| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 118
תל אביב, יום חמישי, כ"ה בשבט תשס"ו 23 בפברואר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: אליהו הכהן: אַי, אי, איה, אי
יורם וולמן: שיחי הקוץ והדרדר במקום כלניות
ברוך תירוש: תנו לירדן לזרום!
צל"ש שביעי מטעם "חדשות בן עזר" לאילנה וחיים גולדשטיין מכפר מעש
הנדלזלץ: "שלומי שבת הוא ראשון בדורות של שיבוטים," מתוך ביקורת עם עוד פטפוטים על "המחזמר כמו בסרט"
דרך נוספת לשתיית תה בלימון
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, פרק 44
ש.שפרה
תלמידי ישיבה לטיס
בימים טרופים אלה, כשניצחון החמס בבחירות לרשות הפלשתינאית, טרף את הקלפים במקומנו, התפנה מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, בראש פמליה כבודה של עשרים קצינים בכירים, מכל עיסוקיו הבוערים כדי לערוך ביקור בישיבות בבני ברק. הסיור כלל בין השאר מפגש בישיבת פוניבז', האזנה לתולדות הישיבה וצילומים עם תלמידיה, עליה לרגל לבית ששימש את הרב שך, והגיע לשיאו בהענקת מדליה לרב אהרון לייב שטיינמן, מנהיג חשוב של היהדות הליטאית. הקצינים האזינו לדברי תורה מפיו, והתפעלו מצניעותו הרבה: הרב יושב משך שישים שנה על אותו כיסא שקיבל מן הסוכנות כעולה חדש.
חזרתי וקראתי את הידיעה פעמים אחדות מתוך תקווה שמפקד חיל האוויר יטרח ויכריז על מטרת הביקור, שייתן ולו סיבה טובה אחת שתסביר את בזבוז הזמן היקר, ולשווא. כמובן שזכרתי את החטא הקדמון של בן-גוריון בפגישתו עם ה"חזון איש" בבני ברק, אלא שהשניים דנו בשאלות מעשיות, ואכן בני הישיבה זכו אז בפטור מן השירות הצבאי. אבל מה עושה היום מפקד חיל אוויר בישיבת פוניבז'? ניסיתי לנחש: האם התכוונו האורחים הנכבדים לשכנע את בחורי הישיבה העילויים להתגייס לקורסי טיס, או אולי לקבוע עיתים לתורה לטייסים ולחייב אותם להיבחן על דף גמרא כחלק מן המבחנים הסופיים בקורס. ובעיקר תמהתי על מה ולמה זכה הרב החשוב במדליה, ואיזו הקדשה נכתבה עליה. האם זכה בה מפני שחינך את תלמידי הישיבה להשתמט מגיוס לצה"ל?
המאבק שהתנהל לפני ימים אחדים בעמונה אינו על ארץ-ישראל שלמה או חצויה, אלא על דמותנו כמדינה ישראלית, אזרחית, חופשית ודמוקרטית. לא הקול הדתי הוא שיכריע את הכף במאבק הזה, אלא הקול החילוני שאני מבקרת לכנותו חופשי. כמה חבל שגם מפקדי חיל האוויר נכנעו להלוך הרוח הרואה באנשים דתיים מושכי עול העגלה המלאה ואילו בנו החופשיים מושכי עול העגלה ריקה, ועל כן באו המפקדים אל ישיבות הקודש להתבשם מריחם של רבנים ולספוג "רוחניות". מה לי כי אלין על רבנים המבקשים לשעבד את חוקי המדינה לחוקי הדת, בשעה שמפקדים בכירים מתבטלים תרתי משמע מפני רבנים באוהלה של תורה. לא אתמה אם ינהיגו בחיל האוויר סיורים מאורגנים לקברי צדיקים למיניהם תחת כל עץ אלה עתיק.
באוזני הקצינים הרביץ הרב תורה: "יש את המלחמות הקטנות, ויש את המלחמה הגדולה ביותר, המלחמה ביצר," (ציטוט מתוך עיתונכם). אז אולי באמת הגיעה השעה לחלק עיטורי גבורה ועוז לבחורי הישיבה המוסרים נפשם באוהלה של תורה במלחמה הגדולה של כיבוש היצר, ואני חשבתי לתומי שהגיבורים הגדולים במלחמות הגדולות מאכלסים את בתי הקברות הצבאיים שלנו.
נדפס לראשונה במדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות", 12.2.06
אַי, אי, איה, אי
לאליהו היקר,
זכור לי שכאשר היינו שומעים את שושנה דמארי שרה את השורות "איה, איה אַי" מתוך השיר שאיני זוכר את שמו, וכניראה של אלתרמן ווילנסקי, ידענו שהכוונה היא לא"י וזה היה ב"קול ירושלים", כמו כדי להערים על הצנזור הבריטי. אודה לך אם תרחיב לי קצת יותר בנושא ואביא על כך קטע במכתב העיתי, וגם קצת יותר שורות מהשיר.
שלך בידידות
אהוד
אהוד,
ראשית, את השיר "איה" לא הלחין וילנסקי אלא מרדכי זעירא. שושנה דמארי, כידוע לך, לא שרה רק את לחני וילנסקי אלא הרבתה לשיר משירי זעירא וגם אדמון וזהבי, נרדי ושלם, עמירן ועמנואל זמיר וניסן כהן מלמד ורבים אחרים.
השיר "איה" הוא משירי מלחמת העולם השנייה. מרדכי זעירא היה מן המתנדבים היהודים שהתגייסו למלחמה הארוכה הזו, ובמרוצתה הלחין עשרות שירים, כמו "שיר הלגיונות" ("צבא, צבא, מה טובו אוהליך"), "שיר הגדודנים" ("היו ימים של תכלת ברקיע"), "שיר ההודיה" ("ליוִית אותי ארצי בלובן שקדיה"), "שיר החייל" ("עלי נא עלי, שלהבת שלי"), וגם את השיר "איה", שאותו כתב נתן אלתרמן כפזמון אהבה לנערה קלועת צמות, בת מושב בארץ, שהחיילים המגוייסים מתגעגעים אליה ממרחקים, ממקום שירותם בנכר. הוא בחר לכתוב איה-אַי תוך רמיזה מכוונת לראשי התיבות של ארץ ישראל, שכידוע לך על השם המפורש הזה חלו הגבלות. אסור היה, למשל, להטביע אותו על השטרות והמטבעות שהיו הילך חוקי בארץ בימי השלטון המנדאטורי, ועל כך ניטש ויכוח ממושך בין הנהגת היישוב היהודי בארץ ובין השלטונות, עד שבסופו של דבר נתקבלה הפשרה שיוטבע באותיות עבריות השם פלשתינה (א"י), ועל הא"י הזה שבסוגריים נכתבו חידודים ונחרזו חרוזים ונשברו קולמוסים בלי סוף באותם ימים, לא רק בעיתונות היומית, אלא גם בתיאטרונים הסטיריים, בעיתונות ההיתולית שממש פרחה אז, ובפזמונים מכל הסוגים. אפילו בפזמון של תיאטרון "המטאטא" – "צִ'י צִ'י בּוּם בּוּם", שמילותיו התחלפו כל פעם מחדש בעקבות האירועים והאקטואליה, הפזמון החוזר נשאר: "אַי אַי אַי זה לא טוב" תוך פזילה למושג אַ"י, והקהל הבין וצחק.
אלתרמן אף פעם לא התראיין על השיר "איה". הוא בכלל לא אהב ראיונות ולא נענה לפונים אליו. עם זאת לא צריך להרחיב פרשנויות כדי לזהות את כוונתו בשיר הזה, העולה מבין השיטין:
אַי, אי, איה, אי
אי הלב מושך אלייך,
כי הלב זוכר, יא שֵׁיך.
או:
אי, אי, איה, אי,
אישונייך כמו זית
וברוח שמלתך
כך זוכרים שדה ובית
וקוראים לזה בשמך.
אגב, בשיר "שולמית" שכתב אלתרמן לתיאטרון "לי לה לו" שנים ספורות לאחר מכן, עדיין בשנות המנדאט, שולמית היא בת דמותה של איה. יפה, בעלת צמות, באה ממרחבי שדות, אלא שהפעם הזיהוי שלה עם ארץ ישראל מופיע במפורש:
שולמית, התירי צמותייך,
שולמית, יפה הינך כליל,
שולמית, הראיני את מראייך,
כי מראייך – ארץ ישראל.
מקווה שעניתי על שאלתך.
בברכה,
אליהו הכהן
שיחי הקוץ והדרדר במקום כלניות
לאודי שלום,
קראתי בעצב ובחיוך את המסר הקצר של ניצה וולפנזון מראשון-לציון על כך שהיא עדיין שומרת את החוברת שיצאה לאור ב1945 ובה השיר "כלניות" שהושר מאז בפי שושנה דמארי.
רציתי להעיר על כך ששנים אחדות אחר-כך שושנה שרה וקראה לממטרה להסתובב ולהשקות את הכלניות כדי שהן לא תיבולנה. אכן, הרבה כלניות מטוללות אדמוניות צמחו אז בארץ וחלקן הגדול, כששת אלפים, נקברו באדמת המולדת בשנים 1949-1948. אבל הרבה שנים אחר-כך, ובימינו אלה, הפכו הכלניות האדומות לשחורות וקיבלו צורות שונות, מאיימות ומפחידות, כמו סכינים קופצות, כדורי רובים, רובים ומקלעים ואפילו טילי לאו, ובמקום הכלניות צומחים לנו אירגוני פשיעה ומשפחות פשע והם מכסים את הארץ, ואותן ממטרות ממשיכות להסתובב ולהרוות את האדמה עליה צומחים שיחי הקוץ האלה שמאיימים עלינו ומפריעים לנו לראות אותן ולהאזין לכלניות של שושנה דמארי זכרה לברכה. עד מתי?
יורם וולמן
ברוך תירוש
תנו לירדן לזרום!
ברצוני להסביר את עיקרי השגותיי למשמיעי הקריאה "תנו לירדן לזרום" – כפי שאני מביאן מזה כארבעים שנה – כאשר הכול מכירים בחיוניות זרימת הירדן, המורכבת משפיעת נחלי הצפון, אך מתעלמים ממחדל השאיבה השגוייה והמיותרת למוביל הארצי, ומן העובדה שהכינרת מאדה מים שפירים, ממליחה את הנאגרים, וקולטת מי קולחין.
המחדל הבסיסי מימי שנות ה-50 הוא אורח תפעול המוביל הארצי והכינרת, המניח למי הירדן השפירים במרומי עמק החולה להידרדר במורד כ-300 מטר לעבר הכינרת החסומה, המאדה והממליחה את המים הנאגרים בה. המים, לאחר שהומלחו, נשאבים מהכינרת בעלויות עתק למרומי המוביל הארצי בבקעת בית נטופה, באיכות המחייבת שילוב מים מתוקים מקומיים לאורך המוביל. באותה העת, הכינרת החסומה בסכר דגניה אוצרת ומשקיעה במימיה מלחים וזיהום מסחף ומשפכים, אך גם עולה על גדותיה בשנים גשומות ומסכנת את היישובים סביבה. או אז מזדרזים אנ"ש ופותחים ומשחררים בסכר דגניה דווקא את עודפי המים העליונים הצלולים לעבר ים המלח, ומשאירים בכינרת למעצבה את המים העכורים והמלוחים.
לכן הגיעה השעה להתעשת וראשית לתפוס את כמות המים הדרושה למוביל הארצי כבר במעלה עמק החולה ולהעבירם במוביל סגור וסיפון, ללא המלחים והזיהום, וכמעט ללא צורך בשאיבה – לעבר בקעת בית נטופה, ולהבטיח בכך אספקת מים שפירים לאורך המוביל הארצי באיכות, בכמויות ובעלויות סבירות.
יתרת מי הירדן תמשיך לזרום בירדן ההררי, לשמירת ערכי הטבע, החי והצומח, ולהנאת המטיילים. והזרימה, מלווה בשפיעת נחלי הגולן והגליל ובמיוחד הטיית מים מבוקרת מהירמוק, תבטיח מפלס ראוי ורצוי לכינרת, ליישובי הסביבה ולפעילות תיירותית. הזרימה המבוקרת לכינרת תאפשר לנקז באורח קבוע מתחתית האגם את המלחים ואת המים העכורים באמצעות צינור גמיש לעבר "סיפון" בסכר דגניה, ולהבטיח על ידי כך בכינרת לאורך ימים רמת מפלס ראוי של מים שפירים, וזרימה קבועה ומתואמת של מים בירדן.
באותה העת יש להקפיד על טיהור מי קולחין באגן ההיקוות של הירדן והכינרת, ולהעבירם לחקלאות ולתעשייה באיכות סבירה ובעלויות נמוכות. בנוסף, בדומה לנעשה בגולן, יש להגביר מניעת שיטפונות על-ידי עצירת מי הנגר ואצירתם במאגרים לשימוש סביבתי ולהזרמת עודפים מבוקרת לכינרת, וגם להבטיח על ידי כך זרימה מוגברת וקבועה בירדן, לשמירת ערכי הטבע ולהנאת המטיילים.
