ארוכות לפני התמונה ומסבירים  בעקבות ד"ר עפרת את המוטיבים הנוצריים של האם הקדושה ושל ישו שבזרועותיה – (ואלה, כמובן, שטויות שלא היו ולא נבראו בהקשר של גוטמן) – איש לא שאל אותי על סמך מה אני קובע בקול רם ובפומבי שהתמונה היא זיוף.

ועל סמך מה אמרתי זאת? על סמך האינטואיציה. אני מכיר קצת תמונות של גוטמן ודיוקני הנשים שלו: עבריות מקראיות, ארצישראליות, יהודיות, ערביות – ומעולם לא ראיתי אצלו ציור של אישה נוצרית או קשורה לנצרות, כך בתמונות השמן שלו וכך בשיחות ובראיונות עימו ובדברים שכתב, למעט איורים שעשה לספרי אחרים. רוב דמויות הנשים בתמונותיו הן אשתו דורה, והתינוק בחיקה הוא בנו חמי.

האם העולה החדשה מרוסיה מרת ריפקו (שייתכן שבקיאה היא בנצרות יותר מאשר בציור הארצישראלי) היא שעשתה את השיחזור גם לתמונת השמן של "המדונה הגלילית" המחזיקה את התינוק הבהיר בידה (כאמור, ייתכן שזוהי תמונה לא-גמורה) – והפכה אותה לתמונה נוצרית קיטשית "יפה" כפי שהיא מציירת מחדש את תמונות הקדושים לכנסייה הארמנית?

אני מאוד מקווה שלא. ואני מקווה גם שלא ישמרו בסוד את שמות התמונות שידיה של מרת ריפקו שיפצו, וזאת מחשש שאם ייוודעו שמותיהן, ירד ערכן בשיעור ניכר בגלל הנזק הבלתי-הפיך, נזק שעליו כותבת גם הרסטוראטורית המעולה (אני אומר זאת מניסיון אישי) מאיה דרסנר (ראה "מוסף הארץ", תגובות, 17.2.06) בהתייחסה לכתבה של אביבה לורי.

תקנו אותי אם אני טועה.

גוטמן חזר וצייר תמונה של עצמו

מדובר בתמונה "בית-הכנסת אברהם-אבינו בחברון", שצויירה בשנת 1927, ואשר המחזיק המקורי בה לא הסכים בשום אופן, במשך כל השנים, להשאיל אותה למטרת צילום להדפס או גם ל"אלבום נחום גוטמן", שיצא בעריכתי בשנת 1984 בהוצאת "מסדה" (ונמכר עד היום במהדורה חדשה בהוצאת "מודן"). נחום כבר לא היה אז בחיים אבל דורה, אשתו, מסרה לי לצילום (או שהצילום כבר היה) תמונה על אותו נושא בחתימת גוטמן משנת 1927, שאותה לדבריה נחום צייר שנים רבות אחר-כך, מתוך אכזבה, כשהתברר לו שלא יוכל לראות את המקור. התמונה יפה כשלעצמה אבל אין בה מן הקסם של התמונות שצייר בסוף שנות ה-20. דורה לא גילתה לי בידי מי התמונה המקורית, ואולי כבר גם לא ידעה. התלבטתי כיצד אציין את התמונה באלבום, ולבסוף מופיע מעליה הכיתוב כך:

 "בית-הכנסת אברהם-אבינו בחברון", שמן על בד, "1927", 65X81.

זה המקום היחיד בכל האלבום שכיתוב שם התמונה ותאריכה מופיעים במרכאות כפולות, והאחריות למעשה היא עליי. מעניין היכן ואצל מי נמצאת כיום התמונה המקורית הזו משנת 1927. נדמה לי שלא הוצגה מעולם בתערוכה, אבל אולי אני טועה. אני מקווה שאני טועה.

עוד על גוטמן

בעקבות העתק מכתב ל"הארץ", "מי נתן לכם רשות לגוטמן?" – גיליון 116

פרופ' נורית גוברין כותבת לאהוד בן עזר: "אני דווקא שמחה על המחזה על נחום גוטמן, בתנאי, כמובן, שזכויותיך תישמרנה במלואן. רק כך אפשר לשמר את הזיכרון בקרב הדור הצעיר. אני הפניתי את תשומת ליבה של הבמאית למחקרי על ש. בן ציון, ולפרק שכתבתי (המבוסס בין השאר גם על ספרך, כמובן) על יחסי נחום גוטמן ואביו, והצעתי להם להיעזר בהם. הלא לשם כך אני כותבת ומפרסמת את מאמריי."

ואילו רוני דיסנצ'יק, מנהלו של מוזיאון גוטמן לאמנות, כותב כי איש לא ביקש רשות מהם, והם גם לא אמורים לתת רשות, משום שלמיטב הבנתו זה מחזה מקורי שהשראתו היא מילדותו של גוטמן. "לנו אין מושג באיזה חומרים הם השתמשו כדי ללמוד את ההיסטוריה אבל בכל מקרה לא נראה לי שיש כאן הפרת זכויות יוצרים כלשהי."

עד כה לא התפרסם המכתב למערכת "הארץ".

ברברה גולדברג

עדר

מאנגלית משה דור

אֲדוֹנַי רוֹעִי

נוֹסֵעַ עַל טְרַקְטוֹר אָדֹם

נַעַלֵי עֲבוֹדָתוֹ הִתְקָרְשׁוּ

בֶּעָפָר וּבְזֶבֶל יָבֵשׁ

אֶת כְּבָשָׂיו יְנַהֵל

לְהַרְבִּיצָם בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא

כַּלְבּוֹ הַשָּׁחוֹר נוֹבֵחַ

לְבַל יַחַרְגוּ מֵהַטּוּר

אֶת  רָאשֵׁיהֶם יָכֹפוּ

לְכַרְסֵם גִּבְעוֹלֵי תִּלְתָּן

וְלָלֹק אֶת מֵי הַמֶּתֶק

מְאוּם לֹא יַחַסְרוּ

וּכְלָל לֹא יִרְאוּ רַע

בַצֵּל כִּי יֵצְאוּ לַמִּרְעֶה

פּוֹעִים בְּגָרוֹן הֵמָּה

כְּמִי שֶׁקוֹרְאִים אָמֵן

ספריה של המשוררת האמריקאית ברברה גולדברג, תושבת צ'ווי צ'ייס במדינת מרילנד, זכו בפרסים ויש בהם שתורגמו לעברית (האחרון: "מישמרת לילה" בהוצאת "קשב"). היא השתתפה בעריכת אנתולוגיות לשירה ישראלית חדשה ועובדת ככותבת נאומים בכירה בשביל ארגון הגימלאים האמריקאיים.

תיקוני טעויות חשובים מאוד

הי לָפֶר!

שמחתי להיזכר במושגים ובשמות שנולדו בעין-גדי "של אז" [רק לפני יובל שנים] אבל למען הדיוק ההיסטורי אני רוצה לעשות כמה תיקונים קלים :

1. הפך-פך  היה אותה משאית קטנה שקבלנו דרך ועד ההורים שלנו מחברת החשמל.

2. לטרקטור שציינת (דויטש) קראנו בשם  "פק-פק".

3. השך-שך היא אכן הסירה של אותם ימים.

4 . הפך-נוע  הוא הסיטרואן שהיה צמוד ל-D8. 

כדאי להכניס את כל הנ"ל לספר דברי הימים למען הדורות הבאים. 

בברכה ולהתראות [בחג היובל],

עמוס גנור

[הנ"ל שני חת'יארים של גרעין "שדמות", ממייסדי עין-גדי. עמוס יושב בעין-גדי ולפר בקריית-חיים. בנדלה, היא רות קדרי, גרה בגן-חיים, וכולם יחד, כמו גם סופר נידח, גרים גם במחוזות נעוריהם שמלפני יובל שנים ויותר, ובסוף חודש מרס הקרוב יתכנסו כולם בעין-גדי לחגיגה].

הרעב מאיים על 17 מיליון אפריקאים

למי זה איכפת? העיקר שפרזיטים ומושחתים בקרב הפלסטינים (לא כולם כאלה) ימשיכו לחלוב את משאבי אירופה וארה"ב כ"פליטים" נצחיים תחת ממשלה חדשה שחרתה על דגלה את השמדת ישראל

סוכנויות הסיוע הבינלאומיות מזהירות מפני החמרה במשבר ההומניטארי בקרן אפריקה. יותר מ-17 מיליון בני-אדם באתיופיה, אריתריאה, סומליה, קניה, טנזניה ובורונדי יזדקקו לסיוע במזון במהלך ששת החודשים הבאים, לאור הבצורת הקשה הפוקדת את האזור – החמורה ביותר מזה עשור. הבצורת הביאה למחסור חמור במים ובמזון, והשמידה חלק ניכר מאדמות המרעה והחקלאות. לדברי ז'אק דה מאיו, ראש מחלקת המבצעים של הצלב האדום לאזור קרן אפריקה, המשבר צפוי להימשך לפחות עד חודש יולי. (שלמה שמיר וסוכנויות הידיעות, "הארץ", 16.2.06).

שימותו השחורים. למי איכפת. הלא הם אינם מאיימים בטרור על העולם המערבי! הם צמאים ורעבים ורזים ורבים מהם חולים באיידס והם ימותו צעירים, ובשקט, ובעיקר – לא באשמת ישראל.

אבל יש סוג אחד של בני-אדם שרובם מתחזה לפליטים וחי כבר עשרות שנים על חשבון הסיוע הבינלאומי – והם הפלסטינים המזויינים אשר בכסף הנשפך על פרזיטים כמותם, על מנגנוניהם האזרחיים המושחתים ועל זיון אירגוניהם הטרוריסטיים – היה אפשר לפתור את מרבית מצוקות הרעב בעולם, ועוד יישאר עודף של עשרות מיליוני דולרים בבנקים של שוויץ בחשבון של מנהיגם המנוח ערפאת, ושל סוהא אלמנתו החמדנית, שירדה מבימת ההיסטוריה עם עשרות מיליוני דולרים מכספם של משלמי מיסים בארה"ב ובאירופה. לזאת מסכנים ייקרא! מאז קום הרשות הפלסטינית תרמה לה ארה"ב כמיליארד וחצי דולר. איפה, איפה הם?

ל"נבחרי מרצ" אין שמות, רק לביילין יש!

מודעה מאירת עיניים באדום, ירוק ושחור (צְבעינו הלאומיים!) הזמינה את הציבור "לכֶנס פתיחת הקמפיין של מרצ – נאומים: יו"ר מרץ, יוסי ביילין, ונבחרי מרצ / אורחים מיוחדים: שולמית אלוני ועמוס עוז."

וזהו. לא מוזכר במודעה הגדולה שמו של איש משישה חברי הכנסת הנוכחים של מרצ, שנשארו לפליטה מהשנים-עשר שבבחירות שלפני האחרונות – נשארו, רק מחצית – בזכות האינתיפאדה, בזכות מנהיגותו הכושלת של הפובליציסט יוסי שריד ובזכות דברנותה המעצבנת של זהבה גלאון.

ועתה ביילין, קברנה של מרצ, שהשתלט עליה בַּאיחוד עם מפלגתו הקיקיונית שצמחה מתרגיל "יוזמת ג'נבה" (שמעניין מאוד מי הגופים הלא-ישראליים שמממנים אותו, ומה יחסם לישראל) – ביילין אינו מוצא מקום במודעה הענקית והמטומטמת בתכלית ("אף אחד לא יסתום לנו את הפה!") – להזכיר אפילו מנהיגים כרן כהן, אשר אין ספק שאילו הוא עמד בראש רשימת מרצ, היה עוצר במקצת את הסחף שלה אל גבולות אחוז החסימה.

רק שלושה אישים מוזכרים במודעה החנפנית, ואכן הם יצליחו – יצליחו בקושי להכניס לכנסת הבאה שלושה נציגים ובראשם המחסל של מרצ, שהבטיח אמנם לעצמו מקום בכנסת אך הבריח ממרצ חלק ניכר משארית חבריה ובוחריה, שנקעה נפשם מאנשים דוגמטיים דוגמתו, שאינם מבינים את המציאות שבה הם חיים וגם לא את שגיאותיהם הנובעות משיגעון הגדלות שבהנחת היסוד של מדינת העיוורים, שפתרון הסכסוך עם הפלסטינים והקיצוניות המוסלמית – נתון בידי ישראל.

צילום כריכת השיר "כלניות" בצרופה

שלום אהוד,

ביום שישי האחרון הובאה לקבורה הזמרת האהובה שושנה דמארי ז"ל. מאז שנת 1945 אני שומרת את חוברת תווי השיר ''כלניות'', שמסמל את שירתה. רצוף בזה צילום הכריכה. יהא זה לזכרה גם כהיותה בת ראשון לציון, מולדתי. [עלתה ארצה בגיל שנה. – אב"ע].

ניצה וולפנזון

אברהם שפירא זקן השומרים, אגדה בחייו

בילוי של יום עימו בנעוריי

מאת ברוך תירוש

לאהוד בן עזר בהוקרה רבה,

תיאורו המורכב ומרתק של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין [גיליון 115] אודות חיי משפחת חלוצים עניפה, נחושה ומסורה לבניין ארץ-ישראל ולהגנתה, עורר בקרבי זיכרונות מימי ילדותי בשנות האלף הקודם, כאשר אגדת אברהם שפירא זקן השומרים כבר הייתה ידועה לכל ילד ביישוב היהודי.

כ"ילד טוב בתל אביב" חווינו בחורף שנת תרצ"ח, ב"מאורעות" הדמים בגבול יפו וברחבי הארץ; ואנחנו הילדים סוגדים ושרים לחלוצי "חומה ומגדל" ולמגינים עליהם בעמקים ובגליל.   גיבורי "השומר" מדור המגינים הקודם כבר פינו מקום לנועזי הפו"ש, "פלוגות השדה" שבהנהגת אורד וינגייט, "הידיד" – שיצאו מעבר לגדר ש"נבנתה רק לביטחון ולא סימנה את גבולות היישוב," והדפו פורעים שקיוו להכחיד באלימותם הרצחנית את היישוב.

שושנה דמארי הלהיבה אותנו בשירי "הטנדר נוסע" ו"זמר הפלוגות" וכולנו חזרנו על הצהרת נתן אלתרמן כי "אין עם נסוג מחפירות חייו". אולם, מעל כל אלה נודעה אישיותו של זקן השומרים שבגילו המופלג כפה רגיעה בקור רוח אגדי סביב פתח-תקווה, ובנחישות הבהיר ל"נכבדי הכפריים" שלא יינקה מי שיהין לפגוע בנפש וברכוש יהודי.

בבית הספר "בילו" המהודר, בשדרות רוטשילד בתל אביב, שרנו שירי מולדת והתיישבות תחת שרביטו של מר מישורי המנהל הנמרץ, ושל המחנך האהוב מר מונסון, שהביאו אלינו לכיתה את הסופר והמתרגם מר אדלשטיין, שסיפר לנו על ידידו האגדי, זקן השומרים אברהם שפירא. בעידוד המחנך, שהיה גם צייר, נרתמנו כולנו לצייר את זקן השומרים, רכוב על סוסתו הלבנה-אפורה, ולהגישה לו כשי ביום הולדתו.

יום מסירת התמונה, אולי יום הולדתו, נקבע בחילופי גלויות דואר, ובהגרלה מתוחה נבחרנו למסור את הציור – אני הקטן, ושלמה אדלשטיין, שלימים נודע בציבור כחגי אשד, והיה בנו הצעיר של הסופר ידידו של אברהם שפירא.

התכונה בכיתה היתה גדולה, הסופר הסביר לנו כיצד להגיע בשני אוטובוסים לגן העיר [המייסדים] במרכז פתח-תקווה, ולחצות אותו באיטיות מפני ממדיו הזעירים, לעבר הבית ברחוב הרצל. כסף ניתן לנו כדי לנסוע באוטובוס 5 עד לרחוב החשמל בדרום תל-אביב, ושם לעלות על אוטובוס של "איחוד רגב" לפתח-תקווה. אבל שלמה, שכבר אז היה נועז ונחוש, קבע שמוטב לחסוך את המעות ולצעוד שלושה-עשר קילומטר עד בית השומר למסירת התמונה. על הדרך חזרה לא חשבנו.

לדרך פתח תקווה קראו אז "הכביש השחור", ומעלות השחר צעדנו בצידו כשקטיף תפוזי שמוטי נערך בפרדסים, ואנחנו מקלפים ונהנים מהפלחים הצוננים. לפני הצהריים הגענו לחצרו של אברהם שפירא, שקיבל אותנו בחיבה קולנית והושיב אותנו ליד שולחן בצל עצי הדר. הוא הזעיק את רעייתו בקריאה: "דה קינדערלך הגיעו, תני להם כוס תה ולקח!"

 תוך דקות מסרנו את התמונה וקיבלנו ליטופים על פנינו, עוגה פריכה [לקח] ותה בכוסות זכוכית דקה עם ריבועי סוכר להמתקה.

"לקח טוב נתתי לכם," הכריז השומר הזקן, ולקינוח גם קיבלנו פרוסות לחם בחמאה וריבה, ולא היה מי שישווה לנו בחיבה שהוענקה לנו אותו יום.

כשהגיעה השעה לעזוב, נדהם השומר האגדי למשמע הליכתנו ברגל ושאל אם נרצה שייתן לנו כסף לנסיעה חזרה. כאשר השתמטנו במבוכה, קרא לאחד השכנים, ותוך כמחצית השעה הופיעה משאית. הנהג אמר שהוא יוצא להעמיס ארגזי תפוזים לנמל, ואנחנו מוזמנים להצטרף.   נפרדנו בחביבות ועוד חווינו העמסת תפוזים ססגונית, ותוך שעה ירדנו מהמשאית ליד שרונה ושכונת מונטפיורי, וצעדנו הביתה מערבה בשביל פורח בשדה.

למחרת בבית הספר היינו גיבורים ליום אחד, וכשבע שנים לאחר מכן האזנו יחד לדבריו של אברהם שפירא, לצד משה סנה, בהתכנסות תנועות הנוער באולם מוגרבי.

שלמה ידידי הצטרף לאצ"ל ועבר ללח"י, ולאחר מכן לתנועות השמאל וסיים כעוזרו של דוד בן גוריון. אני הצטרפתי להגנה ולפלי"ם והשתתפתי בעלילות ההעפלה והובלת נשק המגן למלחמת העצמאות.

דברים שחיילים כותבים על הקירות בשירותים הצבאיים

* כשהייתי קטן אימא אמרה לי: "אם לא תאכל, לא תהיה חייל!" קוּס-אֶמָּכּ, למה אכלתי...

* צעד קטן לקָבָּ"ן – צעד גדול לאנושות.

* כשנולדתי בכיתי, התגייסתי הבנתי למה.

* בחורה היא כמו קופסת שימורים אחד פותח כולם טועמים.

עכשיו מותר לגלות:

 פעולות הטרור של ישראל ברחבי העולם

הן שהביאו לפרוספריטי בתיירות הנכנסת אליה!

תחילה אימנו את הטייסים-המתאבדים שהורידו את מגדלי התאומים, אחר כך גרמנו לפיצוץ הרכבות הגדול בספרד, למתקפת המתאבדים על התחבורה התחתית והעילית בלונדון, למהומות המוסלמיות בפריס ובשאר ערי צרפת, בין לבין הרעלנו את ערפאת הבריא כארז ולאחרונה יזמנו את הקריקטורות נגד הנביא מוחמד בעיתון נידח בדנמרק, ושיחדנו תחת מסווה של כסף סעודי את המוסלמים הקנאים להפיץ את הציורים ברחבי העולם המוסלמי כדי להפחיד עד מוות את האירופאים והאמריקאים, באמתחתנו תוכניות נוספות, וכמעט כל מוסלמי יאשר את הכתוב כאן, שעולה בקנה אחד עם "הפרוטוקולים של זקני ציון".

ועכשיו זורמים אלינו התיירים בהמוניהם כי גרמנו לכך שירושלים ותל-אביב אינן יותר מסוכנות משאר בירות אירופה ואמריקה; ומאחר שאנו מדינה קטנה יותר ומנוסה יותר במלחמה בטרור, ומאחר שערביי ישראל גם הם מסבירים פניהם לתיירים, וערבים נוצרים גרים במקומות המקודשים לנצרות – מרגישים התיירים המערביים בטוחים אצלנו לא פחות ואולי יותר מאשר במנהרות הרכבת התחתית בלונדון, למשל.

ורק שלא ייקלעו לאצטדיון הכדורגל הסכניני בעת שריפת הדגל הדני.

תיאטרון חולון מזמין:

בסידרת מיפגשים בבית דבורה ועמנואל

רח' חנה סנש 3, חולון

יום שלישי, כ"ג בשבט תשס"ו (21.2.2006) בשעה 20:30

פרופ' נורית גוברין תספר על ספרה: "נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה", בהוצאת כרמל, ועל מסע המחקר הבלשי שערכה בעקבות התרמילאית הראשונה.

צבי לפר

זיכרונות מעין גדי, מִכְרֶה המיקה – נציץ

אחד מההשלמה, חברי גרעין "רעות", היה עיתונאי מתחיל איתן מור, ומפעם לפעם העיתון פרסם כתבה שלו.

באחד הימים בא איתן למסגרייה ושאל מהו החור המרובע מעל למעין עין גדי, הנראה היטב מהנקודה הישנה.

בלי להחליף מילים בינינו החלטנו למתוח אותו, ואמרנו שאסור לדבר על זה. כשהמשיך לנדנד ללא הפסקה, לקח גדעון קצת נציץ ממגהץ מקולקל שעסק בתיקונו, נתן לאיתן ואמר שבזמן האנגלים גילו מרבץ של נציץ, מינרל שקוף המתפצל לעלים דקים המשמשים כחומר בידוד מעולה [ו"שמשות" בפתיליות של פעם, אם יש מי שזוכר את הלהבות העמומות]. מאחר שהאנגלים עזבו, ולמדינה אין כסף להשקיע במקום מרוחק, וכדי שבידואים לא יבואו וישדדו, העניין נשמר בסוד.

לא עברו אלא ימים ספורים וכל הסיפור הופיע בכתבה של מיודענו ב"ידיעות אחרונות". אלא שהסיפור לא נגמר כאן, למזכירות הקיבוץ הגיע מכתב בחתימתו של מנהל משרד הפיתוח, שריכז בידיו את מירב הפונקציות של משרד התשתיות היום, ובו דרישה שנמציא בדחיפות דוגמאות מהחומר לקריה בתל-אביב.

במזכירות נחלקו הדעות מה לעשות, הוחלט שעליי, כאחד שהשתתף במתיחה, ללכת ולספר בקריה את האמת, וכך עשיתי. סוף אחר הוא שגדעון נשא לאישה את אחותו של איתן.

הזמנה לערב המוקדש לספר

הנער מתל-עדשים

רומן לבני הנעורים

על חייו של רפאל איתן

מאת משה גרנות

האירוע יתקיים ביום א', כ"ח בשבט תשס"ו (26.2.2006)

בשעה 20:00 בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב

תוכנית הערב: התכנסות וכיבוד קל, ברכת נציג ההוצאה "דני ספרים"

קטעי נגינה - תלמידי ביה"ס ע"ש תלמה ילין

תמונות מחייו של רפאל איתן

שיח חברים (לפי סדר האל"ף בי"ת): אל"מ (מיל') ישראל גרנית; תא"ל (מיל') אפרים חירם (פיחוטקה), ראש עיריית רמה"ש לשעבר; נחמה רונן , יו"ר מועצת המנהלים של ממ"ן וח"כ לשעבר; קטעי קריאה מהספר, הסופרת דורית אורגד

שיחה עם המחבר משה גרנות

מנחה הערב פרופ' דן מלר

הכניסה חופשית

אוֹפִּי: מה יש לך להגיד על הפגנות הדמים בעולם בעקבות הקריקטורות של הנביא מוחמד שהתפרסמו בדנמרק?

פֶּסִי: שהעולם טרם למד להבין את חוש ההומור המיוחד של המוסלמים.

טיול ספרותי בראשון לציון בהדרכת מימי חסקין

ספרות, תככים וסודות מימיה הראשונים של ראשון

בעקבות נחמה פוחצ'בסקי ויוצרים אחרים

יום שישי, 24.2.06, 09:00

היא היתה ענקית: הסופרת הארץ-ישראלית הראשונה, האישה הראשונה שנבחרה לראשות ועד המושבה, היוזמת, המייסדת, אבל הנפש שלה הייתה כלואה במקום בו לא רצתה להיות לא ניתן היה להסתיר את המר ואת החמוץ. מסע במנהרת הזמן, הספרות והנפש.

משך הסיור כארבע שעות, כולל ביקור במוזיאון ראשון לציון. הרשמה במדור הטיולים של תנועת המושבים, טל. 03-6091427

ברגע האחרון: הליכוד החליט לבטל את קמפיין הבחירות שלו

על הביטול הוחלט מהשיקולים הבאים: מי שהחליט להצביע ליכוד למרות שנתניהו עומד בראשו, שום כוח שבעולם כבר לא ישנה את דעתו. ומי שהחליט שלא להצביע ליכוד מפני שנתניהו עומד בראשו, גם הוא שום כוח שבעולם כבר לא ישנה את דעתו. האלקטוראט של הליכוד הוא כמשק סגור ולא יסחף בבחירות קול אחד יותר או קול אחד פחות מכפי מה שיש בו כיום. ואגב, אנחנו בהחלט חושבים שנתניהו היה שר אוצר טוב, שניתוחיו לגבי הטרור הפלסטיני והמוסלמי-הקיצוני נכונים ברובם, (וגם אימו צילה סגל מפתח-תקווה היתה ידידה-מילדות של קרובי-משפחתי ובהם מרים גיסין ורחלה זילברווסר, מנוחת שלושתן עדן).

אבל מה, עם כל חוכמתו – חסר לו בורג. אילו היה נשאר ליד שרון ולא מתפטר, ייתכן שהבחירות היו מתקיימות בנובמבר והוא היה היום ממלא-מקום ראש הממשלה.

לא מאולפת 

שני ערבים  עם המשוררת והסופרת שֶׁז לרגל צאת ספר  הסיפורים החדש "מאולפת"

יתקיימו בליווי המוסיקאי דודי אור

כן יימכרו כל ספריה של שז במחיר הנחה מיוחד וכל הרוכש מספריה יקבל, ללא תשלום, את הדיסק "ריקוד המשוגעת"

ב"תמול שלשום", רח' סלומון 5, נחלת שבעה בירושלים

ביום שלישי 21 בפברואר בשעה 19.00

"תמול שלשום", טל. 02-6232758

הכניסה ללא תשלום

ב"קרון הספרים", בניין מרכז ההנצחה, רח' המגדל 2, קרית טבעון

ביום שלישי, 28 בפברואר, בשעה 20.30

"קרון הספרים", טל. 04-9533461

הכניסה ללא תשלום

shez@bezeqint.net

הסיפור בהמשכים

לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים

מאת אהוד בן עזר 

פרק ארבעים ושלושה

בשדות ארצנו, בשרון הצפוני, בקלמניה, על פי קדיש יהודה סילמן

קדיש יהודה סילמן, סופר ירושלמי ומחבר פזמונים ("שם שועלים יש") וספרים סאטיריים, היה איש עגלגל ואוהב צחוק שהתגורר עם משפחתו בשכונת בית-הכרם. במאי 1931 יצא למסע מתל-אביב לקלמניה, ואת רשמיו פִּירסם בעיתון "העולם" גיליון ל"ב מיום 18 באוגוסט 1931. הגיליון אינו מצוי תחת ידי, ואני מעתיק את כתב-היד המקורי ששלח סילמן לדודי ברוך. אינני בטוח אם כל המובא כאן אכן הודפס בעיתון. הדברים נכתבו כשלוש שנים לאחר ייסוד קלמניה וכשלוש-עשרה שנים טרם בוא משפחתנו לגור שמה.

קדיש יהודה סילמן היה בן-דוד של קונה, אשת ר' מנחם-שלמה ראב, בנו-בכורו של יהודה ראב מאשתו הראשונה הדסה המכונה סית הודעס מן אל טַחוּנֶה, כלומר, מנחם-שלמה היה אחיו הבכור של ברוך ראב אך לא מאותה אם. ואולם סילמן אינו מזכיר כלל קרבת משפחה זו בכתבתו על קלמניה, אולי כדי שלא ייחשד במשוא-פנים לקרוב-משפחתו.

[המשך של אותו פרק מהגיליון הקודם]

וכשאני בא למחוז חפצי ודופק על שער הברזל הגדול של קלמניה, מתברר לי מיד שלא לשווא היה דרכי.

שער ברזל גדול, ארבעה-חמישה בניינים גדולים, איתנים, ומגדל בריכת-מים גדול באמצע המגרש ועליו מאירות האותיות הגדולות: "קלמניה", ורפתים לבהמות ואורוות לסוסים ומחסנים למכשירי עבודה ולתוצרת המשק, ובתים בנויים בשביל הפועלים למשכנות, ומִטבח גדול וחדר אוכל גדול ובנייני מקלחות מים וכו' לפועלים, ועל הכול – ניקיון וטוהר וסדר שמורגש בכל פינה.

מיד אחרי בואי ואחרי אוֹכלי עם הפועלים ארוחת-ירק של בוקר (מלוּוָה ביצים וחמאה וכו' כהלכה) צִלצל הפעמון לעבודה, וכהרף-עין, בלי עין משגיח נוגש, רק מתוך הכרה עצמית בסדר ובחריצות הדרושים, נתפזרו כל הפועלים לעבודה בשדות המשק, מי ומי לכרמים, מי ומי לפרדסים, מי ומי לגנוֹת הבננות, מי ומי לחריש ומי ומי לקציר, לפי התוכנית שניתנה לכל הפועלים עוד אמש. קרוב לארבעים פועלים במקום, ובעונת העבודה כשישים.

"אלך לי אל הכרמים, אמרתי, "לראות אם פרחה הגפן..." ופניתי דרומה.

עד שהגעתי לשם כבר היו הפועלים בעבודתם. אותו יום עבודה קלה היתה לכורמים: קשירת הגפנים בחוטי פִּשְׁתַן אל סמוכות של עץ, לבל יישברו הנטיעים הרכים בכוח הרוח.

אני רואה את גבעת הכרמים החמודה. רוח קלה מלטפת מנשבת עליה בנעימות והגפנים משתחווים ומברכים אותה ברכת בוקר. הצעירים היהודים שבאו מפולין ומליטא והגיעו לאדמת אבות פזורים על כל שדה הגפנים הגדול, בעיניהם רואים בין הכרמים כל מה שדרוש תיקון, ברגליהם כורעים לפני הגפנים ארצה ומטפלים בהם בקשירה, בסמיכה, ביישור, בליטוף העלים. עוד צעירים כל-כך בחורי העבודה כאן, בני שמונה-עשרה ובני עשרים, והם יודעים כבר את רגש האבהות על העץ, והנטיעים כבניהם. מעץ לעץ ילכו ומשורה לשורה יעברו ומכּרם לכרם יגיחו.

הנה נתקלו בשעת עבודה בחורים עובדים צעירים אלה, שהם חברי "ברית טרומפלדור", עם בני-גילם שהם חברי "אחדות העבודה", ומאליה מפכה שיחת ויכוח ביניהם על הסוציאליוּת ועל הרֵבִיזְיוֹנִיוּת. שני מחנות מתנגדים בשדה כרמים אחד... ואולם, מובן, שלא כדרך הוויכוח בעיר, בין כותלי עולם מזיעים בשעת מיטיניג, דרך הוויכוח בשדה החופשי, המרוּוח, לקול זמרת ציפורים בין עפאים. עם העבודה כאן הכול מזדכך ומִטהר יותר. גם המחשבה, גם אופן הביטוי. נעימה יפה נשמעת גם מכאן וגם מכאן, וכל הוויכוח מתנהל בלי כל הפסקה בעבודה, וגם בלי כל היסח הדעת מעץ הגפן. הפה בשלו, המוח בשלו (זה אולי עסוק בזיכרונות מולדת רחוקה, בגעגועים ללטיפת אימא. הן כל כך צעירים עוד הפועלים במקום הזה!) והידיים בשלהן.

אל עיקר הבנת החיזיון "קלמניה" אני בא, בהגיעי אל הכרמים. מנהל המשק, איש כארזים, חֲסִין בְּנֵי פתח-תקווה, מר ברוך ראבּ. אני מכיר את המיוחס הזה. הוא דור רביעי לשלמה ראבּ, שעלה לארץ-ישראל (מהונגריה) ברגל לפני שישים שנה [שלמה ואסתר ראב עלו לירושלים בשנת 1863 ולא ברגל. רגלי עלה נכדם יהושע שטמפפר בשנת 1869. אב"ע]. הוא דור שלישי לאלעזר ראב שבא אחר-כך לארץ-ישראל בספינת מפרש [בשנת 1875 או 1876 ולא בספינת מפרש אלא בספינה רגילה דרך טריאסט ואלכסנדריה], והביא עימו את הילד יהודה ראבּ [יהודה נולד בהונגריה ב-1858 והיה בעלותו כבן שמונה-עשרה. עימו עלו אחיו הצעיר משה-שמואל ואחיותיו חנה וטובה], שהיה השומר הראשון של פתח-תקווה ונתפרסם בכוחו וגבורתו בין כל ערביי הסביבה. וזה ברוך בן יהודה בן אלעזר בן שלמה יליד הארץ בקדושה ובטהרה ובגבורה הוא, ממיטב הצעירים שילדה לנו ארצנו. כל ערבי נושא את עיניו אליו, כי משכמו ומעלה גבוה הוא ממנו, והוא תמיד נשמע ומציית לכל אשר ייאמר לו. אילו נמסרה הפוליטיקה הארצית שלנו – לאנשי הארץ, ילידי הבית, המכירים את הערבים ואת רוחם ואת טיבם ואת מנהגיהם ואת לשונם, היו מצליחים בוודאי יותר בכל העניינים שלנו מכל הפקידים הגבוהים ובעלי המשכורות הגבוהות שהבאנו עימנו מלונדון וניו-יורק, ועוד יודע אני שאחותו של ברוך זה היא המשוררת העברייה, אסתר ראב, שהוציאה ספר שירים בשם "קמשונים". היא בשירה: "קמשונים", והוא בעבודת שדה: כרמים ופרדסים, נוטע גפנים ועוקר קמשונים.

מפיו אני שומע מה עניין זה הנקרא "קלמניה". יהודי טוב, לפנים בעיירה בזלטוֹפוֹל, ושמו ר' קלמן גריידינגר. והיה האיש הזה סוחר בביצים ומסחרו פשט עד אנגליה. לימים עקר האיש את ביתו ועבר לגור באנגליה, הוא עם בנו משה. והמסחר בביצים באנגליה גופה הלך וגבר ופרץ מאוד, עד שנקרא האיש משה גריידינגר בשם "מלך הביצים". בקיצור – אלה היו ביצים שנולדו להרבות עושרו של האיש הזה. ולפני שלוש-ארבע שנים עלה ר' משה זה מלונדון ישר לתל-אביב ופנה כה וכה וקנה את המקום הזה, בן אלף וארבע מאות דונם, וקראהו על שם אביו: "קלמניה". עוד זמן-מה המשיך ר' משה את עסקי הביצים באנגליה, אבל לאחר שבאו המאורעות בשנת תרפ"ט [1929] עמד וגמר את כל עסקיו בלונדון ומיהר לבוא אל הארץ, וקנה לו בית בתל-אביב לשבת בו [הוא בניין בית-ספר פיטמן ברחוב בלפור כיום, אב"ע], והאחוזה בקלמניה עולה ועולה כמו "על ביצים"...

"ר' משה גריידינגר מחייב עשירים!"

"והעלייה דווקא אחרי המאורעות, בה יש ניצוץ של גבורה וקידוש השם של ארץ-ישראל!"

"על כל עשירי אנגליה ואמריקה הלוואי כך!"

מן הביצה יוצאת עצה, לכל היהודים בעלי היכולת שבכל תפוצות ישראל.

וכיצד חוּקלו [נעשו למטע, כלשון חקל תפוחין קדישין, אב"ע] וסודרו אלה אלף וארבע מאות דונם? ומה היתה האדמה הזאת קודם לכן? ומה הן ההלכות הקבועות במסכת המשק הזה?

ומנהל המשק מעבירני על כל האחוזה, ואנו עוברים ותרים את כל השטח של אלף וארבע מאות דונם, הגובל את "תל-אָשֶׁר", הוא חלק מ"גן-חיים" (אשר על שם חיים וייצמן):

שלוש מאות דונם נטועים פה תפוחי-זהב, מאה ועשרים דונם כרם ענבים, שישים דונם חרובים, חמישים דונם איקליפטוסים, ארבעים דונם זיתים, עשרים וחמישה דונם תאני-חווה (בננות), עשרה דונמים עצי-פרי שונים, ירקות ומשתלה. מגרש חצר המשק עשרים וחמישה דונם. שאר האדמה – החצי לתבואות קיץ (תירס, אבטיחים, דלעת ועוד) והחצי לתבואות חורף (שעורה, שיבולת-שועל, בַּקְיָה, תִלתן למספוא).

כל השטח מעורר השתאות בתוכנית עיבודו. אין אף מטר אחד שאינו מעובד. והקרקע מחולק לפי טיבו המתאים לכל מין של נטיעות. בקעות נתמלאו פה מעפר ההרים ורכסים היו לבקעה. ועקוב היה למישור. דרכים נמתחו לאורך ולרוחב האחוזה, ביצות שהיו – מימיהן נִקווּ לתעלות והן נתייבשו. נחלים הוקדשו לאיקליפטוסים, לחרובים (שש מאות עץ), שיימכרו לדבש [חרובים] ושישמשו מספוא לבהמות (אמיתיים הסיפורים בגולה שהחרובים מאכל לבהמות בארץ-ישראל).

והכול בסדר, כמעשה מלאכת מחשבת אמנותית.

יער הזיתים מול החרובים, והחרובים מול האיקליפטוסים, והאיקליפטוסים מול תפוחי-הזהב. שורה מול שורה, מין מול מין. טוֹל חבל והעבר בשורה ארוכה אחת מקצה האחוזה ועד קצהָ, והוא יעבור בין כל מיני הנטיעות. גם ערימות הקציר מוטלות בשורות ישרות מחושבות, מדויקות זו מול זו. גם כרמי הגפן כל עץ ועץ במקומו, כל שורה מחושבת ומדויֶקת. לא רק עבודה כאן אלא גם מוח ומחשבה ודיוק קפדני:

וכל האחוזה מכל רוחותיה גדורה חוטי ברזל!

"מה היה כאן לפני שלוש שנים?"

"שממה אחת! האדמה היתה שייכת במקצת לכפר הערבי קילקיליָה ובמקצת לכַּפְר-סַבַּא הערבית. אדמת שמיר ושׁיִת היתה. אלפי שנים לא עברה המחרשה במקום הזה. הכפריים הערבים חשבו את האדמה הזאת לבלתי מוכשרת לשום חקלאות. בימי המלחמה האחרונים שימש המקום למְקום תחנותיו של הצבא התורכי. כאן היה מרכז צבאי, והמפקדה התורכית עשתה פה את תוכניותיה להרוג ולהשמיד אדם. כאן עמדו תותחים ומכונות-ירייה גדולות. עדיין נמצאים בסביבה שִׁיוּרֵי פצצות ורימוני-יד, והיום כאן פרדסי תפוחי-זהב וכרמי ענבים וזיתים ושאר המינים שנשתבחה בהם ארצנו, עולים ופורחים כאן ומביאים ברכה לאדם השלֵיו והעובד (חמישים משפחות מתפרנסות במשק זה), היום לא מכונת-ירייה מוצאת כאן את מקומה, כי אם מכונת חרישה וכלי עבודה. הטרקטור הוא הכובש את המקום! ועם הטרקטור מכונות הדישה, והמקצצות והמגרסות, ומכונות השמנת והחמאה. כאן כּוּתְתה החרב לאת והחנית למזמרה, בפשטות, כדבר הנביאים ישעיה ומיכה.

לא היתה טיפת מים במקום הזה בתחילת ימי העבודה. מים הובאו בחמורים מכפר-סבא, והיום יש כאן באר חפרוהָ שָׂרֵי המשק, והיא שופעת שבעים מטר מעוקב מים לשעה, ומשקָה את כל השטח, ועתידה להשקות עוד שטחים שייקָנו על הגבולות.

במקום רימוני יד – רימוני העץ, ובמקום כדורי תותחים – דלעות ואבטיחים (צומחת כאן דלעת במשקל שלושים קילו ואבטיח במשקל עשרים וחמישה קילו) ואשכול בננות כמשקל הזה ויותר).

פרי העץ הראשון שכבר בשל במקום הזה היא הבננה וכבר הוכנסו שמונה מאות לירות ממכירה בשנה זו.

כאן מפרנסים ארבעים ראש בקר וצאן, עשרים סוסים וסוסות וסייחים, והם משיבים פרנסה. המחלבה מכאן ממציאה יום-יום מאתיים ליטר חלב לתל-אביב (רֵגִ'יסטֵר מתנהל יום-יום לכל פרה ופרה למען דעת את הפרוֹדוּקטיביות של כל אחת מהנה).

והפרדס הגדול לתפוחי-זהב והכרם הגדול לענבים – צא וחשוב – כמה הם מבטיחים תנובה וברכה לימים הקרובים הבאים!

כמה יתנו העיבוד והעידור והטיפול והשמירה של כל עץ ועץ במקום הזה.

ואנו מוסיפים ומהלכים ותרים את המשק לחלקותיו, לאיכותו, למיונו, לתנאי עיבודו. אנו מגיעים לבניין בית הבאר העמוקה, אשר ממנה עולים המים במשאבה וקולחים אל תוך צינורות ההשקאה. ערבים בודדים נפגשים לפעמים על הדרך, והם משתחווים בדרך ארץ רב לפני מנהל המשק ומברכים אותו ואת אשתו ואת זרעו ואת כל אשר לו. אני מכיר שיש כאן הדרת דרך-ארץ בפני היהודי גיבור החיל אשר עשה את כל החיל הזה.

 "כמה עולה כל המשק הזה?"

 "כשלושים אלף לירות." [לא"י, הלירה הארץ-ישראלית, היתה זהה בערכה ללי"ש, הלירה שׂטרלינג הבריטית]

 "רק?"

 "רק. הקימוץ והחיסכון (ולא הכּילָאוּת) הם יסודות להנהלת המשק כאן. עשרים גרוש ליום מקבל הפועל, מלבד דירה וצורכי רפואה ועוד. לפועלים מיטבח משותף, והם אוכלים יפה ומזונם עולה להם בזול, וגם חיים חברותיים נוחים ומסודרים להם. מנהל המשק [ראבּ] הוא גם המדריך בעבודה, המלמד ומאמן את הפועלים חסרי הניסיון בעבודה. וכיוון שהמשק מגוון (פרדס, כרם, מחלבה ועוד) – מקום יש כאן לפועלים להתמחות במקצועות עבודה שונים, ולפיכך יחס של הכרת טובה שורר כאן בין העובדים ומנהל העבודה, הוא המדריך והמאמן. שלוש פעמים ביום, כשלוש פעמי התפילה של יהודי כשר, עובר המנהל על כל המשק, על כל הפועלים בעבודתם, מיטיב ומתקן בעצמו, מתבונן ומאלֵף לעובדים, והדאגה למשק והטיפול בו אינם יודעים הפסקה."

