| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 126
תל אביב, יום חמישי, כ"ג באדר תשס"ו, 23 במרס 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: אָרְקֶ'ה והמונית מאת עמנואל בן-עזר
אהוד בן עזר: האם צריך סופרים בכנסת?
אורי דרומי על יונה בן עזר: בדמשק כמעט הסגיר אותו המבטא הפלשתיני
שמוליק דובדני: כמעט הכול לא עובד בהעתקה הקולנועית של "המפיקים"
בן בן-עזר: מר דובדבני קצת נסחף
ספר חדש של אלישע פורת באנגלית
בעניין גילוח ערוותן של נשים בארמונו של הסולטאן
הטמפלרים עולים לפלשתינה
פרק מספרו של אהוד בן עזר
אנשי סדום
[עם עובד 1968, אסטרולוג 2001 // 2004 Melzer Verlag]
עם פתיחת התערוכה "גלגוליה של אוטופיה"
הטמפלרים בארץ-ישראל 1948-1868
במוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
בשנות השישים של המאה התשע-עשרה חל פילוג בכנסייה הפרוטסטנטית באחת ממדינות גרמניה בגלל הכרזתו של כריסטוֹף הופמן, איש וירטמבֶּרג, כי ישו הוא משיח העומד לחזור. אנשי הפלג הפורש מן הכנסייה הפרוטסטנטית עלו לפלשתינה כדי לחכות בה להופעתו החדשה של המשיח. הם כפרו באלוהותו של ישו ובשילוש הקדוש, ולא האמינו בכפרת-עוונות על-ידי המוות. לדעתם היתה הכנסייה הפרוטסטנטית פשרנית מדיי, בזנחה את עקרונות הנצרות האמיתיים. התיאולוג כריסטוֹף הוֹפמן שעמד בראשם, הוא נפטר בשנת 1885, שימש בשעתו כמיסיונר וכמורה, והיה נציגם של החוגים הדתיים באסיפה הלאומית בפרנקפורט.
בשנת 1861 התאספו במארבּאך שבמדינת וירטמברג שישים וארבעה אנשים ובראשם כריסטוף הופמן, ויסדו את "דוֹיטשֶה טֶמפּלגֶזֶלשאפט". חברי "אגודת-ההיכל הגרמנית" שאפו לחיים פשוטים בארץ הקודש, חיים שיוקדשו לעקרונות הנצרות הטהורים. נכדו או נינו של אותו הופמן, ובני-משפחתו, חיים עד היום באוסטרליה.
הם קראו לעצמם טמפלרים על-שם בתי-התפילה שהקימו, כדי להדגיש את הניגוד בינם לבין הכנסייה הנוצרית הרגילה. הטמפּל, ההיכל, היה ביתם, ולא הקירכֶה, הכנסייה. הם עזבו את הפולחן המקובל והיו להם תפילות משלהם, שאותן הדפיסו בספר-תפילות מיוחד. הקשר היחיד שלהם עם הנצרות היה האמונה בישו המשיח. הם ביטלו את הצלב ואת הכמורה, ובשנים הראשונות לא ניראו כל צלב וכומר בבתי-התפילה ובבתי-הקברות שלהם. הכנסייה הפרוטסטנטית רדפה אותם באכזריות. קראו להם "היידן", כלומר, עובדי-אלילים, וחייהם במולדת הפכו להם לגיהינום. משום כך קיבלו בשמחה את קריאת מנהיגם כריסטוף הופמן לעלות לפלשתינה כדי לקיים בה במנוחה את מצוות דתם, ולצפות לשובו של משיחם. כך יוכלו לקיים את פולחנם בשקט ולהינצל מרדיפות.
שכניהם ניסו להניא אותם מכוונתם, ולהחזירם לחיק הכנסייה. הם הולכים אל ארץ אוכלת יושביה. שם השמש אוייב לאדם, והמים הם מי-ביצות מורעלים, ורופאים אין. הדרכים משובשות ושודדים ערביים שולטים בהן. בני המקום מתים בקדחת ובכל חולי-מעיים ובאבעבועות, ועיניהם נגועות מן האבק והחום המסמא, וסופם שהם מתעוורים. עיניהם לא תראינה שם נהרות רחבי-ידיים, לא יערות עבותים ועתירי-צל, לא שדות ירוקים. צהובה היא הארץ. שוכנת על גבול המידבר. העוני, הרעב והמחלות שוררים בה, ולא החוק והמשפט.
הטמפלרים ענו כי לעלייתם לא היה טעם אילמלא עמדה הארץ בעליבותה ובחורבנה. אין הם מצפים לעושר רב, אבל יזכו להלך בדרכי ארץ הגליל, אשר בהן דרכו לפנים רגלו של ישו המשיח, ובהישמעם לקול האלוהים שבליבם, הקורא אליהם, הם מפקידים בידו את גורלם, בטוחים כי הוא ינחה אותם לחיות בשלום, באחדות ובפשטות, ויעזור להם לבנות את שרון החדשה, שבה יעמדו כפריהם ובתי-התפילה שלהם על תילם, שדותיהם יוריקו, הם יסללו דרכים, ואת האבעבועות והקדחת ושאר המחלות, יבערו. "אַל-נא תישאר עוד אדמת אלוהים בלתי-נחרשת," אמרו איש אל רעהו, "כי בכוחנו להפוך אותה לגן-עדן."
שיירה ארוכה של עגלות עשתה דרכה באחד מימי שנת 1866 על-פני יערותיה ואגמיה של מדינת וירטמברג. אלה היו הטמפלרים, אשר מכרו את נחלות אבותיהם על בתיהם ורהיטיהם, ויצאו לדרך הארוכה. בצאתם את כפריהם עמדו שכניהם והביטו אחריהם, מי בעצב ומי מניף ידו באיום ובקללה. יש שראו בהם אנשים תמימים ומסכנים אשר נתעוּ אחר בשורת-השווא של כריסטוף הופמן, וניסו לדבר על ליבם ולהניאם מהחלטתם לנסוע, והיו שסברו כי אנשים חטאים הם אשר פרקו כל עול, וחיים בפריצות ובהפקרות. אלה ואלה היו בטוחים כי איש מן היוצאים לא יזכה לשוב לראות את אדמת אבותיו ולא יזכה להגיע לשיבה טובה בארץ שאליה מוּעדים פניו.
ימים רבים טולטלו הטמפלרים על-פני הים. ילדים אחדים חלו, והנשים נשאו את סבלן בדומייה. אך הנה התגלתה להם פסגת הר-כרמל, השמש שיחקה בחומות-הזהב של עכו ובצריחי מגדליה. ובראותם מרחוק את הארץ, כרע על הסיפון אחד מהם, איש פשוט, נגר, אשר כמעט שלא פצה את פיו כל זמן המסע, ושפתיו מילמלו מזמור הודייה:
"אדוניי רוֹעי
לא אחסר.
בִּנְאוֹת דשא ירביצני
על מֵי מנוחות ינהלֵני.
נפשי ישוֹבב
ינחֵני במעגלי-צדק למען שׁמוֹ."
ככל שהתקרבו אל ההר רבתה ההתרגשות. היה כבר אפשר להבחין במיבנה הבודד שניצב על ראש הכרמל. האיכרים המגושמים הסתובבו בבגדי-העור על הסיפון וידיהם נתונות בכיסיהם, מהססים, ואינם יודעים מה לעשות עכשיו, שבאה השעה החגיגית. והנה הצטרף אחד ואחריו אחר אל הנגר הכורע, והמעשנים תחבו את מקטרות-החרס במגפיהם, ובזה אחר זה כרעו על הסיפון, פניהם נשואים מזרחה, הם ונשיהם וטפם, ודמעות עלו בעיניהם. אישה אחת, שכרעה ללדת וילדה בת באונייה, נתנה לבתה בבוא יום הטבילה את השם כרמל. דקלים בודדים ניראו בחוף, ושיירת גמלים התנהלה לאיטה על-פני אדמת-המישור הצהבהבה בתנועה חלומית, כגלי הים הכחול. והעדה כולה הצטרפה למזמורו של הנגר:
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רָע
כי אתה עימדי
שׁבטְך ומשענתֶּך המה ינחמוּני."
עיניהם היו נשואות לנצרת הקדושה, עירו של ישו, אשר סמוך לה עמדו להקים את כפרם הראשון, והם דימו לראותה מתנוססת בכל הדרה במרום רכס הרי הגליל, אשר שירטוטיו החיוורים מתגלים לעיניהם הרחק במזרח.
"תערוֹך לפניי שולחן נגד צורריי
דישנת בַשמן ראשי כוֹסי רווייה
אַך טוֹב וחסד ירדפוּני כל ימי חיי
ושבתי בבית אדוניי לאורך ימים."
אנשים חרוצים היו, והביאו עימם מחרשות וזרעים, שתילים וגזע-בקר משובח וכלי אומן ונפח לכל מלאכה ובניין. לאחר ששהו ימים אחדים בחיפה, שכרו להם מלווים ערביים עם גמלים וחמורים, ובוקר אחד יצאו עם כל רכושם מזרחה, והתנהלו לאיטם בהרי הגליל אל מקום יישובם החדש אשר במורדות הרי נצרת. הם רכשו מידי ערבים שטחי אדמה נטושה בשיפולי הרי נצרת, לרגלי הכפר הערבי מְגֵ'ידֵל, והתיישבו בחורבה שנקראה בשם הערבי ח'נֵיפס. שם הקימו לעצמם צריפים אחדים.
נבואותיהם השחורות של שכניהם וקרוביהם במולדת התאמתו עד מהרה. אחד-אחד חלו במאלאריה ובטראכוֹמה, החום התיש את כוחותיהם, זבובים עקצו אותם בלי הרף, היתושים אכלו את בשרם, הדביקו אותם בקדחת, ועורם תפח והאדים מכוויות השמש ומגירוי העקיצות והגירוד. המים היו רעים. המחרשה האירופית הכבדה שהביאו עימם לא צלחה לפילוח השדות המסולעים. היבול נשדף. הנגר ועוד אחדים מהם חלו ומתו. הם חצבו להם קבר בנצרת, לשָם העבירו את חוליהם. בשנה שלאחריה עברו הנישארים אל תל קרוב מצפון לחורבה, שנקרא בערבית סַמוּנִיה, היא שימרון הקדומה, סמוך לכפר היהודי נהלל, כיום. גם פה חלו אחדים מהם. המחלה התישה את כוחותיהם והפילה עליהם אימה. וכך נטשו גם את סמוניה כי לא יכלו לאקלים הקשה, לקדחת, ולתנאי המגורים בסוכות על הגבעה החשופה. חלקם עזבו את הארץ ושבו במפח-נפש למולדת, בלי רכוש ובלי חלום. וחלקם נמלטו שוב לנצרת, ומשם עברו בשנת 1868 לחיפה ויסדו בה עם מתיישבים חדשים שהגיעו בינתיים את מושבתם הראשונה בארץ אשר כונתה "המושבה הגרמנית".
שנה לאחר-כך, ב-1869, עלתה בחוף יפו עוד קבוצת טמפלרים. הם קנו את המושבה האמריקנית העזובה ביפו והתיישבו בה, ובשנת 1873 בנו שכונה גם בירושלים, בגבול עמק-רפאים, וקראוה "רפאים". אלה היו היישובים האירופיים הראשונים שהוקמו בפלשתינה, והם היו – בסגנון בתיהם, בגניהם, בשדרות וברחובות הרחבים – מקומות חדישים יוצאי-דופן בתוך בלִיל הבנייה המזרחית חסרת-השיטה. הטמפלרים פתחו בשכונותיהם בתי-מלאכה חדישים, הקימו טחנות-קמח, יקבים, בתי-מלון, פנסיונים נאים ובתי מסחר. הם נהיו לסוכני תוצרת בתי-החרושת הגדולים בגרמניה. בנגריות שלהם ניבנו הכרכרות הראשונות שניראו אז בארץ.
הצלחת ההתיישבות העירונית לא השכיחה מלב האיכרים הווירטמברגיים את חלומם הראשון לבנות את כפריהם בגליל ובשרון. לאחר שהקימו עוד שכונה ביפו, בשם ואלהאלה, קנו בשנת 1870 שטח אדמה מצפון ליפו, והקימו עליו את מושבתם הראשונה שָׂרוֹנָה. בשנת 1906 הקימו ליד לוּד את המושבה השנייה – וילהלמה. ובירכתי הגליל התחתון יסדו באותה שנה שתי מושבות סמוכות: האחת ואלדהיים, על שום יערות האלונים היפים שבסביבה, והשנייה בית-לחם. בשדות בית-לחם הוקמה מצבה, העומדת עד היום, לזכר המתיישבים הגרמניים שמתו בהתיישבות מג'ידל, ח'ניפס וסמוניה.
עוד יישוב קטן הקימו הטמפלרים בכפר טירה, מדרום לחיפה, וקראוהו בשם נויהארדטדורף, קנו אדמות בעמק בית-שאן, לחוף הירדן, והקימו ליד העיר רמלה את חוות שפוהן. השלטון הפנימי היה נתון בידי אסיפת ראשי המשפחות, שהיתה מתכנסת מפעם לפעם. במרכז כל יישוב ניבנה בית-תפילה, הוקמו גני-ילדים ובתי-ספר. וכדי להיות נאמנים לרוח שליחותם קיבלו הטמפלרים למוסדותיהם גם מיספר קטן של ילדים ערביים, רובם ילדי הפועלים הערביים שהועסקו במושבותיהם.
אך מוזר, כאשר סרה מהם קללת הארץ, ומעשיהם הצליחו בידיהם, החלו איכרים אלה רואים עצמם כאלמנט האירופי הנעלה מערביי הארץ העלובים, אשר מפרי עבודתם הזולה התעשרו, והתחילה משתכחת מליבם התלהבותם הדתית ושבועתם לעלות לארץ הקדושה על-מנת לקיים בה במנוחה ובחופש את מצוות דתם ולצפות לשובו של משיחם, והם שבו ופנו לחיי איכרים על תענוגותיהם הגשמיים: סעודות דשנות, שתיית בירה ושירה בציבור עם נקישות הספלים הכבדים בשולחנות-העץ. והם התרחקו מחיי הטוהר והפשטות של עבודת-כפיים, שקיבלו עליהם בבואם לארץ. השמועות על חיי הרווחה של האיכרים הפשוטים בקרב עם-הארץ עשו להן כנפיים והגיעו לגרמניה, ומהגרים פרוטסטנטיים רבים הגיעו לחופי יפו וחיפה והצטרפו אל יישובי הטמפלרים, נטמעו בהם והשפיעו עליהם, אף עשו נפשות בין בני הכת, והללו התחילו לחזור אל חיק הדת הישנה.
עברו שנים, והטמפלרים שהתעשרו שכחו גם את הרדיפות אשר מפניהן נמלטו מגרמניה, והתרפקו על זכרה של ארץ המולדת. וכאשר ביקר הקיסר וילהלם השני בפלשתינה בשנת 1898, התעוררה בעקבות מסעו המפואר וקבלת-הפנים שערכו לו התורכים – התלהבות עצומה בליבות הטמפלרים. הם הלכו אחריו שיכורי חדווה, השתתפו בכל החגיגות שנערכו לכבודו, ולבסוף הבטיחו לו ולרייך הגרמני את נאמנותם בשבועה. נשכחו מהם החלומות על התחייה הדתית, ותחת ללכת בעקבות ישו המשיח ולבנות את ציון החדשה, הלכו אחר הקיסר, ובבוא היום אף שלחו את בניהם להילחם בצבאו, נהיו לנושאי-כליה של הברית בין תורכיה לגרמניה, והפיקו טובות-הנאה רבות מן המעמד המיוחד שניתן להם מעתה תחת שלטון התורכים.
[הפרטים העובדתיים נכונים אך בעלילה יש השפעה מהרומאן "ירושלים" של סלמה לגרלף]
אפילוג
אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי
[מתוך המהדורה החדשה של "אנשי סדום" בהוצאת אסטרולוג, 2001]
בקיץ 1966, זמן לא רב לאחר שסיימתי את כתיבת "אנשי סדום", נפטר אבי בנימין בן עזר (ראב), בן פתח-תקווה, והוא כבן שישים ושתיים. הוא היה בנו הצעיר של סבי, יהודה ראב.
בשנת חייו האחרונה, בחודש אפריל, עוד הספקתי לערוך איתו סיור-בתים מקיף במושב בני-עטרות, לשעבר וילהלמה, וגם לשמוע ממנו במשך שעות זיכרונות מימי נעוריו על איכרי וילהלמה ושרונה, על החיים והאווירה באותן תקופות, ועל הקשרים שהיו לגרמנים עם המשפחה שלנו.
ואלה מקצת הדברים שהוא סיפר לי: "פריץ פראנק נולד בווילהלמה. אביו החורג, קארל הֶפֶר, היה ה'בִּירגֵרמַייסטר', ראש הכפר, של וילהלמה, ובנאי במקצועו. חלק ניכר מהבנייה המודרנית בארץ-ישראל בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, במושבות ובערים, נעשה בידי בנאים גרמניים ובסגנונם, דוגמת בתיהם-שלהם.
"הֶפר זה נהג ללכת עם עגיל-זהב באוזן, כמנהג האיכרים בווירטמבּרג. אימו של פריץ פראנק, שהערבים כינו אותה בשם 'סית מינה', גברת מינה, היתה בעלת בית-המרזח, ה'בּיר-האלה', אולם-הבירה, במושבה וילהלמה.
"כאשר כבשו הבריטים את ארץ-ישראל, במלחמת-העולם הראשונה, הם הֶגלו את הגרמנים מווילהלמה למצרים, בתור נתיני אוייב. הערבים מיהודייה ואיכרי פתח-תקווה גנבו אז את רוב הרכוש של איכרי וילהלמה. שנה או יותר לאחר גירושם החזיר הנציב העליון הבריטי הראשון הרברט סמוּאל את הגרמנים ממצרים, וחודשיים לאחר שחזרו כבר הביאו למכירה בפתח-תקווה חריצי חמאה עטופים בעלי-כרוב.
"רק בשובו ארצה נודע לקארל הפר שבנו ניספה במלחמה בגרמניה, הבן הזה היה אחיו החורג של פריץ פראנק. הֶפר קיבל מרה שחורה, שכב במיטה ולא רצה לראות אנשים. בא היינריך טֶלר, איכר מנכבדי וילהלמה, ידיד-בנפש של הסבא [יהודה ראב], ואמר שעשו שם מועצת-משפחה, והפֶר אמר שהוא רוצה לראות את דֶר-יוּדָה (תואר-כבוד, שמוסיפים את ה"א הידיעה), והחליטו לבקש את הסבא יהודה שיבוא אל קארל הפר ויהיה שבוע ימים אצלו וירפא אותו, ואכן הסבא בא וישב שבוע ימים בווילהלמה, ועודד אותו.
"בשעתו, כאשר איכרי פתח-תקווה הם שעמדו בסכנת גירוש, צפונה, בעוד המושבה תחת שלטון התורכים והחזית עִם הצבא הבריטי מתקרבת, הבטיח קארל הפר לדאוג לפרדסו ולביתו של הסבא. לא עבר זמן רב והגרמנים גורשו מווילהלמה למצרים, ואזיי הסבא שמר על ביתו של הפר ועיבד את משקו החקלאי עד שובו ממצרים."
לימים מצא ידידי אמנון מיכלין, בארכיון הציוני בירושלים, מסמך המעיד על כך.
ועוד סיפר לי אבי: "קארל הפר מווילהלמה הוא הגרמני אשר לימים בא להביע בפני סבא, ידידו, את מחאתו על עליית היטלר לשלטון.
"במוצאי יום-כיפור היינו אנחנו, הצעירים במושבה, נוסעים לווילהלמה, כך גם בחול-המועד, בחגים, שותים בירה ואוכלים כריכים של גבינה, חמאה ביתית ולחם שחור שלהם. היינו שותים את הבירה הגרמנית המפורסמת 'פילזן', מחבל הסודטים, ואת ה'הַאקֶרבּרוי'. ה'ביר-האלה' היה בקומה השנייה, עם גזוזטרה גדולה עשוייה עץ.
"עד 1936 היו איכרי וילהלמה באים בימי ראשון לערוך את קניותיהם בפתח-תקווה.
"עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה, ברח פראנק, או עבר, ליוגוסלביה. כאשר החלו מגיעות ליישוב בארץ השמועות על השמדת היהודים באירופה, נפוצה כאן שמועה כי פראנק הוא אייכמן, ואולי כאן מקור הסברה המוטעית כי אייכמן הוא בן לאחת מן המשפחות הגרמניות בארץ-ישראל."
זאב וילנאי, שבספרו "ים-המלח וחופו הישראלי" השתמשתי, סיפר לי בעל-פה: "פריץ פראנק היה ידוע כשונא יהודים, התרחק מהם והיה מעוניין שלא יבואו לאזור ים-המלח ולעין-גדי. פראנק היה אדם פשוט, חקלאי, התהלך עם שני אקדחים וכלב, ועבד עם פועליו הבדווים בגידול עגבניות ומלפפונים. הוא גם אהב לשוטט, וחשדו בו שהוא מרגל. מה היה יכול לרגל? אסף חומר להכרת האזור, שרידים, צילם ואסף חרסים, הסתכל ומדד. והגיש את החומר, גם תצפיות אקלים, לחוקר בגרמניה, והלה עיבד את דבריו והוציא מהם ספר. הבדווים לא רצו לדבר על פראנק. הוא היה רווק. לבוש אירופית."
וילנאי הכיר את פראנק במשך כשלוש שנים. היה לווילנאי ידיד, פאהד, שממנו שמע כניראה דברים על פראנק. גם את המהנדס הגרמני נוימן, במפעל האשלג, הכיר וילנאי. בנו, מתן וילנאי, כתב לי (22.6.01) שאכן את הסיפור על פריץ פראנק הוא מכיר מסיפורי אביו, כאשר טיילו יחד באזור עין-גדי.
לדברי צבי ארז, משפחת פראנק מווילהלמה היתה אחת המשפחות הגדולות בקרב היישוב הגרמני של ארץ-ישראל.
אצל הסופר יעקב רבינוביץ מצאתי ציטוט מפיו של אחד מזקני האיכרים הטמפלרים: "מה שמשותף לכם ולנו היא הסכנה שבנינו ייהפכו לליבאנטינים!"
האיכר דֶר-יוּדָה שברומאן הוא כמעט במדוייק סבי יהודה ראב (בן עזר), שהתיישב עם אביו אליעזר (אלעזר, לאזאר) ראב בשנת 1878 על אדמת פתח-תקווה. יהודה חפר את בארה הראשונה, חרש בה את התלם הראשון והיה גם שומרה הראשון אשר שימר לדורות את אגדת מדריכו היהודי-הבגדדי דאוד אבו-יוסף.
עוד בשִבתו בירושלים הושפע יהודה מהצלחתה החקלאית של המושבה הגרמנית הצעירה "רפאים", שנוסדה בשנת 1873, כשנתיים טרם בואו ארצה, ובה היה גם שואל ספרי-קריאה בגרמנית, שהיתה שפת התרבות שלו מנעוריו.
"דֶר-יוּדָה" היה כינויו בפי ידידיו, האיכרים הטמפלרים, והמסגרת ההיסטורית של יחסיו עימם, כולל נסיעת הניחומים לווילהלמה וההתנצלות בפני סבי על עלות היטלר לשלטון, סוּפּרו לי מפי אבי, אולם בתיאור שיחותיו של סבי עם האיכר הגרמני השכוּל גלשתי לעבר הסיפור הבידיוני.
משפחתנו שמרה על נתינותה האוסטרו-הונגרית במשך שנים רבות, עד לתקופת המנדט הבריטי. פרשת-חייו של יהודה ראב (בן עזר) מסופרת בספר-זיכרונותיו "התלם הראשון", (מהדורה חדשה, הספרייה הציונית, 1988).
גם דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, מספרת יותר מפעם אחת בכתביה על קשרי הידידות של משפחתנו עם האיכרים הטמפלרים: "ראשית כל, הוא [אביה יהודה] התקרב אל הגויים, אל הגרמנים, שישבו במושבות בארץ לפני פתח-תקווה. היתה שׂרונה, ומאוחר יותר וילהלמה. והשפה היתה שגורה בפיו, והם היו ידידים שלנו, איזה ידידים! – היינו באים אליהם בחגים שלהם, ואנחנו ידענו את כל חגיהם, ובחגים שלנו הם היו באים אלינו. ואבא חלם על כפר בדמות וילהלמה. כפר של איכרים, מפַלחי-אדמה ואנשים יסודיים, מדורות. וכפר כזה היה קשה לעשות עם אנשי פתח-תקווה, שקצתם חנוונים, ובכל זאת – הושפעו מהגרמנים הרבה מאוד." (אסתר ראב, "כל הפרוזה", הוצאת אסטרולוג, 2001, עמ' 85).
עמנואל בן-עזר
אָרְקֶ'ה והמונית
ארק'ה היה הילד המבוגר בכיתה. לא ברור אם ההבדל של שנה נוצר כתוצאה מזה שהוריו איחרו לרשום אותו לבית-הספר, או אולי בגלל שאחת המורות אהבה אותו כל כך שהשאירה אותו אצלה בכיתה לשנה נוספת. ארק'ה היה גם מפותח גופנית מכפי גילו, דבר שהתאים לילד שגדל באחת משכונות הגנים שבפאתי המושבה.
ארק'ה התמיד, פחות או יותר, בביקוריו בבית-הספר, אבל היו מורים שטענו שהוא בסך הכול מחמם כיסא בכיתה. בכל מקרה, לקראת גמר שמונה שנות לימוד יסודי, ארק'ה החליט שמספיק עם התיאוריה וצריך לקחת את החיים האמיתיים בידיים. בזמן שהיינו באמצע התיכון, לארק'ה היה כבר רישיון נהיגה, וכאשר אנחנו הלכנו ל"שנת שירות" בהכשרה או בנוטרות ו"פידלנו" על האופניים, ארק'ה היה כבר נהג מונית.
לא ברור אם השמועות והסיפורים על מעלליו של ארק'ה כנהג מונית הם נכונים או מקורם בקנאת אותם שנאלצו באותו זמן להסתפק בזוג גלגלים בלבד.
אחת השמועות היתה שפעם ארק'ה העלה כמה נוסעים במושבה שלנו לנסיעה לירושלים דרך לוד ורמלה. באותם ימים, בשלהי המנדט הבריטי, הכביש לירושלים עבר דרך שתי ערים ערביות אלה. למרות שכבר היה מתח בין יהודים וערבים, עדיין היה אפשר לעבור בערים אלה ואפילו לקחת נוסעים נוספים משם.
