| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 129
תל אביב, יום שני, ה' בניסן תשס"ו, 3 באפריל 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
ביום ראשון או שני, 2 או 3 באפריל, (י' או י"א בניסן בשנת תרצ"ו) מלאו 70 שנה לסופר הצעיר מר א. בן עזר. התאריך יצויין בצורה הולמת כלומר – לא יוזכר בשום מקום כי החוגג אלרגי למילים חגיגיות וגם עושה טובה לחברים שלא עושה לעצמו שום מסיבות דיבורים (מה עוד שהיכל התרבות התל-אביבי לא ישופץ כך שאין מקום מספיק גדול לעשות לסופר הצעיר חגיגה). ובכלל, בגילים כאלה צריך לשמור את ימי-ההולדת בסוד, מחשש לעין הרע.
עוד בגיליון: מתוך מכתב תשובה לחבֵרה בגולה
תגובה של נעמן כהן ל"השוואה נואלת" מאת אורי הייטנר
עמנואל בן-עזר: רב-סרן זה לא "מיור"
זהבה גלאון, את אחראית לכישלון מר"צ לא פחות מיוסי ביילין!
צהריים לזוג במסעדה הרוסית "חנוך" בקריית-חיים ב-145 שקל
דורון גיסין: אבי הציפור היושבה על ביציה
אהוד בן עזר: והארץ תרעד, רומאן היסטורי, פרק שלישי, חלק שני
עין גדי חוגגת יובל חמישים: 1956-2006
שלושה ימים נמשכו משתאות החג בעין גדי בסוף השבוע האחרון – בחגיגת מלאת 50 שנה לעליית גרעין המייסדים, גרעין "שדמות", על אדמתה, אשר בעקיפין היתה גם חגיגה למלאת 70 שנה, מי פחות ומי יותר – לחברות וחברי גרעין "הנוער העובד" "שדמות". בהזמנת כל חברי הגרעין שעזבו, והנילווים אליהם. ובחגיגת מלאת 50 שנה למשק, על כל חבריו היושבים בו כיום.
מר סופר נידח הוזמן מהיותו חבר הגרעין, מייסד העלון השבועי של המשק "אפיק", ומעל לכל – האופה של עין גדי במשך תקופה לא קצרה. הוא והמיסתורית שלו קיבלו חדר מקסים עם ג'קוזי (חדר 201) בבית ההארחה של עין גדי (אך יש חדרים בקומה שנייה שיש מהם תצפית יפה יותר על נחל ערוגות וגם הם מומלצים). ליל שישי הוקדש לשיחת רעים חופשית ללא תוכנית, כי החגיגה החלה רק בשבת בבוקר. הטבילה במרחצאות הגפרית כבר ביום שישי (כלולה במחיר החדר) היטיבה עם זיכרונו של הסופר הנידח והיה באפשרותו לשמוע ולהשמיע כמה וכמה סיפורים מרתקים שעוד ימצאו להם מקום בספריו.
יום השבת החל בסיור מרתק בגן הטרופי בהדרכתו של צ'ארלי, הוא יורם צורי, ממייסדי המשק, בעל השפם, המשקפיים, המטריה השחורה והכלב, סיור שכל המבקר בעין גדי כדאי לו להשתתף בו. לומדים המון על עצים וצמחים מרחבי העולם הטרופי, שחלקם ממש רעילים וחלקם משתרך כמו בעלי חיים אימתניים. רואים את עץ הבאובאב הענק, שמסתבר שהוא צעיר עדיין והצפוני ביותר בעולם. מקבלים הצגה של שטיפת שתי הידיים יחדיו מבקבוק אחד (צ'ארלי לוגם לגימה ארוכה, מתכופף ושוטף את כפות ידיו שנגעו בעלים רעילים וזאת במשך רגעים ממושכים ובזרזיף דק של מים מפיו). הסיור גם מעלה שתי שאלות נכבדות. האחת, האם לא מסוכן לקיים גן שכזה בתוך סביבת מגורים שבה ילדים קטנים יכולים לטעום מפרי עצי הרעל? והשנייה – הרי יום אחד יגדלו העצים והצמחים הטרופיים האלה עד כדי כך שלא יישאר מקום לבתים שביניהם? – ובינתיים נודע שהגן הוכרז שמורת מורשת תרבותית על יד אונסק"ו.
מכאן עברנו לביקור בתערוכת היובל שאותה אצר והכין דודו שליטא, לשעבר חבר המשק, והפיקה שרה'לה כספי. תערוכה עשוייה יפה שמתארת היטב את 50 שנות המשק וגם את השנים שקדמו לו בהיותו עדיין היאחזות נח"ל. מר סופר נידח מופיע שם פעם כעורך "אפיק" ופעם רואים את ידיו רודות תבניות אפייה של לחם מהתנור מתוך סרט של הברונית דה רוטשילד שצולם לפי יובל שנים. רואים שם חתיכת היסטוריה רצינית ומעוררת כבוד, בייחוד כבוד לאותם 15 ותיקים, חברות וחברים של גרעין "שדמות", שהם עדיין עמודי היסוד של המשק ועדיין הגרעין שהותיר מיספר רב ביותר של חברים, מה שמאפשר את הקשר החם של המשק עם כל תפוצות החברים שעזבוהו במרוצת השנים. פתאום אתה תופס שאתה עזבת לך ללמוד באוניברסיטה ולהיות סופר ולהתפרפר ואילו אנשים אלה עבדו חמישים שנה בתנאים אקלימיים קשים אלה והקימו משק לתפארת, עם מטע תמרים ענק, בית הארחה, מרחצאות גפרית, אכסניה, חוף רחצה, שותפות במפעל מי שתייה, ותנופת בנייה עצומה שהקימה על "פלטו" חשוף וצחיח סביבה אקלימית כל כך ייחודית וירוקה ומלאה מוסדות תרבות, ספורט וחינוך. ואתה גם משתתף בעצב העולה מבין השיחות עם החברים על כך שבנים ובנות רבים כל כך עוזבים, ושלמרות העושר החומרי העצום שנצבר במשק, הנה באה תקופת ההפרטה ויש חברים שמרגישים לא הכי-הכי בתקופה החדשה.
התערוכה תישאר פתוחה עד תום ימי חופשת הפסח. מומלצת מאוד.
אחרי ארוחת הצהריים החלה פגישת המחזור. סקירות, מצגת (רות קדרי), כאשר על חלק ניכר מן הדברים מרחפת רוחה של הליידי שומרת הזיכרון (על משקל הלורד שומר החותם) של עין גדי, הלא היא דבוישה, שגם לאחר שעברה לחיפה היא עדיין הארכיון החי של השנים הראשונות וגם הזכירה למר סופר נידח כמה מעלילותיו שאותן שכח לגמרי.
הדברים התארכו והתארכו, והאמת היא שגם האופה התבקש לספר קצת מזיכרונותיו המצחיקים, אבל כדרך אנשים שמרחק יום אחד בלבד ביניהם לבין גיל השבעים, הוא חש שעיניו נעצמות ודעתו מתערפלת עליו, אינו יכול להקשיב וגם לא לספר, ופרש בצנעה לחדר עם הג'קוזי המקציף שהכינה המיסתורית, עשה טבילה טובה ונרדם עד לערב.
ובערב – איזו הפתעה מרנינה. לפני חצי שנה הגיע לעין גדי במאי-יוצר ושמו עידו דגני, ובמשך כל החודשים הארוכים הללו בחן חברים ולמד להכיר את תולדות המקום ויצר להקה מדהימה של חברים-מופיעים למן הוותיקים ביותר ועד לילדים ולילדות הקטנים של בית הספר; המופע הזה, "סינימה יובל" (שהוצג הערב פעם שלישית ולמרבה הצער גם אחרונה), הופק בידי שרה'לה כספי על טהרת אנשי עין גדי, הוצג בהיכל התרבות של הקיבוץ, שהוא גדול, מודרני ובעל אפשרויות טכניות ובימתיות רבות – וכלל לא יהיה מוגזם לומר שרמתו אינה פחותה ואולי גם טובה יותר מכמה וכמה מופעים תל-אביביים של מחזות זמר, תרגום ומקור.
פשוט קשה להאמין שההצגה הנפלאה הזו, שהיתה בנוייה קטעים-קטעים שהשתלבו היטב זה בזה, היא כולה מעשה ידי עשרות שחקנים וזמרים ורקדנים לא מקצועיים. קטעי המשחק והזמרה, שלא לדבר על שאר המרכיבים, לא נפלו ברמתם משום תיאטרון או מיוסיקל מקצועי. והיו קטעים ממש מרגשים, שהמחישו את היחד החברתי והתרבותי של הקיבוץ וזאת מעבר לכל הקשיים והתהיות על העתיד.
והחגיגה טרם הסתיימה. יש סיפור על חוקר או מיסיונר באפריקה, שברגע האחרון ניצל מבישול בסיר השבט בכך שאיים על הילידים שיחשיך עליהם את השמש. ואכן באותו יום חל למזלו ליקוי חמה והוא ידע זאת מראש. מר סופר נידח לא ידע מראש שבמוצאי שבת קודש אור ליום האחד באפריל, שבו נולד כנראה לפי שבעים שנה – תרד בעין גדי כמות גשם שהיא יותר מכפולה מן הממוצע השנתי, וכי לאור הבוקר תחזינה עיניה של המיסתורית, שלא זכתה להיות חברת עין גדי – באחד השיטפונות המרהיבים ביותר של נחל ערוגות הוא ואדי עריג'ה, שמוטט כמשחק ילדים את הכביש החוצה אותו. ובתוך זמן קצר מאוד התברר שממש כמו שהיה קורה בחורפים שלפני יובל שנים – עין גדי מנותקת מצפון (אז היה עדיין הגבול) ומדרום, ואין שום דרך גישה אליה!
נו, בילינו עוד שעות אחדות במרחצאות הגפרית, שראשיתם בשני חברי משק מן המייסדים, שהיו הולכים בשבתות לטבול את אחוריהם בבור המסריח שחפרו ליד המעיין (אחרי הטשולנט של האופה) – וכאשר התברר שאין כל סיכוי לחזור דרך ירושלים בגלל שיטפון נמשך והולך באזור קליה, היה עלינו להקיף את כל הדרום, הפעם לפחות דרך ערד ולא באר-שבע, כמעט כפי שהיתה נמשכת הנסיעה לעין גדי בימים ההם.
חבריי חברי עין גדי, שנשארתם על משמרתכם כל השנים ולא עזבתם, אתם וכל אלה שבאו לבנות אתכם את עין גדי במרוצת השנים – אני גאה בכך שפעם השתייכתי אליכם!
מתוך מכתב תשובה לחבֵרה בגולה
מתוצאות הבחירות אני מאוד לא מרוצה. היו צריכים לתת לאולמרט לפחות עוד עשרה מנדאטים כי מה שיקרה עכשיו הוא שיסחטו אותו מכל עבר, בייחוד הדתיים והחרדים, ונחזור אחורנית שנים רבות מבחינת הפרזיטיות של מגזרים רבים בציבור.
איש לא מתייחס למוצאו ה"פרסי" של מופז או ה"מרוקאי" של הנשיא קצב או ה"עיראקי" של בנימין בן-אליעזר ורן כהן כי הם אינם מנגנים על המיתר הזה כמו פרץ אלא רואים עצמם כלל-ישראליים ואינם זקוקים לעיתונאית ולפרופסור אשכנזיים לצידם כדי להיראות אדם-מן-היישוב. למעשה פרץ אפילו לא השיג ל"עבודה" את מספר המנדאטים שהיו לה בבחירות הקודמות בראשות הכישלון ששמו היה מצנע, אבל מציגים את פרץ כמביא "ניצחון חברתי", והפלצנים שלנו, שרחוקים מלהיות עניים ומקופחים – נעשו פתאום חסידים סוציאליסטיים שלו בשם הצדק החברתי. כאשר היה מזכיר ההסתדרות גרם נזקים עצומים למשק כשתמך בשביתות של הוועדים החזקים, כמו בנמל אשדוד. לא היתה לו אחריות משקית וממלכתית אלא תמך בחזקים.
האינתיפאדה נמשכת, ובאכזריות, כדי להמאיס עלינו את חיינו בארץ. ומנגד תהיה כאן קואליציה רופפת וסחטנית כאשר חלק ניכר מהחיצים העיתונאיים המושחתים ימשיכו להיירות לעבר אולמרט כדי להביא אותו למצב שבו היה שרון לפני שקרס מבחינה בריאותית.
הציבור הישראלי ישלם על אי-תמיכתו המספקת ב"קדימה". אך מצד שני, אמרו לי חברים, חלקם מירושלים: "מה אתה לוקח את זה כל כך ללב? שיסתדרו ביניהם הפוליטיקאים." ובכן, בין השאר, מרגיז אותי שתהליך הקואליציה החילונית שהחל עם שינוי נשבר ונסוג שנים לאחור.
אהוד
נעמן כהן: תגובה ל"השוואה נואלת" מאת אורי הייטנר
"כאשר משווים את השואה לנכבה," כותב אורי הייטנר, "שתיקה היא ההתייחסות הנאותה לפרובוקציות, גם אם היא כרוכה באיפוק רב." ["חדשות בן עזר", גיליון 127].
שתיקה היא טעות. יש להגיב ומיד.
לאחר שהכומר אמיל שופוני והעיתונאי הסורי נזיר מג'אלי פרסמו את תוכניתם המיוחצנת לערוך מסע משותף של ערבים ויהודים לאושוויץ, היה ברור שמטרתם היא השוואת השואה לנכבה, לכן שלחנו להם את המכתב הבא המדבר בעד עצמו:
שלום רב,
אנחנו מורים המלמדים יהודים וערבים, מברכים את יזמתכם להקמת משלחת של ערבים ישראלים שתבקר באושוויץ "כדי להבין את שורשי החרדה של היהודים." גילוי הדעת שלכם "כי החלטנו לנבור עמוק בתוך ההיסטוריה, לשחות לתוך העבר היהודי ללמוד ולהכיר את הסבל הקשיים, העינוי וההרס... להזדהות ולהביע סולידאריות עם היהודים בכל הכוח," – אכן מרגש, אולם אנו סבורים שכדי להצליח עליכם לפנות לכיוון אחר, שהרי ככלות הכול הערבים אינם נושאים באחריות ישירה לשואה אלא הגרמנים הנאצים ובני בריתם, ועליהם לעשות את חשבון הנפש.
אם יש בכוונתכם כנוּת ובאמת ברצונכם לטפל בשורשי החרדה היהודית העכשווית, עליכם להבין כי היא נעוצה במקום אחר ולא בגרמנים. המקום היחיד בעולם בו חוסל הישוב היהודי באופן טוטלי הוא ערב (היום ערב הסעודית). ועד היום לפי החוק ארץ ערב חייבת להיות ("יודן ריין") נקייה מיהודים. כאן הוא המקור לקונפליקט הערבי-יהודי ומקור החרדה היהודית מפני השמדה.
בשנת 622 לספירה, היגר מוחמד ממֶכָּה לאַל-מַדִינָה. בעיר חיו אז שני שבטים ערבים, אוס וחזראג' ושלושה שבטים יהודיים, קינקאע, נד'יר, וקוריט'ה. מוחמד ייסד באַל-מַדִינָה את מוסד ה"אומה". כל אדם שקיבל את חוקי האיסלם ומנהיגותו של מוחמד נעשה חלק מה"אומה". עם היווסדות ה"אומה", מוחמד הגיע למסקנה שהוא אינו יכול להתיר קיומו של גורם דתי ולאומי שונה מפני שזה עלול לסכן את שלטונו. מוחמד דרש מהיהודים שיקבלו את דתו. היהודים סירבו. את שבט קינוקאע ונד'יר הוא מגרש בזה אחר זה. נשאר השבט הגדול ביותר, קורייט'ה. הוא מעמיד גם בפניהם את הברירה להתאסלם או למות. הם מסרבים להתאסלם והם נרצחים אחד אחרי השני. לאחר חיסול כל הגברים הוא מוכר לעבדות את הנשים והילדים ועושה בכך הון רב. (אישה יהודייה בשם צפיה הוא משאיר ברשותו ולאחר שאביה ובעלה נרצחים לעיניה, הוא לוקח אותה לאישה כשלל מלחמה).
לאחר חיסול היישוב היהודי הוכנסה מיד מצווה לקוראן, שבה נאמר כי כל השלל מרכוש היהודים: אדמות, בתים ונשים שייכים למוחמד ולערבים. (סורה 59 פסוק 7. סורה 33 פסוק 25) למותר לציין כי הכתוב מתייחס גם לכ'יבר ולכל שאר הישובים היהודים שנכבשו על-ידי הערבים בערב.
בהמשך לחיסול הישוב היהודי נעשתה דה-הומניזציה ליהודים: היהודים זייפו את דבר אללה שנמצא בידם. כי הם כ"חמור נושא ספרים", שהמוות ישיג אותם. (סורה 62 פסוקים 5-8). היהודים הם בני קופים וחזירים. (סורה 5 פסוק 64). אסור להתיידד עם היהודים (גם עם הנוצרים) בגלל מלחמת המצווה – הג'יהד. (סורה 5 פסוק 56 ). היהודים הם שדים, כופרים הראויים לאבדון והשמדה. (סורה 46 פסוקים 27-35 ). היהודים יאבדו צורת אנוש. "נימחק להם את צורת הפרצוף" (סורה 4 פסוק 50 ). היהודים יישרפו בגיהינום, וכאשר עורם ייצלה, הם יוצאו מהאש. לאחר זמן, כאשר עורם ירפא, הם יושלכו בשנית לאש, וחוזר חלילה. גורלם הקשה של היהודים מובלט לאור גורלם השונה של המוסלמים. שהם, כמובן, יבלו בגן העדן עם נשים יפות. (סורת הנשים 4 פסוק 56). על היהודים (והנוצרים) להיות "בני חסות" שפלים תחת האיסלם ולשלם "ג'יזיה" (מס גולגולת) וחארג' (מס על אדמות) ("והיו שפלים" קוראן סורה 9 פסוק 29).
מאז חיסול היישוב היהודי, כאמור, ועד היום אסורה כליל הכניסה לערב ליהודים על-פי החוק! גם לא לתיירים!...
אתם וודאי מודעים לכך שהקריאות להשמדת ישראל בזמננו, נשמעות לא מכיוון הגרמנים, אלא, רק מהעולם הערבי, מוסלמי. ודאי שמעתם לא אחת את הקריאה הרווחת תדיר בהפגנות: "כ'יבר כ'יבר יא יהוד! צבא מוחמד עוד ישוב!..." – כל הדברים הללו הם-הם המעוררים את החרדה היהודית מהשמדה.
רק ארגון משלחת כפי שאתם מתכננים, משלחת של יהודים וערבים, (בנוסף לזו לאושוויץ), אל גיא ההריגה באַל-מַדִינָה – תטפל בשורשי החרדה היהודיים, ותבשר אל נכון את תחילת הפיוס והשלום, בין הערבים והיהודים.
האב אמיל שופאני, מר ניזר מג'אלי, נודה לכם על ארגון משלחת כזו לערב ונשמח להיות חברים בה. נודה לתשובתכם, בתקווה שהפיוס והשלום המיוחל אכן יבוא.
אנא, העבירו את מכתבנו זה לשאר מארגני המשלחת.
בכבוד רב,
(רשימת שמות)
למרות שהמכתב נשלח בדואר רשום לכל יוזמי המשלחת, לא נמצא אף לא ערבי אחד שהגיב לתוכנו. הדברים אומרים דרשני!
לכן הייטנר, כל פעם שנעשית השוואה בין השואה לנכבה. יש לתבוע מיידית מכל ערבי שיתוף פעולה למען ביטול החוק הערבי-המוסלמי הגזעני לפיו על ערב (הסעודית) להיות "יודן ריין". אם בגרמניה היה עדיין חוק האוסר על כניסת יהודים – מי לא היה נאבק לביטולו, ואילו חוק דומה אינו מעורר כלל תגובה... מעניין מאוד, למה?
עמנואל בן-עזר
רב-סרן זה לא "מיור"
היינו חבורה די משונה. לא היינו בני אותו גיל, לא מאותה ארץ מוצא, שפות האם היו שונות, הדבר המשותף היחידי היה שכל אחד הביא עימו ידע וניסיון טכני באחד המקצועות הקשורים לתיקון, שיפוץ ואחזקת טנקים וכלי רכב משוריין.
את האנשים קיבצו מכל חייל או יחידה של צה"ל הצעיר, שהיה בחיתוליו. הגורם לכך היה שעם הקמת חטיבת השריון הראשונה של צה"ל, חטיבה שמונה בפיקודו של האלוף יצחק שדה, היה צורך להקים גם סדנא לתיקון ולטיפול בכלי הרכב הקרביים של החטיבה.
במבט אחורה נראה שהקמת היחידה נעשתה באיחור. אולם ברור שמי שהיה מופקד במחתרת, עוד לפני קום המדינה, על רכש וחימוש, חשב במונחים של המלחמות הקודמות והדגש היה על נשק קל, כאשר מרגמות כבדות או תותחים כמו ה"נפוליונצ'יקים" נחשבו לנשק כבד. ברור גם שלרכוש, או לחילופין לייצר – נשק קל במחתרת היה הרבה יותר פשוט. לייבא לארץ נשק כבד, מתחת לאפם של הבריטיים, זה כבר לא כל כך פשוט. מסיבה זו ההתחמשות בנשק כבד היתה איטית ומאוחרת.
את בעלי המקצוע שלפו מכל מקום אפשרי. מיחידות לוחמות של צה"ל, ממתנדבי המח"ל (מתנדבי חוץ-לארץ), מאנשי הגח"ל (גיוס חוץ-לארץ), מוותיקי אנשי התעשייה הצבאית שבמחתרת ומעובדים לשעבר במסגריות ובמוסכים.
למרבית הפלא העסק הצליח. התברר שבכל מיני פינות היו חבויים בעלי מקצוע מופלאים אשר הידע והניסיון שלהם היו שווים זהב. זכור לטוב מוישה ש. מקנדה, ששירת במלחמת העולם השנייה בסדנא לתיקון טנקים בצבא הבריטי; יוזף ש. מיוגוסלביה, אשף בשיפוץ מנועים, שהצליח לעבור את המלחמה באירופה כשהוא מסתיר את יהדותו בין היוגוסלבים לבין ההונגרים; למנהל עבודה ראשי בסדנא מונה אברהם פ., בחור ארץ-ישראלי בעל עבר טכני במוסכים, ששירת בצבא הבריטי בחיל המהנדסים והטכנאים המלכותי בדרגת רב סמל גדודי. היו גם התאומים שׂונִי וגֵיִיזֶה מהונגריה, שהצליחו לעבור את השואה כאשר בזמן ה"סלקציה" הכריזו על עצמם כמכונאים, ניצלו ממוות בטוח ועבדו כעובדי כפייה בסדנאות של הגרמנים וגרוריהם. באותה צורה ניצלו והגיעו אלינו כמה בחורים מפולניה. היה בינהים אחד, וְלָדֶק, בחור מג'וּנגָ'ן קטן-קומה, נחבא אל הכלים שלא הביט לך בעיניים כשהוא דיבר. יש להדגיש "כשהוא דיבר" – כי אוצר המילים שלו וגם של העולים החדשים האחרים היה אולי חמישים מילים שימושיות בעברית. כמותם היו גם ויטוריו מ. מטריפולי, אפלולו ממרוקו, צביקה הג'ינג'י מרומניה וצביקה השני מבסרביה.
את גוֹגוֹ מבוקרשט יש לציין במיוחד. זה היה בחור שמעולם לא ראו אותו כועס. הוא נשאר עם החיוך גם כאשר היה מקלל ברומנית במשך כמה דקות רצופות מבלי לחזור פעמיים על אותה קללה. נכון שהמילה "פִּיזדָמָטִי" היתה חוזרת ומופיעה מדי פעם.
גם לורנס מ. היה טיפוס מעניין. הוא נולד וגדל בשנחאי להורים שהיגרו לשם מבגדד בראשית שנות העשרים. השכלתו היתה מקצועית ממוסד שהתנהל בשפה האנגלית. הוא היה בעל "חגורה שחורה" בג'ודו, דבר שהיה משרה ביטחון כשהיינו יורדים בחבורה בערב לתל אביב ומסתובבים במקומות בילוי חשוכים. חייבים להודות שאף אחד לא היה מסוגל לחזור אחרי הקללות שהיה פולט בסינית, אולי חוץ מ"רָאגְנִי מָמָה" שמיד היה ברור שזה מקביל ל"פיזדמטי".
היה לנו גם מכונאי מצוין מעריקי צבא אנדרס (הגנרל הפולני שהקים יחידות לוחמות נגד הנאצים בצבאות בנות הברית). היה איתנו גם אחד, דוֹנטוֹ פֶּדרוֹ שמו, ספרדי קתולי, שלחם בשעתו בצבא הרפובליקאי במלחמת האזרחים בספרד. כפי הנראה שהוא נשא עימו הלם קרב הגון. בלילות הוא היה יושב בחושך על מיטתו שבפינה הרחוקה ומשחיז בהתמדה, על שבר של אבן השחזה, פגיון ארוך שהיה מוציא מתרמילו. כל החברה כבר נחרו רק הקול המונוטוני של השחזת הפגיון נשמע מהפינה.
מפקדת החטיבה וגם הסדנא מוקמו במחנה תל ליטווינסקי (לימים תל השומר), שם נמצאו כירושה מהצבא הבריטי והאמריקאי מיבנים מתאימים, כולל סדנא בעלת מנוף עילי, משטחי בטון עצומים ו"בורות טיפול", לשם ירדו המכונאים לצורך תיקונים מתחת לרכב.
יום אחד הגיע לסדנא טנק שרמן מהגדוד להחלפת מצמד. בגדוד הטנקים היה רב-סרן שאול י. שרצה להכיר את הציוד שתחת פיקודו עד הבורג האחרון. זה היה כבר עם שוך הקרבות והיה זמן גם לעיסוקים כאלה. הוא סיכם עם מפקד הסדנא שיוכל להצטרף לצוות המכונאים. מוקדם בבוקר הוא הגיע לסדנא, החליף את המדים בבגדי עבודה והשתלב בצוות. אחד מהצוות היה ולדק, שלא הבין בדיוק מי זה שאול וצעק עליו, גער בו ונתן לו הוראות כמו "תפתח את הבורג!" "תדחוף חזק עם הלום!" כפי שנהוג בעבודות מכונאות כבדה.
לעת ערב סיימנו את החלפת המצמד ונכנסנו כולנו לחדר המקלחות היחיד שהיה. רחצנו מעלינו את כל הגריז והלכלוך ולבשנו מדים נקיים. גם שאול עשה כך, ולאחר הרחצה לבש את מדיו כולל דרגות רב-סרן.
לפתע נשמעה צווחת פחד מהפינה וראינו את ולדק מכווץ על הרצפה כשהוא ממלמל: "אוֹי וֵי אֶר אִיז אָמָיוֹר!" (אויה, הוא רב-סרן!) – אבל ביידיש ובקולו הרועד של ולדק, היה ברור שהוא אחוז אימה לאחר שבמשך היום הוא צעק לא פעם על ה"מיור". מניסיונו בעבר היה ברור לו שמי שמרים קול על "מיור" מסתכן באופן וודאי בכדור בראש.
שאול, למרות שהיה צבר, הבין מיד מה קורה ויחד איתנו הרגיע את הבחור.
לקח לוולדק די הרבה זמן להבין שרב-סרן זה לא בדיוק "מיור".
זהבה גלאון, את אחראית לכישלון מר"צ
לא פחות מיוסי ביילין!
לזהבה גלאון שלום,
קראתי שאת דורשת את התפטרותו של יוסי ביילין מראשות מר"צ בגלל אחריותו לכישלון.
את צודקת.
אבל הסתכלי בבקשה בראי ותראי מישהי שאחראית לכך לא פחות ממנו. יש גבול לפטפטת האנטי-צה"לית והפרו-פלסטינית שאפילו מצביעי מר"צ היו מוכנים לשמוע מפיך במהלך שנות האינתיפאדה, שאגב, טרם הסתיימה. קולך הלך ונעשה דומה למאמריהם של עמירה הס וגדעון לוי, שרבים מקוראי "הארץ" מדלגים עליהם משום שאינם חפצים לקרוא תעמולה פלסטינית חד-צדדית הקובעת שוב ושוב שאנחנו אשמים בסכסוך.
ושלא תגידי שלא הזהרתי אתכם כאשר פרשתי מכם לאחר שהמלכתם עליכם את ביילין עם "הסכם ג'נבה" המופרך שלו, ששום דבר ממה שקורה עכשיו וגם יקרה – אינו דומה לו, ולשווא ביילין מקרקר ואומר: "ממשלות ישראל מגשימות את תוכניתי!"
בברכה,
אהוד בן עזר
ברכת "חדשות בן עזר" וציבור סופרי הילדים והנוער בישראל
לסופרת דבורה עומר
על קבלת פרס ישראל למפעל חייה
בכתיבת ספרות ילדים ולנוער
צהריים לזוג במסעדה הרוסית "חנוך" (מקודם "ארתור")
בקריית-חיים ב-145 שקל
כבר המלצנו בעבר על מסעדת "ארתור" החבוייה בקומה השנייה בתחנת "דלק" שברחוב דגניה 3 בקריית חיים, ממש על הכיכר הגדולה המפרידה בין קריית חיים המזרחית למערבית. טל. 04-8424466. 050-5384959.
הפעם נבהלנו קצת לראות שהמסעדה שינתה את שמה ל"חנוך", אך אל דאגה. הכול נשאר כשהיה, כולל המלצרית הבלונדית הרוסית הדקה והחביבה, ואילו חנוך הוא השף-המנהל של המסעדה גם בעבר, אלא שאז טרם נשאה את שמו.
חמוצים: 1 עגבנייה, 2 מלפפונים, כמחצית כרוב לבן אדמדם, משהו בלתי רגיל, 5 שקל. כבד קצוץ נימוח בפה עם חזרת חריפה, שכדאי לנסוע עבורו במיוחד מתל-אביב, 14 שקל. רגל קרושה מצויינת 14 שקל. מרק סוֹלָנְקָה אדום עם נתחי בשר, נקניק, תפוא"ד, מלפפונים חמוצים ועוד מרכיבים עלומים, ונטפי שמנת, מעשה ידי חנוך מדי יום, מרק שגם הוא מצדיק נסיעה מתל-אביב, 15 שקל. סטייק פרפר לבן גדול עשוי בשׁוּם וטעים, 30 שקל. צ'יפס טרי ופריך 14 שקל. בקבוק קולה גדול עם כוס פתיתי קרח בנפרד, שאת מחציתו לקחנו עימנו הביתה, 15 שקל, 1 אספרסו רגיל ו-1 אספרסו כפול, 18 שקל. מנה נדיבה של לחם רוסי כהה ולחם לבן, על חשבון הבית. כנ"ל החזרת החריפה והחרדל החריף ושקיות הקטשופ. ס"ה 125 שקלים ועם טיפ של 20 שקלים – 145 שקלים. אנחנו נוהגים לחלוק במנות ואף פעם לא נשארים רעבים.
רוצו לראות את "המפיקים" ואת "גב' הנדרסון גאה להציג" למרות שבדירוג המבקרים של "עכבר העיר" קיבל הראשון מקום 17, השני מקום 29, וכל אחד מהם לא יותר משלושה מתוך חמישה כוכבים. הדירוג המטומטם מעיד לא על הסרטים השניים, הנפלאים, אלא על המבקרים!!!
אנטומיה של כישלון: דין נידח כדין דחוי
שלום אהוד היקר,
ליבי ליבי לך על "כישלונך" [גיליון 128], שאני נמנה על אלה שלא מכירים אותו.
אגב, את עבודות הציירים האימפרסיוניסטים בסוף המאה התשע עשרה בפאריס לא הסכימו כמעט כל הסלונים להציג. לבסוף קמו הציירים ופתחו סלון משלהם להציג בו את עבודותיהם וקראו לו "סלון הדחויים" salon de refuse ותראה מה קרה לאימפרסיוניסטים הדחויים... הלוואי ותגריל איזה ציור שמן של דֶגָה, למשל. ואתה אל תתייאש, אנחנו מעריכים אותך ואוהבים את כתיבתך.
בברכה
י.ז.
דורון גיסין
אבי הציפור היושבה על ביציה
כל המשוטט בסמטאות יפו העתיקה, עדיף לו שיעשה זאת בצהרי יום. צל הבתים ומשבי הרוח הקלים העולים מן הים, מקלים על המטייל את דרכו. סגורים בתוך החצרות נחים יושבי העיר את מנוחת הצהריים, ופרט לכלב תועה או חתול מנומנם אין נפש חיה ברחוב. זו שעתן של רוחות המתים לצאת מתוך סדקי הקירות וללחוש על אוזני המטייל את סיפורם של אנשים וימים רחוקים.
בכוך קטן בסימטה מרופשת נולד תינוק וצרח את בכיו הראשון. לא היינו מדגישים את עובדת היוולדו אלמלא תכונה מופלאה שחננו האל, במורד גופו הכחוש, בין רגליו התנוסס לו לתפארת כלי זין גדול ומוכן לפעולה. הוריו, שמדלת העם היו, לא העלו בדעתם להתייעץ במומחים לעניין. טרודים בעליבות חייהם גידלו את בנם כמיטב יכולתם, ומשגדל הילד הלכו והשכירוהו למשרת בביתו של הקאימקם מושל יפו.
שתי תכונות יפות רכש לעצמו הנער: האחת, קלות רגליים – לכל מקום שנשלח היה מגיע כחץ מקשת, לא משרך רגליו, ועושה שליחותו נאמנה. השנייה – פיו היה סגור ונעול, לא הסגיר סודות אדונו, לא הילך רכיל ולא דיבר דבר מיותר מטוב ועד רע.
ראה מושל יפו שיש לו על מי לסמוך, לקח והפך את ג'עפר לשלוחו בכל עניין חשוב. ומה חשוב יותר מאשר ענייני נשים? וכך הפך ג'עפר לשלוחו של אדונו בכל הנוגע למזמוטיו של הקאימקם.
השנים חלפו והילד ג'עפר הפך לנער ועדיין היה חולף כרוח בין הסמטאות כשהוא נושא בכליו אגרות לנשות-משכבו של המושל. עד לאותו יום בו בגדה בו שלפוחיתו ובעודו עומד, שמלתו מורמת, אוחז בידו את אברו המגודל ומשתין עצמו לדעת, ראתה אותו אחת הנשים ותדהמה על פניה למראה תוספת היוקר שהזדקרה לה בקדמת גופו של ג'עפר. בהשקט ובטחה נטלה האישה את ג'עפר תחת חסותה והפכה לו למדריכה ולאומנת בנבכי האומנות העתיקה של מעשה האהבים תוך שהיא מוליכה אותו צעד אחר צעד במבוכי גבעותיה ונקבותיה עד לרגעי האביונה בהם מסופקים הגוף וגם הנפש.
הדבר היחידי שיפתח חרצובות לשונה של אישה והיא תסגיר את סודותיה, הוא מחמאות וחנופה המורעפים עליה על ידי חברותיה. כך קרה שבין אדי המים החמים בחמאם, נלחש סודה של האישה ועבר כברק בין חברותיה. אלה החלו לארוב לג'עפר ידידנו, לתחוב לידו פתק הזמנה לבילוי של צהריים בינות לסדינים ולכסתות. למה צהריים תשאלו? יען כי בשעות אלה מוגפים התריסים, מוברחות הדלתות, וגברי העיר נמים על משכבם ואינם מודעים לכך שבין הסימטאות המוצלות חומק לו כצל ג'עפר, רגליו היחפות נושאות אותו בדממה אל עבר פשפשים צרים הסבים על צירים משומנים למען לא ישמיעו קולם בחריקה כשהוא חומק דרכם אל עבר מגורי הנשים הממתינות לו ולאברו הזקור למלא את בית אוצרן בגברותו השופעת.
מפה לאוזן עברה השמועה וגם כינוי ניתן לג'עפר – איל היס-היס – היתוש. רוב טוב החל לפקוד את ג'עפר, שמלותיו, שהיו קודם מבד פשתן פשוט, הפכו לשמלות משי, טבעות זהב חבקו את אצבעותיו, תרבוש אדום עם גדיל משי שחור החל לקשט את ראשו, ולראשונה החל לבלות את שעותיו הפנויות בבתי קפה כשהוא יושב לו ומגלגל בין אצבעותיו חרוזי ענבר מלוטשים.
באחד מבתי קפה אלה זכה ונתקבע שמו הזכור לטוב – ג'עפר אבו איל עספוּר. וכך היה הדבר. בעודו יושב על שרפרף העץ הקטן, הפשיל את שלמתו על מנת שהרוח הקלה תצנן את מבושיו, עברה לה ברחוב זונה מזונות העיר. ומאחר שחומו של קיץ גרם לה לגלות יותר מטפח מחמודות גופה, מששזפה עינו של ג'עפר את אוצרותיה מבעד לשולי שמלתה המתבדרים ברוח, החל אברו המפורסם להתעבות ולהתארך עד שכותרתו החלה מציצה מבעד לשמלתו המופשלת.
משהבחינה בכך הזונה, פנתה ואמרה לו: "שמור על הציפור שלא תברח לה!"
על כך השיב לה ג'עפר: "אל דאגה חמדתי, הציפור הזו לא תיטוש את הביצים שבקינה!"
על כך זכה שיקרא שמו "אבו איל עספוּר".
וכל שאר קורותיו הרי הם נלחשים בין סמטאות יפו ברוחות הקלות לעת צהריים חמה, ואם התמזל מזלך תוכל לשומען בעוברך בסמטאות המוצלות לעת צהריים, כשהעיר יפו נחה לה את מנוחתה מאחורי שערים סגורים ופשפשים הנעים להם בשקט על צירים משומנים למען לא ישמיעו קול.
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון הדרומית מעיר: אני היכרתי אחד, ג'עפר אל היס-היס, היתוש, בעלה של הכובסת שולוקטה אל-פחל (הפר) מהכפר יהודיה, שעליו מספר ידידי הצעיר הסופר אהוד בן עזר בספריו "אנשי סדום" ו"המושבה שלי", ומקובלני שלא הוא שהכיר את ג'עפר פא"פ אלא אביו בנימין, שגם אותו היכרתי – הוא שסיפר עלי לאהוד בנו בזיכרונותיו על מנת שישתמש יום אחד בחומר כאשר יכתוב רומאן על המושבה, ולמיטב ידיעתי הוא אכן השתמש אבל רק בחלקו של החומר והשאר לא פורסם עדיין והוא גנוז בארכיון המשפחה בן עזר ראב בשם "מסיפורי בן ותיקים".
"חדשות בן עזר" מברך את יו"ר מפלגת העבודה ח"כ עמיר פרץ על הגדלת הפער של ניצחונו המדהים בבחירות האחרונות שבמקום 22 ח"כים סתמיים הוא הביא ל"עבודה" לא 20 כי אם 19 ח"כים חברתיים איכותיים חדשים שבזכותם הוא ראוי להיות מי שתוטל עליו הרכבת הממשלה הבאה שבה יכהן גם כשר הביטחון או האוצר! האזיני ההסתדרות וישמע המפסידן אולמרט!! – מעולם לא התלו מעטים כל כך ברבים כל כך זמן ממושך כל כך מבלי שנעשו למשל ולשנינה!!!
אהוד בן עזר
והארץ תרעד
רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה
וראשיתו בעקבות מחזור הסיפורים "אפרת"
[שיצא לאור לראשונה ב"ספריית תרמיל", 1978]
המביט לארץ ותרעד
יִגע בהרים ויֶעשָׁנו
תהילים קד, פסוק לב
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי.
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן מאת המלביה"ד.
פרק שלישי, חלק שני
חַסַן בתוּחֶעס שלה
חסן אמר לאפרת: "לא שבוייה את בידי. את היפה בנערות. את ליבי שבית. אני מוכן לקנות אותך מידי אביך. אקח אותך איתי על סוסתי ויחד נברח לדמשק. אסתכן, לא אכפת לי, למענך אלך לחפש את אבא שלך ואציל אותו, נשבעתי, לא אשתתף עוד בשוד היהודים ולא אקח שום חלק בשלל – "
וכל אותה שעה עיניו הלחות, שחורות האישונים השוחים בלובן עשֵן, לחכו אותה, ואש-זרה ניצתה גם בעצמותיה. פחד-מוות פחדה פן לפתע תיכנס אימה הרבנית רחל לחדר. מה לענות לחסן – לא ידעה, והוא לא חדל לדבר אליה:
"ביקרת מימייך בוואדי הסמוך למירון, לרגלי הג'רמק, שם פורץ המעיין החזק של הכפר? המים שלו טובים וקרים כקרח."
את אפרת תקפה צמרמורת לחה, שהיא ניסתה להתגבר עליה ולהסתירה. מעודה לא שהתה בקירבה כזו עם גבר זר. הלא מן המעיין ההוא הביאו את היתום כשהוא מרוסק על גבי חמור. היש בכוחה להשפיע על חסן שבאמת ילך לחפש את אביה? אין אדם בעולם שהיא אוהבת יותר מאביה – אבל אימה, הרבנית רחל, אוסרת עליה לגלות לאיש היכן הוא מסתתר.
מבעד לקירות העבים חדרה השריקה המוזרה "לוּ, לוּ, לו, לו..." ונשמעה ההמייה הנוראה של הכפריים כנגד זעקותיהם של היהודים האומללים.
חסן מתקרב אליה. היא מתרחקת. מתקרב והיא מתרחקת והוא דבק בה, וכל אותה עת ממשיך בסיפור שלו:
"לפני המעיין נמצאת בריכה קטנה. מוקפה גדר של אבנים, לא גבוהה. על האבנים של השורה התחתונה, שם במקום שפורץ המעיין, רואים הרבה ריקועים קטנים של בוץ שמודבקים ביד אדם. ולמה מדביקים את אלה?"
"הבטחת לי..."
"מה?"
"שתלך לחפש את אבא?"
"איפה לחפש אותו?"
"לא יודעת..."
"ואז, פעם אחת, בלילה..."
"לא..."
"בחיי שאלך לחפש אותו..." שוב נדחק אליה. נחיריו רוטטים. משגעת אותו שפעת שערה שהוברש היטב במברשת, צבעו כחימר שרוף, מבריק כרגב אדמה לחה שנפלח בחריש, לאחר הגשם. כמעט כבר לא נותר מקום לכתפיה, שמתכווצות בינו לבין קיר המַסְטָבָּה, איצטבת-האבן המכוסה מחצלאות אשר בגומחת-הקיר, והיא משמשת בלילה לשינה. אפרת נלחצת בגבה אל השמיכות המגוללות, התפורות פסים-פסים וממולאות צמר-גפן. אולי היה זה הוא שבא ככה על המשוגעת הרזה, נפוחת הבטן, בשדה?
"...ירד בלילה אל המעיין זקן מהכפר. חולה שיגרון היה, המסכן. בא לשתות, היה צמא. בקושי סחב העצמות שלו, הכואבות, היה צולע ונאנח. מה לא עשה בשביל למצוא רפואה למחלה שלו? על המקום שכואב שם בצל של חצב, שם עלים קלויים של צמרנית-הסלע, קלה את העלים של הצמרנית על הגב שלו, ניסה כווייה בברזל המלובן, ואת החיג'אב, הקמיעות הכתובות, והלחשים, והסגולות – ושום דבר לא הועיל לו.
"זה היה לילה של ירח, אבל הזקן ממירון ירד בקושי במדרון ההר. פתאום, מה הוא רואה? – חבורה של בנות, יַעַאני – ערומות, יעאני, לבנות כמו השלג בלילה, יפות, יא-אללה – עיניים שלו היו יוצאות מהחורים כמה אלה יפות –
"עולות מהמעיין ותיכף משחקות, שמה בבריכה, מתיזות מים, מתחבקות, מנשקות כל אחת את החברה שלה על הפה, על הביז-ביז, על הטיזי... יעאני, כאלה משתובבות – נוגעות אחת לשנייה... ככה, צווחות – תענוג... אלה, בשביל הכיף, לא יודעות בושה!
"הזקן מיהר להגיע אל המעיין, שכח את הכאבים, הנשימה שלו נעשתה כבדה, זחל על ארבע, כמעט מת, היה רוצה גם כן לגעת בביז-ביז של צעירה, למצוץ חלב, לנשק בטן שלה – אבל מה קרה? – ברחו כל הבנות ונעלמו במעיין. ככה, בתוכו! הזקן בכה. הוא התכופף על המים, התחיל שותה כמו ג'מוס, כמו גמל, כמו סוס-יאור – חשב, אולי נשארה ערומה אחת במים, ימצוץ אותה? – נכנס בו השד, יעאני! – התפשט הזקן, זרק החלוק שלה, שלו... נכנס לבריכה. היה משתובב במים, לא רוצה לצאת! היה זריז כמו נער, הגוף שלו נעשה חזק, כמו סוס, יעאני, הנה, תרגישי..." ניסה להניח ידה על הזוּבִּי שלו שמטייל חופשי בסתרי השֶׁרוַואל, מכנסיו התפוחים, מזדקר עירום לקראתה, מכוסה רק בַּבָּד הגס שמגרה אותו עוד יותר, "בסוף-בסוף הזקן יצא, התחיל לעלות אל הכפר שלו מירון, מי היה בכלל מאמין? – צועד זקוף כמו יאניצ'אר צעיר, שומעים הפסיעות שלו: טאך! טאך! – יעאני, מפוצץ סלעים! – והשיגרון שלו – נעלם. כבר היה בוקר, כבר האיר השחר. גם את, יא עַלְבִּי, יא אפרת היפה, את מתוקה, את מאירה לי כמו השחר! –
"חזר לבית שלו, טאך! טאך! – הוא נעשה שוב גבר, בן-חיל! – טאך! טאך! – אחרי ימים אחדים הלך, קנה אישה חדשה, ילדה, בגיל שלך, לא עוברים עליהום תשעה חודשים – "
חסן מתקרב אל אפרת אבל אינו מגיע. הזובּי שלו מרחף בשרוואל. קולו רך כקטיפה, שט ומסתלסל בחדר כמלטף אותה. ברכו נוגעת בשלה. אפרת מתכוווצת בגומחת-הקיר, מפרפרת כציפור נפחדת, ציפור שכנפיה ארגמניות. בצניעותה היא מסתובבת קצת ופניה לקיר כדי להימלט ממבטיו אבל עדנה זרה ומשונה זורמת בעורקיה.
"למה? למה אתה מספר לי על המעיין?"
"זאת הסגולה של בנות הכפר מירון. אם בחורה נעשית חולה, אם קודחת, אם בשיגרון, אם יש לה נגע רע במקום אחר – יורדת למעיין, מתפשטת מהבגדים, טַאך! טאך! – מקפלת הבגדים, טאך! טאך! – טובלת הגוף הלבן שלה בבריכה, וככה אומרת: 'יַא בַּנַאת-אִלעֵין, – הו בנות המעיין, – אִן טיבְּת בחֲניכון! – אם אחלים וכפרתי לכן כופר!' – וכל אחת, כשהיא מבריאה... אפרת אל תתפחדי ממני, בחייאתי שממני תישארי בתולה... יורדת אל המעיין לשלם הנדר שלה. לשה ריקועי-בוץ ושמה אותם מתנה לבנות המעיין... אפרת יא עיני, אפרת יא רוחי... אפרת בִּחייאתי, אני נשבע לך שאת תישארי בתולה עד לחתונה שלנו... אל תתפחדי ממני... זוּבִּי שלי נימול, כמו יַאהודי, יאללה תפתחי כבר הטיזי שלך, מה לַאכּ בוכה? – ככה גם העיזים אוהבות..."
– כן, היא בוכה, עכשיו היא ערומה, עכשיו היא עז בודדה בשדה, מרגישה הלחי שלה קרה שם מאחור, בין ברכיו, ונידמה לה משהו חזק וחם מאוד נכנס בתוחֵעס הבתולי שלה, ממיס ומרחיב ומרטיב אותה כחלב הגולש מסיר, ונידמה לה כך גם בא על המשוגעת הרזה, בשדה, גילגל שיחה על דברים בטלים, נופת-צופים היתה על לשונו אך בידיו הקשות, הכהות, שהיו עתה כמכוות-אש על ירכה, תפס מבעד לבגד בשדיה ועינה אותה מאחור הלוך וחזור בחלחולתה, הלוך וחזור בחלחולתה, הלוך וחזור – – ונידמה לה פירכס כמו רעד-אדמה בתוכה... זיקפת הדבר הזה, עד שנאק כעגל שחוט – וכל אותה עת שפתיו היו מטמאות את פיה בריר שלו –
ואפרת התעלפה.
אך לפני כן עוד הצליחה לחבוט, בעלי-עץ ממכתש הקפה שבגומחת הקיר – מכה חזקה על ראשו של חסן.
וכשעורר אותה, והוא מסריח, התחילה לצעוק:
"אבא בבית-הקברות, בכרם-הזיתים... שמה... אבא... ואני יודעת – אותי לא יראה עוד..."
לקול הצעקה מיהרו לחדר אימה הרבנית רחל ודודתה ואחותה הקטנה, אשר בפצע שעל צווארה עסקו כל אותה שעה בקצה האחר של הבית. הן הקימו צווחה שהזעיקה את הקאדי. הוא בא, מעורפל מתפילתו התמידית ואולי מעישון הנרגילה, עטוף בחלוק-משי כתום, לראשו כיפת-משי רקומה חרוזים כחולים, מדשדש באנפילאותיו האדומות, פיו ממלל "לַא אִילַאָה..." – ואחר-כך הרים בלב-ולב קול צעקה, קללה ואלה, קול חרמות ושבועה על הגַ'אחְשׁ (העַיִר) הוא בנו (חמור צעיר), שניראה כמי שנתבלבלה עליו דעתו, מצחו שרוט ופיו שטוף היטב בסבון העשוי שמן-זית והוא נסוג מהיהודייה ההמומה...
וביום השלישי, כאשר הביאו בהשתדלות הקאדי את האב נקור-העיניים מבית-הקברות, ידעה אפרת כי בחטאה נתעוור אביה באותה שעה ממש בחטא המתועב שתקע חסן הזובי הנימול בתוחעס שלה, ומפני שהתענגה עליו ברגע הבכי ההוא, "רק תפתחי קצת הטיזי שלך... אפרת יא עיני, אפרת יא רוחי, אל תתפחדי... יאללה תפתחי כבר, מה לַאכּ בוכה? – ככה גם העיזים אוהבות..." – מפני שנמסה וקירות גופה מבפנים הזדעזעו כרעד-אדמה – עד שתפסה בעלי-העץ ותקעה לחסן בראשו והתעלפה.
אלא שאת הרעה לא היה אפשר להשיב. לימים נפוצה בצפת השמועה כי לאחר שקיבל הקאדי את הכסף והבטיח לנשים שלא יאונה להן כל רע, התחבר חסן לאפרת היפה והתכשף ביופייה ובעמל רב פדתה אותה דודתה, זו שמצאה להן את המחסה בבית הקאדי, והסכום ששילמה הדודה היה ארבעה רענדליך, זהובים.
רבים הנשים והגברים שנאנסו בצפת ורק על אפרת היו מלעיזים ויצתה אפילו שמועה שהתאסלמה ובמשך לילות אחדים נעשתה לאישה לבן הקאדי, כדת מוחמד והישמעאלים – אלא שחסן נעתר לתחינותיה וחס על בתוליה והיה בא עליה רק שלא כדרכה.
אחדים מהיהודים שלטו בשפה הערבית ובמנהגי בני-ערב, מצאו מיקלט בכפרים שבסביבה, היו אמיצים דיים להשיג לבוש ונשק כדרך הערבים. הם התחפשו לשודדים שזה מרחוק באו והתערבבו בערבים עד כי לא היה אפשר להכירם. על ידי כך ניתנה בידם ההזדמנות לשוב לבתיהם ולקחת עימם את הכסף והזהב שהטמינו מתחת לרצפות.
בעשותם כן הם פגשו לעיתים בשודדים האמיתיים, והיה עליהם לחלק עימם את השלל שווה בשווה. כך קרה שיהודים, שאך לפני זמן קצר היו ראשי בתי-אב ואשר חיו באושר עם יקיריהם, ישבו עתה בחברת שודדים ורוצחים ונאלצו להתנהג כמוהם ולאכול מפיתם השדודה ממזוויהם ולדבר בגנות בני-עמם כדי שלא לחשוף את זהותם האמיתית, וגם חילקו את רכושם עם בני-בליעל אלו. ובכל זאת, חלק מהרכוש ניצל על ידי כך. שהרי את כל עתיד היחסים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל אפשר היה להעמיד כבר אז על שאלה אחת, אם יצליח הערבי לזיין אותך ואת משפחתך, או לא.
יהודים אחרים הצליחו להימלט למצודה העתיקה של צפת, שנקראה בשם ארמון יוסף בן גוריון הכהן, והתבצרו בה. המצודה נבנתה בתקופת מסעי-הצלב, אולם היהודים חשבוה בטעות למצודת יודפת, שבה התבצר יוספוס פלאביוס במלחמתו עם הרומאים. מאכל הנצורים היה פיתה אחת בבוקר ופיתה אחת בערב לאיש מדי יום, ובשבת חילקו גם שלושה בצלים לכל אחד, בצל לסעודה.
ארבעה שבועות צרו השודדים על המצודה, ניסו לקרקר אותה ולהבקיע לתוכה, אבל המצודה היתה חזקה, וכלי-מפצם לא צלחו עליה. הם הירפו מנסיון הפריצה אך דרשו מהיהודים למסור להם את כספם, אם ברצונם לצאת ממקלטם אי-פעם.
הישמעאלים דאגו להציב משמרות רבים וזקיפים אכזריים בצמתי הדרכים החשובות, כדי לארוב לנצורים, אם ינסו להימלט ויעזו לעזוב את העיר, וגם כדי למנוע מן הניצולים לדווח על מצבם הנורא. צפת היתה פרושה ומובדלת מהעולם. השודדים והרוצחים ידעו שאם תיוודע הפורענות לצירי הממשלות האירופיות בביירות, שרוב היהודים בצפת הם נתיניהן, רעה ומרה תהיה אחריתם.
היהודים שהתבצרו במצודה התייעצו ביניהם מה לעשות ובאיזה אופן אפשר להודיע על המרד לאיברהים פחה. הם לא איבדו את ביטחונם בקב"ה שיצילם, וניראה שאכן נתן השם בליבם עצה נכונה: הם בחרו שני אנשים, שם האחד צבי בן ר' סנדר, והשני אירה פחמי, מוכר-הפחמים. השניים ידעו לדבר ערבית היטב. הלבישו אותם בגדי-פלחים, ובלילה הם התגנבו אל מחוץ לחומה. תחילה פגשו בשומרים הערבים שצרו על המצודה:
"הוי יא נַאס! – הוי אנשים, עצרו! מי אתם?"
"אנחנו מן המאמינים, אלוהים גדול והיהודים קופים וגם חזירים!" – ענו להם בשפתם, והשומרים חשבו שהם דרוזים, או ערבים, והניחו להם לעבור.
צבי בן סנדר ואירה פחמי הלכו יומיים בדרכים קשות, במשעולי ההרים, בימים היו מסתתרים, בלילות צועדים, עד שהגיעו לעכו. שם באו לפני שר חשוב, שלדעתם היה איברהים פחה:
"נפלנו לפניו ארצה, השתחווינו והתחננו על נפשנו ונפשכם," סיפרו בשובם, "אמרנו שאחינו נתונים בצרה ובסכנה גדולה. ואיברהים פחה שהוא איש חסיד ואוהב-ישראל, ריחם עלינו ואמר: 'בניי, אל תפחדו ואל תיראו! לכו לשלום ובשרו לאחיכם כי בעוד שלושה ימים אני בא לעזור לכם!' – ומיד מיהרנו לשוב אליכם ולהודיע לכם את הבשורה המשמחת."
אך לא איברהים פחה היה השר שאותו פגשו שני השליחים, אלא מושל עכו. השניים גם הצליחו להביא את הדברים לידיעת קונסול רוסיה ואוסטריה בעכו, השר אנטוניוס קאטיפאגי, ולידיעת שלושת האחים לבית פוגאטי, אליהו, רפאל והלל, ששימשו קונסולים לממשלת רוסיה על חופי הים התיכון בעכו, חיפה וביירות. וכל אלה, מצידם, הזדרזו לדווח לאיברהים פחה על המצב וביקשו ממנו להתערב לטובת היהודים בכוח, וללא דיחוי.
כאשר נודע הדבר לאיברהים פחה, שישב בחברון וצר על ירושלים שמרדה בו, לא היה באפשרותו לשלוח את צבאו לגליל, לכן הטיל את המשימה על אמיר הדרוזים מהר הלבנון – באשיר, שעימו קיים יחסים הדוקים, וזה יצא מיד בראש צבא גדול כדי להילחם במורדים.
הידיעה שבאשיר עולה על צפת הממה תחילה את המורדים, אך עזי-הנפש שבהם התחזקו והחליטו לעשות מלחמה עימו. הם הכריחו את היהודים הנישארים לעזור להם בגרירת שני כלי-תותח, שנקראו בשם קאנוֹן, כדי להעמידם על המיגדלים שבנה לפני שנים עלי בן דאהיר-אלעומר. הם החליטו להילחם נגד חיל הדרוזים ולא להניח לו להיכנס לעיר. אולם עד מהרה נוכחו המתקוממים שמוטב להם לנוס או להיכנע לפני באשיר.
כאשר הצליח סוף-סוף ר' ישעיה לחזור מאלכסנדריה לצפת, לקראת החגים, פגש את אשתו יושבת על מפתן החדר האחד שנשאר שלם בביתם, ואשר היה כבר מצוחצח ונקי, ולאחר שנשלמה שמחת הפגישה, היא אמרה לו:
"קח את הכיסא האחד שנישאר שלם, ושמע. אחרי שמלאו שלושים ושלושה ימים לתחילת המהומה הגדולה, יצאו נכבדי העיר מקרב הערבים וניסו להשלים עם המנהיגים של חיל-הצבא הדרוזי. לנו סיפרו שהדרוזים נשלחו מהשר של מצרים, מוחמד עלי, במצוות בנו איברהים פחה, כדי לנקום משודדי צפת וטבריה את דמעת העשוקים והנטבחים. באשיר נכנס העירה בעשרה בתמוז. מיד בא הקץ לפרעות. הוא העמיד מישמר על הרובע שלנו והכריז שכל הנוגע בשערות ראשו של יהודי – לא יינקה. לאט-לאט התחלנו לשוב אל בתינו השדודים וההרוסים, שהיו כבר מלאים נחשים ועקרבים. באחד המרתפים החרבים, שם למטה, בסימטה של אירה פחמי, מצא לו מסתור – נמר!
"המרד והפרעות נמשכו כשישה שבועות, עד כ"ב בתמוז. בשבועות האלה כמעט שנחרבה העיר. עשרות מבני-עמנו נהרגו, מיספר הפצועים עלה והגיע למאות. עתה אסרו הדרוזים את הנכבדים והעשירים מקרב הערבים וכבלו אותם בשרשראות, את כל מי שאחינו היהודים העידו עליו שהשתתף בשוד ובטבח, באונס ובביזה. גם אני העדתי, ובזכותי את הקאדי לא אסרו וגם שערה משערות ראשו לא נפלה ארצה.
"את הפורעים שזיהו אחינו היכו הדרוזים מכות נמרצות עד שהללו הודו במעשיהם והחזירו חלק מן השלל, אבל הרבה מהבידואים הספיקו לברוח מעבר לירדן, העמיסו, ונעלמו.
"עכשיו מבקשים מאיתנו, בפקודת הפחה, להכין רשימה מלאה של כל הבתים והחפצים שאבדו לנו במהלך המאורעות, ולכתוב ערכם, ולהעבירה אליו באמצעות הקונסולים. זה סכום של מיליוני פיאסטרים. אני לא מאמינה שיחזירו. הרכוש שנשדד וניזוק היה שווה מיליונים, אבל למי איכפת? נשארנו בחיים, מה יש עוד לבקש? וגם באשיר נקם במקצת את דמנו, הוא עשה בראשי-השודדים שפטים נוראים. שלושה-עשר מהם, ועימם מושל-העיר, כל אלה עמדו בראש ההתקוממות – אותם הוליכו למשפט בעכו, כדי לדון אותם ולהענישם. ושם הרגו אותם, תודה לאל, במיתות אכזריות כראוי להם. גם את המושל, שהיה בעצה אחת עם השודדים, הרגו בעכו ואת גופתו השליכו מחוץ לחומה כאחת הנבלות, כדי שעורבים ינקרו בה ותנים יאכלוה."
גם יעקב ספיר הלוי, שעלה לצפת עם הוריו, נתייתם בפרעות מאביו ומאימו והובא באותה שנה לירושלים ושם גדל. ולימים יצא למסע ממושך במצרים, חבש, ערב, תימן והודו, הביא את הידיעות הראשונות על יהודי חבש, הפלאשים, על שבט בני ישראל בהודו, חי זמן רב עם יהודי תימן, ועל כל אלה כתב בספרו הידוע "אבן ספיר".
המשך יבוא
יום עיון סומליו"ן בקריית המוזיאונים בפתח-תקווה
קריית המוזיאונים בפתח-תקווה בשיתוף סומליו"ן, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער, מזמינים את חברי סומליו"ן ליום ביקור ועיון בקריית המוזיאונים המחודשת [מתחם "יד לבנים"] ביום שלישי, 4 באפריל 2006, ו' בניסן תשס"ו, משעה 14.00 עד 18.00 לערך.
תוכנית הכנס
14.00 התכנסות וכיבוד קל (בפתח תקווה כבר אין תפוזים)
14.30 ביקור מודרך בארכיון פתח-תקווה על שם עודד ירקוני
15.00 ביקור מודרך בתערוכת משחקי ילדים וספרי ילדים
16.30 רב-שיח באולם הגדול בבית "יד לבנים" בנושא:
משחקי ילדותנו בארץ-ישראל ובפתח-תקווה
הכתובת: קריית המוזיאונים, פתח-תקווה, מתחם "יד לבנים", ארלוזורוב 30
[מול מה שהיה פעם קיבוץ גבעת השלושה והיום בית אבות]
טלפונים 03-9286300, 03-9052313
ניתן להגיע ברכב פרטי, יש מגרש חנייה בצד מזרח, ומתל-אביב – בקו 82 של "דן" ("אחוד רגב" כבר לא עובד) העובר ברחובות קינג ג'ורג' ואבן גבירול ליד בית ציוני אמריקה ומגיע עד למוזיאון. בתוך פתח-תקווה עובר קו 5 מהתחנה המרכזית עד לקריית המוזיאונים. אין תחבורה באוטובוס מתחנת הרכבת פתח-תקווה סגולה וצריך לקחת מונית.
©
כל הזכויות שמורות
חינם: בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד)
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005)
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב)
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968).
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים")
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר)
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה).
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)
* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט הבלתי-מנוקד, ללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל).
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,
והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!
גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
8 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
בעל-הבית השתגע
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25" 7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל