| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
לא כל יום פורים
גיליון מס' 123
תל אביב, יום שני, י"ג באדר תשס"ו, 13 במרס 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: תיאור חג פורים ב"המושבה שלי", סיפורו של יהודה ראב בן עזר כפי עיבודו ברומאן של נכדו אהוד בן עזר
נשף הפורים מוש"ק י"ב אדר תרע"ח [1918] בישיבת הוועד של פתח-תקווה
יקטרינה חביבלין איננה גבר או – נשים מזויינות מסוכנות ממש כמו גברים!
גבריאלה ספאניק ודיאנה קיחנו, כוכבות "האסירה"
מר סופר נידח הצטלם עם אישיות פוליטית ידועה בחצר סבו בפתח-תקווה בשנת 1943 לערך
קוזלובסקי מכפר-סבא לא היה תיש או צפיר אלא ספירשטיין מצד משפחת אימו
אהוד בן עזר: והארץ תרעד, רומאן היסטורי, פרק ראשון, חלק שני
"אסתר'ל עטרת ראשי / את מחלצותייך ליבשי,"
פורים בפתח תקווה לפני כ-120 שנה
מספר יהודה ראב (בן עזר): למרות קשיי החיים היה מצב-רוחנו טוב. אנשים חופשים וצעירים היינו, ומלאי חום נעורים. המקום היה קטן וכולנו שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו. אנסה לתאר את משחק הפורים של אותה שנה (1885 לערך, ואולי קצת מאוחר יותר) ואת משחק הפורים של אותה שנה ואת העונג "האמנותי" שגרם לי, אף על פי שלא השתתפתי בו ורק התבוננתי אליו מן הצד.
היו בינינו צעירים אחדים, שידעו משהו מהאופירטות של גולדפדן, וכן ראו תיאטרון. על פי יוזמתם נערך משחק פורים, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה. חושבני, כי גם לא תראה יותר... סנדר חדד [משומרי המושבה הראשונים, אברהם שפירא היה חניכו] רכב באישון לילה לירושלים להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. התפקידים חולקו. כבר היו לנו מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת, והמן בן-חיל, לבוש גלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשתה הרג'יסורה. רווח והצלה עמד לנו ממ.ק. [כנראה מנדל קופלמן] שתבע לעצמו בתוקף שני תפקידים: של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו, היה מוחזק לידען בהלכות נשים... מלבד אלה היו שם עוד ארבעה שומרי ראש המלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מבדואים מכריהם. הכול היו מרוצים – מלבד אחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלא תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף; מעין "שר הפנים" או "וזיר". הלבישוהו מחלצות ונתנו בידו מקל כבד, שחור, וגולת כסף בראשו, ממין המקלות שהיו בידי ה"קאווסים" של הקונסולים. מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה "הווזיר" מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר לכך:
"שורו, הביטו, קונסולטים, איש החצר הופיע!"
המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה בביתו המרווח של זרח ברנט. אכן היה זה מחזה מרהיב-עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק.
את הטקסט חיברה או התאימה הרג'יסורה לפי מיבחר מנגינות יהודיות, וולכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים... הרי בית אחד לדוגמה, שנשתמר עד היום בזיכרוני. שר אותו מרדכי הצדיק לאסתר בהילקחה אל בית המלך, וזו לשונו בערך:
"אסתרֶ'ל עטרת ראשי,
את מחלצותייך לבשי,
וביפי פנייך הזעירים
שחרי פני מלך המלכים.
ואם ישאלוך: מי את, "יַא אחתּי"?
ענֹה תעני: שבט בנימין משפחתי;
אסתר משבט בנימין,
והמאמין יאמין..."
בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם, ואחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני "האינטלגנציה" היהודאית. למחרת היום המשיכה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת, ולבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית, עד שאחשוורוש שלנו הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק ב"חלטו" (חלוק) לעורו (יום חמסין היה היום ההוא) והחל לרוץ ברחובות ולהכריז בקולי קולות, כי עולה הוא ירושלימה להוריד את הפחה מגדולתו... רוצה הוא להציל את נתיני מדינתו שלו מידי ה"תֶּרכּלה שיקסֶה"! בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו, אך הוא לא נרגע עד שתפשוהו והטבילוהו הטבל היטב בשוקת הבהמות של הקולוניה.
מתוך יהודה ראב (בן-עזר): "התלם הראשון", זיכרונות 1930-1862, נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב), הספרייה הציונית, 1956, מהדורה חדשה מצולמת עם אחרית דבר מאת נכדו אהוד בן עזר, הספרייה הציונית, 1988.
[שימו לב למילה קולוניה, המצדיקה את הגדרת התקופה בתור קולוניאליזם, אליבּא דְהוֹמֵיי בַּאבַּא וּדְזוֹמְבַּיי בַּאבַּא הישראליים בעקבותיו. וגם המן ווייזתא היסטוריונים חדשים צדקו שצריך להשמיד ולאבד את היהודים כי אז לא היתה היום שחיתות פוליטית נוראה בישראל שממש אי אפשר בלילה לישון בגללה שגם צדיק מתנבא על אחרית הציונות ר' אברוּם חשוד, וצודקות ושתי וזרש מחופשות לנטורי-קרתא דְאָרְהַ"בְּ המבקרות בפורים בטהראן בירת פרס כדי לומר למארחן אחמדנינג'ד – "יחד נהרוס את מדינת ישראל הציונית!" – מי יגלה עפר מעיניך, זיידה שלי!]
תיאור חג פורים ב"המושבה שלי"
סיפורו של יהודה ראב בן עזר כפי עיבודו ברומאן של נכדו אהוד בן עזר
מדברי הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא במסיבת איכרים על גדת הירקון הדרומית יושבי ספסלים סביב שולחנות ארוכים עמוסים כל טוב ביום חג החמלנציקיָה המסורתי של המושבה (על החג ראה בפרק השמיני, "חג החמלניצקיָה", ברומאן "המושבה שלי"):
"גם בעוד מאה שנה תהיה הקריאה ברומאן המושכח של ידידי בן עזר על המושבה שלי מושכת את הלב ומשעשעת כי זה בכלל לא ספרות!"
אכן, חרף קשיי-החיים ידעו בשנותיה הראשונות של המושבה לשמור על מצב רוח טוב, ובייחוד בחודש אדר, בהתקרב פורים, כאשר קופל קובלמן היה מתחפש לאסתר המלכה.
אנשים צעירים היו ומלאי חום-נעורים, וחופשיים בהליכותיהם לעומת אדוקי ירושלים. המושבה היתה אז קטנה וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו. היו במושבה בחורים שידעו משהו מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על פי יוזמתם נערכו משחקי הפורים, פורים-שפיל.
איסחאק נורדאו רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק את תפקידי הנשים התקשה ללהק הרג'יסור בשסמן, הוא יענקב גאלצ'אלאך, אך רווח והצלה עמדו לו מקופל קובלמן שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים.
מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.
הרג'יסור יעקב בַּשֶׁסמן היה איכר גדל-גוף, בעל קול אדיר ומומחה לחריש עמוק. הוא אהב לאוורר את אצבעות רגליו הענקיות והיה מהלך תמיד בקבקבי-עץ גדולים שקולם נשמע מקצה רחוב חובבי-ציון ועד סופו, ומכאן כינויו יענקב גאלצ'אלאך.
בחזרות לפורים-שפיל היה מפעיל את כישרונו כבמאי-חובב וממחיש לשחקניו, חובבים אף הם, אטיודים של משחק באמצעות סיפורים שאובים מניסיונו הדראמטי, בסגנון שלימים קיבל את השם: קאנדיד קאמרה.
יום אחד בשסמן יצא לחרוש במחרשה הגדולה, הרתומה לתריסר זוגות סוסים. לכל זוג היה עגלון נפרד המהלך לצידו ומאיץ בו.
לא רחוק מהחלקה, שהיתה מיועדת לנטיעת פרדס חדש, נמצא קבר של וילי, קדוש ערבי מקומי, ולצידו עץ שקמים עתיק.
העגלונים הערבים הזהירו את החורשים כי בסביבת המקום הקדוש אסור לעשות את צרכי-הגוף. מסורת נאמנה בידם כי מי שעושה כך נדבק לקרקע ומאבד את כוח דיבורו.
במשך השבועות בהם נמשך החריש התנהל על כך ויכוח. אלה מכחישים את הסיפור בטענה שהוא אמונת-הבל, ואלה נשבעים ועומדים בתוקף על דעתם.
פעם, בהפסקת הארוחה, נעלם בשסמן.
לא עבר זמן רב ונשמעו נאקותיו הנוראות מתחת לעץ, ליד קבר הקדוש.
העגלונים נבהלו, אולי הכיש אותו נחש? – מיד הפסיקו לאכול ורצו להחיש לו עזרה.
כאשר התקרבו התגלה לעיניהם יענקב גאלצ'אלאך הענק כשהוא כורע על הארץ, מתחת לשקמה, מכנסיו משולשלות והוא מנפנף אליהם בידיו הגדולות וצווח כאילם:
"אה, אה, אה – – – "
העגלונים נסוגו מעט לאחור והתלחשו בפחד: "מי היה מאמין שכך גדול הוא כוחו של הווילי!"
ובשסמן הכורע צועק, נאנק כעגל, עיניו בולטות כיוצאות מחוריהן והוא מנפנף בידיו אל עגלוניו וזועק לעזרה.
עבר זמן-מה עד ששלושה-ארבעה מהם התמלאו אומץ וקרבו אליו.
תחילה נגעו בו בזהירות, מחשש שיידבקו לקרקע גם הם, אחר תפסו בו בחוזקה, ובכל כוחותיהם משכו והרימו אותו עד שהצליחו להפרידו מהקרקע, יחד עם הגאלצ'אלאך, ולהעמידו על רגליו –
מתנופת המשיכה נפלו הם בערימה על פני האדמה.
ומעשה נס, בו-ברגע חזר אליו גם כוח הדיבור ואז היפנה את אחוריו המגולים כלפי חבורת מציליו, תקע נפיחה, ועוד נפיחה, והכריז בפניהם שעכשיו הם יכולים, במחילה מכבודם, לנשק לו – – –
הכול היו מרוצים בחזרות להצגת-פורים לבד מאחד, אשר מחה נמרצות בפני בשסמן על כך שהשאירו אותו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וזיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוואסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוואס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפנה לו את הדרך.
וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הווזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר במיוחד לשם כך:
"שורו, הביטו, קונסולאטים,
איש החצר הופיע!"
המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה.
היה זה מחזה מרהיב-עין! הכל התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכל ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק.
את המחזה חיבר או התאים בשסמן לפי מיבחר מנגינות יהודיות, וולכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.
איכרי המושבה, נשותיהם וילדיהם, ישבו כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקח-נלקחת אל בית המלך:
"אסתרֶ'ל עטרת ראשי
את מחלצותייך לבשי,
וביפי פנייך הזעירים
שחרי פני מלך המלכים.
ואם ישאלוך: מי את, יַא אוּחתִּי!
ענֹה תעני: שבט בנימין משפחתי.
אסתר משבט בנימין,
והמאמין יאמין..."
בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם.
למחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר'ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.
לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל-כך עילאית, עד שאחשוורוש, המולך על המושבה, הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נישאר רק בחאלאט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והוא התחיל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות מכל פתחיו, אולי בהשראת סיפורי ההרג'יסור שלו:
"הקשיבי מוישבה שלי, הקשיבו אידאלאך! – – [א-גרעפטס!] – אני עולה לפאשאליק ירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפאשא התורכי מגדולתו... הקשיבי מוישבה – – [א-פורץ!] – אוי, אוי, נתיניי המסכנים, אני מרחם עליכם... אוי, אוי, אני אציל אתכם מידי התרכל'ה שיקסה, ומידי המן-פאשא, ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה – – [א-פורץ] גם לכבודה! – ומידי היאניצ'ארים עקומי-החרבות, ומידי המא'מורים גובי המיסים ולוקחי-הבקשיש – הקשיבו, נתיניי הנאמנים! – – [א-פורץ!] – איך [אני], איך בין סולטן עבדול-מג'יד! – – [א-גרעפטס!] – איך בין א-מזמין אתכם לקושטא צו דעם תפילת סלאם-אל-מליכ בארמון שלי בילדיז קיוסק... איך, איך..."
ובהתנודדו גם השמיע קולות גיהוק אדירים שבאו מרוטל ורבע היין שהערה אל קרביו. בקושי רב עלה בידי נתיניו להשיגו, אך אחשוורוש העליז, סולטן הפורים-שפיל של המושבה, לא השתתק אלא פקד עליהם: "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי! – פדישהמיז צ'וק ישסון! מלכנו יאריך ימים! – – א-פורץ! – "
והוא לא נרגע משאת מידברותיו אליהם מכל אבר ונקב עד שארבעה שומרי-ראש המלך, שניראו כצ'רקסים והיו מזויינים בחרבות, ועימם הווזיר ובידו מקל שחור עם גולת-כסף – תפסו אותו והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הטבל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר שבכיכר המייסדים.
שם רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, והסוסים מלקקים את שער ראשו ואת אחוריו המגולים – וצוהלים, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.
[מתוך: "המושבה שלי" מאת מר א. בן עזר, "אסטרולוג" 2000, רומאן קטן שמעודו לא נחקר ולא תורגם כי מה ערכו לעומת ההישגים הענקיים של הספרות העברית בארץ ובעולם]
נשף הפורים
מוש"ק י"ב אדר תרע"ח [1918] בישיבת הוועד [של פתח-תקווה, מתוך הפרוטוקול, עמ' 754, 755, 759]
באו ה"ה, ימיני דוב, ראאב מ.ש., דינוביץ ברוך, מאקלעב מרדכי.
ה' ראאב מ.ש, היות ששמענו כי חושבים לעשות חגיגה ביום הפורים לכבוד פקידי הצבא [הבריטי], וכפי הנראה וההכנות של הצעירים, יהיו רקודים של נשים וצבא, לכן באנו להתנגד ולמחות נגד זה. אנו חושבים שלא יבוא לידי כך. אבל אם ח"ו יבוא לידי כך, אנחנו מודיעים לכם מראש שאנו נבוא ונעכב אף אם יהיה סְקַנְדַל.
ה' ליפקיס. מעולם לא שמענו משום איש שחושבים לעשות נבלה כזו.
ה' שטאמפר [כנראה שלמה, בנו של יהושע ז"ל] מציע לסדר את ענין החגיגה בקצור, דהיינו שהקרואים יהיו רק חברי הועד וגבאי בית הכנסת.
ה' פיאלקוב מציע ג"כ לקצר את סדר החגיגה, ושיזמינו את הנאספים אח"כ לבית איש פרטי בתור רומון [?] מיוחד.
ה' גיססין [אחד מן האחים, משה או שלמה זלמן] מציע לסדר שעות קבועות בשביל החגיגה היינו ערך 2 שעה ואח"כ יוכלו לעשות נשף חדש.
ה' ליפקיס אבל צריכים להודיע לכל הנאספים אחרי השעות הקבועות שסדר הנשף נגמר, ואם ירצו אח"כ להישאר לנשף אינו ע"ש הועד.
ה' שטאמפפר מנחם-יהודא [אחיו של יהושע ז"ל], פקידי הממשלה המוזמנים הם מ-12 עד 15. גם אנו מזמין בערך כזה, ולעשות את החגיגה במדה מצומצמה.
הזמנת המקהלה אל הנשף [נרשם בשוליים ימניים של העמוד]
בא ה' חאשעסמאן ומודיע בשם המקהלה כי הם נכונים להשתתף בחגיגה באופן כזה, שכל הנוכחים ינאמו רק בשפה עברית, וחברי המקהלה הם 18 ורוצים שכל אחד יוכל להזמין אתו עוד אחד, על החגיגה.
ה' ליפקיס, מפני שיעלו להוצאות מרובות ע"כ מוכרחים אנו להמעיט צריכים אנו להתחשב עם המצב הרע של המושבה [בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אמנם כבר תחת שלטון הבריטים], די שנזמין את חברי המקהלה בעצמם.
ה' שטאמפפר. תומך בדברי ה' ליפקיס.
ה' גיססין מ, [כנראה משה גיסין], אנו מסכימים שהנואמים ידברו רק עברית. אבל להזמין אנו מזמינים רק את חברי המקהלה מפני שלא יעלו ההוצאות הרבה.
ה' ליפקיס אנו מסכימים להזמין את חברי המקהלה ושיהיו הנאומים בעברית אך בתנאי שלא יהיו שם רקודים, בכלל צריכים חברי המקהלה שומרים על סדר הפרוגרמה של הועד לחגיגה, אם יסכימו חברי המקהלה לזה תודיעו לנו מחר בבוקר מזה.
ישיבת הועד ליל פורים, תרע"ח
דנים ע"א הפרוגרמה של נשף פורים.
תוכנית הנשף [נרשם בשוליים ימניים של העמוד]. הוחלט: היו"ר יפתח את הנשף בנאום קצר. המקהלה תזמר שושנת יעקב. נס ציונה. בעדביצקי ינגן על הכינור. מזנון. נאם. מקהלה תהלים קי"ז. קי"ח. כנור או פסנתר. ארוחה. נאם. מקהלה. כנור. המנון העברי האנגלי עד כאן הסדר האופיציאלי של הנשף. מכאן ואילך הרשות בידי האורחים.
העתיק יקיר פתח-תקווה דוד בן עזר (ראב), נכדו של משה-שמואל ראב (בן עזר). ספר הפרוטוקולים המקורי נמצא בארכיון לתולדות פתח-תקווה על שם עודד ירקוני [ומבחינתו גם על שם אביו אליהו ירקוני] בקריית המוזיאונים של פתח-תקווה. ועד המושבה נתון בלחץ מפני שאין אפשרות לבטל את הנשף שנערך לכבוד מפקדי הצבא הבריטי ולכן רק מטכסים עצה איך לצמצם את הנזק שעלול להיגרם לציביון הדתי הכפוי מטעמם במושבה, אשר יש לשער שלא היה לרוחם של מרבית צעיריה.
בשנה הבאה, מר סופר נידח יעשה קוּפָּה
מר סופר נידח נבחר לכהן כמשורר-אורח באוניברסיטת בת-שלמה רבתי לשנת הלימודים האקדמית תשס"ז, 2006/7. בדברי ההנמקה של סנאט האוניברסיטה בראשות הדיקן פרופ' פלוץ בן-שחר נאמר:
"אמנם שיריו של מר סופר נידח מתנודדים בין גרפומניה לבין קוצר-יכולֶת, אבל הפופולאריות הגואה שלו בקריית התקשורת, תמיכתו בפלסטינים והשירים שכתב על גורלם הנורא של המתאבדים-המתפוצצים כסמל לקונדיסיון הומיין כלל-אנושי בתחת, הם המעניקים לו את הזכות, שגם תגמול כספי נכבד בצידה, להגיש שורת הרצאות על דמות הגבר הפלסטיני המדוכא. מאחר שהאוניברסיטה אינה ידועה כל כך בארץ, קל וחומר חוגהּ לספרות גברית, חשוב לה לספח לשורותיה בשנים הבאות ידוענים חדי-לשון אשר לכל פלוץ שלהם יש הד תקשורתי, דוגמת הבלשן אריה מליניאק, הח"כית-לשעבר פנינה רוזנבלום ילידת אם המושבות, והמשורר המאונן יקום פורקן. אחרי הבחירות ייתכן שגם לעמיר פרץ יהיה זמן לקפוץ מירוחם לתת הרצאות אורח אחדות בפרוזודיה של השד העדתי במסדרונות הוועד הפועל."
חילופי גברי בין "הארץ" ל"חדשות בן עזר"
לכתבנו מר סופר נידח נודע כי עורך "הארץ" מר גרשם שוקן מבקש להביא את המשורר מר א. בן עזר לכתוב טור יומי טרחני-אגוצנטרי בעיתונו, ואילו את המשורר מר יוסי שריד הוא יבקש מעתה לערוך ולכתוב את המכתב העיתי "חדשות בן עזר", שיֵצא לאור כל בוקר ממש כמדורו הנוכחי המרתק כל כך של המשורר החשוב בעיתון "הארץ".
חידת סופר
מי הסופר שתקף מצד שמאל בבוז ובהתנשאות את רבין לפני הירצחו אך מיהר לפרסם עליו באותו עיתון שיר קינה לאחר הרצח? מי הסופר האומר למשפחות נפגעי הטרור כי ממשלת ישראל אשמה בהרג קרוביהם? מי הסופר שהפרוזה שלו משעממת כמו צנון, בלתי-קריאה, פטפוט מייגע פוליטיקלי קורקט – אבל כל ספר חדש שלו זוכה לחשיפה תקשורתית רחבה ומכובדת ולשבחים שסופרים גדולים ממנו, שאינו ראוי אפילו לצחצח את נעליהם – אינם זוכים להם? מי הדילטאנט שלגלג במאמריו המעמיקים על ההיסטוריון הפרובינציאלי חסר החשיבות בעיניו, גרשם שלום, בהשוואה לוולטר בנימין? מי אביר המצפון האנטי-ישראלי שמשיריו עולה שרק אנחנו אשמים וככה הוא עושה כבר שנים רבות קריירה לא רעה בקריית ספר מושחתת-הדעת שלנו? מי המשורר שאוהב אותנו ממש כמו החמאס?
תשובה: אין סופר עברי כזה. לא יכול להיות.
מכשיר מב"ל: מסובב בחורות לאחור
אחת הבעיות המציקות לגבר הישראלי היא שאם חולפת על פניו בחורה מבלי שהצליח לראות את פניה ובייחוד חזהּ, ומתרחקת, הוא משתגע לגרום לה להביט ולוּ רק רגע קט לאחור, כדי שיצליח לראות את הפרונט. אפשרות אחרת היא להרחיב צעד כדי להשיג אותה צעדים אחדים קדימה, ואז, מתנשף להסב ראש כאילו במקרה כדי לראות את הפרונט, פרצוף וציצים ולהחליט אם הם שווים את החצי המבטיח והמעכס מאחור.
דא עקא, ככל שהגבר מתבגר ומשמין, כן יותר קשה לו להרחיב צעד.
לפיכך התקבל בברכה מכשיר שוביניסטי חדש – מכל מָבָּ"ל, מכל מתוחכם שבלחיצה קלה משחרר קולות גבוהים מאוד שאינם נשמעים ומסובב בחורות לאחור, שגורם להן אי-נחת באזור האחורי הרגיש, כאילו מישהו דחף שם אצבע צורמת. ויש בקִיט גם מטפחות-נייר סופגניות.
