| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 127
תל אביב, יום שני, כ"ז באדר תשס"ו, 27 במרס 2006
מי שלא מצביע מחר שלא יבוא אחר כך בטענות אל אף אחד אלא אל עצמו!
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: השלום מאחורינו מאת אהוד בן עזר
השוואה נואלת מאת אורי הייטנר
"דברי הימים", ציוריו של שרגא וַייל מהשנים 2006-1960
שלוש תמונות מבית ספר יסודי נחמד
דורון גיסין: מבצע בּוֹץ או איך מתדרדר יום כביסה למלחמת שכנים
לאמיר הערן גוטע בשורות / שנשמע בשורות טובות / היכל התרבות לא ייהרס
בעל מקצוע רפואי: ועוד לעניין הסרת השיער מן הערווה
הייתי אתמול בשדרות, רשמים מאת אישה ממרכז הארץ
אהוד בן עזר
רק שביתת-נשק
מאורעות אוקטובר 2000 (אינתיפאדת אל אקצה בפי הערבים), מחייבים את רוב-רובו של הציבור הישראלי, שרצה בשלום והאמין בשלום, ובייחוד את אנשי השמאל, לערוך חשבון-נפש נוקב – גם אם תוצאתו תגרום קורת-רוח רבה לימין הסהרורי, הקיצוני והמתלהם, אשר מחוץ ל"אמרנו לכם" אין לו תשובה מעשית לשום דבר.
צריך להודות בכאב ובצער שאנחנו יכולים אמנם להמשיך לרצות בשלום אך לאחרונה חדלנו להאמין באפשרות התגשמותו בעתיד הניראה לעין.
תהליך אוסלו והשלום עם ירדן, שקדם להם השלום עם מצרים, נטעו בנו את ההרגשה שאנחנו מתקדמים בהדרגה להסדר שלום סופי עם הפלשתינאים ושאר מדינות ערב.
אך מאורעות אוקטובר 2000 בתוך ישראל ובשטחים, ההתלהמות האנטי-ישראלית בכל המרחב הערבי והמוסלמי, ובפזורתו באירופה ובארה"ב, והשנאה התהומית כלפינו – כל זאת אחרי אוסלו! – מחייבים אותנו לבחון מחדש את יחסינו עם הערבים ולהגיע ביושר למסקנה הקשה, והיא – שלמעשה מה שאירע עד כה בסיומה של כל מלחמה בינינו, ובין מלחמה למלחמה, לא היו אלא שביתות-נשק זמניות, מהן שקטות ומהן רוויות טרור ערבי ותגובות שלנו – 48, 56, 67, 73, 82, 90 ו-2000 – מחזוריות של שביתות-נשק והסכמים מפוקפקים, ולא שלום אמיתי. ומהצד הערבי – הרצון לצבור מדי עשור כוח לסיבוב נוסף בתקווה שיום אחד תימצא שעת כושר לחסל את ישראל או לגמדה ולבודדה עד כדי חידלון.
כן, אנחנו נמשיך לדבר על תהליך אוסלו, ועדיין נרצה בשלום, אך לא נוכל להאמין בשלום. ייחתמו ודאי הסכמים חדשים, תהיינה אולי תקופות של רגיעה יחסית – אבל למעשה יהיו כל אלה רק שביתות-נשק זמניות. לא יהיה שלום. חיינו עד כה יותר ממאה ועשרים שנה בתוך הסכסוך עם הערבים, נמשיך לחיות ולהתחזק ולצמוח כאן עוד שנים רבות, כי אין לנו ברירה אחרת.
נדפס במדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות", 6 בנובמבר 2000
אהוד בן עזר: השלום מאחורינו
מה תגיד ההיסטוריה האמיתית על "אבירי המצפון" שלנו
בשעתו שמעתי הרצאה מפרופסור גרמני, ממקימי השוק המשותף, כי ההישג העיקרי של המפעל הזה לא היה בתחום הכלכלה, אלא בכך שהקנה לכל המדינות החברות בו, ובעיקר גרמניה וצרפת, את הידיעה שאין שום דרך לאחור, שאין לפתור במלחמה סכסוכים וניגודי אינטרסים, יהיו אשר יהיו. תקווה שכזו סיפק לנו בתחילה הסכם אוסלו. שנים אחדות חשבנו שאמנם יש בו הרבה פרצות אבל ברור שאין שום דרך ממנו לאחור. ששוב לא תיעשה מלחמה כדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני.
היו הרבה סימני תקווה. אפילו עצם קיומו של הקזינו ביריחו שיקף את הגישה הפרגמאטית; משקיעים באזור כי אין נסיגה מהשלום. והיו התוכניות של סטף ורטהיימר לפארק תעשייתי משותף על גבול הרצועה, והיו ביקורים מאורגנים של ישראלים בקסבה של שכם, והיתה התחלה של בניית בתי מלון לתיירים ברצועה, והיו הרבה מיזמים משותפים, על קו הגבול העתידי, כדי לספק עבודה לפלשתינאים וללכת קדימה לשלום של שיתוף אינטרסים הדוק, שאין ממנו דרך חזרה.
אני זוכר שחששתי לחייו של ערפאת. התפלאתי כיצד זה אינו נרצח על-ידי בני-עמו, כפי שקרה בסופו של דבר לכל מנהיג ערבי ששיתף פעולה עימנו. אחר-כך נרצח רבין, לא ערפאת. ואפילו אז היתה אופוריה משותפת בתוך ההלם הנורא, בתקווה שדווקא הרצח מחזק ומקבע את השלום, כי זוהי צוואתו של רבין.
והנה מתברר שהשלום מאחורינו. השיא של שיתוף הפעולה הפלשתיני-ישראלי כבר נמצא מאחורינו. ערפאת לא התכוון אפילו יום אחד לשלום אמת. דרושים היו לו רק זמן ומסכת שקרים כדי לחזור לכאן ולהתכונן לסיבוב הבא. כשהיה קרוב להסדר אופטימאלי, שלף את זכות השיבה וריסק את מחנה השלום הישראלי. הוא רימה את כל תומכי הסדר אוסלו ושבר אותו ללא תקומה.
בחלקים גדולים של התקשורת נשפכים קיתונות בוז, חרפות ודברי איוולת על אריק שרון וממשלתו, כאילו הם אשמים במצב ובעיקר בכך שאין להם תוכנית לעתיד. מרבים בכך מי שרואים עצמם כצמרת האקדמיה, הספרות והאינטליגנציה הישראלית, וכ"מצפון האומה". חרף העובדה הזאת ברצוני להצהיר, ודומני שאני מכוון בכך לדעתם של שבעים אחוזים מהקהל הישראלי היהודי, שאני תומך במאה אחוז בראש הממשלה ובממשלה. הם מנהיגים את מדינת ישראל, הנלחמת על חייה באחת מתקופותיה הקשות ביותר, בצורה הכי מאוזנת, זהירה וחכמה שבגדר האפשר.
האיומים הממשיים והעתידיים לקיומנו גלויים לעין כל, אפילו לאמריקנים, רק לא ל"אבירי המצפון היהודי בישראל", אשר לדידם רק אנחנו אשמים בסכסוך. אני משוכנע שההיסטוריה היהודית תבוז להם. ההיסטוריה האמיתית, לא זו העקומה, שהומצאה בעזרת היסטוריונים חדשים ועיתונאים חנפי ערפאת הנותנים את הטון הציבורי אצלנו כדי למצוא חן בעיני זרים ואויבים.
מה לעשות? זוהי מלחמה. אי-אפשר לעשות שלום. אפילו שביתת-נשק או הסכם הפסקת-אש מסוכנים עכשיו, כי אחרי אוסלו אנחנו יודעים בדיוק לשם מה הם ינוצלו – להכין נגדנו כלי השמדה משוכללים יותר.
נדפס במדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות", 20 באפריל 2002
ציפורי השיר היהודי
אורה זיטנר שרה יידיש, לדינו ועברית
ביום חמישי 30 במרץ בשעה 20:30 בצוותא תל אביב
יידיש ולדינו, מזרח ומערב, שתי תרבויות בשתי שפות, הנפגשות במפתיע ונשזרות בגורל העם היהודי. מסע בעקבות שירי העם היהודי המתגעגע לירושלים, אברהם אבינו, ציפור בעלת עיניים כחולות, יסמין, לב שבור, מורניקה ומוצ'צ'יקה. ומנגד, טווס הזהב, הגדי משירי הערש, רבנו תם, עץ העומד על אם הדרך, צימוקים ושקדים... אלה ואחרים הם גיבורי המופע הזה. יידיש, לדינו, והעברית הפועמת בשתיהן. לפרטים והזמנת כרטיסים (60 ₪) טל. 6950156. פרטים נוספים באתר:
אורי הייטנר
השוואה נואלת
כנס המנהלים הקרוב של מחוזות צפון וחיפה יתקיים במוזיאון לוחמי הגטאות. בישיבת הצוות המכין של הכנס, הביע אחד המשתתפים תקווה, שיבוא יום בו כולנו נבקר במוזיאון הנכבה. אני הגבתי על הפרובוקציה בשתיקה. כך נהגו גם שאר משתתפי הפגישה. לעיתים, שתיקה היא ההתייחסות הנאותה לפרובוקציות, גם אם היא כרוכה באיפוק רב.
במקרה זה, השתיקה היא יותר מהתעלמות מפרובוקציה. כאן מדובר בהימנעות מנפילה למלכודת. סוג זה של פרובוקציה נועד להפיל את המגיב למלכודת שבעצם ההשוואה הנואלת בין השואה לבין הנַכְּבָּה, להבדיל.
הפרובוקטור היוצר את הזיקה הזו יודע היטב עד כמה היא מופרכת מעיקרה. מגמתו היא למשוך את המגיב בלשון, לתגובות כמו: "איך אתה יכול להשוות! מה, היו כאן תאי גזים?!" למשל. תגובה זו היא משחק לידיו של הפרובוקטור, כיוון שהיא נותנת לגיטימציה לעצם ההשוואה. עצם הצגת ההבדלים בין האירועים והנכונות להשוות ביניהם, מעמידה אותם באותו מישור ומזמינה את הפרובוקטור לתגובה נוסח: "טוב, זה לא בדיוק אותו דבר, אבל..." ובכך השיג הפרובוקטור את מבוקשו.
לכן, מן הראוי להימנע מנפילה למלכודת הזו. התגובה הראויה לפרובוקציה מסוג זה, היא הבהרה, שהפרובקטור אינו אלא מכחיש שואה. לא אכנס, כמובן, להשוואה הנואלת הזו, אך אומר מילים אחדות על צדקת הציונות, על הקשר בין השואה להקמת מדינת ישראל, ועל "הנכבה".
זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, ככל עם ולריבונות עצמאית בארצו, אינה ניתנת לערעור. מי שסבור שהעם היחיד שאינו זכאי להגדרה עצמית ולמדינה משלו הוא העם היהודי, אינו אלא אנטישמי. צדקת הציונות היא אמת מוחלטת העומדת בפני עצמה, ואין קשר בינה לבין השואה. אולם השואה מיצתה את מהות הקיום של העם היהודי כעם מפוזר בגולה וחסר עצמאות. בכך השואה הוכיחה בצורה האכזרית ביותר את העובדה שהציונות היא הדרך היחידה להבטיח את קיומו של העם היהודי.
צדקת קיומה של מדינת ישראל עומדת בפני עצמה גם ללא השוֹאה, אולם אחרי השואה אי אפשר עוד לפקפק בכך. מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, קמה שלוש שנים אחרי השואה. הפלשתינאים ניסו למנוע בכוח את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם עוד טרם הקמתה, וכל מדינות ערב ניסו לעשות כן בפלישתם אליה ביום הקמתה. בעוד היהודים הסכימו למדינה מינימליסטית בגבולות כבשת הרש ועם מיעוט פלשתינאי גדול בתוכם, הפלשתינאים דחו זאת בתוקף וניסו למנוע בכוח את הקמת המדינה. אין צורך בדמיון מפותח כדי להבין מה היה צפוי ליהודים, אילו הפלשתינאים ניצחו, חלילה. די לחשוב מה יקרה היום ליהודי, שיקלע בטעות לשכם או לעזה.
המלחמה הזו הסתיימה בניצחון היהודים ובהקמתה של מדינת ישראל. יש מי שבעבורם –קיומה של מדינה יהודית הוא "נכבה", כלומר אסון.
הניסיון הערבי למנוע בכוח ובכל מחיר את הקמתה של מדינת היהודים, שלוש שנים אחרי השואה, הוא הגורם לכל תוצאות המלחמה. התוקפן שגרם למלחמה הזו הוא לא רק אחראי לכך שאחוז שלם מן היישוב היהודי בארץ נהרג במלחמה (בקנה מידה של מדינת ישראל בימינו מדובר בכ-50,000 איש), אלא גם לתוצאות הקשות לערבים, כולל סבלם של הפליטים. 100% מהאחריות על בעיית הפליטים מוטלת על הצד הערבי. 0% מהאחריות לבעיה מוטלת על הצד היהודי. זו האמת ההיסטורית. חבל שגם אחרי 58 שנים יש מי שמעדיפים לברוח מהאמת אל מחוזות האבסורד של השוואות מופרכות, מרושעות ונואלות, כזו שנשמעה מפי מנהל מתנ"ס בחברה למתנ"סים של מדינת ישראל.
בגלריה החדשה של "מורשת" בגבעת חביבה מתקיימת התערוכה "דברי הימים"
ציוריו של שרגא וַייל מהשנים 2006-1960
התערוכה תישאר פתוחה עד אחרי חגי תשרי תשס"ז. שעות הפתיחה ימים א'-ה' 15.00-9.00 ובתיאום טלפוני מראש 04-6309201
שרגא וייל, שחווה את אימי השואה, מגיש ביצירתו עדות אישית ובצידה גם פרשנות יהודית. מסעו לארץ-ישראל לאחר המלחמה, נמשך כשנתיים וכלל גם את אי הגירוש קפריסין, שבו רואה שרגא וייל מעין תקופת "צינון" או הזדככות, ההכרחית לדבריו, כדי להוריד מסך על העבר ולפתוח תקופה חדשה. עם הגיעו לקיבוץ העוגן, ב-1947 התחיל וייל לחפש אחר שורשיו הקמאיים ביותר, דרך נופי הארץ החדשים עבורו, שהם נופי המקרא, כאותם נופי גן מיסטיים, כאיור ארוטי למגילת "שיר השירים"; גם מגילת "קהלת" זכתה בפרשנות אמנותית באלבום מהודר. חיפושי שורשים אלה הפגישו אותו עם המקרא ודמויותיו. הוא חקר בציוריו את דמותו של שמשון כשעיטר את ספרה של לאה גולדברג "אהבת שמשון", או דמותה של בת יפתח, קרבן נדרו של אביה. כך דימוי כתונת הפסים של יוסף התקשר עם כתונת הפסים של אסירי המחנות ואיפשר חיבור מחודש של האמן עם עברו האישי והלאומי. בין הסמלים ביצירתו נזכיר את "עקידת יצחק", באמצעותה התמודד כאמן עם שאלות של מצפון, את "העלים" אשר פעם נושרים מ"אילן יוחסין" ומסמלים את בני עמנו שנשמדו בשואה ופעם מסמלים את הצמיחה וההתחדשות, כאותו עלה קטן וירוק הצומח מתוך אפר המשרפות, את "הנוצות", הקולמוס, הרושמים את גאון היצירה האנושית, ועימם נרשמים גם "דברי הימים" של העם היהודי ובהם גם קורותיו של האמן ומשפחתו. יצירתו של שרגא וייל היא רבת רבדים ופנים. היא נוגעת בקרוב וברחוק, באהבה הגדולה ואף במוות – כאן בארץ-ישראל המתחדשת ושם בגולה שנחרבה. יצירתו היא פרק אותנטי ואיכותי בדברי הימים של העם היהודי.
יובל דניאלי, אוצר התערוכה
אהוד בן עזר: שלוש תמונות מבית ספר יסודי נחמד
אינני יכול לגלות את שמו ומקומו של בית הספר, אומר רק שהוא מיוחד במינו מבחינת הרכב תלמידיו – מגן הילדים ועד כיתה ו', מבחינת מיקומו והנוף הנשקף ממנו, מבנהו, פעילויותיו (החתול של בית הספר המליטה גורים ביום ביקורי) והיחס החם והאינטימי שבין הילדים לצוות ההוראה.
תמונה ראשונה. אני בחדר המורים בהפסקה בין פגישה לפגישה. הילדים נכנסים חופשי ללא חוצץ. ילדה בלונדית קטנה וקצת עצובה נכנסת ושואלת מורה אם אפשר לקבל כריך. המורה שואלת אותה מדוע לא באה בראשית ההפסקה הגדולה, אבל מיד ניגשת למיקרו-גל, המשמש כמחסן לכיכרות לחם פרוס בעטיפה שקופה, בוחרת שתי פרוסות ומורחת וממלאה בגבינה או במשהו אחר ומגישה לילדה. אני שואל אם מדובר במפעל פילנטרופי ואם הרבה ילדים נזקקים. מתברר שלא. כל ילד שבא ומבקש כריך, בית-הספר דואג שיוכל לקבלו על חשבון בית-הספר. לא כריך קנוי וארוז-מראש של הדואגים לרעבים. גם אם אכל כבר הילד את הכריך שהביא מהבית, אבל נשאר רעב, מוטב שילמד על בטן מלאה, ואין חוקרים אותו. במשך ההפסקה היתה זו רק הילדה האחת שבאה לבקש כריך, ובטבעיות גמורה. כך שלא היה אפשר לומר שיש כאן ילדים רעבים, מסכנים, מצוקתיים. בבית-הספר לומדים ילדים מציבורים שונים ומגוונים, סיפור מדהים לעצמו.
תמונה שנייה. חוץ מאשר עובָּרים ופגים, נמצאים בפגישה הראשונה כמאה ילדים מגיל הגן ועד כיתה בי"ת וגם הורים אחדים ואחת האימהות שבאה עם תינוק בזרועותיה. כמובן שלא קל לילדים לשבת שעה ארוכה, ובייחוד שחלקם זזים על מזרני התעמלות שעל הרצפה. והם נחמדים. מה זה נחמדים. ככל שהם יותר קטנים הם יותר נחמדים. אבל צריך למצוא דרך להשקיט מדי פעם את ההמולה שנוצרת ביניהם, כמו גלי ים. פתאום צץ בי רעיון ואני מספר להם שנבחרתי השנה על ידי משרד החינוך להיות סופר אורח בהרבה בתי-ספר בארץ, ומנהל יומן פגישות ורושם לכל בית ספר ציון בנקודות. מי שיקבל הכי הרבה נקודות, אספר על כך למשרד החינוך וגם בית הספר יקבל ממני פרס, ספרים. נו, לא שממש השתתקו אבל נוסחת הקסם פעלה גם בשתי הפגישות הבאות, עד כיתה ו"ו, שעד אז לא נותר ילד בבית הספר שלא היה במפגש עימי.
תמונה שלישית, בפגישה האחרונה עם כיתות ה'-ו', ילדה רזה, גם היא צהובת שיער ונחמדה, יושבת בין שתי חברות שחורות שיער וגדולות, ופתאום מתחילה לבכות. ברור שלא בגלל דבריי, אני לא מפחיד ילדים רק מצחיק אותם – וגם לא שמישהו עשה לה רע עכשיו. פשוט בוכה. ניגשת אליה אחת המורה ויוצאת איתה החוצה, כדי להרגיעה. לאחר כעשר דקות הן חוזרות, והילדה שבה למקומה אבל עדיין בפנים עצובות, כאומרת, ראו כמה רע לי.
לי יש נשק סודי שתופס מהר את מלוא הקשב וגם מעורר גלי צחוק והפתעה, והוא השיר "אחות קטנה" שעובד על כל הגילים ומגלה להם שהסופר השמן והזקן שעומד לפניהם ועושה מעצמו צחוק הוא לא ביאליק ואף לא נעמי שמר אלא מישהו ברמה שלהם שכנראה עדיין לא התבגר. השיר התרחש ממש בשמות האחיות האלה במשפחת חברים שלנו. כיום לטלי כבר יש בת ובן קטנים. השיר נדפס גם במדור שירי הילדים בסוף ספר השירים שלי "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר":
אחות קטנה
יֵשׁ יַלְדָּה, קוֹרְאִים לָהּ טַל
יְפַת-עֵינַיִם וְתַלְתָּל,
וּלְטַל אָחוֹת – לִימוֹר
קְטַנְטַנָּה, צָרִיךְ לִשְׁמֹר –
עַל לִימוֹר שֶׁלֹּא תִּפֹּל,
וְלֹא תֹּאכַל עוּגָה מֵחוֹל
וְלֹא תִּשְׁתֶּה לָהּ חֲמִיצָה
מִכַּד פְּרָחִים, בִּמְצִיצָה –
וְלֹא תַּפִּיל אֵיזֶה עָצִיץ
וְלַשִּׁמְשָׁה שֶׁלֹּא תַּרְבִּיץ
פֶּן אֶת יָדָהּ לִימוֹר תִּפְצַע –
אַי! – לָכֵן שְׁמִירָה לָהּ נְחוּצָה –
וְהַמִּשְׁמָר – מֻטָּל עַל טַל
וְזֶה מַרְגִּיז אוֹתָהּ, בִּכְלָל –
מַדּוּעַ זֶה צָרִיךְ אָחוֹת?
יוֹתֵר טוֹב כַּמָּה שֶׁפָּחוֹת –
בְּבֵית-שִׁמּוּשׁ יוֹרְדִים הַמַּיִם
לוֹקְחִים אֶת קָקִי, וּבֵינְתַיִם
אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל וְגַם לַחְקֹר
אוּלַי יִקְּחוּ גַּם אֶת לִימוֹר?
וְאִם אֶפְשָׁר, הוֹי אִמָּא, אִמָּא,
הַקְּטַנָּה לִדְחֹף שָׁם פְּנִימָה
וְלִלְחֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר –
רַק לֹא לִרְאוֹת עוֹד אֶת לִימוֹר!
אֲבָל אִמָּא לֹא מַרְשָּׁה.
אִמָּא, אַתְּ כָּזֹאת טִפְּשָׁה
אֶת לִימוֹרִי אַתְּ אוֹהֶבֶת
וְעָלַי אֵינֵךְ חוֹשֶׁבֶת! –
בֶּאֱמֶת? – לֹא, רַק בִּצְחוֹק
תִּינֹקֶת מֹתֶק, לֹא לִזְרֹק!
נוֹשְׁקִים אוֹתָהּ, וְגַם מִשְׁמוּשׁ
וְרַק לְקָקִי – בֵּית-שִׁמּוּשׁ!
וכל זמן הקריאה אני מלכסן מבט לעבר הילדה שבכתה. האם אצליח להצחיקה? בהתחלה היא עדיין מעמידה פנים כעוסות, כאומרת, אני רע לי, אני לא שותפה לצחוק שלכם. אבל לקראת הסוף, בתוך גלי הצחוק הכללי, אני רואה שחרף רצונה להמשיך בפוזה של הנסיכה בעלת דמות היגון – גם היא פורצת בצחוק! – והשאר מבקשים ממני לקרוא את השיר פעם נוספת כי כנראה רוצים לשמוע עוד פעם את הקקי!
מה יש לומר, אני את היומית שלי עשיתי. הנאה גדולה מזו לא יכולה להיות לסופר הנפגש עם תלמידים. אני גם מבין את המורות, שלמרות התנאים הקשים והשכר המועט הן פשוט אוהבות את תלמידיהן וממשיכות בעבודתן במסירות כה רבה.
דורון גיסין
מבצע בּוֹץ, מלחמת הכבסים
או איך מתדרדר יום כביסה למלחמת שכנים
אך לפני כן עלינו לספר בנפלאות "יום כביסה" כפי שחווינו אותו בילדותנו. ראשית מעשה בערימה גדולה של שברי "בוקסות שדה", הן התיבות החסונות המשמשות את הפרדסן לאסוף בהן את תפוחי-הזהב לאחר הקטיף, לערום אותן לאורך השבילים ולהובילן אל ה"בייקה" היא קודש הקודשים שבכל פרדס. פה ממויינים תפוחי-הזהב, נעטפים ונארזים, ומכאן נשלחים לכל קצווי ארץ. כל המעוניין לראות את התהליך במלואו יסור אל אתר הפרדסנות בפרדס מינקוב ברחובות, שם מטופחת ומוצגת מסורת כל עבודות הפרדס של פעם על ידי המועצה לשימור אתרים.
את הבוקסות השבורות היה מביא אבא לחצרנו, ואנו הילדים היינו אחראים לנקות את השברים ממסמרים ומרצועות חיזוק מתכתיות ולערום את שברי העץ ולהכינם לבעירה. מבעוד יום היתה אמא צוברת את הסדינים, הציפות, הציפיות, המגבות והלבנים בערימות נפרדות. מקפידה להפריד בין כלי לבן לצבעוני . אני – הבן הבכור, מוניתי להתקין את מקום המוקד עליו ישפתו את הפיילה הגדולה העשויה נחושת. וגם זאת עליכם לדעת, כי למרות שחלקה החיצון היה כהה ומפוייח, חלקה הפנימי היה בוהק מלובן מעשה ידיו של עבדאללה הערבי, שסבב ברחובותיה של המושבה וקרא אל עקרות הבית לחדש את ציפוי האבץ – "וַייסֵן קֶסַלָאך!"
[דוד הכביסה ומערכת הפיילות היו ירושה מסבי יהודה ראב, שבערוב ימיו גרה בביתו משפחת מרים גיסין בת-דודי ובעלה אברהם; בהמשך המגרש עמד ביתנו, ואם איני טועה, אימי ומרים השתמשו בשותפות במערכת הזו לכביסות בחצר. ומה המיוחד במערכת? אלה הן ה"פיילות" שאסתר ראב, בילדותה, החלה לנגן עליהן בקול רם לאחר שכלאו אותה בתור עונש במרתף, ועל כך גם כתבה את סיפורה "המרתף". – המלביה"ד א.ב.ע].
לצורך עבודת הכביסה היו מגוייסות כובסות מקצועיות ששמן יצא לפניהן. בעבר הרחוק היו אלה ערביות מכפרי האזור, ועם הגעת גלי העלייה הגדולים, תפסו את מקומן בנות תימן. ציוד חובה בכל בית היו גושים מרובעים של סבון כביסה מתוצרת בית חרושת "שמן". את הגוש הגדול היו מגרדים במגרדת מיוחדת ומכינים ערימה נאה של שבבי סבון, אותם היו זורים אל תוך המים הרותחים, שם היו נמסים ומעלים בועות קצף שריחו נישא למרחוק ומעיד על הניקיון והלובן שהעניקו לכבסים.
על מנת להתגבר על נטיית הסדינים והציפות לדהות ולקבל גוון צהבהב עם הזמן, היו הכובסות משתמשות בחומר מיוחד שנקרא "כחול-כביסה", אותו היו מוסיפים יחד עם ה"קרוכמאל", העמילן, למי השטיפה האחרונה. התוצאה הייתה כבסים צחים מלובן שהעידו על מומחיותה של הכובסת. יום כביסה יהא תמיד יום מיוחד מאחר ועסקו בו, מי יותר ומי פחות, כמעט כל בני הבית. מאחר ולצורך עבודת הכביסה נדרשו מים רבים, נהגו לחרוץ תעלה רדודה שהוליכה את מי הסבון והשטיפה אל שולי החצר, שם נקוו ונספגו לאיטם.
שעתם של ילדי הבית הגיעה עם סיומו של יום, לאחר שנאספו הכלים וכל מה שנשאר היתה ערימה של רמץ מעלה עשן. אז הוטמנו בתוך שאריות המדורה תפוחי אדמה מושחלים על חוט ברזל או נתונים ברשת. אלה כוסו היטב ברמץ ובגחלים ולאחר זמן נשלפו כשהם מפוייחים מבחוץ ונימוחים בפנים. טעמם של ה"קרטושקֶס" עוד עומד על לשוני כשאני נזכר בימי הכביסה של ילדותי.
[לכבסים הצחים מלובן היתה עוד מעלה אחת, יִבּשו אותם בתלייה על חוטי ברזל מתוחים בחצר וזאת בעת שהאש תחת הדוד עדיין בערה למחזור נוסף; לכן היו ספוגים ריח קל ונעים של עשן שליווה אותנו על מצעינו המעומלנים בלילות. יש סיפור על קרובת-משפחה שלנו, שכאשר עברו לשימוש במכונת-כביסה היה ריח העשן של הסדינים והציפות כה חסר לה בלילות עד כי אימה, בעלת חוש ההומור – היתה מדליקה בחצר מדורה קטנה בעת תליית הכבסים לייבוש, שיספגו! – השם והכתובת שמורים במערכת. – המלביה"ד א.ב.ע].
עדות ליום כביסה כזה שהתדרדר למלחמה, מצאתי בכתובים, ביומני ועד המושבה, אור ליום כ"ב בכסלו תרע"ד, 1914. וכך נאמר שם:
הוזמן ה' י.ב. פרלין בדבר קובלנת ה' שלמה ראאב בשם אשתו על הכותו אותה ולכלכו בעפר את הלבנים שכיבסו אצלה.
ה' י.ב. פרלין עונה כי זה מזמן שהוא מבקש אותה שלא תשפוך את מי השופכין לחצרו אך היא עושה את שלה. "בזמן המאורע, פניתי אל הכובסת הערבייה שלא תשפוך את מי השופכין והיא לא שמה לב לעברי ושפכה. אז לקחתי מעט עפר וזרקתי על הלבנים, אז השליכה אשת שלמה ראאב עליי קערה ולא אני השלכתי עליה, עובדא כי אימו של שלמה ראאב באה אליי ולקחה ממני חזרה את הקערה, ולו השלכתי את הקערה, היתה האחרונה נמצאת אצלה ולא אצלי. אפשר לקרוא לעד את אימו של ה' שלמה ראאב."
ה' שלמה ראאב אומר, על פי דברי אשתו, כי ה' י.ב. פרלין "חפר במעדר הרבה אדמה וקילקל בה את כל הלבנים. הרופא והחובש ראו את הלבנים המקולקלים על ידי העפר. עדים ישנם אשת יעקב גרינברג והכובסת הערבייה, שראו איך פרלין השליך בה את הקערה, והיא התעלפה."
הוחלט – להזמין לישיבת הוועד ביום ב' בערב שבוע הבא את אימו של ה' שלמה ראאב ואשתו של ה' יעקב גרינברג.
לא מצאתי עדות נוספת ביומני הוועד. כנראה שהעניין הסתיים ללא התערבות נוספת. שאלתי את דוד בן עזר (ראב) האם שמות הדמויות מוכרים לו. הוא מזהה בוודאות את דודו ודודתו. אימו של שלמה ראאב המוזכרת כאן היא סבתו של דוד, אשת משה שמואל ראאב, אחיו הצעיר של יהודה ראב , אב-סבי.
לאמיר הערן גוטע בשורות / שנשמע בשורות טובות
והפעם אין הכוונה לספר הנחמד של ברכות וקללות באידיש שהוציא יוסף גורי בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, אלא לקטע מתוך המקומון "העיר" מיום 17 במרס 2006, "די לקיבוץ" מאת יגאל חי, שאת הנכתב בו אנחנו זוקפים גם קצת לזכותנו, לאחר שעוררנו בדברינו בנושא נגד ראש העיר שלנו חולדאי – מחיאות כפיים סוערות של כל יושבי אולם "צוותא" בערב שהוקדש לאחרונה לנחום גוטמן. וכך נאמר בקטע:
צוות מגייסי התרומות למימון שיפוץ היכל התרבות הפסיק לפני כמה שבועות את פעילותו, זאת בעקבות הקפאת הפרוייקט על ידי רון חולדאי. עלות הפרוייקט מוערכת בכארבעים מיליון דולר. בשנה האחרונה פעל הצוות, בראשות עודד גרא, לגיוס הכסף מתורמים ברחבי העולם. לאחר ש"העיר" חשף כי הוועד הישראלי לאונסקו קבע כי השיפוצים סותרים את ההכרזה על העיר כאתר מורשת תרבות עולמי וחולדאי עצר את המיזם, חדלו גם המתרימים ממשימותיהם.
"הכול הוקפא," מאשר יושב ראש דירקטוריון חברת היכל התרבות, סגן ראש העיר נתן וולך. "עד להקפאה נכנס להם משהו, אבל זה עוד לא הסכומים שצריך. עכשיו בכלל מדברים על כך שאם הפרוייקט יתבצע, זה יהיה רק ב-2007. המתרימים הפסיקו את עבודתם מיוזמתם. התורמים לא נותנים כסף על חזון אחרית הימים, הם נותנים אם זה אקטואלי. ברגע שזה חדל להיות אקטואלי, מגייסי התרומות הפסיקו לבקש מהתורמים, כי הם יודעים שתורמים לא יתנו על אולי."
עד כאן מ"העיר". ואילו לנו נותרו עוד שאלות אחדות:
מה גורל האחוזים שצוות המתרימים תאבי החיים כבר הורידו לעצמם, פלוס הוצאות השהות היקרות שלהם בניכר – והכול למען קבץ תרומות להריסת היכל התרבות?
האם חברי המשלחות ערלי השמיעה שתרו באולמות הקונצרטים בעולם כדי לבדוק את האקוסטיקה שלהם לעומת זו של היכל התרבות יחזירו את הוצאות הנסיעות המיותרות שלהם? האם אין למבקר המדינה מה להגיד על כך? כדאי לו להגיב. יש לנושא עיתונות טובה.
באיזה קונצרט ילעסו חברי הנהלת התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפני קהלם על הבמה בפומבי את המכתב המביש ומכובס המילים "היכל התרבות – ההבדל בין אנדרטה למרכז תרבותי" ששלחו לקהל המנויים שלהם על נייר יקר, מכתב שבו, בין שאר המשפטים, הם העזו לכתוב: "החלטות של גופים ציבוריים שונים כגון ועד אונסק"ו ישראל, למשל, השמים להם למטרה לשמר את היכל התרבות על-ידי איסור מוחלט של כל שיפור או שינוי – יביאו דווקא לתוצאה הפוכה. במקום מרכז אומנותי תוסס, יהפוך היכל התרבות למידבר תרבותי!" (ההדגשות במקור).
במה יעסוק מעתה מהנדס העיר לשעבר, דני קייזר, שנעשה גם לחבר דירקטוריון היכל התרבות ואשר רוחו מרחפת על פני המכתב הנואל של ה"מידבר תרבותי", שעתיד להיות למשל ולשנינה בתולדות התזמורת וההיכל?
האם יש למי מהקוראים מידע על עוד בניין ציבורי רב ערך מבחינה היסטורית, בעל ארכיטקטורה נאה ואקוסטיקה מעולה – שאפשר לטמטם פרנסי עיר ואזרחיה בהצעה להרוס אותו כדי להקים במקומו חנויות ואולם קטן שאין לדעת מה תהיה האקוסטיקה שלו, ועוד להעז לקרוא לכך בחוצפה ובכיבוס מילים – שיפוץ ושינוי לשם שיפור האקוסטיקה?
ועוד לעניין הסרת השיער מן הערווה
נושא הסרת השיער מן הערווה באוריינט קדום מאוד ולא אדע לומר מתי החל. עוד רבותינו אמרו שיפה שיער לגבר ויפה עור חלק לאישה. באוריינט שלנו, חובה על הנשים להיות חלקות כמה שיותר, ובעיקר הן מסירות את שיער הרגליים והערווה ובתי השחי ותיקון הגבות. ויש נשים שזו מלאכתן. ושיטות רבות לכך. החל מ"משעי" הידוע גם במקומותינו ואיתו צריך להיזהר ולא למרוח אותו יותר מדי זמן אחרת יגרום לכווייה על העור יען כי בתערובת יש גם ארסן (זארניך) שהוא חומר חריף במיוחד. כמו כן השעווה החמה. וגם נפוצה מאוד השיטה למריטת השערות עם החוט אשר משתחל בשתי ידיה של בעלת המקצוע בצורה מסויימת שכאשר מרחיקה ומקרבת את ידיה כלפי השיער הנדון לעקירה יוצרים החוטים מין מלכודת תולשת. זה די מכאיב אך הנשים לא מתלוננות. וזו מצוות נשים מלומדה כי כך הן יותר מושכות את הגבר.
בעת לימודינו באוניברסיטה בירושלים יצאה נפשה של סטודנטית אחת, שהתגוררה ב"חוות הלימוד" ליד ארמון הנציב, ללכת עם חברתה לטייל בסביבה כי שם היו בוסתנים מלאים בפירות ובעצי תאנה. בין אשכול ענבים לתאנה צצו להם אנשי הליגיון הירדני ונטלו את שתיהן לקישלה שבירושלים המזרחית, שם ישבו ימים רבים בחצר המטרה של ירמיהו. כאשר חזרה הנערה משבייה, היא סיפרה, בין היתר, שלא היה לה משעמם במיוחד בחברת הפושעות והזונות הירדניות של עבדאללה, היא נמלאה חוויות חדשות וגם לימדוה חברותיה-לתא את מלאכת מריטת השערות בעזרת חוט, מה שנקרא חילופי תרבויות והפרייה הדדית.
בדרך כלל נהגו הנשים להיכנס לעסק הזה החל מיום חתונתן והלאה. אלא שכבר נחשב הדבר כחלק מן ההיגיינה והנשיות. וראיתי אצל נשים זקנות-ממש או אלמנות, שיחסי מין מהן והלאה, שמוצאות חובה לעצמן להסיר את שיער ערוותן. סביר מאד שעניין זה אמור לגרום הנאה מסויימת לגברים, אשר לא בדיוק מדייקים בקיום מצוותו של "השולחן ערוך", שאסר בפירוש "להסתכל במקום ההוא," או "לנשק את המקום ההוא."
אף על פי שאין דיני היהדות דורשים זאת, השתרש משום-מה הנוהג של נוכחות "בודקות" בבתי המקוואות. נשים יהודיות הולכות לטבול במקווה טהרה כל חודש, בגמר ימי הנידה. והבודקת בוחנת אם לא נשארה שערה אחת בערוות אותה אישה. והיה ונמצאה כזו, היא דורשת מיד ובמפגיע שהאישה תדאג שילקטו לה גם את זו השערה הנשכחת, שכן היא לא תאפשר לאישה "לא נקייה" להיכנס לטבול. יש לציין גם שהשערות צריכות להיתלש מן השורש ולא על ידי גילוח, למשל.
וכמובן שסיפורים רבים מסופרים בעניין זה. כגון שהבודקת הבחינה בשערה אדמונית אחת במים אחרי שקרובתי הג'ינג'ית סיימה לטבול, והיא פסקה שטהרת הטבילה מבוטלת ועל אותה אישה לחזור לביתה ולספור מחדש ימי נידתה... (הוא שאמרתי חזור ואמור, שאם ניתנת סמכות לנשים, הן מתעללות הרבה אחת בשנייה).
וימי נידה נספרו גם אחר ליל הכלולות. מסתיימים ימי הדמם של ביתוק הבתולין, סופרות שבעה נקיים והולכות לטבול. בימי ילדותי, בארץ שני הנהרות, עדיין לא חדרו הפסיליטציות למקוואות בגדאד והמים לא חוממו. ולעיתים טבלו הנשים במים קפואים ממש. ומעשה בבת דודתי שהלכה לטבילה הזו עשרה ימים אחרי ליל הקידושין ונכנסה למים הקרים. ואגב הטבילה הראשונה נתפזרו שערותיה הארוכות במים. ה"בודקת", שעמדה מאחורי הווילון, העירה שיש לאסוף את השיער הפזור. הכלה הטרייה, שהיתה בגיל לא יותר מאשר חמש עשרה שנים, נבהלה מאוד שכן לא ראתה את מקור הקול, והיא קמה וברחה לה החוצה בחשבה שאיזה ג'יני הוא שדיבר אליה ממעמקים. היא סירבה לחזור לעסק הזה חודשים ארוכים, למרות מאמצים מרובים ושכנועים מצד הקרובים. הסוף שכונסה "מועצת חכמים ורבנים" שמצאה פתרון לקושייה בכך שתובא גיגית גדולה, שכך וכך גלונים נפחה, ותוצב בחצר הבית ובה תטבול הכלה-הנערה.
באוריינט נוהגים גם הרבה גברים להסיר את שיער גופם כולו, חוץ משיער הראש, כמובן. הם משתמשים בעיקר בתערובת ה"משעי" שמדיפה ריח רע. ולא אדע מה הסיבה לנוהג הזה, אולי הוא גורם להם ליתר גירוי מיני. וכמו כן ההתעסקות בכל זה היא חלק מטקס אוננות. (כנ"ל כל הישיבות שעשו חז"לינו, ובהן דנו ארוכות בענייני נשים כולל הגדרות שונות מתי הילדה הופכת נערה ומתי נערה הופכת לאישה לפי מספר השערות שצמחו על ערוותה. וכן ענייני הנידה, איך על האישה להחדיר לאבר מינה את המפית ואיך על הרב המוסמך לבדוק אחר-כך את המפית ולהחליט מתי היא נקייה וממתי תחל האישה לספור "ימים נקיים" עד שתשתגל מחדש). וליתר פרטים תוכלו לעיין בספר "קיצור השולחן ערוך" של רבי יוסף קארו.
היום שוב נפוצה האופנה של הסרת שיער הגוף אצל הגברים, גם במקומותינו. וראה בחוצות העיר מודעות פרסומת של הפירמה "נטורופיל" להסרת שיער באמצעות לייזר, ועוד, עם תמונות של בחורים חלקים (ומגעילים לטעמי).
ומשום מה דווקא בשנים האחרונות רבות הנשים, בעיקר הצעירות ביניהן, שנתפסו לאופנת גילוח שיער הערווה. וכמו בתספורות, גם כאן פועלת יד הדמיון הטובה על האישה או על הקוסמטיקאית. יש שמגלחות רק את המפשעה או רק חלק מן המשולש ואחרות משאירות קו דקיק באמצע הגבעה ויש שמגלחות לגמרי הכול (שנאמר "ואילו לבן הארמי ביקש לעקור את הכול," יימח שמו).
בין היתר זה גורם לפעמים לסיבוכים שונים כמו פצעים ואלרגיות לחמרים ולסכיני הגילוח, ועוד. וכך הן פונות לבקש עצה, אם מהרופאים או מהרוקח שמוכר להן בחפץ לב מיני תחליבים ומשחות שונים שאמורים להיטיב את מצבן. וכמובן גם הרוקח עם החלוק הלבן העומד מאחורי הדלפק יפליג בשאלותיו שגם הן מעשה אונן, לברר בדיוק את מיקומם וטיבם של הנגעים בערוותה של הנזקקת למרקחותיו. ואלה אף יוצאות נשכרות מכל העניין שבכך הן מקיימות את הנאמר על ידי משה רבנו, שהשיב לבני ישראל במידבר, כאשר שאלו אותו "וממה נתפרנס?" וענה להם "לכו והתפרנסו זה מזה."
ונזכרתי בסיפור של סומרסט מוהם, הסופר האנגלי הידוע, שבהיותו צעיר במלחמת העולם הראשונה עבד תקופה מסויימת כסוכן חשאי והיה לו תפקיד כלשהו שחייב אותו לשהות בבית מלון בבירתה של שווייץ. והנה באמצע הלילה מהומה רבה וצעקות במלון. דלתו של חדר אחד נפתחה וממנה יצאה בריצה צעירה ערומה כשהיא צורחת וזועקת לעזרה. מכל החדרים יצאו הסקרנים, ואחרי בירור הסתבר שבאותו חדר התאכסן שייח' ערבי עשיר שהזמין לחדרו דרך השוער בחורה לבילוי לילי. וכאשר הבחין השייך שהיא עם שיער ערווה הלך לאמבטיה וחזר עם תער כדי לגלח לה. והיא בראותה את הסכין נאחזה חלחלה, בחשבה שהוא רוצה לשסף את גרונה (בזכרה ש"דִין מוּחָמַד פִי אַלסַיְף") ועל כן נמלטה מן החדר בצעקות אֵימה...
ואנו בבנין ציון ננוחם,
בעל מקצוע רפואי מוסמך
[השם, התואר והכתובת שמורים במערכת]
עמנואל בן-עזר
"שׂוּפְוּנִי יָא נָאס!" (הביטו נא עליי וראו!)
מר אלפי היה סמנכ"ל למינהל באחד האגפים של משרד ממשלתי נכבד. פגשתי אותו כאשר שימשתי כיועץ חיצוני לאותו אגף בנושאי הנדסת תעשייה וניהול. איני יודע כיצד מר אלפי הגיע למשרה הרמה. אולי בזכות הוותק ובנוסף כמה "השתלמויות" (מכשיר שהומצא בחוכמה רבה בכדי לזכות עובדי מדינה בתוספת שכר שנקראה כמובן "גמול השתלמות"). מכיוון שעסקתי בעיקר בנושאים טכניים, לא היה לי הרבה קשר עם מר אלפי. מתוך מעט המגעים שהיו לי איתו הגעתי למסקנה כי למר אלפי יש כישרון מיוחד לדבר כרבע שעה רצוף, ובסופו של דבר שאלת את עצמך: מה הוא רוצה לומר? – ולא יכולת לתת תשובה. כפי הנראה היתה זו קליפה ריקה שעיסוקה העיקרי אינטריגות פנימיות ועשיית רושם ."שופוני יא נאס!"
כל זה אירע בתחילת שנות ה-90, כאשר מיחשוב הפך להיות נושא חם במשרדי הממשלה. גם באגפנו היה מחשב פי.סי, אחד הדגמים הראשונים, ששימש את הנהלת החשבונות בלבד.
לטיפול בנושא המיחשוב הוקמה ועדה, שמר אלפי דאג לעמוד בראשה. נמצא תקציב מתאים ונרכשו ארבעה מחשבים אי.טי, כמובן שמר אלפי דאג שאחד המחשבים החדשים יוצב בחדרו באופן שכל העובר במסדרון יראה את המחשב.
השימוש במחשבים הלך והעמיק ובכל שנת תקציב נרכשו עוד מחשבים. את המכשירים החדשים קיבלו המשתמשים הוותיקים, ואת "המודלים הישנים" ירשו משתמשים חדשים. בכל סיבוב של שידרוג ציוד, דאג מר אלפי שהמחשב בחדרו יוחלף לסוג החדש. באגף הוכנה רשת חיבור וכל המחשבים נקשרו למחשב-שרת. קופסת החיבור לרשת למחשבו של מר אלפי היתה בקיר שהפריד את חדרו מחדר סמוך, שבו עבדו שתי פקידות כפופות לו. כמובן שקופסת החיבור למחשבים שלהן היתה על אותו קיר, בדיוק מול קופסתו של מר אלפי.
הכול הלך על מי מנוחות אבל היו התלחשויות באגף שמר אלפי כלל לא נוגע במחשב שלו. אפילו הלכה שמועה שאחד הטכנאים תיכנת את המחשב של מר אלפי כך שכאשר יפעילו אותו, תעלה על המסך כיתובית באותיות מאירות עיניים שאומרת: "כבר לא הדליקו אותי ... ימים"!! – ומיספר הימים יספֵר על-ידי השעון הפנימי של המחשב שפועל גם כאשר המחשב כבוי.
עברו כשש שנים ובכל שנה מחליפים למר אלפי את המחשב בחדש.
הזעזוע החל כאשר מנהל האגף וסגנו, שהיה המנהל הטכני, יצאו כמעט יחד לגימלאות. מר אלפי הפך עולמות, הפעיל לחצים מפלגתיים, אישיים, עדתיים וכל מה שאפשר בכדי להתמנות לתפקיד מנהל האגף. בסופו של דבר הוא קבל את התפקיד הנכסף.
לא עברו שלושה חודשים ובהנהלת המשרד גילו שמר אלפי אינו מתאים לתפקיד והוא אולץ לצאת לגימלה מוקדמת. בכישלונו של מר אלפי לא היתה הפתעה. מי שעיניו בראשו צפה זאת מראש.
ההפתעה האמיתית אירעה קודם לכך, כאשר עם קבלת התפקיד החדש העבירו את מחשבו האישי של מר אלפי מחדרו הישן לחדר מנהל האגף. (למנהל העוזב לא היה צורך במחשב. הוא לא האמין בדברים כאלה). תוך העברת המחשב התברר שבמשך כל השנים, מחשבו של מר אלפי לא היה מחובר לרשת כי כבר בשנה הראשונה למיחשוב, אחד הטכנאים שהיה זקוק לנקודת חיבור נוספת בחדר הפקידות, ניתק את המחשב של מר אלפי וחיבר את מחשב הפקידה לרשת. כבל התקשורת של מר אלפי היה שתול כל השנים בקופסת חיבורים ריקה.
כנראה לא היה זה המקום הריק היחידי בסביבה.
הייתי אתמול בשדרות
רשמים של אישה ממרכז הארץ
הייתי אתמול בשדרות במסגרת השתתפות במופע אמנותי. פעם ראשונה בחיי שאני שם (וגם פעם אחרונה, זה בטוח). עולם אחר. ארץ אחרת. כמעט לא ראינו תושבים מקומיים, ההתרשמות שלי היא רק מהמקום ומ"קבלת הפנים" שערכו לנו.
ה"קהל" כלל כמה עשרות חברים של משתתפי הכנס, מערד, מקרית גת ואנחנו. מקומיים כמעט שלא באו. אולי ספורים. האולם עלוב, קטן, מחניק, מלוכלך, שמשות מטונפות בכניסה, ריח לא נעים בחצר, שירותים מגעילים, כיבדו אותנו רק בשתייה חמה (הודיעו לנו מראש להביא כריכים). העליבות בהתגלמותה. הזכיר לי מקומות מסויימים בווייטנאם, בה ביקרתי לפני מספר שנים.
לא מבינה מה הניע את האחראי עלינו להסכים להשתתף בכנס. כעסנו עליו, ואף אחד לא העז להביע התנגדות, כי חשבנו שזו "שליחות" להופיע במקום כזה.
השכונה בה ממוקם "האולם", (שם גם נמצאת העירייה) נראית כמו סלמס, משכנות עוני של ממש. דירות חשוכות ומשרות אווירה של דיכאון. הזנחה איומה. צפינו לעבר דירה בקומת קרקע בבית משותף, שחדר המדרגות שלו נראה מבחוץ שרוף והרוס, כאילו ספג פגיעה ישירה של טיל קסאם, וכך נשאר. ללא שיפוץ.
בושה למדינה שנותנת למקום זה להגיע לידי כך. דרך אגב, מעניין אם יצא לך אי פעם להרצות שם בבתי ספר.
בתום ההופעה נכנסנו לסניף "תנובהל'ה", כי החבר'ה היו רעבים. התבוננתי סביבי, לעבר קומץ מקומיים שישבו ואכלו. פשוט עולם אחר. כל הזמן הרגשתי כמה אנו יוצאי-דופן שם. בעלי המקום מאד השתדלו לשרת אותנו בזריזות וביעילות, ואכן הצליחו בכך.
נסעתי לשדרות (מתוך אילוץ) מלאה פחד מפני טילי קסאם, אך חזרתי משם ספוגת רשמים מסוג אחר לגמרי. בפעם הבאה כשאשמע, כי נפל טיל קסאם בשדרות, זה כבר ידבר אליי אחרת.
לסיכום, ערב מבוזבז ומתיש. אני מעריצה אותך שאתה לוקח בקלות את נסיעותיך המרובות להרצאות ברחבי הארץ.
אישה ממרכז הארץ
[השם והכתובת שמורים במערכת]
עיתון ספרותי חי
איגוד כללי של סופרים בישראל והתיאטרון הקאמרי מגישים עיתון ספרותי חי מס' 12 ביום שישי, 31.3.06, בשעה 12.00 בצהריים ב"קפה תיאטרון", בניין הקאמרי החדש, שדרות שאול המלך, תל-אביב, על הנושא: תנ"ך אישי. עורך: זיסי סתוי. מנחה: סיוון רהב-מאיר (חדשות ערוץ 2).
ישתתפו: דויד גרוסמן על דמותו של שמשון, בעקבות ספרו "דבש אריות". פרופסור יאיר זקוביץ על חידות וחלומות חידה בתנ"ך, בעקבות ספרו "אביעה חידות מיני קדם". פרופסור שמעון לוי על "התנ"ך כתיאטרון". ד"ר גדעון עפרת, בעקבות ספרו "כבתוך שלו, תנ"ך ברשות היחיד". פרופסור דניאל פרידמן על "היבטים משפטיים בסיפורי התנ"ך".
שירים על נושאים מהתנ"ך קוראים נאווה סמל, חווה פנחס-כהן, גד קינר, ש. שפרה.
כרטיס: 40 שקל, 25% הנחה למנויי הקאמרי ולגימלאים. כרטיסים והזמנות מראש רק בקופת הקאמרי, טל. 03-6060960.
"הייתכן כי שפעת העופות קיימת במצרים, ברצועת עזה ובגדה כבר זמן ניכר ורק עכשיו נזכרו להודות בקיומה ולהודיע על השמדת עופות חולים?"
כך כתבנו בגיליון הקודם (126) מתוך השערה בלבד, על פי ניסיון חיינו המזרח-תיכוני, וזאת עוד בטרם נודע באופן רשמי כי שפעת העופות משתוללת ברצועת עזה זה שבועות אחדים וכי הפלסטינים העלימו את קיומה בטענה שמדובר במחלת ניוקאסל. בינתיים הם הצליחו להדביק במגיפה את ענף הלול שלהם, לאכול עופות חולים ולהרוס חלק ניכר מענף הלול של ישראל בדרום; ועכשיו המושחתים האלה, חסרי האחריות, זועקים לעזרת ארצות המערב שתשלמנה להם עבור פגרי עופותיהם שאת מגפתם הסתירו!
ואחר-כך מתפלאים שאנחנו אומרים שאי-אפשר לסמוך על הפלסטינים, ומכנים אותנו בשם גזענים! האם עלינו להשלים עם כך שיצרי ההרס והשחיתות שלהם גורמים להם לרצות להשמיד את עצמם ואותנו גם יחד?
ומחידושי שפעת העופות בעירנו: שלטים במסעדות מבשרים "שווארמה חדש / מבשר עגל" ובחנות לציפורים ולבעלי חיים – כל הכלובים ריקים, אין נפש חיה.
* קוראים חסרי סבלנות מתדפקים על דלתות אי-מיילֵינו ודורשים את ההמשכים הבאים של "והארץ תרעד", זאת אולי גם מחשש, בל נפתח פה לשטן, שיהיה סיפק בידם לקרוא את הסיפור בטרם תתחולל כאן רעידת אדמה קשה שכמותה מתרחשת רק פעם במאה שנה. אנחנו נשתדל לתת את ההמשכים בגיליונות הבאים אף כי אנחנו מוצפים חומר ומשתדלים שלא לנפח יותר מדי את המכתב העיתי.
* תוצאות הבחירות (במנדאטים) במפלגות שיחול בהן שינוי משמעותי
כפי שפורסמו ב"חדשות בן עזר", גיליון מס' 91, אור ליום שני, 21 בנובמבר 2005, שעה לאחר ההודעה בחדשות חצות על פרישת שרון מהליכוד והקמת "קדימה".
קדימה – 40 (מקודם 0). ליכוד – 15 (מקודם 40). שינוי – 7-8 (15). העבודה – 11 (22). מר"צ – 3 (6). בכל מקרה אין גוש חוסם לימין, וצריך לקחת בחשבון גם את קולות הח"כים הערבים.
* בקשר לידיעה שהמשורר החשוב נתן זך עלה אמש שיכור על במת הכנס של סיכום מערכת הבחירות של העבודה בבית שמש ברצוננו להרגיע את הקוראים שהדבר לא יפגע בו כהוא-זה כשם שגם הסופר החשוב יהושע סובול לא ייפגע כהוא-זה מכתיבת ביוגראפיית ערב-בחירות של היו"ר פרץ. סופרים גדולים אינם סובלים מנזקים מוסריים.
©
כל הזכויות שמורות
חינם: בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד)
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005)
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב)
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968).
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים")
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר)
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה).
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)
* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט הבלתי-מנוקד, ללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל).
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,
והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!
גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
8 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
בעל-הבית השתגע
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25" 7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל