עם צרופת "אם ערבייה וילד" מאת נחום גוטמן

גיליון מס' 122   

תל אביב, יום חמישי, ט' באדר תשס"ו, 9 במרס 2006

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה מומלץ לפתוח את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

עוד בגיליון: לידת המדונה הגלילית במוחו הקודח של הפנטזיור עפרת

ו"ערוות הערבייה החושנית הטובלת בלב הפרדס!" תגובת אהוד בן עזר

אורי הייטנר: בהזדמנות חגיגית זו

גוטמן ברחובות / גוטמן בראש-פינה

כיצד הפך פינייה קוזלובסקי מכפר-סבא לפנחס ספיר

יערבבו בזרעו זרמת בהמה

מידע על הצייר משה מטוסובסקי

אהוד בן עזר: והארץ תרעד, רומאן היסטורי, פרק ראשון, חלק ראשון

המדונה של הגליל

מאת גדעון עפרת

אישה ערבייה וילד זהוב שיער על ברכיה, מהתמונות הבולטות והמסתוריות של נחום גוטמן בשנות ה-20, חוזרת עתה לחיים, לאחר עבודת שיחזור ממושכת. האמן עצמו התנכר ליצירה, וניסה להשמידה. בנו מסר אותה לרסטוראציה. עכשיו תוצג ב"תל חי 94'"

מתוך "מוסף הארץ", 12 באוגוסט 1994

מתישהו ב-1960 קץ נחום גוטמן ב"מדונה של הגליל" – כך אני קורא לתמונת שמן גדולת ממדים שהיתה פעם מהנחשבות שבעבודותיו. הוא עצמו נתן לה שם פשוט יותר, כשהציג אותה בתערוכת עבודות נבחרות ב-1933: "אם ערבייה וילד" [ההדגשות שלי. – א.ב.ע]. לא ברור מה הפריע לו אחר כך ביצירה, אשר פעם החשיב אותה כאחד מהישגיו הבולטים. אולי פשוט שינה טעמו, הסתייג מהערך האסתטי או מהמסר האידיאולוגי. כך או כך, גוטמן לקח דבק נגרים, עירבב אותו באבץ לבן וכיסה כליל את הציור.

למשך יותר משלושים שנה נשכחה העבודה. גוטמן מעולם לא הזכיר אותה ואיש לא כתב עליה מילה. רק מזיכרונו של הבן, פרופ' מנחם גוטמן, היא לא נמחתה. "העיניים של הערבייה הביטו בי כל השנים מתחת לצבע הלבן," אמר לי.

בסופו של דבר מסר גוטמן את הבד – שהיה ברשותו מאז מות אביו – לדורון לוריא, הרסטוראטור הראשי של מוזיאון תל אביב. שלוש שנים עסק לוריא בחשיפה המחודשת של הערבייה עם העיניים ובנה הבלונדיני, ובעוד חודש תוצג ה"מדונה" הגלילית המשוחזרת של גוטמן בביינאלה בתל חי.

לפי כל הסימנים השלים נחום גוטמן את העבודה הזאת ב-1928 – והיא מהפורמטים הרחבים ביותר שיצר (יותר מ-113 על 79 ס"מ). הוא היה אז בן 30 והאובייקט – אם ערבייה עם תינוקה – היה חריג למדי אצלו עד הולדת בנו.

לרוב, כאשר גוטמן צייר ערביות, הן הופיעו כדמות סטריאוטיפית – זונות, פלחיות, אימהות ועוד. דמותן היא קוטב של מין תנועה הדרגתית: מהאישה האשכנזייה (רעייתו, דורה, או ידידתו, יוכבד נאמן), עד הסטריאוטיפ של הערבייה. ההדרגה מתבטאת במידת השחרת העיניים, הקפתן בקונטור שחור יותר, ומידת הדגשת המבט המתגרה. ההדרגתיות מחברת את האישה הערבייה והאישה האשכנזייה (ה"יצרית" לעומת ה"מלאכית"), קשר המסביר גם את הפרופיל ה"אירופי" של הערבייה הגוטמנית. ב"מדונה של הגליל" בולט מאוד המיזוג של מזרח ומערב, מתחת לסטריאוטיפיות המוכרת.

ציורי ערבים מופיעים אצל נחום גוטמן מאז חזר מאירופה, ב-1925, והתיישב ברחוב אחד העם בתל אביב. ערביותיו דשנות, חושניות, ארוטיות. מאלמת האלומות רבת החמוקיים (1926), הפלחית האצילית היושבת בשדה ליד בעלה הנוחר (1926), השמנמנה העירומה הטובלת בבריכת הפרדס (1927) ועוד. אחדוּת המזרח והארוס מצאה ביטוי כמעט מיתולוגי בדמות הערביות האלה, והגישה המיתולוגית הובילה תמיד אל המזרח הארכאי של אשור ומצרים, שנרמזו בעיקר בצדודית המודגשת, בקיפאון ובתחושה של על-זמניות.

אבל ב-1928 החל גוטמן מצייר ציורים "ערביים-נוצריים", כמו נערה ערבייה רועה בשדה, או בחורה עם סלים, ובציורים אלה משמשות משיחות מכחול רכות-לבנות ליצירת האידיליוּת של העלמה הערבייה השמנמנה.

וגם בציור הגדול משנת 1928 הערבייה מופיעה בהקשר מיתי נוצרי: אי אפשר שלא להבחין בזיקה של הציור הזה לז'אנר המדונות של הציור האירופי לדורותיו, אף שגם כאן אפשר לזהות את מי שכיכבה ביצירות קודמות כזונה וולגרית, אותן עיניים שחורות, שקריות, אותו סנטר עגול, אותה מלאוּת גוף. נכון, לא תמיד היתה המדונה הנוצרית שמיימית, רכה ונשגבת כבציורי ליאונרדו, בוטיצ'לי או רפאל (אצל טיציאן היתה מדונה צוענייה, ואצל וינצ'נצו פופּה היא כפרייה ים תיכונית). אבל הגלימה הכחולה, היחס ההרמוני עם הבן, ואווירת אהבה, זוך, רוגע ויופי משותפים לאלפי ציורי המדונה. הוואריאציות הן במיקומה המשתנה של המדונה על הבד, בנוף סביבה, בהתייחסות לבן (משחקת איתו? מחבקת אותו? קוראת לו?) ובחפצים הסמליים הנלווים – כמו תפוח שמזכיר את החטא הקדמון או הילה לראש התינוק או ראש האם.

איך יש להבין את המדונה הגלילית של נחום גוטמן, העוטה הינומה בסגנון בדווי ומחזיקה ילד בלונדיני? אם ערבייה זו היא עגלגלה, נאה, הדורה – בין הינומה למטפחת ראש מגיחות עיניים גדולות מכוסות שכבת פוך כבדה, השפתיים המלאות צבועות בלהט ועל האף תכשיט זהב בולט. ברור שהתקשטה במיוחד, אולי לכבוד חג כלשהו.

והילד שעל ברכיה בן שנתיים-שלוש, בהיר והרמוני להפליא, מכוסה מכף רגלו עד צווארו, וצווארונו בסגנון "פיירו" הליצן. שמלת ילד צהובה, גוון מנוגד לכחול של בגדי האם. ידי האישה מחזיקות אמנם בילד, אך יש משהו קפוא בתנוחה, שאינה מסגירה רגש או סיטואציה ספציפית ביחסי אם ובן. ראש הערבייה עולה מתוך הכנרת שברקע, שהיא מין תחליף צפוני וטרנסצנדנטאלי לפרדסי התשוקה של יפו. תכלת השמלה ותכלת הכינרת והשמיים התאחדו, הצורה הקמורה של הראש מאזנת את ההרים הקמורים-הרכים הנראים מימין לאגם והצבע הלבן שמעל ראש הערבייה מזכיר הילה, ולו בעדינות.