כך, בפעילות מושכלת ובעלויות סבירות, בשילוב עצירת מי נגר למניעת שיטפונות ובהעברת המים למוביל הארצי ממרומי עמק החולה – ניתן להבטיח אספקת מים שפירים בגליל המזרחי, בעמקים ולאורך קווי המוביל הארצי. בכך גם תימנע הבהילות המבויימת על-ידי בעלי עניין, וכופה השקעות-עתק מיותרות בהתפלת מי ים. ניתן יהיה להסתפק בהפעלת מכוני התפלה ניסיוניים לקידום הידע והמיומנות להתפלה עתידית.
אותה פעילות תחזיר את החיים לאגם הכינרת ולנהר הירדן ותבטיח תעסוקה ואיכות חיים יצירתית לרבבות שיעסקו בשיפור המוביל, בשימור הירדן והכינרת, ובמפעלי חקלאות ותיירות בעמק הירדן.
בביקור באגמים בצפון איטליה ושוויץ, התברר לי כי "לא המצאתי את הגלגל" וגם שם משחררים את המים העכורים מהתחתית, ושומרים את המים העליונים צלולים וחמים להמשך התיירות בחודשי ספטמבר ואוקטובר.
צל"ש שביעי מטעם "חדשות בן עזר"
לאילנה וחיים גולדשטיין מכפר מעש
בעקבות הכתבה "תפוחי-זהב בטעם פתח-תקווה של פעם" / במשק משפחת גולדשטיין, רחוב השלושה 76, כפר מעש בדרום פתח-תקווה. ("חדשות בן עזר", גיליון 107).
לאהוד שלום, שמי אילנה גולדשטיין ואני אשתו של חיים. אני רוצה לספר לך על המשפחה. ההורים של חיים עלו על האדמה ב"בהדרגה" (כך נקרא המקום בהיווסדו) בשנת 1934, וחיים היה הילד הראשון שנולד בכפר. הם עברו הרבה תלאות וסבל. לא היתה פרנסה וחמי עבד כְּבָּלֶגוּלֶה [עגלון] עם סוס ועגלה. גם עכשיו המצב קשה: מחיר המים גבוה, יש בעייה עם עובדים, והמיסים כבדים. אנחנו היחידים שלא עקרנו את הפרדסים שלנו כי חיים הוא איש-אדמה ומאמין שאפשר להתפרנס מחקלאות. אני רוצה להודות לך על המאמר שכתבת. קלעת למטרה מבלי להכיר אותנו, כל הכבוד, אילנה גולדשטיין.
הנדלזלץ: "שלומי שבת הוא ראשון בדורות של שיבוטים," מתוך ביקורת עם עוד פטפוטים על "המחזמר כמו בסרט"
בזכות עיבודו-לסרט של ספרי "המחצבה" (1990) הזמינה אותנו קרן הקולנוע הישראלית להצגה חגיגית של "המחזמר כמו בסרט" בהיכל התרבות שטרם נהרס, ואפילו הדציבלים העזים מאלה של שופרות בני ישראל שהקיפו את חומות יריחו ויפילוהן – אינם מזיזים בו כהוא-זה!
מאחר שהיינו אורחים-מוזמנים, לא היינו כותבים מילה על המופע (ממנו נמלטנו בהפסקה כל עוד נפשנו בנו ועור תוף אוזנינו בבתוליו) – אלמלא מבקר התיאטרון של "הארץ", שכנראה נכח באותה הצגה, וכתב עליה דברים תמוהים, כגון:
"יהורם גאון כבר לא צריך לשיר במלוא קולו; הקהל שר איתו במקומו, והוא אפילו נהנה לעשות קצת פארודיה על עצמו. מיקי קם, ניצה שאול ואביטל ליבני מייצגות את הישראליות הטרייה והמקצועית בחותם מערבי, כששלומי שבת הוא ראשון בדורות של שיבוטים שונים, כל אחד ומקוריותו, של יהורם גאון (גולן אזולאי נשמע בדיבור כמעט כמוהו). דור בוגרי 'כוכב נולד', עדי כהן והראל מויאל, מביא טמפרמנט של ישראליות חדשה, ללא תחושת קיפוח. המוסיקה מוכרת ומבוצעת טוב, הם שרים וריקודים, וזה ממילא לא חשוב: נערות ונשים רבות בקהל עסוקות בעיקר בצילום הראל מויאל (שבאמת שר יפה) באמצעות הטלפון הסלולארי." ("הארץ", 19.2.06).
בשובי מההצגה כתבתי ביומני, והציטוט הוא בלשון המעטה: "חשבתי שזה יהיה מעין רוויו של קטעי סרטים ישראליים ושיריהם המושרים בפי זמרים עם להקה. איפה! – זה 'מחזה' חברתי על מכבסה-מתפרה העומדת להיסגר ועל מישהו שפותח מועדון לסרט, והכול ברמה חובבנית, דבר לא מתחבר לדבר, המופע מלאכותי מבחינה עלילתית וגם משוחק ומושר ברמה נמוכה ומביכה. לא מורגש הקשר לסרטים שמהם נלקחו השירים. בקיצור, צריך לראות כדי להאמין שהצגה כזו יכולה להיות מועלית על הבמה. לא הייתי ממליץ ללכת לראותה. דבר אחד טוב היה בה, התפאורות המתחלפות של ניצן רפאלי.
"בייחוד מרגיזה העובדה שכנראה מראש תוכנן שיהורם גאון ישתתף רק במחצית השנייה של ההצגה, כדי לחסוך אולי הוצאות ושיוכל לישון עוד קצת אחר-הצהריים, לפני שהוא בא לקחת חלק בסיומה. אנחנו הותשנו כבר בחלקה הראשון של ההצגה וויתרנו עליו.
"אני לא סבור שהעובדה שגדל לנו דור המום-אוזניים שמעריץ כוכבי זמר חסרֵי קול למילים ללא חֵן ולמוסיקה מטמטמת במובן המטומטם – פירושה שכבר אין איכות אמנותית על הבמה ובערוצים אחרים; הלא לעיתים נדמה כי כל אחד יכול להופיע ובלבד שיהיה ציוד הגברה באולם ומיקרופונים צמודים ללחי הזמרים-השחקנים על הבמה! עם ציוד מהמם שכזה היתה גם דודתי סלה מלודז' הופכת לכוכבת זמר בשיעור קומתה של בַּרְבֵּרָה סטרייסנד. רבקה בכר, שהסתובבה על הבמה בראש מורם כבת דמות יגון ואבטלה, הזכירה לי את דודתי המנוחה."
דרך נוספת לשתיית תה בלימון
שאותה למדנו בביקור בממ"ד עציון בכפר-סבא, שם בקושי הצלחנו לקרוא עם ילדי כיתות א'-ג' את ספרנו "דודו פאפל" – משום שכולם ידעו את כולו בעל-פה עוד בטרם באנו לפגוש בהם, ועזרו לנו כאיש אחד בקריאה כשעיניהם נוצצות. מניסיוננו המועט, החבר'ה בממ"ד רעבים לִספרים יותר מאלה שבַּממלכתי. רק רואים ספר, מיד מתחילים לקרוא בו בסקרנות עצומה, כנותנים לרעב לחם.
נחזור להכנת התה, בעקבות ספלי התה שהכינה לנו עובדת נחמדה בממ"ד עציון (שגם הבטיחה לנו שאין מדובר במסורת הכנה עדתית) – ועם שיפור-מה שלנו: משתמשים (אנחנו) בתערובת תה בתפזורת – חצי ארל גריי וחצי קניַאתי שחור, שאנחנו קונים בחנות של קלמן זאב ויסוצקי ברחוב חשמונאים בתל-אביב, אף פעם לא תה שקיות. יש לנו קנקן מיוחד שהגביר ויסוצקי מכר לנו ובו התמצית (כפית לקנקן) נמצאת בגליל פח מחורר במרכזו, לתוכו יוצקים את המים הרותחים, והמכסה המתכתי הנוצץ מרופד מבפנים לשמור על חום המים. ממתיקים היטב בממתיק מלאכותי או בסוכר לבן או חום. עד כאן זה תה רגיל שגם אפשר להוסיף אליו חלב או חלב מרוכז משפופרת כדי להשיג את הטעם של תה אנגלי. יש מהדרין שמרתיחין רק מים מינראליים מבקבוק כדי להשיג את הטעם הטוב ביותר.
ועכשיו החידוש – לוקחים חצי לימון טרי וריחני ופורסים לקוביות קטנות שבכל אחת מהן קליפה וציפה – וממלאין בהן את מחצית הספל, רצוי ספל גדול, מאג, ומוזגין עליהן תה טרי רותח (ולמצוננין – מומתק גם בדבש). אחרי ששותין, אפשר להמשיך לצקת פעם אחר פעם על אותו מצע של קוביות לימון את מי הרותחין של הקנקן כולו, וזאת לנוחיות האוהבין להשתכר משתיית תה.
ואם המצאנו כאן את הגלגל, סליחה.
בשורות רעות לאולמרט, טובות לאויביו
במרחבי האינטרנט, וכנראה גם אצל עיתונאים כיואב יצחק (שעדיין זכור לנו מפרשת הנשיא ויצמן, שבמקרה נחשפה רק לאחר שהאחרון סירב לחון את עופר נמרודי, בנו של הטייקון), וכנראה גם במערכות העיתונים – מסתובב תיק עב-כרס, שרובו-ככולו כבר מתפרסם בגלוי באתר אינטרנט בזוי ואנונימי, שבו משמיצים את אולמרט ואת בני-משפחתו ומציגים את תולדותיו בצורה שחורה משחור וחצופה מאין כמותה. למי שמקבל ברצינות את הדברים –שחלקם אולי נכונים-בחלקם אך בהצטרפם יחד יוצרים "סיפור-על" דֵמוני של פוליטיקאי מושחת מן היסוד שאסור לתת בידיו את ראשות הממשלה (גם לא את ועד הבית) – נותרת אפשרות בחירה רק בין שני מנהיגים טהורי-לב אחרים: פרץ או נתניהו! –
כל זאת רק בינתיים, עד ששוחרי טובתו או רעתו של אולמרט יפרסמו "תיק" דומה, שגם בו יהיו כמה דברי אמת, ואולי אפילו יותר מכמה, על שני הקנדידאטים האחרים האלה, פרץ ונתניהו, שעל פניו נראה כי מישהו החפץ ב"טובתם" הוא אולי זה המשחיר את אולמרט, בעיקר על חטא "שמאליותו".
ואחרי מרחץ הרפש ההדדי לא יהיה עבר כנראה שום טעם ללכת לקלפי ב-28 במרס – שהרי אם כל השלושה מושחתים מן היסוד ושליליים גם בחייהם הפרטיים ובחיי בני-משפחתם, ואם רק לאחד מהם סיכוי ריאלי להיות ראש-ממשלה, להם ולא לעומדים בראש שום מפלגה אחרת, אפילו כבוד יוסי ביילין – אז יסתבר שלא נותר לרוב הדומם והשפוי עבור מי להצביע.
מתברר שהעיתונים הרציניים עוצרים עדיין את תשפוכת הזבל על אולמרט, למגינת ליבם של עיתונאים ישרים כיואב יצחק (שהתראיין בתוכנית הבוקר של גבי גזית ב"קול ישראל" ב-20.2.06), משום שהשכל הישר או המושחת אומר שיום אחד אחר התפרסם ההשמצות על אולמרט – יגיע למערכות העיתונים גל השמצות נגד שנֵי מתחריו, ולא יוכלו שלא לפרסמן לאחר שנתנו במה לליכלוכו-שלו.
שימו לב לשם יואב יצחק. לדבריו מרבית כלי התקשורת נוהגים באופן לא מוסרי ומסתירים את האמת מהציבור בפרשת אולמרט. כמה שפר חלקנו שזכינו לחיות בדור של צדיק כמוהו. מיהו עזר ויצמן, נשיא שנאלץ להתפטר – לעומת פטריוטים אבירי דמוקרטיה וחופש פרסום כיואב יצחק!
אלה בשורות רעות לאולמרט, ל"קדימה", לישראל ולכל אחד מאיתנו באופן אישי. מה שעשו לשרון הוא כאין וכאפס לעומת מה שמחכה לאולמרט. יהפכו אותו לסמל השחיתות. יגישו נגדו תובענות בבתי המשפט. ישתדלו ככל יכולתם להורידו ביגון שאולה – וזאת בתקופה קשה של אינתיפאדה מתחדשת, של איום גרעיני על עצם קיומה של ישראל, של תנאים אובייקטיביים קשים לנו, שאינם תלויים בשום אופן במדיניותנו שבעצם אינה אלא הגנה מתמשכת על עצם קיומנו. אני לא מקנא באולמרט. אין צורך במתנקש פוליטי כדי לחסל אותו כשם שלא היה צורך במתנקש פוליטי כדי לחסל את שרון. האנשים הטובים מהתקשורת עלולים להרוג אותו בשיטה הסינית, טיפה ועוד טיפה של טינופת על ראשך יום אחר יום. וכל זאת בטרם נבחרת לראשות הממשלה, ורק שהאחריות כבר כולה עליך. הם לא יתנו לך יום אחד של שקט.
ובעודנו כותבים דברים עתידיים אלה התבשרנו כי העתיד כבר החל ועיתון "הארץ" פתח נגד אולמרט בתחקיר שחיתות ראשון בנושא מכירת דירתו, ויש לשער שבקרוב יקצה ל"שחיתויות אולמרט" אייקון קבוע במהדורת האינטרנט של העיתון כפי שנהג חודשים ארוכים בהציעו שוב ושוב לציבור את כל פרשות השחיתות של משפחת שרון בלחיצת עכבר אחת.
ארץ אוכלת מנהיגיה. אך משום מה נדמה לנו כי ההתקפות על אולמרט, כמו גם על שרון בשעתן, רק תגברנה את התמיכה הציבורית בו, גם בסקרים. כנראה גם רוב הציבור מושחת.
הערב! הערב! הערב!
בית עגנון בירושלים
שלום לדניאל
במלאת ארבע שנים לרצח העיתונאי והמוזיקאי דניאל פרל הי"ד
נתכנס בבית עגנון ביום חמישי, כ"ה בשבט תשס"ו, 23 בפברואר 2006 בשעה 19.30
לערב ספרות ומוזיקה
תנחה המוזיקאית והסופרת אנה עמנואל וישתתפו אורחים מיוחדים מהארץ ומחו"ל.
בין המשתתפים: השחקן שולי רנד, שיגיש את סיפורו של עגנון "מעשה עזריאל משה שומר הספרים"; הסופר והמחזאי סלמאן נאטור; סולנים של ההרכב המוזיקלי BAND OF ANGELS
האירוע יתקיים בשיתוף עם קרן דניאל פרל וה-International Artists Conclave
הכניסה חופשית, מספר המקומות מוגבל
נא לאשר השתתפות בטלפון 02-6716498 או בדוא"ל agnon-h@zahav.net.il
בנפול אויביך אל תשמח – עלוֹז!
חברות דניות מובילות נכנעו בשנים האחרונות ללחץ מצד מדינות ערביות והסכימו להימנע מכל מעורבות ישראלית בפעילות שלהן. כך חשף ביום ראשון העיתון הדני "יולנדס פוסטן". לדברי העיתון, מזה כמה שנים מיישמות החברות "חרם דה-פקטו" על ישראל, שכולל הימנעות משימוש בנמלים ישראליים וברכיבים תוצרת הארץ במוצריהם. זאת כדי להמשיך ולעשות עסקים בכמה מדינות במזרח התיכון, שאין להן קשרים עם ישראל. אחת החברות שהוזכרו היא "ארלה" – ענק המזון הדני, שסוחר בהיקף נרחב במדינות ערב. החברה עלתה לכותרות לאחר שהביעה התנצלות פומבית על הקריקטורות של הנביא מוחמד שפורסמו בדנמרק. לפי דיווחים, החברה נאלצה עד כה לפטר 100 עובדים בשל החרם הערבי על מוצרים דניים – שהוכרז בשל פרשת הקריקטורות. (עמירם ברקת, "הארץ", 21.2.06).
אנחנו לא משתינים במאפרה שלך!
אהוד שלום,
ובאותו עניין של כתובות פיגולים בשירותים [גיליון 117], הרי שבבית השימוש של מחנה מרכוס על הכרמל, בשנת 1958, היתה כתובת מאירת עיניים: "חבר, אל תשליך בדלי סיגריות במשתנה שלנו – אנחנו לא משתינים במאפרה שלך!" – ואני הסכמתי עם כל מילה.
בברכה,
אלישע
הזמנה לערב המוקדש לספר
הנער מתל-עדשים
רומן לבני הנעורים
על חייו של רפאל איתן
מאת משה גרנות
האירוע יתקיים ביום א', כ"ח בשבט תשס"ו (26.2.2006)
בשעה 20:00 בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב
תוכנית הערב: התכנסות וכיבוד קל, ברכת נציג ההוצאה "דני ספרים"
קטעי נגינה - תלמידי ביה"ס ע"ש תלמה ילין
תמונות מחייו של רפאל איתן
שיח חברים (לפי סדר האל"ף בי"ת): אל"מ (מיל') ישראל גרנית; תא"ל (מיל') אפרים חירם (פיחוטקה), ראש עיריית רמה"ש לשעבר; נחמה רונן , יו"ר מועצת המנהלים של ממ"ן וח"כ לשעבר; קטעי קריאה מהספר, הסופרת דורית אורגד
שיחה עם המחבר משה גרנות
מנחה הערב פרופ' דן מלר
הכניסה חופשית
פרס למוצא בסטימצקי ספר שירים של אסתר ראב
או של אהוד בן עזר
אחת מקוראותינו נכנסה לחנות ספרים לא-קטנה של רשת סטימצקי ושאלה על כרך "כל השירים" של אסתר ראב בהוצאת זב"מ ועל ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" של אהוד בן עזר בהוצאת אסטרולוג.
נחשו מה היתה התשובה.
מי שימציא לנו קבלה או תצלום קבלה של חנות מרשת סטימצקי שנקנה בה לאחרונה אחד משני הספרים הללו, יזכה בפרס – ספר או סי.די.
סיכוייו של נתניהו
אהוד שלום,
אולמרט היה מ"מ ראש הממשלה גם כשנתניהו היה שר האוצר ושרון היה בליכוד [ראה גיליון 117], כך שבכל מקרה, עם אישפוזו של שרון, אולמרט היה ממונה לתפקיד. עם זאת, סביר להניח שאלמלא התפטר, גדולים היו סיכוייו של נתניהו לגבור על אולמרט בפריימריס בליכוד, והוא היה עומד בראש הליכוד המאוחד, ואולי בראשות הממשלה. היום אין לו כל סיכוי להיבחר לראשות הממשלה.
אורי הייטנר
רוני ניניו: זכויות היוצרים שלנו
במסגרת מאבק התסריטאים והבימאים בקולנוע ובטלוויזיה על זכויות יוצרים, אנחנו עורכים ביום שישי הקרוב אירוע בשם "מסיבת חירום למען זכויות" או "אירוע טרום התנתקות". אנחנו מזמינים למסיבה אנשי רוח – סופרים, משוררים, שחקנים ומוסיקאים, שיציגו קטעים מיצירותיהם וידברו על זכויות יוצרים, ועל הקשר בין יצירה, זהות, וחברה. יופיעו יוסי שריד, אבי בללי, אסף אמדורסקי, אפרת גוש, רוני סומק, צ'יקי ארד, דנה אבגי, קבוצת התיאטרון של בוגרי ניסן נתיב, ועוד, כמו גם טובי הבמאים והתסריטאים בישראל. מסיבת הזכויות שלנו פתוחה לזכויות של כולם, לרעיונות של כולם, בשל הראיה שלנו את המאבק כמאבק של החברה כולה. נשמח מאד אם תופיעו ותאמרו דברכם על יצירה, יוצרים, זכויות יוצרים וזכויות בישראל בכלל.
האירוע מתקיים במועדון בארבי, ביום שישי הקרוב, 24.2.06, בין 12:00 ל-15:00. צהריים, בירה ומסיבת זכויות שתהיה פתוחה חינם לקהל הרחב כאות לקשר בין היוצרים ואנשי הרוח לציבור.
למידע נוסף: עמית ליאור: 9595622-050. רוני ניניו: 054-4274885.
מתוך האיגרת השבועית של אמיר אוריין "תיאטרון החדר" רוני ניניו הוא במאי תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, שביים בשנת 1990 את הסרט "המחצבה".
"חדשות בן עזר" מברך את פרופ' אמנון רובינשטיין
על זכייתו בפרס ישראל לחקר המשפט לשנת תשס"ו
טיול ספרותי בראשון לציון בהדרכת מימי חסקין
ספרות, תככים וסודות מימיה הראשונים של ראשון
בעקבות נחמה פוחצ'בסקי ויוצרים אחרים
שישי, 24.2.06, 09:00
היא הייתה ענקית: הסופרת הארץ- ישראלית הראשונה, האישה הראשונה שנבחרה לראשות ועד המושבה, היוזמת, המייסדת, אבל הנפש שלה הייתה כלואה במקום בו לא רצתה להיות לא ניתן היה להסתיר את המר ואת החמוץ. מסע במנהרת הזמן, הספרות והנפש.
משך הסיור כארבע שעות, כולל ביקור במוזיאון ראשון לציון. הרשמה במדור הטיולים של תנועת המושבים, טל. 03-6091427
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
פרק ארבעים וארבעה
קלמניה (ב). בפתח תקווה אחרת. אבותיך מרחו גופם בריר-גמלים
אחוזת קלמניה היתה בעיניי מעין טירה, מוקפת חומה וגגות רעפים לכל בנייניה, ושערי ברזל כבדים, ועטורה פרדסים וכרם ושדות פלחה וחורשות זיתים ואיקליפטוסים ובית-אריזה גדול ומערכת מסילות-ברזל פנימית, שעליה הועבר אליו הפרי בקרוניות רתומות לסוסים, ורפת גדולה ומודרנית בקומת-הקרקע, בבניין שבקצה המזרחי-צפוני של החצר.
כל כך נחרת בזיכרוני בית-האריזה של האחוזה שבה ביליתי את שנות ילדותי היפות ביותר עד ששבתי ועשיתי אותו בימת חזיון לפרקיו האחרונים של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", שבגלגולו הראשון קראתי לו בשם "תפוזים במלח", ועד היום אני מצטער שוויתרתי על השם האחרון.
בעל האחוזה משה גריידינגר ומשפחתו גרו מעל למחלבה, בדירה מרוהטת בטעם אנגלי אמיד, בקומה הצופה מול פני הפרדסים והלאה לעבר הרי אפריים. הוא היה איש שמן (בעיניי ניראה תמיד דומה לצ'רצ'יל), מעשן סיגרים עבים ואוסף בולים נלהב. לאחר שנים רבות הרציתי בחדריו אלה, שנפתחו לכדי אולם, על ברנר, בפני תלמידי בתי-ספר תיכוניים, שבאו למקום במסגרת ימי-עיון. גם אכלתי צהריים באולם ששימש בשעתו כרפת, ועתה הוא חדר-האוכל של המקום.
הגענו לאחוזה כשהיתה כבר בשיא פריחתה, כשלוש-עשרה שנים לאחר ביקורו של סילמן, וגרנו בה בין השנים 1944 ל-1947, כאשר אבי מנהל את המשק. סך כל ימי חייה של קלמניה בתור משק חקלאי פורח ועצמאי היו פחות מעשרים, מתוכן כאחת-עשרה שנותיה הראשונות בייסודו ובניהולו של דודי ברוך, וארבע האחרונות בניהולו של אבי בנימין.
הפרדס של קלמניה, שלימים היה ידוע יותר בשם הפרדס של מפא"י (ליד בית-בֶּרְל כיום), היה היער של שנות ילדותי. שעות ארוכות הייתי מטייל בו, לבדי, משתדל לאבד כיוון, לתעות, לעקוב אחר זרימת המים בתעלות-הבטון וב"צלחות" העצים, לשמוע את השקט. לחלום. שנאתי אז את תל-אביב. אלה היו ימי ילדותי המאושרים ביותר. בימי הקיץ שלח אותי אבא לעבוד בכרם, עם כל ה"שקצים" הערביים מן הכפרים מיסְקי וטירה הסמוכים, כדי שאלמד לדעת היטב את ערכו של הכסף. כל יום שישי הייתי עומד עימם יחד בתור בחצר האחוזה, מקבל שִׁילינג ליום-עבודה (אולי בגרוש יותר מהם), וחותם בגאווה את שמי בגיליון התשלום, ילד עברי אחד בין עשרות טביעות-אגודל של נערים ערביים.
היה לי אפילו חמור פרטי, מוכה-שחין, שבעליו הערביים, כנִראה מן הכפר מיסקי הסמוך, התייאשו ממנו וזנחו אותו. בתקופה ההיא, כרגיל, היה לי שוב חבר טוב אחד, שמוליק (שמואל) גולדשמידט, שלא פגשתי בו מאז נפרדנו בגיל עשר לערך. ילד שחרחר, ערני, ובעל דמיון בלתי-רגיל, שגר בשכנות, במושב שדה-וַרבורג. שמוליק הצליח, בין היתר, לשכנע אותי שמנהל בית-הספר שלנו בצופית, ששמו היה חיים וכינויו – צימוקי, הוא היטלר המתחפש שברח מגרמניה, וכי האיש שאצלו גרה משפחת שמוליק בשדה-ורבורג, אדון רובינשטיין – הוא מרגל גרמני, ובביתו מוסתרים משדרים ואנטנות. שעות ארוכות בילינו בעיקוב אחרי השניים המסוכנים האלה, משוכנעים כי רק אנו לבדנו יודעים את הסוד הנורא. זה היה כשנה-שנתיים לאחר צאת הספר "שמונה בעקבות אחד" שכתבה ימימה טשרנוֹביץ וצִייר נחום גוטמן, ושאותו קראנו בשקיקה רבה והאמנו לכל המסופר בו.
הקטטה בַּבריחה מטיול הכיתה לא אירעה, כפי שסבורים כותבי תולדותיי – ליד הכפר הערבי פֶגֶ'ה, בין קיבוץ גבעת-השלושה (שגם בו היתה מאפייה) לבין פתח-תקווה (הקיבוץ נמצא אז במערב-המושבה, בגבעה שהיום היא מוסד לקשישים ליד בית "יד לבנים") – אלא התרחשה על הכביש הצר מול הכפר הערבי מיסקי, שנמצא בין קיבוץ רמת-הכובש לקלמניה. שם נאבקתי על אם הדרך בעתידי מכטינגר המבוגר ממני, בן מושב צופית, שמיבנה גופו היה כפסל יווני, תואם, שרירי וחזק.
והיה לי בקלמניה חבר ושכן, אהוד אקסלרוד, לימים אלמגור, בנו של השומר ישראל, שגר ממש בית מולי, ודמותו עמדה במידה רבה לנגד עיניי כאשר תיארתי כאן את חברי גיורא. גיורא הוא שם אחיו האמצעי של אהוד. לי קראו אז אהוד ראבּ ולפעמים ובקיצור – אודי ראב.
ואולם בדמות גיורא בספרי יש, בין השאר, גם אִפיונים אחדים של בן-כיתתי בבית-הספר פיק"א בפתח-תקווה, נחום סטלמך. מיד עם הישמע הצלצול להפסקה – היה נחום תופס את הכדורגל השׁחוּק, שאותו החזיק על הרצפה בין רגליו בחוסר סבלנות במשך כל השיעור – ונעלם כחץ מקשת אל המגרש המאולתר שנמצא בקצה כרם הזיתים הגובל עם בית-הספר. המגרש התאים למשחק כדורגל כמו ששדה חרוש מתאים לריקודים. הוא השתרע על מדרון. הגשמים בחורף חרצו בו תעלות עמוקות ואלכסוניות לכל אורכו. הכדור היה מוחזר מהן בזוויות מפתיעות. לא פעם היה מישהו נוקע או שובר רגל – אבל נחום והשחקנים האחרים לא התחשבו במגבלות הקרקע. הם ניצלו כל רגע פנוי למשחק, ונחום הפליא כבר אז לעשות. מכדרֵר, נוגח מכות-ראש מפתיעות, זריז כשד, משתחל בין גבוהים וחזקים ממנו, הכדור רץ לפניו או הוא מוליך אותו – כאילו הם מחוברים בשרביטים בלתי-נראים, שאין לשום שחקן אחר שליטה עליהם. כל פריצה שלו – גול!
ההתמכרות של נחום למשחק הלכה וגברה גם על חשבון הלימודים. לא היה איכפת לו אם הוציאו אותו מהשיעור, כי אז היה מתרוצץ בחצר בית-הספר ומחזיק שעה ארוכה את הכדור באוויר רק בנגיחות-ראש או חוזר ומעיף אותו למעלה בבעיטה ברגל ימין או שמאל וגם בבעיטת עקב, מאחור, ממש להטוטן-רקדן.
ככל שגדל והתבגר היה נחום מבלה יותר ויותר שעות ברדיפה אחר הכדור: בהפסקות, בצהריים, אחר-הצהריים, לפנות-ערב, רץ אחרי הכדור בדביקות מדהימה. הוא היה חזק בהתקפה, חלוץ ומקשר ומבקיע שערים מזוויות מפתיעות ובעיקר בנגיחות-ראש.
נחום סטלמך נעשה עד מהרה לשחקן הכדורגל הידוע ביותר במושבה שלנו, אשר בשתי קבוצותיה: "מכבי אבשלום" ו"הפועל", כבר היו שחקנים שקנו להם שם בארץ – האחים כרמלי, האחים בן-דרור, האחים ויסוקר, גרף, שפיגל, לַמין, מַן, קופלמן, איכילוב, בוך, ויסוקר, קרני, חלדי, נהרי, רצאבי, קרמר וקופמן. בשנות החמישים זכתה קבוצתו של נחום, "הפועל" פתח-תקווה, חמש או שש פעמים רצופות באליפות הליגה! – ונחום נעשה שחקן, חלוץ ומקשר בנבחרת ישראל. לא היה משחק בינלאומי שלא השתתף בו. לא היתה ארץ של משחקי כדורגל שלא ביקר בה. הוא נעשה קפטן הנבחרת הלאומית. תמונותיו, בייחוד נגיחות-הראש המפורסמות, "ראש-הזהב" שלו – התנוססו בכל העיתונים.
במשחק-הגומלין של ישראל נגד נבחרת ברית-המועצות, שהתקיים באצטדיון רמת-גן ביום חמסין בשנת 1956, לאחר שהפסדנו להם 5:0 במוסקבה – הבקיע נחום גול מדהים בנגיחת-ראש, ואלפי הצופים זרקו מרוב התלהבות את כובעיהם באוויר. הוא אמנם לא הכריע את גורל המשחק, שנסתיים בתוצאה 2:1 לרעתנו, אבל הגול שלו נכנס להיסטוריה של הכדורגל הישראלי.
במשך שנים רבות היתה המושבה שלנו ידועה בארץ בעיקר בזכותו של סטלמך. הוא נעשה לאישיות המפורסמת ביותר שהמושבה הוציאה מקִרבה. מפורסם יותר מראש השומרים האגדי אברהם שפירא שאמר "אתם נוער אתם..." – ואפילו יותר מהיפהפייה הפוליטיקאית בעלת העסקים הקוֹסמטיים פנינה רוזנבלום, שנולדה בשכונת הצריפים ליד השוק הגדול, מקום שהיה פעם הכרם של סבי.
פוליק שומרון, גיבור הרומאן שלי "לא לגיבורים המלחמה" (1971), הוא דמות של גיבור בדוי, המבוסס בין השאר על חיי ואהבותיי באותה תקופה ועל דמות חברי גלעד, סטודנט שלמד איתי פילוסופיה באוניברסיטה העברית בגבעת רם, ומתוך מצוקה נפשית שנבעה מצירוף של סיבות אחדות, שאינני רואה עצמי רשאי לפרט אותן – התאבד בריצה אל מול חיילי הלגיון הירדני בגבול שהיה בלב ירושלים לפני 1967.
ואולם תיאור ילדותו של פוליק ב"לא לגיבורים המלחמה", ובעיקר בפרק השלושים ושישה על אודותיו ב"ספר הגעגועים", מבוסס גם על דמויות שני נערים שלמדו איתי בבתי-ספר שונים ובתקופות שונות, ולא אוכל עדיין לנקוב בשמותיהם האמיתיים.
אוֹמַר רק ששָנִים רבות יִסֵר אותי ליבי, כפצע פתוח בבשרי – על מה שעוללנו לחברנו יו"ד ולחברנו אל"ף, שאביו אכן התאבד. עוד אזכור, כילד, איך בא אלינו האב לפני כשישים שנה, גבוה, יפה ואצילי, ולקח את הרובה שלו, שהופקד אצל אבי, חברו-מילדות, והלך לפרדס וירה בעצמו. פצעים שכאלה נותרים פעורים למשך כל החיים. גם אבי לא סלח לעצמו על שהחזיר לו אותו יום את הרובה.
ורק באשר ליו"ד נרגעתי קצת כאשר לאחר חמישים וחמש שנה פגשתי חבר מאותה כיתה ושיתפתי אותו בלבטיי, והוא צחק ואמר לי:
"מה, אתה לא זוכר שהוא היה מלשין עלינו למורים? הלא מכך התחיל החרם שלנו עליו!"
הבית שלנו בפתח-תקווה, אליו חזרנו לאחר תקופת קלמניה, לא היה בנוי היטב. גגו דלף בחורף, רצפתו שקעה, תריסיו לא נסגרו היטב. והחצר מלאה אינג'יל, יבלית, שהיתה צצה לעיתים בגבעולים חיוורים גם בתוך הבית, מבין המרצפות השוקעות. תמיד היתה בו בבית איזו הרגשה שהחיים סדוקים מעט, פרוצים לתהפוכות ולפגעים. ללא הגנה מספקת. וכך הוא מופיע לעיתים גם כיום, בחלומותיי.
לעומתו היה ביתו של דודי ברוך, שניצב ברחוב רוטשילד למעלה, ליד המרפאה האזורית של קופת-חולים כיום – בית-מבצר כחלחל. שתי קומות. חדרים גבוהי תקרות. סורגים עבים. מרבדים צבעוניים של צמר-גמלים על הרצפה והקירות. ריהוט מַהַגוֹני כבד. שני תרמילי פגזים ממורקים ממלחמת העולם הראשונה. ברומטר. ספרייה חקלאית עשירה. אף לא תמונה אחת על הקירות. מִטבח גדול. חצר ענקית, ריקה כולה, ובה רק עצים מעצים שונים, גבוהי-קומה כולם. אחד מהם עץ מנגו גדול שהיה האחד והיחיד במושבה ואולי בכל ארץ-ישראל.
ודוד גבה-קומה, עקשן, הדור ונאה, ואיש-חמודות, שעל פי גילו היה יכול גם להיות סבי. הוא וגד מכנס נחשבו לשני הבנים הראשונים שנולדו במושבה. עד היום אני מצטער שלא רשמתי מפיו את שפע סיפוריו מהווי המושבה, שכללו מעשיות עממיות ערביות, סיפורים מחיי האיכרים בפתח-תקווה ותוספות מפרי דִמיונו שלו, והכול מתובל באידיש ובערבית ובכושר חיקוי מופלא של אנשים ומצבים.
לפני שנים עברתי במקום, בתקופה שבה גם הבית הזה כבר נהרס אך טרם בנו במקומו את רב-הקומות הניצב שם כיום. ואז הִדהדה בי שורה – "מה נשאר ממשפחת בן עזר? – האוויר במקום שם עמדו בתיהם…" וכאשר חזרתי לביתי בתל-אביב, השלמתי את השיר:
בפתח תקווה אחרת
מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם
שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם
שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי
נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן
בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה
קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם
בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס
בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן
שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל
הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת
שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם
בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם
בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.
נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.
דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים
שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.
מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.
מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל
מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל
זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.
עד כאן "בטעם זיתים מריר", ורק זאת עוד – לבני בנימין, אשר לו אני מקדיש את הספר, כתבתי עם היוולדו שיר אשר בו גם הייתי רוצה לסיים את סיפורי.
חסד אבותיך
לְוָאדִי אִל-עָסָל הוּא גֵּיא-הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם
בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת
לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק
לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –
וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ בְּעִיר שֶׁהֶחֱלִיפָה
פָּנֶיהָ וְנוֹסְדָה עַל פַּרְדֵּסִים
כְּרוּתִים וְשָׂדוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ בָּתִּים –
אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים
כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר וְהוֹבִילוּ חִטָּה
לְטַחֲנוֹת שֵׁיח' אַבּוּ-רַבָּח –
וּלְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת
קֹמֶץ שָׁרָשִׁים לְלֹא מַרְגּוֹעַ
בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת וּבְעוֹרְקֶיךָ
יְרֻשַּׁת חַמְסִינִים וְקַדַּחַת –
סַגְ'ר אִל-יַהוּד הוּא עֵץ הָאֶקַלִיפְּטוּס
הֵמָּה נָטְעוּ לְאֹרֶךְ חוֹפֵי הַיַּרְקוֹן
וָאדִי אַבּוּ-לֵיגֶ'ה וּבִצַּת הַגָּ'מוּסִים –
פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם רְשׁוּמוֹת בַּשָּׁמַיִם אִם יֹאהֲבוּךָ
תִּזְדַּקֵּן וּבֵינְתַיִם דָּמְךָ צָעִיר וְהַחוֹל זוֹרֵם
וּבֵין צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה לְמִלְחָמָה חַיָּל
תִּהְיֶה גַּם אַתָּה וְאִישׁ מִלּוּאִים
וְהָאָרֶץ לֹא תִּשְׁקֹט אַרְבָּעִים וְלֹא
מֵאָה שָׁנָה – – – – – – – – – –
רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד
אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי.
ובכך תמו, בינתיים, קורות ילדותם ונעוריהם של גיורא, צבי, אורי, פוליק וחבריהם, ואם תרצה אתה, הקורא, לדעת מה אירע להם בהתבגרם, תוכל לחזור ולפגוש אחדים מהם בספריי: "אנשי סדום", "לא לגיבורים המלחמה", "הפרי האסור", "השקט הנפשי", "ערגה", "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", "שלוש אהבות", "המושבה שלי", ובמידה מסוימת גם "פרשים על הירקון" ו"ג'דע" – כי רוב הספרים שכתבתי הם כמו פרקים בספר אחד.
ואם תשאל – למה? – יש לי סיבות אחדות, אבל אסתפק באחת: עוד כשהייתי ילד היה אחד התענוגות שלי לחזור ולפגוש בספר חדש דמות שכבר הִכרתי בספר הקודם. וכיום, כשאינני תלוי רק בספרים שאחרים כותבים אלא כותב להנאתי ספרים משלי – אני לא מוותר על תענוג-הפגישה מספר לספר, וגם לא על עוד תענוג אחד, בטרם אכּנס למטבח לאכול פרוסה עבה של לחם שחור-שחור עם חמאה כפרית צהובה וזעתר בַּזוּק עליה, וזיתים טריים שרק שלשום כתשתי במִשׁרת מי-מלח, פלפלים חריפים ופלחי לימון,
והוא התענוג לשים כאן עכשיו נקודה. ולכתוב למטה:
סוף
(בינתיים...)
המשך יבוא
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
אחרית דבר: עוד נתגעגע. רקוויאם לרבין. אם תבוא היונה אחרי המבול
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים
יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
השירים המופיעים בפרק זה כלולים גם בספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
©
כל הזכויות שמורות
חינם, 2006
סופר נידח יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005)
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב)
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה, "פנחס מן האדמה", מתוך ספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,
והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!
גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25", חינם לכל המקדים לפנות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום, 2006
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
10 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
בעל-הבית השתגע
מודעה
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן מושבה פיקאנטי). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים 1955-1995). 30 ₪.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
benezer@netvision.net.il