חדשות בן עזר

תל אביב, יום חמישי, ח' בניסן תשס"ו, 6 באפריל 2006

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

הקדימי בישולייך לפסח על פי מתכונים משפחתיים של גפילטע פיש, קניידאלאך, חרוסת וקומפוט מפירות מיובשים

לא תשבנה מגיל שלוש ומעלה בליל הסדר על ברכי סביהן מחשש שתתקענה, מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא

בזכות הבריטים: קפריסין כתקופת הזדככות הכרחית מאת שמאי גולן

יחזקאל עזרא דוגר על ביצי הפיל, מאת יעקב זמיר

אהוד בן עזר: והארץ תרעד, רומאן היסטורי, פרק רביעי

סוף-סוף ינהיגו את המדינה המיליטאריסטית שוחרת המלחמות ראש ממשלה ושר ביטחון שאינם אנשי ביטחון וששניהם כמעט חסרי ניסיון ביטחוני (כמו שהיה לוי אשכול בראשית חודש מאי 1967) וכך יהיה לנו סוף-סוף שלום ורק שלום ולא תהיה עוד מלחמה ולא תהי למוות ממשלה!

עם ישראל מקבל את מה שמגיע לו על פי מה שהצביע!

ברצוני למחות על הגישה החד-צדדית של "חדשות בן עזר" כלפי מנהיג פועלים אותנטי וכריזמטי כח"כ עמיר פרץ. זוהי גישה מתנשאת ולא פעם גם גזענית. לדעתי ח"כ עמיר פרץ מתאים לכל תפקיד בכיר: ראש ממשלה, שר ביטחון ואפילו שר אוצר. ברשותכם אנמק:

* עמדתו של עמיר פרץ, כפי שבוטאה היטב במערכת הבחירות, היא יונית ואפילו עוקפת משמאל את מר"צ. ומאחר שכמעט ברור שהאינתיפאדה לא רק תימשך אלא גם תוחרף תחת ממשלת החמאס, חשוב שאדם כפרץ יעמוד בפרץ ויהיה אחראי למדיניות הביטחונית של ישראל, כי אם הוא יחליט על המשך הסיכולים הממוקדים, ההפצצות וההפגזות, ואפילו על כניסה מחודשת לשטחי הרצועה והגדה, איש לא יוכל לומר שאלה פעולות מיותרות.

* אילו נשלח אהוד ברק מטעם מפלגת העבודה להיות שר הביטחון, מה שלכאורה נשמע הגיוני מאוד וגם פותר את בעיית התיק הבכיר ל"עבודה", היה נוצר חוסר איזון בין ברק לבין ראש הממשלה המיועד אולמרט שאין מאחוריו עבר צבאי בכיר, ותחרות מדינית וביטחונית בין ראש הממשלה לשר הביטחון. ואילו הצירוף אולמרט-פרץ, שאיש מהם אינו מומחה בביטחון, מבטיח איזון מקצועי מושלם בין שני המנהיגים בהבנת הנושאים הביטחוניים.

* בספקו תמיכה איתנה לוועדי עובדים הגדולים, דוגמת פועלי נמל אשדוד, הוכיח פרץ כי ביכולתו לשתק ייצוא חקלאי ומסחר של מדינה שלימה וחזקה כישראל ולגרום נזקים עצומים למשק. בתפקידו החדש כשר הביטחון הוא ישקיע את האנרגיות הללו במאבק נגד הפלסטינים ונגד האופציה הגרעינית של איראן – ויצליח לשתק אותם כפי שהצליח לשתק בעבר את מדינת ישראל החזקה מהם פי כמה וכמה.

* לח"כ עמיר פרץ יש ניסיון עצום בתור מזכ"ל ההסתדרות וכמי שעמד בראש רשימת "עם אחד" (בעלת ההישג המדהים של שלושה מנדאטים בכנסת היוצאת, שהתאחדה עם העבודה), וראוי צה"ל וראוייה היא מערכת הביטחון, שמנהיג משיעור קומתו יהיה אחראי גם עליהם, ויֵדע לדאוג לזכויותיהם המקצועיות של חיילי החובה והקבע כמו למשל שמשכורתו של חייל חובה לא תהיה פחותה משכר המינימום בשיעור של אלף דולר.

* דוד בן-גוריון היה גם הוא שר-ביטחון, למרות שהיה אזרח רוב ימיו, וזה לא הפריע לו לייסד את מדינת ישראל. כמוהו גם עמיר פרץ קורץ מהחומר שממנו באים ראשי ממשלה ושרי ביטחון אזרחיים. אפילו לשפם של פרץ יש במזרח-התיכון ערך לוקאלי משפיע ומרתיע.

* בישיבות המטכ"ל יהיה אסור לצחוק כי כל צחוק יתפרש כלעג על רקע עדתי על נאומיו של שר הביטחון אפילו שלעומתו כל אלופי צה"ל וגם הרמטכ"ל הם כבר אשכנזים גמורים.

אם ח"כ עמיר פרץ יכול להיות שר ביטחון, מר סופר נידח יכול להיות מומחה גם לכל דבר אחר בעולם חוץ אולי מניתוחים רפואיים, הטסת מטוסים, ייצור פצצה גרעינית, מלכת אנגליה בבית השימוש ושף במסעדה צרפתית. לפיכך אנחנו סבורים כי השיטפונות הגדולים בים-המלח, בוואדי ערה ובמקומות אחרים בארץ אינם כדרכה אלא בעיקר שלא כדרכה – זו נקמת הטבע ב"נלבישך שלמת בטון ומלט!" – שהרי שיטפונות בוואדיות היו בארץ מקדמת דנא אך מעולם לא גרו בה תושבים רבים כל כך ולא ניבנו בה כבישים וגשרים ובתים עצומים כל כך. יסלחו לי המהנדסים – יש לי רושם שחלקים גדולים בישראל ובשלוחותיה בגדה ניבנו, ולא רק בגלל גדר ההפרדה – מבלי לקחת בחשבון את כמויות המים המצטברים בשיטפונות גדולים ונדירים. תקנו אותי אם אני טועה אבל המוסררה עוד יכולה לעלות יום אחד על גדותיה ולהציף את כל מערכת הרכבות והכבישים של נתיבי האיילון, וגם המתים בבית העלמין ירקון, שאינו אלא ביצת פתח-תקווה מול מאהל שבט אבו-קישק (כיום התע"ש) – עוד יצטערו יום אחד על שלא ביקשו להיקבר בבגדי-ים במקום בתכריכים כי האזור כולו עשוי להפוך שוב, כמו בשנים הרחוקות, לאגם מים גדול אחד שבו הם יצופו בחורף. שלא לדבר על חוצה ישראל ועל הבנייה הפראית בוואדי ערה ועל על עוד אלפי ועשרות אלפי אינוסים של תוואי הקרקע בידי רשויות וקבלנים סכלים או תאבי-בצע ואז מה פלא שבא יום הדין השיטפונאי –זו נקמת הטבע שעלולה להיות לעיתים אכזרית מאוד!

בקריית המוזיאונים של פתח-תקווה [מתחם "יד לבנים"], התקיים בשיתוף סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער, יום ביקור ועיון לחברי סומליו"ן. הכנס התקיים שלשום אחר-הצהריים, יום שלישי, 4 באפריל 2006. דרורית גור-אריה, העומדת בראש אגף התרבות של עיריית פתח-תקווה והאוצרת הראשית של קריית המוזיאונים, קיבלה בדברי ברכה את הסופרים והציעה להם לראות בקריית המוזיאונים הפתח-תקוואית בית המבקש לשמור על הקשר עימם גם בעתיד.

מרכֵּז סומליו"ן דוד בן-קיקי בירך בשם כולם את חברת סומליו"ן ד"ר עדינה בר-אל לצאת מחקרה החשוב ורב-הכמות "בין העצים הירקרקים, עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין 1918-1939" [אשר לדעתנו ראוי לזכותה בתואר פרופסור]; ליום עיון מיוחד לספר יוזמנו כל חברי סומליו"ן, הבטיחה עדינה. כן נשלחו ברכות ופרחים לחברתנו דבורה עומר על זכייתה בפרס ישראל למפעל חיים בספרות העברית ילדים והנוער.

לאחר מכן התקיים ביקור מודרך על ידי רבקה שטיניץ, האוצרת – בתערוכת משחקי ילדים וספרי ילדים הנערכת כעת במוזיאון לתולדות המושבה, שמבקרים בה מדי יום תלמידי בתי הספר שלומדים ממנה על החיים במושבה, הספרייה, הספרים, המשחקים וכן הדמויות והכלים של ימי הראשית. הסופרים הביא עימם מתנות ספרים למוזיאון, ואהוד בן עזר, שחלק ניכר מספרייתו יועבר בקרוב למוזיאון, הביא במתנה את מערכת מקלות הדוק העשויים עץ שבהם שיחק לפני יותר מיובל שנים במושבה.

משם עברו הסופרים (שרובם סופרות) לביקור מודרך על ידי גליה דובידזון, מנהלת ארכיון פתח-תקווה על שם עודד ירקוני, והתרשמו מאוצרות העבר המתועדים של המושבה. שם גם היתה הזדמנות לאהוד להתגאות במפת פתח-תקווה הגדולה על חלקותיה (ה"נומרים") שצייר סבו יהודה ראב בגרמנית בירושלים בשנת 1881.

באולם הגדול של בית "יד לבנים" התקיים אחר-כך רב-שיח בנושא המפגש: "משחקי ילדות בארץ-ישראל ובפתח-תקווה". לאחר הצגה קצרה של משחקי ילדות מראשית המאה הקודמת, כפי שהם מתוארים בכרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, וכן בספר "מהפרדס למושבה" מאת בת-שבע אריאלי בת פתח-תקווה בת התשעים ושש, שיצא בימים אלה לאור בהוצאת "גוונים", עלו החברים בזה אחר זה וסיפרו, מי בעל-פה ומי בקריאה מספרו, סיפורים מרתקים וגם משעשעים על משחקי הילדות שזכורים להם. כרגיל היה פוצ'ו אלוף הסיפורים: שום תיאור מילולי לא יתחרה עם הסטנדאפיסט הראשון של ארץ-ישראל שכלל אינו יודע שהוא כזה אלא רק מספר לתומו פרקים מקורות חייו. סיפרו גם נורית יובל, ברוך תור-רז, זוהר אביב, שמואל אוליצקי, עדינה בר-אל, הרצליה רז ורבים אחרים, ובהם דוד בן קיקי מרכז סומליו"ן שגם הנחה את הרב-שיח. דברי המשתתפים הוקלטו ואולי גם יורחבו בהמשך הזמן ויצורפו אליהם סיפורי סופרים שלא היו בכנס ויש להם מה לספר על משחקי ילדותם, ויהיה אפשר להוציאם יחד בחוברת או בקובץ וורד נגיש לכול באמצעות האי-מייל.

דגים ממולאים, גפילטע פיש, על פי המתכון של המיסתורית

אחד וחצי קילו קרפיונים, נקי, חתוך לפרוסות או כבר טחון – אפשר טחון עם העור אך ללא האִדרות (העצמות). לשמור על האדרות, והראשים, ורצוי שיהיו חצויים.

פלפל לבן טחון (אני אוהבת את הדגים יותר חריפים).

בקערה מערבבים: דגים טחונים + קמח מצות + 2-3 ביצים טרופות + מלח (כפית אחת או לפי הטעם) + פלפל לבן (כפית אחת או לפי הטעם) + כפית שטוחה סוכר.

בסיר שטוח (דפנות עשרה ס"מ) ממלאים מים עד מחציתו ומכניסים בצל חתוך לפרוסות + גזר מקולף וחתוך לפרוסות בעובי סנטימטר עד סנטימטר וחצי + אִדרות (עצמות) הדג + ראש הדג. בישול עצמות הדג (ג'לטין, חשוב ליצירת הציר הקרוש) + מלח + פלפל לבן + כפית שטוחה של סוכר.

מרתיחים את המים ותוכנם ומשאירים לרתוח כעשר דקות. מרטיבים את הידיים במים וצרים קציצות בגודל בינוני ומכניסים לציר הרותח. (מאחד וחצי קילו, להערכתי, ייווצרו שתים-עשרה עד חמש-עשרה קציצות-דג). מכסים ומבשלים שעה וחצי עד שעתיים. אפשר לטעום. רצוי לסגור את דלת המיטבח כדי שהריח לא יתפשט בכל הבית.

בתום הבישול, מקררים מעט. בעזרת כף מחוררת מוציאים לצלחת, לקערה או לתבנית את קציצות הדגים, שמים על כל קציצה פרוסת גזר, מכסים ומכניסים למקרר.

מסננים את הציר לכלי אחד או יותר, מכסים ומכניסים למקרר. (למקום הכי קר בו, אבל לא לפריזר!) עד שהציר נקרש. בכלי נפרד מניחים גם את האדרות והראש החצוי, למי שאוהב.

חרוסת ל-20 סועדים על פי המסורת המשפחתית לפי מתכון הדוד ברוך

4 תפוחי עץ גרנד אלכסנדר (עדיף) או גרני סמיט מקולפים לריבועים.

לטחון את כל הנ"ל במכונת הבשר של המיקסר, לסירוגין כל אחד משלושה המרכיבים, כדי שלא ידבק בדפנות.

להוסיף: חצי כוס יין אדום (אפשר מתוק, של פעם, או יבש), 4 כפות דבש.

קינמון. ציפורן טחונה. ג'ינג'ר – בערך 1 כפית מכל תבלין.

6 כפות שומן עוף מומס (שמאלץ) עם גריבנז (שוויסקים), בערך חצי צנצנת. (*)

חצי קליפת ביצה עם מים כפול שש פעמים + חצי כוס מים.

להגיע למצב של עיסה דלילה לא מוצקה (זו מתקשה במקרר).

להכין את העיסה בצהריים, להניח במקרר עד שעה 17:00.

לקראת הארוחה: להרתיח בסיר גדול מים + 2 כפות מרק עוף מוכן.

לטבול הידיים במים. להכין כדורים בגודל של אגוז המלך (זה תופח).

להפוך בעזרת גב של כף מדי פעם בתוך המים הרותחים, כל הזמן.

לפני הארוחה – להניח הכופתאות בזהירות, בעזרת כף מחוררת, בתוך המרק ולהרתיח עוד כחצי שעה, עד ההגשה.

(*) הכנת השמאלץ: לבקש מהקצב (או לאסוף בבית) שאריות שומן ועור של עוף. לחתוך לחתיכות ולטגן במחבת עם קוביות בצל, להוסיף שמן ולטגן עד שהגריבנז (שוויסקים) משחימים.

1/4 ק"ג פירות יבשים שונים: תפוחי עץ, משמש, צימוקים, אגסים.

להרתיח בסיר שש עד שמונה כוסות מים + 1 כוס סוכר

לזרוק לסיר כל פרי לחוד תוך כדי הרתחה, כלומר, להוציא ולהחליף בבישול את הפרי הבא בתוך אותם המים.

לקראת סוף הבישול – להוסיף מיץ לימון מסונן, קליפת לימון וקצת קינמון [ויש שמוסיפים גם קורט ציפורן].

משך הבישול כולו על אש קטנה הוא כשעתיים. לא יותר מדי כדי שהפירות היבשים לא יתפוררו, אבל מספיק כדי שיקבלו טעם ייני מתוק.

פרופ' נורית גוברין: "נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה" בהוצאת כרמל

עודד פיינגרש, הצייר והסופר: "פילם נואר – מסע זיכרונות", בהוצאת הקיבוץ המאוחד

ברכות: המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

תלמידי המגמה למוסיקה מביה"ס התיכון לאמנויות א"ש תלמה ילין, גבעתיים

האירוע יתקיים בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל-אביב

דמי כניסה לאירועים: 20 ₪. גימלאים, תלמידי תיכון, סטודנטים וחיילים: 10 ₪

חברי אגודה – ע"י הצגת כרטיס חבר – כניסה חופשית

הסכלות של הבוחר באה לידי ביטוי בבחירות האחרונות, כאשר ויתר על "שינוי" ועל "חץ" בהנחה (שגויה לחלוטין!) ש"קדימה" היא תחליף. הסוף היה, כדבריך [גיליון 129], שגם לקדימה לא נתנו את המנדט ההולם, והתוצאה: התלות הקלאסית של ממשלות ישראל בטפילות החרדית.

צימצומה של מרץ הוא אולי הדבר הנבון היחיד שפעל הבוחר הישראלי, והצדקנות של זהבה גלאון, וקולה הדידקטי, המוציא מן הדעת ממש, תוך שהיא מאשימה את ביילין, מעוררים יותר בחילה מאשר זעם.

ציטוטיו של נעמן כהן מן הקוראן ומן החוק הסעודי, המתארים מציאות של "יודן ריין" מעוררים שאלה גדולה: מדוע ההסברה הישראלית איננה עושה שימוש בעובדות מבהילות אלו? מכל מקום, ל"חדשות בן עזר" מגיע יישר כוח.

"מבחינה כלכלית-חברתית מדובר במפלגה שהאידיאולוגיה שלה היא לחיות בלי לעבוד. ראשיה כבר הכריזו שמטרתה להחזיר את קצבאות הילדים לגודלן הקודם, להשיב את קצבאות הבטחת הכנסה, וכמובן את קצבאות הכולל." (נחמיה שטרסלר, "הארץ", 4.4.06).

לא תשבנה מגיל שלוש ומעלה בליל הסדר על ברכי סביהן מחשש שייתקע בהן הזי"ן

רב גדול ומפורסם, דומני הרב אליושיב, הוציא פסק הלכה חדש: ילדות מגיל שלוש ומעלה אינן רשאיות לשאול קושיות בליל הסדר מחשש פריצות וקול שבאישה ערווה, ואני תמה, הרי הרב הירושלמי הידוע ר' גרונם יקום-פורקן, באחד מביקוריו הקבועים במושבה לפני החגים (שגם תואר בספרו היפה של בן מושבתי הסופר יהושע קנז "אחרי החגים") בכה וילל כבר אז ברחבת בית הכנסת הגדול על הפריצות הנסתרה – שסבא ממשיך לשים על ברכיו נכדתו התינוקת שכבר מלאו לה שלוש שנים ויותר (שלא לומר שבע ועשר! – תצילנה אוזניים משמוע תועבות שכאלה!) – ואף ששנו רבותינו ואמרו שציפור היושבת על ביצים אינה בורחת, בכל זאת לנכדות קטנות היא יכולה לגעת בתחת, ואפילו בדרך אקראי ומתוך שלא לשמה – בא זה של סבא לְשָׁמה ויתעורר הציפור ויחטא בקרי כי החטיאה אותו הקטנה במובן חטא ולא במובן זי"ן כי סבא דווקא מכוון היטב ובל יחטיא.

ואני תמה אולי יום אחד יקום דור ואולי כבר קם שאינו מבין עברית שכתבתי כאן ואולי גם דור ותיק נגעלות שלא במובן הגעלה לקראת הפסח אלא מצד הג'נדר והדת שלעיתים הן נגעלות בחזית אחת ואותי אינן קוראות.

בזכות הבריטים: קפריסין כתקופת הזדככות הכרחית

קראתי בעניין רב את דבריו של יובל דניאלי (גיליון 127), אוצר התערוכה של הצייר שרגא וייל בגבעת חביבה. במיוחד רציתי להביע את הזדהותי עם דבריו, שהשהייה של הצייר בגירוש בקפריסין בעל כורחו, בדרכו לעלות לארץ בשלהי ימי הבריטים, היתה בבחינת תקופת הזדככות הכרחית, לדברי הצייר, כדי להוריד מסך על העבר ולפתוח תקופה חדשה. אף הח"מ גורש על ידי הבריטים למחנה מעצר בקפריסין, אחרי שהצבא הבריטי השתלט על הספינה שלנו "המעפיל האלמוני" מול חופי תל-אביב, בפברואר 1947.

כחצי שנה הייתי עצור שם במחנה, אליו נשלחו קבוצות של צעירים מעליית הנוער, "מחנה 67", עד שקיבלתי "סרטיפיקט" יחד עם בני הקבוצה שלי, וזכינו לעלות לארץ באוגוסט 1947.

ואף-על-פי-כן, אף אני רואה פרק זמן זה בקפריסין לא כזמן "מבוזבז", אלא מעין תקופת מעבר והכנה נפשית למעבר מן החיים בגולה (גם בתקופת השואה) – לחיים החדשים בארץ-ישראל. כי באותה עת הגיעו אלינו שליחים שערכו לנו היכרות אינטימית עם הארץ. הם לימדו אותנו עברית, ערכו לנו טיולים וירטואליים בשבילי הארץ, סיפרו לנו את תולדות הישוב העברי בארץ-ישראל ולימדו אותנו על העליות הקודמות. הם השתדלו לטעת בנו תחושה של "הנה עומדות רגלינו על הסף," וכבר יכולים אנו לחוש את אווירת ארץ-ישראל גם בשיעורי הקפא"פ [קרב פנים אל פנים במקלות], ובהיכרות עם המחתרות השונות, שנציגיהן היו אף במחנה שלנו.

חשתי קליטה פיזית ממש אל מול כל מה שקשור לארץ-ישראל ובראש וראשונה אל השפה העברית, אך גם אל חום השמש, אל יובש החמסינים, אל הווי הארץ, כולל החומוס והפלאפל, וריח התפוזים ואופן קילופם ואכילתם ועד מדורות הפלמ"ח והקומזיצים. וזאת למרות שתנאי החיים בקפריסין לא היו קלים. ישנו עשרים-שלושים איש במבנה של פח מגולוון חסר תקרה וקירות, בו בחורף שרר קור מקפיא ובקיץ חום לוהט עד שהיה קשה מאוד לשהות בו. השירותים היו בחוץ, ב"שרשרת", וכן ברזיות המים לרחצה (כמובן במים קרים גם בחורף). לעיתים היו חסרים בהן מים, אשר שבו והופיעו לשעה קלה בלבד. כבן 13 הייתי אז, על סף 14, שם גם נוצרו הזוגות הראשונים מבינינו, ה"רומאנים", וכל תופעה שהיתה "על הסף" ובטרם. הסתפקנו בתקווה שלהגשמה מלאה נזכה כשנעבור סף זה, כשנגיע לארץ-ישראל. על כן אף שרנו בהתלהבות:

מקצת ההווי שם העליתי בסיפורי "הסתלקותו של ברוך ניילבן" (בקובץ סיפוריי "חופה"), שהפך למחזה ומוצג עתה בסט. פטרבורג ברוסיה. אך רומאן על תקופה זו, כלומר כתיבה במסגרת רחבה יותר, לא כתבתי. ספרי השני בטרילוגיה "אשָׁמים" מסתיים באוניית הגירוש הבריטית בדרך לקפריסין, ואילו ספרי השלישי, "מותו של אורי פלד" מתחיל כבר בתיאור הווי החיים בארץ.

סיפורו של דורון גיסין על אבו אל-עספור מיפו שיעשע ובידח וכל הכבוד לשפה ולסיפור עצמו. וכן גם למי שהחליט לפרסמו. חן-חן. הנאתנו היתה מרובה.

אכן המוטיב הזה של הישיבה המזרחית כאשר ה"ציפור" מתאווררת, ידוע וקיים באוריינט שלנו. על הגירסה הפלשטינאית של גיסין אפשר להוסיף גם גרסה בגדאדית דומה מסיפורי ילדותי.

הודו האגדית שימשה תמיד מושא לדמיון האנושי בכל התרבויות. עוד לפני קולומבוס שחיפש דרך קצרה להודו, וכלה באנגלים של הוד מלכותה שתקעו שם יתד עד שסולקו משם כמו מכל הקולוניות של האימפריה. גם בדמיונם של הבגדאדים הצטיירה כמקום אגדי ססגוני וקסום בו כל האפשרויות פתוחות למסחר ולרווחים. וכך לא מעט יהודים תושבי ארץ שני הנהרות תפסו יוזמה ונסעו להודו לנסות מזלם בעסקים. חלקם היכו שם שורשים כאשר ההצלחה האירה להם פנים, ואף הקימו חברות מסחריות שהלכו ושיגשגו. מהם אף התעשרו עושר אגדי וגם התפרסו מזרחה לארצות אסיה הדרום מזרחית.

יום אחד החליט אדון יחזקאל עזרא לעשות מעשה. הוא לקח את אשתו נעימה ושני בניו יוסף ומנשה והפליג לבומביי, עיר ואם באסיה. אמר, ינסה את מזלו שם. ושלא כמו הישראלים הרבים שירדו לארצות-הברית לעשות מיליונים, וגם כאשר מוצאים עצמם לא תופסים אפילו חופן קטן אחד של דולרים, ממשיכים לשבת בניכר ולא חוזרים לארץ בגלל הבושה, מה יגידו לחבר'ה. משעשה יחזקאל עזרא שלנו בהודו זמן מה וראה שההצלחה לא מאירה לו פנים החליט לשוב חזרה לארצו ולמולדתו עיראק.

ובבגדאד חיש מהר נפוצה הידיעה שמשפחת יחזקאל עזרא חזרה מהודו לביתה. ורבו הסקרנים שבאו לבקר את השבים לגבולם ולדרוש בשלומם. עלתה על כולם אספרנס, קרובת-משפחה רחוקה שבאה פעם ופעמיים לביקור ולתשאול, ובשתי הפעמים לא ראתה את האדון והסתפקה בחליבת הידיעות מהאישה. אלא שסקרנותה הלכה וגברה כאשר מדי פעם נאמר לה שהאדון עסוק מאד ולא פנוי לביקורים. וכך, בפעם השלישית, העזה לשאול בעדינות את האישה – כלום דברים ישנם בגו? האם חס וחלילה דבר רע מסתתר מאחורי המסתורין הזה?

התפתלה נעימה בתשובתה וענתה לחברתה, שאמנם הדבר עדיין בגדר סוד ורק לה היא מספרת מפה לאוזן. לפני חזרתם לבגדאד עשה יחזקאל עזרא עסקה מיוחדת. הוא קנה כמות גדולה של ביצי פילים (רמאי ממולח אחד מכר לו שק גדול מלא אגוזי קוקוס וסיפר לו בדיות). וכל שצריך זה לדגור על הביצים ארבעים יום ואז יבקעו ויצאו מהן פילים הרבה למימכר, כדבר נדיר בעיראק. ועכשיו יושב יחזקאל עזרא למעלה בחדר העילי (שקרוי "כאבישקאן") ודוגר על ביצי הפיל. ואם חייבת אספרונס להחליף איתו דברים תואיל לעלות אליו למעלה.

במרץ רב עלתה אספרנס לאותו חדר עילי, שם מצאה את יחזקאל עזרא כשהוא לבוש בכתונת רחבה שבחלקה מורמת לשם האוורור, והוא יושב ודוגר. אחרי מספר דקות ירדה ובשמחה ובהתלהבות סיפרה את רשמיה לנעימה לאמור:

"זה באמת רעיון מצויין עניין הביצים של הפיל והדגירה, וכנראה שהעניין בקרוב מאוד יצליח והביצים יתחילו לבקוע, שכן כבר ראיתי חדק אחד מציץ מבין רגליו של יחזקאל!"

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי.

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן מאת המלביה"ד.

אפרת השתנתה בשלוש השנים שחלפו מאז הפרעות. היא בגרה ויפתה עוד יותר, וחרף השמועות הנוראות החלו לדבר בה נכבדות. שליחים מטעם המשפחות המיוחסות בצפת: פרוש, סופר, אורנשטיין ופינסקר – השכימו לפתחו של בית אביה, הרב שבתאי לוין, והפצירו בו להשתדך אליהן באפרת.

אך היא מיאנה לשמוע. כל ליבה היה נתון רק לאביה העיוור. היו ימים בהם לא היה אדם בעולם שאותו אהבה יותר ממנו. ידה לא זזה מידו. הינחתה אותו בכל אשר הלך, ליוותה אותו עד פתח בית-המדרש החדש של החסידים, והיתה מחכה בסבלנות שעה ארוכה לצאתו.

קולו של ר' שבתאי נחלש ובריאותו לקתה מאוד מאז התעוור. בשעת הדרשה היה אפשר לשמוע בקושי רב את דבריו. בגמר תפילת שמונה-עשרה היה שמש בית-הכנסת משקיף לעברו: אחרי נענועיו הגדולים בזמן העמידה, ניצב ר' שבתאי לפתע דום, ולאחר דקות אחדות התכופף וחזר במהירות אחורה בצעדים מהירים, ולא נכשל אפילו פעם אחת – ואז השמש היה דופק על הבימה, להתחלת החזרה של הש"ץ, שליח הציבור.

אפרת היתה מתבוננת באב ממקומה מעזרת הנשים. היא נעשתה שקטה, מתנהגת באדיקות, מתפללת וקוראת מהספרים הקדושים בפני אביה במשך שעות ארוכות. לובשת שחורים, הגם שאיש מבני-משפחתה לא נהרג בפרעות. ורק שפעת שערה המסולסל, שהוברש היטב במברשת ונאסף במקלעת הדוקה המתנוססת מעליה, היתה מתריסה כבוערת באש אצורה.

לשידוך היתה אפרת רצוייה בגלל ייחוס משפחתה ועם זאת היה עדיין צל מוטל על שמה ומלווה אותה בכל אשר תיפנה. ככל שרבתה אדיקותה כן רבו הרינונים על כך שיש דבר-מה פגום ופסול בהליכותיה וכי חרף בתוליה כבר יְדָעָה גבר.

גם חברותיה מילדות, שאחדות מהן כבר נישאו והחלו יולדות, הכתימו את שמה. הן זכרו שהתנכרה להן, ולא שכחו חלומותיה על שרי-צבא ואבירים, ועל כך שתהיה מלכת היהודים – ואמרו שכבר אז ניראתה בעיניהן זרה ומוזרה.

עדיין התהלכו שמועות רעות על מה שהתחולל בינה לבין חסן בן הקאדי: אמרו שעל הגג הפתוח לג'רמק עינה אותה והיא, כדי להציל חיי אביה הנערץ עליה, הקריבה עצמה והפקירה גופה לַישמעאלי כפי שאסתר המלכה ויתרה על אהבתה לדודה מרדכי אשר על ברכיו גדלה, ותסכן חייה בבואה לא-קרואה אל המלך אחשוורוש כדי להציל את בני-עמה ולהפר עצת המן האגגי, אלא שאחשוורוש לא הסתפק בעכוזה בלבד.

אפרת אינה מאשרת ואינה מכחישה. היא שותקת. אולי מסתירה סוד פרוע? אולי התאסלמה? אולי באמת נישאה לו וגורשה? אולי הכל שקר וכזב? ואולי נשמר שמה הטוב רק בזכות דודתה העשירה ולכן שערה משערות ראשה לא נפלה ארצה גם לאחר שחוללה וטומאה?

שערה לא נפלה אבל הלשונות הרעות בצפת ליגלגו עליה שבכוונה היא מערפלת ומטילה ספק אפילו בבתוליה, כדי שיהיה לה תירוץ לדחות חתנים.

השדכנים התחרו ביניהם על חיתונה. הכחישו שמועות. אך אם רק נידמה לאחד מהם שמשפחת לוין נוטה חסד למועמד-לחיתון מטעם זולתו, מיד היה מנסה גם הוא להשחיר את שמה, וגם בחריצות רבה.

בלילות עדיין הופיע נפוליאון בונאפרטה בחלומותיה של אפרת, והיא סיפרה עליו רק לאחותה הקטנה:

"ראיתי אותו בסימטה, בעיר פריז, על יד בית-היין 'השפן הלבן'. גבוה כארז וחסון כאלון. הוא הבטיח לי ארמונות של זהב ואוצרות של משי, ואת כתר ישראל...

"הרכיב אותי על האוכף, בדרך לדמשק, נשק לי חזק, באכזריות, על השפתיים, הצליף את הסוסה, וצליפותיו ירדו על גופי כאילו אני סוסתו...

"הלך בראש, ועימו במסע ארבעה-עשר אלף חיילים. פסענו דרך חולות מידבר סיני הנוראים. המים אזלו והשרב הדביק את הלשון לחיך. אנשי הצבא העייפים עד מוות התלוננו על נפוליאון שלי, אמרו שהוא נתון להזיות בהקיץ. אבל בונאפרטה המפקד עודד את רוחם והבטיח: 'בעוד ימים אחדים נכבוש את ירושלים הקדושה וניזכה להקים מחדש את מקדש שלמה המלך ואפרת המלכה!'"

אפרת יודעת ששפתיה נגועות במחלה והתוחעס שלה טמא. כתם אדמדם הולך וצבה על ירכה, בצד ימין, גמול-חטאה, והוא ככווייה בבשרה. לא מועילים לה מי-מלח וחומץ, דבש וסוכר, ואפילו מטלית ספוגה חלב רותח. בעת ההיא פרצה בצפת גם דלקת קרום-המוח, זו המגיפה הקרוייה בשם מנגיטיס. הרופא המקומי הציל נפשות רבות בתרופה זו: היה מצווה לגלח את ראש החולה ולעטוף אותו בתחבושות טבולות בחלב רותח, קומפּרֵסין, עד אשר יירָאו על עור-הראש כתמים שחורים. כך ניצלו חולים רבים.

אפרת ניסתה בחשאי גם את החלב הרותח על ירכה, ולא הועיל. ולגלח את שער ראשה? לא. זה אסור. רק כאשר תהיי לאיש יגולח שערך.

המשוגעת הרזה, נפוחת הבטן, נעלמה מסימטאות הרובע של היהודים. אמרו שנשחטה בפרעות ובותרה והתנים כירסמוה, סיפרו שנלקחה לאוהל של שיח' בידואי בחורן וילדה לו תאומים בהירי-שיער, שנחטפה לזנות בדמשק ובַלתה שם עד שנזרקה לסימטאות שליד כיכר התליות, המארג', ונעשתה מיכבש לחיילים תורכים, סיפרו...

שתי פעמים כבר עבר חסן בן הקאדי על פני אפרת, ראשו מעוטר בכאפייה עשוייה משי טהור, לבוש מחמדים, עיניו השחורות יורות ברקים לעברה, ופרסות סוסתו האצילה נוקשות בעדינות על אבני-הסימטה. היא חשה פיק-ברכיים, כעומדת להתעלף. אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. אלמלא אביה המחזיק בידה ואינו רואה דבר, אולי היתה רצה ומתחננת בפני חסן:

"קחני עימך לסימטאות דמשק! – רעה וחטאה אני! – דם המשוגעת הרזה זורם בעורקיי וחום זרעך מפעפע באחוריי וממיס אותי – "

ופירכוס משונה, כרעד-אדמה מתוק, מפרפר בחלחולת שלה ועולה משיפולי-גבה לכף-ידה ומכפה לכף-ידו של האב, והרב שבתאי העיוור מזדעזע ואומר: "בתי, את תינשאי רק לאחד מבני-משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו..."

נפוליאון כובש את עזה ומחריבה. לוכד את אשדוד ורמלה, שם מצור על יפו ומכניעה ולוקח בשבי שלושת אלפים חיילים תורכיים. מה לעשות עם שבויי-הקרב? חייליו-שלו סובלים רעב. האם להחליפם בשבויים הצרפתיים שנפלו בידי התורכים? – בידי האוייב אין שבויים מצבאו! – לשלחם לחופשי? – ילכו ויבצרו את חומות עכו הקרובה!

שלושה ימים הוא שוקל את הדבר בדעתו. לבסוף דוחפים חייליו את השבויים לתוך ים יפו וממיתים אותם. במשך ימים רבים עדיין נפלטות גופותיהם לחוף ומעלות צחנה נוראה, ואט-אט מתבשלת בריקבונם נקמה נוראה, מגיפת הדבר.

שמועה אומרת כי משלחת יהודים באה אל נפוליאון ליפו, מיד לאחר כיבושה, והביעה בפניו תקווה שהינה בעקבותיו יבוא מלך משיח ויגאל את עמו ישראל. נפוליאון הבטיח להם לשוב ולכונן את ממלכת ירושלים, ואמר שבדעתו להקים גדוד צבא יהודי. הוא פירסם כרוז ליהודים, ואמרו כי בכך הוא התכוון בראש-ובראשונה למשוך על צידו את חיים פרחי, הממונה על ענייני הכספים ויועצו הקרוב של אחמד ג'זאר מושל עכו. ואולם מועלם חיים פרחי לא סמך על כנותו של המצביא הצרפתי ולא האמין כי תשועת ישראל תבוא על ידיו ובחר להמשיך לפעול בחסותה של עות'מאניה.

יהודי ירושלים, ובראשם הרב אהרון בן לוי, התלהבו תחילה מהכרוז של נפוליאון. סבלם תחת שלטון המוסלמים היה קשה, ועתה נוסף עליו גם חשדם של הללו כי תקוות היהודים היא להיות בני-ברית לנפוליאון. לכן כאשר נודע בירושלים על טבח השבויים התורכיים ביפו ועל מגיפת הדבר שפרצה בעקבותיו, נמס לב יהודיה בהבינם שאין ברירה בידיהם, לא תהא להם תשועה מהצרפתים. היהודים צעקו אל ה' וגם התחילו לחזק את העיר ולחפור חפירות סביבותיה, יחד עם המוסלמים.

בחודש ניסן תקנ"ט, מרץ 1799, בא נפוליאון עם מחנהו הגדול עד רמלה. ופתאום, יש אומרים: בחמלת השם על יהודי ירושלים – באה עליו רוח אחרת והוא החליט לפנות עם צבאו צפונה – ושב מכוונתו לעלות ירושלימה. העיר שמחה. לאחר ימים מעטים נחל שר-צבאו קלבר ניצחון על המוסלמים בהר תבור, ומשם המשיכו הגדודים לעכו. בכוונת נפוליאון היה לכבוש את כל הנקודות החשובות בדרך צפונה כדי לעלות על קושטא.

אפריל 1799. נפוליאון מתעכב וחונה עם צבאו לפני מיבצר עכו מבלי שיהא ביכולתו לפרוץ את חומותיו. זו שעה קשה בחייו של המצביא הגדול. הוא, שעתיד לכבוש עולם, לא יוכל לגבור על מיבצר קטן השוכן בקצה הים התיכון? על תותחיו המעטים? על אותו יהודי עקשן, ר' חיים פרחי מדמשק, שמנהיג את הגנת העיר?

נפוליאון מיואש. לשם מה אנו סרוחים כאן, על החול הלוהט, נוכח ערימת אבנים זו! "מיבצרים ונשים כובשים בסערה, או שאין כובשים אותם לעולם!"

אבל הצבא מתחיל להיות נרגן. אפילו בין הקצינים מתחולל איזה דבר הדומה לראשיתה של מרידה: "ניתן את גנרל קלבר לראש, הוא נוח ואנושי יותר!" – הם מתלחשים באוהלים.

השמש השוקעת בים התיכון, בין דקלים בודדים, מבליטה את צלליות אוניותיו של הצי האנגלי, המגן על העיר מן הים, בפיקודו של הקברניט סידני סמית.

בונאפרטה יושב באוהלו ומחשב חשבונות. שעה איומה! – עכו זו עוצרת בעד מסעו לקושטא, ולהודו – אם כך, נשובה מצרימה!

שלא כדרכו אין בונאפרטה רוכב עתה בראש המחנה אלא נישאר במשך שעות רבות, עד רדת הלילה, על מקומו. הוא מסתכל מתוך עיצבון של תרעומת במיבצר שלא ניתן לכובשו.

עליו לשוב למצרים כדי להציל את נפש חייליו ממגיפת הדבר ומן הצמא. נסיגה מבעיתה. ללא דרכים, ללא מים, והדבר הוא המאסף של המחנה. האם אפשר שהגורל יכה את בונאפרטה בדבר כאן, בין חולות-המידבר? בלי פחד הוא מבקר את הנגועים, השוכנים בבית-החולים ביפו. הוא מעודד את החיילים בכל מקום שידו מגעת. אך לגבי אלה שאותם הוא רואה נאבקים מתוך ייסורים עם המוות, הוא אומר: "יש לסייע להם שימותו מהר." – ומתוך אחריות, השמורה לדבריו, למלך – הוא פוקד להמית באופיום חמישים איש מחייליו הנגועים בדבר ואשר הרופא העיד שאין כל תקווה להציל את חייהם.

אלפיים חולים וששת-אלפים בריאים משרכים את דרכם בין חולות מידבר סיני. מותירים אחריהם בגדים ושכיות-חמדה שנלקחו שלל. רבים מהם הולכים יחפים בחול. רגליהם טובעות בחול. כל ארבעה אנשים נושאים שכיב-מרע אחד. האין סוסים להעביר את החולים? כל אנשי המפקדה הולכים ברגל. שמש סיני האכזרית קופחת באכזריות על ראשיהם, ללא צל ענן, ומייבשת אותם. כאשר שואל הסייס את בונאפרטה, למוחרת היום, על איזה סוס הוא רוצה לרכב – מצליף המצביא על האיש בשוטו.

לבסוף רואים את קהיר מרחוק, על חומותיה, צריחי מסגדיה, הגבעות הקירחות הסובבות אותה, ורחוק יותר – תבנית הפיראמידות של גיזה מבעד להילה של חול המתרומם באוויר. שם, רק לפני פחות משנה, בטרם נערך הקרב המכריע עם צבא הממלוכים על גדות הנילוס, הצביע בונאפרטה על הפיראמידות בעומדו בפני שמונת אלפי אנשיו:

עתה, על ידי כניסה חגיגית עם דגלי האוייב, שנלקחו שלל, בהצהרות ובתהלוכות, הוא אומר להטעות את העם המצרי.

לא עוברים ימים רבים והוא נמלט מהם בגפו, בפריגאטה קלה, צרפתה.

וכך, ככל שהשנים חולפות יודעת אפרת כי נפוליאון לעולם לא יבוא לצפת, כי היא לבד בחטאה תימק ולשווא תחפש עקבותיו בסימטאותיה. בלילות היא יראה לעצום עיניה פן יחזרו ויפקדוה ביעותים, פן תיאנס, פן תהיה מירמס לפרסות-סוסיו, חייליו יטילו גורל על בתוליה, יסרקו את בשרה במסרקות-ברזל וידושו גופה במורג-עץ משובץ חרבות-צורים חדות שכולן ננעצות בתוחעס שלה והחלחולת מלאה דם.

היא רוצה לדבר על כך עם אביה ולגלות ליבה בפניו ואינה יכולה שהרי בחטאה הנמשך והולך הוא התעוור. שעות ארוכות הוא לומד עימה בחדרו הצופה אל הג'רמק, ובימי החורף מתכסה ההר שלג. היא קוראת בפניו מתוך הספרים הקדושים. חשה באהבתו הרבה אליה ואינה מבינה מדוע הוא כמתנצל-תמיד על הטריחו אותה, שהרי אינה ראוייה לחיות אלא כל עוד תשמש לו עיניים, כל עוד הוא חי. אחר-כך תמות גם היא. אילו ידע על חלומותיה הנוראים היה מגרשה מהבית.

ציפורה היא שמגלה את אוזן אימה, הרבנית רחל, על דבר יסוריה הנוראים של אחותה בלילות, וכי קוראת היא בשם נפוליאון.

ובצפת חי איש יהודי בשם ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, חסיד ותמים במעשיו, ביום עוסק במלאכת הסנדלרות, ובלילה הוגה בתורה ומתעמק בקבלה. רחל מביאה אליו בחשאי את אפרת, והוא כותב לה קמיע כדי לגרש מקירבה את הרוחות והכוחות הרעים:

סינוי וסנסנוי

ארגיאל כרגיאל סרגיאל

וסמנגלוף

בשמא רבא ותקיפא בשם אלו

המלאכים הקדושים משבענא אני

עליכון כל מיני רוחות וכוחות הטומאה

הבאים בחלום לאפרת בת רחל ומדמין

לה כדמות נפוליאון בונאפרטה או

כדמות איש אחרת ומחמת את גופא

משבענא אני עליכון בשבועתא

דיהושע בר נון שאל תביאו לה שד

לדמות לה בחלום כדמות בני אדם

ותשמרו ותצילו את הנערה הבתולה

אפרת בת רחל מכל פחד ואימה ומכל

כאב ומכאוב וכאב ראש וכאב גוף

ברמ"ח אבריה ובשס"ה גידיה בכח

אלו שמות הקדושים הכתובים בקמיע

זו

אמן אמן אמן נצח

רשלקזע

אל

נא

רפא נא

לאפרת בת רחל

א ס נ

ר"ש לאב"ר

אחר-כך שם ר' יוסף ידו על ראשה ומתפלל עליה: "בכוח השמות הקדושים והטהורים הנכתבים בקמיע זה יהיו כל כוחות הטומאה השוכנים מתהום אַרעא ועד רום רקיעא בחרם ארור בשְׁמתא באלה בקללה בשבועה בנידוי עד שיסורו מהנערה הבתולה אפרת הנולָדה מן הרבנית רחל בת הרב הגאון ר' יהושע טראכטנברג מק"ק פינסק ולא ישלטו בה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח ועד. ובזכות צדיקי-ארץ אני גוזר על כל כוחות-הטומאה הן שבאו לה מחמת כישוף הן מחמת פחד הן מחמת קיטור או מצד החיצונים הן חיצונים של כת-האש הן של כת-המים הן כת של רוח הן כת של עפר הן מכת אשמדאי הזקן הן מכת אשמדאי הקטן הן מכת קָפקָפוֹני או מכת שָׁמהוֹרישׁ הן מכת בּילִיד בן הנאד או מכת מִימוֹן ב' נח הן מכת נפוליאון בונאפרטה הן מכת לילית או איגרת בת מַחלַת הן מכת פוֹרְצִיאל הן מכת פְלוֹצִיאל הן משאר כוחות מכל אותן השוכנים מעומקא דִתהוֹמא רבה ועד רום-רקיע הן שִׁידֵי יום הן שִידֵי לילה צהריים או שידי ערב הן אותם שלא זכרתי הם וכוחותיהם אני משביע בִּשְׁמַתיָה ובעָזָקתָא דִשלמה מלכה שיסורו מאפרת בת רחל ויתרחקו ממנה הן בהקיץ הן בחלום לא באכילתה ולא בשתייתה לא בישיבתה ולא בעמידתה לא מלפניה ולא באחוריה לא בערוותה ולא בחלחולתה לא במי-רגליים ולא בצואתה לא בהליכתה ולא בעצירתה לא בדיבורה ולא בשתיקתה הן שנפגש לה מקרה רע בשדה או מעשבי-השדה או מעשבי-היער או מעצי-היער או מארבע רוחות העולם מכולם תהא ניצולה מנוֹחֵש וקוסם בכל אבריה וגידיה ושלא יהא לכל כוחות-הטומאה כוח ורשות לפגוע באפרת בת רחל. כל הנ"ל אני מנדה בשמות הקדושים ובמלאכים הקדושים ובשם מטטרון שר העולם אני מנדה בכל הקללות והנידויים והשתות והארורים שתסירו מאפרת בת רחל הפגע שפגע בה ולא יהא ולא יהי' עבר עתיד היה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח וַעָד."

טובה ומרגיעה היתה השפעת ר' יוסף רופא קונדרג'י על נפש אפרת, והיא הצטערה על הריב שרבה עם אימה הרבנית ועל הבכי שבא בעקבותיו, בטרם הלכו אליו בראשונה.

בחדר קטן וחשוך, נמוך מהסימטה, נתגבבו אצל ר' יוסף רופא קונדרג'י עורות בני-בקר, גמלים וגָ'מוּסים, בגדלים שונים. בחדר השני הוא התגורר בדוחק עם אשתו וילדיו. על האיצטבה נמצאו ספר הזוהר הקדוש, ספר שערי-אורה אשר חיברו החכם בחוכמת הקבלה, המקובל האלוהי כהר"ר יוסף 'ן גיקטליי"א נ"ע, ספר שבחי-האר"י לר' שלימל דרעזניץ, שער-הגלגולים, עץ-חיים ופרי עץ-חיים להרח"ו, הוא ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י. וכן אוסף הסגולות, שעבר בירושה מאב לבן במשפחתו של ר' יוסף רופא, ובו נכתב מה ייעשה לאישה שבניה מתים, כיצד להמית שונא, סגולה להשתגע לשונא, להשביע השד, להכניס שד באדם שונא, לבטל כישוף, למצוא גנב, לרפא חולה נכפה ונופל ולהביא בעל ממדינות-הים.

איש תם היה ר' יוסף. עיניו הכחולות כמו נתעדנו בניצוצות תכלת שמיה של צפת בימי חורף צחים, לאחר רדת השלג. גם עור פניו צח ובהיר, כשל יקירי צפת החיים כל ימיהם באוויר ההרים ומסתופפים בצל הסימטאות. אפרת לא ממש האמינה ששיח-ושיג יש לו לר' יוסף עם השדים, אך היא הרגישה היא כי תומתו פועלת עליהם ומגרשת אותם. כל המחזיק בקמיעותיו אין לשדים שליטה עליו, רשלקז"ע, רפואה שלימה לנושא קמיע זה עליו.

אפרת אהבה את ר' יוסף רופא קונדרג'י. לאחר שהיתה מובילה את אביה לבית-המדרש החדש של החסידים היתה יושבת על שרפרף אצל ר' יוסף ומתבוננת במלאכתו כשהוא מניח לה לשפות עבורו תה ממִשְׁרַת תאני הגליל המיובשות. כיצד הוא עובד במרצע ובמספריים, אצבעותיו הזריזות מטליאות בזריזות סוליות וקולעות רצועות עור. חותך ומתקין סנדלים לבידואים ולאנשי הכפרים. והסנדל – סוליית עור-גמל גסה עם רצועות-חיבור בלבד, כמין שרוכי-עור המהדקים אותה לקרסול, הן מאחור והן בין האצבעות מלפנים. וכן נעליים חצאיות, שהערבים קוראים אותן סוּרְמָיָה, עשויות עור גס, כשאחוריהן מעוכים ומקופלים כלפי הסולייה. וגם נעלי-בית או פָּאפּוּשִׁים תורכיים, שאנשי העיר אוהבים להלך בהן בחצר ובסימטה, אך אינן מתאימות לעבודות-השדה. ונעליים גבוהות של ממש, הקרויות מדאס, והן מגיעות עד מעל לקרסוליים, עשויות עור-בקר, קצותיהן המחודדים צבועים אדום, והסולייה בדרך-כלל מעור-גמל קשה.

ר' יוסף רופא קונדרג'י ידוע גם במומחיותו לתפור כיסי-עור, שאותם נושאים הגברים על גופם להחזקת טבק, כלי-הצתה וחפצים אישיים קטנים. כיסי-עור זעירים מאלה הוא מתקין לטמון בהם את קמיעותיו, ומצרף להם שרוך-עור לעונדם על צוואר.

שעות ארוכות יושבת אפרת אצל ר' יוסף. היא חשה היטב באיבתם הסמוייה של יהודי צפת אליה, ובהתנכרותם לה. לכן טוב לה שמצאה ידיד מבוגר המבין לליבה, אך בלילות –

בלילות היא לוחשת סָנוֹי וסָנְסָנוֹי וסְמָנְגָלוֹף. הקמיע בין שדיה ילין. רשלקז"ע. רפואה שלימה לנושאת קמיע זו על צווארה. בחלון הקרוע בקיר-האבן הרחב, מבעד לסורגים, נשקפת פיסגת הג'רמק, ואור לבנה חיוור נוגה על פניה הצחות, המעוטרות שפעת שיער אדמדם ומסולסל שאותו היא מפזרת על כרה מדי לילה. אפרת היפה מלטפת בחשאי את גופה ונאנחת. ונאנחת. ונאנחת. נוגעת בכתם הצבה בירכה, מחליקה שיפולי-ביטנה, משחקת בפי-טבעתה, נושכת עד זוב-דם בשפתיה החטאות, דמעות בעיניה, והיא ממלמלת שמות המלאכים הקדושים והטהורים שלמדה מפי ר' יוסף רופא: "ארמניאל ברוכיאל גבריאל דרשיאל הרקיאל והואל זכריאל חסדיאל טוביאל יופיאל כוכביאל להטיאל מלכיאל נוריאל סנדלפון עריאל פוהריאל צדקיאל קדציאל רפאל שמשיאל תוציאל ארמניאל ברוכיאל..." – כדי לדחות מעליה את כוחות השדים ואת רוחות הטומאה הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, בדמות גברים כבירי-כוח, אדם הראשון בעלה של לילית, נפוליאון, סוּסוֹ בדמות אדם, סולטאן מחמוד השני, סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק, חסן בן הקאדי, שמזדווגים אליה ערומים בחלום, פנים ואחור, פורעים בחלחולתה ומטילים זרעם ברחמה כמעשה הנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם עד שמתעוררת בצעקה – – –

הסופר הנידח מר א. בן עזר יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:

* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד)

* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב)

* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968).

* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)

* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)

* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים")

* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר)

* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה).

* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000.

* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט הבלתי-מנוקד, ללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל).

* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)

* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר

* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,

גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר

זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997

במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון

8 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪

תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪

תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪

תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪

* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה

* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן

וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל

עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה

ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר

* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.

* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.

* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.

* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.

* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.

* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.

* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.

* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.

* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.

* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.

* "אפרודיטה 25" 7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.

* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.

פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.

עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח

צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

מערכת "חדשות בן עזר" התרחבה, עומדת לרכוש דירה חדשה, ומעמידה למכירה את דירתה הקודמת ברחוב הקליר בתל-אביב, ליד העירייה, 3 חדרים קומה ג' במצב מצויין, שקטה, מסודרת, מלאה אור ועם ותק של 31 שנות כתיבה נידחת. פינוי באוגוסט 2006. לפניות: טל. 054-3031212 או באי-מייל דלעיל. הקודם זוכה והמפספס בוכה!