"שלושים אלף לירות," אני מהרהר, "מה הן לעומת המפעל היישובי הזה? כסכום הזה עלה ליהודי אחד בניינו של בית האופרה [מוגרבי] ברחוב אלנבי-אליעזר-בן-יהודה שבתל-אביב. מה ערך המפעל הכּרכִי ההוא לעומת המפעל הכפרי הזה? וכלום אין האופרה האמיתית כאן, במקום ירננו כל עצי הפרדס והכרם והבננות והזיתים והחרובים והאיקליפטוסים בלוויית זמירות הציפורים בין עפאיהן ושירות בחורי ישראל? כלום אין סימפוניה גדולה עולה מקולות המקהלה הגדולה הזאת, בה נתאחדו בעבודת שירה אחת הצומח, החי והמְדבֵּר..."

ומנהל המשק (נידמה לי, שהוא עצמו מתרגש מהמחזה החי אשר יצר בשממה הזאת בעצם ידיו) פונה אליי בעברית צחה, בלשונו של בלק לבלעם:

"לכה נא איתי אל מקום אחר אשר תראנו משם..."

והוא עולה ומתייצב על הגבעה, ואני עולה אחריו שֶׁפִי.

ומלמעלה ניראה כל מחזה הנוף. בַּדרום כל כפר-סבא ופרדס היהודים האנגלים אשר על שם אידילמן בא-כוחם. במערב מנצנץ לנו תל-מונד, תל-אשר, וכל סביבת גן-חיים. בצפון, מעבר לכפרים מוסקה וקילקיליה – הרי אפרים וגם החרמון השׂב. במזרח – הרי יהודה...

והאיש מלמד אותי "בלק":

"לכה ארה לי יעקב ולכה זוֹעמה ישראל! שפוך חמתך על היהודים היכולים לעלות לארץ-ישראל ואינם עולים, היכולים לבנות את ארץ-ישראל ואינם בונים, היושבים בגולה אל עקרבים ולארץ-ישראל אינם נקרבים, והגויים אכלו את ארץ יעקב ואת נווהו הֵשׁמוּ. שפוך עליהם זעמך..."

ואני עונה ל"בלק":

"לָקוֹב את בני עמי קראתני, ואני אברכם בָּרֵך. היכול אני בנוף הוד זה לארֶר גם את אויבינו? ראה, נִתנו לנו במקום הזה החיים והברכה."

ומפי נמלטות מילים עתיקות:

"מה טובו פרדסיך יעקב, כרמיך, ישראל!... כִּנחלים נִטיו, כגנות עלי נהר, כאוהלים נטה ה', כארזים עלי מים, יִזָל מים מדליוֹ, וזרעוֹ במים רבים...

"מה אקוב – וקבה אותו אל, ומה אזעם – וזעם עליו ה' והִכהו בסנוורים ובלֶקְיוֹן [ליקוי] חושים ואינו רואה ואינו יודע ואינו מרגיש את אשר עליו לעשות לארצו ובארצו."

ו"בלק" השתקע גם הוא במראה שלפניו, ואחר אמר מילים אחרות בשנותו את טעמו:

"לכה עורה לי יעקב, נואמה ישראל..."

"להעיר ולעורר ולנאום לישראל… השכם ועודד, הערֵב ונאום…"

ושמש ארץ-ישראל השתפכה עלינו בזהרוריה ובחוּמה. עוד מעט ושעת הצהריים הגיעה. ובגמרנו את התיור, ואני מרגיש עצמי עייף וכושל אין אונים, אלף וארבע מאות דונם תרתי, אני שמח, שאנו מתקרבים כבר אל סוף התיור, אל בית המשק. והנה מנהל המשק [ראב] קוראני שוב ללכת אחריו אל מקום אחר.

"לא, לא, לא!" אני ממרה עתה את פיו, "כבר כשל כוחי כולו, ואינני יכול לעמוד על רגליי. התִקחני שוב שדה צופים, אל ראש פסגה?"

"לא, לא, לא!" עוֹנֵנִי גם הוא, "ידעתי כי עייפת, ולכן לא אקחך שדה צופים, כי אם שדה תות... התראה? פה כל השדה מלא תות אשר אהבת בוודאי. בוא ואכול מן השדה, מן האדום הזה."

לא האמנתי למשמע אוזניי ולמראה עיניי. מיד נמצא בי כוח עלומים, כוח חדש, ואני עליתי במדרגות-אבן והשתטחתי על השדה ואכלתי חופנֵי-חוֹפנים מן התות הגדול והעסיסי, מן התות האדום. עפר התות היה לי למעדנים ומדם התות שתיתי חִמֶר.

מה יקר תות-השדה לעייף בדרך!

וכענבים במידבר, כתות בערבה, מצאתי קלמניה.

המשך יבוא

(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,

כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)

פרק ארבעים וארבעה: קלמניה (ב). בפתח תקווה אחרת. אבותיך מרחו גופם בריר-גמלים

 [למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים

יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©

כל הזכויות שמורות

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

בעל-הבית השתגע

מודעה

עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה

ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר

* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.

* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.

* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.

* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי). יישלח חינם לכל דורש.

* "המושבה שלי" (רומאן מושבה פיקאנטי). 20 ₪.

* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.

* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.

* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי). 20 ₪.

* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.

פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת:  אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.

עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח

benezer@netvision.net.il

ברגע האחרון

עקב תקלה הפסדנו שלושה המשכים חשובים של "האסירה" בכיכובה של גבריאלה ספניק ששודרו ברצף בתאריכים 16, 17 ו-18 בפברואר. נשמח לקבל בהשאלה את קסטת הווידאו ונחזיר אותה עם סֶפר פְּרָס. נא להתקשר לפי כתובת האי-מייל ותישלח הכתובת למשלוח בדואר.