| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 120
תל אביב, יום חמישי, ב' באדר תשס"ו, 2 במרס 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: איזוהי תמונת "בית הכנסת אברהם אבינו בחברון" המקורית?
לפני שאתה עוזב, שיר מאת אירן מוסֵרי
"שאלו שלום ירושלים", מאת ד"ר אשר אדר
צבי לפר / מסיפורי עין-גדי – הפסנתר השחור ומוסר השכל
ב"ה אנחנו שוב מציתים זונות ומכוני ליווי בתל-אביב
הסיפור בהמשכים: לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים, אחרית דבר (ב)
הסופר המת שלמה ניצן
דברים שנאמרו על קברו בבית עלמין ירקון ביום שני, כ"ט בשבט תשס"ה, 27.2.06
מפי הסופר שמאי גולן
שלמה ניצן ידידי היקר, צר לי עליך, על שעזבת אותנו לתמיד, וצר לי על עצמי, על שאבד לי חבר טוב ויקר, וצר לי על הספרות העברית, על שאיבדה סופר שהוא מנדבכי הספרות העברית.
ואכן, לא רק בשמי-אני, אלא גם בשם אגודת הסופרים העברים, ובשמה של אגודת אקו"ם בה היה שלמה חבר, אותה אגודה השומרת על זכויות היוצרים – אנחנו נפרדים ממך היום.
בשנים האחרונות נהגנו להיפגש לעיתים מזומנות עם שלמה, עיתים שלצערי הלכו ונעשו נדירות יותר ויותר, ככל שמצב בריאותו איפשר לו. היינו משוחחים על עברו הרחוק, על בית אביו בלטביה, אך בעיקר על שנותיו הראשונות בארץ כנער עירוני עובד לפרנסתו. ואולם שוחחנו גם על חייו בארץ בתקופה של ערב הקמת המדינה, על השתתפותו במלחמת השיחרור, ועל החיים אחריה.
ואכן, בספרות העברית החדשה, בתקופה המכונה בפי חוקרי ספרותנו: דור הפלמ"ח, משמשת כתיבתו של שלמה ניצן אבן-שתייה להבנת הדור, בעיקר בטרילוגיה שלו שכתב בשנות ה-50, שזכתה לראות אור מחדש בהוצאת מוסד ביאליק, בעריכתו של פרופ' דן מירון, חוקר הספרות, שאף הקדים לספר מבוא, או יותר נכון "אחרית דבר" בשם "נופה של ההיסטוריה כתמונת-תַפנים" – על יצירתו הספרותית של שלמה ניצן ועל מקומה המרכזי בספרות העברית. בספר פורסמו שלושת הרומאנים החשובים, הטרילוגיה: "בינו לבינם" שראה אור לראשונה בשנת 1953, "צבת בצבת" משנת 1956, ו"יתד לאוהל" משנת 1960.
טרילוגיה זו משקפת, במידה רבה, את הביוגרפיה הרוחנית-הפנימית של תקופה מכריעה בחיי היישוב היהודי בארץ-ישראל: הימים של ערב הקמת המדינה, תקופת מלחמת השיחרור, תקופה שתוארה על-ידי שלמה ניצן כ"תקופת היחד הגדול" שבה הופך השבט לעם. ואילו הספר השלישי כבר מתאר את התפוררותו של אותו "יחד", ובמקומו מתהווה התחושה של "איש לביתו" – מגמה הנמשכת אולי מאז ועד היום.
שלמה ניצן הוריש לנו ספרייה עשירה מפרי עטו: למעלה מעשרים ספרי פרוזה, בהם, כאמור, רומנים, אך גם נובלות, קובצי סיפורים, ספרי ילדים, כרכי "משמר לילדים" – שערך, ועד למעלה מ-30 קבצים מתורגמים של אגדות עמים מכל העולם. הוא זכה בפרסים ספרותיים, ביניהם: פרס ברנר, פרס טלפיר, פרס היצירה של ראש הממשלה.
בשנים האחרונות חלה שלמה וחש שהוא מתקרב אל סיום יצירתו וחייו, על כן לא במקרה כתב ופירסם לאחרונה את ספרו "פלירט עם המוות", שכתיבתו דרשה לא רק כישרון רב, אלא גם אומץ לב.
שלמה ניצן היה בחייו איש צנוע, לעיתים אף נחבא אל הכלים. הוא תמיד העדיף שיחה אינטימית בארבע עיניים על פני התגודדות בחברה גדולה. את צניעותו זו רק הגבירה את נוכחותו הספרותית בקרב שוחרי הספרות.
ואסיים את דברי בשורות אחדות משירו של יהודה עמיחי, התואמות כל כך את אופיו של חברנו שלמה ניצן:
לא כַּבּרוֹש / לא בבת אחת, לא כּוּלִי / אלא כַּדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות / - - - / ולא כַּגבר היחיד, / כְּבֵן-קיש, שמצאוהו רבים / ועשו אותו למלך. / אלא כגשם בְּהרבה מקומות / מֵעננים רבים, להתחַלחֵל, להיות שְׂתוּי / פִּיוֹת רבים, להיות נָשׁוּם / כָּאוויר בַּשָׁנה ומפוּזָר כִּפְרִיחה בָּאָביב.
יהי זכרו ברוך.
איזוהי תמונת "בית הכנסת אברהם אבינו בחברון" המקורית?
בן עזר מכובדי,
בעניין התמונה של נחום גוטמן, "בית הכנסת אברהם אבינו בחברון", שצויירה בשנת תרפ"ז.
קראתי את שאלתך: "...מעניין היכן ואצל מי נמצאת כיום התמונה המקורית..." וצלצלתי אל עו"ד אליקים העצני, שגר בשכונה ליד חברון, ואצלו בבית, בין ציורים מקוריים יפים אלו ואחרים שעניינם ארץ ישראל, ראיתי לפני שנים את התמונה לראשונה. חשבתי שאולי הוא יידע. בידו יש ליטוגרפיה, אחת מ-500 שהודפסו. הוא זוכר ששילמו בעדה כסף רב.
לדעת העצני התמונה המקורית נמצאת בידי משפחת גוטמן. הוא היפנה אותי אל "ספר חברון" של בית ההוצאה "כתר", בעריכת עודד אבישר. התמונה מופיעה בספר בעמוד 16 וכתוב שהיא "מאוסף הצייר". שנינו פתחנו את הספרים שבידינו, אני בתל-אביב והוא בחברון, לצורך השוואה בין התמונה שבספר לזו שאצלו על הקיר. התברר שזו אותה תמונה בדיוק, אם כי הגוונים של הציור בספר עזים, ובליטוגרפיה הצבעים חיוורים. העצני מציין שתמיד תהה האם זו אותה התמונה.
נראה שכדאי ליצור קשר עם בית ההוצאה "כתר" כדי לשאול מנין השיג עודד אבישר בשנת 1970, שנת פרסום הספר, את התמונה. אולי זה המפתח לתשובה.
בכבוד רב,
זהבה קור
גברת קור היקרה,
אני עדיין חושש שמדובר לא בתמונה המקורית שצויירה בשנת 1927 אלא בזו המאוחרת שנושאת את אותו תאריך. אם תוכלי לדפדף ב"אלבום נחום גוטמן" בעריכתי (בהוצאת מודן), שם מופיעה התמונה המאוחרת ותוכלי להשוות עם הליטוגראפיה והספר שבהם היא מופיעה.
בכבוד רב (ויש כבוד),
אהוד בן עזר
אירן מוסֵרי
לפני שאתה עוזב
חורף סגרירי חסר אור יום
נראה כאילו היום לא זז
ומזג האוויר מחליט לא לשנות
צורה, השמש מנסה מדֵי פעם
לצאת למלחמה כנגד העננים
הכבדים שהתפרסו על כל חלקת
השמיים אך לא מצליחה.
העלים הירוקים נופלים אחד אחר
השני על האדמה הרטובה
מהגשם שבירך את ליל אמש
השמיים הפכו אפורים ורחבים
כאילו קיבלו עוצמה
באותו רגע היא החזיקה
את ידךָ ופחדה שתעזוב
שוב. נשאה תפילה ממעמקי
ליבה והתפללה שלפחות הלילה
תהיה עימה. הציפור שרה שיר
יפהפה, נדמה כאילו זה שירה
האחרון לפני שאתה עוזב
בדיוק כמו החורף
שמאיים עליה גם הוא
להיעלם. היום הסגרירי
החל להפוך ללילה שחור
הלילה סוגר את היום
ואתה חטפת את נשמתה
באותו לילה אפור וקר
חטפת באכזריות והחבאת
קרוב אליךָ פן תיפָּגע מאותו
קור של גיהינום שורף
והיא נשארה בודדה ללא
נשמה וללא אהוב בְּלילה
קודר ללא כל סימן חיים
*
הכותבת היא תלמידה בת שש-עשרה וחצי מחולון, שקיבלה מחברתה בתיכון אֵלון בחולון את כתובתנו במסגרת מפגשי "סופר אורח" (המשאיר בפגישותיו לתלמידים את כתובת האי-מייל שלו), ושלחה לנו לפרסום שירים אחדים מהם נבחר, לאחר עריכה שאינה פוגעת בתוכן, השיר המובא כאן.
מכתב עיתי "חדשות בן עזר" מברך את הסופר חיים באר
על קבלת פרס אקו"ם לספרות על מפעל חיים
[זוכר כיצד שיכנענו אותך להיות חבר?]
ומקווה שאקו"ם ימשיך במפעל הפרסים גם בשנים הבאות
"שאלו שלום ירושלים"
מאת ד"ר אשר אדר
השם המקורי של העיר ירושלים היה שלם, אך מימי המלך דוד היא נקראת ירושלים1. שלם משמעות המילה שלמות, וכתוצאה מזה שלום. הביטוי ירושלים מצביע לעתיד, להגשמת החזון. לכן, המלך דוד, בהבנתו של המצב, אמר לנו: שאלו שלום ירושלים (תה' קכב:ו). עקב תרגומים לא מדוייקים, רבים מבינים את זה כעידוד להלביש עליה את רעיונותיהם.
המילה ירושלים כתובה ומבוטאת כצורה זוגית. כלומר, הכפל הזה מכיל את ה"ירושלים של מעלה" וה"ירושלים של מטה" כיחידה אחת2. הפן השמימי הוא-הוא עושה את ירושלים לעיר המיוחדת שאין שווה לה בכל העולם. המלך דוד הדגיש את העובדה הזאת – המיוחדות המצווה – בביטוי ציון: בשלם סוכו ומעונתו בציון (תה' עו:ג). לכן ירושלים העיר המקודשת בגורלה לשלום כל העמים, מהווה המוקד של הברכות: ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה (תה' קלה:כא). יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ (תה' קלד:ג). ...כי שם [בציון] צוה ה' את-הברכה חיים לעולם (תה' קלג:ג).
כתנאי לכך, הנביא ישעיהו אומר: ...והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל-הר ה' אל-בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו כי מציון תצא תורה ודבר-ה' מירושלים … וכתתו חרבותם לאתים וחניותיהם למזמרות לא ישא גוי אל-גוי חרב ולא-ילמדו עוד מלחמה... (יש' כ:ג,ד).
כל זה מראה לנו שלא ניתן לבני אנוש לכפות את מושגיהם השונים של שלום על העיר הזאת. הרעיון לחלק את העיר שלם/ירושלים הוא דבר והיפוכו.
ירושלים/ציון "אבן בוחן" היא (יש' כח:טז); לכן, הנביא זכריה הזהיר (יב:ג): והיה ביום-ההוא אשים את-ירושלים אבן מעמסה לכל-העמים / כל עמסיה שרוט ישרטו...
על כולנו לשאול שלום ירושלים על בסיס אמרי הנביאים. הנביאים לא מתנגדים זה לזה. תיאולוגיות תפלות מתנגשות. אפילו ה"ברית החדשה" והקוראן3 הולכים בעניין זה בעקבות התנ"ך. הקשבה לאמריהם המקוריים עשויה לסלול את הדרך לשלום אמת, דרך שהפוליטיקאים יכולים ללכת עליה, לטובת הכול.
הערות:
1. השם המקורי. שלם, מוזכר בין היתר: ומלכי-צדק מלך שלם הוציא לחם ויין... (בראש' יר:יח). נודע ביהודה אלהים ובישראל גדול שמו, ויהי בשלם סכו... (תה' עו:ב,ג). בתקופת היבוסים העיר הייתה ידועה פשוט כ"יבוס": ... וילך ויבא עד-נכח יבוס היא ירושלים... (שופט' יט:י). לפי כל הנראה, העיר נקראת בשם זה בכל תקופת שלטון הכנענים (שופט' א:ז,כא; ועוד), עד המלך דוד וכל שבטי ישראל עלו אליה: וילך דויד וכל-ישראל ירושלים היא יבוס... (דברי הימים א' יא:ר). ...ובירושלים מלך [דוד] שלשים ושלש שנה על כל-ישראל ויהודה (שמואל ב' ה:ה). לפי זה, השם ירושלים הוא השם התנ"כי של העיר, וזו כבר בימי יהושוע (יה' י:א; ועוד).
2. מקור הרעיון נמצא כבר בטופוגרפיה של ירושלים: עיר דוד "הגשמית" היא בליטה מהר המוריה (הר הבית) ולרגלו: לכן, מעיר דוד עולים להר הבית.
3. ראה את מאמריי:
"אפשרות של שלום בין ישמעאל לישראל לפי הקוראן והתנ"ך", אפשר להשיג את המאמר, באנגלית, עם הקדמה מאת פרופ' א.ה. פאלצי, ב"שורש וענף בע"מ", ת.ד. 8672, ירושלים. וכן המאמרים:
Christian-Jewish relations according to the Parable of the Olive Tree according to Tanakh and Koran Peace is possible between Ishmael and Israel
*
למבקש לדעת יותר על ד"ר אשר אדר מומלץ לקרוא את האפילוג "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" במהדורה החדשה של "אנשי סדום" ("אסטרולוג", 2001).
צבי לפר / מסיפורי עין-גדי
הפסנתר השחור ומוסר השכל
שנה לאחר עלייתנו לעין גדי הגיע אל אבי מנהל מחסני ערובה לעולה ובפיו הצעה. עולים שבאו ארצה מארצות שמהן לא ניתן להוציא כסף, רכשו חפצים יקרים יחסית, אותם שלחו ארצה במטרה למוכרם ובצורה זו להעביר כספם. אחד העולים הביא פסנתר ארוז בארגז גדול ממידותיו. בעת הטלטולים נפגע הפסנתר קלות. העולה שחפץ בכסף ולא בחפץ, ניהל משא ומתן עם הסוכנות ומְבטחיה, קיבל את התמורה ונטש הפסנתר לטובתם. אלא שכאן התערב המכס ודרש סכום גבוה במיוחד, וכמובן שגם חברת הביטוח נטשה הפסנתר. כל הפריטים שננטשו במכס הועמדו למכירה פומבית על ידי כרוז לאחר שפורסמו מודעות כנדרש. בין פרסום המודעה למכירה הפומבית איפשרו למשפחות שכולות, לנכי צה"ל ולישובי ספר לרכוש פריטים במחיר שנקבע על ידי מעריכי המכס. ההערכה לפסנתר הייתה גבוה, כשכר של חצי שנה לפחות.
אבי, שאירגן את ועד ההורים שלנו, הציע שאלך לסלע, סגן מנהל המכס שגר באותו רחוב של הוריי ואשר אישתו היתה אחות קופת חולים בקריית חיים, ואבקש ממנו שיוריד מהמחיר, ההורים ירכשו את הפסנתר ויתקנו אותו בבניין שציזל האבא, יו"ר ועד הקריה, יעמיד לרשות המבצע.
באתי אל סלע וביקשתי את הפסנתר לעין גדי ואמרתי הפסנתר פגוע והוא עשוי להיפגע עוד יותר בהבאתו עד עין גדי הנמצאת הסוף דרך לא דרך.
הוא הסכים וביקש משני מעריכים, שקבעו בזמנו המחיר לפסנתר, לשוב ולדון ולראות איך לסיים בצורה חיובית.
המעריכים יצאו למצוא את הניירות הישנים ולערוך שומה מחודשת. סלע הציע שאשאר לשבת על ספה, שעמדה בפינת החדר הענק שלו. כעבור דקות נכנס שוטר מכס גבה-קומה וחסון שאחז בידו באחורי צווארונו של עולה חדש צנום ונמוך שמירר בבכי. באותו זמן הגיעו עולים מרומניה באונייה וכל אחד הביא איתו מיטלטלין בארגז עץ. לדברי השוטר, העולה, שקיבל מהסוכנות פנקס עולה וסכום של 20 לירות, פנה למעריך המכס שביקש את הצהרת המטען לפני שיחליט באם לבדוק תכולת הארגז. בין ההצהרה לתעודת העולה היה שטר של 10 לירות. פקיד המכס ביקש להחזיר הכסף לעולה, אך הלה אמר שזה בשביל המוכס. המעריך חשד שבארגז מוברחים טובין יקרים, פקד על פתיחתו ובדיקת התכולה, בגדים וכלי בית משומשים שאולי לא שווים בדמי ההובלה. הדבר נראה חשוד ביותר, אולי המסמרים עשויים מכסף או זהב, שמא יהלומים או שעונים מוצפנים בו?
משהעלה חרס בחיפושיו החליט להעביר הנושא לטיפול הממונים, וכך הגיע העולה עם ההצהרה והכסף, למשרד המכס מחוץ לנמל.
סלע, שהיה יהודי חם, הצליח לדבר עם העולה באידיש והזמין בכספו כוס תה לעולה. משנרגע העולה הוא הצליח לדובבו ולשאול מדוע הציע הרבה כסף למוכס באם אין לו דברים להבריח.
העולה ענה ש"אצלנו נהוג לשלם לאנשי השלטון, באם לא משלמים סובלים."
סלע אמר כי ראשית, אצלנו לא נוהגים כך, ושנית משקיבל תעודת עולה, הוא אזרח ישראל, ו"אצלנו" זה כאן, וכאשר הוא מתכוון לארץ-מוצאו – עליו לאמור "אצלם".
העולה הבין ולבסוף נרגע ואמר לסלע, שציווה להחזיר לו את כספו ורכושו ללא עונש: "תראה שיבואו הרבה עולים מאצלנו, כלומר מאצלם, ויהיו בארץ אצלכם, כלומר אצלנו, יהיה כאן כמו שהיה שם."
לצערי קרה הדבר מהר בהרבה ובהיקף גדול מזה ששם. המדינה שלנו הרבה יותר מתקדמת ומשוכללת מהאימפריה העות'מנית, הספקנו במשך שנים אחדות להגיע לשחיתות שלטונית שהם לא הגיעו במאות שנים. [רואים שלא חיית אז, לפר! – א.ב.ע].
הפסנתר השחור הגיע, לאחר שתוקן, לעין גדי.
סקופ: העיתונאי העצמאי יואב יצחק נשכר על ידי מטה הבחירות של "קדימה" כדי להגביר את התמיכה העממית באהוד אולמרט – במחאה על ההתקפות הנבזיות של התקשורת עליו. כן, לעם יש שכל שאותו בעלי השכל אינם מכירים.
לא אלמן ישראל
בתגובה לתשובתך, תגובת סופר נידח: "מושחתים, נמאסתם," גם בתקשורת!" [גיליון 119] ולא על-מנת לנהל עימך בנידון "פינג-פונג" מילולי, מצאתי לנכון להוסיף הבהרה לסיפור אודות אורי בן-ארי והפרשיה מימי בתר "מבצע-קדש".
אם השתמע מדבריי כי בן-ארי הינו סמל השחיתות הצה"לית והציבורית הרי שטעיתי והטעיתי, כי אשמתו העיקרית היתה אי-ציות להוראות הצבא בענייני שלל, ודוגמה אישית רעה בנדון, כלומר בסך הכול דבק בו כמו שנאמר "אבק של שחיתות", ולעומת מה שקורה היום עוונותיו "כשלג ילבינו". הבאתי את המקרה כדי להראות שאף-על-פי שבן-גוריון החמיר עימו מפאת דרגתו הרמה, ולמען "יראו ויראו", התועלת היתה מועטה והלקח לא חילחל לשורות הצבא והמערכת הציבורית...
וכפי שציינתי בתגובתי הראשונה: שחיתות לא מחסלים בשיטת "זבנג וגמרנו!"
לעניין משה דיין, אינני נמנה עם מעריציו, לא בחוכמתו, לא כמצביא ולא באומץ-ליבו. ידוע לי כי חיברת ביוגרפיה שלו בשם "אומץ" אך עדיין אני מצפה לביוגרפיה-ביקורתית אודותיו שתקרא בשם: "תאווה וערמומיות"... איך נהג לכנותו אשכול המנוח – "די עראבער" או "אבו-ג'ילדה", והמבין יבין.
והתגובות המתחכמות בנוסח "אני לא מומחה למוסר. אני מומחה לביטחון. אם אתה רוצה רמטכ"ל שהוא מומחה למוסר, תמנה לתפקיד את קדיש לוז!" – הן קישקוש בָּלָבּוּשׁ!!!
ממה נפשך ? – הרי כל רופא דגול במקצועו וכן כל יתר ה"מומחים" למיניהם מקבלים בזאת כתב-הכשר להיות מושחתים! ממתי הברירה היא בין מוכשר ומושחת לבין "מנהיגים ישרים" ללא רבב, מרטירים, קדושים, אלה שפיהם וליבם שווים והם מסתפקים במועט – כדבריך? אולי יש גם אפשרויות אחרות, אמנם לא כל-כך שכיחות, של מנהיגים יותר מאוזנים? ובעניין זה אני מצדד ב"לא אלמן ישראל" יותר מאשר ב"ייקוב הדין את ההר!"
מ-דן
ב"ה אנחנו שוב מציתים זונות ומכוני ליווי בתל-אביב
חוזר-בתשובה רוצח יושב במאסר עולם ועוד שבע שנים על שריפת בתי זונות בתל-אביב, כולל צלייה באש עד מוות של ארבע נשים, שפחות מין, באוגוסט 2000.
אנחנו מקווים שהוא לא מקבל חופשות ממאסרו כי הנה התפרסם במקומון "תל אביב" (24.2.06) כי ביום שישי, 17.2.06, בשעות הבוקר המוקדמות, הוצתו בהפרש זמן קצר מועדון סאדו-מאזו ברחוב דיזנגוף ומכון ליווי ברחוב בני ברק. בשני המקרים פעל המצית האלמוני באותה השיטה – הצמיד מזרן ישן בו הספיג חומר דליק, הצית אותו ונמלט מהמקום.
ספרו המחתרתי של מר א. בן עזר "ברנר והערבים" ("אסטרולוג" 2001) עומד להיגרס בקרוב וזאת בין השאר כי לא נדפסה עליו אפילו רשימת ביקורת אחת ואינו נמצא בחנויות הספרים (למרות שרבים המשתמשים במחקריו על ברנר והערבים, שהתפרסמו במרוצת השנים, גם מבלי להזכיר את המקור). ספרו המחתרתי נפתח בהקדשה קרובה לרוחו של ברנר:
לזכרן של ארבע זונות
מפאת כבודן לא ננקוב בשמותיהן
שנשרפו חיות בדירה
ברחוב אליהו גולומב בתל-אביב
אור ליום שלישי, החמישה-עשר באוגוסט 2000
בידי יהודי חוזר-בתשובה
כדי לא לטמא את הספר לא ננקוב בשמו
תהא נפשן צרורה בצרור החיים
ויהיו רוצחן והמסיתים אותו ארורים לעד –
הארץ מלאה סופרים בעלי מוסר גבוה כמים לים מכסים, חלקם, שלא ככותב שורות אלה – הם זוכי פרס ברנר, המרחמים אפילו על יהודים – ומה מוזר שלא קראנו איש מהם אוזר אומץ וכולל בנצח יצירתו את העלאתן על המוקד בידי יהודי של ארבע זונות חיות בתל-אביב; נקל לתאר איזה רעש מוסרי היה קם אילו הארבע היו טרוריסטיות שונאות ישראל. אפילו גרוסמן היה מספידן ואולי גם זוכה על כך לקרדיט בחו"ל.
היהודים לא הוזמנו לכנס הבין-דתי
כי הם עסוקים באפיית מצות טבולות בדם נוצרים ומוסלמים
"חדשות בן עזר" מברך את באי הכנס הבין-דתי לסובלנות דתית בין נוצרים למוסלמים בלי יהודים הנערך בעיר הדנו-מוסלמית קופנהאגן ואשר עתיד לאשש בין השאר את אשמתם של היהודים ברצח ישוע, מה עוד שימי הפסח מתקרבים והיהודים זקוקים, כידוע, לדם של נוכרים כדי לאפות בו את מצותיהם ולהכין את יינם, מנהגים שמהם נלקח, כידוע, הטקס הקתולי שבו אוכלים המאמינים את מצת-גופו ושותים את יין-דמו של המושיע כמו היהודים בסדר פסח שהוא היה כידוע גם הסעודה האחרונה של ישוע.
קלמניה – תיקון חלקי לעוול היסטורי
לאודי שלום,
שמחתי מאוד לקבל ממך את כל החומר ששלחת אליי על קלמניה, העברתי אותו במייל לתמר טוכלר, רכזת איזור המרכז במועצה לשימור אתרים. החומר התקבל בברכה. בדואר חוזר קיבלתי ממנה תגובה נלהבת לתוכנו ולאיכותו, עם הבטחה שהיא מדפיסה אותו. בנוסף, הדברים יופצו על ידה בסיור שיערך ביום שישי 3.3.06 על ידי עמותת ידידי המועצה בקלמניה. כמו כן נקלט החומר בארכיון המועצה, וישמש בעתיד חלק מהמידע הרשמי של המועצה. אי אפשר, אני חושב, לצפות ליותר. בכך תרמת לתיקון של העוול ההיסטורי שנגרם לסבא ברוך בן עזר ראב [שתיכנן ברוחו ויָסד וניהל את קלמניה עבור הבעלים משה גרידינגר מאנגליה].
אני קורא בעיון את הערותיך בזמן האחרון בכל הנוגע ליחסינו עם השכנים הנחמדים שלנו. לא לכל הדברים אני מסכים אבל, הרשה לי לחזק את נימוקיך בנוגע לחמאס בסיפור אמיתי. לאחר מלחמת ששת הימים ניסו גורמי הביטחון השונים להשפיע על הקצונה המצרית, שנפלה בשבי, ולגרום לשינוי בתדמיתה של ישראל ולמתן את הקיצונים שבהם. לצורך זה קוימו מפגשים בבתים פרטיים עם קציני מילואים, אנשי עסקים ודמויות מוכרות, בעיקר מבני הארץ. אחד המפגשים האלה היה בביתו של אהרון בן-עזר בפתח-תקווה. אבי אברהם גיסין הוזמן אף הוא. לאחר שנים הוא ניאות לספר את התרשמותו מהמפגש שנשמר בסוד. הרבה נושאים לובנו באותו מפגש ואין זה המקום לפרטם, אבל את הרושם החזק ביותר עשה נושא השלום העתידי בין עמי האזור. בנושא זה התגלה הגנרל המצרי כבלתי מתפשר וכבעל דעה נחרצת. אני עדיין זוכר את מה שאמר אז אבא, שאין הוא מאמין שבחיינו ישרור שלום אמיתי בינינו לבין ערביי האזור. הוא הסתמך על ציטטה שהביא מפיו של הגנרל המצרי שאמר:
"There will be no peace until the Arab dignity will be restored!''
ועל זה נאמר במקומותינו שכבוד אמיתי או מדומה הוא הגורם העיקרי לסכסוכים שאין להם פתרון או לחלופין: "נאחנא איל ווטאנין עארפין איל אוואנטה אכְּתאר מינכּוֹם." [תרגום מואר: אנחנו, בני-הארץ היהודים, יודעים להשתמש בתעלולי שקר שלכם יותר טוב מכם, הערבים]. ואידך זיל גמור.
שלך,
דורון גיסין
הסיפור בהמשכים
לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים (סוף)
מאת אהוד בן עזר
אחרית דבר
עוד נתגעגע. רקוויאם לרבין. אם תבוא היונה אחרי המבול (ב)
חלק אחרון של אחרית דבר
בעקבות הרשימה הוזמנתי לשיחה בת חצי שעה בארבע עיניים עם ראש הממשלה בלשכתו בירושלים. באתי אליו ביום שני בבוקר, ה-17 ביולי 1995, כחמישה חודשים לפני הירצחו, ובשובי לתל-אביב רשמתי ביומני:
הפגישה עם רבין
בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.
רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.
רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.
בהתחלה אני נותן עם הקדשה שלי לו את הכרך "כל השירים" של דודתי אחות-אבי, המשוררת הארצישראלית הראשונה, אסתר ראב. אני עושה למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".
ליצחק רבין היקר,
ראש הממשלה הצבּר הראשון –
יבול חייה של המשוררת
הצבּרית הראשונה
אסתר ראב –
וברכה להצלחת דרכך –
הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.
עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב-21.5.95, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טִלפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.
בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן-גוריון לאחד מחגי היובל של פתח-תקווה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסִדרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שְׁטַמְפְּפֵר, ממייסדי פתח-תקווה, לעלות לארץ-ישראל ב-1869, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטממפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב-1875, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.
כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.
אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקווה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בת דודי שמחה ובעלה צבי, שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור.
בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.
הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה המיועדת גם לנוער על משה דיין.
את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.
רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן-גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."
כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.
אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שיגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האִמרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.
אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלשתיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.
רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכול כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שום פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.
לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכול בליווי ביטחוני והכול על חשבון המדינה והציבור.
לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.
כאשר אני שואל אותו אם ערפאת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, ערפאת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי ערפאת רוצה מדינה פלשתינאית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.
בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי ערפאת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו ערפאת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סנגור ואין קטגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטרור?"
הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.
"את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."
ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.
אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נדחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.
אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.
אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.
זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.
רבין מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הבר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי עמוס עוז היו מכרכרים יותר ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.
האמת, הייתי מודאג. אם רבין זקוק לי – סימן שאין לו תומכים רבים בקרב גדולי הספרות העברית ונביאיה ובקרב מחבריהם של רבי-המכר. גם לא עידוד ממעצבי דעת הקהל הנאורה והיוֹנית, אשר לזכותם ייאמר שרובם – בייחוד רודפי השלום שכה הִרבו לרדוף אותו בחייו – היטיבו מאוד להספיד אותו לאחר הירצחו, כאשר כבר לא היה יכול להיעזר בתמיכתם וגם לא לקרוא אף אחד מן השבחים שהרעיפו עליו.
ימים אחדים לאחר הפגישה עימו, שלח לי עמירם גיל, נכדו של המשורר והמתרגם שלמה טנאי, מכתב שקיבל מרבין בתאריך 25 ביולי 1995, ובו נאמר בין היתר:
"קיבלתי וקראתי מכתבך אליי מיום 15.6.95. בינתיים, אגב, נפגשתי עם הסופר אהוד בן עזר והתרשמתי עזות מתמיכתו. לא אכחד: מכתבך עורר בי התרגשות. דבריך החמים הם לי מקור עידוד להמשך הדרך."
יומיים ושלושה ימים לאחר הרצח כתבתי למערכת "מעריב" (6 בנובמבר 1995) ו"דבר ראשון" (7 בנובמבר 1995).
עקדת יצחק
ראש הממשלה ה"צבר" הישראלי הראשון, שמסמל את כל היקר לנו והאופייני לנו בדור העברי החדש – נרצח בידי צעיר יהודי דתי פאנאטי, שגדל כנִראה על ערכי הקיצוניות הדתית המזוויעה, זו שכולנו עדים לה, ואשר לא בברוך גולדשטיין התחילה.
ייאמר נא מעתה בפירוש: הקיצוניות הדתית והחרדית, השקועה במשיחיות שקר ומנותקת מן המציאות – היא הרוצחת של הציונות ושל ההוויה העברית והישראלית החדשה שצמחה כאן לתפארת – היא הרוצחת שלה ולא הממשיכה שלה.
בסופו של אותו חודש נורא, ביום 29 בנובמבר 1995, בעקבות רשימות ותגובות שכתבתי וחלקן גם פורסם בעיתונים, חיברתי תפילת אשכבה ליצחק רבין. שנה אחרי שנה אני שולח אותה לעיתונים, לקראת יום השנה להירצחו. מעולם לא פורסמה. שנים אחדות הדבקתי את דפיה על עמוד בטון-תומך של בניין העירייה, ליד מקום הירצחו, לקראת כל רביעי בנובמבר. לבסוף היא הופיעה בדפוס, פעם ראשונה, בספר שיריי "יעזרֶהָ אלוהים לפנות בוקר" (2005) במלאת עשר שנים להירצחו, ולא עוררה שום הד ציבורי או תקשורתי.
רקוויאם לרבין
מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?
מִי לֹא עָלַב בְּךָ?
מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?
מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ
מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ
מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ
כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –
הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.
יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ
שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,
מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,
לְלֹא שְׁקָרִים,
לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,
לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,
לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,
לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.
(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )
אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.
מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,
עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –
הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.
מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,
וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –
הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.
מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –
אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –
לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –
אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,
וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,
וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –
לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,
שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,
הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,
וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ
שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,
הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –
כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.
אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,
כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,
לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,
לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר
שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",
אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,
כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,
וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,
אָז וְעַכְשָׁיו,
הֶאֱמִינוּ
וְעוֹד אֵיךְ –
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –
אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,
הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,
וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.
פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,
הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –
גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים
נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן
שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.
זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.
זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,
כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.
זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.
מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ
וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם
גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת
כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.
עֲלִילַת-שָׁוְא.
זְדוֹנִית.
אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ
אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.
הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת
קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,
שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.
זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.
זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.
הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.
אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.
רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,
שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"
וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"
וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –
שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,
שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.
הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,
הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.
אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,
אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ
וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,
מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם
וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,
כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף
וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"
הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.
גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,
אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.
הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ
שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ
הַחִלּוֹנִי
וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ
וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.
לאחר פרוץ האינתיפאדה בספטמבר 2000 הפסקתי להדביק את תפילת האשכבה על עמוד הבטון ליד מקום הירצחו.
בעצרת האחרונה לזכרו, ביום השנה השמיני, התנוססו בכיכר כרזות הקוראות ליציאה מהשטחים ולקידום יוזמות שלום חדשות-לבקרים, ונישאו נאומים נגד ממשלת אריאל שרון, אך קשה היה להשתחרר מהרושם שכל אלה לוקים בהבנת המציאות שבה אנו חיים, ובסילוף דמותו ההיסטורית של רבין.
רבין לא היה טיפש. תהליך השלום נעצר כבר כשנה לפני הירצחו, והוא הגיב בהתאם, וחיכה. וניתכה עליו אז ביקורת חריפה, ארסית, רוויית בוז ושנאה – משמאל, ולא רק מימין, וכמובן מסיבות הפוכות – מדוע אינו מחזיר במהירות את הכול.
ואני שואל – אילו נשאר בחיים והיה ממשיך לכהן כראש ממשלה, האם היה משתנה בהרבה מצבנו מול הפלשתינאים? הלא בספטמבר 2000 הם היו בשיא פריחתם כפרטים וכמדינה-בדרך תודות להסכם אוסלו, ובכל זאת שברו את הכלים, פנו למסלול רצחני ובכך סתמו את הגולל על ההסכם. ומי היה ראש הממשלה הישראלי באותה תקופה? אהוד ברק, שהלך באדיקות בעקבות רבין, ברוח אותו "שלום של אמיצים", הסיסמה שֶׁזוֹרֶה ערפאת בכל הזדמנות כְּחוֹל בעינינו, כאילו חסרי זיכרון אנו.
מה חושבים אלה העושים מרבין גיבור השלום, לאחר שזנח כביכול את דרכו הקודמת, את המלחמה? אילו פרצה אינתיפאדַת אל-אקצה בימיו, האם היה נוהג אחרת מברק ומשרון? והרי אנו יודעים כיצד נהג רבין כשר ביטחון באינתיפאדה הראשונה. לכן הדיבורים הנמלצים ותוכניות החינוך העוסקים במורשת השלום של רבין, הם בחלקם ריקים. הלקח הייחודי מרצח רבין הוא שאין לרצוח נבחרים פוליטיים ואין לשנות בכוח ובדם ובדרכים בלתי חוקיות תהליכים דמוקרטיים. וזה נכון באותה מידה גם אילו היה יהודי רוצח מנהיג מהימין.
רצח רבין, עם כל הכאב שבדבר, אינו הופך אותו למנהיג גדול יותר וחקוק יותר בזכר האומה הישראלית מבן-גוריון, אשכול, דיין ובגין בשעתם, כולל תרומתם לשלום. ההיסטוריה לימדה אותנו לקח מר עם התפוררות הסכם אוסלו. לכן אסור לעשות את רבין לטמבל, שהיה כביכול דבק לנצח באותו "שלום" ערטילאי גם אם וכאשר היה מתברר לו שהפלשתינאים רימו אותנו ולא התכוונו לסיום הסכסוך, אלא רק לקבל כל מה שאפשר ואז לפתוח במלחמה חדשה ולגייס את הטרור ואת הקיצונים האיסלאמיים בכל העולם – כדי לשים סוף-סוף קץ למדינה היהודית האחת והיחידה בעולם.
כוססת בי הרגשה נוראה שאולי הייתי נאיבי בתפילת הרקוויאם לזכרו, שאולי רבין לא היה רק קורבן-על-מזבח-השלום אלא גם קורבן-חינם! – כי אין שלום, ולא יהיה שלום, ושלום לא היה בא גם אילו היה עדיין חי איתנו היום ומכהן כראש-ממשלה. תהיינה אולי רק תקופות ביניים של הפסקות אש, שביתות נשק ומשא-ומתן בין מלחמה למלחמה.
אנשים מבוגרים כמוני, שכבר אינם חייבים לסכן נפשם במילואים (אם כי לא אפסו סיכוייהם להירצח בפעולת טרור או ממטח טילים) – להם קל יותר לקבל את העובדה כי "שלום" עם הערבים אינו אלא פסק-זמן עבור האוייב להתאוששות ולאגירת נשק לסיבוב הבא, עד שיביא, כתקוותו – לסילוקנו הגמור מן האזור. אילו הייתי משרת עדיין במילואים אולי הייתי נדחף להאמין שהשלום אפשרי ותלוי בנו ורק בנו, נאחז בכל בְּדַל תקווה ל"שלום", אפילו לטווח קצר, ושותף להאשמת-עצמנו במצב – ובלבד שלא אצטרך לסכן את נפשי במלחמה.
לא פשוט לומר שאין סיכוי להסדר שלום בדורנו ואולי גם לא בדור הבא. ישראלים בסדיר, במילואים ובקבע, רובם צעירים, שנדרשים להשתתף ללא הרף במלחמה מתישה נגד הטרור הפלשתיני, ויש המשלמים בה בחייהם – אינם מוכנים לשרת ולהילחם ללא תקווה שאפשר גם אחרת. הם מוכרחים להאמין שיום אחד ישרור שלום ושוב לא יידרשו להשליך את נפשם מנגד. מי שצריך לעצור בגופו את הטרור, או לשלוח בני-משפחה למלחמה, אינו מוכן להשלים עם התחזית הקודרת והפסימית. לכן באות ההאשמות וההכאה על חזה הממשלה – כל ממשלה – כאילו בכוחה להביא שלום עם ממלכת הרצח וההסתה האיסלאמית, וכאילו כל הוויכוח הוא על "כיבוש" ו"פשעי מלחמה" (ישראליים כמובן).
אך מה לעשות אם הסכמי אוסלו ותהליכי השלום הם דיבורים ריקים. אם אין אור בקצה המנהרה. אם העולם הערבי, המוסלמי והפלשתינאי טרם נואש מהאפשרות להשמיד אותנו בהזדמן לו שעת הכושר, ובינתיים קוטל בנו יום אחר יום בתקווה לערער את עצם קיומנו?
איך אפשר להיות עיוור לנוכח המציאות? המלחמה בטרור הפלשתינאי מבית ומחוץ היא מלחמה על עצם המשך קיומנו כמדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם. העובדה שאין שלום, וכנִראה גם לא יהיה שלום בטווח הנִראה לעין, אינה באשמתנו. כל מי שסבור שאשמתנו היא שאין שלום, וכי אם היינו מתנהגים כמלאכים, מקבלים את השלום כִּפְרס מהערבים – אינו מבין היכן הוא חי.
אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר געגועיי כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול.
תל אביב, סתיו 2003
סוף של הסוף
(לרומאן הנידח ששום מו"ל ישראלי אינו מוכן להוציאו לאור על חשבונו,
כי הוצאות הספרים מלאות בגאונים, כמתפרסם יום-יום ברדיו ובעיתונים)
[למבקשים לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף אחד יישלח הרומאן כולו בקובץ וורד חינם לכל מבקש]
כל השירים המופיעים ב "אחרית דבר" כלולים גם בספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". ה"רקוויאם לרבין" כבר פורסם בשעתו ב"חדשות בן עזר"
ללב יש היגיון משלו שאותו אין ההיגיון יודע
בלֵיז פסקאל
©
כל הזכויות שמורות
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעל-הבית השתגע
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25" 7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
מודעה
מערכת "חדשות בן עזר" התרחבה, עתידה לרכוש דירה חדשה, ומעמידה למכירה את דירתה הקודמת ברחוב הקליר בתל-אביב, ליד העירייה, 3 חדרים קומה ג' במצב מצויין, שקטה, מסודרת, מלאה אור ועם ותק של 31 שנות כתיבה נידחת. פינוי באוגוסט 2006. לפניות: טל. 054-3031212 או באי-מייל דלעיל. כל הקודם זוכה, והמפספס בוכה!