למתבונן באם הבדווית והבן הבהיר אין מנוס מהנחה שלפניו אלגוריה על הולדת המערב מתוך המזרח, על משיחיות ששורשיה במזרח. הצופה יכול להיזכר בעבודה מאוחרת יותר, מ-1938, שבה צייר גוטמן על רקע הכינרת אישה מערבית קלסיציסטית, לבושה טוגה, מתחבקת עם ערבי בגלימת פסים.

לתזה הרומנטית הזאת – של מיזוג בין מערב למזרח – היו ביטויים רבים באמנויות האירופיות מאז ראשית המאה ה-19, ובשנות ה-20 של המאה הזאת היא הפכה לטענת יסוד בתרבות הארץ ישראלית. ב"משא אל אירופה", ב-1926, קבר אורי צבי גרינברג את אירופה הנוצרית השופכת דמי יהודים, וייחל ללביא שיקום מיהודה החדשה. אביגדור המאירי, בשיר "בן העתיד", כתב על גיבור עברי חדש שנולד: "עריסתו הרעועה במערב נאנָחָה... וַיַבְרֵק מזרחה." בסוף שנות ה-20, לפני פרעות תרפ"ט, עדיין קסם המזרח ככוח של יופי, און וארוס. משוררים, סופרים וציירים הרבו בשבחיו, ונחום גוטמן יצק אותו אל ערוות הערבייה החושנית הטובלת בלב הפרדס.

עתה, בציור שלפנינו, ילדה הערבייה את תינוקה, והנה הוא בלונדיני. סיכויי ההתחדשות של אירופה עוברים דרך האוריינט, אומר לנו גוטמן. אולי בעיניו זהו החג שלכבודו התקשטה האישה: לידת המשיח העברי החדש [ההדגשה במקור. – א.ב.ע] מהאם-המדונה המזרחית, פועל יוצא מהמזרח כמקום של פריון והתחדשות. לידה כזו נכחה גם בציורי ראובן, מ-1919 עד סוף שנות ה-20 ("משפחת דייגים מיפו", 1927, שבה ההורים הערביים ובנם מוצגים כמין שילוש קדוש). עתה התגייס ללידה הזאת גם גוטמן.

למה אפוא מחק את הציור? האם היתה זו התבגרות מאידיאליזם רומנטי של שנות ה-20? סביר מאוד. אבל יש לזכור שבשנת ה-50 וה-60 הִרבה גוטמן לחסל ציורים שלו משנת ה-20. כעשר מהתמונות האלה השחית, מרביתן הוחזרו לחיים בידי הרסטוראטור במרתפי מוזיאון תל אביב.

מתבקשת אולי גם שאלה אתית על זכותו של מישהו לחשוף את הציורים האלה, שיוצרם רצה בהסתרתם; אותן שנות ה-20, אשר כה קוסמות לנו כיום, נתפסו על ידי גוטמן של שנות ה-50 וה-60 כתקופה שלא התגאה בה כל כך. מה היה אומר לכל החוקרים, הרואים באותן תמונות משנות ה-20 את עידית יצירתו?

אהוד בן עזר: לידת המדונה הגלילית במוחו הקודח של הפנטזיור עפרת

כמו "ערוות הערבייה החושנית הטובלת בלב הפרדס!"

מכורח הנסיבות של ההכנות למעבר לדירה חדשה של מערכת "חדשות בן עזר" מצאנו בתוך מאות גזרי העיתונים שאותם מיינו את מאמרו המקורי של גדעון עפרת עם גילוי "המדונה הגלילית", שסריקת תמונתה מובאת כאן בצרופה. עכשיו גם נתברר לנו סופית שגוטמן מעולם לא כינה בשם הזה את התמונה, וכי השטויות שמדריכי מוזיאון גוטמן פיטמו בהם את המבקרים בתקופה שהתמונה היתה מוצגת בו, אכן נסמכות בעיקר על מוחו הקודח של עפרת.

ראשית, עלינו לתקן את עצמנו ולהודות בטעותנו, (שאגב איש לא שלח לנו תיקון לה לאחר פירסומה כי אולי מעטים כיום הבקיאים בגוטמן). מתברר שהסיבה למתיקות הנוצרית-כביכול של "אם ערבייה עם ילד" אינה נעוצה בכישרון ההשבחה של תמונות קדושים מבית מדרשה של מרת ריפקו הרסטוראטורית הרוסית (גיליון 117) אלא השיחזור נעשה שנים רבות קודם לכן בידי בעל-מקצוע אחראי והוא דורון לוריא הרסטוראטור של מוזיאון תל אביב, כך שאין כאן שאלה של שיפור התמונה וזיופה אלא של עצם ההצדקה לחשיפתה ושל השם המטעה שנתן לה גדעון עפרת מתחילתה, ואלה הם עדיין בגדר שני מאפייני "זיוף" של התמונה, שגוטמן ביקש לבטלה כליל.

עכשיו ננסה להראות מדוע מרבית דבריו של עפרת באים מדמיונו הקודח.

א. התמונה "אם ערבייה עם ילד" היא פשוט מכוערת. אין שום אפשרות להשוותה לתמונות המופלאות והצבעוניות כל-כך שגוטמן צייר באותן שנים. ולכן – או שלא סיים אותה, או שמלכתחילה לא עלתה יפה, או שהבין שאינה מייצגת את תקופתו היפה בשנות ה-20, ולכן החליט לבטלה, כסופר שמעדיף לשרוף טיוטה של רומאן או סיפור שלא עלו היטב מאשר להשאיר לדורות הבאים יצירה פגומה שלו.

ב. האישה אינה בידואית אלא פלחית. לבידואית לא היה נולד ילד בלונדי. ילד בלונדי היה יכול להיוולד בכפרים ערביים ותיקים שבשעתו היו יישובים צלבניים, או כתוצאה משהותם בארץ של החיילים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. למשה סמילנסקי יש במחזור סיפוריו "בני ערב" סיפור על ילד פלחים בלונדי הסובל בכפר בשל אחרותו, כי אביו היה חייל אנגלי.

ג. אין זה דווקא יום חג כי הפלחיות היו הולכות עם מחרוזות על פניהן גם בימי חול ולעבודה.

ד. משפט אידיוטי כמו "סיכויי ההתחדשות של אירופה עוברים דרך האוריינט, אומר לנו גוטמן," – גוטמן מעודו לא היה אומר זאת, כי סיכויי ההתחדשות של אירופה לא עניינו אותו בציוריו; וגם זו עוד אחת משטויות עפרת: "אולי בעיניו [של גוטמן] זהו החג שלכבודו התקשטה האישה: לידת המשיח העברי החדש מהאם-המדונה המזרחית וכו'."

גוטמן הושפע מנופי ארץ-ישראל שהיו בשעתו מקראיים-בעיניו והוא הושפע מציירים כרוסו ודיופי שאינם ידועים כציירי מדונות ושאר סמלים נוצריים. עפרת מפספס את העיקר: גוטמן ראה בערבים ובערביות שצייר ושאייר – את העברים והעבריות הקדמונים, זה היה קסם המזרח בעיניו, זו השיבה למקורותינו המקראיים, תנ"כי ומזרחי היו בעיניו אותו דבר וכך גם אמר בפירוש, ולא היו לו שום פילוסופיות של התחדשות אירופה. עפרת פשוט מפטפט בשמו של גוטמן וזאת לאחר שמלכתחילה נתן לתמונה שם מזוייף ועליו בנה מגדלים באוויר. לא יכולה להיות מחשבה מופרכת יותר מאשר לחשוב שגוטמן צייר את ישו כתינוק גלילי בלונדי משום שכך ציירו אותו ציירים נוצריים באירופה שלא היו מימיהם במזרח וציירו גם את ארץ ישראל עצמה כנוף אירופי עם חומות, שערים וטירות!

ה. אינני מאמין שגוטמן השמיד אי פעם תמונה טובה שלו משנות ה-20. ייתכן כי בשנים מאוחרות יותר, כאשר ציוריו הנפלאים היו נלעגים, מזולזלים ודחויים בעיני מרבית פלצניה של הקהילייה האמנותית, ציירים, אוצרים ומבקרים גם יחד (אך לא בעיני אספנים בעלי טעם ולא בעיני המבינים באמת בציור, כפי שאלתרמן כתב במחזמר המופלא "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" על פי סמי גרונימן: "אפשר לרמות את בני-האדם אך לא את בני-המעיים!") –

– אפשר שהוא, נחום, שכאב מאוד את נידחותו אבל ידע את ערכו ואת ערך תמונותיו מאותה תקופה – דאג אולי להשמיד את התמונות הפחות טובות שבהן, כדי לחדד את הייחוד של השאר שהן בבחינת "ירוק לעד". אגב, אני מעולם לא שמעתי מפיו את הסיפור על השמדת תמונותיו-שלו. ולדעתי מה שעשה בסטודיו שלו לא היה מסיבות אידיאולוגיות אלא אמנותיות-גרידא. (אחרת דורה אשתו לא היתה מרשה לו, והיה לה שיפוט אמנותי מצויין וגם חוש מסחרי; היא לא היתה נותנת לו להרוס תמונה בעלת ערך). כל אמן מבטל יצירות שלא עלו יפה ויש סופרים כיהושע קנז שכל ימיו, עוד לפני תקופת המחשב, השמיד כל טיוטה וכל כתב-יד של יצירותיו (ובהן פנינה כסיפורו הראשון "דבר גדול") וזאת כדי שלעולם יתייחסו רק לספריו המודפסים ולא יחטטו בטיוטות-העבודה.

ו. כאשר "גילה" גדעון עפרת את המדונה הגלילית כבר יצא לאור ספרי מפי גוטמן "בין חולות וכחול-שמיים" (1980) ששם אין אפילו מילה אחת של גוטמן שמתאימה לספקולציות שעפרת עורך במאמרו בשמו של גוטמן; אבל כנראה שמספרי לקח את עניין הזונות הערביות במנשיה (אגב, היו שם בנות עמים רבים, לא רק ערביות),ובאותו דמיון פראי המשיך לפנטז את קסם המזרח הארוטי ש"נחום גוטמן יצק אותו אל ערוות הערבייה החושנית הטובלת בלב הפרדס."

ואני רוצה לסיים דווקא במילה טובה על גדעון עפרת. ההתלהבות שלו לציור הארצישראלי של ראשית המאה העשרים מפליאה וסוחפת. בסופו של דבר אפשר אולי לסלוח אפילו לפנטזיות שלו, בזכות הלהט. לא מזמן ראיתי בשעה מאוחרת בלילה תוכנית טלוויזיה שבה הוא יושב בחצי-ביצה אדומה מתנודדת באוויר כערסל ומספר על בוריס שץ ונראה כמו בוריס שץ, השיער, המשקפיים – מה אומר ומה אדבר, זה היה מופע בלתי-רגיל, היכולת שלו להמחיש ולהחיות את חייו של בוריס שץ. רק אדם שאוהב מאוד את הציור הארצישראלי מסוגל להתלהב כך ולהעביר את התלהבותו גם לצופים. לכן אתה טוב בעיניי, גדעון, מכל מתנכריו של גוטמן.

אורי הייטנר

בהזדמנות חגיגית זו

שעתיים אחרי מתקפת הנפצים בכנסיית הבשורה בנצרת – הכול היה ברור. הכול ידעו מי עשו את המעשה. הכול ידעו למה הם עשו זאת. הכול ידעו שאין כל משמעות פוליטית, לאומית או דתית למעשה. ברור היה לכול שמדובר בפרובוקציה של משפחה מעורערת, שהכול כשר בעבורה כדי למשוך תשומת לב למצוקתם המשפחתית – פעם לבקש "מקלט מדיני" אצל רב המרצחים במוקטעה, בשיא פיגועי הרצח הפלשתינאים, פעם להשליך נפצים בכנסייה. פרובוקאטורים סדרתיים.

עובדות אלו לא הפריעו למנהיגי הציבור הערבי בישראל לנצל הזדמנות חגיגית זו כדי לנגח את מדינת ישראל ואת היהודים, להסית נגדם, להעליל עליהם.

לשם מה הוסתו המוני נצרת לצאת להתפרעויות ברחבי העיר, להצית ניידות משטרה? לשם מה התכנסה ועדת המעקב לישיבת חרום מתוקשרת? לשם מה הוסתו אלפים להפגין למחרת? לשם מה הח"כים הערביים התחרו ביניהם מי יבלוט יותר בחגיגת האירוע; מי יגדיל בהסתה נגד מדינת ישראל? – לאירוע הנפצים בכנסייה אין שום משמעות פוליטית או לאומית. ניתן היה להסתפק בכך שהפושעים נתפסו ונעצרו. הנושא ראוי היה למצוא את מקומו במדורי הפלילים של העיתון.

האירוע הפוליטי והלאומני היה התגובה הערבית בעקבות המעשה. המסיתים והמוסתים גילו את פרצופם האמיתי. לשלהוב היצרים היתה כמובן מגמה פוליטית בולטת – תחרות בין הפוליטיקאים הערבים בהסתה נגד מדינת ישראל, ערב הבחירות לכנסת ישראל. אולם מה שחמור יותר הוא העובדה שהסתה נגד המדינה היא נכס אלקטוראלי בקרב ערביי ישראל.

שניים מבין שלושת מחוללי הפרובוקציה הם נוצרים. עובדה זו אינה מפריעה למי שמעלילים על היהודים שהם אחראים למעשה (פסח קרב, ואין עיתוי מתאים יותר לעלילת דם אנטישמית). הפרובוקאטורים היו בני חסותו של ערפאת ביריחו וברמאללה – עובדה זו אינה מפריעה להעליל על ישראל את האחריות לפרובוקציה. אבל מה חשובות העובדות? מה שחשוב הוא שיש הזדמנות להסית, להמריד ולחרחר שנאה. וכי בשארה, טיבי, א-סנע וחבר מרעיהם יחמיצו הזדמנות חגיגית שכזו? נכון, יש להם סיבה להיות מאוכזבים. הם מאוכזבים מאוד מכך שהתברר שאין זה באמת פיגוע על רקע לאומני. הם מאוכזבים עוד יותר מכך שהפרשה הסתיימה ללא נפגעים. איזו חגיגה הם היו עושים אילו התרחש טבח במקום! לאכזבתם הרבה לא נשפך דם, עובדה זו לא הפריעה להם לרקוד על הדם.

"חדשות בן עזר" משתתף באבלה של ראומה ויצמן

על מות גיסתה יעל אלינגהם, אחותו של עזר ויצמן

מוזיאון גוטמן לאגודת המאיירים?

שלום וברכה,

לעניין המשך דרכו של מוזיאון נחום גוטמן [גיליון 121], אני סבורה שעליו לאמץ את אגודת המאיירים הישראלית העכשווית ולתת להם בית, להקים ארכיון עבודות למאיירים המזדקנים ובמה לתערוכותיהם. האגודה היום פעילה מאוד ו"מרימה" פרוייקטים מוצלחים, ושיתוף פעולה איתה ישא ברכה לשני הצדדים.

בהצלחה,

נורית יובל

גוטמן ברחובות

באותה תקופה לערך, [מספר נחום גוטמן בספר שכתבתי מפיו, "בין חולות וכחול שמיים", בהוצאת יבנה], דומני, זה היה עדיין בשנת 1914, עברנו, כל קבוצת ה"בצלאלים" מפתח-תקווה, וצבעוני ומנחם שמי בכללם, למושבה רחובות. שם נעשיתי שומר שדות וכרמים. בחור כמוני – שומר על שדות! הייתי "צוציק" קטן, רזה וחיוור, ולהגיד את האמת – לא הרגשתי את עצמי חזק לעמוד בלילה הם ה"נבוט" ולהסתכל בעלים המרשרשים של שורת הגפנים. משום מה הייתי תמיד מאמין, שאף פעם לא יבוא גנב – ובאמת אף פעם לא בא!

אחר כך נסתיימה עונת הענבים, ונכנסתי לעבוד ביקב בראשון-לציון. לראשונה בחיי נמצאתי בתוך מערבולת גדולה של חביות בעלות ממדים, פועלים מסוגים שונים, ומשכורות שונות. קורותיי וחוויותיי מאותה תקופה משולבות בספרי "החופש הגדול או תעלומת הארגזים", ומקצתן גם מתוארות בספר "שתי אבנים שהן אחת". [שם. עמ' 149].

ואכן, העיר רחובות ידעה לכבד את הפועל-הצייר-הסופר נחום גוטמן, וברחבה ליד בית "יד לבנים" ומרכז התרבות על שם משה סמילנסקי – חקוקים באבן נמוכה שמותיהם של גוטמן, רחובות, ו"החופש הגדול או תעלומת הארגזים".

שלשום הרציתי בפעם שנייה באותו שבוע ברחובות על נחום גוטמן, ובהפסקה ניגש אליי בן המושבה עוזי בשיסט ובפיו סיפור משפחתי שאני מביא מזיכרוני ולא מילה במילה ממנו. אביו, מרדכי (מוטל) בשיסט עבד ביקב של רחובות. כן. היה ועדיין עומד בניינו של היקב של רחובות, ששמו היה "גת", ולימים נעשה למפעל המיצים "יפאורה" עד שהמפעל עבר מלב המושבה ונשאר רק הבניין לשימור. מתברר שלא היה זה יקב להתססת יין אלא בעיקר לתירוש, למיץ הענבים, ולימים למיצי ההדרים. את הענבים להתססה היו שולחים ליקב של "כרמל מזרחי" בראשון לציון. הרחובותים שעימם דיברתי טענו בתוקף כי השם "כרמל מזרחי" נוסד ברחובות ולא בראשון.

ובכן, גוטמן התייצב אצל מוטל בשיסט וביקש עבודה ביקב ברחובות, ששם מוטל היה בעל תפקיד. בחן מוטל את גוטמן והגיע למסקנה שה"צוציק" הרזה והנמוך הזה לא נוצר לגלגל חביות, ושאל אותו: "מה אתה יודע לעשות?"

"לצייר, לרשום," ענה נחום.

בו-במקום קיבל ממוטל עבודה להיות הלבלר של היקב, לרשום את ימי העבודה והמשכורות של הפועלים ואולי גם את מצב הסחורה.

גוטמן היה אסיר-תודה למוטל, ויום אחד הציע שייתן לו מתנה – רישום שעשה. אמנם, בצבעי שמן דומני שלא ציירו אז, בימי המלחמה, כי לא היו.

מוטל, שהיה איש ישר מאוד, סירב בכל תוקף לקבל את הרישום באומרו: "שונא מתנות יחיה!"

"ועד היום," מסיים הבן עוזי בשיסט את סיפורו, "מצטערת המשפחה על כך שהאב סירב לקבל מגוטמן את הרישום." ובשומעי זאת הצטערתי גם אני, כי אילו שרד הרישום, היה לנו מקור ראשון לציור שעשה גוטמן ברחובות בתקופה שעליה רק לאחר כעשרים שנה כתב וגם צייר את "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" המתרחש באותה מושבה.

ועוד אפשר ללמוד מהסיפור שכנראה נחום לא עבד, כדבריו, ביקב של ראשון לציון אלא של רחובות, ואילו לגבי התאריך, 1914, לאחר שבאוגוסט המלחמה פרצה, הוא נראה אמנם מוקדם למדיי אבל אילו היה מדובר ב-1915 היתה מוזכרת ודאי מכת הארבה.

לנעמי שני היקרה

איתך באבלך על מות אימך יוכבד בסין

אלמנתו של משה בסין

אותה אנחנו זוכרים לטובה מהתקופה שהיינו חברי עין-גדי

[רק לאחרונה נגלו לנו, מפי נהג המונית הקבוע שלנו, דודו נדב, פרקי חייהם של קלמן בסין, אחיו של משה, ואשתו שושנה לבית נדב, תחילה בבן-שמן, ואחר-כך ממייסדי כפר יחזקאל,

וזאת כאשר שושנה בסין מופיעה גם בזיכרונותיה של אסתר ראב על פני שני מקומות אלה].

גוטמן בראש פינה

אהוד שלום,

השבוע חנכנו ברחוב הראשי של ראש פינה, מעלה גיא אוני, את התחנה הראשונה מתוך שבע תחנות מתוכננות, המספרות את תולדותיה של ראש פינה לאורך מאה עשרים וחמש שנותיה. 

הפריט השלישי בתחנה, העשויה לוחות אבן ובזלת, הוא ציור של גוטמן משנת 1926, תמונה צבעונית יפהפייה, "ראש פינה", שהודפסה על לוח אבן בטכניקה מיוחדת על-ידי הפסל טולי באומן מקיבוץ עמיר. בבסיס העבודה של הצוות [שהיייתי שותפה בו] שעסק בחיפוש, איסוף, תיעוד ומיון החומר, עמד המוטו שלנו, בלשונו של יגאל אלון: "עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל."

כולכם מוזמנים. אני מצרפת תמיכתי בהצעות שלך ושל יפה ברלוביץ לגבי מוזיאון גוטמן.

בברכה,

דבורה קוזוינר

סופרת לילדים ונוער, ראש פינה

כיצד הפך פינייה קוזלובסקי מכפר-סבא לפנחס ספיר

מספר יעקב ספיר, איש רחובות:

קוזלוב בפולנית, תיש. כאשר ביקש פנחס (פינייה) קוזלובסקי, ממנהיגי מפא"י, לעברת את שמו, נראה לו מוזר להיקרא פנחס תיש או פנחס תָּיְשִׁי על משקל ציפורי, זאבי או שועלי.

אמרו לו: "תיש בעברית זה גם צְפִיר, צפיר עיזים, מן התנ"ך."

ובכן, פנחס צְפִיר או צפירי? זה לא כל כך מצלצל ולכן עיברת לצליל דומה – ספיר, אך לבתו הצעירה קרא בשם צפירה.

והיו מבדילים אז: פנחס ספיר, במלרע, ואילו במלעיל – יוסף ספיר, ראש העיר פתח-תקווה ולימים שר בממשלה, וממנהיגי הציונים הכללים. איש מוכשר, מבריק, למדן ואמיץ-לב.

אגב, בראשית שנות ה-40 האצ"ל פוצץ את חדר-עבודתו [ה"קבינט"] של ספיר בווילה הדו-קומתית שלו ברחוב פיק"א, כי הוא לא הרשה להם לשדוד את איכרי המושבה ב"מגביות" שלהם. בייחוד התלונן עליהם האיכר משה דנקנר.

יצחק מודעי, לימים חברו של ספיר לאותה מפלגה, היה בימים ההם איש אצ"ל, ולאחר שנים רבות הזכיר את המאורע בראיון עימו ב"ידיעות אחרונות". כיום פתח-תקווה מלאה שלטים היסטוריים של אצ"ל וכמעט אין זכר ל"הגנה", שהיתה גדולה ומשותפת לאיכרים ולפועלים; האצ"ל היה קומץ, ונחשב מחוץ לגדר, "פורשים". אבל פתח-תקווה מצטיינת בשיכתוב ההיסטוריה שלה, עד כדי גיחוך.

מכתב לסופר מפתח-תקווה

שטרם הוערכו כישרונו וספריו [גיליון 121]

כמעט שהצלחת לבלבל אותנו!

אבל אנחנו ראינו, במו עינינו, שליחי ממשלה רעה, לבושים בשחורים, ממוגנים ומצופים מכף רגל ועד ראש, שתופסים במו ידיהם ואלתם נערות ונערים לא מזויינים, ודפקו להם, בכל כוחם, את הראש ואת יתר עצמות הגוף והנשמה.

אנחנו ראינו פרשים על סוסיהם ששועטים לתוך הקהל הצעיר, הבלתי ממוגן, ומראים לו, היטב, את נחת פרסותיהם ואלותיהם.

ואנחנו, מה שנקרא שמאל-מרכז, ישבנו וגם בכינו בזכרנו את ציון.

האם זו הדרך לטפל בפינוי תשעה בתים?

האם זו הדרך שבה נבחר לטפל באותם אלפי אנשים מבני-דודינו, שבנו את בתיהם בניגוד לכל חוק ומשפט?

טול קורה מבין עיניך, סופר דתי מפתח-תקווה! [הכוונה כנראה לדוד מלמד]

ולשנה הבאה בירושלים הבנוייה!

סתם אישה מפתח-תקווה, שאוהבת את הארץ הקשה הזאת ואת אנשיה ללא הבדל דת, גזע, מין ומפלגה.

[השם והאי-מייל שמורים במערכת].

למקרא התיאור של מעיכת הביצים שלך

לכבוד סופר נידח, 

רשימתך השערורייתית והמשולחת רסן "תיכנוני מכות אצל מר סופר נידח ומשפחתו" [גיליון 121] נקראה והוקראה בביתנו הערב. אני נאלץ לציין בעצב שהקריאה גררה השתנקות והזעת יתר מחמת צחוק פרוע עד כדי קוצר נשימה וכיחלון מלווה בדמעת קשה ובעוויתות בפנים. בייחוד חשנו, אני ובני ביתי, ובייחוד אישתי , הזדהות והזדככות הנפש למקרא התיאור של מעיכת הביצים שלך ועוד יותר צחקנו עד איבוד שליטה בסוגרִים בתיאור הקריאות שתפלוט במקרה של מכות אמת. מזמן לא צחקנו ככה. וכל מי שלא נאה לו, שיקפוץ!

אהוד, מלבורן

יערבבו בזרעו זִרמת בהמה

נודע כי בתרומת זרעו של הרוצח לאשתו הַטְּרִימבְּוֹבְּלֶרָה יערבבו ב"ה זרמת בהמה כשרה כדי למנוע תורשת רֶצח מהרך הנולד. אפשרות מניעה אחרת היא שבזרעו יפְרו עֵז. זכוֹר את אשר עשה לך הטמא, קול דמֵי רבין זועקים מן האדמה! נשבעתי לזרעך גזע רוצחים ינון עד עולם והטמא ובן-לאדן אחים כלֵי חמס מכרותיהם.

מידע על הצייר משה מטוסובסקי

אחת הקוראות, אינני זוכר מי [נמצא אני בקשר אי-מיילי עם מאות קוראים, והמסתורית כבר רוגזת], שאלה אותי אם ידוע לי משהו על הצייר מטוסובסקי, ולא ידעתי. ידעתי רק מיהו ד"ר מטולסקי מרחוב ביאליק בתל-אביב, שניתח את האפנדיציט שלי בקיץ של כיתה אל"ף ומאז פיגרתי חודשיים בחשבון ובמתמטיקה עד סוף השמינית.

והנה, במסגרת דילול ספרייתי והעברת חלקה למוזיאון לתולדות פתח-תקווה, מצאתי חוברת של חנניה ריכמן בשם "אם הבנים", ציורים: משה מטוסובסקי, ספריית פז, הוצאת ד"ר חוה מרגולין, תל-אביב, שינקין 16, טלפון 2398. ללא ציון שנת ההופעה, אך להערכתי מדובר בשנות ה-40 למאה שעברה. הפואמה של ריכמן מקורה באגדה מימי בית שני על אודות חנה ושבעת בניה. האיורים הם בשחור-לבן, ברוח התקופה, אף כי אין בהם הנשמה היתירה של איורי נחום גוטמן.

בסדרה זו של "ספריית פז" הופיעו, כמצויין על הכריכה האחורית, עוד תריסר חוברות מאת אלישבע כהן, שלמה סקולסקי, עמנואל הרוסי, ווידינסקי מעובד בידי לאה גולדברג, א. לרנר, יהודה אלראי, יעקוב חורגין, פלק הלפרין, ומרים וילנסקי (שטקליס). יש להניח שמשה מטוסובסקי אייר אחדות מהן אם לא את כולן. אם זיכרוני אינו בוגד בי הוא הִרבה לאייר ל"הבוקר לילדים" בעריכתם של יעקב חורגין ושלמה סקוסלקי.

את סיפור-האהבה המקראי-רומנטי "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין, שהתפרסם בהמשכים בשבועון "הבוקר לילדים", אזכור בגעגועים כל ימיי: אחימעץ המחוללת בכרמים היתה אהבת נעוריי הספרותית עד שפגשתי בדולצינאה בתרגום המופת של ביאליק לדון קישוט המקוצר. את חורגין עצמו (יליד יפו, 1898) פגשתי רק בערוב ימיו בכיסא-גלגלים בבית האבות של ה"ייקים" בכפר-שמריהו, שם ארח לו לחברה בן-דודי הסופר יצחק ראב (יליד ירושלים, 1902), שהיה אף הוא דייר במקום. לצערי חורגין כבר התקשה לדבר ולשמוע. איני זוכר אם הצלחתי לספר לו על השפעתו על שנות ילדותי בארץ בתקופת מלחמת השנייה, ועל כך שכתבתי בשעתו (7.9.73) בהתלהבות רבה במדורי המיותר "ספרי דורות קודמים" (שהיה מתפרסם ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ") – על שני סיפוריו הלבנטיניים המקסימים, "מבעד לצעיף" על רקע בעל-בק  ו"מונירה" על רקע יפו, שיצאו לאור בספרון "מבעד לצעיף" בסדרת הספרונים של "ידיעות אחרונות", שהיתה ערוכה בידי ד"ר עזריאל קרליבך בשנת תש"ח, 1948. זה היה כנראה זמן קצר לפני שקרליבך וחבורת עיתונאיו ערקו מהעיתון מהיום למחר ויסדו את "ידיעות מעריב" שבתוך זמן קצר הוכרח להיקרא בשם "מעריב" בלבד. מוכרי העיתונים, שהיו נערים תימניים ברובם, רצו ברחובות לפנות-ערב עם חבילות של כותרי שני העיתונים נודפי ריח דפוס טרי תחת זרועותיהם, והם קוראים בקולות גרוניים: "אידיוט מעריב! אידיוט מעריב!"

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה

וראשיתו בעקבות מחזור הסיפורים "אפרת"

[שיצא לאור לראשונה ב"ספריית תרמיל" בשנת 1978]

המביט לארץ ותרעד

יִגע בהרים ויֶעשָׁנו

תהילים קד, פסוק לב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי.

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן מאת המלביה"ד.

פרק ראשון

משולח, משיח ונפוליאון בונאפרטה [חלק א]

אפרת היתה נערה צפתית גמישה וחטובת-גו, מילדותה בעלת אופי שובב, ותמיד מלאה צחוק ופטפוט. שמלת-נעוריה נתפרה על פי דקדוקי האופנה המחמירים של העיר הגלילית: חום-אפור ולבן וקצת ירוק, כאדמת ההרים החשופים שרק מעט חורשות נותרו עליה בגלל העיזים המטפסות ומכרסמות את העלווה.

צבעים אלה שלטו גם בשאר בגדיה ואילו במקומות הגלויים כפניה וככפות ידיה הבהיק עורה בלובן צח וענוג, כמעט שקוף, שרק לעיתים רחוקות נגע בו אור-יום. כאשר הסירה את מטפחת המשי מעל ראשה השתפך על כתפיה גל שערות אדמדמות ומסולסלות שהיתה מברישה שעות ארוכות והיה עולה מהן ריח עמום של יסמין צפתי, כריח העומד באפלולית שוקי-הבשמים של דמשק.

כאשר החלה מתבגרת וגם עומדת על השינויים החלים בגופה, הבהיל אותה המנהג להשיא ילדים וילדות כבני אחת-עשרה ושתים-עשרה, כי אחדות מן הנשואות הרכות, חברותיה, ששדיהן טרם צמחו – צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו על כורחן פצועות בליל חתונתן – עד לסימטאות בקע בכיין, שמה עלתה שוועתן ושמה הן גם הפילו את ולדיהן בהריונן הראשון. האומללות.

ומבין המבוגרות שהושאו ככה, התלחשו חברותיה בפחד – יש שנישארו עקרות בשל הריונות-הבוסר שהעכירו את נעוריהן ופגמו אנושות ברחמן.

שנה אחת הירבתה מגיפת הדבר להפיל חללים מאנשי צפת. לקחו רבני העיר יתום ויתומה, שניהם רזים ובטניהם נפוחות, והעמידו להם חופה בבית-הקברות על מצבתו של הצדיק רבי לֵמוּאל בן התְשוּאל זוּבִּי הגלילי.

אפרת שמעה את אביה, הרב שבתאי לוין, אומר כי כמו שלא הועילה הסגולה לעצור בעד המגיפה – ככה לא תועיל שייאמר לדבק טוב, וכי גם אם יקרע הבעל-הנער את הצרה-האומללה את כלתו, צרות אמיתיות לא בנקל תיקרענה. אביה, שחפץ בבן בכור ונולדו לו רק בנות שתיים, אפרת ואחותה הצעירה ציפורה, לימד את אפרת קרוא וכתוב, וזאת רוב הבנות בצפת לא ידעו בעת ההיא.

ימים מעטים אחר הנישואים רבו ביניהם היתומים בני-הזוג. יום שישי, ערב שבת קודש, בא הנער-החתן אל בית-המרחץ לעת-ערב, ובראותו כי כבר לא נמצא שם איש, הטביע את עצמו במקווה מי-הטבילה.

כאשר באו נשים אחדות לטבול, וברידתן אל המים מיששו כפות-רגליהן גופת גבר ושער ראש וערווה לו – כמעט פרחה נשמתן מרוב בהלה והן פרצו ערומות-למחצה אל הסימטה וצעקות-זוועה בפיהן.

תיכף באו יהודים אחדים ומצאו את הנער האומלל, שכמעט לא נותרה בו נשמה. הם מיהרו לקרוא לרופא. הרופא ישב אצל הטובע שלוש שעות וחצי, הוציא ממנו את כל המים, נתן לו רפואות ולא זז ממנו עד שהקיץ הנער, כולו רועד, והוא מדבר:

"לא מצאתי את אשתי הנערה בבתוליה. חקרתי וסיפרה כי בהיותה פעם בשדה בא עליה נער-רועה נוכרי ואחז בגרונה ואנס אותה פנים ואחור ומאז קצה נפשה בגברים כולם. וַי לי, וי לי, וי לי – "

הרופא גם ראה כי כל גופו הצנום של הנער מלא שריטות. היתומה שרטה אותו כאשר ניסה לבוא עליה בכוח.

נשות צפת, צדקניות ורחמניות בנות רחמניות, הלכו לדבר על ליבה:

"את צריכה להתרצות לבעלך. כך מנהגו של עולם."

"אם תמשיכי למנוע עצמך מהבעל – תחזור המגיפה, חס-ושלום, ותפיל בנו חללים."

אולם הנערה הבעולה אטמה את אוזניה, חרצה להן לשון, נעשתה אישה מורדת והיתה מסתובבת בסימטאות צפת ובשדותיה המסולעים בשמלתה הקרועה, ושרה:

"יא בַּנַאת-אִלעֵין – הו בנות המעיין / אן טיבּת בחניכון! – אם אחלים וכפרתי לכן כופר!"

כבת ארבע-עשרה היתה אפרת הצפתית, ויפהפייה – שיער ג'ינג'י חום עמוק, פנים עגולות בצורת לב, ושפתיים נאות שמשלימות את מתווה הפנים הבהירות, עור צח, גוף נהדר, חזה קטן וזקוף כבר, ועיניים כהות בעלות מבט סקרני וחודר, אם כי מצטעף בצניעות, כאילו אסור עדיין לחשוף את היצרים הבלומים.

המשפחות המגדלות בנות יפהפיות הן כעלים או כענפים לא יפים במיוחד שכולם יחד עוטרים ומטפחים פרח נהדר אחד, גאוות המשפחה וקנאת המסתכלים בה. אלא שהמשפחה עצמה אינה נהנית מהיופי שיצרה כי בסוף בא מישהו זר וקוטף את בת-הטיפוחים בנושאו אותה לאישה, וזאת במקרה הטוב – אם אין גורלה בארץ-הקודש הפרועה והמבודדת אינוס ואובדן בתולים או ח"ו שחרף יופייה היא תימק ברווקותה מבלי שתדע זין של גבר.

ערב אחד פגשה אפרת ביתומה הרזה בסימטה חשוכה שברובע היהודי. היה קר. עד לפני שעה קלה נגהו קרני-שמש אחרונות על כיפתו המושלגת של הגֶ'רְמָק והציתו הילה אדמדמה-עזה של כפור. אפרת לא נשאה עימה פנס. הנערה הקטנה, בעלת הבטן הנפוחה, תקעה בה עיניים בוערות, ניסתה לתפוס בשמלתה ודיקלמה לה בקול גרוני מוזר ומתמשך:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית-המקדש ייבנה!"

אפרת ברחה לביתה מבוהלת. אותו לילה התעוררה כשהיא מדממת מבית-סתריה, מעודה לא קרה לה כדבר הזה. "קללה נפלה עליי מאת היתומה הצרה הקרועה..." מילמלה לעצמה, "נגעה בשמלתי והעבירה לי טומאת דמה שנתארר כאשר עינו אותה הרועים בשדה... הערביאים הרשעים, שקרעו את בשרה – באים עליי עכשיו בחלום..."

ועד שנשמעה קריאת התרנגול מהחצר הסמוכה שכבה ערה באברים קפואים ליד אחותה הקטנה ציפורה אם-סבתי ופחדה לפקוח את עיניה. ובאור שלא היה אור עדיין כי שערותיה טרם האדימו בו, חמקה לקיטון שבחצר, שטפה את בושתה במים צוננים כקרח שיצקה על ירכיה מכד החרס, וסיפגה במטלית את מקור דמה הטמא, את החור שנערי הרועים קוראים אותו קוּס בקללותיהם.

רבני צפת לא הירשו ליתום לתת גט לאשתו מחשש שהמגיפה תחזור ותפגע באנשי העיר. יום אחד נעלמו עקבות היתום. חיפשו אחריו ולא מצאו. כעבור ימים אחדים הביאו הפלחים הערביאים על גבי חמור את גופתו השבורה, הרזה, בעלת הבטן הנפוחה. הם סיפרו כי נופץ ראשו כאשר נפל מסלע גבוה בוואדי הסמוך למירון. אולם גם אחוריו נקרעו כאילו בעלוֹ גבר או יתד בטרם הושלך להרג או בא נמר טורף וקרע את בשרו או צבוע נבר בו אחרי שנתפגר. הדבר קרה לא רחוק מהמקום שבו פרץ מעיינו החזק של הכפר, שמימיו טובים וקרים כשלג החרמון.

מיום שעמדה על דעתה היתה אפרת אחרת מכל חברותיה, בני-משפחתה, ומכל הסובבים אותה. היא ידעה שאי-שם בעולם הגדול, מעבר לעננים, מעבר להרים, מעבר לים שאותו מיָמיה לא ראתה – חיים אנשים חיים אחרים. שם יש מרכבות ומלכים, ארמונות ויערות עבותים, שם יש היכלי תיאטרון עם יציעים, שם מהתקרות משתלשלות נברשות אשר מאה נרות דולקים בכל אחת מהן,שם הקירות עשויים מראות שבהן משתקפות נברשות שזוהרן מאיר כזוהר השמש ברקיע.

יום אחד ביקר בבית-אביה הרב שבתאי לוין בצפת משולח ספרדי שחור-זקן מיפו, סניור עוזיאל [חושדני, המחבר אינו אוהב את ציבור אוכלי קטניות בפסח. – ממני, המלביה"ד], שידע שפות רבות והיה מתורגמנו של נפוליאון בארץ-ישראל בשנת תקנ"ט [1799. – ממני, המלביה"ד], ונדד שנים רבות בדרכי אירופה, צפון-אפריקה ותורכיה, לאסוף תרומות לבני-עדתו בארץ-ישראל. הוא הציג עצמו בכל מקום גם כבעל שם, שמשתמש בשֵמות הקדושים שהופקדו בידו לרפא חולים ולגלות אוצרות של זהב בעודם במעמקי האדמה או לברוא אותם באלכימיה – והכול, לדבריו, מכוּון כדי לקנות את ארץ-ישראל מידי הסולטאן האיסטנבולי, מידי התוגר, ולקרֵב את הגאולה בעקבות סוד הצבי הגדול שנאנס לַתורכי כדי לקרב את הגאולה – ופיו שפע מעשיות על גנרל פרַנצְיוֹז נפוליאון שרכב על סוסו בראש צבא פרנצויז בגליל לפני שלושים וחמש שנה, והבטיח בכרוז ליהודים שיבנה עבורם מחדש את בית-המקדש.

"לאחר שכבש את יפו," סיפר הסניור, שמוצאו מאיטליה, "שאל אותי: 'מה דעתך על הארץ?' – 'נפלאה, הוד מעלתו,' עניתי לו, 'אלא שהנהלתה גרועה ביותר.' – 'האם באמת אין התורכים עושים דבר למענה?' – 'שום דבר לא, הוד מעלתו." ­– 'אם כן, מה היית עושה אתה להפריח את הארץ?' המשיך לשאול אותי. – 'הייתי עושה רק דבר אחד: מוסר את הנהלתה בידי היהודים, ומעמיד אותם מעל למוסלמים. היינו סוללים כבישים, מגינים על השיירות, עומדים בקשר גם עם יהודי איטליה, אנגליה והולנד. היינו מפנים לכאן את סחר הארצות והופכים את ארבעת נמלי סוריה הראשיים לנמלים חופשיים לכל סוחרי אירופה!' – 'הצדק איתך, ידידי, הבה וניראה מה נוכל לעשות למענכם, היהודים,' כך אמר לי נפוליאון, כשעיניו נוצצות.

"ואמנם, לא עברו ימים רבים ובונאפרטה, המפקד העליון לצבאות רפובליקת הפרנצויז באפריקה ואסיה, פירסם כרוז אלינו, 'היורשים החוקיים של פלשתינה', ובו אמר: 'ישראלים, אומה יחידה במינה אתם, אשר במשך אלפי שנים יכלה העריצות של הכובשים לשלול מכם רק את אדמת אבותיכם אבל לא את שמכם וקיומכם הלאומי! עורו בשמחה, אתם בני הגולה! האומה הפרנצויזית הגדולה קוראת אליכם! לא לכבוש את נחלתכם באנו! רק להעביר לידיכם את אשר כבר כבשנו ולסייע לכם להישאר לנצח אדוני הארץ ושומריה נגד כל אויביה. הזדרזו! הגיע הרגע אשר אולי לא יחזור עוד אלפי שנים, לתבוע את החזרת זכויותיהם האזרחיות בתוך עמי העולם, אשר נגזלו מכם באופן מחפיר במשך אלפי שנים, ולתבוע את קיומכם העצמאי כעם בין העמים, ואת הזכות הטבעית הבלתי-מעורערת לעבוד את אלוהים לפי אמונתכם ובגלוי!'

"ככה השקיף נפוליאון על העתיד אבל לאחר שנכשל המצור ששם על עכו, הוציא פקודת נסיגה, והדבר קרה חודש ימים בדיוק לאחר פירסום הכרוז. בשער העיר יפו פגשתי את נפוליאון שבא מעכו. רציתי לגשת לשוחח איתו על תוכניותינו, אך הוא היפנה ראשו לצדדים. רק סוסו התבונן בי מקרוב בעיניו הגדולות, אפילו המבט של הסוס היה עצוב, והוא עמד והחריא.

"הבנתי כי הכול אבוד וכי לא במהרה נחדש את חיינו בארץ אבותינו וכי עוד צרות רבות נכונו לנו, אלא אם אותו קב צואה שהפריש הסוס הוא סימן לסוד הצבי הגדול שנאנס לַתורכי וצריך היה לעבור בטומאת גויים, והקב, יתברך ­שמו – יקרב את זמן גאולתנו!"

על כך אביה של אפרת הרב שבתאי לוין לא היה יכול לשתוק. הוא התנגד למעשים נחפזים שדוחקים את הקץ ועלולים להביא חס ושלום אסון ליהודים ממש כבימי אותו ש"ץ משוקץ דמיתקרֵי משיח קב צוא"ה שהוא בגימטריה אותו שבתאי צב"י שהִרְמיז משולח סניור עוזיאל בעל שם. "שיעלה רקב בעצמותיו שנתאסלמו ובְכַת הדֶנְמֶה, חבורת מאמיניו הפתאים של צְבִי"ק ימח שמו ושְׁחִיק עצמות, שקיבלו דת מוחמד בעקבות המשומד ונעשו לשרים חשובים ועשירים בממלכת תוגר – הם ובנותיהן צחות העור שנחשבות עד היום לִיפוֹת עות'מניה עד כי האבות מחביאים אותן מפני השׂולטנים פן תוחרמנה להרמון ותיכלאנה בחדריו, שמספרים שצופים על מפרץ קרן הזהב ומיצר הבוספורוס!"

"אמת," נבהל משולח סניור עוזיאל בעל שם, "אני נשבע לך שאינני מבני כת ההולכים בעקבות אותו משיח שקר... בעקבות צבי"ק... אבל בידוע הוא כי בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות רבות על עם ישראל לפני הגאולה..."

"...נגזר גורלו של היהודי להיות נע ונד," המשיך האב, ר' שבתאי לוין, "ובכל מקום חנוֹתו שם יהיה ביתו עד שתבוא הגאולה בידי שמיים, וגם אם תבוא – אין ביטחון שנדע בידי מי תבוא ואיזו צורה תהיה לה, אבל המהדרים מקדימים ומחכים לה בארץ-ישראל ועובדים את השם ביראה ובדבקות ושלא על מנת לקבל שכר – אפילו השכר הוא בדמות הגאולה עצמה. וכבר אמר חת"ם סופר, ר' משה סופר, ראש הישיבה הגדולה בִּפְּרֶשׂבּוּרג [כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה. – ממני, המלביה"ד] שקרקע ארץ-ישראל קדושה יותר משמיים של חוץ-לארץ. ואני מוסיף שהכלל הוא – אל יתהלל חוגר כמְפַתֵח, כי אין חוכמה כַּחוכמה שלאחר מעשה."

"...אמת, אבל עד שתבוא הגאולה מידי פראנצויז או מידי שמיים," אמר משולח סניור עוזיאל בעל שם, "גדול כוחו של היהודי הנע ונד מגולה לגולה – מיהודי שיושב על המִשְׁפָּתֲיים לשמוע שריקות עדרים בארץ-ישראל הענייה, שאין חייו חיים אם אין שד"ר [שליח דרבנן, שליח מטעם הרבנים. – ממני, המלביה"ד] כסניור עוזיאל סובב עבורו בקהילות ישראל שבגולה ומעלה תרומות לארבע קהילות צפת, טבריה, חברון וירושלים."

וסיפר ששבתה אותו ספינה של פיראטים שעשו דרכם לארץ-ישראל, ולא רק שלקחו את זהבו אלא ביקשו לאונסו ולמכור אותו כעבד לתורכים על מנת שיסרסו אותו וישימוהו לשמֵש פילגשים בהרמון ולעזור בהוצאת השערות מערוותיהן בטרם תלכנה לתשמיש סולטאן, כפי שעשה מרדכי היהודי למבושי אחייניתו הדסה ויש אומרים גם תפר מחדש את בתוליה בטרם שלח הנערה להיות שֵגל למלך אחשוורוש – והנה נס גדול נעשה לו למשולח סניור עוזיאל ובהתקרבם בלילה לנמל יפו החלה הספינה לטבוע, ועמדו הפיראטים על סיפונה וירו באוויר ונופפו בפנסיהם כדי שיידעו ספני יפו שסְפינה עוגנת בים ויצאו לקראתה בסירותיהם, כי כך מנהג הספנים המתקרבים ליפו בחשיכה, גם אין עגינה בנמלה במשך כל ימות השנה – ואולם ליל סערה היה ואיש לא שם לב לנטרפים בים.

הצמידו הפיראטים כל אחד לבטנו שק של זהב ממלקוח הספינות השדודות וקפצו יחדיו לים ובכובדם טבעו, ורק הוא, סניור עוזיאל, שרד, שנעשה לו כאילו נס שני, אבל מכל שָׁדָ"רוּתוֹ אשר עשה למען עניי ארץ-ישראל לא נותרה בידו אפילו פַארָה (פרוטה תורכית. בילדותי במושבה עדיין שיחקתי בפַארוֹת, בִּישׁליקים ומֵטַאליקים שמצאתי במגירה של סבי) שחוקה אחת ולכן הוא זקוק כעת לרחמי האנשים אשר למענם נדד וחירף נפשו בגולה ואסף פרוטה לפרוטה.

 הרהיבה עוז הרבנית רחל, אימה של אפרת, וקראה לעומתו מן המיטבח: "והרי סניור בעל שם הבטיח שיכול להפוך חול לזהב?"

על כך לא היתה לו תשובה.

המשולח סניור עוזיאל בעל שם ישן במיטבח. בלילה ראתה אותו אפרת יושב מכרסם בצל טובל בטחינה וקורא בספר לאור הפתילה ספוגת שמן-זית שדלקה בנר-החרס. שותה משיירי תה התאנים המיובשות, שנקלו ונטחנו והושמו במים רותחים, ואשר הוגש לו גם בעת השיחה עם האב. תה אמיתי לא ראתה אפרת מעודה כי היה נמכר קמצוצים זעירים באפותיקה, בית-מרקחת, רק בשביל חולים.

כאשר הבחין בה מסתכלת, הפסיק לאכול, הסתיר את ספרו, עיניו הכהות נוצצו לעומתה ממושכות באור געגועים ואולי גם פחד. הסֶפר נעלם ועל מקומו התגלה צינור עולה כצומח מתוך הצללים עד רום בטנו של סניור עוזיאל בעל שֵם, שָׁם – במקום שהפיראטים הצמידו כל אחד לבטנו שק חתום של זהב, התנודד עתה נחש זקוף (כמו לצֵיד לטאה ליד קיר), עורו כדבש-כהה, ובעליו סניור עוזיאל בעל שם נאנח חרש ובמתיקות ולחש את שם הכישוף כשהוא מורה עליו באצבע מבלי געת בו:

"צְבִי"ק!"

מעשה הנס המְצַמֵח יש-מאין נמשך – לפתע צבי"ק הכהה ירק מראשו גבוה באוויר טיפות לבנות, שקופות, נודפות ריח משכר כשל פריחת השקמים בתחום השבת של צפת, ואלה נחתו זו אחר זו על רצפת האבן, כמו יריקות, ניחוחן העז מִתְגָבֵּר על ריחות הבצל, הטחינה ופתילת שמן הזית שבוערת למאור – וכעבור רגע נעלם מטה הקסם העבה והיה כלא היה, צנח אל מחשכי האַיִן.

וכל אותה עת עיניו הכהות של סניור עוזיאל בעל שם, שחזר ללגום מתה התמצית של תאני הגליל המיובשות – נוצצו לעומתה באור געגועים ואולי גם פחד, כחושש שקסם צבי"ק יִגע בשורשי נפשה ויזעזע אותה.

אולי לכן תקע לפתע נפיחה עזה ­ומפחידה ששיחררה באחת את אפרת מהַהִיפְּנוֹז והיא נמלטה למיטה אל אחותה ציפורה הישֵנה כבר, כשהיא אומרת לעצמה: "חבל שאימא לא ראתה את הצינור צבי"ק, שאז היתה מאמינה שיש גם בכוחו של סניור עוזיאל בעל שם להפוך במטה שלו חול לזהב..."

לפנות-בוקר ניסרו נחירותיו של סניור עוזיאל בעל שם את החשיכה עד רום התקרה.

למוחרת מצאה את הספר בתרמילו והחביאה את הכרך הקטן, שכריכתו הירוקה לא דמתה לספרי הקודש – וכך עשתה במחשבה שאימה לא תגלה את אשר הסתיר האורח. בצוהרי אותו יום יצא סניור עוזיאל בעל שם במפתיע עם תרמילו ולא חקר ולא שב לבקש את האבידה.

המשך יבוא

©

כל הזכויות שמורות

חינם: בקבצי וורד

הסופר הנידח מר א. בן עזר יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:

* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד)

* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005)

* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)

* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב)

* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968).

* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)

* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)

* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)

* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)

* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים")

* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר)

* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה).

* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000.

* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)

* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)

* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר

* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,

והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!

גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן

benezer@netvision.net.il

בתשלום: ספרים, תקליטורים

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר

Hosni the Dreamer

מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ

בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997

זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997

במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון

10 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪

 תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪

תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪

תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪

מפגשים עם אהוד בן עזר

* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה

* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב

* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן

* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו

וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל

בעל-הבית השתגע

מודעה

עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה

ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר

* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.

* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.

* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.

* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.

* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.

* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.

* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.

* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.

* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.

* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.

* "אפרודיטה 25" 7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.

פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.

עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח

benezer@netvision.net.il

צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

מודעה

מערכת "חדשות בן עזר" התרחבה, עומדת לרכוש דירה חדשה, ומעמידה למכירה את דירתה הקודמת ברחוב הקליר בתל-אביב, ליד העירייה, 3 חדרים קומה ג' במצב מצויין, שקטה, מסודרת, מלאה אור ועם ותק של 31 שנות כתיבה נידחת. פינוי באוגוסט 2006.

לפניות: טל. 054-3031212 או באי-מייל דלעיל. הקודם זוכה והמפספס בוכה!