| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 128
תל אביב, יום חמישי, א' בניסן תשס"ו, 30 במרס 2006
ברכות למשתתפי כנס יובל החמישים לעליית המייסדים, חברי גרעין "שדמות" של "הנוער העובד" (בהם מר סופר נידח הצעיר), על אדמת קיבוץ עין-גדי
ברכות לראש הממשלה המיועד אהוד אולמרט שיצליח בדרכו הקשה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: בדיקת בצק בעין-גדי לפני כיובל שנים
משה גרנות כותב לשמאי גולן על ספרו "מסעותיי עם ספרים"
יעקב זמיר: אל תתחשבו במבקרים, רוצו לראות את "המפיקים"!
צהריים לזוג ב"סטריט פוד" ב"טיב טעם" ראשל"צ ב-120 שקל
יום עיון סומליו"ן בקריית המוזיאונים בפתח-תקווה
מר סופר נידח: סיכום ביניים של כישלון
אהוד בן עזר: והארץ תרעד, רומאן היסטורי, פרק שלישי, חלק ראשון
התינוק הראשון של עין-גדי עובר בסדום.
הריקוד האחרון של קארל
[פרק עשרים מתוך המהדורה החדשה של "אנשי סדום" בהוצאת "אסטרולוג" 2001. מהדורה ראשונה הופיעה ב"ספרייה לעם", של "עם עובד" בשנת 1968]
הקומנדקאר של עין-גדי עקף את האוטובוס ונסע לפניו במהירות ובאורות מסנוורים, חג כשיכור על-פני דרך-המלח הכבושה והלחה, עד שעצר בחריקה והחליק בתנופה אל פתח הסככה ממש. מעוצמת העצירה הסתובבה המכונית בתפנית של כתשעים מעלות, וקולות-צווחה נשיים של התרגשות ושמחה בקעו מתוך חלקה האחורי, המכוסה בבד ברזנט חום. הנהג התניע אותה שוב, נסע לאחור בעקלתון, והחנה אותה במקביל למעקה הסככה.
הקרקע היתה היגרוסקופּית. בשעות היום יִבּשה אותה השמש הלוהטת, אך עם רדת הערב ספגה לחות והפכה לבוץ חלקלק כמשְׁחה, ממש כבימי החורף, עת שוקעות מכוניות בטיט, והגלגלים סובבים לשווא ומתחפרים במקומם, או נלכדים בחריצים שחרצו צמיגים בדרך. בלילה נעשו דרכי אדמת-הלֵס המלוחה, אשר בצלע-ההר, מסוכנות ובוגדניות. נהג בלתי-מנוסה היה עלול לסטות בנקל מן הדרך ואף להתהפך. לא פעם היו הנוסעים מוצאים עצמם, לאחר סיבוב נחפז או עצירה בלתי-זהירה, כשחרטום המכונית הפוך מכּיווּן הנסיעה. אפילו בקיץ היו רואים לעיתים לפנות-בוקר, על רצועת-החוף הצרה, מכוניות הנעות לאיטן ליד צלעותיו הזקופות של ההר – כיוצאות במחול סחרחר, והנהגים מנַווטים בזהירות את ההגה ימינה ושמאלה כדי לייצבן בכיוון אחד, כנוהגים בספינה.
לוע מקלע אֶם-גֶה על חצובת-צינור, המחוברת לכנף הקדמית של הקומנדקאר , הזדקר לעבר שמיים שטופי אור ירח. המקרֵן, כצינור נקוב של מכונת-בצק, עטה שכבת-אבק עבה. שרשרת הכדורים השתלשלה כלפי מטה. שני נוסעים ישבו על הכנפיים הקדמיות, מחזיקים במסגרת השמשה, סמוך לנהג. סבך של ידיים ורגליים התפתל מעבר לדופן האחורי, כעומד להשתפך החוצה. עם העצירה התחילו הכול קופצים החוצה ברעש, בחורים ובחורות, חמישה, עשרה, חמישה-עשר... כאילו אין למכונית קרקעית והם נולדים ויוצאים אל תוכה מבטן האדמה, והחוצה. קשה היה להבין כיצד הצליחו כולם להיכנס. ולא עוד אלא שהקומנדקאר היה עמוס שקי לחם, פחים של חלווה וזיתים, ארגזים, וחבִיוֹנת כחולה של שמן. רק לאחר שעצר במקביל לסככה, ראו יושביה את העוֹקֵב המחובר אליו מאחור – קרונית דו-אופנית נגררת, גדושה ארגזי ירקות ושקים של תפוחי-אדמה. הנהג יצא ממקומו, אחוריו בולטים, צעד בהילוך מרושל, עצר בעמידה אלכסונית, ירכו האחת מורמת מחברתה, בידו עיתון-ערב, וקולו צרוד, עצל ומתנגן.
"צאו כבר, נבלות," אמר בהומור אדיש.
"הנֵה המזכיר!" קם קארל, מאושר.
גל של התעוררות עבר את התיירים העייפים כאשר שמעו שהקומנדקאר הגיע מבאר-שבע. הם היו בטוחים כי הדרך נפתחה. נעמי ויידמר שלחה את בעלה הגוץ להביא את חפציהם.
נתן שאל את הנהג אם אכן הדרך נפתחה.
קולו של הנהג חירחר כמנוע ישן. "לא! תצטרכו לחכות עד לבוקר!"
"ואיך הגעתם?"
"בשבילנו זאת לא בעייה. חשבת שנחכה שם כל הלילה? מה אנחנו, רכבת? עוקפים, נדחקים, לוקחים קצת אומץ ועוברים. אבל אני אומר לך – אוטובוס לא יעבור שם. לא. בשום אופן לא. ואני אומר לך שהטרקטור הזה מתגרד שם בדרך כמו – – – ואם המוכשרים האלה יצליחו לפתוח אותה עד הבוקר אז אני לוֹבֶּנְגוּלוּ מלך זוּלוּ!"
"הֵי! שמע, אתם לא בסדר!" עצר פסח את מזכיר הקיבוץ בדרכו אל הדלפק לשתות מיץ.
"מה קרה, פסח'קֶה?" צחק המזכיר ביובש. הוא היה בעל קומה ממוצעת, שערו שחור, קצר ומתולתל, עיניו מלוכסנות כמעט כעיני סיני וברק של פחם יוקד בהן, ערמומי ונחוש-החלטה. הוא טפח על שכמו של פסח, הקשיש ממנו בשנים רבות – במחווה של אפוטרופסות וביטול. "מה קרה, פסח'קה? גנבו לך צריף? הספינות שלך טבעו בים?" ותוך כדי דיבור זרק הצידה: "הַי, צביקה!" ואותת לצבי לשלום, רמז בקריצת-עין לעבר הגרמני, ושאל: "אז מה, הסבון הזה עוד נמצא כאן? חשבתי שכבר הסתלק!"
"תודה רבה!" השיב לו קארל בעברית, ופניו אורו. הוא קם בשמחה תמימה והושיט ידו למזכיר, ופניו כילד שקראו בשמו לאחר שעשה מעשה טוב.
"אתם לא בסדר!" התעקש פסח ופניו האדימו, "זה פשע להעמיס כל-כך הרבה אנשים על מכונית אחת. תראו שעוד יקרה לכם אסון ותתחרטו!"
"עזוב שטויות, זֵייט נִיט אוּמְרוּהִיק, פֵּיסח, אַל תתרגש, פאר ווֹס בְּרענְט דוּ? מה אתה מפחד?" דיבר המזכיר אידיש עילגת של "צברים" וחיבק את שכמו של פסח בחיוך סלחני. לכבוד שׂיבתו של פסח היה מדבר אליו לעיתים אידיש כמו שמדברים אל הפראים בשפתם. ופתאום אמר בקשיחות, כאיש-עסקים: "ומה רצית, שנשאיר בבאר-שבע את מחנה-העבודה? ומי יעבוד?"
"אתם לא בסדר! עגבניות חשובות לכם יותר מבני-אדם."
אחרון ירד בקפיצה מעל הדופן האחורי של המכונית בחור צנום, שערו מתולתל פרא, מרכיב משקפיים במסגרת-כסף דקה ועגולה, מכנסיו הקצרים מופשלים כלפי מעלה בקיפולים רבים ככל האפשר, חולצתו הקצרה פרומה, אין תחתיה גופייה, ושוליה כרוכים לו בגובה טבורו בקשר הדוק שקצותיו בולטים כאוזני ארנבת. שוקיו הבריקו בצבע-ברונזה שזוף, כפות-רגליו היו יחפות, גדולות כמטאטא, שפמו נמשך מאוזן אל אוזן, ושערוֹ הצהבהב-חום דהוי מן השמש ומזדקר פֶּרע לצדדים. כל-כולו ניראה צירוף מוזר של בדווי שכפוֹת-רגליו מסוקסות מרוב הליכת יחף – ופני אינטליגנט רוסי מראשית המאה, שעזב את האוניברסיטה ונהיה למהפכן. הוא תלש את עיתון-הערב מידי הנהג והרג בו במכה אחת שני זבובים על ירכו. הנערים והנערות ממחנה-העבודה סבבו אותו בהערצה, ושתוּ בצמא את סיפוריו על עלילותיו בעין-גדי ועל מסעותיו במידבר-יהודה. כל פעם שמישהו היה מנסה להעיר משהו, היה הממושקף מעין-גדי מפסיק אותו מיד ב"עזוב, מה אתה יודע?" ומיד פותח בסיפור חדש, מוזר ומופלא מקודמו. כאשר ראה את צבי מיהר אליו, תפס בין אצבע לאגודל את קצה שפמו השחור והתחיל מסבב אותו, "חלש, חלש!" ליגלג, וצבי השתדל להיפטר ממנו מבלי להיראות נלעג.
"האם הוא משורר?" שאל דניאל.
"לא, שם כולם איכרים, זה הצד החזק שלהם," השיב צבי, וכלָא עוד משפט שביקש לומר.
קארל שטח בפני המזכיר את התעודות שלו וכתב-המלצה אחד. עמידתו היתה כנועה, שפלת-רוח, ובציפייה נרגשת.
"איפה נשׂים אותך?" גירגר המזכיר על פיו בהטיית-ראש את שארית המשקה מן הבקבוק, והזמין עוד בקבוק, "אולי על העוֹקֵב?"
"שמע, אל תהיה לי מכניס-אורחים כמו אנשי סדום!" התערב הממושקף, "בן-אדם רוצה לבוא אלינו – תן לו. אני אדאג לו."
"בסדר," אמר המזכיר, "אבל תצטרך לעבוד."
"בהחלט!" הבטיח קארל, "לא חשבתי אחרת."
ושתק. דומה שחזר בו ברגע האחרון מלומר עוד משהו. הוא מיהר לקחת את הרוכּסק ופנה להעמיס אותו על המכונית. הבחור הממושקף, שהיה טוב-לב ונוח להתיידד עם כל אדם חדש, עזר לו לפנות מקום לחפציו על-גבי העוֹקֵב.
"אל תדאג. נדחוף אותך איכשהו פנימה."
קארל היה נרגש, וחזר לומר שלום לידידיו, שהוא עומד עתה להיפרד מהם לצמיתות. לחץ ידיים. בייחוד היה אסיר-תודה לדניאל וללוונטל.
"להתראות!"
באותו רגע נשמעה פעיית התינוק.
מוזרה היתה מכל הקולות שהיה אפשר לשער כי יישמעו בארץ-המלח הצחיחה.
"דניאל!" תפסה שרה בידו, "תביט, תביט!"
ממושבה ליד הנהג ירדה האם הצעירה, שׂערהּ שחור ואסוף לאחור, פניה עגלגלות ועצמות-לחייה בולטות, כפני מדוֹנָה, ובזרועותיה תינוק מחותל. עד לאותה שעה ישבה בחשיכה במושב הקדמי, היניקה את תינוקה וחיתלה אותו. האב הצעיר טרח סביבה, נרגש, בידו חיתולים צחורים להחלפה, בקבוק ושמיכה זעירה.
"יאללה! נוסעים!" הכריז המזכיר ופסע לקראת המכונית.
"לא! לא בא בחשבון!" התפרץ האב הצעיר בחשדנות, כאילו חיכה כל אותה שעה לאיזו התנכלות לזכויות משפחתו הרכה, "צריך לחכות כאן לפחות חצי שעה!"
המזכיר ויתר בקריצה, האחרים צחקו לבדיחתו. לא התכוון כלל לנסוע, רצה רק למתוח. האֵם, נערה רכה ושברירית, הרימה עיניים תוהות ובהן אופל כחלחל ועמוק כַּליְלָה, עיפעפה בריסיה הגדולים, השחורים, וחזרה להתבונן בתינוקה במבט של אהבה ורוך. הבעל פינה לה מקום ליד אחד השולחנות בסככה.
בני-הנוער של מחנה-העבודה הסתובבו, שתו מיץ וסודה, פיטפטו וצחקו. בגדיהם היו סתורים מן הנסיעה הארוכה, ואף-אל-פי-כן ניראו רעננים וקלים כאילו זה עתה צנחו מעולם אחר, ואין למחנק ולחום שליטה עליהם. אחוזים היו רוח של משובה, ומפעם לפעם נסחפו בגלי צחוק, והיה קשה להבחין מפני מה.
"רותי, אַת לא מאמינה?" הושיט הבחור הממושקף מעין-גדי לעומת רותי אחת ממחנה-העבודה את רגלו, שעוֹר כפּה נתקשה מרוב הליכת יחף. "תביטי!" – והוא נהנה בראותו את הבעת הבהלה על פניה למראה הבוהן שעובייה כאצבעו של עוג מלך הבשן. היא לא האמינה לו כאשר סיפר כי עלה על נחש ארסי, צֶפָע עין-גדי! והצפע הכיש אותו, אך כלום לא קרה.
"איך זה יכול להיות?"
פשוט מאוד – הוא ניצב לפניה כחסידה על רגל אחת, והיפנה כלפיה את עקבו העבה כסוליית-נעל – הוא דרך על הנחש, וההוא, מִסְכּן, התעקמה לו שן-הרעל, ונשברה.
"באמת?"
"כן. זה היה באספסת." והוא עזב את רותי השמנמונת ואת חברותיה הצוחקות במבוכה. המזכיר השאיר לו חצי בקבוק מיץ וקרא לו לבוא לשתות. רותי אזרה עוז וקראה אחריו:
"ומה קרה לנחש?"
"מה את חושבת? זחל לרופא-שיניים!" צעק מקצה-הסככה.
"חֵיבְרֶה!" יצא פסח מן המיטבח וחיבק את האב הצעיר, "פּוֹזְדרַווליוּ ס' נוֹבוֹרוֹזְ'דיֶניֶם!" מתוך התרגשות דיבר רוסית ונשק לו, "מדוע לא סיפרתם לי? מזל-טוב! חיברה, הילד הראשון בעין-גדי!"
"אחרי שלושת אלפים שנה!" ליגלג המזכיר, "פסח עוד זוכר את המשפחה של בר-כוכבא."
"ואת אשת לוֹט," הוסיף פסח בלי תרעומת.
"והבנות שלו," אמר הבחור הממושקף, שכבר היה בפינה אחרת של הסככה, אוכל שוקולד ומנגב אצבעותיו בעיתון-ערב.
"חֵיברה, צריכים לעשות משהו! לא? לא צריכים? איך זה עוברים כאן בקוֹנספּירַציה, לא מסַפּרים, לא אומרים שום דבר! ולי לא מגיע גם כן קצת נחת? מחותן בשמחה. תשאלו, תשאלו את פסח על הילדים שגדלו בשכונה בקליה. על דליה. על התינוקות של בית-הערבה. והחלומות שהיו לנו כאן, בסדום, שנוכל לחיות למרות החום והמרחק ולהביא את המשפחות שלנו לגור כאן. ואיך נלחמו על זה עם חברת-האשלג. אבל לא הצליחו. נו, מה מחכים? פרַיילִיך, חֵיברה! פרַייליך! תשירו! על חשבוני שותים היום כולם מיץ, אבל תשירו! ובלי קונספירציות."
"ובירה," אמר המזכיר.
"גם בירה, שייגץ! אבל בתנאי שתרקדו. לא כל יום נולד יורש-עצר!"
"לך, לך להביא," אמר המזכיר.
"תשירו!" אמר הממושקף, "אם לא תשירו לא תקבלו מיץ!" והתחיל מוחא כפיו הגדולות ונוהם בקול עבה ובשמחה מעושה, "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו!"
"לרקוד חֵיברה, לרקוד!" חזר פסח עם הבקבוקים, "חֵיברה צעירים!" פנה אל הנערים והנערות ממחנה-העבודה, "אתם עוד לא התקלקלתם, אלה, עצלים כבר, נעשו קוּלַאקים! – ניראה אתכם."
השולחנות הקרובים לדלפק הוסטו הצידה, ובעוד רגע נשמעה שירה מלווה הלמות-רגליים על-פני רצפת-הבטון החשופה. השמחה סחפה גם את המתמהמהים, והכול הצטרפו למעגל ה"הורה". פסח הניח את הבקבוקים ונכנס למעגל הרוקדים, בין רותי השמנמונת לחברתה חשופת-הירכיים, במכנסי-ההתעמלות הקצרים. הוא הניח את זרועותיו על שכמיהן, והן קיבלו בחיוך סלחני את הסבא העליז. פתאום הִרפה מהן, ניגש וגרר גם את האב הצעיר למעגל.
המזכיר, שעמד מן הצד, מריר ולגלגן מכדי להשתתף במחול, הפטיר: "איזה רגליים, תיראו, תיראו שרירים. לא רע, יהיה מי שיעבוד בסיקול. יגלגלו אבנים."
האב הצעיר רקד נרגש, והתיירים עמדו סביב והתבוננו. הפועלים, אנשי סדום, פינו בריטון את מקומם ליד הדלפק ולקחו איתם גוש-קרח בדלי לפינה מרוחקת של הסככה, לצנן את משקאותיהם. פניו חרושי-הקמטים של פסח האדימו בשעת הריקוד. ובשמחתו כמו הִשִיר מעליו את השנים ואותותיהן. התלהבותו התגברה מרגע לרגע, כחסיד המרקד לפני רבו. "רֵיק! הלב ריק!" צעק באמצע השירה, "יהודים, בשביל מי אנחנו שמחים כאן? והיו עינינו רואות! קצת נחת. חֵיברה! מרץ, ובלי קונספירציה!"
ושוב עזב את המעגל. קווצות שערו הלבן כשלג מדובללות וספוגות-זיעה, חולצתו פרומה ומתנפנפת. הוא משך את מכנסיו כלפי מעלה, וניגש אל האֵם הצעירה: "בואי!"
"פסח! השתגעת?" אמרה, "אי-אפשר להשאיר את התינוק לבד."
"לא בא בחשבון. בואי! יחד עם התינוק!"
"אבל איך? אני לא יכולה."
"אל תפחדי, בואי!" משך אותה.
הוא פינה לה דרך והציב אותה במרכז המעגל המרקד. היא חייכה בביישנות אל הפרצופים המשולהבים שקיפצו סביבה. לא הסתירה את גאוותה, אך לא ידעה כיצד תודֶה להם בלי להיראות מגוחכת. התינוק בזרועותיה היה צרור לבן עטוף בשמיכת-תכלת זעירה.
"דניאל," סגרו אצבעותיה של שרה על אמת-ידו, "אני לא יודעת מה יש לי פתאום," ציפורניה ננעצו בבשרו והוא הניח לה, למרות הכאב, לעשות כרצונה. "כאילו מעולם לא חייתי במקום אחר, אלא תמיד כאן. ככה."
קארל הסתכל במעגל הרוקדים והיה מוקסם ממראה עיניו. צבי הסביר לו מה פשר השמחה, הילד הראשון בעין-גדי, ועיניו זהרו. צבי חש שמשהו מתרכך בקירבּוֹ כלפי הגרמני התימהוני, והצטער על הוויכוח המוזר שפרץ ביניהם לפני שעה קלה. אולי עליו להאשים את עצמו בכך?
לפני ימים אחדים הוא סיפר לגרמני, מתוך תרעומת על ההתלהבות המופרזת שבה עטף הלה כל ישראלי שנקרה על דרכו, כי במבצע סיני 56' נלחמו הצנחנים הישראליים בלי להשאיר אחריהם הרבה שבויים.
"אבל לכם אסור היה לעשות זאת," גימגם הגרמני בבעתה, "לכם. דווקא אתם. מה גדול האשראי שאתם מבזבזים."
אולי שגה כאשר סיפר לו. האם תמיד עליו לפטפט? מצד שני, לעזאזל הצביעות. זו אמת לאמיתה. מזוהמת, כמו העניין של בועז המשותק. כמו הרבה אמיתות. רק תן להם – ויעשו אותך לקדוש ולגיבור, בסיסמאות על "טוהר הנשק", ומשיחיות, ו"עם סגולה" ו"אתה בחרתנו", כמו לוונטל האידיוט, והדומים לו. על אחת כמה וכמה הגרמני. בפניו ודאי שאנחנו לא צריכים לתת דין-וחשבון. אם מעשינו אינם מוצאים חן בעיניו, שייקח במתנה את כל הערבים והפליטים הפלשתינאיים יחד עם נאצר והמופתי ואחמד שׁוּקֵיירי וידחוף אותם לתחת. ניראה איך יסתדר הוא איתם. לעזאזל, גם אתה מאזוכיסט, צבי, מה דוחף אותך להדגיש באוזניו כל הזמן את האכזריות שלנו? תסביך? חַרא תסביך... הייתי רוצה פעם אחת לדבר על הבעייה היהודית, עלינו, בלי להסתבך. אנחנו חיים, ולא אפר של קדושים.
"אתה אדם טוב," חלף הגרמני על-פניו, מחייך באותה השתדלות והכרת-טובה, שהצליחו לצנן את שעת-החסד הקצרה בליבו של צבי, וכבר הצטרף הגרמני למעגל הרוקדים, מתנודד על רגליו הדקות בלי לכופפן בפרקי-הברך. בחדווה מוזרה צלע על שתיהן, ראשו כלפי מעלה, ופניו המנומשים והבהירים סתומים כמסיכה. רזון-בשרו וחיוורונו בלטו מבעד לעור הנמתח על-פני עצמות-לחייו האלכסוניות. יד על כתפו של פסח, יד על כתפו של האב הצעיר, סמוך לפרצופה החייכני של רותי ממחנה-העבודה, בלי לתפוס כלל את קצב הריקוד, וכך נגרר איתם במעגל, נסחף כצרור חסר רוח-חיים, כפות-רגליו הלבנות ניגפות זו בזו ובאחרים. והסנדלים התנ"כיים, הישראליים כל-כך, והרצועות החומות החדשות שלהם. הוא היה שיכור-התלהבות, כל אבריו רחפו וריטטו, חוץ מפניו, שהתאבנו בדבקות מוזרה, כמו בשעת תפילה.
"פ-סח!" קרא בקצב הריקוד הבחור הממושקף כשהוא מקפץ במהירות סביב-סביב במעגל וראשו מתרומם מפעם לפעם אל-על, "איך ר-ק-דנו שם ב-סדום לפ-ני שלו-שים ש-נה..."
"בג-דוד ה-ע-בו-דה!" ענה לו פסח בצעקה, שהדה נשמע חוזר מפתח מערת-המלח הסמוכה, ומיד המשיך: "ד-ויד מלך ישראל, חי, חי, ו-ק-יָ-אַם! דויד מלך ישראל..."
הרי-מואב, הים, הר-סדום מכאן ומכאן, המערה, המזח, ושוב הרי-מואב, הים. מזרח, צפון, מערב, דרום. והירח במרום השמיים, עוד מעט נקודה קטנה ומרוחקת. ועל-פני הים הבריק נוגה מכאיב, לבן כחלב. הקולות מן הסככה נבלעו במרחב הים וההרים. האכסניה דמתה לספינת-שיכורים המפליגה לדרכה, חזיון-שרב בלב מידבר אפל.
קארל התיר עצמו ממעגל הרוקדים, נכנס פנימה אל המרכז, התנודד וראשו סחרחר מעט, הסיר מעל צווארו את מטפחת-המשי הכחולה שמודפסת עליה פסגת הפוג'יאמה המכוסה שלג והמעוטרת אותיות יפאניות, הגיש אותה לאם הצעירה ואמר בגרמנית:
"אין לי דבר אחר לתת לך, אבל אני מרגיש צורך, להביע לפנייך, למען בנך, הילד הראשון של עין-גדי... החיים הם משפחה... בבקשה, קחי מזכרת צנועה."
ובראותו שאינה מבינה את דבריו, אמר בהדגשה את המילים העבריות המעטות שידע:
"תודה רבה. שלום! תודה."
היא נבוכה ולא ידעה מה לעשות. "תודה רבה," אמרה.
"תודה רבה!" חזר קארל והניח את המטפחת על כתפיה.
"תודה רבה."
הוא היה סקרן לראות את פני התינוק וגהר לעומת הצרור הלבן. האם הצעירה גילתה לו לרגע, בקצת בושה, כחוֹלצת שד, את פני התינוק שבחיקה.
קארל חייך בהודייה ופניו נעווּ כעומד לפרוץ בבכי. היא חששה שלא ישלוט בעצמו, ונבהלה. המטפחת לא היתה נקייה ביותר, אבל אחרי כביסה יהיה אפשר להשתמש בה כמטפחת-ראש נאה.
"ילד יפה," אמר בגרמנית, "צריך להבין. צריך להיות תמים."
"תודה רבה," חייכה אליו שוב בהשתדלות למען יֵדע שהיא מוקירה את מתנתו. "העיקר הכּוונה," אמרה עברית, ופתאום נזכרה שאינו מבין.
היא כיסתה את פני התינוק האדמדמים בשמיכה הזעירה ואימצה אותו אל ליבה. כאשר נעלמו פני התינוק, כבו פניו של קארל, ובאור-החשמל הצהוב היה לוֹבנם המחוספס כפתותי-סיד הנושרים מעל קיר עתיק. המולת המעגל המרקד סגרה עליו והִכתה בו, כאילו הללו אסרו אותו ביניהם להעלותו קורבן. סחרחר צעד לעומתם, ריקד פסיעה אחת, ושתיים, בטקס חגיגי, מצחו הלבן מתנודד בַּסערה. על חזהו החיוור והמגוּלה בלטה בכיעורה צלקת פציעתו הישנה, מבטו חדר אל מֵעבר למעגל, ושם, מבעד לפרצופים המשולהבים והמזיעים והצרחניים שמֵעל לחולצות הדביקות, המקפצים והמתחלפים לנגד פניו כתמונות-קולנוע, ראה את פניהם הצוחקים של שרה וצבי ודניאל. הוא ביקש לגשת אליהם, להסביר. עוד פעם. שלא ילעגו לו. והדרך היתה כה קלה, קרובה. והתינוק. אך מדוע קופץ לעומתו וחוסם את דרכו פרצופו של פסח המרקד בדבקות ושירתו היא צעקה, מדוע נפער הלוע ומתרחב כפתח מערה המאיים לבולעו. כה גבוה מעליו? מפני מתרומם פסח, ופיו המזמר קרוב לשמיים. גבוה, גבוה מעליו. הוא רצה להציץ שוב בפני התינוק. ומשונה, מדוע מתנהל גופו, זה גופו הטוב, הנשמע לו תמיד, בכיוון הפוך, כלפי מטה. וכה שמח היה על שהצליח סוף-סוף לברוח מהם. שלווה מתוקה פשתה באבריו, עכשיו, שהיה למטה, ונעלמו פרצופיהם המשולהבים. והאור. מה עמוקה היתה השלווה. כאילו הוא שוב תינוק – – –
"הגרמני נפל! התעלף!"
"קחו אותו!" צווחה האם הצעירה, ונמלטה ממרכז המעגל המתפרק, ובעלה אחריה, להרגיעה.
"מה הוא עשה לתינוק? מה הוא עשה?" שאל.
"לא-כלום," אמרה. "נתן לי מתנה, ופתאום נפל!" ולאחר רגע הוסיפה, כחוששת מפני עניין סתום ונורא: ""לא הייתי צריכה לתת לו להביט, מי יודע. נכון?"
"שטויות," אמר הבעל הצעיר, "סתם אמונות תפלות. אין דברים כאלה בעולם."
"אבל הוא הביט בו כאילו..."
"מה?"
"אפילו אותך לא ראיתי מביט על הילד במין הערצה כזאת, פראית."
"טיפשונת," נשק אותה על מצחה, "אַת מגזימה."
הרוקדים, מיוזעים ומתנשמים, הצטופפו סביבם. הם היו יחפים. את סנדליהם זרקו בעת הריקוד. דניאל התכופף והצמיד את הסטטוֹסקוֹפּ לחזהו המגולה של הגרמני. קמיע האספאלט השחור צנח כאבר מדולדל על-פני העור המחוספס. דניאל חקר אם יש עוד רופא בסביבה.
פסח ענה לו שהרופא של סדום נסע לפני-הצהריים, אבל אפשר להעביר את הגרמני למרפאה במחנה-הפועלים הנטוש. חוץ מזה, אולי במכונית קטנה, כמו הג'יפ, יהיה אפשר להסיע אותו לבית-החולים בבאר-שבע? הג'יפ יוכל לעבור את הקטע החסום.
דניאל החליט להעביר אותו תחילה למרפאה. דופקוֹ של הגרמני נחלש והכרתו אבדה. הטילטולים עלולים לסכנו עוד יותר.
פסח הסביר בקצרה לצבי במה העניין, וצבי פקד מיד על גושי והחייל השני להביא את הג'יפ אל פתח הסככה. דניאל ופסח העלו את הגרמני, ושוב היה הלה נגרר כבשעת המחול, מיטלטל חסר-רצון בין השניים המחזיקים בו. ובעוד רגע הפליגה המכונית הקטנה לדרכה, נעה כשיכורה על-פני מסלול-הטיט החלקלק, וצמיגיה חורשים בבוץ שחור ומלוח, הניתז לצדדים.
בחללו הצר של הג'יפּ, מאחור, ישב פסח מצידו האחד של קארל, ומצידו האחר דניאל, המודד את דופקו הנחלש והולך. אורות האכסניה היו מופיעים ונעלמים חליפות עם התפתלויותיה של המכונית במשעול הבוגדני, עד שנעלמו לאחר עיקול-הדרך הסובב את צלעו הזקופה של ההר.
מתוך האפילוג "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי"
למהדורה החדשה של "אנשי סדום"
הייתי חבר קיבוץ עין-גדי בשנים 1958-1956 ותקופת-זמן גם שימשתי כאופה וכמזכיר-פנים. מבקרים רבים ואורחים מוזרים הגיעו אלינו, אחד מהם היה טייס-גרמני לשעבר, אוסקר אֵיידֶה (ייתכן שלא קלטתי במדוייק אז את שם-משפחתו, שאולי בוּטא עם רי"ש בסוף, איידר. [כיום שמו ד"ר אשר אדר, בירושלים]), שחזר בשנת 1957 משהות ממושכת באשראם בהודו, ואני אירחתי אותו אישית והרביתי להסתובב ולשוחח איתו, והוא אף השאיר לי חומר מודפס על האשראם ששהה בו.
בתקופת שהותו של אוסקר אצלנו הגיעו לילה אחד אחרי חצות, בשבוע הראשון של פברואר 1957, חברתנו אורה זמיר ובעלה יונתן עם בתם עינת, בת שלושה חודשים, התינוקת הראשונה של הקיבוץ הצעיר. משאית המֶק הגדולה של המשק, עִם האֵם והתינוקת בקָבּינה, עשתה במשך תשע שעות את הדרך החורפית המשובשת, כי טרם נסלל אז הכביש מסדום לעין-גדי. מיד כשנודע דבר בואם התמלא חדר-האוכל הקטן בחברות ובחברי המשק, שחלקם התעוררו משנתם, וכולם פרצו בריקוד נלהב כאשר אורה עם התינוקת בזרועותיה עומדת במרכז המעגל המתנועע ושר. אותה שעה ניגש אליה אוסקר במין הילוך של ריקוד-למחצה ונתן לה שי את צעיף-המשי הצבעוני שלו. אינני זוכר אם גם רקד.
שאר ההתרחשויות בסצינה הדומה של האם והילד, באכסניה בסדום, הן בדויות. אמנם, חיצוניותם של אחדים מחברי עין-גדי המופיעים באכסניה בסדום עוצבה על פי חבריי לגרעין "שדמות", שיָסד את המשק.
קיבוץ עין-גדי, על צריפיו ועל חדר-האוכל שבו התרחש המחזה, עדיין שכן בתקופה ההיא במיבנים ששימשו את היאחזות הנח"ל שקדמה לו. בתוך שנים אחדות הועבר הקיבוץ לפְּלַטוֹ, הרמה שמדרום לנחל ערוגות, ומן הנקודה הישנה אשר לרגלי תל-ג'וּרן לא נישאר הרבה והיא נותרה בעיקר בזיכרונם של אלה שחיו בה.
בדיקת בצק בעין-גדי לפני כיובל שנים
במסגרת גרעין ההכשרה של "הנוער העובד", גרעין "שדמות", הגעתי עם עוזי ש. מפתח-תקווה לנח"ל ולעין-גדי, ושנים אחדות היינו שכנים לצריף. היה איתנו עוד חבר משותף, הצייר אורי שולביץ, שהוא כיום אחד מגדולי המאיירים והסופרים של ספרים מצויירים לילדים בארה"ב.
ענף האפייה במשק היה עובר בתורנות, אך בעיניי מצא חן ועשיתי תקופת זמן של תורנויות אחדות בתור האופה של עין-גדי, ואפילו הייתי מכין בשבת חורפית סיר גדול של טשולנט עם קוגל לפי המתכון של אימי, ועומד ומחלק את המנות בחדר-האוכל בצהריים. מאוד אהבו אותי.
כאמור, האפייה היתה עוברת בתורנות, וכאשר ניסיתי להעביר את המקצוע לאורי, הוא שבר את ידו במלוש החשמלי, ולימים סיים את שירותו הצבאי כצייר-מאייר של "במחנה גדנ"ע", בתקופה שכתבו שם יורם טהר-לב, רחל חלפי ואחרים.
ואילו אני העברתי את מקצוע האפייה לעוזי ש. וכאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של עיסות הבצק בדוגמאות מן הירכיים החשופות, מן הַפּוּלְקֶעס – של חברות המשק שנהגו ללכת במכנסי התעמלות. עיסה-עיסה והשם שלה: בצק לָלִי, בצק בֶּנְדָלֶה ובצק דְבוֹיְשֶׁה.
עוזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה יוצא מהמאפייה וצובט את אחת החברות שברשימה שלי כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה, וכאשר היתה החברה הנצבטת צועקת עליו, היה עונה לה בשיא הרצינות: "אבל ככה אהוד לימד אותי שבודקים את הבצק! אחרת אי-אפשר לאפות לכן את הלחם..."
"סופר אמת ניכר אם הוא דומה לרגב הסופג את הגשם, ולא לבלטה שהגשם רק שוטף אותה באופן חיצוני," שלונסקי.
משה גרנות כותב לשמאי גולן על ספרו "מסעותיי עם ספרים"
לשמאי גולן שלום רב!
הקדשתי לקריאת ספרך "מסעותיי עם ספרים" חמישה ימים יקרים, ואני ממש לא מצטער. קודם כל, שמחתי לקרוא את דבריך הרהוטים, בהם מובעת הכרת תודה לאלה שקלטו אותך בארץ – אתה אפילו סולח לשליח העלייה שדרש ממך להיפטר מיומניך שהיו כל-כך יקרים לך.
הדברים, בהם אתה מחזיר אהבה לאנשי רמת-הכובש המסורים, ממש מרטיטים את הלב (עמ' 338-351). זה מאוד דיבר אליי, כי לי יש אותם רחשי לב אל אנשי גבע וכפר יחזקאל שקלטו אותי (בין מוריי היו יהודית שמחוני, מיכל גור-אריה ונחמן רז), אבל, שלא בדומה לך, אני אינני נוטה לעבור לסדר היום כלפי אלה שלא מפסיקים לטעון לקיפוח (דבריך בראיון לאהוד בן עזר, ע' 436-438) – אנשים הגיעו בלי שפה ובלי מקצוע, לא הספיקו לתרום דבר למדינה, ובמשך עשרות שנים טוענים לקיפוח עם אקורדים קשים של גזענות ("אשכנאצים!", "אשכנזים לבוכנוואלד!" – היה מרוח על קירות "הבימה", על אנדרטאות ועל קירות בתי-כנסת אשכנזיים). אשריך שאתה מוכן להבין ולסלוח. את הכעס שלי על המקופחים המקצועיים כתבתי בספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", 2000.
התפעלתי מהספיגה התרבותית הרחבה שלך, שניתן ללמוד עליה מתוך הכתבות הרבות על מגוון רחב של סופרים. אתה בוודאי מכיר את דבריו של שלונסקי על כך שסופר אמת ניכר אם הוא דומה לרגב הסופג את הגשם, ולא לבלטה שהגשם רק שוטף אותה באופן חיצוני. עם הרבה מאבחנותיך אני ממש מזדהה (למשל לגבי תומס מאן, בקט, סארטר, קאמי, הנרי מילר ועוד רבים). אחרי שקראתי את דבריך על ניקולאי לסקוב, שמעולם לא נתקלתי בו, עשית לי חשק לערוך עמו הכרה. מובן שכמעט כל היוצרים העברים שאתה כותב עליהם מוכרים לי, על חלקם אפילו כתבתי בספריי. ישראל לוין היה מורי, ואת נתן שחם ראיינתי.
גם לי הזדמן להיות חבר במשלחת למחנות ההשמדה בפולין, והדברים שכתבת ב"טרבלינקה יוק" הרשימו אותי ביותר, מאחר שאני מצליח לשער את חוויותיך אל מול העבר המחוק (10,000 יהודים שהיו ואינם בעיירת ילדותך, ובית הקברות היהודי שלא נשאר ממנו זכר).
יש מה לקנא במצבה ומעמדה של אגודת הסופרים בשנים שאתה היית יו"ר – היום יש שתי אגודות, ושתיהן יחד אינן מקבלות אפילו חלק מהתקציבים שהתקבלו אז. בהתאם לכך גם ירדה קרנה של האגודה פלאים. אני זוכר את "המרד" של יעקב בסר, עליו אתה כותב בכאב, אבל גם באיפוק (397 ואילך).
אינני מסכים עמך באשר למצבו הכלכלי של הסופר, שכביכול הציבור צריך להירתם ולסייע בידו לשרוד (עמ' 380-383 , 391 , 393). ראשית, איך יקבעו מי סופר ומי לא? הרי יש אלפי כותבים בארץ הזאת, ושנית, אז למה לא צייר ולמה לא פסל, ושחקן? ושלישית, אם גאון שירה ותרגום כמו שאול טשרניחובסקי לא סמך על רווחיו מהספרות, והתפרנס כרופא, מדוע שלא יעשה את זה אחרון הגרפומנים? ורביעית, אתה מתאר אילו מטומטמים איכלסו את כנס הסופרים של פא"ן במוסקבה (ע' 409-412) – אלה אמנם רוסים, אבל גם לנו לא חסרים דומים להם – לכאלה צריכה המדינה לסייע כלכלית? אם כדבריך, הכתיבה היא עצמה גאולה (עמ' 456), מי צריך גמול נוסף?
הספר שלך עורר בי רצון להגיב, ואתעכב רק על עוד עניין אחד: טענותיך (הצודקות!) על האנטישמיות בכתבי הקלסיקונים הרוסים, שהושפעו מהסוציאליסטים האוטופיים הצרפתים. עליהם אפשר להוסיף כהנה וכהנה גאונים כמו שקספיר ודיקנס, ומי לא? אלא שאנחנו איננו יותר טובים: עגנון, גאון הפרוזה שלנו, חתן פרס נובל, כתב על גויי אירופה בצורה הרבה יותר בוטה מגוגול, מטורגנייב ומדוסטוייבסקי. אתה בוודאי מכיר את "האדונית והרוכל" – הלני בסיפור הזה היא סמל לאירופה, והיא מתוארת כערפד, כקניבלית, שאיננה מסוגלת לאכול דבר מלבד בשר אדם, שאכלה את בעליה הקודמים, ורוצה לאכול גם את יוסף היהודי, אלא שהאמונה מצילה אותו. הגויים בסיפוריו של עגנון נושאים עימם את נגע היצרים האפלים מדורי דורות, הם חיות אדם, המחוללים זוועות מתוך טמטום חושים, הם הלומי שיכר, ורציחות המוניות הן עבורם הכרח קיומי. אין בכל היצירה הרחבה של עגנון אפילו דמות אחת של גוי שהיא חיובית (להוציא, אולי דמותה של בריגיטה שימרמן בסיפור "עד הנה"). מגאון כמו עגנון הייתי מצפה לראיה קצת יותר מורכבת, כפי שאתה וכולנו היינו מצפים מהקלסיקונים הרוסים ומגינטר גראס (שלאנטישמיות החבויה שלו אתה מקדיש מאמר (עמ' 34-40) והערה (418-419). על "חטאיו" של עגנון כתבתי ספר שלם, וחבל לי להלאות אותך בזה. את ביקורתי על עגנון כתבתי בספרי "עגנון ללא מסווה",1991. אני חוזר ומודה לך מקרב לב על הספר החשוב שהענקת לי, ולמרות שקראתיו לאותיותיו, בוודאי עוד אזדקק לעיון בו בעתיד.
[ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים" הופיע בהוצאת אסטרולוג, 2005; אסטרולוג הוציאה לאור בשנים האחרונות גם את ספריהם של אסתר ראב, ישראל זמיר, יפה ברלוביץ, יהואש ביבר ואהוד בן עזר]
אל תתחשבו במבקרים, רוצו לראות את "המפיקים"!
לאהוד שלום רב, תודה על טרחתך בציון המלצות לסרטים, שמן הרציניים והראויים שבהם אין בשפע. אם איני טועה המלצת שירוצו לראות את הסרט "המפיקים". ראינוהו אתמול. יש מקום בהחלט להוסיף "רוצו וראו שוב את הסרט 'המפיקים', וזה לאלה שכבר ראו אותו..." תודה על המלצתך. לא יכול היה להיות סרט טוב יותר בימינו, כאשר רוב הסרטים הם על אלימות, רעש וקשקושים, והנה פנינה קולנועית ובידורית של ממש! – חן חן.
להזכירך שהניקוד שקיבל "המפיקים" על ידי המעריכים והמומחים הגדולים של העיתונים הוא כוכב אחד עד שלושה, וזה מראה לך על אמינותם של האנליסטים למיניהם, וכן כל אלה שממלאים את העיתונים בקילומטרים רבועים של קשקושי ביצים של הערכות פוליטיות ועוד. אני משוכנע גם שאתה זוכר אילו תחזיות שחורות היו במחצית השנייה של שנת 1999 על באג אלפיים ומה אמרו על מה שיהיה ביום האחרון של אותה שנה: רכבות לא יסעו, מטוסים לא יטוסו, הפסקת חשמל ומים, והארץ תרעד...
בברכה ולהתראות,
יעקב זמיר
מצוץ מן האצבע
לאהוד שלום,
חלק מהסיפורים על שיער הערווה [גיליון 127] מצוץ מהאצבע. נשים דתיות אינן מגלחות את שערן למטה, וגם הסיפור על השערה האדומה הוא הבל ושטות.
צבי אָנְגֶ'לִי
ילדים זה שמחה
לאהוד היקר,
אני מאוד אוהבת את הקטעים בהם אתה משתף אותנו במפגשיך בבתי ספר [גיליון 127], אתה נהנה וכך גם הילדים, ודבריך מעוררים הזדהות.
בהצלחה,
מזוהר אביב
[סופרת]
צהריים לזוג ב"סטריט פוד" ב"טיב טעם" ראשל"צ ב-120 שקל
דרך המכבים 62, להזמנות 03-9595700
מנה טבעות קלמרי מטוגנות ומוגשות בגביע נייר עבה כמו צ'יפס, עם רוטב על בסיס מיונית ורסיסי ירקות, 19 שקל, מצויין. מנה ספייסי טונה רול, כלומר סושי טונה נא עם וָסָבִי ירוק ופרוסות ג'ינגר ורודות מוחמצות, 20 שקל. מצויין. מנה אטריות ביצים עם רצועות אנטריקוט, ירקות ירוקים ואגוזי קשיו, 34 שקל, מצויין. כוס דיאט קולה, 7 שקלים. בננות בטמפורה עם כדור גלידת קוקוס, 17 שקל, מצויין. מים וקרח חינם. הארוחה בהחלט מספיקה לשני אנשים. ס"ה עם מע"מ 97 שקלים. יחד עם 23 שקל טיפ, סך הכול 120 שקלים.
בניגוד למקומות אחרים בראשון, המיבנה לא נקרא על שמו של ראש העיר מאיר ניצן, וגם עדיין לא קבעו עליו שלט שנוסד בשנת 1882, כמו היקב. הביקור היה ממש קצר. חצי שעה סעודה ועוד שעה להסתובב בחנות ולהרחיב את הידע הקולינארי ואת היקף המותניים.
סבו של הכותב, שהיה המדריך החקלאי של מייסדי ראשון, היה חושב למראה חנות "טיב טעם" הענקית שנקלע לארץ מכושפת. לא ייתכן שפע מזון שכזה בארץ נידחת של רעב וקדחת.
יום עיון סומליו"ן בקריית המוזיאונים בפתח-תקווה
קריית המוזיאונים בפתח-תקווה בשיתוף סומליו"ן, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער, מזמינים את חברי סומליו"ן ליום ביקור ועיון בקריית המוזיאונים המחודשת [מתחם "יד לבנים"] ביום שלישי, 4 באפריל 2006, ו' בניסן תשס"ו, משעה 14.00 עד 18.00 לערך.
תוכנית הכנס
14.00 התכנסות וכיבוד קל (בפתח תקווה כבר אין תפוזים)
14.30 ביקור מודרך בארכיון פתח-תקווה על שם עודד ירקוני
15.00 ביקור מודרך בתערוכת משחקי ילדים וספרי ילדים
16.30 רב-שיח באולם הגדול בבית "יד לבנים" בנושא:
משחקי ילדותנו בארץ-ישראל ובפתח-תקווה
הכתובת: קריית המוזיאונים, פתח-תקווה, מתחם "יד לבנים", ארלוזורוב 30
[מול מה שהיה פעם קיבוץ גבעת השלושה והיום בית אבות]
טלפונים 03-9286300, 03-9052313
ניתן להגיע ברכב פרטי, יש מגרש חנייה בצד מזרח, ומתל-אביב – בקו 82 של "דן" ("אחוד רגב" כבר לא עובד) העובר ברחובות קינג ג'ורג' ואבן גבירול ליד בית ציוני אמריקה ומגיע עד למוזיאון. בתוך פתח-תקווה עובר קו 5 מהתחנה המרכזית עד לקריית המוזיאונים. אין תחבורה באוטובוס מתחנת הרכבת פתח-תקווה סגולה וצריך לקחת מונית.
"עד הרצח הבא" – רומן מתח מאת יורם מארק-רייך
ספריית מעריב
חמש נערות ליווי נרצחות בחיפה בחודש אחד. הרצח הבא הוא רק עניין של זמן... מיקי אלמוג לא יודע מאיפה להתחיל: העבודה שלו (כתב פלילי במקומון חיפאי) עולה לו על העצבים, הסקס שלו (עם מזכירת המערכת הדביקה) הפך לחסר משמעות, החבר שלו (כלומר, החבר היחיד שלו) יוצא מדעתו והעורך שלו (האידיוט שלא יודע שהוא כזה) יורד לחייו. ואם זה לא מספיק, פתאום חוזרת במפתיע לחייו גם גרושתו – שהיא סיוט בפני עצמו. מה עכשיו? רגע לפני שהוא מחליט לחפש מקצוע חדש, או בכלל להיעלם, נכנס לתמונה רוצח סדרתי פסיכופט, שאונס את קורבנותיו ומתעלל בהן. לכל חמש הנרצחות מכנה משותף: כולן צעירות, כולן יפות וכולן התפרנסו משירותי מין. המשטרה חסרת אונים, מפקד המרחב רודף בזעם אחר הרוצח שקלקל לו את השבוע האחרון בתפקיד, ומיקי אלמוג – שלא מסתפק בדיווח על האירועים ויוצא גם הוא בעקבות הפסיכופט – מגלה שלא חסרות הפתעות בחיים. רומן המתח "עד הרצח הבא" מכניס את הקורא לעולם התקשורת המקומי, ומביא בצבעים אמיתיים את סיפור החדשות שמאחורי הכותרות הראשיות. מארק-רייך, עיתונאי במקומון חיפאי בעצמו, מקפיד להיצמד לצדדים הפחות חשופים של העיתונות – הלחץ, התככים, העבודה מסביב לשעון... עד הרצח הבא. הפרטים נמסרו על ידי ההוצאה ומתפרסמים באדיבות המכתב העיתי.
יורם מארק-רייך יסד את להקת הפאנק-רוק "קילר הלוהטת", שימש כנציג שידורי ישראל בלונדון בשנות השמונים ועבד ככתב וכעורך בעיתונים שונים. רומן הבכורה שלו, "הנסיעה", ראה אור בהוצאת כנרת ב-1996.
אתר וואלה – "עד הרצח הבא" – הפרק הראשון:
http://e.walla.co.il/?w=/1000/877454
סיכום ביניים של כישלון
בניגוד לדיעה הרווחת על אי-נידחותו של מר סופר נידח ברצוננו לציין כי במשך יותר מחמישים שנות כתיבתו לא נכתב עליו ספר מחקר או אפילו מחקר בודד אחד (למעט ש. שפרה על ספר שיריו "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"); עולמו הספרותי ומקורותיו הארצישראליים והארוטיים אינם מעניינים את הביקורת ואת האקדמיה; לא נערך על יצירתו שום יום עיון אקדמי בארץ או בחוצה לארץ; שום אוניברסיטה בישראל לא הזמינה אותו אי-פעם כסופר-אורח או כמנחה סדנאות-כתיבה; אין למצוא כמעט שום עותק מארבעים כותרי ספריו בחנויות הספרים בארץ, וחלקם הגדול גם אזל ללא שום סיכוי שיידפס מחדש בעתיד הנראה לעין כי אין לכך צידוק מסחרי; שמו אינו מוֹכֵר ספריו; הקוראות, שהן מרבית הקוראים, לא שמעו עליו; גם שום רומאן שלו לא תורגם לשפות אחרות לבד מאחד, "אנשי סדום", לגרמנית, ונחל כישלון חרוץ עד כדי כך שגם שום רשימת ביקורת גרמנית לא הזכירה את המקום הנרחב שיש בו לטמפלרים.
אפשר להתנחם שגם על דודתו אחות-אביו, אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית הראשונה שהשנה נמלאות 25 שנים למותה, לא ייערך וגם לא נערך שום כנס מחקר או יום עיון אקדמי לבד מחצי יום בבר-אילן בפני קהל מוזמן של מורות דתיות, שרובן לא הכיר כלל את יצירתה.
כיום מר סופר נידח אורז ושולח, גם חינם, את ספריו שטרם אזלו אך עומדים בסכנת גריסה אם לא יחלק אותם במחיר מוזל כדי שלא יתפסו מקום במחסניו של המוציא לאור; ולאחר שיסתיים המבצע ויאזלו, הם לא יודפסו פעם נוספת. את ספריו האחרים, שלא יָצאו לאור וספק אם אי פעם יֵצאו, הוא מפרסם בהמשכים במכתב העיתי שלו והם מגיעים רק לידיעתם של מאות קוראיו הנאמנים וגם נשלחים אליהם בבוא הזמן, לבקשתם, בקובצי וורד נפרדים.
תודות לעיתון "הארץ", לעיתונאי יואב יצחק ולהרבה אחרים, חלקם אנונימיים חרוצים ברשתות האינטרנרט, אשר במסע עיתונאי גדוש כוונות טובות ומידע מרתק הצליחו להוריד כעשרה מנדטים מאהוד אולמרט ומרשימתו "קדימה" ובכך להגדיל את כוח הסחטנות הדתית והחרדית לסוגיה וליצור מצב שלטוני בלתי-יציב שבו כל מפלגה בינונית וקטנה מושכת לכיוון אחר, מה שמבטיח שיתוק מדיני כמעט מלא מבלי שהאינתיפאדה פסקה אף ליום אחד ורק בנס נמנעים פיגועים חדשים, שלא לדבר על הקסאמים היומיומיים. אילו אריק שרון היה עומד בראש "קדימה" היו כך בדיוק נוהגים בו כפי שאכן נהגו בו עד שקרס אך לולא קרס הוא היה מביא את ארבעים המנדטים. על אהוד אולמרט זה הלך להם קל יותר ואפשר להמשיך בהמצאת מידע חשוב על אודותיו גם בהיותו כבר ראש ממשלה נבחר כדי שבמקום להתמקד בבעיותיה הקשות של ישראל יעסוק בהגנה על שמו הטוב.
אהוד בן עזר
והארץ תרעד
רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה
וראשיתו בעקבות מחזור הסיפורים "אפרת"
[שיצא לאור לראשונה ב"ספריית תרמיל", 1978]
המביט לארץ ותרעד
יִגע בהרים ויֶעשָׁנו
תהילים קד, פסוק לב
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי.
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן מאת המלביה"ד.
פרק שלישי, חלק ראשון
חַסַן בתוּחֶעס שלה
כל ימיה ראתה אפרת בבית הקאדי ובחצרו המוקפת חומה, שמעליה בלטה רק צמרת הערמון – חלק מהעולם הזר והמיסתורי, שראשיתו בנפוליאון בונאפרטה ובעיר הרחוקה פריז, והמשכו בהרמון-הנשים של סולטאן מחמוד השני בקושטא עיר-הבירה. שם, בטופקאפי סאריי, נלחשים סודות מבעד לצעיפים מבושמים. שם צוואר צח וענוג של יפהפיה סוררת נכרת בפקודת הסולטאן במכת-חרב חשאית, בדקירה בסכין או במכשיר הנורא הקרוי גיליוטין.
אפרת האמינה כי נפוליאון לא מת אלא הוא מחכה לה בסתר עץ הערמון של הקאדי הזר, פרסות סוסו המושיע רוקעות על גבי רצפת האבן, מתיזות ניצוצות של אש. לבוש מדי גנרל בכחול ובאדום הוא עומד שם נסתר, קצר-רוח לקחתה עימו למסע כלולות בהרי הגליל, ומשם לירושלים, לפרסם את הכרוז ולהכתירה בשם "אפרת הראשונה, מלכת הארץ הקדושה, ארץ-ישראל."
כמה וכמה צביטות ומכות קיבלה מחברותיה על סיפוריה אלה. לבסוף הסתירה את סודותיה ורק לאחותה הקטנה גילתה שמץ מהם. ציפורה שתתה אותם בצמא והאמינה בלב שלם שאחותה נמשחה בסתר בחסד המכשף בעל שם שחור הזקן הפרנצויז – למלכת היהודים.
צווארה של ציפורה, בת השש, להט עדיין בשרטת העמוקה שהותירה בו שומרת השער. האם הגאה לא ביקשה עזרה אלא חשקה שפתיה והספיגה את הדם במטפחתה.
"אימא – "
"אל תבכי, פייגלה – "
"הוא שמה, מאמע, תחת העץ הגדול – "
"ממה את חוששת? מה את מחפשת? כאן אין שודדים."
"הפראנג'י, על הסוס – "
"אוי וֵי, הילדה הוזה – "
תחת נפוליאון המושיע – עטפו את אפרת בבית הקאדי ריח יסמין ופִיטנָה ונפלו עליה עיניו הלחות של חסן, שחמק לחצר וריגל אחר הנשים. משעה שנגלו לו לראשונה פני אפרת מבעד לעטיפתה, חמד אותה וליבו בער בו לקראתה באש סמוייה ועזה כמו הקאראמות, שורשי יערות האלון הקדומים, שנעקרים מבין הסלעים ובוערים בבורות מכוסים לתעשיית הפחם, ורק העשן המסתלסל מהם מעיד על שריפתם – והוא כמבט המצועף לובן בעיני חסן, שיושב תחת הערמון, נתון להזייה על סיפוק תאווה משונה ויונק מדי פעם מפיית הנרגילה כאילו פוטמה המעשנה בקמצוץ חשיש.
מעיני רחל לא נעלמו מבטי השקיקה של בן-הקאדי, על כן לא הניחה לבנותיה השתיים להישאר לבדן אפילו רגע אחד. מראות הזוועה של נערות ונשים, גם זקנות ואלמנות, ששמלותיהן השחורות הופשלו על גבן בחוצות הרובע ובשרן הצח והענוג הופקר טרף לתאוות-שודדים נלוזה לבועלן מבעד לעכוזיהן – לא הירפו ממנה. אך כפסע היה בינה ובנותיה לבין גורל דומה, ומדי פעם היתה חשה חלחלה זוחלת בחלחולת שלה כאילו נאנסה. היא התאמצה להסתיר את חרדתה לגורל בעלה, אשר להשערתה ברח להתחבא בבית-הקברות, ולא רצתה לבקש מחסן שילך לראות מה שלומו כי חששה פן יסגיר את מקום המסתור.
קהל רב של ערבים, גברים, נשים וילדים, סבב כל הלילה בתרועת ניצחון בשווקים הפרוצים, בסימטאות שהיו מרוצפות קרעי בד ונוצות, בחנויות השדודות, בחדריהם הריקים של היהודים, והוא צוהל ומחריש את האוויר בשריקתו המוזרה:
"לוּ לוּ לו לו – – – "
בהמייה הנוראה התערבב שאון הכפריים החוגגים עם יללת האומללים וזעקותיהם. העיר הפכה לחרדת אלוהים. וכאשר האיר השחר הבחינו הנשים הנמלטות, מבעד לחלונות בית הקאדי – שהעיר מלאה בידואים עם פלחים פראיים ועריצים. הן חששו שעוד מעט קט תאבד גם תקוותן להינצל, ומראה הבתים הרבים שהיו כבר למשיסה דיכא את רוחן כליל.
רבים הסתתרו במערות ובקברים אך הפורעים יצאו בעקבותיהם. בין הנחבאים בבית-הקברות נמצא אביה של אפרת, הרב שבתאי לוין, שנמלט מבית-המדרש אל השדות והכרמים ולבסוף התחבא בבית-הקברות, סמוך לכרם הזיתים.
שם, במערה אחת, מצאו אותו השודדים ודקרו וניקרו את עיניו. הוא סבל יסורים רבים. צעק בקול רם. אחיו היהודים ראו זאת ממקומות מסתורם, בכו אף הם במר-נפשם, אך פחד ורעדה אחזו בהם ולא היו יכולים להושיעו.
יד חבורת-הפורעים השיגה יהודים רבים במחבואי כרם הזיתים, והם לא הותירו בהם מתום, מכף רגל ועד ראש, פצעים ודם רב, אך למזל היהודים לא הרגו בהם רק הותירו אותם גונחים בחוריהם. אלה שלא עלה בידם לברוח, להם ערכו הערבים טבח נורא. בבית-כנסת אחד עינו הפראים את הנקבות. על גווילי ספרי-התורה טימאו נשים עדינות דווקא לעיני בעליהן וילדיהן. ואלה שניסו להגן על נשותיהם ונלחמו באומץ לשמור על כבודן, השודדים רצחו אותם.
בידואי אחד לקח על גבו תיבת-עץ כבדה. "אללה הוא אכבר! אללה הוא אכבר!" – קרא וגנח כדי לעודד עצמו בעלותו בסימטה לעבר ביתו. אך עיניו חישבו לצאת מחוריהן, ובלהט חמסנותו לא עמד במאמץ, קרס תחתיו מכובד המשא וכעבור זמן-מה נפח נפשו בצד הדרך, ואיש לא שם לב אליו.
אחת הנשים הערביות, שגרה בסמוך לרובע היהודי, אישה זקנה ורחמניה שעבדה אצל משפחות היהודים, הוכיחה את בנה על התנהגותו הפראית כנגד שכניו.
"שמע יא-אִיבְּני," ניצבה בפתח, "שכנינו היהודים תמיד היטיבו איתך, ועכשיו לא אניח לך לעזוב את הבית ולהתנפל עליהם!"
"זוזי מדרכי!" צעק לעברה. "מה לַאכּ? כּוּל אִ-שַׁבַּאבּ בּיסַאווּ הֵיק... מה יש לך? כל הצעירים עושים כך!"
ואולם היא התנגדה בתוקף: "אני מבקשת ממך שתבטיח לי כי אתה יוצא רק כדי לגמול להם על היחס הטוב שלהם כלפינו במשך כל השנים, ושתשתדל להסתיר את מי שתוכל."
קולות חבריו ההוללים נשמעו מן הסימטה. הבן התמלא זעם לשמע תוכחת אימו.
"זוזי!"
"לַא! יַא-אִיבְּני, תבטיח..."
"זוזי!" – חבט בה ברוב חמתו, וכדי שתניח לו לצאת, דחף אותה הצידה והפיל אותה על המפתן, ומבלי להביט לאחור מיהר אף הוא ללכת, רועד בשמחה ומצפצף התרגשות ופחד – לבוז את בתי היהודים ולענות את נשותיהם ובנותיהם, כי טרם ידע אישה מימיו, רק את העיזים ואת נערי-הרועים הצעירים, שסיפרו לו פלאי-פלאים על הקוס של היהודיות, שבכוחו לשאוב גמל וגם חמור עד כי לא נודע כי בא אל תוכו!
כאשר חזר לביתו, עמוס שלל, כתונתו הרחבה לחה מזרעו ומגואלת בדם שאינו שלו ומראה היהודיות שנותרו ערומות בחדרים אחריו עודנו מקשיח אצלו את הזין המשופשף מרוב אינוסים וחרא, נימול ושחוּם מאוד – התברר לו כי אימו נפחה נפשה זמן קצר לאחר צאתו.
הרב יעקב הירש ממוהליב, ואיתו חכם ספרדי אחד, סגרו את פתח חצרם, העלו אבנים רבות על גגות בתיהם ועלו על הגג כדי להשליך משם אבנים על כל הקרב אל חצרם. נסיון ההתגוננות הרגיז מאוד את הפראים, שאחדים מהם היו חמושים ברובים. הם כיוונו כלפי מעלה את הקנים הממולאים אבקת-שריפה, הרגו בירייה את החכם הספרדי, ולרבי יעקב הירש גרמו חבורות ופצעים. אחר-כך נכנסו באין-מפריע אל תוך החצר, שללו ובזזו במשך הלילה כל מה שמצאו, פשטו את בגדי המתים, טימאו את כל הנשים שנמצאו במקום, והותירו אותן לבוקר מתעלפות כמתות.
האספסוף הפרוע התנפל על בתי-הכנסת והיכה באכזריות את היהודים. לא חמלו על זקן ונער, עולל ונשים הרות. שרפו ספרי-תורה, קרעו ספרי-קודש, טליתות ותפילין. עשרות רבות של ספרי-תורה נקרעו בימי הזעם האלה. בין ספרי-התורה השרופים נמצא גם ספר-התורה של ר' יצחק אבוהב, שעליו היתה גאוות יהודי צפת. כמה וכמה ניסים אירעו לו, ודימיון המתפללים יצר על אודותיו אגדות. גם ספר התורה של האר"י, שנמצא בבית-הכנסת שעל קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון, נקרע לגזרים. ועוד שבועות אחדים התגוללו הקרעים של ספרי-התורה בראש כל חוצות צפת. מיריעותיהם עשו הפראים נעליים וסינרי-נפחים, מרצועות-התפילין לקחו שרוכי-עור לקשור שקים, מהטליתות עשו אבנטים לגופם, ואת ספרי התלמוד תלשו היטב ופיזרו סביב.
בכל רחוב ניראו אנשי הכפרים השכנים וחמוריהם, אוספים את הביזה והבגדים ואת כל כלי-היהודים, ומעבירים את השלל במשעולי-ההרים אל בתיהם. השודדים עמדו שעות וימים בחדרים, שברו קירות ועקרו אבני-מרצפות, אולי ימצאו מקומות-מסתור שבהם החביאו היהודים כסף או זהב. מדי פעם הם מצאו תיבה עם חפצים, ומיד פרצו ביניהם מריבות ותגרות עד זוב דם, כי לא יכלו לחלק ביניהם את הביזה. לבסוף אפילו החלונות והדלתות נתלשו ממשקופיהם.
את מלאכתם החצופה הם עשו באין מפריע שכן איברהים פחה היה טרוד בדיכוי המרידה בירושלים ובסביבתה ולא היה יכול להתפנות לדיכוי המהומות בגליל. כל בתי היהודים ברובע ניטשו ונהרסו, נעשו לשמה ולשאייה, עד שעלו בהם הנחשים והעקרבים.
המשך יבוא
©
כל הזכויות שמורות
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
ברגע האחרון: ברכות ליוסי ביילין בדרכו החוצה ממר"צ ושיכתוב ב"הארץ" כמו יוסי שריד