הומצא נייר מתכלה ומעתה לספרים יהיה תאריך תפוגה כמו לגביעי קוטג'
"הומצא נייר מתכלה ומעתה לספרים יהיה תאריך תפוגה כמו לגביעי קוטג'!" הכריזה דוברת מפעל הנייר נָמוֹגכַּנֹאד השוכן בקריית גארבֶּדז' ליד קריית צאנז. "הוצאות הספרים תכפלנה את הייצור כי שוב לא תהיה בעיית איחסון אצל הקונים."
הממונה על ההגבלים העסקיים, שקוֹדמהּ שלל את הפנסיות מהיוצרים הקשישים של אקו"ם כי הם לדעתו הביטוי הבולט ביותר במשק לקרטל – שוקל עתה להטיל קנס על מכתבים עיתיים דוגמת "חדשות בן עזר" ו"חדשות ליפסקי מלודז'" משום שאינם משתמשים בנייר עמיד או מתכלה אלא מתכלים בנקל בלחיצת קליד אחת.
יקטרינה חביבלין איננה גבר או –
נשים מזויינות מסוכנות ממש כמו גברים!
יקטרינה חביבלין איננה גבר אלא מאבטחת בסלקום עם אקדח ברישיון, שהשׁתכרה יחד עם ידידה יעקב פרדז'ב, ובלהט ויכוח של שיכורים שלפה את אקדחה וירתה בו למוות.
אלפי גברים ישראלים, מן השפויים והאחראים ביותר, שאינם משׁתכרים ואין להם שום עבר פלילי – מסתובבים וגם גרים ללא אקדחים במקומות מסוכנים לחייהם ולחיי בני-משפחותיהם רק מפני המדיניות של משרד הפנים, בלחץ אירגוני הנשים בתקופה שאהוד ברק היה שׂר הנשים, סליחה, שר הפנים – שלא לתת לגברים נשק כדי שלא ירצחו את נשותיהם.
פושעים, מתנחלים, טרוריסטים ללא הבדל דת גזע ומין, אזרחים היכולים להוכיח שהם עובדים מעבר לקו הירוק וכן אנשים מתלהמים בציבור הערבי, כולם אזרחים ולא אנשי כוחות הביטחון – מחזיקים בנשק, חוקי ולא חוקי, ורק מהאנשים הישרים נמנעת האפשרות להגן על עצמם ועל רכושם בגלל הלובי הפמיניסטי.
אז עכשיו אנחנו תובעים בריש גלי: לא עוד יינתן נשק לנשים בכלל ולמאבטחות בפרט מפני שגם הן רוצחות את בני זוגן ואת חבריהן!
נשים מזויינות מסוכנות ממש כמו גברים!
וזה הגיוני מאוד, כמו התקנה הפמיניסטית הקיימת, שלא לוקחת בחשבון שהרבה יותר קל להרוג עם פטיש בראש או סכין בלב, וזאת כאשר בארץ מוכת טרור כשלנו עשוי במקרים רבים הנשק להציל חיים.
[וראה הפרק "נאום האקדח בפני הגברת ציפורה" ברומאן המופרע של סופר נידח מר א. בן עזר "חנות הבשר שלי", שפוזָר חינם בטרם נגרס כליל והפך להיות אחד הספרים הנדירים ויקרי הערך בספרות הפרדסנית הארצישראלית כמו הספר "פרדסים מספרים" של יצחק רוקח שאומרים שיש כבר אגודה של אנשים חובבי פרדס שברשותם עותק של הספר והם עורכים ביניהם חידונים של זיהוי שמותיהם של איכרי פֵּיסַח-תִקְוֶה על פי כינוייהם הלגלגניים בפי שכניהם הערבים כהבאתם אצל רוקח].
אתה סופר את הביצים שלי
שני יהודים מוצאים עצמם במיטה אחת בחדר במלון בגלל מצוקת חדרים. סופר האחד בקול רם את פדיון עסקיו היום ומסכם: "חמישה, שבעה, שמונה-עשר, עשרים!" – "טעית," אומר שכנו. מסכם היהודי פעם נוספת בקול רם את חישוב עסקיו ואומר "חמישה, שבעה, שמונה-עשר, עשרים!" – "טעית," אומר שכנו, "אתה סופר את הביצים שלי!"
גימיק תקשורתי או שינוי ממש?
הסופר יורם קניוק יצא בזעקה מעל דפי "ידיעות אחרונות" על כך שאין פורשים לסופרים את הכנסותיהם על פני שנים אחדות אלא מחייבים אותם לשלם הרבה בשנה טובה אחת – ולא מתחשבים בכך שבשנים הקודמות הסופרים לא הרוויחו אלא עבדו על ספרים חדשים.
והנה התבשרנו בתקשורת שמנהל רשות המיסים, ג'קי מצא, הורה לפקידיו לפרוס (הכוונה היא כמובן לפרוש) את הכנסות הסופרים על פני כמה שנים.
לכאורה זהו הישג גדול של הסופרים, אף כי כל מקרה צריך להיבדק לגופו, מתי כדאי לסופר לפרוש הכנסות, ואם מדובר גם בפתיחת ובשינוי שומות משנים קודמות והחזרת המס ששילם, בתוספת הריבית, תוך כדי לקיחת סיכון ששלטונות המס ידרשו באותה הזדמנות הצהרת הון, מה ששוב יסבך את התהליך, ואם במקרה מכרת דירה באותה תקופה ושילמת כל מיסי הרכוש והשבח, יראו בך לא פעם מעלים מס גדול מבחינת ההכנסה השנתית.
ואולם המצחיק הוא שגם כיום אין בעייה לסופרים לפרוש את הכנסותיהם בדרך פשוטה ביותר. ההכנסות הן מה שנותר לסופר אחרי הורדת הוצאותיו לצורך הכתיבה, שאם יודעים לנהל אותן נכון, הן מורידות את ההכנסה בסכום משמעותי (למשל, פחת ציוד מחשבים, נסיעות). גם בשנים שהסופר לא מרוויח הרבה מתמלוגים, עדיין יש לו הוצאות ייצור קבועות ניכרות, שחלקן הוא מממן מחסכונותיו או ממלגות ופרסים או ממשכורת אשתו, או שיש לו משכורת בעבודה כלשהי. ומאחר שאינו יכול ליהנות מחישוב הוצאות אלה כהפחתה שנתית מהכנסה מתמלוגים שלא היו לו – יש לו אפשרות חוקית לחלוטין לגרור הוצאות קדימה, להצהרת השומה הבאה, וכך, כשהוא מגיע לשנה רבת הכנסות מתמלוגים, מיד הוא מנכה מהן את הוצאותיו משנים קודמות, וחייב במס נמוך יחסית, הכול כמובן בכפוף לכל שאר מרכיבי הצהרת השומה שלו. אגב, שכר סופרים אלה הם תשלומים חד-פעמיים עבור כתיבה בעיתונים ובמקומות אחרים, ואילו תמלוגים הם האחוזים שסופר מקבל ממכירת ספריו.
סופר (או בעל-מקצוע אחר) שאין לו הוצאות, ובטיפשותו הברוטו שלו הוא גם הנטו, ישלם מס ניכר גם אם יפרשו לו את הכנסותיו. מה עוד שלמרבית הסופרים יש גם כל הזמן הכנסות אחרות חייבות במס, כגון הרצאות וכתיבה בעיתונים, או סתם משכורת כמורה, עורך, פרופסור או בעל פנסיה, אחרת לא היה לרובם כסף לשלם למו"לים עבור הדפסת ספריהם.
זה שפקידי מס הכנסה מתעללים בנישומים עצמאיים קטנים, ועושים לעיתים שגיאות מדהימות שנחוץ יועץ מס מוכשר מאוד כדי לבטלן, זה צד אחד של המטבע, שגם הוא אינו נוגע לסופרים בלבד. אבל הצד השני הוא שאילו היה למר קניוק יועץ מס טוב, הוא היה אולי יוצא מזמן מהצרה שבגינה הוא חירף וגידף ברשימתו את מרבית מוסדות המדינה והציבור והתרבות והספורט והאמנות.
אין להתעלם מהחשש שההחלטה של מנהל רשות המיסים היא תקשורתית לא פחות מרשימתו ההיסטרית של קניוק. אין חוק מיוחד לסופרים כי גם לציירים ולמוסיקאים יש שנים רעות, ולחקלאים, ולעוד הרבה בעלי מקצועות אחרים ובייחוד אם הם פרי-לאנסרים.
גבריאלה ספאניק ודיאנה קיחנו, כוכבות "האסירה"
אהובתנו גבריאלה ספניק, המופיעה עדיין בתפקיד גוואדאלופה סנטוס בסדרה היוצאת מן הכלל "האסירה", שפרקיה האחרונים משודרים בשבועות אלה, אינה שוקטת על שמריה וכבר מככבת בסדרה חדשה המצולמת במיאמי בשם "ארץ התשוקות", בתפקיד ואלריה סאן רומן.
"אישה חזקה, נועזת ושכלתנית, אך בד בבד גם ילדה קטנה," כמצוטט מפי גבריאלה ב"רייטינג". לאוהביה יש גם הפתעה נוספת בסדרה החדשה, לצידה של ספאניק יככב סאול ליסאו [או ליסאסו] המקסים והמבוגר ממנה, שאיתו ניהלה רומאן אהבה-דחייה סוער לאורך הסדרה הזכורה לטוב "בשם האהבה".
ועוד הפתעה, לאחרונה ביקרה בארץ שחקנית הטלנובלות הפרואנית דיאנה קיחנו, בחברת חברה-לחיים, בן למשפחה ישראלית-לשעבר מוונצאולה, יוסי אמינוף. שניהם מתגוררים כיום במיאמי. מה, אינכם יודעים מיהי דיאנה קוחנו? טוב. תמשיכו לקרוא את שלושים עמודי החובה של הרומאנים החשובים החדשים כדי לדבר עליהם בלילות שישי. דיאנה היא רוסרו ריובוּאנו המכונה לוּלוּ בסדרה "האסירה", אחת הנשים המרושעות ביותר שנראו על מסך הטלנובלות. נוכלת, שקרנית, מכשפה, מטורפת, רוצחת, סאדיסטית. ממש התגלמות הרשע, והכול בחיוך שטני מקסים, וכבר כמעט ברור לנו שאין לה סיכוי להישאר בחיים לקראת סוף הסדרה אבל עדיין לפניה כמה וכמה חיסולים, בייחוד כנראה של עורך-הדין הרוצח-המיוסר רודולפו, שהוא דמות דוסטוייבסקאית משוחקת בידי שחקן גדול שלמרבה הצער טרם הצלחנו לזהות את שמו בכותרות. אגב, דמויות רבות בטלנובלה קרובות לפסגות התיאטרון והפרוזה העולמיים יותר משקרובים אליהן הסנובים המיובשים של הבועה התל-אביבית.
"מה שהיה הכי חשוב לי בדמות של לולו היה לא ליפול לקלישאות של הרעה. אני אוהבת להבין מאיפה הדמות שלי באה ולאן היא הולכת." אומרת דיאנה בראיון למאיה ספרן ב"ויווה פלוס", "החלטתי שלולו נהנית מהרשעות שלה וזה עזר לי לגבש את ההבעה שלה, כך שהיא לא תהיה מרשעת טיפוסית. היא אוהבת כסף כי היא אוהבת כסף והיא אוהבת להיות רעה כי היא נהנית מזה. הסצנות הכי מענגות בשבילי היו אלה שבהן אני מענה את רוסליָה כשהיא נכה. עוד דבר שנהניתי ממנו הוא שבסוף הסדרה, בגלל שאני נמצאת במנוסה, אני משנה את האופי שלי ומשחקת כזקנה, כגבר. הצוות הטכני של הטלנובלה היה משוכנע שהדמות של לולו השתלטה עליי. העניין שהצחוק של לולו הוא הצחוק האמיתי שלי, וכשהייתי צוחקת אחרי שכיבו את המצלמות – הם היו נבהלים." צריך לראות כדי להאמין. דיאנה-לולו היא אחת משחקניות האופי החזקות שנראו על מסכי הטלנובלות ואולי הסרטים בכלל. יש בה כוח שטני, אישונים ירוקים מהפנטים על רקע לובן מפחיד של גלגלי העיניים, מִבטא ספרדי מיוחד וחודר, רוחש-רע וגם אירוני, מכשפה קלאסית צעירה ונאה, כאילו באה היישר משקספיר עם הומור של גרדומים. אני יודע שאתם צוחקים עליי. אבל אמנות הסיפור הגדולה נמצאת כיום בטלנובלות. לא כולן. אני נכבש לאלה שגבריאלה ספניק עומדת במרכזן. סביבה כל השחקנים ממש מעולים. בפגישות שלי בבתי הספר, בעיקר בחטיבות הביניים ובעליונות, כאשר נחלש הקשב, די שאני מזכיר את גבריאלה ספאניק ואת התמכרותי לטלנובלה שלה, ומיד הבנות ואני מוצאות לנו שפה משותפת ורק הבנים ההיפר-אקטיביים ממשיכים להפריע.
משלוח מנות לפורים
מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא המתגורר על גדת הירקון הדרומית
* פשוט נבלות בשוק ואל תצטרך לעזרת הבריות.
* החיים הם כמו תפוח זהב. טעים ונחמד כשהוא טרי אבל מסריח מאוד כשמעלה עובש.
* צריך להרוג את החתול בליל החתונה. (פתגם ערבי).
* היכני ובכה, השיגני ויתלונן (פתגם ערבי).
מה כולם מתנפלים על יעלון? האיראנים אינם מפסיקים להכריז שברצונם להגיע לפצצה הגרעינית כדי להשמיד אותו, ולנו אסור להגיד שאם אחרים לא יעצרו אותם, לא תהיה לנו ברירה אלא לעשות זאת בכוחות עצמנו? יותר טוב לחכות עד שיפילו עלינו את הפצצה או עד שרק מכוח האיום בשימוש בה יגמרו אותנו? תארו לעצמכם מה היה קורה אילו לסדאם חוסיין היתה בשעתה אופציה גרעינית?
מר סופר נידח הצטלם עם אישיות ידועה
בחצר סבו בפתח-תקווה בשנת 1943 לערך
לסופר נידח, שלום,
אתה מספר במכתבך האחרון על תקליטור עם קולו של יהודה ראב משנת 1943. הדבר מזכיר לי כי בשבועון "הבוקר לילדים", באחד מגיליונותיו בשנת 1944, פורסמה כתבה על פגישה עם יהודה ראב, בצירוף תמונתו בחברת תלמידי כיתות מבית הספר פיק"א בפתח-תקווה, והמחנך מר נאמן. הפגישה, בשיתוף "הבוקר לילדים", אורגנה בסיועו של מה שנקרא בלשון דאז "סופר הבוקר" בפתח-תקווה, מר יוסף קבנצל, שאחר כך נודע כיוסף תמיר, חבר הכנסת מטעם המפלגה הליברלית שבליכוד, כיום כבר בן 90 ומעלה, ייבדל לחיים ארוכים נוספים וטובים.
אני מספר לך זאת, מכיוון שאתה בצדק מתעניין, ובמסירות חוקר – בתולדות משפחתך הענפה, אבל ייתכן שדבר התמונה הזאת לא הגיע לידיעתך. התמונה איננה ברשותי, אך אני זוכר שצולמה ופורסמה. הייתי שם.
בברכה,
י. א.
ל-י.א. היקר שלום רב,
גם אני, יליד 1936, קראתי באותן שנים את "הבוקר לילדים", ובידי ישנה תמונה שבה נמצא הסופר ועורך "הבוקר לילדים" יעקב חורגין ועימו קבוצה גדולה של קוראי "הבוקר לילדים", שבאו לבקר את סבי יהודה ראב בן עזר בחצר ביתו ברחוב ביל"ו בפתח-תקווה בשנת 1943 לערך. התמונה ברשותי עם התאריך אבל לא ממש תחת ידי כעת. לרגלי סבי, היושב במרכז על כיסא, יושב אני הקטן.
המורה נאמן, שהיה גם מורי שלי בכיתות הגבוהות של בית הספר פיק"א במושבה, לא מופיע באותה תמונה. ואני שואל, האם זיכרונך מטעה אותך ואתה ביקרת אצלנו בתור קורא "הבוקר לילדים", או שמדובר באמת בשתי תמונות שונות, ואז זו הזכורה לך אינה ידועה לי.
בהרבה תודה,
אהוד בן עזר
לאהוד בן עזר, שלום,
ברור לי שהמדובר באותו אירוע, בחצר גדולה של בית, וסבך אכן ישב על כיסא במרכז התמונה. זה היה בוודאות ביקור של כיתתי בבית הספר, בתיאום עם "הבוקר לילדים", והיתה שם, לפי זיכרוני מהתמונה, יותר מכיתה אחת. סביר שצולמה באותו מעמד יותר מתמונה אחת, אם כי בעיתון כמובן פורסמה רק אחת. ייתכן שאת אחת התמונות צילם נאמן, והיא זו שבידך. ייתכן גם שזיכרוני מטעני, ונאמן לא היה שם, אם כי הנחתי שהלכנו לבית ראב יחד עם המחנך.
באשר לתאריך התמונה, ברור לי שזה היה בשנת הלימודים תש"ד, לכן אפשרי גם סוף 1943. ובכן, יש לנו תמונה משותפת וזיכרונות משותפים. טוב להיזכר.
י.א.
חבל שאיננו יכולים לגלות מיהו אותו י.א. מיסתורי המתכתב איתנו אבל אפשר למצוא אותו בתמונה המקורית שנדפסה בגיליון "הבוקר לילדים" ולזהות את הילד שבא עם כיתתו לבקר את יהודה ראב.
ולך י.א., אשמח להצטרף אליך לביקור אצל קבנצל. ודאי יש לו הרבה מה לספר על פתח-תקווה.
א.ב.ע.
קוזלובסקי מכפר-סבא לא היה תיש או צפיר אלא ספירשטיין מצד משפחת אימו
לאהוד שלום,
קראתי את הקטע על פנחס קוזלובסקי, ונסיבות עיברות שמו [גיליון 122]. חוששני כי המספר, ספיר בעצמו, טעה והתרחק מהעובדות.
שם משפחת אימו של פנחס קוזלובסקי היה ספירשטיין. בצעירותו בפולין הוא היה גזבר תנועת "החלוץ", וכשכתב בעיתון התנועה, "העתיד", חתם בשם פנחס אבן-ספיר. לימים, כשכיהן כמנכ"ל משרד הביטחון, ובן-גוריון תבע ממנו – כפי שתבע מבכירי אותם ימים – לשנות את שמו, נזכר כנראה בגירסא דינקותא שלו, וכך הפך קוזלובסקי לספיר. אין לזה שום קשר לתיש או לצפיר.
דווקא קוזלובסקי אחר נשאר נאמן למקור. הכוונה היא לטוביה קוזלובסקי הצעיר, שחקן להקת הנח"ל, שעיברת שמו לטוביה צפיר.
ד"ר מרדכי נאור
מחפש פוטריאן
אהוד שלום,
פעם חי בהרצליה הצייר ליאון פוטריאן, שאביו היה כמדומני מהנדס במפעלי ים המלח והוא עבד בעיריית תל אביב. יש לי תמונה יפה שלו. האם מישהו יודע עליו דבר?
צבי מלאכי
בארץ אהבתי
שירת משוררות על ארץ ישראל
יום ראשון, 19.3.2006, בבית גבריאל על שפת הכנרת
בשעות 9.45 עד 17.15 יתקיימו המפגשים: מוקי צור על מניה שוחט, אהוד בן עזר על אסתר ראב, מוקי צור עם פרופ' חמוטל בר יוסף על שירתה, המשוררת אגי משעול על שירתה של אגי משעול, מימי חסקין מגישה מופע "בגני נטעתיך". מנחה יום העיון מוקי צור.
ההרשמה: יד יצחק בן צבי, ירושלים 02-5398855, פקס 02-5636449. had@ybz.org.il
הכנס מטעם יד יצחק בן-צבי, בית גבריאל בכנרת והמועצה האזורית עמק הירדן
אהוד בן עזר
והארץ תרעד
רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה
וראשיתו בעקבות מחזור הסיפורים "אפרת"
[שיצא לאור לראשונה ב"ספריית תרמיל", 1978]
המביט לארץ ותרעד
יִגע בהרים ויֶעשָׁנו
תהילים קד, פסוק לב
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי.
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן מאת המלביה"ד.
פרק ראשון
משולח, משיח ונפוליאון בונאפרטה [חלק ב]
בתחילתו של החַיְקוּרֶה, רחובה הראשי של צפת, מפכה באר בשם פֶּזִיקֶה והיא בגובה פני הקרקע. קרש ועליו אבן מכסים על פיה. בדפנותיה העגולות יש שקעים אשר לתוכם אפרת ואחותה הקטנה ציפורה מכניסות את כפות רגליהן ברידתן לתחתיתה. בחורף פני המים בפֶּזִיקֶה גובהים ועולים על גדותיהם, ואז בנות צפת שואבות את מימיה בעזרת קְווארט גדול, ספל-אדירים, לתוך פחים שאותם הן נושאות הביתה לטַנָאג'ה, כד-חרס הענק שבו נאגרים המים למשפחה.
יום אחד פטמה, הפלחית מעין זיתים העובדת בבית משפחת לוין, שתתה מן החבית מים שלא סוננו – ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבו שלקתה בשחפת. לקחו אותה לרוקח, הפֵלְטְשֶר, והזריק לתוך אפה מי-טבק, כמו שעושה לכבשים ולפרות כשהן בולעות עלוקה ומדממות – מיד החלה פטמה להתעטש, ועלוקת-ענק גלשה מאפה.
בתחילת האביב יורדים פני המים בבאר, ושואבים אותם בעזרת דלי. ובקיץ, כשהמים אוזלים, יורדות בנות צפת יחפות לתחתיתה בעזרת השקעים בדפנותיה העגולות, שבהם הן מכניסות את כפות רגליהן. בתחתית הבאר יש פתח קטן בצורת חצי-קשת עגולה, שמוביל למערה רחבת-ידיים, אשר בקיץ נמצאים בה עדיין מים. האימהות מורידות בחבל דלי, והבנות ממלאות אותו במי המערה. כשאוזלים המים במערה, היא משמשת מקום משחק, וקרירותה משיבת-נפש, בייחוד בימי חמסין ויובש. הבנות משתעשעות באבנים חלקלקות, שאומרים שהן כמו אלו שעל שפת הים, ונמצאות במערה לרוב.
גם במערה יש פתח בצורת חצי-קשת עגולה, שמוביל למערה שנייה, וממנה לשלישית ולרביעית, וכן הלאה והלאה בגלגול מחילות עד הר-הבית בירושלים. אפרת יודעת כי בבוא משיח תהיה לה קפיצת-דרך לירושלים דרך המערות האלו. משחר ילדותה היא שומעת מפי אימה, הרבנית רחל: "קינדערלעך, רק תשמעו קול שופרו של משיח – מיד לפֶּזִיקֶה, כי אז תהיו מן הראשונים לגאולה!"
בבוא משיח, והוא הרי יבוא ראשונה לצפת – יעמוד ברגל אחת על הפיסגה הימנית של הג'רמק, ובשנייה על השמאלית, ובשופר גדול יתקע, ויישמע הקול מקצה העולם ועד קצהו. ומיד יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ-לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך, ארצות רחוקות ונוראות, מעבר להררי חושך – וימהרו לעלות לירושלים גם הם. אפרת תהיה בין הראשונים לגאולה הודות למערה של הפֶּזיקה. היא גאה על כך שהמשיח יבוא אליה לפני כל האחרים, ודרך הפֶּזיקה היא תהיה בין ראשוני הנגאלים. היא מצפה למשיח יום-יום ושעה-שעה כמו לאדם מוחשי ביותר. בימות הקיץ היא מבלה בפֶּזיקה עם חברותיה הצפתיות והן צוהלות ומשתובבות במערה או יושבות ומקשיבות לסיפורים על המשיח מפי נערים הבקיאים כבר בחומש וברש"י. כחולמות הן. מדי פעם בפעם הן מפנות פניהן אל פתחי המערות ונפשן כלה לקול שופרו, ואפרת מספרת –
"בלילה האחרון היה נידמה לי ששמעתי קול שופר. הרמתי את ראשי מן הכר וקראתי: 'הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!' – ואז הורמו ראשיהם של הוריי, ושל אחותי הקטנה הישנה איתי יחד על המזרן הפרוש על המחצלת, וחצי-רדומים הם הקשיבו לי, ולבסוף אמר אבי הרב: 'לא, בתי, זה לא קול שופרו של משיח שמעת, זה קולו של הוועקער, המעורר, לתפילה ולתיקון חצות!' – והוא שטף פניו ולבש מעיל ויצא להתפלל, ואחותי המאוכזבת ואימי, שבו ראשיהן לכרים והן שקעו שוב בתרדמה, אבל אני מאמינה!"
– עד שמעריב היום, ודוממות הן מטפסות ועולות מן הבאר.
אפרת החלה קוראת בהיחבא בספר שהשאיר סניור עוזיאל בעל שם והנחש היורק, ורואה בעיני-רוחה מקומות אשר שום נערה צפתית מלבדה לא שיערה בחלומותיה: ארמון שקירותיו הפנימיים מבריקים בצבע ירקרק, חלונות שקופים ואטומים לו ובעדם היא משקיפה על פני שדות מכוסים מרבדי פרחים צבעוניים, על פני גנים זרועים ערוגות צמחי בושם, שדרות עצים גבוהים כעננים, נחל שגליו הקטנים נוהרים שקופים כעין הבדולח, והם רצים על פני אבני-חצץ ובין ניצנים של פרחי-מים. מעבר לנחל נראית גבעה גבוהה מעוטרת ארזים ואלונים רבי-שנים, בית-תפילה נשקף מבין ענפיהם. על יד הגן רועות פרות בריאות באחו. צלילי ענבליהן נשמעים יחדיו כקצובים כל פעם שהן ממתחות גרון להעלות גירה חדשה.
שטיח עשוי צמר לבן פרוש על רצפת הבית. וילונות משי מקושטים רקמה מתנוססים על חלונותיו. על אדני-החלונות צומחות שושנים הדורות, וענפים של עצים פורחים שולחים מבחוץ את גביעי-כותרתם עד מיטתה. ידי אפרת קוטפות מהם בוקר-בוקר, בשוכבה עדיין על יצועה, כדי לקשט בהם את תלתליה הלוהטים. אחר-כך היא מסתרקת, עונדת את תכשיטיה, לובשת בגדים נאים ויוצאת במרכבה בין שדרות עצי-תפוחים נותני-ריח. היא נושאת חן וחסד בעיני כל רואיה. העלמות נותנות לה כבוד ויקר והבחורים, חגורי חרבות וכתפות מצוייצות למדיהם – שואפים לזכות באהבתה. בבוא היום תבחר לה אחד מהם ותהי לאשת-חיקו...
והיא מתעוררת בבהלה ובהרגשת חמדה וחטא. חבל שהחלום נפסק. היא שומעת את נשימתה השקטה והשלווה של אחותה ציפורה הישנה איתה במיטה ורגליה היחפות נוגעות בה והציפורניים מדגדגות (אלה ציפורניה של אם-סבתי, שאצבעות רגליה היו יפות במיוחד, כידיים). הדממה של צפת כבדה עליה, וכבדה כפליים מועקת הגעגועים שרוחשים חלומותיה בעקבות סיפוריו ומעשיו המשונים של המשולח שחור-הזקן.
אפרת עם בונאפרטה דוהרים יד-ביד ומרגיזים את מנוחת יערות הגליל.
"את תהיי מלכת היהודים," מבטיח לה גנרל פרנצויז נפוליאון.
ציפורים צורחות באוויר. נחשים נוצצים חומקים בבהלה, משילים נשל מרשרש ושקוף בסדקי אבן. חלקם זוחלים מחיקו של משולח בעל שם סניור עוזיאל צבי"ק ונדרסים. ברק פרסות סוסיהם של נפוליאון ואפרת מצית אזוב יבש בחגווי-סלעים. ריח אזוב חריף ועשן נמשך מכפר-קנה להר-תבור ומשם, בראש גדודי הפרנצויז נפוליאון הם חודרים לטבריה, לנצרת ולצפת, ורק את עכו אינם מצליחים לכבוש, כי מגן עליה מן הים צי אוניות האנגלים ובראשו הקברניט סידני סמית.
מפקד המיבצר בעכו הוא ר' חיים פרחי, יד-ימינו של אחמד ג'זאר פחה, המושל על כל פלך עכו. אפרת אינה חסה על השר היהודי. היא, אפרת, לצד הפרנצויז. על משכבה מתחולל קרב הדמים מול מיבצר-החוף הגדול אשר אותו לא ראתה מעודה. את חומותיו עיבה וחיזק לפני יובל שנים דאהיר-אלעומר למשפחת זידאן, שליט-הגליל, אשר עד צידון ויפו הגיעו כיבושיו. בעמק המערכה נערכים עתה קרבות קשים. ראשי חיילי פרנצוֹיז נערפים מגוויותיהם ומוקעים על גבי חניתות מעל החומה הגבוהה, ואילו גופותיהם המדממות מושלכות מטה. כדורי-תותח מרטשים אבני-חומה, לוחמים וסוסים גם יחד. והמון חיילים שחור-זקן, פצוע, ניחר בצמא, עומד ומריע:
"תחי אפרת!"
"תחי הגיבורה אפרת בת צפת, שרת צבא בונאפרטה – "
"תחי מלכת היהודים!"
קריאותיהם מעבירות חלחלה מתוקה בעצמותיה אך היא יודעת שעוד מעט יעזוב נפוליאון את ארץ-ישראל ואז יסבלו יהודי צפת מרדיפות אחמד ג'זאר, פחת עכו – וזאת מפני שבונאפרטה שמע לתחינתה והבטיח בכרוז המיוחד, המופנה לבני-עמה, שיחזיר להם את ארצם, יעלה לירושלים ויקים בה מחדש את מקדש שלמה – אם ישמעו בקולה של אפרת, זו העתידה להיות מלכתם, ויעזרו לו במלחמתו נגד התורכים.
אפרת עוברת בקהילות עזה, רמלה, חברון, ירושלים וטבריה. היא חושבת לרדת באונייה המפליגה לאלכסנדריה ומשם לארץ פרנציה, ולתור גם את ארצות אירופה ואפריקה, כמעשה משולח בעל שם בעל הצינור שחור-הזקן – בידה כרוז נפוליאון נתון בכריכה ירוקה ובלילות היא מכרסמת בצָל פריז – אבל היא יודעת שכרוז הגאולה לא יותיר שום רושם אצל היהודים ורק יעורר עליהם חשד כבד בלב התורכים והערבים, כאילו נתנו ידם לפרנצויז –
הו, היא היתה נותנת להם יד! – הלוואי שהיתה נערה-בגילה לפני שלושים-וחמש שנה – ונפוליאון, גבוה, רוכב על סוסו, לראשו הכובע משולש-הקצוות – לוקח אותה עימו מסימטאות צפת. יחד הם היו רוכבים על פני רצועת-החוף השוממה וגלי-הים, אשר לא ראתה מעולם, מלחכים את פרסות-סוסיהם והפרסות מטביעות עקבות רכים בחול הנקי ומסמנות את הדרך לגדודים הבאים אחריהם.
ארבעים אלף איש, שפעת סוסים, דגלים, עגלות ותותחים. גם הרבה חולים שהחלימו ממגיפת הדבר ופצועים שנתאחו אבריהם המרוטשים באבקה ובתחבושות עשויות אזוב יבש שנקטף בגליל. וכך הם פוסעים והולכים על שפת-הים, נפוליאון ואפרת, ימים ולילות, וכך עוברים את יפו, את עזה ואת מידבר אפריקי עד הגיעם אל רובע העיר פריז הנקרא בשם סיטֶה, שמשתרע מבית-המשפט לבית-כנסייתם נוטרדאם, שם נמצא בית-היין המכונה בפי תושבי הסיטה "שפן לבן", במרתף של בית בִּרחוב הקדוש פול. מדרגותיו גבוהות וזקופות מאוד. על פתחו מתנודדת עששית של זכוכית עגולה ועליה רשומים בצבע המילים:
"פה מלון אורחים."
הבית נמוך ורחב-ידיים, קורות-העץ העתיקות ספוגות עשן ואדי-בישול, והקירות – פיח שחור. מנורה אדמדמת, בעלת ארבעה קנים, מאירה את פנים הבית. על הקירות רשומות מילים בכתב פרנצויז ובלשון פרוצה. רצפת הבית רטובה, וצחנתה עולה באף כל הנכנס פנימה. בארבע פינות חדר המרזח מחוברים שישה שולחנות אל הקיר. עליהם מפוזרים קנקני-יין, ספלי-חרס וראשי בצלים מכורסמים-למחצה. לפניהם כיסאות-עץ. פתח קטן נראה בירכתי האולם הנמוך, דרכו עוברת ושבה בעלת-המלון אל מיטבחה. מימין נמצא עוד מבוא דחוק שבו באים האורחים אל חדרי-מישכבם, שפתחיהם דומים למחילות עפר. נפוליאון עודנו מלווה את האורחת מצפת אלא שעתה הוא נמצא עימה בדמות פרנצוֹיזִית בעלת-המלון – כבת ארבעים שנה, מיבנה גופה איתן, פניה סומקות, זקן מעטר את לחייה האדומות, על ראשה מתנוסס כובע משולש-קצוות אדמדם-ירקרק, מעיל עור-שפן עוטף אותה ומתחתיו היא לבושה בגדי-צמר. סנדלי-עץ משובצים מסמרים רבים נועלת לרגליה. מרוב שתות יין דמתקרא בורגונדי מתנוצצות פניה בגוון נחושת-קלל. היא גבוהה כארז, חסונה כאלון. קולה עבה, זרועותיה בריאות-בשר, כפות-ידיה הגדולות והרחבות מחזיקות בידה של אפרת ומושכות אותה אל מחילת העפר – והאישה הנוראה נפוליאון מחבקת אותה והבל-פיה השיכור נוגע בשפתי אפרת וידיה המחוספסות ממשמשות בגופה ונוגעות בפקועי-שדיה ובתנוכי-אוזניה ומדגדגות בקוּס שלה ואומרת לה בקולה הפרנצויז העב:
"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / נפוליאון בונאפרטה אני בועלך – / כלה את תהיי לי, / אני הולכת לסקילה! / יה בְּנֵה, יה בנה – / יה בנה, יה בנה – / בית-המקדש בַּפרנצויז ייבּנה!"
ואפרת מתעוררת בצעקת בהלה, חובקת בזרועותיה את אחותה הקטנה ציפורה הישנה שינה עמוקה ובריאה כסייח קטן. אבריה של אפרת מפרכסים בקירבה במתיקות של פחד, דבש-סתרים זורם בעורקיה, פעימה, ועוד פעימה, עד שפג אותו פרפור חמים ולח בבית-תורפתה, שמותיר אותה חרדה ואשֵמה בפני אלוהים ואדם.
אפרת יודעת שהיא אחרת. שנעשתה לאחרת. שכל חלומותיה חטאים. אין ספק שתירש גיהינום ותדע צער וגלגול-מחילות ולא תמצא מרגוע לנפשה גם אחרי מותה. אתמול הראתה לחברותיה עקבות באבן ליד הבאר פֶּזִיקֶה, בתחילתו של החַיְקוּרֶה, רחובה הראשי של צפת, והכריזה:
"אלה פסיעות הסוס של משיח נפוליאון בונאפרטה בסימטה שלנו, חי נפשי! – יחזור והכל יְבַקֵע... יתיז אש..."
"מי זה פּוֹלִיאוֹן? לא היה אחד כזה!"
"וממה תיז אש אפר-א-א-א-ת?"
"תיז אֶמַכּ!"
"משוגעה את! לא תעשינה פרסות סוסים עקבות בסלע!"
"אבל יש שקע בסלע הקדוש שנקרא אבן-השתייה שנמצא רחוק-רחוק בירושלים ולא מרשים לנו היהודים לראות אותו מפני שהקאדי אומר: 'זוהי טביעת רגלו של אללָהוּ-מוחמד,' הנביא שלהם, בזמן שעלה לגן-העדן התורכי – "
"אָלַה-הוא בֶּלַע-הוא! – תשטפי הפה שלך מהמילים הטמאות – "
וחברותיה-מאתמול בועטות ובוטשות ברגליהן, הנתונות בקבקבי-עץ, את עקבות נפוליאון שלה בסלע, וכאשר מנסה אפרת למנוע זאת מהן – הן מושכות בשערותיה הארגמניות ומנסות לשרוט אותה ולהכותה, והיא מסתלקת ומרחוק עומדת בשדה על סלע ומתגרה בהן:
"והפרנצויז יהיה בעלי! חי וקיים..."
וכאשר מזדמן לה להיות לבד בחדר היא מציצה בשמלתה בודקת את סימני הצביטות האדומות שהותירו אצבעות נפוליאון סביב פטמותיה שהן כבר מתעבות וגבשושיות מאוד וכאילו גדולות משדיה הקטנים, שככה – ככה זה אצל שָׂרוֹת-הצבא שפטמותיהן מתחככות במגיני-הברזל שעל חזותיהן והן סובלות הרבה מכך.
המשך יבוא
©
כל הזכויות שמורות
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בעל-הבית השתגע
מודעה
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25" 7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
מודעה
מערכת "חדשות בן עזר" התרחבה, עומדת לרכוש דירה חדשה, ומעמידה למכירה את דירתה הקודמת ברחוב הקליר בתל-אביב, ליד העירייה, 3 חדרים קומה ג' במצב מצויין, שקטה, מסודרת, מלאה אור ועם ותק של 31 שנות כתיבה נידחת. פינוי באוגוסט 2006.
לפניות: טל. 054-3031212 או באי-מייל דלעיל. הקודם זוכה והמפספס בוכה!