כאשר המונית של ארק'ה הגיעה לבאב-אל-וואד (כיום שער הגיא), עצר אותו "טרפיק" (שוטר תנועה בריטי) הציץ לתוך המונית, הבחין שיש נוסע אחד מעל למספר הנוסעים המותר, הוציא את פנקס ה"רפורטים" (דו"חות התנועה) והתכונן לרשום רפורט. ארק'ה קפץ החוצה מהמונית וניסה לשכנע את השוטר, באנגלית הרצוצה שלו, שהוא – ארק'ה – יראה לו משהו מיוחד ואם זה ימצא חן בעיניו, לא ירשום לו רפורט.
השוטר הסכים וארק'ה הוביל אותו לצידה האחורי של המכונית, פתח את מכסה ה"באגאז'" (תא המיטען), בו נראו יושבים דחוסים שני צעירים ערבים שארק'ה העלה בחנייתו הקצרה בלוד.
הבריטי התפקע מצחוק ושילח את ארק'ה בדרכו לירושלים, כולל שני המקופלים בבאגאז' .
מספרים שפעם הוזמן ארק'ה ל"נסיעה מיוחדת" להעברת גופת נפטר מתל-אביב לירושלים. באותם זמנים לא היה קיים שירות אמבולנסים פרטיים למקרים כאלה.
הנפטר, אדם די מבוגר, הונח על הספסל האחורי במונית כשהוא לבוש בבגדים בהם נפטר. היה ברור שאת סידורי התכריכים והטהרה יעשו בירושלים.
מייד לאחר יציאתו לדרך, עצר ארק'ה, לקח מהבאגאז' מעיל חורף ישן וכובע קסקט, עטף את הגווייה במעיל, הושיב אותו בפינת הספסל האחורי, חבש לו את הקסקט, כאשר המצחייה שמוטה קדימה על הראש ומכסה את העיניים. מיד המשיך לתחנת המוניות, העלה עוד חמישה נוסעים לירושלים אבל ביקש מהם להיות שקטים כי הזקן שבפינה ישן וחבל להעיר אותו.
בירושלים ירדו חמשת הנוסעים, והזקן בפינה –למרות הטילטולים ורעש המנוע – בכלל לא התעורר.
בדמשק כמעט הסגיר אותו המבטא הפלשתיני
יונה בן עזר, מראשונה חניתה, איש פלוגות הלילה,
מסתערב, חקלאי, 2006-1914
נדפס במדור "אחרי מות" מאת אורי דרומי, "הארץ", 22.3.06
יהודה ראב, ממייסדי פתח תקווה, כתב בצוואתו כי משאלתו היא שבניו ונכדיו "יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה." ספק אם נכדו, יונה ראב בן עזר, חלם אי פעם שיהיה עובד אדמה. הוא נולד בירושלים ולאחר שהוריו מתו ממחלות בזמן מלחמת העולם הראשונה נמסר לבית היתומים "דיסקין", שנודע לשמצה ביחסו לחניכים, והשנים שעשה שם הותירו בנפשו צלקת לכל חייו.
הוא התגלגל לחיפה, שם השתייך לפלוגות הפועל, וב-1938 הגיע כמתנדב לסייע לקיבוץ חניתה לעלות על הקרקע. בהתלהבותו כי רבה נשאר והיה לחבר הקיבוץ. היה זה מהפך אדיר בחייו. "נטשת את ההווי הירושלמי המעופש, החרדי, הגלותי," הספידו קרובו, הסופר אהוד בן עזר, "ויצאת למרחב, אל ההתיישבות הציונית, אל החקלאות ואל המסורת הביטחונית."
בעקבות התקפת הערבים על חניתה הופיע במקום אורד וינגייט, ויונה הצטרף ל"פלוגות הלילה" שהקים הקצין הבריטי, אוהב התנ"ך והיהודים, שמטרתן היתה לפשוט על כפרי הפורעים ולהרתיעם.
ב-1941 נשלח עם חברו דן רם כמסתערב לסוריה, למקרה שהגרמנים ישתלטו על המזרח התיכון ואז היו המסתערבים אמורים לפתוח בפעולות חבלה. דן רם מספר איך סיירו בגבול סוריה-טורקיה ואיך בשוק בדמשק כמעט הסגיר אותם מבטאם הפלשתיני.
יונה היה מראשוני המתנדבים לפלמ"ח, אולם בהיותו תאב פעולה התגייס לצבא הבריטי, שירת במצרים ובאירופה ואחר-כך חזר לקיבוצו. הוא נטע את הפרדס בקיבוץ, ולדברי דן רם, במשך שנים רבות טיפח אותו "כפינת חמד". הוא הקים וניהל בקיבוץ אולפן לעולים ולמתנדבים ובשנותיו האחרונות אף עבד במפעל לעדשות מגע של הקיבוץ. לו ולאשתו הניה נולדו חגית, נדב ומירב.
במלאת שישים לעלייה לחניתה כתב: "בימי העלייה לחניתה ולגליל המערבי הכריעה הרוח – רוחם הסוערת של החלוצים המעטים שהתפרצו והיו מוכנים לכל קורבן כדי למשוך אחריהם את רוב העם, שלא תמיד היה פנוי למעשים גדולים ולהגשמת אידיאלים נשגבים."
על קברו קראו בנותיו את השיר שכתבה ב-1929 המשוררת אסתר ראב לדודה יהודה ראב: "ברוכות הידיים אשר זרעו בבקרי-חורף."
סופר נידח מעיר: כפי שנודע לי, יונה בן עזר שירת ב-Navy, בצי הבריטי, ואף נשא בגאווה את מדיו. רמת העריכה בעיתון "הארץ" הביאה לכך שבמקום: "השיר שכתבה ב-1929 דודתו המשוררת אסתר ראב לאביה יהודה ראב," נכתב מה שנכתב.
אהוד בן עזר: האם צריך סופרים בכנסת?
כל פעם שמקוננים על ירידת קרנה של הכנסת האחרונה מצטלצלת אצלי המילה החביבה "סמרקאץ'!" שנשמעה בכנסת עוד כאשר שכנה בבית פרומין שברחוב קינג ג'ורג'. ללמדכם שדמוקרטיה היא עניין קצת לא-נקי שקשה לטבול בה מבלי להתלכלך ולקלל ולרקוח תרגילים מסריחים. אבל כל צורת שלטון אחרת גרועה ממנה. זאת כדאי ללמד גם בבתי-הספר, שפוליטיקאי קרוב לעיתים להיות זונה יותר מאשר בתולה, אבל אין דמוקרטיה מבלעדיו.
בכנסת הבאה ספק אם יהיו לנו סופרים ואנשי רוח, למעט שמעון פרס. הם נחשבים משום-מה למוסריים יותר ולכן שמים אותם במקומות ה-120 ומטה ברשימות המועמדים. בכנסות הקודמות היו חברים דב סדן, ס. יזהר, אצ"ג, משה שמיר ומיכאל בר-זוהר, ופוליטיקאים שהיו בעבר או שנעשו לאחר-מכן לסופרים כיעל דיין, גד יעקבי, יוסי שריד, אורי אבנרי, אמיל חביבי, אמנון רובינשטיין ואחרים. האם נוכחותם של סופרים העלתה את רמת הכנסת והבטיחה משהו דומה לשלטון הפילוסופים של אפלטון, שכמובן היה מאוד לא דמוקראטי?
ובכן, לא. יזהר היה תומך עיוור של מגמות פוליטיות בתקופת ה"פרשה" שגרמו לחוגים רבים לכנותו בשם "חירבת יזהר", ולגרשם שלום לכתוב אליו מכתב נזעם על עמדותיו הלא-מוסריות. לבסוף פרש משום שחדל להשתתף בדיונים. שמיר, שאותו חיבבתי מאוד אישית אך לא פוליטית, פתח פה על רבין ועל ממשלתו הפושעת בתקופת אוסלו, שזה היה פשוט מזעזע לשמוע. אמנם כבר לא היה אז חבר כנסת. דב סדן עזב את הכנסת כי חש שאין לו מה לעשות בה.
מסקנה, יותר טוב שהסופרים יעשו ספרות והח"כים יעשו פוליטיקה ואל יעשה אף אחד קריירה בשדה אחד מפרסומו בשדה אחר. כדי להגן על תקציבי התרבות ועל זכויות היוצרים נחוצים מחוקקים נאורים ולא-דווקא סופרים. ובכנסת הבאה, דווקא משום שרשימת "קדימה" נבחרה בידי ועדה מסדרת נוסח שרגא נצר ע"ה, ולא על ידי פריימריס או חברי מרכז פרועים (והמיבחר הזה הקרין גם על הרכבת רשימות אחרות) – יש סיכוי שיהיו ח"כים הרבה יותר מיומנים ומשכילים; עובדה שכמעט לא היתה נחוצה שחיתות כדי להציבם במקומות ריאליים.
ואילו הבחירות עצמן הן לדעתי מיותרות. יום לאחריהן ישלחו הליכוד את נתניהו, ו"העבודה" את פרץ – לעזור למצנע לנהל את מועצת ירוחם, ואילו הלחץ של הבאים אחריהם מקרב נבחרי שתי המפלגות יביא לחבירתן לקואליציה עם "קדימה" בממשלה שאותה לא מזמן עזבו לחינם שרים כסילבן שלום, מתן וילנאי ואחרים; ממשלה שתהא כמעט זהה לקודמתה, למעט אריק שרון השרוי בקומה לאחר הטלטלות שספג מהתקשורת הישראלית ואולי גם מן הרפואה.
[חלקים מהרשימה אמורים להידפס מחר במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות"]
רע לתפארת
כמעט הכול לא עובד בהעתקה הקולנועית של "המפיקים",
שממחזרת אחת לאחת אותן רפליקות והעמדות שעבדו כה היטב בקומדיה של מל ברוקס לפני 37 שנה
שמוליק דודבני על סרט פשוט רע
מתוך YNET מיום 19.3.06
"המפיקים", העיבוד הקולנועי שהתקינה סוזן סטרומן למיוזיקל הבימתי המצליח שהעלתה בברודוויי, לפי הקומדיה מאת מל ברוקס מ-68', מיועד, במקרה הטוב, למי שלא חזה מעולם במקור. מי שזוכר היטב את הסרט ההוא, וחמור מכך – צפה בהצגה, כמו זה שכאן יושב ומקליד – יראה בגרסה המזמרת הנוכחית כלא יותר מלעיסה של אותו חומר, פעם אחת יותר מדי. “עיבוד" נכתב בשורה הפותחת, אך ספק אם זו אמנם המילה הנכונה להגדיר באמצעותה סרט שממחזר, אחת לאחת, אותן רפליקות והעמדות, אותם שטיקים ממש, שעבדו כה היטב שלושים ושבע שנים קודם לכן.
אפשר היה לפטור את "המפיקים" מודל 2005 כעוד כישלון מפס הייצור ההוליוודי, אלמלא ייצג זה תופעה מעניינת הרבה יותר. ההפקה הבימתית, זאת כל אחד יודע, תיזכר כלהיט היסטורי בתולדות ברודוויי – היא גרפה מספר שיא של 12 פרסי טוני, והפכה להצלחה מסחרית מסחררת. תופעה ממש. לפני כשנה נראו גם סיכוייו של הסרט באוסקרים גבוהים ביותר. אלא שמאז יצא זה לאקרנים באמריקה הוא נרשם כאחד הפלופים המהדהדים של השנה – הישגיו בקופות מגרדים בקושי את סף עשרים מיליוני הדולרים. יתר על כן, נוכח כישלונו הצורם של "רנט", עוד גרסה פילמאית זניחה למיוזיקל בימתי מצליח, יש מקום לתהות שמא השמועות על תחיית המחזמר ההוליוודי, שסומנה לרגע נוכח אשד פסלוני האוסקר שהומטר לפני שלוש שנים על "שיקגו" בבימויו של רוב מרשל, לא היו, למרבה הצער, מוקדמות מדי.
כזכור, עלילת "המפיקים" – הסרט, המיוזיקל, וכעת גם הוורסיה הקולנועית המזמרת – מפגישה בין רואה חשבון עצבני (מתיו ברודריק) למפיק תיאטרון מרושש (נייתן ליין), הזוממים להעלות, בכוונה תחילה, את המחזמר הכושל בתולדות ברודוויי. לשם כך הם בוחרים מחזה מזופת במיוחד, "אביב להיטלר" כותרתו, שחיבר ניאו-נאצי מופרע (וויל פארל), מצוותים לו את הבמאי והשחקנים הנוראים ביותר שבנמצא, ונחרדים לגלות שערב הפתיחה מוגדר כלא פחות מהצלחה היסטרית. אז, בשלהי שנות ה-60, עת כתב וביים מל ברוקס (הוא אף זכה אז באוסקר על התסריט המקורי תוך שהוא מביס את "2001 – אודיסיאה בחלל", לא פחות) את סרט הבכורה שלו, נתפס "המפיקים" כחלוץ הקולנועי ללעוג לאופנת המחאה, הטעם הרע וה"קאמפ" של הלייט סיקסטיז; כן קיננה בו ביקורת סרקסטית על הז'אנר עצמו, במיוחד "צלילי המוזיקה" מ-65', שהלהיטים המלוקקים והדביקים שלו מושרים על רקע עליית הפשיזם.
מצלמה על הבמה, ויש לנו סרט!
"המפיקים" המקורי היה ונותר אחד הסרטים המצחיקים שהופקו בהוליווד. העובדה שהפך – הסרט, אגב, התקבל בזמנו בעוינות ביקורתית ולא זכה להצלחה – לאחד ממחזות הזמר הקופתיים בהיסטוריה של ברודוויי היא, נוכח עיסוקו הפרובוקטיבי בשאלות של כישלון והצלחה, יותר מסתם עוד אנקדוטה משעשעת. מה לא עובד בהעתקה הקולנועית של ההצגה? כמעט הכול, אבל קודם כל העובדה, שבמקום להפוך ליצירה העומדת בזכות עצמה, "המפיקים" מנסה למכור לקהל-שלא-ידע-את, או המבקש לשוב ולהיזכר – את ההפקה הבימתית. שכן סטרומן מבצעת את המלאכה בנאמנות עיקשת, כאילו פחדה לגעת במה שעבד כל כך טוב על הבמה, כך שהתוצאה הכבדה והאיטית מתרוקנת לחלוטין מכל האנרגטיות שאיפיינה את המקור התיאטרלי.
חמור מכך. הצפייה בסרט מעלה ממילא את זכר המקור הקולנועי, ומדגישה עד כמה ברודריק וליין אינם אלא חיקוי חיוור של ג'ין וַיילדר וזירו מוסטל, בהתאמה, שמילאו את תפקידיהם בקלאסיקה ההיא. אלא שברודריק כלל לא משכנע בנוירוטיות שלו, שהתלבשה היטב על אישיותו הקולנועית של ויילדר (ברודריק נראה יותר כנער תמים), ואילו נוכחותו של ליין שבה ומזכירה איזה קומיקאי ייחודי ונדיר היה מוסטל המנוח. "המפיקים" נראה ונשמע כמו ששום סרט מוזיקלי כבר לא נראה ונשמע מזה ארבעים שנה – חישבו, בעצם עדיף שלא, על "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" (1968) – ולא משום שמדובר במחווה עם טעם של פעם. סטרומן, במחילה, מן הסתם סבורה שבימוי קולנועי פירושו לתקוע מצלמה בקדמת הבמה ולהניח לה לתעד את ההתרחשות.
אז נכון, השירים חביבים להפליא, ואת "אביב להיטלר" המזהיר או המארש הנאצי המצחיק עד דמעות Haben Sie Gehört das Deutsche Band לא יצליח לקלקל גם במאי חסר כישרון במיוחד. אף אוּמָה תורמן, שמגיחה פה כְּאוּלה השבדית, סיר לחץ של מין המאיים להתפקע, מספקת רגעים קומיים מרנינים, וכך גם פארל המוצלח עד מאוד. הבעיה היא, שבעוד "אביב להיטלר" הוא כל כך רע עד שזה טוב, "המפיקים" הוא כל כך רע, וזהו. מי שיצפה בו לא יאמין שבאולם התיאטרון בקעו אי פעם רעמי צחוק.
בן בן-עזר
מר דובדבני קצת נסחף
בתור אחד שראה את הסרט המקורי, ראה את המחזמר בברודווי וראה את הגירסה העברית בתיאטרון, החלטתי לעשות ניסוי מעניין – הלכתי לראות את הסרט החדש יחד עם שלושה חברים. הראשון, ראה את המחזמר בלוס אנג'לס (עם ג'ייסון אלכסנדר), השני ראה את המחזמר בארץ, והשלישי לא ידע בכלל מה זה "המפיקים" ומה רוצים ממנו.
בשורה התחתונה – כולנו נהנינו מאוד!!! כיף היה לראות את הסרט החדש. שעתיים וקצת עברו בלי שנרגיש. אם אתם לא מברי המזל שזכו לראות את הקַאסט המקורי של המחזמר, לכו לראות את הסרט!
לגבי הסרט המקורי מ-68, אין ויכוח שהסצינות של זירו מוסטל וג'ין וַילדר אלוהיות! הבעייה היא שכל הסצינות האחרות ובמיוחד סצינת האודישנים, מאיטות את הסרט, והבדיחות לא עומדות במבחן הזמן. מה שנכון גם לגבי צפייה חוזרת ב"ההיסטוריה המטורפת של העולם – חלק 1" של מל ברוקס. ההומור לא עומד במבחן הזמן, ולמל ברוקס קשה מאוד להחזיק תפקיד ראשי. בכל פעם שנתן לעצמו תפקיד קטן ("אוכפים לוהטים") או בחר להישאר מאחורי המצלמה ("פרנקנשטיין הצעיר") התוצאה ממשיכה להצחיק עד היום.
אז נכון, הסרט החדש "רוכך" במקצת עבור אלה שאינם נמנים על קהל מחזות הזמר. בעיקר נחתכו בדיחות כושים ויהודים (כנראה שלנאצים ולהומואים יש חוש הומור מפותח יותר...) אבל זה עדיין פיתרון הרבה יותר ראוי מאשר לבזבז 230 שקל על העיבוד התיאטרוני המתפשר שנעשה בארץ.
כהערת שוליים, לכל מעריצי מל ברוקס באשר הם, מומלץ לראות את הסרט (שעובד ממחזה של ניל סיימון) "צחוק בקומה ה-23", שמספר על צוות הכותבים בתוכנית של סיד סיזר וביניהם מל ברוקס.
אהוד בן עזר: רוצו לראות את "המפיקים"! אני מתכוון לראות את הסרט פעם נוספת. מחזות-הזמר המעולים והסוחפים של המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 הם אולי שווי-ערך למה שהיו האופרות של מוצארט בשעתן ועדיין הן כיום.
ספר חדש של אלישע פורת באנגלית
Elisha Porat, EPISODE, a biographical novel, translated from the Hebrew by Alan Sacks, 2006. 168 pp, paperback.
בימים אלה יצא לאור ספרו החדש של אלישע פורת באנגלית. זהו ספרו המתורגם השלישי. נובלה ביוגראפית, תרגום מהמקור העברי – "אפיזודה", שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2001.
הספר העברי זכה לאהדת המבקרים ולביקורת טובה, אך לא לאהדת קהל הקונים והקוראים. אפשר ואחת הסיבות היא שזהו סיפור עצוב, מעין "קינת המהגר", על כישלונו של הבמאי המוכשר אריה להולה, מחלוצי הקולנוע הישראלי, לחיות בארץ, להתערות וליצור בה.
אריה להולה – ליאופולד פרידמן בשמו הסלובקי – היה אינטלקטואל יהודי סלובקי מבריק, "האיש בעל אלף הכישרונות" כפי שכונה לא פעם. פרשת חייו, עבודתו ויצירתו הם נושא הנובלה "אפיזודה". שבע שנותיו בארץ, מעלייתו הבהולה בשנת 1949, ועד נטישתו הנחפזת בשנת 1956, לאחר מבצע סיני, היו דחוסות, ממולאות ומתפקעות ממש מרוב עשייה תיאטרונית וקולנועית. הוא החל דרכו כבמאי בתיאטרוני החובבים בהתיישבות העובדת, נענה לקריאתו של יוסף "פפו" מילוא והעלה בקאמרי הצעיר את מחזהו "ארבע כנפות הארץ", וגם ביים סרטים קצרים עבור הסוכנות. לימים עשה שני סרטים גדולים: "עיר האוהלים" על החיים במעברות, ו"אבן על כל מיל", על פריצת המצור במלחמת העצמאות והמחיר האישי הנורא ששילמו גיבורי המצור. שני הסרטים הללו הבטיחו לתמיד את מקומו כאחד מהחלוצים של הקולנוע הישראלי, חרף חולשותיהם.
"קינת המהגר" רדפה אותו בכל אשר עשה בארץ. הוא היה רדוף מתוכו, ובעל נשמה "חלולה", מאז שילחו הנאצים ועוזריהם הסלובקים את אימו ואחיו בטרנספורט לאושוויץ. הקולנוע הישראלי היה פשוט קטן עליו, הוא הקדים את זמנו בעשייה הקולנועית כאן ושילם על כך את מלוא המחיר. ליאופולד אריה להולה נפטר בגיל חמישים, ממש על הסט של סרטו האחרון. פרשת חייו היא במידה ידועה פרשת חיים של "אחשוורוש" מודרני, במובן של הגיבור היהודי הנע ונד, היהודי הנודד.
את הספרים ניתן לרכוש אצל אלישע פורת, עין החורש, 38980, במחיר 50 שקל העותק.
"הגדה" של פסח ו"בצאת ישראל ממצרים"
עם ציוריו היפים של נחום גוטמן
לפני 26 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר. סיפור חייו של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר למר א. בן עזר – זכה להצלחה ונמכר עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בשכונת נווה צדק בתל אביב לקוחים מ"מבין חולות וכחול שמיים".
הצלחת הספר הביאה את הוצאת "יבנה" לבקש את מר א. בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שגוטמן צייר בשעתו. ישב מר א. בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, אךבלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושני הספרים נדפסו עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של גוטמן במהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.
כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, ובייחוד לקראת הפסח, בדוכן הספרים במוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.
כדאי אולי להזכיר גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב מר א. בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך), ושעדיין נמכר מדי שנה במאות עותקים.
הזמנה להשקת הספר "הזכות", קורות אברהם שור, בהוצאת עמיאור
ב"בית הסופר" ע"ש שאול טשרניחובסקי רח' קפלן 6 תל-אביב
ביום ראשון, כ"ו באדר תשס"ו (26.3.2006) בשעה 20:00
בתוכנית: התכנסות וכיבוד קל * קטעי נגינה * מצגת אילן היוחסין: יעקב וידס * קריאה ממכתבי התגובה לספר * שיחה בעקבות הזיכרונות: עמוס ערן, אדלינה קליין, עצמון יניב (פוחצ'בסקי), נציגות הנכדים והנינים.
מנחה: עורכת הספר אורה עשהאל זילברשטיין
הכניסה לפי הזמנות
אברהם אלתרמן מ"המטאטא"
יש עיתון, קוראים לו "ישראלי", מחלקים אותו חינם בתחנות הרכבת. קראתי בו בכתבה שאת הטקסטים לתיאטרון "המטאטא" כתבו אברהם אלתרמן, אברהם שלונסקי ועמנואל הרוסי. זרקתי את הגיליון ויותר לא אקח אותו, אפילו בחינם. בהזדמנות זו כדאי לבקש מרכבת ישראל שמערכת הכריזה בתחנות וברכבות תדבר גם אנגלית, כי מי שאינו יודע עברית הולך לאיבוד.
שי עדן ועמית לוינסון
עורכים סיורים היסטוריים בתל-אביב, בעקבות סופרים ומשוררים ובנימה אישית. לתיאום: טל. 03-6041792, 050-2165949
בעניין גילוח ערוותן של נשים בארמונו של הסולטאן
שלום אהוד,
הסיפור על צפת נפלא וכתוב בשפה יפה ועסיסית. תבורך.
איזה מין מחקר עשה המחבר בעניין גילוח ערוותן של הנשים בארמונו של הסולטאן בקושטא ובמקומות אחרים אם הוא לא טרח לשאול את כותב השורות הללו, המומחה לדבר, ורואה ובוחן מדי יום ביומו שלל גילוחים למיניהם על צורותיהם המרובות והמעניינות להפליא?
על כגון זה ייאמר באוריינט שלנו "דיר באלאק!!"
בברכה,
השם שמור במערכת
הייתכן כי שפעת העופות קיימת במצרים, ברצועת עזה ובגדה כבר זמן ניכר, ורק עכשיו נזכרו להודות בקיומה ולהודיע על השמדת עופות חולים?
©
כל הזכויות שמורות
חינם: בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד)
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005)
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב)
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968).
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים")
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר)
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה).
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)
* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט הבלתי-מנוקד, ללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל).
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,
והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!
גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
8 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
בעל-הבית השתגע
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25" 7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק
אהוד בן עזר
רשימת הספרים לפי סדר הופעתם
רצוי לפנות ישירות להוצאות לשם קנייתם
1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001, אסטרולוג, טל. 03-9190957. יש גם סרט "המחצבה").
2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001).
3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).
4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל. אזל.
5. "Unease in Zion", Quadrangle, New York, 1974 – (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות). אזל.
6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977). אזל.
7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך, יבנה, טל. 03-6297856), צייר: יעקב קמחי.
8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1978). אזל.
9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979, זמורה ביתן, טל. 03-6344977).
10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר.
11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.
12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982, שוקן, טל. 03-5610130), צייר: דני קרמן.
13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.
14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן, 1997 ואילך, טל. 08-9221821).
15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985, זמורה ביתן, טל. 08-9221821).
16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן. אזל.
17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986, עם עובד, טל. 03-6291526).
18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד מוציאים לאור, 1987, המנור 7, ת"א, 03-5180555). אזל.
19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד מוציאים לאור, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן. אזל.
20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.
21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).
22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.
23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989, שרברק, טל. 03-6293343), צייר: דני קרמן.
24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. עידנים / ידיעות אחרונות, 1990, הוצאת ידיעות אחרונות, טל. 03-5584201).
25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. בהוצאת ר. סירקיס, 1991, טל. 03-7510792), עם 40 ציורים מאת דני קרמן. אזל.
26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. אזל.
27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993. הדפסה שנייה 2005, בתי-הספר בפתח תקווה יכולים לקבל עותקים אצל נילי חי במחלקת התרבות בעירייה. יש סרט בווידאו "1913, חיי היהודים בארץ-ישראל". הרכישה בסינמטק ירושלים. טל. 02-6724131).
28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994). אזל.
29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל. אזל.
30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996, מטר, טל. 03-5660335), צייר: אבנר כץ.
31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ). אזל.
32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון 1997, פקס 03-7380641).
33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).
34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר
סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו ארה"ב, ולונדון, 1999).
35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000, אסטרולוג, טל. 03-9190957).
36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).
37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).
38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).
39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001). אזל. להשיג רק אצל אהוד בן עזר.
40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).
41. "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל