| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 131,
בברכות לקראת ליל הסדר וחג הפסח תשס"ו
תל אביב, יום שני, י"ב בניסן תשס"ו, 10 באפריל 2006
מטה משיח מודיע: אתמול י"א בניסן חלו לפי הלוח העברי ימי ההולדת של מלך המשיח הרבי מלובביץ' ושל יבדל"א מאוד מר סופר נידח. יחי אדוננו, מורנו ורבנו, מלך המשיח, לעולם ועד
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש לקרוא ולדפדף בו
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: סיפור בלי שם מאת אינה קליין
שלשום בפלהרמונית, אֶלְגָר לכינור של צוקרמן שאנחנו יכולים לנשק לו בתחת
אביעזר שלוש: פריחת הפרדסים, פרק מתוך ספרו "מי היה אותו אפלבוים?"
ארוחה ל-4 בג'קו מאכלי-ים, הרצל 2, תל-אביב, ב-400 שקל כולל טיפ
ברוך תירוש: השיטפונות הם כקולות הבוחרים שנשפכים לריק
איך מגן עיתון "הארץ" על עיתונאית שאינה אומרת אמת במצח נחושה
מתן וילנאי הוא המתאים ביותר להיות שר החינוך והתרבות מטעם העבודה
לידיעת האוניברסיטאות, המוסדות הציבוריים ועיריית טימבוקטו
25 שנים תימלאנה בספטמבר למותה של אסתר ראב
סדר פסח ראשון בפתח-תקווה, ניסן תרל"ט 1879
מתוך הרומאן ההיסטורי "פרשים על הירקון", סיפור חייו של יהודה ראב בן עזר מאת אהוד בן עזר, בהוצאת שרברק, תל-אביב 1989, ציורים: דני קרמן
את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה. הנשים ועימן בני-משפחה נוספים, וכן יהודים אחדים מיפו שהוזמנו כדי להשלים את המניין, באו כיומיים לפני החג, רכובים על סוסים. ר' דוד גוטמן ועימו שאר הפתח-תקוואים יצאו לקבל את פניהם בכניסה למושבה, וליוו את השיירה עד למרכז, ליד הבאר [מקום גן המייסדים כיום].
ר' דוד גוטמן, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה [בקניית אדמתה] ובזכותו קמה המושבה – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר:
"ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!"
אחר ניגש על אשתו ואל הצעירות: דייכע אשת יהושע [שטמפפר], ואל לאה [אשת יהודה ראב], עזר להן לרדת מעל סוסיהן ועל פניו חיוך אבירי ומאושר, כבעל-אחוזה הונגרי הגאה לארחן בצל קורתו.
הנשים ובני המשפחות הביאו עימם מיפו, על גבי הסוסים – בצרורות ובקדרות, מצות ומצרכים לתבשילי החג, צלחות ומפות לעריכת השולחן. הגברים ביערו את החמץ והגעילו את הסירים וכלי-האוכל. לאזאר [ראב, אביו של יהודה] הוסיף ובנה, לכבוד החג, שלושה תנורי-חימר חדשים, לבשל בהם את דגי הבורי שנדוגו בים יפו, ואת המרק והבשר.
הגברת גוטמן, שלא היתה רגילה בתנורים הפשוטים שבחצר, אמרה שדרושות מניפות כדי ללבות בהן את האש. שמע זאת דאוד אבו-יוסף ומיד דהר אל הביצה של פתח-תקווה, על גדת הירקון [הדרומית], שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן חזרה, אל הקיץ, לאירופה. הוא התקרב אליהן בחשאי עד כדי מרחק של כמה עשרות צעדים, ובידו רק מקל. אז דירבן בבת-אחת את סוסתו והתנפל על החסידות. אלה, דרכן לנתר צעדים אחדים לפני שהן אוספות כוח תאוצה להמראה, אך בטרם הספיקו להגביה כשני מטרים מעל הקרקע, וכבר הצליח אבו-יוסף להוריד שלוש מהן בעודן באוויר, בחבטות של מקלו. בו-במקום תלש את נוצותיהן, אגד אותן לשלוש מניפות גדולות, והגיש אותן שי למבשלות, שהיו מלאות התפעלות מאבירות הפרש היהודי, שניראה כבידואי-מלידה [מקורו היה בבגדאד והוא סיפור-לעצמו שנשמר רק בזכות יהודה ראב שכתב עליו בזיכרונותיו בספר "התלם הראשון"].
אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום [בפינתו הדרומית-מערבית של גן המייסדים]. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. רק דאוד אבו-יוסף, עטוף בכאפיה ולראשו העקאל, נכנס מדי פעם, כמין אליהו הנביא, ושב ויצא כדי לערוך סיבוב על סוסתו בשדות המושבה, לבל ינצלו השכנים הערבים את החג לשם פגיעה ברכוש וביבול. הסוסה פסעה כהרגלה, ללא עייפות, אף שהיתה בסוף הריונה. יהודה לא שמר אותו ערב. ניתן לו להיות כחפצו כל החג עם לאה, שבקרוב ימלאו לה שבע-עשרה שנה.
ר' דוד גוטמן ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל"ברוך אתה יי, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," הקדים ר' דוד ואמר:
"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוהינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה , ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה:
"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!"
וכולם ענו אחריו: "אמן!"
"אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, והשם יתברך הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!"
"אמן!"
ויהושע [שטמפפר], הצעיר ממנו, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:
"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אימרו לי – איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?
"רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים, תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים.
"לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכניניו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!"
יהודה, צעיר הגברים באותו לילה, שאל את הקושיות אבל סירב בתוקף לגנוב את האפיקומן שהוחבא מתחת לכיסאו, המרופד כרים, של ר' דוד גוטמן. כל ההפצרות לא הועילו.
"במשפחתנו," הסביר, ולאדאר אביו אישר את דבריו, "לא נהגו ואין נוהגים לגנוב – אפילו את האפיקומן!"
וללאה, המשתוממת על תמימותו, לחש: "וכך אנהג גם כאשר תהיה לנו משפחה גדולה, בנים ונכדים. איזה מנהג מגונה – ללמד את הילדים לגנוב, ודווקא ביל הסדר!"
החג עבר. הנשים חזרו ליפו. מזג-האוויר השתנה והחלו ימי חמסין. השדות הבשילו במהירות. באחד הימים החמים המליטה סוסתו של אבו-יוסף סייח. בעוד היצור הרך והרטוב, שהיה נחמד מאין-כמותו, עומד בקושי על רגליו הרכות, ואימו הגבוהה והלבנה מלקקת את גבו הלח, כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את הסייח השחור – ולעיני יהודה הביאו אל שפת הבור ובתנופה אחת ביתק אותו בחרבו.
"מה עשית? אבו-יוסף?" נחרד יהודה.
"ממזר לא טמא את עטיני סוסתי!"
ומבלי להראות שום סימן של צער, קבר בשלווה את הסייח.
"אבו-יוסף, במה חטא היצור החמוד הזה?"
"יודה-עָרְבּ, סוסתי לא תלד סייח שאין יודעים מי אביו. בזמן שהיתה בשבי הגנבים – התעברה. איך אוכל לשמור על שמה, ועל כבודי, אם אחזור לבגדאד עם צאצא שאין מכירים את אילן-היוחסין שלו? בושה היא!"
דאוד אבו-יוסף היה מסור מאוד לסוסתו. נהג להאכיל אותה רק פעם אחת ביום, שעורה נקייה שאותה ברר במו ידיו. גם לשתות נתן לה רק פעם ביום. היא היתה רזה מאוד, עצמותיה נראו מבעד לעורה, אבל שמרה על זריזותה ועל כוחה, ממש כאבו-יוסף עצמו, שהיה מסתפק במעט מזון ושומר על כושר גופני מעולה.
[הסיפור מבוסס על מקורות היסטוריים מדוייקים ומוכיח כי הנקבה היחידה בפתח-תקווה בשנה הראשונה להיווסדה היתה סוסתו של דאוד אבו-יוסף ולא שום מייסדת אחרת מאלה המתנוססות זה כחצי שנה בכרזות הבלוף על חוצות העיר שאינה יודעת את עברה ואשר עסקניותיה הַבּוּרוֹת מבלבלות בהן את תושביה. תנאי החיים טרם איפשרו את מגוריהן של הנשים במושבה הצעירה, הן התגוררו זמנית ביפו, והגברים היו רוכבים מדי שבוע מפתח-תקווה אל משפחותיהן לעשות עימן את השבת ואת הילדים].
סיפור בלי שם
מאת אינה קליין
אני זוכרת את המבט המפוחד שראיתי בעיניה. הוא היה נראה לי כסערה שמתקרבת עם קול ליבה הדופק. עמדתי והסתכלתי עליה ולא יכולתי לעשות כלום כי אם הייתי עושה משהו אז גם עליי היו מתנפלים. רציתי להיות חברתה אבל זה היה קשה כי היא הייתה ילדה מאוד לא מקובלת בכיתתנו: כל הזמן כולם הרביצו לה וקיללו אותה. אני זוכרת את אותו היום שממש היה לי חבל עליה: אותו היום שבועז קרע את המערכת ושם אותה בתיקה. ידעתי שהסערה מתקרבת ורציתי לה אך לא ידעתי איך ומצד שני כמו תמיד חששתי שאם אעשה משהו לטובתה אז גם לי יהיה רע כמו שהיה לה ולכן שתקתי. ההפסקה נגמרה כולם נכנסו לכיתה וגם היא נכנסה וכמו תמיד התיישבה בודדה בסוף הכיתה. המורה נכנסה ושאלה:
"ילדים, לא ראיתם במקרה את המערכת החדשה שהבאתי היום בבוקר לכיתה?"
ליבי מאוד רעד ופחדתי כי ידעתי שהפעם היא לא תינצל מכך. בכיתה שררה דממה. היה נשמע רק קול הרוח שהעיף מידי פעם את הווילון. המורה התיישבה על כסאה ושוב שאלה אם ידוע למישהו משהו בנוגע למערכת.
בכיתה הייתה דממה ואני לא זוכרת בדיוק מי אמר אך אמרו "זה אצלה, זה אצל סיאלו בתיק," ובאותו רגע הרגשתי שליבי יוצא מתוכי רציתי כל כך לעזור אך שתקתי.
היא הסתכלה על המורה בעיניים מופלאות ועל הילדים. המורה אמרה: "סיאלו, הילדים אומרים שאת יודעת היכן המערכת.
סייאלו השתתקה ולאחר כמה דקות היא ענתה: "אני לא יודעת כלום."
אז אחד התלמידים אמר: "נו תפתחי את התיק למה את מחכה?"
ראיתי בעיניה את המבט המפוחד שאני לעולם לא אשכח. היא פתחה את תיקה בלא ברירה כשכולם עומדים סביבה ומסתכלים עליה. המורה לקחה את תיקה והוציאה מתוכו את הניירות הקרועים שפעם היו מערכת. הילדים התחילו לצחוק ולצעוק:
"זאת היא אמרנו שזאת היא!"
סייאלו עמדה בכיתה והסתכלה על כולם במבט מלא שינאה ועצב והיא צעקה:
"זה הם, זה הם עשו זאת, הם שונאים אותי ותמיד נטפלים אליי, זה הם אשמים ולא אני!"
אך המורה לא האמינה להסבריה ואמרה: "מחר שתהיה בדיוק כזאת מערכת מונחת אצלי על השולחן," ויצאה.
ואני מאוד רציתי לגשת אל סייאלו אך ברחתי מהר הביתה וחיכיתי למחר.
למחרת התעוררתי ורצתי לבית-הספר. רציתי לדעת מה סייאלו תעשה. נכנסתי לכיתה. הכיתה הייתה ריקה. חיכיתי לכולם רבע שעה ולאחר מכן נשמע הצלצול ואחרי דקות אחדות ראיתי את החברה הולכים לכיוון הכיתה ורק את סייאלו לא ראיתי. כל כך חששתי לה. המורה נכנסה לכיתה וכהרגלה אמרה "בוקר טוב" וישבה.
לאחר דקות אחדות נשמעו דפיקות בדלת וסייאלו נכנסה לכיתה ובידיה מערכת חדשה כמו שההיא הייתה. מצד אחד שמחתי בשבילה אך מצד שני המצפון העיק עליי שלא עזרתי לה. כל היום היא ישבה בכיתה אפילו להפסקה היא לא יצאה. ראיתי בעיניה שהיא רצתה לברוח, לברוח רחוק, ורק חיכתה לצלצול של סוף היום. בשיעור עברית כל הזמן הסתכלתי עליה וריחמתי עליה. הצלצול נשמע וכולם התפזרו. סייאלו הראשונה שברחה כשנשמע הצלצול.
למחרת הגעתי לכיתה והיה לנו שיעור חופשי אז ישבתי עם חברותיי בחוץ והתבוננתי בסייאלו שישבה לבד כהרגלה או שחיכתה לחברותיה מכיתה אל"ף ובי"ת שהן היחידות שהיו לה. ראיתי אותה משחקת איתן היא הייתה כל כך שמחה שאפילו אני שמחתי. שקעתי בהרהורים וחשבתי כמה שהייתי רוצה להתחבר איתה אבל זה היה מסובך.
הצלצול נשמע וכולם נכנסו לכיתה, זה היה שיעור זהירות בדרכים. נכנסתי לכיתה וראיתי שהיא ישבה כמו תמיד לבד בצד בסוף הכיתה. המורה נכנסה לכתה ואמרה: "תתחלקו לקבוצות."
אז סייאלו התיישבה קרוב לענת, סימה, יפה ורונית. לאחר דקות אחדות נכנסה סוניה ואמרה לה: "קומי מפה, זה לא המקום שלך, לכי תשבי לבד כמו תמיד!"
פעם ראשונה ראיתי את סייאלו עונה לה. היא ענתה: "אני לא רוצה. אני ישבתי פה ולכן חפשי לך מקום אחר!"
פתאום סוניה התנפלה עליה וכל הכיתה התאספה והתחילה לצעוק: "יותר חזק! יותר חזק! תהרגי אותה במכות!"
עמדתי והסתכלתי. כמה שרציתי להפסיק הכול, כל כך רציתי לעזור לה אך לא יכולתי. הסתובבתי וראיתי את המורה. היא ישבה על כסאה ולא זזה. היא בכלל לא התייחסה למה שהתרחש בכיתה. ראיתי את סייאלו בורחת מהשיעור בוכה. היא לא נכנסה כל השיעור לכיתה.
כשנשמע הצלצול, היא נכנסה לכיתה והמורה אמרה לה: "מה את חושבת שאת עושה? מי הרשה לך לעזוב את הכיתה?"
סייאלו ענתה לה: "איזה חוצפה? מי את בכלל חושבת שאת? ראית כמה שהיה לי רע ולא עשית כלום, המשכת לשבת על מקומך ועשית את עצמך כאילו לא ראית כלום ממה שהתרחש בכיתה!"
המורה הסתכלה עליה בעיניים ריקות ועשתה את עצמה כאילו לא שמעה כלום, והלכה.
סייאלו המשיכה ללמוד בבית-הספר. כל יום הוריה היו באים לדבר עם המנהל, אך כל הזמן הוא היה אומר שהכול הסתדר. מדי פעם הייתי רואה שהחברֶה זורקים את האוכל שלה ואת ספריה לפח. כמה שהיה לי חבל עליה. שלפעמים הייתי רואה איך הם מכים אותה ומאיימים עלייה שלא תספר, ואני שתקתי. ככה היא למדה אצלנו שנתיים ולבסוף היא עזבה. אני מניחה כי נמאס לה ואני מאוד הבנתי אותה. לפעמים אני רואה אותה ברחוב עוברת ואני נזכרת בכל מה שהיו עושים לה וחושבת לעצמי למה לא עזרתי לה?
אינה קליין היא בת 18 ולומדת בכיתה י"ב 2 בבית ספר מקיף א' באשדוד. את הסיפור שלחה לאחר שבמסגרת הפגישה עם "סופר אורח" הוא השאיר לתלמידים את האי-מייל שלו וביקש מהם לשלוח לו סיפורים ושירים שכתבו. ראוי לו לסיפור שייכלל בתוכניות הלימודים.
לקראת הפסח אל תשכחו לקנות
הגדה של פסח עם ציורים של נחום גוטמן בעריכת אהוד בן עזר
בהוצאת יבנה
בצאת ישראל ממצרים, סיפור לילדים מאת אהוד בן עזר
עם ציורים של נחום גוטמן
בהוצאת יבנה
הוצאת יבנה, מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638
או במוזיאון נחום גוטמן, רוקח 21, נווה-צדק, ת"א, טל. 03-5161970. פקס 03-5161981
שלשום בפלהרמונית, אֶלְגָר לכינור של צוקרמן שמצידו אנחנו כנראה יכולים לנשק לו בתחת
קונצרט שלשום, מוצ"ש 8.4.06, בניצוחו של זובין מהטה בן ה-70, נפתח ב"פעמת הזמן", יצירה ל-13 דקות של המלחין יאן רדזינסקי (נולד 1950), שעלה לישראל מפולין וכיום הוא פועל בעיקר בארה"ב. הפתיחים הקצרים שהפילהרמונית מקצה למוסיקה בת-ימינו מעוררים הרהור נוגה שזה אולי המקסימום שמלחין ישראלי או ישראלי-לשעבר יכול לצפות לו, רק פעם או פעמיים בחיים – בין 13 ל-20 דקות של פתיחת קונצרט. הקהל אמנם מנומס, אבל אם ינגנו לו יצירות בנות-זמננו כאלה ארוכות יותר, הוא יצביע ברגליו, ובמידה לא מעטה של צדק.
יצירתו של רדזינסקי היתה יללת חתולים מהוקצעת שהתפתחה למשהו שנשמע כמוסיקת רקע למעשה רצח אלים מאוד מלווה בהקשות תוף מתגברות, שלאחריו נשפך הרבה דם, והמוסיקה חזרה לטרחֵן ולעלות על העצבים עד כי 13 דקותיה נידמו כ-20. התזמורת הגישה כרגיל ביצוע מבריק ומצויין, וראוי לציין שכל חבריה ניגנו ללא אטמי אוזניים.
בהמשך נוגן הקונצ'רטו מס' 4 בסול מג'ור לפסנתר ולתזמורת אופ' 58 של בטהובן בידי הפסנתרן יליד נצרת סלים עבוד אשקר. לפני כשנה כתבנו עליו:
"במקום המנצח רַפאל פְרוּהבֵּק דה בּוּרגוֹס והפסנתרן רוּדוֹלף בוּכבִּינדֶר, שחלו, הופיעו בקונצרט למנויים מס' 6 של הפילהרמונית המנצח רוברטו אַבָּדוֹ והפסנתרנים סָלִים עָבּוּד אַשְׁקָר ודוֹראֵל גולן. ואכן, בקונצרט ליל אמש, ה-27 בפברואר, היו מקומות ריקים בהיכל התרבות. אולי מנויים שדילגו על הקונצרט בגלל השינויים. אבל הם הפסידו. היה זה אחד הקונצרטים הגדולים והסוחפים של השנה.
"הבורלסקה ברה מינור לפסנתר ולתזמורת של ריכרד שטראוס היתה היצירה השנייה בתוכנית הערב. כבר מצליליו הראשונים של הפסנתר הורגש שסלים עבוד אשקר הוא פסנתרן גדול, בוטח בעצמו, בעל עוצמה, דיוק וצליל נהדר, וירטואוז וגם בעל חוש הומור שמתאים ליצירה היפה והמרתקת. הקהל היה ממש מהופנט והגיב במחיאות כפיים ממושכות, אף כי לא ניתן הדרן. הפסנתרן, ערבי-נוצרי צעיר יליד נצרת, שכבר קנה לו שם בעולם, ניגן על פסנתר-כנף סטנווי (שאיל ממון יהודי-גרמני מפרנקפורט, יוסף בוכמן, נתן מתנה למנצח ההודי של הפילהרמונית הישראלית, ככתוב על השלט המוזהב המודבק לפסנתר לצד הקהל) – יחד עם תזמורת שרבים מנגניה הם עולים 'חדשים' מרוסיה – וזו התרבות הישראלית במיטבה מחד, וקסם המוסיקה שאין לה גבולות, מאידך."
צר לומר שבקונצרט שלשום הכזיב סלים עבוד אשקר. מחוץ לקטע סיום קצר בקדנצה, היתה נגינתו ממש משעממת, כאילו הוא משקיע את כל מקצועיותו בעצם ביצוע היצירה ולא נותר לו זמן לפרשנות, לרגש, למגע אישי עם היצירה ולריענונה. איזה הבדל לעומת פאזיל סאי, שכל הופעה שלו מרעידה את אמות הסיפים של יצירות קלאסיות ומוסיפה להן מגע טרי הכובש את הלב. גם הפרק השלישי של הקונצ'רטו, רונדו ויווצ'ה, לא הצליח להחיות יצירה כה יפה שנוגנה בצורה כה חיוורת אם כי מקצועית ונקייה מאוד. הביצוע כנראה התיש את הפסנתרן עד כדי כך שלא היה לו כוח לתת הדרן.
החלק השני של הקונצרט כלל יצירה אחת בלבד, הקונצ'רטו בסי מינור לכינור ולתזמורת אופ' 61 של אדוארד אלגר הבריטי (1934-1857), שנוגן בידי פנחס צוקרמן (נולד 1948), ישראלי מנעוריו, שזה שנים חובק קריירה בינלאומית משגשגת. יצירה מורכבת ועשירה מאוד, לא קל לזכור אותה ולזמזם ממנה נעימות ערבות לאוזן, אבל היא מחייבת להקשיב היטב, וגם סוחפת בדו-שיח שמתנהל בה רוב הזמן בין כינור הסולו לבין שאר קבוצות הכלים בהרכביהן השונים. פנחס צוקרמן הגיש ביצוע מבריק, וירטואוזי, נקי מאוד, לא נרגש, לא סנטימנטלי אבל סוחף מאוד ומעורר התפעלות.
אני זוכר את צוקרמן הצעיר עומד בשנת 1969 לערך על הבמה באולם בית החייל ומנגן קונצרט סולו עם התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוחו של גארי ברתיני, והכנר הראשון אלכס טל. דוּבָּר בו כבר אז, בבחור מחולון בעל הבלורית העבותה והשחורה, המסתכל כל הזמן בחיוך זחוח, מבקש לשאת חן, לעבר הקהל שבאולם – על כמי שעתיד להימנות על צמרת הסוליסטים שמקורם בישראל כגון בארנבוים ופרלמן. דרך ארוכה עשה מאז, גופו התבגר, רעמת שערו הלבינה כולה, נגינתו השתפרה מאוד, ובכל זאת הוא התנהג במהלך הקונצרט באופן מוזר ולא בוגר. כבר מכניסתו לבמה ובכל רגע שלא ניגן, הפנה את גבו לקהל והתבונן בתזמורת כאומר לקהל – כשאני מנגן אני מוכרח לעומד מולכם חזיתית אבל ביתר הזמן אתם יכולים לנשק לי בתחת. אפילו למחיאות הכפיים הרבות והרמות בסוף הקונצרט הגיב בהפניית גב ובמחיאת כפיים לתזמורת, בקושי ניאות פעמיים-שלוש לעמוד ממש מול הקהל, והדרן לא נתן.
לאנשים היתה הרגשה, ואני לא היחיד שחש בכך, שכאילו צוקרמן כועס על הקהל הישראלי. חשבתי, מה עשינו לו? האם הוא מושפע מבארנבוים? האם הוא כועס שעליו לנגן בפני עם של כובשים? של מבצעי סיכולים ממוקדים שאינם מוכנים להיהרג בלי להגן על עצמם? או שהוא סתם גבר נאה, אנטיפאט ושחצן? בדרך כלל סוליסטים מוציאים מדי פעם מטפחת לבנה ומנגבים את מצחם. הוא הוציא רק פעם מטפחת לבנה וניגב בה את מיתרי הכינור.
סליחה, פנחס צוקרמן, סליחה שהוכרחת לנגן בפני בני עמך וארצך שאינם מלקקים את התחת לפלסטינים כדי לזכות בפרס נובל לשלום.
אביעזר שלוש
פריחת הפרדסים
פרק מתוך ספרו "מי היה אותו אפלבוים?"
תפוח-הזהב ויתר הזנים ממשפחת ההדרים (ציטרוס) אינם נמנים על שבעת המינים בהם התברכה ארץ-ישראל. עם זאת קיימת עדות לכך כי האתרוג גדל בארץ לפחות מתקופת החשמונאים בעוד הלימון החמוץ, החושחש והלימון המתוק הובאו ארצה בימי הביניים, מהודו, ע"י סוחרים ערבים.
תפוח-הזהב הובא מפורטוגל בראשית המאה השמונה עשרה. זכר לכך נשאר עד היום בשמו הערבי "בורטוגאן" אשר אינו אלא שיבוש של השם פורטוגל בשפה הערבית שאינה מכירה את האות "פ".
ומדוע נקרא תפוח-הזהב היפואי שמוטי? כי בימים שלא נודעו עוד נפט וחשמל השתמשו למאור בשמן זית נתון בפחית סגלגלה, הדומה בצורתה לביצת בת-יענה. פחית זו נקראה שמוט (בערבית) ומפאת דמיונו של תפוח-הזהב הסגלגל לאותה פחית נקרא על שמה.
מקור השמוטי וזמן הופעתו בארץ לוטים בערפל. בחוץ לארץ הוא ידוע כתפוח-הזהב היפואי ובאנגליה קוראים לו פשוט Jaffas .
הפרדסים , שרובם היו מרוכזים סביב יפו, היו קטנים. בני 5 עד 25 דונם כל אחד. בכל פרדס באר מים משלו ומנהל פרדס – באירג'י. השטח הקטן נקבע בעיקר בגלל מגבלות ההשקייה באותם הימים. מקור המים היחיד היתה הבאר שנחפרה לעומק של 8 עד 12 מטר, עד שהגיעו לשכבת המים העליונים. באר זו ספקה 10 עד 15 מטר מעוקב מים לשעה והיתה מידלדלת תוך שאיבה של שעות אחדות; השאיבה הייתה מופסקת למספר שעות עד שמי הבאר עלו מחדש ואז חזרו לשאוב. הבאר המצויה סיפקה מים כדי השקיית פרדס של כ-10 דונם.
חפירת הבאר אף היא הייתה נעשית בשיטה מיוחדת. חפרו בעומק של מטר בערך ואחר כך החלו בונים את הבאר בבלוקים מלמעלה למטה. חופרים עוד ומשלימים בבניה עד שהגיעו לשכבת המים העליונים. כאן התקינו שלד עץ לתמיכת מבנה האבנים של הבאר.
המים הועלו מתחתית הבאר אל תוך בריכה, באמצעות "אנטילייה" (נורית בערבית), שהייתה עשוייה שני גלגלי עץ גדולים, ומונעת על ידי גמל או פרד, שעיניהם כוסו בשל ההליכה בסיבוב. לאנטילייה היתה מחוברת שרשרת דליים שירדו לבאר ועלו מתוכה, כשהם מעלים את המים ושופכים אותם לתוך בריכה מרובעת.
מן הבריכה הבנויה במקום הגבוה, בפרדס, הסתעפו תעלות פתוחות שנחפרו בשיפוע כדי לאפשר את זרימת המים. בתחתית התעלה או בדופנה, ברווחים של מטרים אחדים, היה נקב אשר דרכו קלחו המים אל שורת העצים. נקב זה סתמו בסמרטוט, שעה שהיה צורך להעביר את המים לשורת עצים שנייה.
נטיעת הפרדס היתה איטית מאד ועלתה בכסף רב, לפי מושגי הזמן. לא נטעו עצי הדר לפני שניקו את האדמה מעשבי הבר למיניהם ובמיוחד מן היבלית. פרדסנים מהדרים היו נוהגים לנקות משורשי היבלית כל רגב אדמה עד לעומק של מטר. את השתילים גידלו מייחורים אשר גדילתם הייתה איטית מאד, גם עובדה זו היא שקבעה לא במעט את גודלו של הפרדס.
פרץ פסקל [מפתח-תקווה] היה מספר כי הערבים נהגו לנטוע הדרים ייחורים (בערבית – "וותאד"), דהיינו: גדעו ענף מתאים מעץ הדר, גזרו אותו לחלקים באורך של 20 ס"מ האחד, ונעצו את הגזירים באדמה, ברווחים של 25 עד 30 ס"מ. כעבור שנה, כאשר הגזיר הצמיח שורשים ועלים, העבירו אותו אל שטח הפרדס ולאחר שנה או שנתיים הרכיבו שתילים אלה ברכב שמוטי או לימון. השתיל היה ממשיך לגדול ולאחר חמש או שש שנים התחיל להניב פרי.
הערבים נהגו לנטוע מספר רב של עצים לדונם, לא פחות ממאה. הם נימקו זאת בכך ששני עצים מניבים יותר מעץ אחד, עיבודם של מאה עצים לדונם זול יותר מעיבודם של מאה עצים לשני דונם; הרוחות מזיקות פחות כאשר העצים צפופים יותר; ולבסוף, עצים צפופים נשארים קצרי קומה דבר המקל על קטיף הפרי.
משהחלו היהודים לנטוע פרדסים ונוכחו לדעת כמה קשה ויקרה היא עבודת ניקוי הקרקע מעשבי הבר באת וטוריה, הנהיגו את שיטת החרישה במאנז' – ריס. זו היתה מחרשה גדולה וכבדה שהובאה מחו"ל ונרתמה לשישה עד עשרה זוגות סוסים או פרדות. המחרשה הפכה את האדמה וחשפה את עשבי הבר על שורשיהם לאור השמש. תוך שבועות אחדים יבשו העשבים ושורשיהם בחום השמש ואז עברו בדיסקוס על האדמה החרושה, כדי להכשירה לפתיחת בורות הנטיעה.
בעלי הפרדסים הערבים השתדלו כמיטב יכולתם להכביד על היהודים את נטיעת פרדסיהם בשל החשש מתחרות. אחד האמצעים היעילים לכך היה סירוב למכור רכב שמוטי ליהודים, כי בלי הרכב אי אפשר היה לגדל שמוטי.
מה עשו חלוצי הפרדסנים היהודים? מצאו להם הרפתקנים, ושלחו אותם בלילות לגנוב רכב מפרדסי הערבים. הגניבה נמסרה למזמין בחשאי, בו בלילה, בעד החלון. שומרי הפרדסים היו ברובם מרוקאים או אלג'יראים חסונים אשר חיי אדם נחשבו בעיניהם כקליפת השום. גניבת הרכב היתה כרוכה אפוא בסיכון רב והסתיימה במקרים לא מעטים בפציעת הגנב ואפילו במוות.
רק לאחר התפתחות פרדסי היהודים הראשונים לא היה יותר צורך להיזקק לגניבות רכב, ונוטעי הפרדסים החדשים מקרב היהודים יכלו לקבל את הרכב חינם מאחיהם בעלי הפרדסים היהודים.
האגרונומים ["הגננים" בלשון תקופת הברון] היהודים חיפשו דרכים לקצר את הדרך המובילה לנטיעת הפרדס ולהוזילה. לשיטתם, החלו לזרוע גרעיני לימון מתוק בארגזים, ולאחר זמן קצר, משנבטו הזרעים, העבירו את הנבטים למשתלה, וממנה, לאחר כשנה, העתיקו את השתילים לפרדס. אותה דרך נקטו גם בגרעיני החושחש.
כמה עשרות שנים לאחר מכן הנהיגו היהודים את שיטת ההרכבה במשתלה והעתקת שתילים מורכבים לנטיעה הסופית. בשיטה זו הקדימו בשנה אחת את פריון הפרדס; ואם בתחילה היתה נהוגה בארץ שיטת ההרכבה הנמוכה של הערבים, בא פרץ פסקל והטיף "להרכבה בגובה הכתף".
בראשית היה סחר הפרי וייצואו נתון כולו בידי שלושה סוחרים ערבים. לימים, כאשר התרבו הפרדסים וגדלה הפוריות, גדל היצוא ועימו גם מספר היצואנים. אלה היו ברובם נוצרים אף כי בעלי הפרדסים היו ברובם מוסלמים. הסוחרים-היצואנים היו לרוב גם הם בעלי פרדסים, אלא שהנוהג היה שאין סוחר משווק את פרי פרדסו הוא, אלא מוכר את פרי פרדסו לאחר וקונה פרי מבעלי פרדסים אחרים.
הקנייה והמכירה נעשו בשתי שיטות. האחת ב"דמאן", לפיה הסוחר היה עובר בפרדס לאורכו ולרוחבו, מונה את העצים ואת מספר הפירות על כל עץ ולבסוף מציע הצעת מחיר בעבור כל פרי הפרדס "על העץ".
בעל הפרדס היה לרוב מבקש פי שניים ובסופו של דבר היו מגיעים להסכמה על המחיר. כמו כן היו מסכמים את תנאי התשלום. לרוב: שליש במזומן עם חתימת החוזה, שליש לפני הקטיף והשליש האחרון לכל תיבת פרי לפני הוצאתה מהפרדס. בדרך זו היה בעל הפרדס מובטח כי בכל מקרה הוא יקבל את תמורת המכירה במלואה.
השיטה השנייה, שהיתה פחות מקובלת, היתה מכירה לפי תיבה ארוזה למשלוח.
במשך הקיץ והסתיו היה היצואן מכין לו את חומרי האריזה הדרושים. לוחות העץ להכנת התיבות היו מיובאים מרומניה. המסמרים מצ'כיה, הנייר המיוחד לעטיפת הפרי – מאנגליה, וחישוקי עץ האגוז, בהם היו מחזקים את התיבה הארוזה, יובאו מתורכיה.
עד לכיבוש הארץ על יד הצבא הבריטי, היה נמל יפו המוצא היחיד למשלוח פרי ההדר מהארץ, וגם לאחר מכן שימש נמל יפו, משום קירבתו לאיזור ההדרים, כנמל העיקרי למשלוח ההדרים. עוד בעונת 1900/1901 נשלחו דרך יפו 250,000 תיבות פרי, רובן ככולן לבריטניה הגדולה.
האוניות, שהיו מובילות 25 עד 30 אלף תיבות, פרקו את מטענן בנמל ליברפול בו התקיימה המכירה בשיטת המכרז בבורסה של ליברפול, לכל המרבה במחיר.
כמות קטנה, ובעיקר פרי מדרגה שנייה ושלישית, נשלחה בסירות מפרש לאיסטנבול ולאלכסנדריה של מצרים שנחשבה חלק מהאימפריה העות'מנית. ב-1919 הוחל במשלוח הפרי ברכבת לפורט סעיד ולאלכסנדריה ומשם לאנגליה וליבשת אירופה, ורק בשנות השלושים הופנה חלק מן המשלוחים דרך חיפה, עוד לפני שהוקם בה נמל עמוק מים.
המשלחים הערביים העדיפו לייצא את פריים דרך נמל יפו, אם בשל קרבתו לפרדסיהם ואם משום שביפו יכלו להשגיח מקרוב על המשלוחים וטעינתם. היהודים נזקקו אף הם לנמל יפו אף כי לאחר מכן היו הראשונים לייצא את הפרי דרך חיפה.
עוד ב-1905 בנתה אגודת "פרדס" שאגדה את הפרדסנים היהודים, מחסן גדול ומרווח על שפת הים, דרומית לרציף הנמל, ותרמה בכך רבות לשיפור משלוח הפרי דרך הנמל. היתה בכך מהפכה בזעיר אנפין מכיוון ששטח המחסן עלה על זה של כל המחסנים האחרים גם יחד. נוסף לכך נבנה מעין גשר נטוי אל הים שהקל על הובלת הפרי מהמחסן לתוך הסירות. אף כי הסירות היו שונות בגודלן הקציבו לכל סירה אותו מספר תיבות, בתחילה 300 וכשגדל נפח הסירות 500 תיבות.
במשך כל עונת ההדרים, מאוקטובר ועד סוף מרץ, היו מביאים את תיבות פרי ההדר לנמל על גבי גמלים. לרוב היו מבריכים את הגמלים בסמטת הנמל ופורקים מעליהם את התיבות במישרין לתוך הסירה, אך אם לא נמצאה אותה שעה אנייה בנמל לטעינה מידית, היה הכרח לאחסן את התיבות במחסנים הצרים ונטולי האיוורור, שעמדו לאורך סמטת הנמל. נתמלאו המחסנים, והם נתמלאו מהר מאד בגלל שטחם המצומצם – היו עורמים את התיבות זו על גבי זו ומכסים אותן בשעווניות.
בשיא העונה קרה שבערימות תחת כיפת השמיים נמצאו יותר תיבות מאשר במחסנים. הדבר גרם לעיתים לכך שהתיבות שהגיעו ראשונות, הוטענו באנייה שנייה או שלישית. קל לתאר באיזה מצב היו אלה מגיעות לשווקים, לאחר שהות של 15 יום נוספים בבטן האנייה שהובילה אותן לליברפול.
פועלי הנמל הערבים, ספנים, סוורים וסבלים – התמחו בטעינת הפרי, ועבודתם היתה מהירה להפליא, במיוחד בים שקט. אף יחסם לפרי היה בזהירות ובהקפדה. ספני יפו, אף על פי שלא ידעו קרוא וכתוב, היו מאורגנים בקורפוראציה חזקה (הליג'נה) אשר שום שלטון, לא התורכי ולא המנדטורי, לא יכלו לה. הליג'נה היא שקבעה את תור הפלגת הסירות בגורל או בדרך מוסכמת אחרת, והכול התנהל למישרין. אמנם היו ספנים ששיבשו את התור לאחר שקיבלו "בקשיש" מיצואן או קבוצת יצואנים, שלא היו מרוצים מהתור שעלה בגורלם, אך הליג'נה היתה מתערבת ומשליטה מחדש את סדר התור.
לכל משלח-יצואן היה סימן מסחרי משלו, "מרקא" בלע"ז, ולפעמים יותר מ"מרקא" אחת כדי להבדיל בסוגי הפרי לפי אריזתם. יצואני הפרי דאגו כי פרי שלהם לא ישתהה זמן רב במחסני הנמל, שהיו צרים מאד וחסרי איוורור. אלמלי זאת היה הפרי שהגיע אחרון לנמל נטען ראשון בעוד הפרי שנכנס קודם היה משתהה בנמל. סוחר-יצואן אחראי היה עולה בעצמו, או שולח את נציגו האישי, לעלות על סיפון האנייה כדי להשגיח שתיבותיו לא תינזקנה במהלך העברתן מבטן הסירה לאנייה וכדי להבטיח שהתיבות יאוחסנו במקום "טוב" במחסני האנייה.
העובר היום לאורכו של רציף הנמל, כותב יצחק רוקח בספרו ["פרדסים מספרים"], ממנו היו מטעינים את הפרי לסירות, לא יוכל לתאר לעצמו את המצב ברציף (שהורחב מאז פי שלושה בתקופת המנדט). ההמולה היתה ללא נשוא. מאות גמלים, עשרות רבות של עגלות, מאות סבלים וספנים וסתם עוברים ושבים מילאו את השטח הצר של הרציף ואת המחסנים לידו. הסבלים שהוציאו את הפרי מן המחסנים, הספנים אשר הורידו את אלפי התיבות לסירות, הסוחרים למיניהם וכל הקשורים במשלוח הפרי, כל אלה עשו מלאכתם בדוחק, בצעקה והמולה רבה – אף בגשם שוטף ובבוץ.
המחסור במים היווה כאמור אחת המגבלות להרחבת הפרדסים. הנוריות סיפקו כמות מים קטנה בלבד ואפשרויות ההשקייה היו מצומצמות. הפרדסנים היהודים התחילו בחפירת בארות מים עמוקות ולעזרתם באו המכונאים היהודים אשר התקינו בבארות מסננים (פילטרים), הרכיבו משאבות ומנועים ושאבו כמויות מים אשר הערבים לא חלמו עליהן, בפרט אם שיחק המזל לפרדסן ובתחתית בארו התגלה מעיין.
לעומת זאת, הירקון ויובליו לא נוצלו כמעט להשקיית הפרדסים. הסיבה לכך היתה כי רוב האדמות, משני עברי הנהר, היו כבדות ונחשבו בזמנן כבלתי מתאימות לגידול תפוחי זהב. סיבה שנייה היתה שאדמות אלה היו ברובן רכושו של ההקדש המוסלמי (וואקף) שלא יזם נטיעת פרדסים על אדמותיו ואף אסר את מכירתן לזרים. הראשונים שנטעו פרדס רחב ממדים על שפת הירקון היו השותפים ל"בחריה" כפי שעוד יסופר.
כיצד גדל והתרחב ענף ההדרים במושבות היהודים? הפרדס היהודי הראשון על שטח גדול, לפי מושגי הימים ההם, היה זה של סר משה מונטיפיורי, אשר קנה אותו מערבי יפואי ב-1855. במרוצת הזמן רכש מונטיפיורי שטח אדמה גובל ונטע אותו עצי הדר. כוונתו היתה ליצור מקום עבודה ליהודים מהיישוב הישן שחיו על ה"חלוקה". בהיותו יהודי דתי נתפס לנטיעת פרדס כדי לגדל בו בעיקר אתרוגים.
בספר זיכרונותיו "פרשת חיי" מתאר יוסף אליהו שלוש כיצד נגנב על ידי ערבי שהוליכו מרחק גדול מיפו, וכיצד ניצל בידי ר' שמחון שנקלע במקרה לדרכם. אותו ר' שמחון היה המפקח על פרדס מונטיפיורי בו גר דרך קבע. לעיתים רחוקות היה נוהג לרדת העירה [ליפו] בכדי לקנות את הצרכים הדרושים לפרדס וצרכי מזון לכלכלת משפחתו. הוא סיפר למשפחת שלוש שבאותו יום בו נגנב יוסף אליהו על ידי המוגרבי, הכין ר' שמחון את עצמו לרדת העירה. האכיל חמורו והכין את רובהו ואלותיו, שבלעדיהם לא היה יוצא לדרך, לא רק מפני אימת השודדים כי אם מפחד החיות הטורפות, זאבים ושועלים, שלא פעם התנפלו עליו והודות לכלי זינו ניצל משיניהן.
בביקורו האחרון של השר משה מונטיפיורי ב-1875 התאכסן בביתו של סניור חיים אמזליג שכיהן כקונסול אנגליה ביפו. באותו ביקור קנה מונטפיורי כברת אדמה מחוץ ליפו, על גבול אדמת הגרמנים, ואחרי שהושלמה העברת הבעלות ביקש את אמזליג לזמן אליו אחדים מנכבדי הקהילה כדי להיוועץ בהם. בין המוזמנים היה גם ר' אהרון שלוש. השר מונטיפיורי סיפר לנאספים כי קנה כברת אדמה ורצונו לנטוע עליה פרדס. אבל, הוסיף, זקוק הוא לאדם אמיץ לב שישכון בה והוא מוכן לבנות לו בית וגם לחפור לו באר. את התקציב הוא משאיר בידי סיניור אמזליג ומוכן לכסות את כל ההוצאות עד שהפרדס יניב פרי. בהגיע הזמן שהפרדס יניב פרי תחולק הכנסתו לשלושה חלקים: החלק האחד יוקדש לעניי העיר, החלק השני להוצאות השוטפות של הפרדס ולהשבחתו והרחבתו והחלק השלישי לאיש המטפל בו.
לפי בקשת מונטיפיורי בחרו הנאספים את יהודה הלוי ור' אהרון שלוש כנאמני הרכוש. על ר' שמחון הוטל תפקיד המפקח על הפרדס שמוקם בשכנות למושבה הגרמנית "שרונה", בדרך פתח-תקווה, שהפך במשך השנים לשכונת מונטיפיורי. פרדס מונטיפיורי התקיים שנים רבות, ולאחר ייסודו של בית-הספר החקלאי מקווה-ישראל, פקחה הנהלת בית-הספר גם על הפרדס הזה.
קרל נטר, מייסדו של בית-הספר החקלאי "מקווה-ישראל", התחיל לטעת אתרוגים ב-1872, אולם המנהל הראשון של בית-הספר שנטע פרדס ראוי לשמו, בשטח של 60 דונם, היה שמואל הירש ב-1890. שלושת הפרדסים של "מקווה-ישראל" ניטעו לפי השיטות הערביות: העצים רובם ככולם שמוטי עם קצת לימונים מסביב לגבולות. מספר העצים למעלה ממאה לדונם, הכול מורכב על לימון מתוק. במרוצת השנים הוכנסו בפרדסים אלה שינויים ברוח הזמן: נעשה דילול במספר העצים, עצים על כנות לימון הוחלפו בחושחש וכדומה. רק ב-1927 החלה ב"מקווה-ישראל", בהנהלתו של אליהו קראוזה, נטיעת הדרים מודרנית שנסתיימה בשטח של כ-250 דונם עם כל הזנים המסחריים: שמוטי, אשכוליות, תפוז טבורי, ואלנסיה, לימון, קלמנטינה וזנים חדשים לניסיון. לפרדס זה ניתן השם "רוטשילד".
בשנת תרנ"ה (1895) נטע הברון רוטשילד את פרדסו בפתח-תקווה. היה זה פרדס אתרוגים שהכוונה היתה לספקם ליהודי התפוצות. אף כי גידול האתרוגים התפתח יפה במשך כמה עשרות שנים, לא זכה הענף להצלחה רבה עקב התחרות של האתרוגים המשובחים שגדלו באי היווני קורפו. במרוצת הזמן נוספו עליו עוד שני פרדסים. שלושת פרדסי הבארון בפתח-תקווה טופחו יפה ושימשו דוגמה וכעין בית אולפנא לפרדסנים היהודים וכמקור לקבלת רכב בריא. במשך הזמן ניהלו את הפרדסים, כל אחד בזמנו, האגרונומים חיים כהן, פרץ פסקל, מאיר אפלבוים, אברהם בריל ואחרים. לימים עברו שלושת הפרדסים להנהלת יק"א ואחר כך לפיק"א.
אחד שלא הכיר את פתח-תקווה, כותב יצחק רוקח בספרו, בהיותה "אם המושבות" וחולשת על חמישה עשר אלף דונם מטעי הדר נושאי פרי, מתוך 150,000 דונם הדרים בארץ כולה (בשנות ה-30 הראשונות) - אחד כגון זה אם יתרחק היום ממרכז העיר, רחובותיה ובנייניה, ויביט על סביבו, יחשוב שהוא עדיין נמצא במושבה מובהקת של פרדסים... ואכן כדאי הביקור בפתח-תקווה "הפרדסנית", אף על פי שהיום נותרו בה אלא כמחצית מספר הדונמים שהיו לה בימי גדולתה.
פרץ פסקל אף הוא היה אחד מבעלי הפרדסים בפתח-תקווה. הוא הוחזק בשעתו ל"מומחה" בכל הנוגע לגידול פרדסים, עיבודם, קטיף הפרי ואריזתו. המצאות שונות יוחסו לפסקל ולעתים נקטו לשון גוזמה והדברים נשמעו כאגדה. בזמנו נחשבה כנת הלימון המתוק לכנה המובחרת,לצורך הרכבת השמוטי, והנה בא פסקל ויעץ להרכיב על כנת חושחש, בין אם הפרדס נטוע באדמה קלה ובין באדמה כבדה. מאז קראו לו לפסקל "מלך החושחש".
פסקל נחשב לממציא שיטת "הרכבת התמך" – עץ שהיה מורכב על כנת לימון מתוק, יש לשתול בסמוך לו שתיל חושחש ולהחדיר חלק מן השתיל לתוך העצה של הלימון, כאילו הזריקו לו לעץ הלימון המתוק מאונו של החושחש. כדי להקדים את הבשלת הפרי ניסה פסקל לחמם בחשמל את האדמה מסביב לעץ, ועוד...
אלו דוגמאות מעטות לחידושיו במטעי ההדרים. כמה מחידושי פסקל אף נקבעו כהלכות בענף. אין ספק כי פסקל היה נתון ראשו ורובו בהלכות הפרדס, לחפש ולגלות שכלולים וחידושים בכל מקום שאפשר. על פרדסו של פסקל באדמות החול עברו גילגולים רבים והיום נמצא על מקומו בית-החרושת לצמיגים "ג'נראל" [בקריית אריה].
מר אביעזר שלוש העמיד לרשות קוראי "חדשות בן עזר" את כל הטקסט של ספרו, ללא התמונות, בשני קובצי מחשב גדולים שאפשר לקבלם באי-מייל לפי פנייה אל מערכת המכתב העיתי. הספר "מי היה אותו אפלבוים?" הודפס בישראל בשנת 1999 בהוצאת רחל בע"מ, גינות שומרון.
ארוחה לארבעה סועדים בג'קו מאכלי-ים, הרצל 2, תל-אביב,
ב-400 שקל כולל טיפ, טל. 03-5169325
חופשי: מים קרים עם קוביות קרח, לחם לבן טרי בפרוסות עבות, מיבחר סלטים מעולים: גרגירי חומוס חמים מבושלים ברוטב אדום, כנראה על בסיס עגבניות, תבשיל חצילים חם וקצת מתוק ונמס בפה, שני אלה ממש מעולים, וכן סלט איקרה, סלט טחינה, סלט ירקות, סלט גזר בטעם צפון-אפריקאי חריף, ועוד שתיים-שלוש מנות ראשונות, מהן אפשר לבקש עוד ועוד והן כלולות במחיר המנה העיקרית. אם אין לוקחים מנה עיקרית, או חולקים בה עם בן הזוג, יש לשלם כ-25 ₪ עבור המנות הראשונות.
ובתשלום: 2 סטלה ארטואה – 38 ₪, 1 גולדסטאר – 17 ₪, 1 מאלט – 9 ₪, 1 מנה שרימפס ברוטב סמיך אדום כהה, נותרה אחריה צלחת נקייה – 63 ₪, 1 מנה – פרי-ים מעורב עם טבעות וראשי קאלאמארי מטוגנים, כנ"ל – 78 ₪, 1 מנה דג דניס בגריל, כנ"ל לבד מהאידרות – 69 ₪, 1 מנה פילה דג מושט קריספי (מטוגן-מושחם כשניצל בפירורי לחם ובתוספת רצועות תפוא"ד בתנור), מנה גדולה וטעימה, שחלקה נארז בשקית כדי לאכלו למחרת בבית – 63 ₪, 1 קובית שוקולד עם 2 כפיות למנה אחרונה, מעולה למי שאוהב קינוח בטעם שוקולד – 24 ₪, 1 קרם באווריה עם 2 כפיות (רק בבית שמנו לב ששכחו לכלול אותו בחשבון), מעולה, ועוד 1 מנה פנקוטה מצויינת ובמרכזה זיקוק בוער ליום ההולדת של סועדת וסועד, חינם. ס"ה 361 ₪ + 39 ₪ טיפ.
השירות של המלצרית פיולה וחבריה, לבבי ומצויין. מפת השולחן – נייר, כנהוג במסעדות עממיות, זולות ומשובחות בצרפת.
אל תחמיצו את ההצגה מזריץ'
מאת אפרים סידון ואיציק ויינגרטן, בימוי איציק ויינגרטן
סיפורם המופלא של שמונה יהודים, שהסתתרו בעליית גג בגובה של 70 ס"מ מעל בניין הגסטפו בעיר מזריץ' שבפולין, בתקופת השואה
"אחת מהצגות התיאטרון היפות, המרתקות והמרגשות שניראו על הבמה הישראלית בשנים האחרונות. אני ממליץ בכל לב!" אהוד בן עזר.
ביום 24 באפריל בשעה 20.30 וביום 26 באפריל בשעה 20.00 בצוותא 3
תל אביב, טל. 03-6950156/7
דירה בלוס אנג'לס לחודשי הקיץ
אנשים יקרים, שלום!
לנורית בתי יש דירה בלוס אנג'לס והדירה תהיה פנויה בחודשי הקיץ יולי אוגוסט. היא מעוניינת להשכירה לתקופה זו. זה יכול להיות גם לחלק מן הזמן. הדירה חמודה מאוד, מרוהטת. יש בה סלון, מטבח, שני חדרי שינה שלכל אחד מהם יש חדר רחצה. המיקום מצויין, שכונה שקטה וניתן להגיע ממנה לכל מקום, גם אם נזקקים לתחבורה צבורית. הדירה מתאימה גם לשותפים. גם אם אינכם זקוקים לדירה לתקופה הנ"ל, אנא העבירו את המידע הזה לרשימות התפוצה שלכם, ייתכן ויש אנשים שמחפשים פתרון שכזה לתקופת שהותם בארה"ב. נורית תהיה בארץ מה-4 לאפריל, לחודש וחצי, כך שאם יש אנשים שמתעניינים באפשרות הזאת, הם יוכלו להיפגש איתה.
חג שמח עלינו ועל כל ישראל!
יעלי זאבי 054-7332772
השיטפונות הם כקולות הבוחרים שנשפכים לריק
לידידים נאמני הסופר הנידח,
שלום מקורא מסור שהודח זמנית לפאתי החוף בצפון מזרח ארה"ב לצורך עריכת סדר פסח נעים לבני משפחה ולידידים,
הלב יוצא אליכם הנתונים ל"נקמת הטבע" המוריד גשמים לברכה ההופכים לרועץ עקב עצלות בני הארץ שאינם טורחים לעצור את מי הנגר הברוכים באמצעים מקומיים פשוטים ולאצרם במאגרי מים תוך דרוג מדרונות הנחלים. כך מניחים תושבי נהריה לגעתון לשטוף לריק מדי שנה ולהציף את העיירה בבוץ ובעליבות, וכך שוטפים בנחלי הנגב המידבר והערבה כמויות מים אדירות תוך הרס ואובדן במקום לעוצרם כאמור במרומי הנחלים לשימוש מקומי ולחילחול להעשרת מאגרי התהום. ובגוש דן טורחים הפרנסים, כש"קופת שרצים" רובצת על גבם, להגביר את אובדן מי הנגר היקרים בנחל איילון על-ידי הגברת זרימתם לריק לעבר הירקון החסום במוצאו לים. להערכתי, במקום לעצור את המים לברכה בסביבות בן שמן, כבר הושקעו מאות מיליונים בהגברת הזרימה לריק בסביבות נתב"ג, גבעתיים, רמת גן ותל אביב, ואותם פרנסים כבר מכינים השקעת עתק בהטיית מי הנגר לעבר הים באדמות מקווה ישראל, חולון ובת ים, במקום לעוצרם כאמור לברכה ולשימוש סביבתי באמצעים פשוטים.
הכול מופתעים מדי הופעת הגשם כאשר כבר החכם מכל אדם ציין לפני אלפי שנים כי "רוח צפון יחולל גשם" (ציטוט מהזיכרון) ואכן הרוח הקרה מצפון מורידה על הארץ ברד ואף שלג וגשם, לעיתים כבד כפי שהתחולל בעת הלוויתו של יקירנו יגאל אלון מול הרי צפת המושלגים.
ואנחנו "הקטנים בשבטי ישראל", שמלאנו את חובתנו והצבענו כיאות לפני העלייה למטוס, משתאים מחדש למראה מאמץ פרנסינו, שבדומה להזרמה לריק של גשמי הברכה, הם מעודדים את התפלגות ההצבעה בבחירות ואת הזרמת הקולות לריק בין המפלגות, באורח המנציח את הפילוג והתשישות של הממשל בישראל. כך מנבאים את השתלטות עמיר פרץ על מערכות הביטחון שבדומה לימי לוי אשכול יביא להפגנות של מטרוניות תל אביב העליזות ולהעלאת "משה דיין" נוכחי והיסוסיו ההרסניים על כס הביטחון.
וכך, על-ידי הזרמת הקולות לריק, מנציחים את המצב שבו נמנע מאיתנו ממשל יציב ואיתן הנשען על 75% הבוחרים הציוניים במדינה, ומתמקדים בגיוס החוגים המתנכרים לציונות לשם השגת הרוב המבוקש לשליטה בכנסת. ובעוונותינו, במקום להיערך במשותף, כאמור, לכינון מימשל ציוני איתן שיבטיח את קיום המדינה היהודית-דמוקרטית במסגרות חוקה נאורה המבוססת על מורשת ישראל ומכבדת גם את מיעוטיה – נערכים כשלושים חברי כנסת מימין להנצחת הכפייה הדתית, הגורמת לניכור הציבור מערכי היהדות ומהקשר ליישוב ארץ ישראל.
מאידך, מתייצבים משמאל למעלה משלושים חברי כנסת המתעלמים ממגמות הטרור הערבי ומוכנים להקריב את העתיד בכדי להבטיח בעת הזאת את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים ברחבי הארץ.
כך חותרים החוגים מימין ומשמאל למימוש שאיפותיהם הבדלניות, ובינתיים ש"ייקוב דין התנועה את ההר", כלומר יתיש ויפורר את מדינת היהודים. אולם, "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה," ייתכן שמטרוניות תל אביב העליזות תצלחנה גם הפעם, ויתייצב בארץ בעזרתן מימשל ראוי שיחזיר את התקווה.
בברכת חג חרות שמח,
ברוך תירוש
איך מגן עיתון "הארץ" על עיתונאית שאינה אומרת אמת במצח נחושה
מאת אהוד בן עזר
לפני שנים אחדות, היה זה דומני בראשית הופעתו של המוסף "גלריה", טילפנה אליי עיתונאית "הארץ" שירי לב ארי ובמשך שעה ארוכה ניסתה להוציא ממני דברי ביקורת חריפים, זאת בלשון המעטה, על המכון לתרגום ספרות עברית ועל נילי כהן העומדת בראשו. סירבתי לשתף פעולה עם העיתונאית המגמתית. לאחר זמן לא רב התפרסמה כתבה מפורטת שלה ב"גלריה", רצופה דברי ביקורת קשים, זאת, שוב, בלשון המעטה, על המכון ועל העומדת בראשו. דברים שהיה בהם כי להזיק מאוד לכל מפעל התרגומים של הספרות העברית לשפות אחרות, המתקיים בעיקר מכספים ציבוריים. שמי לא הופיע כלל בכתבה, ולא שום אדם אחר שדעתו חיובית על המכון.
שלחתי מכתב נזעם למערכת העיתון, כמוהו שלח גם ד"ר יוסף מלקמן-מכמן שעמד אז בראש חבר הנאמנים הציבורי של המכון. עוד נודע לי אז כי שני סופרים נוספים, יצחק אורפז ויורם קניוק, רואיינו אף הם על ידי אותה כתבת מגמתית לצורך הכתבה אך מאחר שלא שיתפו עימה פעולה, שמותיהם ודבריהם לא נזכרו, ממש כדבריי שלי.
מאז אני מוחרם ב"גלריה". אין מדווחים על ספריי העומדים לצאת לאור. אין מדווחים על אירועים הקשורים לספריי, כגון הערב על ספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" שנערך במשכן אמנים בהרצליה, או על הרצאות שלי כגון על נחום גוטמן במוזיאון גוטמן. רק לעיתים רחוקות, כששמי מופיע עם אחרים, נאלצים לכלול גם אותי במידע. כשהתלוננתי נעניתי שלא נמצא עניין מערכתי במידע עליי.
והנה, תוך שאני עושה סדר בניירותיי, מצאתי מכתב ששלחה לי תמי ליטני, סגנית עורך "הארץ" בתאריך 24 באפריל 2004, ובו נאמרים הדברים הבאים:
"לטענותיך: חרם אינו מנהג האופייני ל'הארץ'. אנו מפרסמים כל מידע ספרותי שיש בו לדעת המערכת עניין לקוראי 'הארץ', בין אם הוא נוגע לספרים חדשים ובין אם לאירועים ספרותיים אחרים. בדיקה נוספת שערכנו במערכת מול שירי לב ארי מעלה תהייה בקשר לטענותיך כלפיה: ניתן להשיג את שירי, כמו כל אחד מכתבי 'הארץ' האחרים לצורך העניין, דרך מערכת העיתון, אך לדבריה, מעולם לא שוחחת עימה בטלפון או ניסית להשיג אותה בכל דרך אחרת."
עד כאן ליטני. ואני – שוחחתי גם שוחחתי, אך לא אני הוא שניסה להשיג את שירי אלא היא זו שיזמה את השיחה הטלפונית איתי, שיחה שהתנהלה, לפחות מצידה – בניגוד לכל כללי אתיקה עיתונאית אלמנטארית.
הבהרה באשר לר' גרונם במושבה
ובאותה הזדמנות גם בקשר לג'מאל פשה
מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא
בגיליון 130 כתבתי: "הרב הירושלמי הידוע ר' גרונם יקום-פורקן, באחד מביקוריו הקבועים במושבה לפני החגים (שגם תואר בספרו היפה של בן מושבתי הסופר יהושע קנז "אחרי החגים") בכה וילל כבר אז..."
ובכן, מאחר וחלק מהקוראים נולדו רק לאחרונה, מתברר שיש צורך לפרש פסוק זה על דרך הפרדס"ה, כלומר: פשט, רמז, דרש, סוד והפוך על הפוך.
הדרשן ר' גרונם יקום פורקן, שבשולי גלימתו הגדולה מסתתר הכלב בלק שעה שהבן-אדם דורש בפני אנשי ירושלים ומפחידם, נוצר ברומאן על פי דמותו הדרשן הנודע ר' בן-ציון ידלר, שהוא זה שהיה יורד למושבה, ואשר הסופר יהושע קנז מתאר אותו בספרו היפה והראשון "אחרי החגים" רק שאיני זוכר עתה אם הוא קורא לו בשמו המלא או רק מביא את דמותו בעודו דורש בחזית בית הכנסת בפני אנשי המושבה. אם מר קנז רוצה הוא יכול להגיב שהרי גם הוא קורא את המכתב העיתי של ידידי מר א. בן עזר. ידלר, כמוני אני, מופיע גם ב"המושבה שלי" של בן עזר. ואגב, ארז"ף אצל עגנון, באותו רומאן, הוא אהרוני ראש זואולוגי פלשתינה, ודודו של מר א. בן עזר, הוא ידידי ברוך ראב בן עזר – היה צייד אצל אהרוני בלבנון בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כדי שלא יתפסוהו כקשור לפעולות חבורת הריגול של אהרון אהרונסון, ומטרת הציד היתה שגמאל פשה ביקש מאהרוני להקים עבורו בית נכאת לחיות מפוחלצות.
איך תבטיח את התיעוד של זמן כתיבת יצירתך?
בגיליון "דה מארקר" של "הארץ" (מיום 9.4.06) מוקדשת כתבה שלמה מאת ארנון בן-יאיר לנושא "לא יפה להעתיק, אבל איך תוכיח שהעתיקו ממך?" – זאת אולי גם משום שהנושא התעורר שוב בעקבות התביעה נגד דן בראון, מחבר הרומאן "צופן דה וינצ'י", שהשתמש כביכול לצורך כתיבתו במידע מתוך הספר "הדם הקדוש והגביע הקדוש" מאת מייקל בייגנט וריצ'רד לי. פסק דין בבית המשפט בלונדון קבע כי לא היתה כאן הפרה של זכויות יוצרים.
לא נחזור על כל הנושאים המופיעים בכתבה, שכדאי לקרוא אותה גם במהדורת האינטרנט של העיתון, אלא נתרכז בעניין פשוט אחד. כאשר מוגשת תביעה על העתקה מיצירה ליצירה, והיצירה שממנה הועתק החומר טרם הופיעה בדפוס או בצורה מקובעת אחרת, יש ליוצר צורך להוכיח את זמן סיום כתיבת יצירתו בטרם הוא שולח אותה להוצאת ספרים, למפיקים, לחברות טלוויזיה או למבצעים, שעלולים לגנוב ממנה ואחר-כך להכחיש. אמנם, על רעיונות אין זכויות יוצרים, רק אם הם באים כבר לידי ביטוי ביצירה ייחודית. מתברר שיש בעולם ובארץ אפשרויות שונות לתיעוד כתב-יד של יצירה (ספריית הקונגרס של ארה"ב), כאשר התיעוד אינו אומר ואינו מוכיח מאומה על ערכה ואפילו על מקוריותה של היצירה המופקדת לתיעוד אלא רק מאשר את תאריך הגשתה במעטפה חתומה להפקדה בידי המתעד.
עו"ד אהוד גבריאלי, ממשרד עורכי דין ועורכי פטנטים זליגסון גבריאלי לויט ושות', המתמחה בזכויות יוצרים, אומר בכתבה שניתן להשיג אפקט ראייתי למועד תאריך השלמת היצירה בדרך פשוטה וזולה וזאת על ידי משלוח היצירה על ידי היוצר לעצמו בדואר רשום, מבלי לפתוח את המעטפה לאחר שהתקבלה. העלויות הן מינימליות, והתוצאה הראייתית אינה שונה. למקפידים נציע אף לחתום את המעטפה הרשומה בחומר חותם אדום, כנהוג אצל נוטריונים, ואפשר להוסיף בכל הגשה של כתב-יד שיש ממנו עותק שמור ומתוארך.
אם כבר אז מתן וילנאי הוא המתאים ביותר להיות שר החינוך, התרבות והספורט מטעם העבודה
בתקופה שבה היה מתן וילנאי שר החינוך, בממשלת ברק, התרשמנו לטובה מהרצינות, מהיסודיות ומהמסירות שבהן התייחס לתפקידו, ודומה שלא היה קודם ולא אחר-כך לתרבות העברית שר שכה היטיב ללחום עבורה ושהיא היתה כה קרובה לליבו. הוא איחד למאבק על תקציב התרבות את כל האמנים והיוצרים ונפח בהם "רוח יחידה" וכל זאת מתוך פלוראליזם תרבותי ורעיוני ואנושיות עמוקה.
זיכרונותינו מח"כ יולי תמיר מתמצים בכך שבעומדה בראש מרכז רבין, שהוא מוסד ציבורי, סירבה להשתתף בטקס הממלכתי לזיכרו של רבין בהר הרצל בשל נוכחותו שם של ראש הממשלה אריאל שרון, ולמיטב זיכרוננו אף התריסה על כך בגלוי בתקשורת. היא תוכל לתת דוגמה טובה לילדים כיצד פוליטיקה ודמגוגיה חברתית חשובות יותר מן החינוך ומן הממלכתיות. אבל אתם, ילדיכם ונכדיכם, אולי תזכו בה כשרה כי הצבעתם פרץ ולא "קדימה".
לידיעת האוניברסיטאות, המוסדות הציבוריים ועיריית טימבוקטו
25 שנים תימלאנה השנה למותה של אסתר ראב
אסתר ראב מתה בטבעון בבוקר יום שישי, ה' אלול תשמ"א, 4.9.1981, ונקברה בעיר-הולדתה פתח-תקווה ביום ראשון ה-6 בספטמבר והיא כבת 87. על מצבתה חקוקות המילים שביקשה, מתוך שירה "נשורת" משנת 1961:
"מתקו לי רגבי-עפרך / מולדת – כאשר מתקו לי / ענני-שמייך – "
בספטמבר 2006 תימלאנה 25 שנים למותה
ולמה עיריית טימבוקטו? כי גם שם מתייחסים לאסתר ראב כמו האוניברסיטאות בישראל
כל האנשים שהצביעו עבור אביגדור ליברמן ולא ל"קדימה"
ישמחו לדעת שהוא תובע לעצמו את תפקיד השר לביטחון פנים ויש לו ניסיון רב ואם יזכה בתיק אזיי הם יוכלו להיות גאים שהצביעו
עבור מי שיגן עלינו מפני הטרור והפשע וגם מפני המשטרה!
וגם לא יהיה להם אל מי לבוא בטענות אלא אל עצמם!
מה קרה למלונים השנה?
איפה שלא תקנו אותם
ולא חשוב מה התווית שלהם, מה הגודל והצורה
אין להם טעם! ואפשר לזרוק אותם לפח!
המשך הרומאן הבלתי-גמור "והארץ תרעד" יבוא בגיליון הבא
©
כל הזכויות שמורות
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל