| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 125
תל אביב, יום שני, כ' באדר תשס"ו, 20 במרס 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: הרגע המאושר שמאוד מהר נגמר, סיפור מאת אינה קליין
עד לא ידע, פורים תשס"ו, מאת אורה עשהאל
מידע על זלמן ושושנה איזנברג
אהוד בן עזר: והארץ תרעד, רומאן היסטורי, פרק שני
דברים לזיכרו של יונה בן עזר
לא רבים מצאצאיו של יהודה ראב המשיכו וממשיכים בחקלאות ובהתיישבות: נכדו אהרון ע"ה ונינו הלל בפתח-תקווה ובצופית, נכדו שמעון ע"ה, נינו שלמה וחימשו יריב בבלפוריה, והנשים חסיה במרחביה, יפה ביוקנעם המושבה וכרמלה בקיבוץ סעד (סליחה אם שכחנו מישהו) – אבל בעיקר אתה, יונה, ממייסדי חניתה, יכולת לומר לעצמך שמילאת בלב שלם, בנאמנות ובדבקות, את צוואתו של סבנו יהודה כפי שחתם בה בשנת 1930 את ספר זיכרונותיו "התלם הראשון" (שהופיע בדפוס רק לאחר שנים):
"במידה שהדבר נוגע לבניי ולנכדיי, משאלתי היא שגם הם ימשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק מישאלה היא: שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע להם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות האדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כשלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם ירצו בכך, כמובן."
אני עצמי, למרות שהקדשתי שנים רבות לשימור מורשת המשפחה, להוצאת "התלם הראשון" מחדש, לאיסוף ולהוצאת כל כתביה של דודתנו אסתר, לכתיבת הביוגראפיה שלה ולכתיבה על המושבה מזוויות היסטוריות ובידיוניות גם יחד – חש תמיד כאילו עליי להתנצל בפני סבא יהודה, שדמותו חיה ועומדת לנגד עיניי כל ימי חיי – על כך שאני ברחתי מעבודה מועילה ממש, ואני עוסק במקצוע שאמנם הוא יצירתי אבל בעיניו היה נחשב ודאי גם קצת פרזיטי – סופר, משבט כותבי "באר חפרנו", הקופצים בראש, סופרי "העלייה השנייה"!
אתה, יונה, היית נכד ראוי במאה אחוז לסבך יהודה ראב, וגם זכית לחיות שנים אחדות יותר ממנו; נולדת בירושלים ב-1914 והגעת לגיל 92 בחניתה, שבה נקברת, ואילו הוא, שנולד ב-1858 בהונגריה והיה חורש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה בשלהי 1878 – נפטר בשיבה טובה והוא כבן 90 בל"ג בעומר תש"ח, 1948, כשבועיים לאחר שזכה לראות שמדינת ישראל אכן הוקמה.
ידענו ולא ידענו את פרקי תשעים ושתיים שנות חייך מלידתך בארץ, שרובן עבר עליך בחניתה קיבוצך שעל מייסדיו הראשונים נמנית. ילדות של יתמות בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר שני הוריך מתים במחלות בתוך כשלוש שנים, בתקופת המלחמה והרעב הכבד והמחלות ששררו אז בירושלים. אתה, צעיר הבנים, יחד עם אחֶיך ואחותך הבוגרים, נישארתם לגדול אצל סבתא הדסה, היא סית הוּדֶעס מִן אֶל טָחוּנֶה, גברת הדסה מטחנת הקמח שהיתה בחכירתה, היא אשתו הראשונה של יהודה ראב, שילדה לו את בנו-בכורו, הוא אביך מנחם-שלמה, וגידלה את יתומיו של בנה.
אחר-כך שנותיך הקשות כילד ללא הורים בבית היתומים הדתי דיסקין בירושלים, שספק אם היו למישהו מחניכיו זיכרונות טובים מחייו שם בתקופות ההן. זה הרב דיסקין, אשר בתעלולי אשתו השתלטנית ותככי חצרו התגברו קוני חלקות פתח-תקווה הירושלמיים על בעלי החלקות מייסדי פתח-תקווה, שגרו ועבדו בה ממש ובפועל; קוני החלקות עושי דברו של הרב דיסקין בירושלים השתלטו מרחוק על הנהלת המושבה למרות שלא גרו בה, והיו בין הגורמים לנטישתה בשנת 1881.
אחיך הבכור שמעון, ועימו לתקופת זמן גם אחיך יצחק, הסופר, הלכו להתיישבות בעמק. שמעון חי מאז כל ימיו בבלפוריה. ואתה, שבוודאי הושפעת ממנו, נטשת גם כן את ההווי הירושלמי המעופש, החרדי והגלותי – ויצאת למרחב, אל ההתיישבות הציונית, אל החקלאות ואל המסורת הביטחונית, ממש כסבך יהודה, שהיה גם השומר הראשון של פתח-תקווה וחופר בארה הראשונה. יצחק ראב תיאר בכמה מספריו את תקופת המעבר מירושלים לעמק, ובייחוד ברומאן האוטוביוגראפי "עלה ברוח". היו אלה מעברים מרתקים, יהודה החקלאי, שהשיאוהו לסבתך, שחלמה לעשות ממנו בירושלים בחור ישיבה – התגרש ממנה מבלי לדעת שהיא כבר בהריון ממנו, נישא בשנית בירושלים ללאה לבית שיינברגר ונעשה איכר ממייסדי פתח-תקווה, ואילו הדסה גידלה במקומו להיות לרב וגדולה בתורה בירושלים – את בנו-בכורו, הוא אביך מנחם-שלמה; אבל בדור הבא, שלושה מבניו, שמעון, יצחק ואתה יונה, חזרתם על המרד בישן ובחיי לימוד תורה והלכתם בעקבות סבכם יהודה אל ההתיישבות החקלאות.
יצחק חזר מהעמק ואילו אתם נשארתם בהתיישבות, שמעון בבלפוריה ואתה במקימי חניתה במסגרת יישובי "חומה ומגדל", בשנת 1938 (60 שנה בדיוק לאחר שסבך היה במייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה); ומאורעות הדמים של אותן שנים מביאים אותך גם להיספח ל"פלוגות הלילה" של צ'ארלס אורד וינגייט ולקחת חלק בפעולותיהן הנחשוניות שהיתוו דרך ביטחונית חדשה לשנים הבאות. והנה פורצת מלחמה העולם השנייה, שלטונות וישי של צרפת הזונה שולטים בלבנון ובסוריה, ואתה עם עוד חבר, מראשוני הפלמ"ח, נשלחים לבצע כ"מסתערבים" פעולות ביון מסוכנות בלבנון עד גבול טורקיה, זאת מחשש לפלישה גרמנית ללבנון ולסוריה מכיוון כרתים ויוון; וערבית הלא אתה יודע מילדותך בירושלים. ובמסגרת זו, של הפלמ"ח, ישנה תמונה שלך כמפקד ואחד מפקודיך, הוא יצחק רבין.
ואתה מתגייס לצבא הבריטי, נשלח למצרים ומשם לאירופה וצובר ניסיון שבעוד שנים לא רבות ישמש אותך כלוחם במלחמת השחרור. ובמהלכה, אפיזודה משפחתית. סא"ל אהרון בן עזר מחטיבה 9, נכדו של יהודה ראב מאשתו השנייה לאה לבית שיינברגר, מציג עצמו בשמו המלא בשיחה בקשר עם חניתה, ואתה עונה לו: "יונה בן עזר." – "נדמה לי שאנחנו מאותה משפחה!" אומר אהרון, "כן, אנחנו בני-דודים!" אתה מאשר. ושניכם מעולם לא נפגשתם ולא דיברתם ביניכם קודם לכן.
נטעת את הפרדס של חניתה והיית אחראי עליו במשך שנים רבות וחינכת דור של עובדים בפרדס, והמשכת את מסורת הפרדסנות של סבך מפתח-תקווה, ושל ענפים אחרים ממשפחת בן עזר ראב, הממשיכים בה עד היום.
ברבות השנים התממסרת לפרוייקט נוסף – טיפוח המוזיאון של חניתה, שבו השקעת חלק ניכר מזמנך וממרצך.
במלאת לך 80 באנו לחניתה, מרבית בני משפחת ראב בן עזר שהיו בחיים באותה תקופה, גם בן-דודך אהרון ע"ה, וחגגנו עימך את יום-הולדתך. אך שנותיך האחרונות היו רעות. חלית במחלות שנטלו ממך את חופש התנועה והקשו על הקשר שלך עם העולם. כבר לא יכולתי לדבר איתך בטלפון בעקבות מכתב הברכה ששלחתי לך בשם המשפחה במלאת לך 90 שנה!
אתה יונה, כסבנו יהודה, חיית חיים שלמים ונקברת באדמתה הסלעית של חניתה בחורשה הצופה על כל העמק הירוק והים הכחול. השלמת קו של שלמים חיים שתחילתו בירושלים וסופו במקום שבו התגשמו חלומותיך – חניתה היתה לפתח תקווה שלך, ועל כך גם קראו בנותיך עליך משירי דודתך אסתר ראב ובהם שירהּ "לאב", ליהודה – שכה הלם גם את דמותך-שלך.
הרגע המאושר שמאוד מהר נגמר
סיפור מאת אינה קליין
אני זוכר, זה היה בקיץ שעבר, ישבתי עם אימא ואבא והסתכלנו בכוכבים. אבא סיפר עליהם ואמר לי שאת הכוכב שביט הוא הכי הרבה אוהב. אימי ישבה וליטפה את שערי החום. הרגשתי מאוד מאושר: מזמן לא ישבתי עם הוריי סתם כך להביט בכוכבים. השעה היתה ארבע בבוקר. הוריי נכנסו לבית וקראו גם לי. אלו היו הזיכרונות הכי מאושרים שלי. כשאני חושב עליהם אני מרגיש את עצמי נמצא באותו המקום וחושב שהכול חזר לקדמותו. אך כשאני מתעורר אני רואה את המציאות הקשה שלי.
אני כל שנה הולך לבקר את הוריי ומספר להם על חיי, עד כמה הם חסרים לי וגם על אותם הימים המאושרים. אני מניח כל חודש פרחים חדשים על קברם וחושב: למה לא ניצלתי את הזמן שהיה? ומרגיש אבוד בלעדיהם. כל שנה אני מגיע לטקס שעושים בעקבות השואה ורואה את האנשים בוכים על קרוביהם שנספו בשואה וחושב למה גם לי זה קרה?
אני ניזכר בימים היפים שביליתי עם הוריי. כשחגגו לי את יום הולדת השביעי שלי, את הנרות והבלונים ואת חבריי. לפני שכל הסיוט הזה התחיל.
אני זוכר את הבקשה של השכנה: "תעזבו לפני שיהיה מאוחר מדי, הם באים, הם בדרך."
והוריי ענו לה: "זה סתם הכול שמועות, אנחנו לא הולכים לשום מקום."
לאחר זמן-מה נשמעו דפיקות חזקות בדלת ושמעו את קולותיהם של הגרמנים קוראים: "החוצה יהודים, קדימה!"
באותו רגע הרגשתי מאוד רע, פחדתי, וראיתי שאבי נהיה חיוור וגם אימי, והבנתי שמשהו עומד לקרות. הם דפקו בדלת שוב ושוב והוריי פתחו להם את הדלת והם אמרו: "יש לכם חמש דקות לקחת את הדברים שלכם ולעזוב."
חשבתי לעצמי: חמש דקות, מה זה חמש דקות? מה אפשר להספיק לעשות בהן? ופחדתי. ראיתי מהחלון את השכנים עוזבים. לקחו את כל מה שיכלו לקחת והלכו. לאחר כמה דקות אימא אמרה: "בוא, הולכים, עוזבים."
קולה של אימי רעד מבכי ואבי הסתכל על אימי והנהן בראשו ואמר: "בוא יצחק."
יצאנו מהבית והלכנו לכיוון היציאה מהעיר, למקום שכולם הלכו. שם חיכו לנו הגרמנים, שכבר ידעו מה לעשות איתנו. כשהיינו קרובים אליהם הם צעקו: "עצרו!"
עצרנו והם צעקו: "כל מי שמעוניין לעבוד שיעמוד בצד ימין וכל מי שאינו יכול ואינו מעוניין לעבוד שיעמוד בצד שמאל."
אימי ואבי נעמדו בצד שמאל כי הם היו חלשים וחולים ולא יכלו לעבוד. אני עמדתי איתם.
לפתע אחד הגרמנים אמר לי: "לא, אתה לפה, לצד ימין, אתה חזק ותהיה ממך תועלת גדולה."
עמדתי מפוחד והסתכלתי על הוריי והרגשתי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותם. הייתי אז בן שתים-עשרה, הייתי ילד חכם במיוחד בכיתה, מקבל ציונים מאוד גבוהים, לכן לא היה לי קשה להבין באותו רגע שזהו רגע הפרידה .
בכיתי המון וראיתי שגם הם. לאחר רגע ניגש אליי אחד הגרמנים ולקח אותי ביד לכיוון הרכבת והעלה אותי לתוכה. ראיתי שהיו הרבה נערים בני גילי ויותר מבוגרים ממני, והיו כמה נערות קטנות, הן נראו בנות שמונה או עשר. הרכבת זזה ונסענו. אני זוכר שנסענו הרבה זמן, אולי ארבע שעות, ולבסוף הגענו למין מקום ענקי וראיתי שהיה רשום בו מחנה אך את ההמשך אינני זוכר אבל אני בטוח שזה היה מחנה היו בו המון אנשים.
הלכתי עם משה לכיוון ההמון. משה היה חברי הראשון. הכרתי אותו. נסענו יחד ברכבת לכאן. התערבנו בהמון וקלטו אותנו.
הגרמנים נתנו לנו את ואמרו: "לכו תחפרו בורות."
אני ומשה לקחנו את האת והתחלנו לחפור. עבדנו במשך חודשיים בחפירות. התנאים במחנה היו לא נאותים, לא אנושיים: במקלחות היה זרם המים מוגבל. האוכל לא היה טעים. היו חסרות לי קלוריות ולכן נאלצתי לאכול הכול, לא משנה. השירותים היו לא-אנושיים, ומאוד מביישים. הם היו חורים וישבו עליהם המון אנשים. היה שם קרמטוריום ענק שבו שרפו את היהודים המתים, שנחנקו קודם בתאי הגזים. זאת סיפר לי משה, שהיהודים האחרים הלכו כמונו להתרחץ אך הם נחנקו באמצעות הגז שפוזר שם. אני ומשה ידענו שאנחנו חייבים לעבוד ולהראות לגרמנים שאנחנו מועילים ורק ככה אנחנו נשרוד. חשבתי הרבה על הוריי: מה עלה בגורלם? והמחשבה מאוד הפחידה אותי.
יום אחד ניגש אלינו אחד השומרים הגרמנים ואמר לנו: "אתה תועברו למחנה אחר."
כששמענו היינו מפוחדים מבולבלים כי לא ידענו מה יעלה בגורלנו. למחרת בבוקר, כשהתעוררנו, הכניסו אותנו לרכבת עם עוד המון אנשים. נסענו ככה הרבה זמן, כולם דבוקים אחד לשני. וכשהגענו הייתי כל כך עייף וחשבתי רק על מקלחת ואוכל. כשיצאנו עמדו עוד הרבה אנשים שקיוו כמונו לאוכל ולמקלחת. אני ומשה עמדנו וחיכינו כשלפתע ניגש אלינו ילד קטן, בן שבע לערך, נראה לי. היה לו שיער חום, עיניים חומות והיה נמוך. הוא אמר לנו: "אל תיכנסו למקלחות כי שם הורגים בעזרת הגזים. כל מה שאומרים לאנשים, זה שקר, כדי להכניס אותם יותר בקלות למקלחות שהן המוות." הוא יודע זאת כי הוריו נכנסו לשם ולא יצאו.
כששמעתי מאוד נבהלתי, כי ניסיתי קודם לחשוב שבמחנה הזה לא הורגים כמו במחנה שממנו הגעתי. חשבתי: מה אעשה עכשיו כדי לא להיכנס למקלחות? ישבנו וחשבנו שלושתנו כשלפתע ראיתי רכבת ובה המון אנשים. חשבנו איך להתגנב לרכבת הזאת. משה אמר: "כשהאנשים יצאו והם רבים, אנחנו נתערבב ביניהם כדי שלא יראו אותנו ונזחל תחתיהם כמו תחת עדר כבשים וכך ניכנס לרכבת."
ואכן, כשהאנשים התקדמו לקראתנו זחלנו תחתיהם ונכנסנו לרכבת, לקרון האחרון, והיו בו הרבה קופסאות אוכל, כנראה של האנשים שהיו ברכבת. אחרי כמה זמן הרכבת התחילה לזוז ושמחנו שסוף סוף נצא משם.
יצאנו לדרך נסענו הרבה מאוד זמן לא יודע כמה זמן כי כל הדרך ישנתי. לאחר כמה זמן הרכבת נעצרה וחשבנו, מה גרם לה להיעצר? הצצנו וראינו שהגענו לתחנה והנהג הלך לנוח. אני, משה ויהושע, חברי השני שהכרתי במחנה, ברחנו בשקט. הלכנו והלכנו ולא ידענו לאן רגלינו מוליכות אותנו.לאחר כמה זמן ראינו בקתה נטושה. נכנסנו לתוכה. איש לא היה בה. היינו כל כך עייפים ורעבים שלא ידענו מה לעשות. אוכל לא היה ומיטות גם לא. הרגשתי שאני חייב לאכול משהו ולשתות משהו ובעיקר לישון. אך מרוב הרעב והעייפות נרדמתי על הרצפה הקרה.
התעוררתי בבוקר וחששתי שהגרמנים עלולים לגלות במוקדם או במאוחר את הבקתה. ראיתי את משה ויהושע מגיעים מבחוץ והולכים לכיוון הבקתה. יצאתי לקראתם ושאלתי איפה הם היו. ענו לי שהם מכרו את נעליהם כדי לקבל אוכל.
הם הציעו לי כיכר לחם. כל כך שמחתי כי כבר כמה ימים שלא אכלתי והייתי מאוד חלש. כשאכלתי, יהושע ומשה סיפרו לי שמצאו עוד בקתה לא רחוקה מפה והשהייה שם בטוחה. אמרתי להם: "בואו נלך!"
ההליכה לא לקחה הרבה זמן. הבקתה נראתה מאוד ישנה. בפנים ראינו כל מיני כלים, ונראה שאנשים עזבו את המקום לפני זמן קצר. חיפשנו אוכל אך לא היה. התגוררנו בבקתה שבועות אחדים. סבלנו מסחור קשה באוכל והיינו מאוד חלשים.
לאחר חודשים אחדים שמענו שמלחמת העולם השנייה נגמרה, כל המחנות שוחררו והשמדת היהודים הגיעה לסופה. היינו אז בני שלוש-עשרה והבנו שאנחנו חופשים ושמענו שישה הזדמנות לעלות לארץ-ישראל ומי שמעוניין יוכל להפליג בעוד חמישה ימים, וצריך להגיע למקום מסויים שאת שמו אני לא זוכר.
שמחנו שסוף-סוף סבלנו נגמר. היינו מוטרדים כיצד נגיע למקום המרוחק מאיתנו. יהושע ומשה אמרו: "לא משנה איך, העיקר להגיע לשם ולהפליג לארץ-ישראל, ושם נבקש עזרה כדי לאתר את קרובינו."
יצאנו בחצות הלילה לדרך והיינו נחושים בדעתנו להשיג את מטרתנו להגיע לאונייה. הלכנו חמישה ימים והגענו למקום המפגש. ראינו שם הרבה אנשים ושאלנו: "האם זאת אמת שניצלנו?"
נשמעה צעקה וראינו בחור צעיר לבוש במעיל שחור ולו נעליים יפות שמשכו את העין. הוא היה לבוש באלגנטיות רבה, ועל פניו ניכרה שימחה גדולה כשהכריז: "כל מי שמעוניין להפליג לארץ-ישראל שייגש אליי. שמי יעקב. תיגשו ותירשמו אצלי."
ניגשנו ועשינו כדבריו. לאחר שעה הוא שב להכריז, והפעם: "מהר תעלו לאונייה אנחנו מפליגים מחכה לכם בפנים ארוחה חמה ושתייה חמה."
עלינו לאונייה, היא היתה עמוסה. לקחנו לעצמנו אוכל ושתייה. אכלנו המון, בעיקר אני, חשבתי שהבטן שלי תתפוצץ. מזמן לא טעמתי מעדנים כאלה ומאוד התגעגעתי אליהם, ואחר-כך נרדמתי.
אמרו לנו שמשך ההפלגה הוא די ארוך. ישנו הרבה שעות, כשהתעוררנו הסתכלנו סביב ושוב נרדמנו. כשהיו קוראים לארוחות היינו קמים, אוכלים, וחוזרים לישון. ככה עברו שבועות עד שהגענו לארץ-ישראל. האנשים שהיו באונייה שמחו והתרגשו. בראשי היתה מחשבה יחידה ומאוד חשובה – לאתר את הוריי. ירדנו מהאונייה וחיכו לנו שם אנשים שלקחו אותנו לבירור פרטים. אמרנו להם ששלושתנו ממוצא פולני וניצלנו מהשמדה שנעשתה על-ידי הגרמנים. הם רשמו את דברינו ושלחו אותנו למשפחות שחיכו לנו כדי לאמץ אותנו. אני, משה ויהושע מאוד התרגשנו כשנפרדנו, בכינו הרבה והבטחנו זה לזה שנחזור וניפגש והכי חשוב שלא נשכח לברר בקשר למשפחותינו.
ישבתי במכונית ונסעתי למשפחתי המאמצת. כשהגעתי ראיתי בית קטן ולידו עמדו שני אנשים. זאת בטח משפחתי המאמצת, חשבתי לעצמי. לרגע נבהלתי כי פחדתי מהם. כשירדתי מהמכונית הם בירכו אותי לשלום והזמינו אותי להיכנס לביתי החדש. כשנכנסתי הגישו לי אוכל ושתייה שכמוהם מזמן לא ראיתי ולהם התגעגעתי מאוד. אכלתי הרבה. הם הציעו לי מקלחת, אך המילה לא נעמה לי כי שנאתי אותה. נזכרתי ב"מקלחות" שהיו במחנות. אך הייתי עייף, וכל כך רציתי להתקלח וללכת לישון, שלא היה אכפת לי כבר מכלום. התקלחתי והלכתי לישון.
בבוקר התעוררתי וסיפרתי להם על כל מה שעברתי. על הוריי ועל רצוני העז לברר מה עלה בגורלם. הוריי המאמצים הבטיחו לי שיבררו. עברו ימים והם לא הזכירו את הנושא. חשבתי לעצמי – מדוע הם לא אומרים כלום? וכשהייתי שואל, הם היו נמנעים מלענות. הרגשתי שמשהו לא בסדר.
יום אחד כבר לא התאפקתי, ניגשתי להוריי ושאלתי אותם אם יש להם חדשות בנוגע להוריי.
אך הם שתקו. לאחר מכן ניגשו אליי, חיבקו אותי ואמרו: "אנחנו מאוד מצטערים אך הוריך מתו כשהם הגיעו לארץ. הם היו מאוד חולים וחלשים לאחר הזוועות שעברו במחנות."
ועוד אמרו לי שהוריי נקברו לא הרחק מפה.
כששמעתי הייתי מזועזע. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. התגובה שלי היתה היסטריה מלווה בבכי עז. הייתי בסך הכול בן שלוש-עשרה וחצי והרגשתי החמצה נוראית שלא ניצלתי את הזמן שהיה לי עם הוריי. הגשתי שהם נלקחו ממני מוקדם מדי. לא חווינו המון דברים שמאוד רציתי לחוות עימם. בלילות הייתי חולם על הוריי ובוכה. עבר שבוע מאז שנודע לי על מות הוריי. זה היה שבוע מאוד קשה. כל לילה חלמתי יותר ויותר סיוטים וראיתי מול עיניי את הוריי נלקחים ממני.
לאחר כמה זמן נפגשתי עם משה ויהושע, לאחר שלא התראינו הרבה זמן. סיפרתי להם על הוריי והם מאוד הצטערו. שאלתי את משה אם בירר משהו בקשר הוריו, והוא ענה שכן והתחיל לרעוד ולבכות.
לא ממש היה לי נעים באותו רגע כי הרגשתי שגם אני עומד לבכות, ולא ממש אהבתי להביע את רגשותיי בגלוי ובפני כולם. חיבקנו אותו ואמרנו לו שאנחנו מצטערים מאוד על מות הוריו. הוא נרגע וסיפר לנו שהוריו מתו במחנה, נהרגו באמצעות הגז.
השניים גם סיפרו לי על ביתם החדש. על הוריהם המאמצים וכמה טוב להם. סיפרתי להם שגם אצלי הכול טוב, אני מאוד אוהב את ביתי החדש ואת הוריי המאמצים. אך הדגשתי בפניהם את העובדה ששום אדם ושום דבר לא יוכל להיות תחליף להוריי ולביתי שחיינו בו כל כך הרבה רגעים מאושרים יחדיו. דיברנו גם על כל מה שעברנו יחדיו, ונפרדנו.
התגוררתי בביתי החדש חמש וחצי שנים ולאחר מכן התגייסתי לצבא למשך שלוש שנים. וכשסיימתי את שירותי עברתי לגור לבד. הייתי אז בן עשרים ואחת וחצי. הייתי בא לעיתים קרובות לבקר את הוריי החורגים ולדבר איתם על חיי. הם היו מייעצים לי ותומכים בי. נפגשתי מדי פעם גם עם משה ויהושע. עכשיו, כשאני עומד מול קבר הוריי ומספר להם על חיי וחושב כמה שהם חסרים לי, עד שליבי נצבט בתוכי, אני גם נזכר באותם הימים היפים שבהם ישבתי עם הוריי והסתכלנו על הכוכבים ואימי ליטפה את שערי החום. והדמעות מעיניי לא מפסיקות לזלוג. וכך אני חי את חיי בזיכרונות מתוקים כיצד ישבתי עם הוריי והסתכלנו בכוכבים.
אינה קליין היא בת 18 ולומדת בכיתה י"ב 2 בבית הספר מקיף א' באשדוד. את הסיפור שלחה לאחר שבמסגרת הפגישה עם "סופר אורח" הוא השאיר לתלמידים את האי-מייל שלו וביקש מהם לשלוח לו סיפורים ושירים שכתבו.
עד לא ידע, פורים תשס"ו
מאת אורה עשהאל
בהמשך לבקשתו של אהוד בן עזר, בבוקר הפורים האביבי הזה, במקום להתחפש אופיע לפניכם בלבושי האמיתי. לא חלילה בלבוש חווה, עץ התאנה בחצרי עדיין אינו מוכן, אלא בגנאולוגיה המדויקת. הדבר יאפשר לאהוד, לי ולקורא הסקרן לסקור את קשרי החיתון בין משפחות הראשונים: שור, פוחצ'בסקי, שרון (שינרמאן), בן-עזר (רַאבּ) ווילסון.
מבין המשפחות הנזכרות, הותיקה ביותר בארץ-ישראל היא משפחת שור. התיעוד המדוייק של המשפחה מופיע באלבום "תולדות משפחת שור" שנכתב והופק על-ידי יעקב וידס, בעלה של ציפה, בת אחות אבי, אברהם שור. התרשימים, המגיעים עד למאה השתים-עשרה, מופיעים באלבום נוסף הנושא אותו שם.
על מנת שהדברים יהיו עוד יותר נגישים, הוכנסו תרשימים אחדים בראשית הספר "הזכות", שכתב אבי אברהם שור ז"ל, ואשר השקתו תהיה בבית הסופר על שם שאול טשרניחובסקי בתל-אביב. בכריכה האחורית של הספר מסופר: "אברהם שור (1908-1998), יליד צפת, נצר למשפחות יהודיות מהגליל אשר עלו לארץ-ישראל לפני דורות רבים. משפחת סבתו עלתה מברודי ב"עליית החסידים" (1777). משפחת שור עלתה מלבוב (1850)." קורות המשפחה נחשפים בספר.
התייחסות לעלייתו של יואל שור הראשון לארץ-ישראל מצאתי בכתבתו של יוסי מלמן: "המורעלים" במוסף "הארץ" (31.12.04). הקורא הנברן יוכל למצוא את הקשר בין הקטע בכתבה המתייחס לשנת 1848 לבין חשיפתו של אבי לגבי עליית המשפחה לארץ-ישראל.
בספר "הזכות" מספר אבי על היכרותו וקשריו עם משפחת פוחצ'בסקי וכיצד התחבר ליונה אימי. יונה ז"ל, שנפטרה לאחר לידתה אותי, הינה נכדת הסופרת נחמה פוחצ'בסקי, ששם בתוליה פיינשטיין ומכאן כינוייה נפ"ש. הסופרת נישאה לקרוב-משפחה (רחוק), מיכל פוחצ'בסקי, מכאן ששמה פוחצ'בסקי נכון מהבחינה הגנאולוגית. מיכל ידוע כ"איש האילן". קורות חייו, שפורסמו בכתב העת "בוסתנאי", נמצאים בתהליך הבאה לדפוס. ראש הממשלה אריאל שרון, שאנו נוהגים לקרוא לו אריק, נהג לספר שחתונתה של יונה היתה החתונה הראשונה בה השתתף. הסיפור שלו עסיסי מאוד. סבתא-רבא של אריק, פרידה גיטל, הייתה פוחצ'בסקי, היא נישאה למשה שינרמאן . השם עוּברת לשרון בימיו של אריק. אבא של אריק, שמואל (סמואיל), קרא לעצמו שינרמאן. הטבלה הגנאולוגית מופיעה בעמוד 17 בספר "הזכות". בטבלה ניתן לראות שיחיאל מיכל, בעלה של נפ"ש, ומרדכי, סבו של אריק – היו בני דודים.
את הקשר האמיץ בין המשפחות חוויתי היות שגודלתי בביתם של נפ"ש ומיכל על-ידי עשהאל ועידה, הורי יונה אימי המנוחה. עידה נולדה לקבלן התל-אביבי שמואל וילסון, המתועד בקורות תל-אביב. הוא היה מראשוני הבונים בה והתמחה בבניין בתים משפחתיים.
אבא, אברהם שור, הגיע לתל-אביב כאיש צעיר, במסגרת עבודתו בבנק. הוא השפיע על הוריו ואחיותיו לעבור מצפת לתל-אביב, למרכז ארץ-ישראל, כדי להבטיח את עתידן של אחיותיו. לאביו, הוא סבי זינדל שור, היה אח אחד (ושתי אחיות) שנהגנו לקרוא לו דוד דויד.
דוד זה, הנזכר הרבה בספר, ושהיו לו קשרי פרנסה עם סבי, החליט אף הוא לעזוב את צפת. כך פגש בן דודנו יעקב שור, בנו של הדוד דויד, את עדה בן עזר (ראב) מפתח-תקווה, ונשא אותה לאישה. עמי אישי, אנכי והזוג עדה ויעקב, נמצאים בידידות רבה מראשית נישואיהם. עמי עסק בחקלאות והיה לו קשר מסחרי עם משפחת בן עזר החקלאים ומשווקי התוצרת החקלאית.
כאמור אנו מקפידים מאוד על תיעוד ושימור ארכיוני של תמונות, מכתבים ומסמכים אחרים הקשורים במשפחה. מאחורי כל אמירה ברשימה זו יש זיכרונות רבים, תמונות, מכתבים ומסמכים ותמיד הרבה אהבה.
אסיים בציטטה קצרה ממכתבו של אריאל שרון, שהיה בין הראשונים שקיבלו את הספר "הזכות", הראשון שהגיב עליו, ומי ששוחח עימי על התיעוד המשפחתי בכלל ואודות ספר זה בטרם יצא לאור:
"אורה יקרה, כמה טוב שאינך זונחת את זיכרון בני משפחתנו. אביך ז"ל זכור לי מימי ילדותי. ד"ש לכל בני המשפחה." והוא חותם – "בברכה ובידידות, שלך אריק."
היות ואיני יכולה לנשק אותו ולכבדו באוזן המן, מוקדשת לו רשימה זו.
אהוד בן עזר מעיר: עדה שור לבית בן עזר היא בתו של אייזק ונכדתו של משה-שמואל ראב בן עזר, שהיה אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר. עדה ואני הננו בני-דודים בדרגה שנייה.
הזמנה להשקת הספר "הזכות", קורות אברהם שור, בהוצאת עמיאור
ב"בית הסופר" ע"ש שאול טשרניחובסקי רח' קפלן 6 תל-אביב
ביום ראשון, כ"ו באדר תשס"ו (26.3.2006) בשעה 20:00
בתוכנית: התכנסות וכיבוד קל * קטעי נגינה * מצגת אילן היוחסין: יעקב וידס * קריאה ממכתבי התגובה לספר * שיחה בעקבות הזיכרונות: עמוס ערן, אדלינה קליין, עצמון יניב (פוחצ'בסקי), נציגות הנכדים והנינים.
מנחה: עורכת הספר אורה עשהאל זילברשטיין
הכניסה חופשית, נשמח לראותכם
שתיקתה
אהוד היקר,
תנחומים על מותו של יונה בן עזר.
נ.ב.
אני מצביע לעבודה.
העבירה החמורה של גב' בלומנטל היא לדעתי שתיקתה, שיבוש ההליכים והתנהגותה כלפי שני שותפיה.
בידידות ובכבוד,
ח. פ.
[טבעון]
קוראים רבים שלחו לנו, למשפחות בן עזר ראב, תנחומים על מותו של יונה בן עזר.
תוצאות הבחירות
נתניהו בונה על כך שגוש חוסם לימין יציב אותו כמועמד להקמת הקואליציה, למרות שמיספר המנדאטים שיקבל יהא פחות ממחצית משל "קדימה". אל דאגה. יום אחרי הבחירות ישלחו הליכוד את נתניהו, ו"העבודה" את פרץ – לעזור למצנע בניהול מועצת עיריית ירוחם רבתי, ואילו הנבחרים הבאים בתור בשתי המפלגות הבאות בתור ישמחו לחבור לקואליציה עם "קדימה", קואליציה שאותה שרים כסילבן שלום, מתן וילנאי ואחרים לא מזמן עזבו. ויחד עם הדמויות המוכרות מ"קדימה", שכיהנו בממשלה הקודמת מטעם הליכוד ו"העבודה" – תהיה לנו בתוך זמן לא רב ממשלה כמעט זהה לזו שהיתה בטרם עזבו אותה שרי הליכוד ו"העבודה", דומה עד כדי כך שאולי ישאלו לשם מה בכלל התקיימו הבחירות – רק כדי לזרוק את נתניהו ופרץ לעמוד ברוטאציה בראש ממשלת מועצת עיריית ירוחם רבתי והסביבה?
מידע על זלמן ושושנה איזנברג
אהוד נכבד,
שמחתי בגיליון 124, ט"ז באדר תשס"ו, כיוון שנזכרו בו בני הזוג זלמן ושושנה (לבית גולומב) איזנברג-פלד, ברצוני להסב תשומת לב המתעניינים בפרסום המשפחתי "שושנה וזלמן (איזנברג) פלד, חלוצים עובדי-אדמה, פרקי חיים", ללא שנת ההוצאה ומקום ההוצאה, ולבקש מן המחזיקים בפרסום, צילום שלו. המעט שהיה לנגד עיניי מעניין ביותר ובו פרקים עלומים מתולדות פתח-תקווה ועין גנים ומקומות נוספים.
בברכת אדר שמרבין בו שמחה,
יוסי לנג
סופר נידח מעיר: אם זיכרוני אינו מטעני, הכול מפי השמועה, היתה בשעתו בפתח-תקווה שערורייה גדולה שהיתה קשורה בסליק נשק של ההגנה ובריב לבעלות עליו בין חוגי האיכרים והפועלים וזוהי אולי אחת הסיבות לכך שמשפחת זלמן איזנברג עברה לנהלל.
עוד לעניין פורים: מרדכי היהודי אכל קורצא
לא זו בלבד שמרדכי מסרסר באחייניתו כמו שאתה מזכיר [גיליון 124], אלא שהוא חוטא ועובר הרבה עברות במהלך הסיפור המשונה הזה:
קודם כל הוא מבטל את זמנו לריק ואינו לומד תורה אלא יושב במושב ליצים בחצר המלך; אחר כך הוא מצותת לשיחות של אחרים; הוא אוכל קורצא ומלשין לרשות; מסכסך בין גדולים ממנו; לא רק שאינו משתחווה להמן אלא שהוא עומד על דרכו להראות לו שאינו משתחווה ומעורר את חמתו של המן על כל היהודים; הוא מסרסר לזנות את אחייניתו כבר אמרנו, הולך אחר הבלי העולם הזה או יותר נכון רוכב אחר הבלי העולם הזה על סוס המלך ובבגדיו; ולבסוף הוא מעורב ברצח המוני. לא פלא שאלוהים לא מופיע במגילה – מישהו יכול לחשוב שהוא מתבייש, אבל עד כמה שאני מכיר אותו מספורים אחרים, אלוהים כנראה כועס מאוד.
יורם א.
ברגע האחרון: רוצו לראות את הסרט-המחזמר "המפיקים" של מל ברוקס עם נתן ליין, מתיו ברודריק (בעלה של שרה ג'סיקה פארקר) ואומה תורמן. בגיליון הבא תתפרסם ביקורת מפורטת ומאוד נלהבת!
אהוד בן עזר
והארץ תרעד
רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה
וראשיתו בעקבות מחזור הסיפורים "אפרת"
[שיצא לאור לראשונה ב"ספריית תרמיל", 1978]
המביט לארץ ותרעד
יִגע בהרים ויֶעשָׁנו
תהילים קד, פסוק לב
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי.
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן מאת המלביה"ד.
פרק שני
פרעות צפת, 1834
בסוף שנות העשרים למאה התשע-עשרה מָרד מוחמד עלי האלבאני, נציב האימפריה העות'מנית בוויליאת מצרים – באדונו סולטאן מחמוד השני.
תולדות שלטונו של מוחמד עלי כך היו: בשנת 1811 הזמין למסיבה בארמונו את כל מנהיגי הממלוכים במצרים, פקד לשחוט אותם והמליך עצמו על ארץ-היאור.
לאחר שחיטת הממלוכִּים התחיל לארגן את צבאו כשהוא מסתייע בייעוץ צבאי צרפתי. צבאו היה צבא כפייה, צמיתים שאנסו אותם לשרת. אולם עד מהרה נעשה לחזק ולמאורגן יותר מצבא הסולטאן היושב בקושטא הבירה, היא קונסטנטינופול, היא איסטנבול. עשרים ושתיים חטיבות. בכל חטיבה ארבעת אלפים חייל. יחד שמונים ושמונה אלף חיילים. ובצירוף כוחות העזר והאספקה – כמאה ועשרים אלף חייל.
כל אלה השתתפו בפלישה לארץ-ישראל ולסוריה – לעומת צבאו של נפוליאון, שכלל רק ארבעים אלף חייל כאשר פלש לפני דור אחד בלבד לארץ-ישראל.
שבע שנים ערך מוחמד עלי מסעות צבאיים נגד שבטי הוואהבים בחצי האי ערב והגדיל את כוחו. אחר-כך פלש לסודן. אחר-כך ערך צבאו, בפיקוד בנו-החורג איברהים פחה, מסע ליוון כדי לדכא את מלחמת העצמאות היוונית, וגם כבש את כרתים.
בעקבות ההתרשמות מצבאו המשוכלל של מוחמד עלי חיסל סולטאן מחמוד השני את חיל היאניצ'רים הוותיק שלו, והחל לארגן מחדש את צבאו, בהשתמשו לשם כך בייעוץ גרמני. קפטן צעיר, פון מולטקה, היה אז ראש משלחת יועצי הצבא הגרמניים בקושטא. כך קרה שכאשר פלש מוחמד עלי לארץ-ישראל היה צבאו של הסולטאן בשלב ההתארגנות. חיל היאניצ'ארים חוסל, והצבא החדש טרם הוקם.
האם רצה מוחמד עלי רק להשתלט על ארץ-ישראל, סוריה ודרום אנאטוליה ולספחן למצרים? – או שהרגיש כי הוא משמש וַסַל, מושל איפרכיה, של סולטאן שמאבד את יכולת שלטונו באימפריה? – ואם כך, מדוע לא לנסות את כוחו ולהשתלט גם על קושטא, לתפוס את השלטון וגם את הרמון הנשים צחות-העור – בתולות לְפָנים ובתולות אחור, מבושמות הערוות ורחוצות העכוזים –
(חיקורים רבים עשיתי לשם הכרוניקה המשפחתית הזו בשאלה אם מגולחות היו השֵׁגָלִים או תלושות שיער ואם במלקחיים עדינות, בשעווה או בדונג הוסרה עטרת תלתליהן – או שאהבו לראותן השׂולטנים כמו שהטבע חנן אותן בצמרירותן התחתונה? – גם לאיסטנבול נסעתי, ובהרמון ביקרתי, ותשובה לשאלה טרם מצאתי...)
[בדקתי ומצאתי שהזונות נוהגות לגלח, וכמוהן גם כוכבות הסטריפ-טיז והפורנו, שמותירות לעיתים רק חתימת זקנקן קטן בשולי הבטן, זכר לחורבן בעין המצלמה, ואינן משאירות אפילו שערה אחת בין פות לפי-טבעת, שלעיתים נבעלות גם דרכה ללא שמץ של בושה, אבל תשובה היסטורית מהתקופה העות'מנית לא מצאתי. – ממני, המלביה"ד]
– של הסולטאן היושב בטוֹפּקַאפּי סארַיי, או להכתיר כסולטאן את אחד מצאצאיו הצעירים, וכך להיות בעל השפעה מכרעת באימפריה העות'מנית?
כך באה ארץ-ישראל תחת שלטון מצרים, והמושל עליה היה איברהים פחה, שכבש אותה בחיל גדול, ובלי מלחמות רבות, מיד התורכים.
איברהים פחה, שנחשב אדם נאור וגיבור נערץ, התחיל לעשות סדרים בארץ. אחד החוקים החדשים שהטיל היה חובת שירות-צבאי לערבים, פלחים ועירונים כאחד. תחת שלטון התורכים היו הערבים פטורים ממנה ויכלו לפדות את נפשם בכופר. פקודתו עוררה עליו את חמתם והם החליטו לסרב לה. אך איברהים פחה, שהיה בעל רצון תקיף, הטיל את אימתו על המתקוממים. ביד חזקה הכריח את תושבי הארץ לקבל עליהם את מרותו. כל מי שנתפס, והיה מסוגל לשרת בצבא, גוייס לחילותיו. הוא נעשה סמל בלהות לערבים, והזכרת שמו בלבד הטילה עליהם חרדה ופחד-מוות ועוד במשך שנים רבות, כשהיו מזכירים את תקופתו הגדירו אותה באמירה: "בִּסְבַּח בִּלְחָרָא!" – שתשחה בצואה!
הערבים העירוניים ניצלו את ההתמרמרות ואת התלונות הכבושות של הפלחים כדי להסית אותם למרוד. שליחים-מסיתים מטעמם הצליחו להפיץ שמועות ולעורר בעזרתן לבבות נירגנים בכפרים, בשווקים ובמסגדים:
"איברהים פחה כופר בדת-מוחמד! הוא נוצרי מתחפש במסווה של מוסלמי! אלבאני ערל – אוכל חזיר! עורך משתאות של יין! מחלל בתולותינו עַלַא עֵרי [הזין] שלו!"
התעמולה נשאה פרי. דיבת הכפירה שהוציאו עליו היתה כניצוץ לדליקה – ותושבי-הארץ התעוררו לקדש גִ'יהַאד, "מלחמת מצווה", על המושל הזר – שנאמר עליו שאברו מחוספס כקרוקודיל (תנין), שָׂעיר כחזיר, קצר כחמור, שופע כנילוס (נהר מצרים), אינו מבדיל בין פנים לאחור ומרבה לחלל את תומתן של בנות המאמינים הזכּוֹת ואת מצווֹת הדת.
עוד בטרם פרץ המרד בכל תוקפו, כבר התפשטו מהומות בארץ. הבידואים והפלחים חזרו לארוב לעוברים ושבים, להתנפל עליהם ולשדוד את רכושם. איברהים פחה נמצא אותה שעה באלכסנדריה. כאשר נודע לו שהמצב התערער וכי מתכוננים למרוד בו, הוא מיהר לשוב עם צבאו לארץ-ישראל.
מיד בבואו לארץ נוכח לדעת שהוא כעומד על הר-געש העומד לפרוץ. בעודו מנסה להשקיט את הרוחות הנירגזות ולדכא את ההתקוממויות, שצצו כמו-מאליהן בכל מקום, נודע לו שמקור הרעה הוא בְּנַבְּלוּס, היא שכם. בה נירקמות מזימות המרד. לכן מיהר ללכת שמה.
בבואו לשכם התקבל בכבוד גדול על-ידי ראשי העיר ונכבדיה. מנהיגי הפלחים מכפרי ההר באו להביע בו את אמונם בו. אולם איברהים פחה הפיקח הכיר בפניהם שבלב-ולב הם מדברים אליו.
הוא לא בא עם צבא רב לעיר, כדי שלא להחריף את ההתקוממות. בערב נערכה לכבודו סעודה. טבחו כבש. בישלו אורז והכינו מֶגָ'דרָה מבּוּרגוּל ועדשים. הדליקו פתילות-שמן רבות ואף הביאו חרזן בקיא בחנופה לתקיפים ולמושלים. איברהים פחה טבל פיתו בשמן-הזית ובטחינה שבהם נשתבחה העיר. ריח הסבון המתבשל במִסבּנוֹתֶיה חדר מבחוץ, אף הוא עשוי משמן הזית, וספינות המפרש לוקחות מנמל יפו את הסבון הנבולסי לאלכסנדריה ולצידון ומשם בספינות הגדולות לאיסטנבול ולארצות אירופה.
המוזמנים הצהירו בתורם על הנאמנות לשלטונו, לצבאו ולאביו חורגו, היללו את רוח הפיוס והשלום שהביא עימו הפחה איברהים לעירם – והכול בברכת אללה האחד והיחיד ועל פי דין מוחמד נביאו, שכידוע אוהב שלום ורודף שלום היה כל ימיו ולא נזקק לסיף אלא כדי לרוצץ ראשי נחשים המנסים לחדור לאוהלו.
בתום הסעודה ניגש אליו חוסין, אחד מאנשי-סודו המעטים, שליווה אותו וריגל עבורו בכל מקום שאליו פנה, ולוחש על אוזנו השעירה:
"תערוף את ראשי, הפחה, אם שקר בפי. יצאתי כדרכי להסתובב בסימטאות ולשמוע מה אנשים מדברים. שניים נַבְּלוּסִים הלכו זרת בזרת, טִיזֶן פִי לִבֶּס [שני פי-טבעת בבגד אחד. שְׁכמִים היו מפורסמים במשכב-זכר. – ממני, המלביה"ד] ודיברו. הקשבתי."
"ומה נודע לך?"
"שמעתי שראשי העיר הבוגדנית הזו, נבלוס – שׂמוּ עליהם מנהיג חדש, אחד מאנשיהם ושמו קַסַה לַחֲמֶה."
"נמנה אותו מושל על העיר מטעמנו."
"לא יעזור. הם זוממים לרצוח אותך, ישמרך אלוהים מפני כזבנים בני שרמוטות כמו אלה!"
"מתי יהיה הדבר?" נזכר איברהים פחה במסיבה שערך אביו-חורגו למנהיגי הממלוכים במצרים.
"מחר בבוקר יזמינו את כבודך לבקר בבית תעשיית הסבון הנבולסי הנודע של קסה לחְמֶה. בשעת ביקורך במסבנה יתקבצו סביבך הנבולסים וילוו אותך בפמליה צפופה. כאשר תעברו על פני היוּרָה הרותחת והמעלה אדים, שבה מתבשל הסבון – יתפסו בך כאיש-אחד כל בני-החבורה וישליכו אותך פנימה כדי להמיתך בתוכה, לא עלינו! בל אפתח פה לשטן! – שמה יעמדו ויסתכלו על גופתך המתפוררת ונהפכת אף היא לסבון נבולסי, שמה יצטערו – בסליחה מכבודך, הוד מעלתך – רק על כך שלא זיינו לך קודם את התחת כדי להשפילך!"
"מה נעשה?"
"תתאונן, הפחה, תתאונן לפתע, בחצות הלילה, על כאב בטן, ותצא לחצר האחורית אל בית-הכבוד. לשאר אדאג אני."
ובחצות הלילה נמלטו משכם, רכובים על סוסיהם, איברהים פחה ואיש-סודו חוסין.
קסה לחמה הקדים לשלוח עוד באותו לילה שליחים לכל בני-בריתו, להודיע להם על מות איברהים פחה ביורת הסבון הרותחת עם שמן הזית במסבנתו. המקרה בשכם שימש אות להתעוררות הערבים ועד מהרה התלקחו מהומות-דמים בכל הארץ. המרד פרץ לראשונה בצפת, ביום ראשון, ח' בסיוון, אסרו-חג של שבועות תקצ"ד, יום ה-15 ביוני 1834. ערבים ובידואים רבים מסביבות העיר, בסיוע ערבים ממזרח לירדן, התנפלו על הרובע היהודי וזרו חורבן והרס. המושל המקומי ניסה להשקיט את הלבבות, אך בראותו שאין בכוחו לדכא את המרד, מסר את העיר בידי האוייב, נמלט על נפשו, ואף נפוצו שמועות כי הוא-עצמו הצטרף אל המורדים.
צפת היתה אז מרכז היישוב היהודי בארץ, גדול אף מירושלים, ובה כאלפיים בתי-אב המחולקים לשלוש קהילות: ספרדים, פרושים וחסידים. כאשר פרץ המרד לא ידעו היהודים מה לעשות: להישאר בעיר ולשמור על בתיהם ורכושם – או להימלט ממנה ולהתחבא עד יעבור זעם? המון הערבים זינק עליהם פתאום ומילא את הסימטאות כחיות-טרף. הפורעים שדדו את רכוש היהודים וניסו להכותם נפש. כפריי-הסביבה באו וחברו ליושבי-העיר. "דין מוחמד בְּסֵיף!" הם קראו, "אִדְבַּח אִל יַאהוּד!"
בידי רבים היו חרבות, רמחים, מגינים ואלות מסוקסות. הם התפרצו לבתים ובזזו את הרכוש כשהם מלהיבים את עצמם וקוראים: "חַלַס! חלס! לא יהיה עוד יַאהוּדי בסַפַאד!"
ובעיניים מבריקות ובגרונות ניחרים הם קרעו כרים, ניערו את הנוצות, השליכו אותן החוצה מבעד לחלונות, ולקחו את הציפות כדי לאסוף בהן את השלל, כבתוך שקים: פמוטות, בגדים, מזון, סירים. הם נטלו עימם מכל הבא ליד: ארגזים, קופסאות וחבילות, ומבלי שטרחו אפילו לפותחם. ענן לבן של מוך עלה בחדרים, מכסה כשלג בחורף את סימטאות רובע היהודים ואת חצרותיו.
ובערפל הנוצות המתפזרות, ידיהם דביקות עדיין מדבש-החרובים שארו מכדי-חימר בבתים – מצאו המתנפלים פה גבר שם אישה שהתחבאו, שלפו אותם מחוריהם, פשטו מיד את הבגדים מעליהם וכופפו ועינו אותם תחתם ערומים למשכב, בחורים כנערות, כמנהג אנשי סדום – תקעו ובתקו וחנקו ועוד התפארו עליהם בגברותם שאינה מבדילה בין החורים, פנים ואחור, דם מתערבב בדם, זרגיהם הנימולים השחורים מזריעים נקבות וגם זכרים ואת חלקם שוחטים. ואחר-כך גירשו את היהודים הנותרים אל מחוץ לעיר – אלה קרועי-שת ואלה חשופות-שד ופותהן מחוללה. אלה נאנחים, אלה מייבבות, תהלוכה מוכה ופצועה, נוצות לבנות דבוקות בדם נקרש ומחוברות בדבש חרובים לבשרם. כעופות מרוטים-למחצה דידו הפליטים. אחדים כבר היו מתים בדרך, אחדים זעקו כלפי שמיים:
"אבינו מלכנו, חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו! – אבינו מלכנו, עשה למען הרוגים על שם קודשך! – אבינו מלכנו, עשה למען בָּאֵי באש ובמים על קידוש שמך! – אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך!"
שלוש שנים לפני הפרעות הוקם בצפת בית-הדפוס החדש של ר' ישראל ב"ק. עתה נפגע קשה גם הדפוס בהתנפלות ובביזה. העופרת היתה חומר-גלם מבוקש מאוד בידי המורדים, והאותיות העבריות הותכו מיד לְבֶּרֶד, כדי למלא בו את קני-הרובים.
היהודים, חלקם ברחו מבתיהם ומצאו מקלט בבתי-כנסת ובבתי-מדרש. שם נאספו גברים ונשים, זקנים ונערים, ילדים ותינוקות, כולם פליטי-חרב, פצועים ומוכים. שם ישבו ובכו, אחדים מתפללים ומתחננים לאלוהים שיצילם מן הסכנה, צמים, תוקעים בשופר, והם כבר נכונים לקראת המוות.
בבית-המדרש של הפרושים ישב הרב ר' ישראל, מחבר הספר "תקלין חדתין", ועימו חבורת יהודים שכולם פצע וחבורה. הם התפללו והתריעו בשופר על הצרה שנפלה עליהם, ובאותה שעה כבר עלתה ובאה צווחה מן הסימטאות:
"גְוַועלד! יהודים! השודדים כבר עלינו!"
ואכן, הערבים כבר פרצו לחדר הגדול, הפשיטו את היושבים בו וגירשו אותם ערומים החוצה. הם העמידו את האומללים, ובהם הרב, באמצע הסימטה, והשפילו אותם, גברים ונשים כאחד, ואיימו לירות בהם ברובים ולהורגם.
נס גדול נעשה לרבי משה ממונטפלייה, אשר התחבא בבית-המדרש, בחלל הבימה שמתחת למקום הקריאה בתורה. השודדים נעצו חרבותיהם בחורים ובסדקים – דקרו בכל המקומות, אולי ימצאו מישהו מסתתר. להביהם קרעו את בגדי ר' משה ושרטוהו, אך הוא-עצמו נמלט מידיהם.
בעיר נמצאו עדיין חיילים אחדים נאמנים לאיברהים פחה והם ניסו להגן על היהודים, אבל גבר עליהם האוייב. מהכפרים בסביבה נאספו הערבים באלפיהם לעזרת המתקוממים בצפת. כך נשארו היהודים בלי מגן, ומצבם הורע מרגע לרגע. חלקם היו עולים חדשים שמקרוב באו להשתקע בארץ, הם לא הבינו את השפה הערבית, ונימוסי עם-הארץ היו זרים להם. מרוב מבוכה ובהלה לא ידעו לאן לברוח ואיפה להתחבא. בעיר ריחפה עליהם סכנת מוות, ואלה שהיה בכוחם לנוס, ביקשו מפלט בהרים ובכפרים אשר בסביבות צפת.
רבים נמלטו לכפרים עין-זיתון, בִּירְיָה ומירון, אך גם שם נותרו חשופים תחת כיפת השמיים, ערומים וחסרי-כל. כך היה גורלם של מאות גברים, נשים וילדים. בהם נשים בהריון ואימהות זה מקרוב. כולם מזי רעב וצמא, כמעט ללא כסות לעורם שכן אפילו בגדיהם נלקחו מהם על-ידי פראי-האדם שהתנפלו עליהם גם בדרך ופשטו אותם מעליהם. כך נמלטו, ערומים ויחפים, עד שהגיעו למקום מקלטם הזמני.
לאחדים מהפליטים היו מקודם קשרים הדוקים עם הערבים בכפרים האלה, והם עשו עימם חסד ונתנו להם עתה מעט מזון, מחסה ומיסתור, בתנאי שיקבלו תמורתם סכומי כסף גדולים בעתיד. שלושה ימים הסתתרו בני אחת החבורות ולא אכלו מאומה כי מיטיביהם חששו להתקרב למחבואם. לבסוף שלחו להם פיתת-בצק קטנה לאיש ליום תמים, שהיה בה אך לקיים את הנפש.
הנמלטים ישבו בכפר ארבעים יום וארבעים לילה, נתונים באימת מוות מידי השודדים שעלולים להופיע בכל עת ולכלות בהם שוב את חמתם. רכושם נתפס לנגדם בידי זרים, והם לא האמינו עוד שיישארו בחיים. שמה ישבו רעבים ונידפים כעלה ברוח, ואינם מאמינים כי עד לפני ימים אחדים היה בידם לקנות דבש-דבורים בשבעה גרוש הרוטל, ורוטל סוכר בשלושה-עשר גרוש, ולהמתיק בהם כל דבר מאפה, תבשיל ומשקה כאוות-נפשם.
*
בימי הפרעות בצפת שהה באלכסנדריה שבמצרים ר' ישעיה טְרַכטֶנבֶּרג, דודה העשיר, אחי-אימה, של אפרת, הרבנית רחל. הוא הפליג בספינת-מפרש כדי למכור בעיר-הנמל הגדולה מטען תבליני פלפל ואריגים. אשתו, שנותרה בצפת, היתה אשת-חיל ויודעת כיצד לדבר עם הערבים בשפתם וכיצד להתהלך עם החיילים המעטים שנשארו בעיר ועדיין היו נאמנים לאיברהים פחה.
היא מצאה דרך להודיע לקאדי, שנמצא בקשרי ידידות עם בעלה ר' ישעיה, כי ברצונה להפקיד אצלו אחדים מחפציה היקרים, והבטיחה להוסיף עליהם לאחר שיחזור בעלה ממצרים. הקאדי פקד על חסן בנו להתנזר מחברת השודדים ולהביא בסתר אל ביתו את נשות המשפחה היהודית.
כך הצליחה הדודה להציל את נפשה וכבודה ואת כבוד גיסתה הרבנית רחל ובנותיה, אפרת בת השש-עשרה וציפורה בת השש. רחל היתה בת הרב הגאון יהושע טרכטנברג מהעיר פינסק, ואשת הרב שבתאי לוין, שהפליג בים לארץ-ישראל עם משפחתו בעודו נער, בשנת תקס"ט, 1809, בשיירת העולים, תלמידיו של הגאון מווילנה, כשבעים נפש. בני החבורה, שנקראו בשם ה"פרושים", היטלטלו מאונייה לאונייה חודשים רבים עד הגיעם ארצה. הם התיישבו תחילה בטבריה ובצפת, ולימים עברו רובם לירושלים. הגר"א דרש מתלמידיו לעלות לארץ, ואמר שצריך לא רק לגור בארץ-ישראל כדי לקרב את הגאולה, אלא יש גם לבנותה ולהיבנות בה. קרוב-משפחתו של ר' שבתאי, מנחם מנדל משקלוב, הפליג ארצה שנה לפניהם כדי להכין את כל הדרוש לעולים מבני-עירו.
חסן כיסה פניו בכאפייה וליווה את הנשים, גם הן עטופות היטב, בדרך המוליכה אל בית אביו, אך עד מהרה הוא נעלם. הוא לא רצה שיראו אותו צועד בחברתן בסימטאות. כאשר הגיעו הארבע אל מול חומת החצר של הקאדי, כפי שהורה להן חסן, התברר שהשער סגור וצרותיהן טרם נסתיימו. אישה אחת מאנשי חצר הקאדי שמרה לפני השער ולא הניחה ליהודיות להיכנס. כאשר הזכירו בפניה את שמו של חסן, עשתה עצמה ברשעות כאינה יודעת. אך בעודן מתווכחות לא היססה שומרת השער להסיר את המטפחת מעל פניה של ציפורה הקטנה וגילתה על צווארה מחרוזת אלמוגים שקישטה את חזה הילדותי. מיד שלחה את אצבעותיה וביקשה לנתקה אך החוט היה חזק וחתך בצווארה של הילדה, שצעקה בקול מר:
"אימא! – "
וכאשר נשמע הקול בחצר הקאדי, פקד שם מישהו לפתוח את השער, והנשים נכנסו פנימה. השער נסגר מיד ושום הגה לא נשמע בחצר, לבד מהנהמה העמומה והמבשרת הרעות של קולות הנשדדים, של בכי המוכים ושל צריחות הנאנסים בחוצות העיר, שהיתה עולה מדי פעם וחודרת מבחוץ.
הבית היה גדול. באמצע החצר המרוצפת נמצא בור-מים. כותרת עץ ערמון זקוף התנשאה מעל לחומה, הזרועה לכל אורכה למעלה מכיתות-חרס חדות שננעצו בטיח המעוגל, למגן מפני גנבים.
בעל-הבית, שהכיר את ר' ישעיה העשיר ואף נעזר בו לא-פעם, לא מיהר להקביל את פני הבאות. עטור זקן שיבה קצר, לבוש חלוק משי כתום-ארוך וחבוש לראשו כיפת-משי רקומה חרוזים כחולים, היה עסוק באמירת הפרק היומי מן הקוראן. כך נוהג הקאדי כל שנותיו, ובשום אופן אסור להפסיקו. ברגליים יחפות ומקופלות נוהג הוא לשבת זקוף בספה נמוכה. על המרבד מתחתיו מונחות אנפילאותיו האדומות. ממקומו רואה בהיפתח השער ובבוא כל אורח, אך אינו מגיב. רק שפתיו מתנועעות ושם אללה ונביאו נזרקים מהן לסירוגין בהתלהבות ובכוונה עמוקה:
"לָא אילָאַה אילא אללה ומוחמד רָסוּל-ללָה, אין אלוה בלעדי אללה ומוחמד שליח-אלוהים."
אורח, אם נקלע לבית, היה מחכה בחרדת-קודש לסיום התפילה, הנאמרת בכוונה עמוקה. וגם ביום רגיל לא נשמע שום הגה בחצר, רק מדי פעם בקעו מבחוץ קולות זירוז החמרים, המוליכים את נאדות המים על חמוריהם בסימטה.
שנים אחדות לפני כן, בחורף, פרצה בצפת מגיפת חולירע שהפילה חללים רבים בקרב הערבים אך כמעט שלא פגעה ביהודים. הדבר עורר קינאה וחמת זעם אצל המוסלמים, והם עמדו לעשות שפטים ביהודים כי חשבו שהביאו את המחלה בכוונה על שכניהם.
למזלם של היהודים הובא הדבר לידיעתם בעוד מועד אך הם היו אובדי-עצות. בייאושם שלחו שליחים אל חיים פרחי, ששימש אז כשר האוצר וכיועצו של הפחה עבדאללה בעכו, הוא עבדאללה אשר לימים שלח רוצחים להרוג את פרחי, והחרים את רכושו הרב. חיים פרחי היה עדיין בעל-השפעה בגליל, למרות שקצה חוטמו חתוך ואוזנו כרותה, שזאת עולל לו בשעת רוגזה אדונו הראשון אחמד ג'זאר, הפחה של עכו, שהיה ידוע באכזריותו.
השליחים התכוונו להתחנן בפני חיים שיעזור לצפתים, אך משהגיעו לעכו התברר כי שעריה נסגרו בפניהם לתקופת זמן מפני המגיפה. והנה, עוד טרם שבו אז משליחותם, עלה בדעת ר' ישעיה לפנות אל הקאדי, השקוע כל ימיו בתפילות, ולהציע לו ממון רב ובלבד שיצילם מסכנת הפרעות של ההמון חמום-המוח. הקאדי הורה לשכניו היהודים להמתין, והבטיח לר' ישעיה כי לא יאונה להם כל רע.
למוחרת היום כינס הקאדי במסגד את המאמינים, המוסלמים, ונשא בפניהם דרשה נרגשת: "לָא אילאה אילא אללה ומוחמד רסול-ללה. לא אילאה... דעו לכם, כי לפלא נחשב הדבר גם בעיניי: מדוע זה מקירבנו, המאמינים, נפגעו כה רבים במגיפה, בעוד אשר הכופרים ניצלו ממנה?"
"תבורכנה שפתיך!" נישאו לעומתו קריאות עידוד, "נִדבח אל-יהוד! נשחט ביהודים!"
"לא, לא! חכו קצת," היסה אותם הקאדי, "אתמול בלילה נפתרה אצלי סוף-סוף התעלומה. הנביא מוחמד בכבודו ובעצמו הופיע בחלומי וגילה לי..."
"אללה הוא אַכְּבַּר..." ברקו עיני המאמינים לשמע דבריו. "גלה לנו, גלה – יא אבו-חסן שלנו, מה שמע הקאדי מפי הנביא?"
"אמר לי המבורך: 'התעודדו אתם, המאמינים, ודעו לכם כי לאחר שקירות גן עדן ניזוקו...'"
"וַאלְלָה..." עברה אנחת השתוממות ופחד בקהל, "יִלְעַן דינם, המזיקים!"
"אמר לי: 'ניזוקו אבו-חסן בני, ניזוקו – והם זקוקים לתיקון, וכדי לבצע את מלאכת התיקון יש צורך שיעלה ויבוא לגן עדן קהל מאמינים משלנו, גדול ורב ככל האפשר, ובגן עדן יזכה כל אחד מאיתנו להושיב על ברכיו שבעים ילדות בתולות שאחוריהן רכים כלחיי התינוקות ויזכה גם להריח אותן ולדגדגן בשפמו – וזאת, זאת הסיבה מדוע אסר אללה שהמגיפה תפגע ביהודים ובנוצרים, עשה כך כדי שלא יתדפקו בהמוניהם על שערי גן עדן שלנו, שנעולים בפניהם, כי אללה הכל-יכול שוקד למנוע מהם את תענוגותינו השמיימיים! ברכות למי שמת מות קדושים מקירבנו משום שהוא זוכה לכבוד ולתהילה בעולם הזה ולגן עדן בעולם הבא!' – אלה הדברים אמר לי הנביא כאשר נגלה אליי אתמול בלילה, בחלום."
כאשר שמעו המוסלמים את הדברים הללו יוצאים מפי הקאדי הקדוש, שגם מילא בצעירותו, ובסכנת נפשת גמורה, את מצוות החג', היא העלייה למכה, קפצה עליהם שמחה משונה:
"מעתה כל מאמין, גם אם נפטר בַּיסורים הקשים של החולירע – מובטח לו מקום בגן עדן."
"אללה אוהב את הסבלנים ותומך בסבלנים. הוא הבטיח לסבלנים גן עדן והוא יכניס אותם לגן עדן ויקרה בעולם אשר יקרה."
"ניוושע בעבודת תיקון הקירות שניזוקו אחרי שזועזע גן עדן."
"נזדעזע הגן כמו ברעש הפוקד את צפת וטבריה אחת בכמה שנים."
"ולא נזדעזעו הבתולות הרכות אלא נותרו כולן שלמות בתומתן כי אחרת לא יהיה שכר למאמינים!"
"אם הייתי יודע שהתפילה תעזור הייתי כל היום מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!"
"מה רבה חוכמת הקאדי. הלא אם נהרוג ביהודים יופיעו גם הם בשמיים וירצו, לא עלינו, להשתתף בתיקון קירות גן עדן!"
(ניסיתי לאמת את הסיפור, מהצד הפולקלורי וההיסטורי, אצל סופר ערבי-ישראלי בן-זמננו, החי בגליל לא רחוק מצפת, ואמר לי שאינו מכיר מסורות כאלה ולא שמע על כך דבר. אבל הוא גם לא חש ולא הבחין שנעלמו מהסלט הארצישראלי עגבניות הבַּלַדִי והמֶרימֶנד הכרסתניות, שקולפים אותן בשלות והן מדיפות ניחוח נפלא, וכי באו במקומן עגבניות קשות שליבן קפוא.
בן-שיחי כן עמד על כך שאכנה אותו בשם סופר פלסטיני).
[בדקתי ביומניו של הכותב, שחלקם ניצל מבין החורבות יחד עם הכרוניקה המשפחתית הכתובה על קלף ועם קופסית-פח חלודה מלאה פַארוֹת, בִּישׁליקים, מֵטַאליקים, מִילים, גרוּשׁים, שילינגים וחפיסת קַנְדוֹנִים מיובשת, ומצאתי שהסיפור על העגבניות, לבד מהסיפא, מיוסד על שיחה שהיתה לו בשעתו עם הסופר הערבי, חתן פרס ישראל, אמיל חביבי. – ממני, המלביה"ד].
כך ניצלו יהודי צפת בימי מגיפת החולירע. אבל לא לעולם חוסן, ואוי לה לאפרת מידי חסן, אלמלא היו צפויים לה ריגושים ואסונות גדולים מאלה בעתיד.
המשך יבוא
©
כל הזכויות שמורות
חינם: בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד)
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005)
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב)
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968).
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים")
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר)
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה).
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,
והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!
גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
8 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
בעל-הבית השתגע
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25" 7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל