| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 119
תל אביב, יום שני, כ"ט בשבט תשס"ו 27 בפברואר 2006
ברכות מכל לב לאורי שולביץ במלאת לו היום 71 שנים
עם שתי צרופות צילומים של בית נחמה פוחצ'בסקי בראשון-לציון
המושבה השנייה של העלייה הראשונה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: בן-גוריון: "ייקוב הדין את ההר, לא אלמן ישראל!" מאת מ-דן
תגובת סופר נידח: "מושחתים, נמאסתם," גם בתקשורת!
מה חדש בחינוך? מה חדש במס-הכנסה?
שלמה שבא: כפר-סבאים. איצ'ה עובר למגזר הערבי
האפשר והאם צריך למצוא נחמה בטוב וביפה של העבר?
אורי הייטנר: חדשות טובות / צבי לפר: עין-גדי והטפטפות
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, אחרית דבר (א)
קרן עמיחי
הוא מת
סיפור
הוא מת.
הוא ידע זאת כיוון שהריח את גופו, או שמא גופתו, והרגיש בקשר הדק שעוד קישר בין נשמתו לגופו, בזמן שתהה מתי דינו ייקבע כבר. מתי יוחלט אם נפשו תעלה מעלה אל מקומות נשגבים יותר, או תישאב מטה אל החום והסבל, כהשערת דמותו בהיותו בחיים.
הוא ראה דרך עיניו העצומות את האנשים המודאגים שהתכנסו סביבו, ממהרים לקבוע את סיכוייו הקלושים לחיים ומנסים להחיותו במלוא המרץ, על אף העובדות הנוקבות. אומנם המאמץ שהושקע, ממקומו הנינוח בספק, נראה היה לו מיותר לחלוטין.
הוא הרהר על מצבו החדש. למרות היותו רוח, הוא יכול לראות, גם אם לא בעיניים מוחשיות. הוא יכול להריח, להבין (מה שלמעשה לא דרש את תפקוד המוח שכבר הספיק להתנוון בחלקו), ולעשות הכול חוץ מלהיות ממשי, או לשנות מצבים של גופים אחרים (כדוגמת הגוף שלו עצמו). ראייתו החלה להיטשטש, ויכולת הבנתו הלכה והתערפלה עד כי שקע, עד כמה שיכולה רוח לשקוע, בחוסר הכרה.
כשהתעוררה נפשו, הוא שם לב שהוא זז. הוא לא היה יכול ממש להרגיש את התזוזה (בכל זאת, הוא מת), אך הרגיש כי רוחו נעה במרחב ובזמן. ומכיוון שהוא לא היה יכול לזוז בעצמו, הוא שיער שנושאים אותו, ושיער גם שלא לוקחים אותו לביתו, או לספא מפנק. סביר להניח שלוקחים אותו אל מקום מנוחתו מעתה והלאה. תנאי הנשיאה החשוכים לא איפשרו לו לראות כי נלקח אל בית קברות רחב ידיים, בעל גדר ברזל אפרורית מעוטרת, ובו מצבות לבנות בגדלים ובצורות שונים.
הוא היה יכול לשמוע קולות מרוחקים. ככל שקרב גופו המוחשי לגדר, כך היה ביכולתו לשמוע את הקולות ביתר בירור, הולכים ומתחזקים. עם מעברו בשער הרגיש הדף קל כלפי פנים, כמעין ואקום, ותחושת קדרות מסוימת. עתה שמע את הקולות בבהירות – זעקות נישאו אליו מכל עבר, מקיפות ועוטפות אותו, חלקן חלשות יותר, חלקן נואשות, חלקן נשמעו כמו סבלו עינויי תופת, והיו גם כמה שנשמעו כמו ילדים הכואבים על שקית הבמבה שנפלה לכביש. הוא לא היה יכול לשמוע דבר מעבר לצרחות שיכלו להעביר צמרמורת בכל יצור שנחשף אליהן. הוא תהה האם כל אלה בוכים עליו, אך הכיר בטעותו, כשזיהה את קול הצעקות כקול של כאב וסבל, ולא של צער ויגון.
בזמן הרב שעבר עד שהרגיש כי גופו המוחשי מתחיל לנטות ולנוע מטה, הבין כי הצרחות של הנפשות המעונות מביעות את המועקה והעינויים של גופן הנרקב ומתכלה באיטיות מדהימה, כזו שתוכל להימשך שנים, בעוד שיצורים זעירים בעלי תבונה מזערית נוגסים בו, ניזונים ממנו, נפשות מעונות שאינן יכולות לקטוע את הקשר בינן לבין גוף סופני זה עד כי ייעלם.
אז גם ההבנה היכתה בו כמו גושי האדמה שהתנפצו על ארונו, ובקרוב יכסוהו כליל.
המוות אינו הקץ לסבלות החיים.
הוא רק ההתחלה.
*
הכותבת היא תלמידה בתיכון אֵלון חולון שנענתה לבקשתנו במסגרת מפגשי "סופר אורח" (המשאיר לתלמידים את כתובת האי-מייל שלו) ושלחה לנו לפרסום את הסיפור.
בן-גוריון: "ייקוב הדין את ההר, לא אלמן ישראל!"
אהוד שלום,
הפעם אני כותב אליך בעניין מאמרך "בשורות רעות לאולמרט, טובות לאויביו" [גיליון 118], שלמיטב ידיעתי והבנתי רצוף טעויות והתקפות לא מוצדקות על העיתונאי יואב יצחק! לא אפרט אותן אחת לאחת כפי שהן מוזכרות במאמרך, אולם פטור בלא כלום אי-אפשר, על-כן אזכיר מעט נשכחות מימי ראש-הממשלה הראשון דוד בן-גוריון בתקופה שלאחר "מבצע קדש", בשנים 1957/8. נתפס אז קצין צה"ל שעסק בעת שהותנו בסיני, כחצי שנה ב-1956/7, בסחר אמל"ח (אמצעי לחימה, רכבים ותחמושת) עם המקומיים. בחקירתו התרעם על כך שחוקרים אותו ולעומת זאת מתעלמים מעבירות דומות שנעשו באותה עת על-ידי קצינים בכירים בחטיבה 7.
מצ"ח פנה לקציני חטיבה 7, שבשמם נקב הנחקר, והללו הודו כי אכן החרימו את רכוש מחסני אונר"א ברצועת-עזה ומכרו את תכולתם בשוק החופשי, כאשר את התמורה העבירו לקרן החטיבה למען הפצועים ומשפחותיהם ולמען בני משפחות חללי החטיבה. כמו-כן הוסיפו כי המעשה היה ידוע למח"ט, אל"מ אורי בן-ארי (בָּנֶר) והתרחש בהסכמתו.
כשפנו החוקרים אל אל"מ בן-ארי, הוא לא הכחיש ולא טען, כפי שנהוג כיום במקומותינו, "לא ידעתי – לא זוכר – לא הבינו את דבריי," – (או על-פי נוסח ימינו אלה – "דבריי הוצאו מהקשרם...") אלא אישר את דבריהם והוסיף כי לדעתו שלל-מלחמה שייך ללוחמים וזה מה שנעשה.
מאחר ואל"מ אורי בן-ארי נימנה עם גיבורי "מבצע-קדש", ונחשב כבר שנים כמפקד מהולל שעתיד מזהיר לפניו, הובא העניין בפני ראש הממשלה ושר-הביטחון בן-גוריון, שהורה לפטרו לאלתר מהשירות בצה"ל ולהורידו לדרגת טוראי. וכשהעירו עוזריו כי העונש נראה מוגזם, ובכל אופן הרי זה אורי בן-ארי, המפקד המוכשר והכריזמתי, הגיב בן-גוריון בתקיפות: "ייקוב הדין את ההר, לא אלמן ישראל!"
ואכן הדבר נעשה, ואורי בן-ארי הפך להיות אזרח, ואפילו לשירות מילואים לא זומן. לימים, בעת ההמתנה של טרום מלחמת "ששת-הימים", הוחזרה לו דרגתו והוא התמנה למפקד חטיבת שיריון 10, שלחמה באזור ירושלים וברמת הגולן.
שנים לאחר מכן נימק בן-גוריון את חומרת הדין בכך שיש להעניש קשות על שחיתות, וָלא הרקב יתפשט בכל פינה בצה"ל. בדיעבד ניתן לומר כי מעשה חד-פעמי, עד כמה חריף שלא יהיה, אינו מנקה את האורוות. זו משימה סיזיפית שיש לעשותה יום-יום ולא להרפות!
בבניין ציון ננוחם,
מ-דן
תגובת סופר נידח: "מושחתים, נמאסתם," גם בתקשורת!
לא היכרתי את אורי בן-ארי אישית. במלחמת ששת הימים שירתי תחת פיקודו כחובש בפח"ח (פלוגת חובשים חטיבתית) של ד"ר ידלובקר בחטיבה 10 (לא שהספקתי לעשות הרבה). ספרי ה"פאציפיסטי" ביותר, "לא לגיבורים המלחמה", יצא לאור בשנת 1971 בהוצאת לוין-אפשטיין. לפני כן, כאשר אורי בן-ארי עמד בראש ההוצאה, עדיין סירבו להוציא את הספר, אף כי איני סבור שהיתה לו נגיעה ישירה לכך. הספר יצא אצלם לאחר שיגאל עילם קיבל את מלוא הסמכויות של עורך ההוצאה והיה עצמאי בהחלטותיו.
כאשר ראיינתי את דבורה נצר לספר על בעלה ("שרגא נצר", הוצאת "עידנים" ו"ידיעות אחרונות", 1990) אמרה, ואני מביא את הדברים לא בשם אומרתן אלא בלשון המעטה – כי פולה שמרה על בן-גוריון בקפדנות רבה שלא יקרה לו להימצא ביחידות בחדר עם אישה אחרת, ובייחוד לא כשהיא מתכופפת.
תועדה לפחות פרשייה אחת של אהבה שהיתה לבן-גוריון בעת שהותו בלונדון. ואילו כאשר בן-גוריון בא בתוכחה לדיין על פרשת הדסה מור, שהיתה אשת חברו-מנוער מנהלל, דב ירמיה, אמר לו דיין: "אני לא מומחה למוסר. אני מומחה לביטחון. אם אתה רוצה רמטכ"ל שהוא מומחה למוסר, תמנה לתפקיד את קדיש לוז!"
כל אימת שנזקקו אז לדוגמה של אדם ישר, ציינו את שמו של קדיש לוז, שהיה גם יושב ראש הכנסת. הוא, ועוד פעם הוא. ללמדך כמה פשׁה היושר כבר אז.
אמנם, מומחיותו הביטחונית של דיין לא עמדה לו באוקטובר 1973 אך זה כבר סיפור אחר.
לכן אינני מסכים שכל השחיתות היא אצל הפוליטיקאים, מה עוד שהם אלה שמבלעדיהם אין כלל דמוקרטיה, ומצד שני – שכל המוסריות נמצאת אצל העיתונאים והמתיימרים להיות עיתונאים, ושכמובן גם מבלעדיהם אין הדמוקרטיה מלאה. אני חש שהתקשורת הולכת לעשות לינץ' מילולי לאהוד אולמרט ולקרב את קיצו, ממש, פיסית, כפי שעשתה לאריק שרון בשבוע האחרון לחייו. איפה העיתונאי שהיכה על חטא ההתייחסות המנוולת של חלק ניכר מהתקשורת הישראלית לאריק שרון בטרם קרס? ומה חלקה של העיתונות הדורסנית בקריסתו, תוך כדי שהוא לוקח תרופות שפגמו כנראה בכוחו הנפשי להתעלם מהתקפות זדוניות עליו ועל משפחתו?
עוד הקורבן האחד שוכב כצמח, וכבר דוקרים בעיתונים (שכמובן לא דבק בהם רבב של שחיתות ואינטרסנטיות) את הקורבן הבא-אחריו. עצם חתירתם למצוא פרשיות שחיתות וזאת מתוך הנחה-מראש שראש הממשלה הבא מושחת, וגם היסחפותו התקשורתית של מבקר המדינה החדש אחרי החדשות – מוכיחים שלעיתים המוכיחים-בשער הם הראויים לתוכחה.
"מנהיגים ישרים" ללא רבב, מרטירים, קדושים, אלה שפיהם וליבם שווים והם מסתפקים במועט – הביאו בהיסטוריה הרחוקה והקרובה למלחמות עקובות מדם, לרדיפות ולהרג רב. כך למשל אביה של פצצת הגרעין האיראנית, שתכליתה השמדתה של ישראל, הוא חומייני, אשר ספק אם הואשם אי-פעם בשחיתות דוגמת ההאשמות נגד שרון ואולמרט.
אם היו קובעים שאחד מכללי הדמוקרטיה הוא שאסור להפליץ, לא היה נותר על מכונו שום משטר דמוקרטי. מה לעשות, גם הדמוקרטיה סוחבת איתה המון סירחון. שום פוליטיקאי לא יכול לצוף מעל פני השטח מבלי שידבק בו סירחון, ואם לא שלו אז של אלה המתחככים בו, חוץ מקדיש לוז, כמובן. קדיש לוז כבר אמרנו?
ואם לא איכפת לך, מ-דן יקירי, שים לב לעוד תופעה מרנינה כבר שנים רבות בתקשורת. מי הם הפוליטיקאים הזוכים לכיסוי החיובי ביותר?
המדליפים.
ובאשר לעיתונאי יואב יצחק, אתה צודק. הוא אדם ישר ואפילו מדוייק. אמר שמערכות העיתונים מלאות חומר מרשיע על המועמדים לראשות הממשלה והן אינן מפרסמות אותו – והנה החומר מתחיל לזלוג טיפין-טיפין ולהתפרסם. האחד מוצג שוֹלֵל, השני הולל, השלישי שוֹר מוּעד שכבר נחקר, ושני המנהיגים הישרים היחידים הם כנראה אברהם פורז ועוזי דיין, שרשימותיהם מגרדות מלמטה את אחוז החסימה.
מה חדש בחינוך?
# פעם, כשהילד היה בא הביתה עם פתקה מהמורה, היה חוטף מהאבא סטירה.
# היום, כשהילד בא הביתה עם פתקה מהמורה, בא האבא לבית-הספר ומחטיף למורה סטירה.
# פעם, כשילד או ילדה היו בוכים בבית-הספר, היו המורָה או המורֶה מחבקים אותם כדי לעודדם, נוגעים ללא חשש בילדים ובילדות כחלק מחמימות המגע האנושי, המרגיע, שלא ייתכן לחנך מבלעדיו אלא אולי בפנימיות מהדור הישן בבריטניה. ילדים כמהים לליטוף של חיבה מצד המורה.
# היום, כשילד או ילדה נזקקים לליטוף מעודד, או מצטופפים כהרגלם בעמידה סביב המורה, ייזהרו המורָה או המורֶה כמפני אש מלגעת בהם פן יואשמו בהטרדה מינית של קטינים.
מה חדש במס-הכנסה?
# עומד לקום ארגון אממ"ה – ארגון מעסיקי מס-הכנסה, וחברים בו יהיו נישומים עצמאיים וקטנים, בייחוד מתחום האמנות והספרות, שמס ההכנסה אינו חדל לטפל בהכנסותיהם הדלות, להטיל עליהם קנסות ושיעורי מס דמיוניים שמתגלים כחסרי בסיס, ולבזבז עליהם את זמנו וזמנם – וכל זאת כדי לעמוד בהספקי העבודה החודשית מבלי להתעמת הרבה עם מעלימי המס הגדולים והמסוכנים, כרישי העולם התחתון ומלכי השוק האפור והכלכלה השחורה.
אחת ההצעות היא לחייב בחוק לפקידי מס-הכנסה לקחת דרך קבע גלולות הרגעה כדי שלא יתרגזו ויטילו קנסות כשהם מטפלים בתיקים שאין בהם כמעט הכנסות חייבות במס של עצמאים קטנים קשי יום.
# חגיגה בקרב מעלימי הכנסות. הנהגת מס-הכנסה שלילי, שיוחל בה כנראה בשנת 2008, הביאה עימה גל של שמחה בקרב עשרות אלפי הרמאים שמוצגים כעניים בזכות העלמת הכנסותיהם ועכשיו גם יקבלו מהמדינה פרס על עבריינותם – תוספת של מס-הכנסה שלילי, שישולם מכספי המיסים הניגבים מהאנשים הישרים והישרים-על-כורחם, אלה אשר משום שהם שכירים, אינם יכולים להעלים הכנסות, אף כי גם הם עושים לא פעם הכנסות יפות מאוד מהצד שעליהן אינם מדווחים. ייתכן גם שחג הפורים ייוחד לחג המתחפשים לזכאי קבלת מס-הכנסה שלילי! – ואילו העניים-באמת יקבלו קדחת כי אין להם תיקים במס-הכנסה כדי להתחשבן.
כפר-סבאים
ספיר שר-האוצר ואיצ'ה ממבוש שניהם מכפר-סבא. ואבא של איצ'ה היה חבר של ספיר עוד כשהיה [ספיר] מזכיר מועצת הפועלים, ולכן היה ספיר מתעניין באיצ'ה.
יום אחד פגש אותו ושאל: "נו איך אתה מתפרנס?"
ואיצ'ה שהוא אדם ישר וגם סומך על כפר-סבאים אמר: "קצת גובלנים, קצת הדפסים, קצת מעלימים."
לספיר היה פנקס שחור קטן שנמצא תמיד בכיס שלו, שם רשם ענייני מדינה וכלכלה חשובים בשביל שלא ישכח. כששמע את איצ'ה הוציא את הפנקס, רשם משהו והחזיר אותו לכיס. כך – טוען הסיפור – התחילו הצרות של איצ'ה במס-הכנסה.
איצ'ה עובר למגזר הערבי
כשהפסיק איצ'ה ממבוש לצייר פתח בתי מלאכה לאומניות: קרמיקה, שטיחים, הדפסים וליטוגראפיות [בעין-הוד].
"אני ארטיזן-אומן," אמר, והתכוון לבתי-מלאכה בעלי מסורת של דורות, כמו אלו שבצרפת ובאיטליה. הוא יצר עבודות לפי ציורים של מיטב האמנים, ביניהם גוטמן, ראובן, ארדון, בזם, נבון, ינקו וכמובן אביבה [אשתו] שהמשיכה לצייר, לעשות שטיחים ולהיות יד ימינו ושמאלו.
עם כל האמנים קיים קשרי ידידות והערכה עמוקים, אבל יותר מכל, עם ינקו, שהיה בשבילו חבר ומורה ומייסטר בנוסח האמנים הגדולים בעולם.
איצ'ה היה גם מנהל עסקים ומנהל חשבונות ואת זה עשה בפחות הצלחה. הפקידים במשרדי הממשלה לא הבינו אותו, וכשהיה יושב עם חיים בר-לב, שהיה אז שר המסחר והתעשייה וחבר שלו, הרי במקום לדבר על הלוואות, הוא דיבר איתו על מטוסים, סוסים וכלבים.
היו לו אז בעיות עם פקידי מס-הכנסה בחיפה והוא לא הסתדר איתם, הגיעו מים עד נפש ואיצ'ה התלונן בפני החברים. אז הם פנו לגואל לויצקי שעבד במס-הכנסה והוא העביר אותו למגזר הערבי.
מתוך: "פחד יצחק", דברי חכמה תורה ושעשוע ששמעתי מפי מורי ורעי איצ'ה ממבוש מכפר-סבא כיום בעין-הוד, ושסיפרו לי ידידיו ורעיו. כינסתי והבאתי לדפוס אני הק' שלמה שבא, שזכיתי לצקת מים על ידיו.
הוציאו לאור שלמה שבא וזהרירה חריפאי במהדורה מיוחדת, לכבודו של ידידם ואהובם ביום הולדתו ולכבודה של רעייתו אביבה שתחי'.
הזכויות אינן שמורות. איצ'ה ממבוש שייך לאנושות כולה. ט"ו אלול תשנ"ה, ספטמבר 1995. 38 עמ'.
על מותו של הסופר שלמה ניצן
אבל ציבור הסופרים, והסופרים לילדים ולנוער
שלמה ניצן נולד בלטביה ב-14 בדצמבר 1921, עלה ארצה ב-1935 ונפטר שלשום בתל-אביב. הוא כתב ספרים וסיפורים רבים למבוגרים ולילדים, היה במשך שנים רבות עורך "משמר לילדים" יחד עם חברו הסופר בנימין טנא ז"ל, תרגם הרבה ופירסם קובצי אגדות עמים, וזכה בפרסים חשובים ובהם פרס ברנר. השאיר אישה, נחמה, בת ובן, הבמאי עמרי ניצן.
הלווייתו תתקיים היום, יום שני, ב-13.30 בבית עלמין הירקון, אולם הספד גאולה.
להשליך ליווינג סטון
"חדשות בן עזר" משתתף בצערו של קן ליווינגסטון, ראש העיר לונדון, שהושעה למשך חודש מתפקידו עקב הערות אנטישמיות. בוא אלינו, אלינו, ליווינגסטון, תתגייר או לפחות תתאזרח ואז תוכל לומר בפומבי ובכל הזדמנות: "יהודים הם כמו נאצים!" – ולא יעשו לך כאן שום דבר! להיפך – אתה תהיה גיבור הקיצונים היהודים מימין וגם משמאל! תוכל אפילו להכריז על עצמך אנארכיסט וללכת לשבור את גדר ההפרדה ולהשליך עליה ליווינג סטון ואז יצלמו את חיילי מג"ב מכים אותך וככה תיבחר לכהונה נוספת בזכות אזרחי עירך המוסלמיים.
* * *
"חדשות בן עזר" משתתף באבלה הכבד של גוואדלופה סנטוס על מות חברתה הטובה מהכלא במקסיקו, היא היפהפייה המקסימה ומלאת החיים נָצָ'ה – במחלת הסרטן, וזאת לאחר 160 פרקים בסדרה "האסירה" בכיכובה של גבריאלה ספאניק (גוואדלופה), שחקנית הטלנובלות הגדולה ביותר שהופיעה אי פעם, לה הקדיש בספרדית סופר נידח את ספרו "חנות הבשר שלי".
האפשר והאם צריך למצוא נחמה בטוב וביפה של העבר?
שלום אהוד,
אני מצטערת שעוררתי רגשות והרהורים נוגים כל כך אצל הקורא יורם וולמן (גיליון 118). אני מסכימה, כמובן, לביקורתו על הרע והמכוער בהווה. אולם אני מוצאת נחמה בטוב וביפה של העבר, לא רק לצרכי נוסטלגיה בלבד, אלא בעיקר כדי לעודד את עצמנו, שאם כאלה היינו, אולי גם נוכל להשתנות ולהיות שוב כאלה גם בעתיד. משום כך אני שומרת וזוכרת את שרידי העבר. ולעניין אחר – לטובת המשתתפים בטיול (שאתה מזכיר) לראשון-לציון, בעקבות נחמה פוחצ'בסקי, אני מצרפת תמונות של הבניין שהתגוררה בו הסופרת ברחוב מוהליבר של היום. (הבניין מכונה "אורוות הברון"). תמונה אחת, בשחור לבן, צילמתי בשנת 1966 ואת השנייה צילמתי בשנה האחרונה. בדירת הסופרת בקומה השנייה קיימת היום מסעדה הודית. יש לשער שהסועדים אינם יודעים מי היא זו שקדמה להם באותם חדרים.
בהזדמנות זאת, אשמח אם אקבל תשובה לשאלה שמעסיקה אותי זמן רב. אימי ז"ל התגוררה בילדותה בבית הסמוך, ומשום כך חיפשתי בסיפורי נחמה פוחצ'בסקי תיאורי נוף, במחשבה שגם אימי ראתה אותם. באחד הסיפורים מספרת הסופרת (על גדרה, אם איני טועה) על פרחים ש"מתלהלהים ברוח בשעת הבוקר." הפרחים מתוארים כפרחים אדומים ושמם "סנבולים". שאלתי בוטנאים ואחרים, אך איש אינו יודע לאיזה פרחים הכוונה. האם מישהו יודע?
בברכה,
ניצה וולפנזון
סופר
נידח מעיר:
שימוש בפועל מתלהלה נמצא אצל אסתר ראב אך דומני שאין אצלה פרחי סנבולים. האורים
ותומים לשמות הפרחים היה בראשית המאה הקודמת הבוטנאי אפריים הראובני, ואולי כדאי
למצוא בכתביו את הפרח. השמות העבריים שקבע לצמחי הארץ, ואהבתו הגדולה אליהם – נשארו
חקוקים בנפשה ובלשונה של תלמידתו אסתר ראב בפתח-תקווה, גם כאשר חלק מהשמות השתנה
ונשכח. ("ימים של לענה ודבש", עם עובד, 1998, עמ' 82).
באשר לנוסטאלגיה, הגם שילדותנו היא עבורנו קרדום לחפור בה ולמלא בה את ספרינו, אין בנו שמץ של נוסטאלגיה – כי לפי קנה-המידה של העוני בישראל בשנת 2005 הרי שכ-90% מהשש מאות אלף יהודים שחיו בארץ-ישראל במאי 1948 היו עניים! – גגותיהם דלפו בחורף, אכלו בצמצום ולא כפי יכולתך, לא תמיד היה כסף לשלם לבית-הספר עבור הילדים, לכל אחד היה רק זוג נעליים אחד, למי היה טלפון בבית או נסע בטכסי ספיישל? מי התקלח במים חמים בחורף יותר מפעמיים בשבוע? וכמה מכות קיבלו הילדים? ומי לא נפרד מהמלפפונים ומהעגבניות בסתיו וזכה לראותם שוב רק באביב? גם שנאת אחים היתה, וניצול, ואבטלה, ועריקוּת, והשתמטות, ורק שמבחינה מיספרית היו אצל השש מאות אלף פחות גניבות, שוד ומעשי רצח מאשר אצל השישה מיליון ישראלים היום. ומי שמכניס לחשבון את המצב הביטחוני, ואת הטרור, הרי שמיום ייסוד פתח-תקווה בשלהי שנת 1878 לא היה בארץ יום ללא סכנות ביטחוניות, ורק שהיית צריך לסמוך על המשטרה התורכית או הבריטית, ולא על צה"ל ומשטרת ישראל, ומי שיודע קצת היסטוריה מבין את ההבדל.
אז על מה הגעגועים? על כך שהיינו צעירים? ובכן, גם הילדים והנוער של היום יתגעגעו בבוא היום ובנוסטאלגיה רבה לחיים שיש להם היום. ולמה שלא יתגעגעו? אנחנו בחיים לא היה לנו מה שיש למרבית ילדי ישראל כיום. במרבית בתי הספר בארץ יש לכל ילד וילדה טלפון-נייד, אי-מייל שכולל מסנג'ר, מחשב בבית ומחשבים בבית-הספר והורים שמגינים עליו בפני תלונות המורים במקום להעניש אותו בבית. ולמה לא? בגיל 18 הוא מתגייס ועולמו משתנה.
אורי הייטנר
חדשות טובות
שוד ושבר! חמאס השתלט על הרשות הפלשתינאית. מעכשיו, שום דבר לא יהיה כשהיה. החל עידן חדש. מעכשיו הרשות תהיה רשות טרוריסטית. מעכשיו הפלשתינאים לא יכבדו עוד את ההסכמים עם ישראל. מעתה, בראש הרשות תעמוד מפלגה הדוגלת בהשמדת ישראל, מפלגה שיש לה זרוע צבאית, שהפעילה ומפעילה טרור. מעכשיו – הכול שונה. אנו עוד עלולים למצוא עצמנו במציאות שלא היכרנו מעולם, למשל – טילי קסאם עלולים להישלח משטח הרש"פ לישראל. וזה עוד לא הכול – עלולים להיות פיגועי טרור נגד ישראלים משטח הרשות. ועוד חידוש, שטרם היכרנו אותו מעולם – פיגועי התאבדות.
נו, באמת... כל כך התרגלנו לרמות את עצמנו, עד שאנחנו מתחילים להאמין לעצמנו.
מה קרה? מה יום מיומיים? האם עד עכשיו הרשות הפלשתינאית לא היתה רשות טרוריסטית? האם הרשות לא הפעילה טרור נגד ישראל? האם הפלשתינאים כיבדו את הסכמיהם עימנו? האם הסכם אוסלו, שלב-ליבו הוא הכרזתם של הפלשתינאים על סוף המאבק המזויין ועל כך שמעתה כל חילוקי הדעות בין הצדדים ייושבו על שולחן הדיונים – כובד יום אחד? האם פת"ח, המפלגה ששלטה ברש"פ עד הבחירות האחרונות, אינה דוגלת בהשמדת ישראל? האם פת"ח אינו מפלגה בעלת זרוע צבאית? וכי מה הם ה"תנזים" ו"חללי אל-אקצא", אירגוני חסד וולונטריים? האם פת"ח אינו ארגון טרור? הרי המועמד מס' 1 של פת"ח בבחירות לפרלמנט היה הרוצח מרוואן ברגותי, המרצה חמישה עונשי מאסר עולם על חמישה מעשי רצח שהוכחה אחריותו הישירה להם (עשרות מקרים אחרים לא הוכחו).
במה עדיף יאסר ערפאת, אבי פת"ח, על השייך יאסין, אבי חמאס? מי החליט על מתקפת הטרור הרצחנית נגד ישראל, בה נרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים? מי הוביל את המתקפה? מי שלט ברשות שממנה יצאו כל הפיגועים? מי תימרן בין משחקי הסכמים והפסקות אש לפיגועים ולמתקפות טרור? מי תימרן בין זרועות ביטחון וארגוני טרור והשתמש בכל זרוע על פי צרכיו ונוחיותו? מי המנהיג הפלשתינאי ששילהב המונים בקריאות "מיליון שאהידים בדרך לירושלים"? תחת איזה שלטון מערכת החינוך חינכה דורות של מחבלים מתאבדים? מי שלט ברשות שממנה יצאו עשרות מתאבדים ושוגרו מאות טילים ורבבות פצמ"רים לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית?
מאז הבחירות ברש"פ עסוקה המערכת הפוליטית הישראלית בהאשמות עצמיות על האחריות לניצחון חמאס. אלה טוענים שחמאס ניצח כיוון ש"ישראל החלישה את אבו מאזן". אלה טוענים שחמאס ניצח בגלל ההתנתקות. כל מי שביקר, מימין ומשמאל, את מדיניות הממשלה, טוען שניצחון חמאס מוכיח את צדקתו.
האמת היא שחמאס לא ניצח בגלל ישראל, אלא מסיבה הרבה יותר פשוטה – רוב הפלשתינאים תומכים בחמאס. העובדה שיו"ר הרשות, אבו מאזן, הוא איש פת"ח, נובעת מכך שחמאס החרימו את הבחירות לתפקיד. אך גם אילו פת"ח ניצח ולא חמאס, לא היה הבדל משמעותי מבחינתנו. אלה ואלה ארגוני טרור. תחת כל מפלגה, הרשות היתה נשארת מה שהיתה תמיד – רשות טרוריסטית.
יש הבדל בין שלטון פת"ח לשלטון חמאס ברשות. לטעמי, ההבדל הוא דווקא לטובת חמאס. אני רואה בניצחון חמאס חדשות טובות. ניצחון חמאס פיזר את הערפל והאיר באור שמש את המציאות בה אנו חיים. ניצחון חמאס הסיר את הרעלות מעל פני הרשות, והציב אותנו פנים אל פנים מול המציאות. מי שאירועי חמש השנים האחרונות לא פקחו את עיניו, יתקשה להמשיך ולעצום אותן. מי שסירב להתפכח עד עתה, יהיה לו קשה להמשיך להימנע מעימות עם העובדות הברורות.
סרבני ההתפכחות ימצאו מן הסתם דרכים חדשות להסביר את המציאות החדשה. פרס וביילין כבר מדברים על כך שבעצם אבו מאזן הוא היו"ר, והרי הוא הקובע, וכידוע הוא מהפת"ח הציוני ולכן בְּלָה בלה בלה... אבל אני מאמין שבקרב הציבור הישראלי, ברובו הגדול, נפל האסימון.
החדשות הרעות הן שאין לנו פרטנר לשלום. החדשות הרעות הן שהפלשתינאים הם אוייב שאינו מכיר בזכות קיומנו. אבל אלה חדשות ישנות. החדשות החדשות הן החדשות הטובות – שמעתה נפסיק להשלות את עצמנו.
בהיעדר אשליות שלום, ישראל חופשייה לקבל את החלטותיה על פי יעדיה הלאומיים והאינטרסים שלה בלבד. ומאחר שהשלטון על מיליוני פלשתינאים עוינים מסכן את קיומנו כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, אין מנוס מוויתור על חלקי ארץ-ישראל המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. אין מנוס מהיפרדות יזומה מן הפלשתינאים, אך היפרדות שונה בתכלית מההתנתקות.
על ישראל לעצב את גבול הקבע שלה, אך לא באמצעות נסיגה לקו הירוק, על פי האינטרס הפלשתינאי, כבתוכנית ההתנתקות, אלא לגבולות המשרתים את האינטרס הישראלי.
לא עקירת גושי יישובים כפי שעקרנו את גוש קטיף, אלא השארת גושי ההתיישבות בתחום מדינת ישראל. לא נסיגה מאזורים ריקים מפלשתינאים, כמו הנסיגה מהתוחמת הצפונית של רצועת עזה, אלא שמירת אזורים אלה, כמו בקעת הירדן רבתי ומדבר יהודה – בידי ישראל. עיצוב גבול, שבו אנו נסוגים מאזורים שהשליטה בהם פוגעת באינטרס הישראלי, אך מספחים לריבונות ישראל את האזורים שהשליטה בהם משרתת את האינטרס הישראלי – ויוזמים תנופת התיישבות ופיתוח בהם. היפרדות זו תחייב, למרבה הצער, עקירת יישובים מבודדים בלב אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית, אך לא לשם זריקת המתיישבים לרחוב כבתוכנית ההתנתקות, אלא לשם הקמת היישובים מחדש, גדולים וחזקים יותר, באזורים שיסופחו לישראל, כגושי ההתיישבות ובקעת הירדן.
אני מאמין שבעקבות ניצחון חמאס בבחירות – רוב רובו של הציבור הישראלי נגמל מאשליות אוסלו. אני בספק, אם הציבור ימצא מנהיגות שתסיק מכך את המסקנות הנכונות.
צבי לפר
עין-גדי והטפטפות
המייחד את עין גדי כנאת מידבר הם המים, לולא היו מים לא היה גדל דבר במקום הזהה בהרכב הקרקע ותנאי האקלים למדבר המקיף אותו. במשך שנים רבות מימי נחל דוד היו מחלחלים לקרקע, או יותר נכון להגיד לאבני הסחף שבערוצו, וזרמו מתחת לפני השטח לים המלח. בזמן ההיאחזות נתגלה נתיב הזרימה ונשתלו בו עצי תמר שהובאו בזמנו מעיראק ומאיראן. חברי גרעין שדמות, בעזרת מחנות עבודה רבים, הגדילו בעבודת סיקול מאומצת את השטחים המעובדים מחד ואת גלי האבנים מאידך.
כאמור השתמשו במי נחל דוד להשקיית השדות, בעוד מי מעין עין גדי שימשו בעיקר את צרכי הנקודה הישנה ולאחר מכן, בגרוויטציה, את הפלטו, מקום הנקודה החדשה. כשמי נחל דוד נוצלו במשך שעות מרובות, כולל להשקיה בלילות, סבל מטע התמרים מחוסר מים ונתגלו סימני התייבשות. הפתרון היה להשקות את התמרים, אלא שהשקייה בהמטרה היא בזבזנית וגורמת למחלות ולגידול עשבים שוטים בשטח. החליט בניס להשקות בצלחות סביב העצים.
באותו זמן החליפו צינורות אלומיניום, שהיו קלים מאוד, את צינורות צינקל הכבדים, שהיו עשויים מפסי פח מגולוון הסגורים בלחיצה כמו קופסאות שימורים. (חורבות מפעל צינקל ליד צומת גהה). הצינקלים הונחו באמצע מטע התמרים, במקום ממטרות חוברו צינורות גומי ארוכים. הוטל על צ'רלי (יורם צורי) לעסוק בהשקייה ולהעביר הצינורות מדקל לדקל כל פרק זמן. אלא שמהר מאוד התברר שהעברת צינורות הגומי אינה פשוטה, הצינור הסתבך באבנים, ולא היו חסרות אבנים. בניס הציע שאנסה להשיג צינורות צינקל שהוחזרו לסוכנות על ידי מושבים וקיבוצים בחבל בנגב. הרעיון היה להניח קו ליד כל שורת עצים ולהשקות ללא צורך בגרירת צינורות גומי וללא צורך להעביר את צינורות הפח בין השורות.
הצלחנו לארגן כמות די גדולה של צינורות, שנפרשו שורות-שורות במטע. בֶּנִיס לא הסתפק והעלה הצעה לטעת דקלים לאורך גלי האבנים ולהשקותם באותה הצורה. רעיון נוסף היה להרכיב על כל צינור על יד העץ פיה של ממטרה, בקוטר עולה ככל שהמרחק מהשיבר גדל. אלא שלא הצלחנו להרכיב שורה שוות ספיקה לאורך קו. גם אנשי "נען ממטרים", יצרני הממטרות והפיות, שעזרו לנו, לא הצליחו לחשב את הפיות הנדרשות.
פנינו לאלדד, מהנדס המים של חבל הנגב, וביקשנו עזרתו. לאחר שגם הוא לא הצליח לחשב, אז עדין לא היו מחשבים ואפילו לא מחשבונים, והחישוב נעשה בסרגלי חישוב או לוחות לוגריתמים, הוא היפנה אותנו למשרד מהנדסים יועצים למים, שיפתרו לנו את הבעייה. משרד בלס עלה על רעיון, שאיש לפניהם לא חשב. מדוע להשקות בזמנים קצובים קצרים יחסית ולא להשקות בספיקות כמעט אפסיות בזמנים ארוכים יחסית.
מכאן התגלגל הרעיון לפטנט הטפטפות, שלימים כבש את העולם.
מכון ז'בוטינסקי בישראל מודיע על שני אירועים ספרותיים, שיתקיימו במוזיאון ז'בוטינסקי בתל-אביב
"פילוג בהצה"ר, קרע בציונות"
ערב עיון לרגל הופעת הכרך השמיני של אגרות זאב ז'בוטינסקי בהוצאת מכון ז'בוטינסקי והספרייה הציונית,
יתקיים ביום ה', 2.3.06, בשעה 18.00, במוזיאון ז'בוטינסקי, המלך ג'ורג' 38, תל-אביב.
המשתתפים: פרופ' יוסף גורני, פרופ' אריה נאור, ד"ר משה הלוי, מר מרדכי שריג ומר יוסי אחימאיר
הכניסה חופשית
"שיחה בשניים"
ערב ספרותי בעקבות הופעת הרומן החדש "אישראל" מאת נאוה סמל בהוצאת "ידיעות אחרונות, ספרי חמד"
יתקיים ביום א', 19.3.06, בשעה 18.00, במוזיאון ז'בוטינסקי, המלך ג'ורג' 38, תל-אביב
ד"ר שרה אוסצקי-לזר והסופרת נאוה סמל ישוחחו ביניהן על הספר ועל השאלות הספרותיות והלאומיות העולות ממנו
יפתח: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי
הכניסה חופשית
וגר זאב עם כבש (בבטנו)
איסמעיל הנייה, ראש הממשלה המיועד מטעם חמאס למדינת פלסטין, בראיון ל"וואשינגטון פוסט": "אין לנו רגשות עוינים כלפי היהודים, אנחנו לא רוצים לזרוק אותם אל הים. כל מה שאנו רוצים הוא לקבל את אדמותינו בחזרה ולא לפגוע באף אחד."
"איסמעיל, בלוותך אותי לאונייה בדרכי מפיסת האדמה האחרונה של ישראל שטרם הוחזרה לכם (אף כי אני מצאצאי היהודים שחיו בארץ לפני הצהרת בלפור ב-1917, ויכולתי להישאר תחת שלטון השחיטות שלך), קבל ממני את הצל"ש של 'חדשות בן עזר' על אמירת האמת."
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים
מאת אהוד בן עזר
אחרית דבר
עוד נתגעגע. רקוויאם לרבין. אם תבוא היונה אחרי המבול
שלהי סתיו. סיימתי לכתוב מחדש את "ספר הגעגועים" עשרים וארבע שנים אחרי שכתבתי אותו בראשונה ושמו היה אז "לשוט בקליפת אבטיח".
סיימתי גם למלא ארבע צנצנות גדולות של זיתים ירוקים משובחים שאותם קניתי טריים בשוק הערבי בשכונת עַגַ'אמִי ביפו, בדוכן של משפחה עברית בעלת מטע זיתים במושב צלפון שבהרי ירושלים. ארבע, שיהיה מה לחַלֵק למשפחה ולחברים שאוהבים אותם מרירים – עשויים בפלחי לימון, פלפל חריף ותמיסת מי-מלח שביצה טרייה צפה בהם.
סתיו שבו כבר לא אוכל לדפוק זיתים ירוקים עלול להיות הסתיו של חיי.
הסתיו הביא עימו גשם מוקדם, קנקנן ועוד קנקן תה חם מתערובת אֶרְל גְרֵיי עִם קֵנְיַאתִי שחור, סוף עונת האבטיחים, ריח גויאבות, קילוף קלמנטינה, ערגה לְשמוטי, יום השנה לרצח רבין, וגעגועים רבים לא רק לַילדוּת הארצישראלית שלי – אלא לראש הממשלה ה"צבר" הראשון, שדירתי בתל-אביב מרוחקת חמש דקות הליכה ממקום הירצחו. כמעט אין יום שאינני עובר שם ונזכר בו.
לכן כלול רבין ב"ספר הגעגועים" שלי. אני משתדל להפריד בין כתיבתי הספרותית לבין הצורך בתיקון העולם ופגעיו – מלחמות, עוני, רעב, גזענות, רצח, אנטישמיות, דיכוי נשים, ומה לא? – עמוסה מאוד מגילת העוולות ומעשי האכזריות שלא מעט משוררים רגישים וסופרים חשובים מתפרסמים וגם מתפרנסים לא רע מהוקעתם – למשל, להתריע על עינוי מחבּל בחקירה כדי להוציא מפיו הודאה אם הוא או חבריו נמצאים בדרך להתפוצץ לפוצץ או לרסס ביריות אוטובוס מסעדה או אולם שמחות – למשל, להוקיע על חיילים מחפשים בידיים תאוותניות חגורת-נפץ על בטנה מתחת לשדיה של שאהידה פלסטינית בתולה מתאבדת.
בספריי אני מתקשה לכתוב על נושאים כלליים ותקינים-פוליטית – אהבה, מוות, אלוהים, שואה, שלום, עוני, יופי, סִפְרות נשים, ירושלים, סבל פלסטיני, אשמה יהודית, פוֹרצִים (במלעיל) ישראליים שוחרי שלום בכסף זר שמקום קבורתו לא נודע.
סיפוריי מורכבים מפרטים, מהם בִּדיוניים ומהם אוטוביוגראפיים ותיעודיים. לפעמים נידמה לקורא שאני מספר בהם רק על עצמי אבל הוא אינו משעֵר כמה מן ההמצאה והדִמיון יש בַּעצמי הזה, וכמה בספר שלי יש יותר מנפשו של הקורא שנכנסה בי – מאשר נתתי בספר ממני-עצמי.
החשוב ביותר בכל מעשה אמנות הוא הפרטים. הנצח טמון בַּפרטים. הזיכרון מורכב מִפרטים, כמו זנבות הסיגריות על החול הזהוב לצד איה חשופת-השת שרובצת על ביטנה בצריף-התחנה הירוק של "אֶגֶד" בהמתנה לדגדוג הזרג של גיורא, וכמו שנחום גוטמן אומר: "גם במילים אני מצייר."
לפעמים אני כבר מתבלבל בין תולדות גיבוריי הדומים-לי בספריי השונים, אבל אפילו אם אני מספר אותו סיפור חמש פעמים – זה עדיין לא אומר שלא המצאתי אותו. (לכן אל נא תאמין, הקורא, שכל מה שאורי בן עמי מספֵּר בְּסִפרי – באמת התרחש, ובייחוד כאשר הוא מתחזה לי ומדבר בשמי על חיי ומשלב בהם את הזיותיו הארוטיות).
הסופר הזקן מהמושבה, אלימלך שפירא, אמר לי פעם: "רַאבּ, כל זמן שאתה גונב מעצמך, זה בסדר, אבל אם תתחיל לחקות את עצמך, אתה גמור! דִיר בַּלַכְּ, היזהר, היום כל ממזר מְמחזר!"
כבר שנים שמידת ה"התקבלות" של סופר וספריו נעשתה חשובה יותר, גם בעינֵי הביקורת והאקדמיה – מאשר ערכּוֹ של כל ספר כשלעצמו. וכך ספרים שהם גרועים לפי כל קנה מידה (אבל "מקובלים" על שוטים ומטרוניתות) זוכים להתייחסות רצינית מעבר לכל מידה, ואיש אינו מעז לכתוב ולומר את האמת על אודותיהם פן ימצא את עצמו גם הוא מחוץ לקונצנזוס של התקינות הפוליטית ושל ה"התקבלות":
"כל האדונים הללו בעלי הכישרון הבינוני, שבחייהם הם נחשבים כרגיל לגאונים כמעט, – לא זו בלבד שלאחר מותם הם נעלמים פתאום וללא עקבות מזיכרון בני-האדם, אלא שיש אשר גם בחייהם, אך גדל מעט דור חדש, הבא במקום אותו דור שבו פעלו הללו – הם נשכחים מלב כול ונעשים מזולזלים בעיני הכול ובמהירות שאין לשער. הדבר מתרחש אצלנו ממש כשינוי התפאורה בתיאטרון. הו, כאן כלל וכלל לא כמו בעניין הפּוּשׁקִינִים, הגוֹגוֹלִים, המוֹליֵירִים, הווֹלטֵירִים וכל אותם האנשים רבי-המעש שבאו להגיד מילה חדשה משלהם! אף נכון הדבר, שאדונים אלה עצמם, בעלי הכישרון הבינוני, כיוון שהגיעו אל סף הזִקנה, נעשים אצלנו תשושי כוח-יוצר בצורה עלובה ביותר ואפילו בלי שירגישו בזה כלל. לעיתים לא רחוקות נמצא, כי סופר, אשר ימים ארוכים ייחסו לו עמקות-רעיונות בלתי-רגילה וסברו כי צפויה לו השפעה רצינית ומובהקת על חיי החברה – מגלה לבסוף מין קלישות ופעיטות כזו בבדל-רעיונו היסודי, עד שאיש אפילו אינו מצטער כלל על שכה מהר דלל מעיין-יצירתו. אולם הישישים בעלי-השיבה אינם מרגישים בזה וכועסים. אהבת-עצמם מגיעה דווקא עם גמר פועלם למימדים שיש בהם כדי להתמיה. אלוהים היודע כיצד הם נראים בעיני עצמם – לכל הפחות, כאלים."
את הדברים האלה כתב הסופר הרוסי פיודור דוסטוייבסקי לפני מאה ושלושים שנה בספרו "שדים" (1871-1872), שנחשב בעיניי כרומאן הטוב ביותר שנכתב בכל הזמנים. הקטע המובא כאן הוא בתרגומו המופתי של ש. הרברג.
ספריי מצויים בדרך-כלל מחוץ לַגָדֶר של ה"התקבלות" ושל התקינות הפוליטית, ואני משער שכך יצעדו בכוח עצמם גם אל הדורות הבאים. מעודי לא ידעתי רגע של מנוחה על זרי התהילה של ה"התקבלות". ומאחר שאין לי חסידים שוטים שמְקָדְשים ממני דברי הבל, אני בודק ומלטש בשבע עיניים כל מילה ומשפט שיוצאים מתחת ידי. לפעמים נידמה לי שרק כך נוצרת ספרות אמיתית, אבל אולי אני טועה.
יש רוחניות גם בַּטריוויאליוּת, באלפי המחשבות והשיחות עם עצמנו, אפילו הטיפשיות-כביכול, שפוקדות אותנו ללא-הרף במהלך היום, והן חשובות לא פחות מההתייחסויות האינטלקטואליות שלנו לספרים, ליצירות אמנות ולרעיונות מופשטים. משעשעים במיוחד הם הדיבורים הריקים על פילוסופים אופנתיים. בדרך-כלל מה שנותר מהגותם הוא שמם הצרפתי המתגלגל בלשונם של דילטאנטים אקדמאיים ונשים משכילות, הנהנות לטעון שהן אוהבות דְרִידֶה אבל סולדות מפורנוגראפיה. פַלצָנִים אלה כלולים גם בעשרה המיליון שקנו בארבעים שפות את "קיצור תולדות הזמן" לסטיבן הוקינג ויודעים לדבר על אודותיו אך לא מסוגלים לקרוא בו אפילו משפט אחד גם כשהוא מתורגם לשפת-אימם.
כאשר אני חש צורך להתמודד בצורה לא-בִּדיונית עם מציאות ונושאים קרובים לי, אני כותב ספרים עִיוניים: "אין שאננים בציון", "במולדת הגעגועים המנוגדים", "סדנת הפרוזה" ו"ברנר והערבים".
כאשר אני חש צורך מיידי להגיב אני מְממֵש את זכותי וחובתי כאזרח ישראלי ומפקסס או שולח בדואר אלקטרוני רשימות ומכתבים למערכות העיתונים, אפילו אחרי חצות הלילה. כוססת בי ההרגשה שחיינו בארץ מתנודדים בין אסון לבין טמטום. בעשרה באוקטובר 2000, ימים אחדים לאחר שפרצה אינתיפַאדת אִלאַקצָה, כתבתי למערכת עיתון "הארץ":
שונאים בבית
חשבנו שיש לפחות מקום אחד בעולם שהוא כולו ישראלי, כולו שלנו ועליו אין ויכוח, והוא בית – יחד עם ערביי ישראל שהם חלק בלתי נפרד מן החיים והנוף. ופתאום גם הוא מלא גיִס חמישי, שונאים חמומי-מוח שלא איכפת להם שתיהרס מדינת ישראל, ואם לא היה כוח צבאי ומשטרתי לעצור בעדם היו שוטפים גם את תל-אביב ושורפים אותה.
ואם חשבנו שבמלחמות הבאות ישבו ערביי ישראל בשקט, הנה גם תסריט זה עלול לקרות: מלחמה עם מדינות-ערב על הגבולות, טילים שמשגרות למרכזים העירוניים בישראל איראן, עיראק, סוריה ולוב, ובמקביל חלק ניכר מכבישי הארץ סגורים בגלל מהומות והתפרעויות של ערבים ישראלים, שלא לדבר על מה שמתרחש בגדה וברצועה. כלומר, מלחמה מבית ומחוץ בעת ובעונה אחת.
זה תסריט לא בלתי אפשרי, והוא מראה שהתחושה היסודית, שנשקפת עדיין סכנה לעצם קיומנו כאן, היא הנכונה והיא מאפילה על כל הטעויות שלנו, החל מההתנחלויות וכלה בביקור של שרון בהר הבית. אולי צריך "להודות" לו שביקר שם, כי בכך חשף את המציאות האמיתית שבה אנחנו חיים, את הסכנות ואת התחזית הקודרת לעתיד.
ושוב חוזרת אותה תופעה היסטורית, שהפלשתינאים פוגעים קודם כל בעצמם, בתשתיות ובתדמית שלהם, בסיכויים שלהם להיטיב את מצבם כמדינה-בדרך ולזכות בשִגשוג, בעזרה כלכלית ובתיירות הודות למדינות מערב אירופה ובעיקר ארה"ב. אהדת העולם למתפרעים אינה מביאה שום השקעות כלכליות.
וערביי ישראל, ככל שהם פוגעים בתשתיתם, וגם בנו, כך הם מפסידים, ומרחיקים את סיכויי השלום בדחותם מעליהם את רצונו הטוב של מרבית הציבור היהודי בישראל. אני לא חושב שאשכח להם אי פעם את הימים האלה שבהם ניסו למשוך לנו את הארץ מתחת לרגליים.
בעקבות המכתב נעשיתי "פאשיסט" בעינֵי חלק מידידיי מקרב הסופרים הערביים בישראל (שבדומה לרבים בציבורם כבר ממעטים להזדהות כ"ערביי ישראל" ומעדיפים להגדיר עצמם בתור "פלסטינים" ועוד מתפלאים שאנחנו רואים אותם כנוטים לצד אויבינו). נעשיתי "ימני" – בעינֵי חבריי מהשמאל, והוזמנתי ל"דיבורים ועוד" בהגשת זוֹהֵיר בַּהַלוּל בטלוויזיה הישראלית בערבית, יחד עם סופרים עבריים וערביים.
זוהיר בהלול: אהוד, אתה כתבת בעיתון "הארץ" בעשירי באוקטובר: "חשבנו שיש לפחות מקום אחד בעולם שהוא כולו ישראלי, כולו שלנו ועליו אין ויכוח והוא בית, יחד עם ערביי ישראל שהם חלק בלתי-נפרד מן החיים והנוף..." בבית הזה יש ערבים, והשאלה, מדוע אתה מכנה את הערבים – שונאים בבית?
אהוד בן עזר: לא אמרתי שונאים לגבי כולם. תראה, הבעיה של הדיון איתי היא קשה יותר, אני איש שמאל, אני חבר מועצת מרצ...
זוהיר בהלול: אבל עברת מטמורפוזה.
אהוד בן עזר: לא עברתי שום מטמורפוזה. אני מאמין בשלום, אני בעד מדינה פלשתינאית, אני בעד מעמד למוסלמים בהר-הבית, אפילו חלוקת ירושלים...
זוהיר בהלול: אז ממה נובעת האכזבה שלך?
אהוד בן עזר: ...אבל אני בשוֹק! ואני מבטא כאן, אני חושב, את רוב אזרחי ישראל. אני לא מקבל את הרגשת העליונות הישראלית, שכאילו רק בנו ובמעשינו הסכסוך תלוי. אבל, אני אומר לך, אנחנו מרגישים כבעל שאשתו בגדה בו בפעם הראשונה! – זאת עוצמת הזעזוע של אזרחי ישראל, של יהודים בעולם שדיברתי איתם, של מרבית החברים שלי.
זוהיר בהלול: אולי זה נובע מאי הכרת המציאות.
אהוד בן עזר: אנחנו שמענו כל הזמן, ונפגשנו עם חברים ערבים, והופענו, אני הופעתי בבית-לחם, אחרי מאורעות מנהרת הכותל, עם נתן יונתן, נזי ח'יר ומוחמד עלי טאהה, ועמדנו דום לזכר שבעים ההרוגים הערבים בעקבות מנהרת הכותל, וניהלנו דו-שיח עם אנשי בית-לחם...
זוהיר בהלול: כשאתה מדבר על...
אהוד בן עזר: רגע, נענינו לכל בקשה...
זוהיר בהלול: אהוד, אהוד...
אהוד בן עזר: (אני משתדל להתגבר על המנחה ולומר את דבריי ברצף אחד, עד שהמנחה קוטע אותי, ובכך נגמר חלקי בתוכנית) ...ואמרו לנו כל הזמן שהם, ערביי ישראל, הם הגשר לשלום. עכשיו יש לנו הרגשה שהם שומטים לנו את הארץ מתחת לרגלינו, שהקו הירוק איננו שונה מהגדה ומהרצועה. שאם תהיה עוד פעם מלחמה מבחוץ, היא תהיה גם מבית, היא יכולה מחר לפרוץ. תוך חודש, תוך שנה, תהיה לנו מלחמה עם הערבים מבית, התערער האמון שלנו בערביי ישראל, למרות הרצון שלנו בשלום.... רגע, גם עכשיו, אנחנו מוכנים לשבת ולהמשיך בדו-שיח, אבל אתם עִרערתם בנו ביטחון יסודי, חלום אולי – שיש לנו תרבות ישראלית אחת פה, ואנחנו חיים פה יחד ושאתם מפגינים ולא יורים בשוטרים ולא עושים פרובוקציות שמסכנות אותנו ואתכם. ניראה אתם חיים תחת ערפאת או תחת סאדם חוסיין! אתם רוצים להרוס את מדינת ישראל שאתם חלק מאזרחיה! אנחנו בסירה אחת! לא, אני לא מרחיק לכת!...
התוכנית שודרה ביום 21 באוקטובר, ובאולפן הירושלמי, לאחר ההקלטה, התבדח איתי סופר ישראלי-ערבי, שכבר מכנה עצמו כיום פלשתינאי: "מה זה שאמרת, אהוד – 'כמו בעל שאשתו בגדה בו בפעם הראשונה אחרי יותר מחמישים שנה'? – עד עכשיו לא גילית?! – כבר יותר מחמישים שנה שהבגידה הזאת נמשכת!"
בשנה האחרונה לחייו הותקף ראש-הממשלה יצחק רבין בתקשורת ובציבור ונרדף, לא רק מימין אלא גם משמאל, ובצורה מבזה ומעליבה. אני זוכר מאמר ובו ביטויים מתועבים, מתנשאים ורוויי-ארס כלפי ראש הממשלה על שאינו ממהר להחזיר לערבים את הכול, פרי עטו של משורר עברי נאור, שהיו בו החוצפה ועזות המצח לפרסם לאחר שבועות לא רבים ובאותה במה נכבדה שפתוחה בפניו תמיד – שיר מספֵּד על רבין!
לכן כללתי גם את רבין ב"ספר הגעגועים" שלי. בשמונה בפברואר 1995, כעשרה חודשים לפני הירצחו, פִרסמתי ב"ידיעות אחרונות" מכתב למערכת בשם "אין מציאות אחרת". המכתב נדפס במלואו באותו יום, תחת הכותרת "לתמוך ברבין במאה אחוז", גם בעיתון "דבר".
אין מציאות אחרת
אני לא שותף למקהלה היללנית שמתגוללת על רבין, בעיקר בעיתונות, מקהלה שיש בה קולות שכבר "קברו" את רבין ואת ממשלתו בשנתה הראשונה, לפני הסכם אוסלו, ואחר-כך היתה להם החוצפה להסביר לנו שההסכם היה פרי רוחם ועצותיהם שלהם.
עכשיו הם שוב מתגוללים על רבין – כאילו ישנה מציאות אחרת, אידילית, שבה ניתן ליישם הסכם כה סבוך; וכאילו רק אנחנו, הישראלים, אשמים בכך שהאִסלאם הקיצוני מסרב להשלים עם קיומנו.
טחו עיני האנשים מלראות איזה מהפך אדיר חל במעמדה של ישראל במזרח התיכון. כיצד, לראשונה בהיסטוריה, אנו עומדים בחזית אחת עם מדינות ערביות התומכות בשלום, ואויבנו כבר אינו כל העולם הערבי והמוסלמי, ששלל את קיומנו, אלא רק אותו חלק ממנו שמתנגד לתהליך השלום, וחותר גם נגד המשטרים הערביים שמצויים עימנו יחד בחזית השלום.
מעניין לראות כיצד מישהו מהדברנים הגדולים ואוהבי-עצמם, מימין ומשמאל גם יחד, היה עומד במעמסה שרבין עומד בה, וממשיך קדימה, חרף הספקות, ובהתמדה ובזהירות, ומבלי להיות מושפע מתנודות דעת הציבור.
זה הציבור שחולם אולי על ה"גאולה" שתבוא לנו אם יחזור הליכוד לשלטון. אבל למה להמליך את ביבי? הלא אפשר להחזיר את שמיר. שמיר יותר מוכשר בלא לעשות כלום, יותר זהיר וקר-רוח, ואינו עוטף את האינרציה, את המבוי-הסתום שאליו מוליכה אותנו השקפתו הפוליטית – בדיבורים ריקים נוסח נתניהו, כאילו ישנה דרך אחרת לשלום עם הערבים.
חרף הצער והכאב על קורבנות הטרור – יש לי תחושה, שמרבית אזרחי המדינה שותפים לדֵעה זו, ותומכים ברבין ובדרכו.
בתגובה על פִרסום דבריי קיבלתי מכתב איוּם עברי ובו איום אנונימי בסגנון של "הערבים יהרגו אותך ואת בני-משפחתך", עם גזיר-מאמר מודפס מאת חגי סגל, בתוך מעטפה של המחלקה לקשרי חוץ של אוניברסיטת ת"א, ודאי מעטפה גנובה או ממוחזרת. היתה לי הרגשה שהאנשים שעומדים מאחורי משלוח המכתב מתפרנסים ברובם על חשבון תקציבים ממלכתיים אך זה לא מפריע להם לזרוע אווירה של הפחדה וטרור. אמרתי לעצמי כי אם קבוצות אנונימיות כאלה תפחדנה ב"טיפול אישי" אזרחים שמביעים תמיכה פומבית בראש ממשלה נבחר במדינה דמוקרטית – נגיע מהר מאוד למציאות מאוד לא סימפאטית. קיצונים כאלה ניסו בשעתו להצית את דירתו של הסופר חיים באר. את המכתב האנונימי העברתי למוסדות המוסמכים, לטפל בנושא. אני לא שומר אצלי דברים טמאים.
בעיתון "הארץ" מיום 21 במאי 1995, כשישה חודשים לפני הירצחו, כתבתי רשימה שהיתה אולי הרשימה החיובית היחידה שהתפרסמה על אודותיו בַּעיתון בַּתקופה הרת-הגורל שבה בימין התירו את דמו ובשמאל בעטו בו ברגל גסה.
עוד נתגעגע לרבין
זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".
מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.
בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.
ואני רוצה לומר במלוא האחריות, וישפטוני הדורות הבאים: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פְּרַגמַטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדויק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.
את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.
אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלשתינאים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העיז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כנִראה עיוור.
רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כנִראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.
[סוף הרשימה בעיתון].
החלק האחרון של
אחרית דבר: עוד נתגעגע. רקוויאם לרבין. אם תבוא היונה אחרי המבול (ב)
יבוא בגיליון הבא
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד: לאחר שיסתיים בגיליון הבא הפרסום בהמשכים, יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד אחד או בשניים – חינם לכל מבקש]
©
כל הזכויות שמורות
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
בעל-הבית השתגע
מודעה
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן מושבה פיקאנטי). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25" 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח