| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 134 ביום חג החמלניציקה של המושבה שחל באסרו-חג של פסח
תל אביב, יום חמישי, כ"ב בניסן תשס"ו, 20 באפריל 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: הפיגוע הרצחני במסעדה "שווארמה ראש העיר"
נפלאות הגרלה בירושלים לפני יותר מ-80 שנה, סיפר דורון גיסין
המכתב העיתי יצא לאור כבר לפני 114 שנה
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק ב'
תשופר מיד איכות הקליטה הגרועה של "קול המוסיקה" ב"קול ישראל"!!!
חג החֶמְלָנִיצְקָיָה
המימונה האשכנזית של איכרי העלייה הראשונה
שהיה נחוג במושבה באיסרו-חג של פסח עם מעדן הַמּוּפְלֶטָצִ'ינְקָה
מתוך הרומאן הנידח באופן מוסמך "המושבה שלי" מאת אהוד בן עזר
בהוצאת אסטרולוג, 2000
החג החשוב ביותר במושבה היה יום החמלניצקיה.
הוא חל באסרו-חג של פסח. האיכרים הביאו אותו ממסורת העיירות במזרח-אירופה, ונוסף לו גוון מקומי בזכות השכנים הערבים.
עם שחר היו האיכרים יוצאים עם נשותיהם וילדיהם לשדרת הדקלים, הוואשינגטוניות כפי שנקראו אז, הנמשכת בין הפרדסים הירוקים עד לירקון, ומעמידים לכל אורכה שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ למושבה, בשורת האקליפטוסים הריחנית שעל גדת הנחל, שהילת אור ראשון הזהיבה את קצות צמרותיהם.
הרי אפריים, ולרגליהם מיבצר אנטיפטרוס שעל מעיינות הירקון, הבריקו אף הם באור הזריחה וניראו כמתבוננים באיכרים ובבני משפחותיהם המתרוצצים מן המושבה לנחל וחזרה כטור נמלים עמלניות. הגברים בכובעי קש ותרבושים אדומים-כהים והנשים במגבעות רחבות-תיתורה ובשמשיות לבנות שנועדו להגן על עור פניהן הצח, שלא תיראינה כנשות הפלחים והבידואים.
על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל-השמיים ומשמני-הארץ, שפע מעדנים ובהם מאפי-חמץ רבים שהביאו השכנים הערבים. פרוסות מלבניות של חלבה עשוייה מיץ-ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה-סוכר עבה בגונים שונים, רחת-לוקום בשפע סוגים. בקלוואה, עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. והמון מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על-ידי שרייה במים. קמרדין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים-קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. מתחת לשולחנות קלחי חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-קרח, וכדי-נחושת המכילים משקה-קר, שרבט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי-קרח.
משעות-הבוקר המוקדמות הם יצאו משפחות-משפחות לשדרה שמחוץ למושבה, בין הפרדסים, מתחת לעצים, אונטער די ביימער, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום.
כל משפחה תפסה מקום מתחת לאחד העצים בשדרה, עד שנמלאו הפרדסים מסביב קהל חוגג, יהודים וערבים כאחד. שמיכות נפרשו על הארץ, חבלים נמשכו מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל המושבה, גם המשפחות הספרדיות, גם הרב וגם הסנדלר, מזקן ועד נער, ועימם השכנים הערבים מכפרי הסביבה – כולם יצאו אל חיק-הטבע ליהנות מזיוו ויפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה.
מוכרי התמר-הינדי הקישו במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת-דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו, בהכריזם על סחורתם. מוכרי-השקדים סילסלו בגרונם. ועל כולם גבר קולו של מוכר שער-אל-בנאת, הוא "שער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת, העומדת על פרימוס שראשו, הבוער בלהבה רבת צבעים, מרעיש למרחוק.
עשרות ילדים התרוצצו מן הפרדס אל השולחנות הערוכים בשדרת הדקלים, וחזרה. המולת-החוגגים התפשטה סביב, ובמשעולים חימרו ערבים שאיחרו לבוא אחר חמוריהם וקראו קריאות זירוז חדגוניות.
באחת הפינות המוצלות של השדרה התמקמה "תזמורת הירקון" וניגנה פזמונות ושירי-עם להנאת החוגגים. בייחוד אהבו את השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר למושבה שלנו ושהיה מושר בנעימת "התקווה" ונפתח במילים: "עוד טרם רוח-הלאום / צרר עמי בכנפיו..."
וכשהתקרבה שעת-הצהריים שלפה כל איכרה את מעדניהָ הטובים מתוך הסל, דגים ממולאים ועליהם פרוסות גזר צהבהב וציר רוטט, ורגל קרושה שבה טבועים פלחי ביצים קשות, וחזרת, ופרוסות סלק, וכבד קצוץ. והיו שהספיקו מבעוד ערב לבשל ולאפות מאכלי חמץ כפשטידת אטריות וקוגל וכיסונים ממולאים בשר וחלה טריה. וגם להכין את הקינוח המסורתי לחג החמלניצקיה, זו המופלטצ'ינקה המופלאה, שבזכותה נתפרסמה מושבתנו ממטולה עד גדרה ולימים סיפרו עליה בטלוויזיה אליהו הכהן ודן אלמגור בתוכניתם "שרתי לך ארצי" וגלי עטרי אף שרה את שיר המופלטצ'ינקה, בהברה אשכנזית, כמובן:
"פי פוֹ פו
אין אבא פה
אנה הלך?
למקום נֵיכר
ומה יביא?
חבית שיכר
היכן תעמוד?
בפונדקו
ומי ילגום?
ולדקו, דנקו,
ולדקו, דנקו,
דנקו, טינקה –
במה יקנחו?
במופלטצ'ינקה!"
והאיכרה היתה פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה את בני-ביתה ואת שכניה מקרב הערבים, וכך נהגו כל המשפחות שיצאו לשדה.
נסתיימה הארוחה, בירכו ברכת-המזון, המבוגרים נשענו אל העצים ונחו, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי-נחושת בעלי זרבובית דקה, והכל על גבי גחלים לוחשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם ולמשחקיהם.
הסופר אלימלך שפירא, בספרו השני "הירקון שבלב" (שלמרות נדירותו הוא נחשב בחוגי האקדמיה לאבי-אבות "הנאראטיב הציוני" בספרות הארצישראלית) שימר לדורות את ההסבר למסורת יום החמלניצקיה שנחוג בשנותיה הראשונות של המושבה.
שם בגולה, במזרח-אירופה, כינו היהודים בשם הזה את החג העממי שחל באסרו-חג של פסח וזאת מפני שהשכנים הגויים נהגו להעניק במהלכו ממתקים ורובלים לילדים ולילדות היהודיים שהיו בעלי עיניים כחולות במיוחד, ומימיות, ושיער צהוב במיוחד, כמעט כקש, ופנים גדולות ומלוכסנות במיוחד, בדומה לילדי המוז'יקים והקוזאקים, ילדים וילדות יפהפיים, שהיו נולדים אחר הפרעות או סתם בין הזמנים, כאשר גוי היה אונס יהודייה, נערה בתולה או גם אישה נשואה שילדיה הקודמים בעלי שיער שחרחר ועיניים חומות-ירקרקות בעלות ברק שמי.
ואילו במהלך יום החמלניצקיה במושבה היו האיכרים מתאספים בבייקה הגדולה, בית האריזה של פרדס בחריה, וצובטים בלחיים ומעניקים בישליקים וממתקים לילדים ולילדות כחולי העיניים וצהובי השיער שנולדו בכפרי הערבים שסביב למושבה, ילדים שאימותיהם הפלחיות עבדו כפועלות בפרדסים או כמשרתות ומיניקות בבתי האיכרים, והניחו לאבות ולבנים המתבגרים לקפוץ עליהן ולהרביען בגומות הפרדסים ובבייקות ובאורוות וברפתים ובמתבנים.
ולא פעם היו ילדי פלחים ובידואים אלה, היחפים והמלוכלכים – יפים יותר מאחיהם העבריים שנולדו לאיכרות הכבודות והנקיות שבמושבה.
אם התרשלו האיכרים בפינוק ובפיצוי יוצאי-חלציהם הממזריים – היו השקוצים הרעבים מתאספים בשלהי חג החמלניצקיה על גבול הפרדס ושרים יחדיו בלגלוג: "אל יאהודי בִּיך, בִּיך, / חוט אל ראסוֹ פי אל-טאבִּיח!" – הראש של היהודי שקוע כל הזמן בבישול ובאכילה!
עם ערוב היום נשמע בשדרת הדקלים בין הפרדסים הקול: "מינחה!" – ואז היה משתתק קהל האיכרים ובני משפחותיהם, ומניינים-מניינים היו הגברים מתקבצים מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם.
תמה התפילה, קיפלו מיטלטליהם, אספו את ילדיהם וחזרו לחצרותיהם ולבתיהם במושבה.
דודי ההולל אלכס היה אומר: "חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו! והרי לכם דוגמא, יינע קוס-אוחתו!"
יונה-מאיר קוסוחוב היה איכר גברתן ובעל מימדים אדירים. כתפיים, עורף וזרועות כיצול העגלה. כינו אותו בשם פלייצקע, כלומר – כתפני. כרסו היתה ראוייה אף היא להתכבד בה וצנחה כהמשך לחזהו הרחב.
עם זאת היה בו מעין מום, מין שיתוק בחצי-פה שגרם לו לדבר באופן עקום. בכושר הביטוי לא היה כוחו גדול, ולא רק בגלל המום. לבד מקצת תפילות בעברית, ואידיש וערבית פלחית, לא ידע דבר. לכן, כשהיה נזקק להדגשה דרמטית של דבריו, שנטו להתעקם בפיו, היה תוקע רגליו באדמה כפרד עיקש ומפליט: "טאך!" – והרעש, ממש קנה-רובה יורה!
טאך היא ירייה בערבית, ולדברי דודי אלכס: "אריה שאג – מי לא יירא! – יינע תוקע, מי לא ישתכנע? ואתם, אם עדינים אתם מדי, במחילה מכבודכם סיתמו את האף!"
ואולם לא פלייצקע ולא יינע-טאך נתקבלו בפי הערבים. אלה ראו הכרח לעצמם להמציא לכל איכר שם משלהם, וכך כינו אותו בשם יינע קוס-אוסחתו ולעיתים יינע-מייער קוס-אוחתו, כי כאשר ניסו לבטא את שם-משפחתו, יצא תמיד קוסוחו –
יינע-מייער קוס-אוחתו חי שנים רבות עם "די פלאחטע", הפלחית, שבאה מהכפר השכן ושמה שולוקטה אל-פחל, שפירושו בערבית: שולוקטה ה"פר".
היא עבדה ככובסת בבתי האיכרות, לפי התור: יום לחודש, יום לחודש וחצי, לכל בית. באותם ימים היו במושבה שתי כובסות מפורסמות. השנייה היתה נאסרה, אשת חאמד ירחם אלוהים עליו, שנהרג לאחר פגיעת הפרד המשוגע של סקנדר גרשוני, שבעט למוות גם בדודתי בת-שבע.
שולוקטה באמת היתה בעלת מימדים של פר, עכוזיה כגלגל עגלה וגובהה כ"עין הג'מל", כגובה הגמל. ביטנה השופעת השתפכה מעל לאבנט הרחב שהקיף את שיפוליה, פניה המקועקעות שפעו כבצק שתפח בעריבה ועלה על גדותיו, ומבין חרכיהם הציצו שתי עיניים, דווקא כחולות.
אמר עליה חג' עבד אל-מצרי, שהיה לץ הכפר, כי יכולה היא לקפל גבר מתחת לבית-שחייה ויותר לא יראוהו, כאילו בלעה אותו חיים.
למרבה הפליאה השיאו בנעוריה את שולוקטה לג'עפר, אחד מבני הטובים ומעשירי הכפר. ג'עפר היה קטן וצמוק כילד בן עשר אך פניו פני זקן, חסרי צבע כלשהו, ועיניו טרוטות. חג' עבד אל-מצרי הדביק לו כינוי: אל-היסהיס, היתוש. ידוע היה בכפר כי אמנם מראהו של ג'עפר דומה ליתוש, אך עוקץ יש לו מן המובחר. חג' עבד אל-מצרי אמר כי שולוקטה מכרסמת את בעלה כמו נקבת גמל-שלמה האוכלת לאחר ההזדווגות את בן-זוגה הזעיר על כרעו ועל קרביו.
כוח הגברא של היתוש היה מדהים, אבל – הוא היה בבחינת צמח בל יעשה קמח, ומכיוון שראה שאשתו מקילה בו ראש, ואפילו ישנה כל ימות השבוע בחצרות היאהוד – מכר חלק מאדמתו והלך לחפש אישה שנייה. "הך אישה באישה, אין אמצעי טוב מזה!" נהג לומר בקולו המאנפף.
באחד הלילות, כאשר הגיע תור הכביסה בבית הוריו של יינע, ישנה שולוקטה באסם שלהם.
יינע, מתוך שהיה עדיין ג'אהל, נבער מדעת ובלתי אחראי למעשיו, זחל בלאט אל האסם, אחז בכנף המאנדיל, מטפחת הראש, של שולוקטה והעיר אותה משנתה הישרה.
כלום ראיתם מימיכם אישה נענית לגבר מבלי להראות סירוב כלשהו? היא קראה: "יא אמא [הוי אמא!], איכס עליכ [גועלי אחד], יא יינעלע... איך לא תיבוש? יא מלעון [מקולל]..."
דווקא ברגע זה היא ניעורה מחלום מתוק: יונק כבן שנתיים מתרפק על כל אחד מדדיה, שניים בבת אחת, ונתאוותה "לכרסם" גבר כלשהו, וכאן לפניה עלם חמודות, בעל מימדים הראויים לה, ונוסף לזה: איזה כבוד, חוואג'ה יאהודי! אף-על-פי-כן סנטה בו שנית: "איחס עליכ יא חוואג'ה!"
יינע-טאך, שאהב את הקיצור, השיב בקולו העבה שבקע מפיו העקום: "אוסקוטי יא מרה [שתקי אישה], מעליש, כול איל חוואג'ת כמאן ביסאוו היק, הוא הוא, כולו וואחד... [שתקי אישה, כל החוואג'ת גם כן עושים כך, הדבר הוא – הוא אותו הדבר...], יאללה, וטאך טאך טאך..." תוך שעה קצרה שלוש פעמים... היא מכרסמת אותו, ומכרסמת, ועדיין כוחו במותניו, אך היה מוכרח להפסיק כיוון שהימים ימי הסליחות והוא פחד שמא יפגוש באיכרים היוצאים מבתיהם להתפלל לפני העבודה.
כעת חיה, כעבור תשעת הירחים, הביאה שולוקטה לאוויר העולם את שימל, שגדל בחצרו ובפרדסו של יינע ונקרא על שם דודו שמעון, שמת בילדותו מסתימת-מעיים לאחר שאכל חצי פח סאברעס. לימים ברח שימל-שמעון עם אחיו הפליטים הערביים במלחמת השחרור.
כך חשבנו, עד שלאחר שנים רבות מתה ספרדיה זקנה כבת תשעים ויותר, פאידה שמה, שחייתה בצריף קטן, מעין מחסן, שנישאר מביתו של דוקטור זכריאס-כהן ליד השוק הגדול של המושבה, ואשר התפרנסה מעבודות ניקיון בבתי האיכרים ובחנויות – וכשבאו לטהר את גופתה ולעטוף אותה בתכריכים התגלה שיש לה זין אך לא אשכים, וקראו לזקני המושבה לזהותה והתברר שלא היתה אישה ולא היתה פאידה וגם לא היתה ממש-יהודיה אלא היא שימל-שמעון קוסוחוב הסריס בן יינע-טאך, הוא יינע-מייער קוס-אוחתו, והכובסת הערביה שולוקטה אל-פאחל – שלבש זהות אישה ונישאר במושבה גם לאחר מלחמת השחרור, והיחידים שידעו על כך היו כניראה סבתו ואביו, שנפטרו שנים לפניו.
פאידה הזקנה הרזה התפרסמה באזור השוק הגדול שלנו בתור פותחת בקפה, מגדת עתידות ומשככת כאבים ברפואות עממיות מן הטבע ובסגולות. היו לה משחות מיוחדות למכת הטחורים. היא רקדה ברגל יחפה על גבותיהם של תפוסי-הגב. היא זכתה להצלחה רבה בקרב האוכלוסיה החדשה שהצטרפה למושבה. היא בירכה את המועמד לראשות-העיר לפני הבחירות, והוא זכה. בישיבות החרדיות שבמושבתנו סיפרו שפאידה גדולה בתורת הקבלה. שהיא מעוננת בנסתר. שהיא כשושנה בין החוחים וכניצוץ קדושה בין הקליפות.
דמותה אף נשתרבבה למחקר חדש שנערך מטעם משרד החינוך והתרבות החרד"לי בנושא הזלזול בכבוד הידעונות ותורת הקמיעוּת בשנות העלייה ההמונית, מחקר התובע את עלבון הרפואה העממית, שדוכאה עקב יהירות הרופאים האשכנזיים של מפא"י.
פייגה-דובע, אימו של יינע-מייער, נהגה לצעוק עליו: "אוי ויי, יינע, מיין טאיירע זון [יונה בני היקר], איך אתה לא מתבייש לחיות עם שולוקטה, די פאקקטערע רוימערקע? [הכובסת המקועקעת?] וכי חסרות מבררות ועוטפות יהודיות יפות על המחצלת בבית-האריזה בפרדס? יפתחו גם לך רגליים עם פיזדה הפויעלות האלה, החלוצקעס! – חאלאס, שתהיה אפילו הג'ינג'ית החדשה אסתר, מלאך-המוות שווסטער! [אחות!] – נו, שוין, טוב, זה הגורל שלי! – שתהיה אפילו בתיה מיט די הוזין, בריאת הבשר, זאת שאינה בוחלת בשום עבודה, אפילו כתישת פחמי-עץ! היא תיקח אותך, מיין טאיירע זון, אוי וי מיין זונדלה אל-מסכּין [בני המסכן] – אוי וי השרמוטה תיקח אותך, אוי וי הפאסקוצווע די פלאחטע תיקח אותך אפילו היתה לך רגל של עץ, שלא להזכיר את שאר מעלותיך! אוי ויי יינע מיין זון, טעות אתה עושה, ואתה יודע שהטעויות של היום הן הדמעות של מחר!" – השתדלה לבכות.
והוא עונה לה בפה עקום ובאידיש: "אבל מאמע, אני אוהב אותה! אם לא היא – אישאר לבד!"
"אוהב? לבד? א שטיין זול זיין אליין, ניט א מענטש! [אבן שתהיה לבדה, לא בן-אדם!] מה יש לאהוב בה? את עטיניה? לך לפרות! את אחוריה? רכב על סוס, רכב על פרד, על חמור, על גמל – רק לא על העראבערקע! היכן נשמע שבשביל כביסה אדם הורס את חייו? אין לך אמא?"
"אבל טאיירע מאמע [אמא יקרה]," היה מגמגם בהתרגשות, "מדוע את צועקת עליי? – הלא אצל כולן די לוך אסט די זלבה לוך! – [החור הוא אותו החור!]"
"אזוי? אני אראה לך דיבורים כאלה און דעם עראבישע לוך [על החור הערבי הזה]! דוראק! [טיפש!]" והיתה רצה אחריו להכותו כשהיא מנופפת במגבת שהחזיקה אצלה בימים החמים כדי למחות את הזיעה.
אישה קטנה וצנומה היתה, ויינע הענק, מפני כבוד אם, היה בורח ממנה ולא מניח לה לפגוע בו.
חידון לקורא
הקורא הראשון שיגלה את המקור ההיסטורי (לא הספרותי) ואת המחקר ההיסטורי ששימשו יסוד ל"חג החמלניצקיה" ברומאן של מר א. בן עזר וימייל לנו על כך בצירוף כתובתו למשלוח דואר, יקבל כפרס את הספר "המושבה שלי".
שאלה נוספת – על איזה קטע של משפט מפורסם של סופר עברי נעשתה כאן פאראפראזה ומהי? ומיהו הסופר? ומהי היצירה שהמשפט המקורי מופיע בה? ומיהו הגיבור שעליו נאמר המשפט הזה ביצירה? ומי היה הנער האמיתי שבדמותו נוצק אותו גיבור ספרותי?
ושאלה אחרונה – כמה מורים לספרות עברית יכולים לענות על השאלות הללו? ואם לא – אולי כדאי להם לחשוב על הגדרה מדוייקת יותר למקצועם? למשל – מורים לחצי הספרות העברית, כלומר בלי סופר נידח.
בכבוד רב,
מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
הפיגוע הרצחני במסעדה "שווארמה ראש העיר" אשר בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב ביום שני 17.4.06, שבו נהרגו 9 בני-אדם ואנשים רבים נפצעו, חלקם קשה, ממחיש לנו שוב שאין ולא יהיה שום סיכוי לשלום במלחמה הנמשכת עם הפלסטינים וכי שום גדר ומחסום אין בהם כדי לתת ביטחון גמור לאזרחי ישראל, מה עוד שיש אזרחי ישראל שמסייעים לטרור. אנחנו חיים באזור מועד לפורענות, מוקפים אנשים נחושים בדעתם להשמידנו, והנחמה היחידה שלנו היא שאויבינו סבורים שיעלה בידם להשמיד את כל התרבות המערבית ולהפוך אותה למידבר כמידבר שממנו באו, וכך לפחות אנחנו לא בודדים במערכה, ויחסית אנחנו אפילו מוגנים טוב יותר לעומת הבטן הרכה של אירופה ואפילו של ארה"ב.
חיים בעולם עשרות ומאות מיליוני ערבים ומוסלמים שמתנגדים לכיוון הקיצוני שמאפיין את ההיסטוריה המוסלמית במאה ה-21 אבל אין סיכוי שקולם יישמע ושהם ישנו את מהלכה אלא קרוב יותר לוודאי שבניגוד לרצונם הם יהיו בשר התותחים של הקיצוניות האיסלמית. גם גדר-הביטחון היא אשלייה. יש בה תועלת נגד גניבות רכב וחקלאות, אך אם תהיה "הרמטית" יְשנֶה הטרור בגדה את צורתו ויעופו קסאמים לכל יישובי השרון והמרכז, כולל כפר-סבא, פתח-תקווה ונתב"ג.
נפלאות הגרלה בירושלים לפני יותר מ-80 שנה
סיפר דורון גיסין
מעשה יפה עשה מר דב גניחובסקי שכינס בספרו "הגרפיקאית שאפתה עוגיות מרציפן" (בהוצאת כרטא) מאה סיפורים המספרים את סיפורה של ירושלים במשך כמאה השנים שלפני קום המדינה. לקורא המתעניין מוגשת תמונה הבנויה כפסיפס, ואבניה הרבות מציגות את דמותה המיוחדת של העיר יוצאת הדופן. אין זה ספר קל לקריאה, ולו בגלל סגנונו של הכותב שאינו מתבל את סיפוריו בפיקנטריה אלא נוקט לשון דיווח עיתונאי יבשושי, שאלמלא כך היה הופך את סיפוריו לנגיסים, מלשון נגיסה, ומלאי טעמים ויצרים כפי שראוי שיסופרו. ומתוך הים הגדול הנה סיפורה של הגרלה מיוחדת במינה, הגרלה ירושלמית. והמעשה שהיה כך היה:
ר' שלמה רוזנטל משועי המשפחות האשכנזיות היה. רוב מעש וכבוד היו מנת חלקו ונודע בין הבריות בעיקר בשל משלח ידו – מגלף חותמות. וזאת עלינו לדעת, העיסוק בחותמות היה עסק גדול באותם ימים. כל מי שעסק בגיוס כספים, אם לישיבות של מטה או ל"ישיבות של מעלה", היה מתהדר בחותמת מעשה אומן. ככל שמהודרת ומסובכת היתה החותמת, כן היה רישומה גדול יותר על בעלי הכיסים הנעולים בארצות שמעבר לים, ואלה ניאותו ביתר קלות לפותחם ולהשפיע מטובם על נזקקי עיר הקודש שכידוע אין שיעור לצורכיהם.
משראה ר' משה ברכה במעשה ידיו ושמו יצא למרחוק, העתיק את עסקו גם לארץ מצרים והיה מחלק עיתותיו בין הכא להתם, מחצית השנה כאן ומחציתה שם. משפחתו הלכה והתרחבה ושלחה ידה בעיסוקים מעיסוקים שונים. בהם חכירת ה"חאן" שבפתח "באב אל וַאד" שעליו הופקד אחד מבניו, שגם העתיק לשם את מקום מגוריו למשך שנים רבות.
שמו של הבן נקשר גם אל הפריצה אל מחוץ לחומות העיר העתיקה והקמת השכונות החדשות. במיוחד נזכר שמו ביסוד שכונת ימין משה. הנכד הגדול של ר' שלמה רוזנטל – יוסף, היה מוכתר האשכנזים וניהל את עבודת טחנת הקמח במשכנות שאננים. בדרך שאינה ברורה כל צרכה הפך צעיר הנכדים לבעל-בית בשכונת ימין-משה.
כאן אנו מגיעים לר' ישראל רוזנטל, בעל בית שבו שלושה חדרים ומטבח, בקדמת הבית חצר מטופחת ומאחור כברת אדמה נכבדה. כאמור רכוש יש אך פרנסה אין, וכל עיסוקו מלמד דרדקים. מאחר שהיה בעל "יִחֵעס"' לא פנה בצר לו לחסדי הבריות, אלא נקט בכלל הידוע במקומותינו: "עדיף לפשוט עורן של בריות בשוק מלהזדקק לחסדן של נבלות." משהגיעו שתיים מבנותיו לפרקן, ונדוניות אין באפשרותו להעמיד להן – גמלה החלטה בליבו לעשות מעשה שיביא אותו לקיים את חובותיו ואף להותיר לו ממון מספיק להבטחת עתיד משפחתו.
הלך ר' ישראל והזמין באחד מבתי הדפוס תעודות הגרלה מעוטרות ומצוירות מעשה אומן, עשרת אלפים במספר. בראש התעודה תמונת ביתו מלפנים ומאחור, ממוסגרת בינות לעמודי אבן מסולסלים, וכותרתם נושאת כרזה בזו הלשון: "והתנחלתם את הארץ בגורל." ועל מנת להקרין מכובדות, מתנֶה בעל ההגרלה את תנאיו, מילה חקוקה בסלע:
א. תיכף אחרי ההגרלה יקבל הזוכה ספר המיקנה על החצר מחברי ועד השכונה או שוויה כפי שומת שמאים בקיאים.
ב. 10,000 גורלות יוטלו בקלפי ואחד מהם יזכה בגורל חצר הנ"ל ובחלקת האדמה שמאחוריה.
ג. ההגרלה תהיה לעיני הבד"צ של כל מקהלות האשכנזים וחברי ועד השכונה, לא יאוחר מחודש אלול תרפ"ד [1924], ובתוך הזמן לכשיימכרו כל הגורלות.
ד. הקונה שטר גורל יקבל נגד סכום הכסף שייתן שטר קבלה חתומה בחתימת ידי.
ה. מי שלא שילם את כל מחיר הגורל עד סוף פרוטה אחרונה עד להגרלה, איבד זכותו בגורל וגם הכסף שנתן.
חתום:
ישראל משה רוזנטל
לצורך האדרת שמו, מגייס ר' ישראל לחתימה, כמליצי יושר, את חתימת ועד השכונה, את הרבנות הראשית לירושלים, את חתימתו, כממליץ, של הרב קוק רבם הראשי של היהודים האשכנזים בארץ ישראל, ובנוסף צורפה גם חתימתו של הרב אברמוביץ, לשעבר רבה של ק"ק סיינט לואיס שבארה"ב. וכל זאת למה? בכוונת מכוון למכור את שטרי ההגרלה בעיקר בארצות הגולה.
עיקר שכחנו לציין – מחירו של שטר הגרלה הוא 1 דולר ארה"ב. במשך קרוב לשנתיים נמשכה מלאכת מכירת שטרי הגורל עד למועד ההגרלה. זו נערכה כדת וכדין. תוצאות ההגרלה היו כדלקמן: שטר הגורל שעלה, מחזיקו קיבל את מלוא ערכו של הבית וזה לא עבר לחזקתו. ר' ישראל משה רוזנטל זכה ובנותיו נישאו במז"ט והביאו לבעליהן נדוניה מכובדת. ר' ישראל לא הוכרח לצאת מביתו אפילו ליום אחד, ויתרת הסכום שגוייס בהגרלה שימש אותו ואת משפחתו לחיים ברווחה במשך ימים רבים. הוא ששנינו במקורותינו "יש דרכים הרבה אך דרכה של ירושלים עדיפה," וכאמור "מוטב לפשוט עורן של בריות בשוק מאשר להזדקק לחסדן של נבלות." והתודה נתונה לדב גניחובסקי שסיפר את סיפורי ירושלים בספרו.
מצד אביו דורון גיסין הוא נכדו של זלמן גיסין, ממנהיגי המושבה פתח-תקווה בשעתה. אחיו של זלמן היה משה גיסין, אביו של אבשלום שנפל במאורעות 1921 על הגנת המושבה. מצד אימו דורון הוא נכד של ברוך ראב בן עזר ונין של יהודה ראב בן עזר. קשרו לירושלים הוא מצד סבתו רבקה לבית שלנק, אשת סבו ברוך, שהיתה בתו של יהושע-משה שלנק, אחת הדמויות הבולטות בירושלים שהיה מכוּנה "אבּוּ-בָּסָל" ושכונה שלימה בעיר היתה קרוייה על שמו. אביו של יהושע-משה שלנק היה חיים-יוחנן-צבי שלנק שעלה לירושלים בשנת 1832 והיה נכדו של ר' יעקב עמדן הידוע בתולדות עם ישראל.
הגרלה דומה במקצת, בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, מסופרת בהרחבה ברומאן האוטוביוגראפי-למחצה שכתב נכדו של יהודה ראב, הסופר יצחק ראב יליד ירושלים, "עלֵה ברוח" (בהוצאת "ספריית פועלים"), אלא שבספרו ההגרלה מסתיימת בבכי רע ובשערורייה.
מקור הפרפראזה על פשיטת עורן של הבריות הוא בנימין, אביו של סופר נידח.
לעדי בן-עזר היקרה
ברכות ליום הולדתך החל בעוד יומיים
והוא בסימן לב
שתצליחי ושגם תְּזָכִּי אותנו בעוד רומאן
אחרי "אפרודיטה 25"
מאחלת כל מערכת המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
יין ישמח לבב אנוש
אהוד בן עזר היקר,
גילית בקיאות רבה בנושא היין [גיליון 133]. אז ככה, ליין מתוק יש את מקומו וכמו שאתה יודע הוא טוב לאפרטיף כמו השרי, שלא מוגש כיין לארוחה, או כמו הפורט המוגש בסיום. אצלי בבית שותים גם שותים יין מבקבוק שנפתח ואפילו מוגש לאורחים. גומרים אותו ופותחים בקבוק חדש. אין זו חובה כלל וכלל לפתוח בקבוק יין שהובא למארחים, מה עוד שאם המארחים הכינו יין מראש.
אגב, גם בנושא שתיית יין אין פרות קדושות. אפשר לשתות יין לבן עם ארוחה בשרית ויין אדום עם דגים, ומי שאוהב יין אדום מתוק עם ארוחתו, שיהיה לו לבריאות.
חג שמח.
רות ירדני כץ
הערה: אצלנו במשפחת בן עזר ראב נהוג לשתות עראק עם הדגים הממולאים, ואחר-כך ממשיכים את הסעודה ביין. אני ממליץ מאוד על "עראק חדאד" מתוצרת רבת-עמון שאפשר לקנותו בחנות היינות של חינאווי ביפו.
מתי גורשו הטמפלרים? (גיליון 133)
אהוד שלום,
אני מחזק את ידיך בעניינה של שנת 1948 בה תם התהליך הארוך של גירוש הטמפלרים מן הארץ על-ידי הבריטים (שנת 1941 לאוסטרליה היתה רק פרק בתוכו).
בצדק ציטטת את דבריה של שרה טוראל, אוצרת התערוכה "גלגוליה של אוטופיה, הטמפלרים בארץ ישראל 1948-1868" (שבה שימשתי היועץ המדעי...), הואיל וגם מקריאת כותרת התערוכה מתברר מתי גורשו. אגב, אילולא חששתי להצטייר כקטנוני, הייתי מוסיף כי עשרות גרמנים נוספים, שהוסיפו להתגורר במנזר בשולי המושבה הגרמנית בירושלים גם לאחר הגירוש ההוא, נתבקשו לעזוב את הארץ על ידי שלטונות מדינת ישראל מאוחר כדי קיץ 1950.
בברכה רבה,
ד"ר ירון פרי
זיכרון יעקב (אין קשר לקמפוס בת-שלמה רבתי)
לירון פרי, מוזר שאינני מוצא את האי-מייל שלך ברשימת התפוצה ואיגני יודע איך מִתְמַייל אליך המכתב העיתי. אנא שלח לי את האי-מייל שלך כי בטעות מחקתי מהאי-מייל את מכתבך.
המכתב העיתי יצא לאור כבר לפני 114 שנה
(1892) רק שלא תחת הכותרת "חדשות בן עזר"
שלום אהוד,
עיינתי עכשיו במכתב עתי ישן, העיתון "חבצלת" מתאריך 3.11.1893 שמתחת לכותרתו כתוב – "מכתב עתי יוצא לאור בכל שבוע יבשר וישמיע כל דבר הדרוש לחפץ לבב איש יהודי", והכותרת מופיעה לא רק בגיליון הזה אלא גם בגיליונות נוספים לפניו וגם אחריו, למשל מיום 21.10.1892 וגם 10.11.1893 ובוודאי יש עוד.
ממנו עברתי ל"הצבי" בעריכת בן יהודה כדי למצוא מודעה משנת 1893 המודיעה על אירושי סבי וסבתי בראשון לציון. ב"הצבי" נכתב שהוא גיליון לשבועות [1], לחדשות, לספרות, לתחיית הלשון וענייני המדינות.
בגיליון מיום 13.11.1893, ד' כסלו תרנ"ד, בראש העמוד, מצאתי את מבוקשי. באותו עמוד ישנה הודעה מפתח תקווה, שוודאי תעניין אותך והיא הסיבה למכתבי: "ביה"ס במושבתנו נשתנה שינוי גדול לטובה בהוסף בו כוח מלמד מובהק, אמון פדגוג מגדולי המורים, האדון אריה לב גורדון, ויש תקווה טובה עתה כי יעלה ביה"ס אצלנו כפרחת לאשר [2] הבנים והבנות, לשמחת לבב האבות ולששון מטיבנו הנדיב הגדול הי"ו מגן לשוננו ותומך א"י ומשובב נתיבותינו הנשמות [3] לשבח. ותודה רבה אנו חייבים לחובבי לשוננו תומכיה ומגיניה החכמים והנעלים: ד"ר מזאי"ה והמשגיח על ביה"ס במושבות יהודה האדון לובמן, אשר השתדלו בהתקבלות האדון גורדון למורה אצלנו ולא נחו עד אשר הוציאו הדבר אל הפועל. כל בני פ"ת מודים להם על זה בחן חן."
בברכה,
ניצה וולפנזון
נ.ב.
ברשותך אשאל שאלה: האם ציינת באחד מהגיליונות שלך את הגירסה לפיה המקור לשם 'כובע טמבל' הוא הכובעים של הטמפּלרים? (השכנים הערביים לא הגו פּ' אלא בּ' ולכן קבעו שאלה כובעים של הטמבלים). עיינתי בעשרת הגיליונות האחרונים , ישנו איזכור מעניין ומקיף של הטמפלרים אך כובע הטמבל איננו. אודה אם תענה על שאלתי.
[1] לפי חוקר העיתונות ג. קרסל, באנציקלופדיה העברית כרך ו', יצאו כל העיתונים היומיים בירושלים בזמן התורכים רק אחת לשבוע, "הצבי" יצא פעמיים בשבוע בימי ג' ובימי ו' והם נחשבו לעיתון יומי היוצא לאור פעם או פעמיים בשבוע, ורק בבוא המנדט הבריטי עברו לאפשרות של הוצאתם לאור בכל יום. המילה שבועות – הכוונה שמופיע פעם בשבוע או פעמיים בשבוע.
[2] לאשר – הכוונה לאושר, לאושרם של הבנים והבנות.
[3] הנשמות – הפירוש הוא השוממות, כלומר: הדרכים היו שוממות ועכשיו "הנדיב" דאג שגורדון ישביח אותן. וזה פירוש הביטוי בן ארבע המילים: "משובב נתיבותינו הנשמות לשבח." אך לאיזה נדיב הם מתכוונים? – אולי ל"נדיב הידוע", רוטשילד.
תשובה: ניצה יקרה, ראי בגיליון 22 של "חדשות בן עזר", שגם נשלח לך בזאת:
* טַמבָּל או טֶמבֶּל (במקור טַמפָּל או טֶמפֶּל, הערבים נהגו לכנות כך בלעג את האיכרים הגרמניים במושבות ה"טמפלרים", כאשר הפֵּ"א הדגושה מתחלפת להם בְּבֵּי"ת דגושה. על פי אבא של עמוס כרמל).
תיקוני טעויות בגיליון 133: דתן ואבירם ולא דותן ואבירם, הסטת המסילה ולא הסתת המסילה. תודה לאסי דגני.
על שורותיה הטהורות יפלו חריוני הציפורים אשר אהבה
בגיליון הקודם [133] כתבנו כי במסגרת המבצע "שירה על הדרך" של עיריית תל-אביב-יפו פגשנו שמות משוררים רבים אך את אסתר ראב לא מצאנו. והנה אחת הקוראות שלנו, האוהבת לצעוד הרבה ברחובות העיר, בישרה לנו כי בשדרות רוטשילד מתנוסס בין העצים לפחות שיר אחד של אסתר ראב, ומאחר שדודתנו אהבה מאוד ציפורים וגם כתבה עליהן בשיריה, עלינו לשנות את סיום רשימתנו ובמקום: "לפחות על שורותיה הטהורות לא יפלו חריוני הציפורים," לכתוב: "על שורותיה הטהורות יפלו חריוני הציפורים אשר אהבה!"
רשימת המשוררים שעיריית תל-אביב שכחה לכלול בפרוייקט "שירה על הדרך"
אמש, מוצאי החג, ערכנו במו רגלינו סיור בשדרות ח"ן ובשדרות רוטשילד, לראות את הפלקטים של "שירה על הדרך", שגם מוקרנים על הקיר המזרחי של בניין העירייה, ובגדול. ובכן, קודם כל יש לשלוח ללמוד לצייר את מי שאחראי על הדיוקנים הצבעוניים הזוועתיים של המשוררות והמשוררים על כרזות שירים. דודתנו אסתר ראב, גם היא לא דומה כלל לעצמה, וגם העניקו לה שמלה ירקרקת עם זוג שדיים זקופים ופני סבתא דתית שמתאימים לארבע שורות הכי לא אופייניות שבחרו ממנה בצורה מגמתית ומטעה כדלהלן:
סבתות קדושות בירושלים,
זכותכן תגן עליי:
[כאן ליסטמו מן השיר 17 שורות חיוניות כמו: "ריח סמדר ופרדסים פורחים / עם חלב אם הושקיתי; / כפות רגליים / רכות כידיים / בחול לוהט ממששות..." וקפצו ישר לשתי השורות האחרונות, כאילו הן השיר עצמו ברצף אחד, שיצא מתחת ידם מתאים לכל סבתא חרדית:
עלה ריח בגדיכן באפי,
ריח נרות שבת ונפטלין.
גם ראינו בכרזות לא מעט משוררים ומשוררות שלא שמענו עליהם או שלא ידענו שהם כבר בכותל המזרח של השירה העברית, וראינו משוררים שהופיעו יותר מפעם אחת דוגמת יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ, אבל מה שבעיקר ראינו הם המשוררים שלא ראינו ולא נזכר שמם ואשר רובם עולים בכמה וכמה דרגות על לפחות חלק מהמשוררים והמשוררות שנבחרו להופיע על הפלקטים הנלעגים והמבוזבזים לא פעם על שיר סתמי לגמרי.
ואלה המשוררות והמשוררים שלא נמצאו ראויים
(במקדם טעות של שניים-שלושה שמות, כי אנחנו מסתמכים בעיקר על זיכרוננו)
מירון איזקסון. אהרון אלמוג. אהרון אמיר. אוריאל אופק. אנדד אלדן. יערה בן-דוד. ארז ביטון. ראובן בן-יוסף. אורי ברנשטיין. משה בן-שאול. יעקב בסר. יוכבד בת-מרים. חמוטל בר-יוסף. יאירה גינוסר. אמיר גלבוע. משה דור. אביבה דורון. רמי דיצני. עמירה הגני. ע. הלל. ישראל הר. אנה הרמן. זלדה. רחל חלפי. שלמה טנאי. נתן יונתן. מרים ילן-שטקליס. איתמר יעוז-קסט. שלומית כהן. דורי מנור. יחיאל מר. משה סרטל. מיכל סנונית. אנדה עמיר. דן פגיס. אלישע פורת. ישראל פנקס. בארי צימרמן. דוד רוקח. אשר רייך. יונתן רטוש. יוסי שריד. פנחס שדה. יצחק שלו. אמנון שמוש. נעמי שמר. זלמן שניאור. ש. שפרה. בת-שבע שריף.
רוצו אולי עוד תספיקו לקנות הערב!
הערב, יום חמישי, 20 באפריל, בשעה 20.30 תתקיים המכירה הפומבית של יצירות אמנות מהמאות ה-19 וה-20 במלון הילטון בתל-אביב מטעם בית המכירות כריסטיס בישראל. הזדמנות אחרונה לראות את התמונות והפסלים עוד לפני תחילת המכירה הפומבית – היא גם כן היום – משעה 10.00 בבוקר ועד השעה 15.00 אחר-הצהריים.
מאחר שהקדמנו ובאנו לפתיחת התצוגה ביום שני האחרון, ה-17.4, נוכל לחלוק אתכם כמה מרשמינו ואולי גם לתת המלצות מועילות. כתבנו לא פעם שאנחנו מעדיפים תצוגות רציניות של מכירה פומבית על פני ביקור במוזיאון וזאת משום שהמוזיאונים נשלטים על ידי אוצרים שלעיתים הם אופנתיים, פלצניים ומוטים לטובת אמן זה או אחר בגלל פירסומו שמעבר לכישרונו, בעוד אשר המכירות הפומביות משקפות נכון יותר את ערכם של הציור והצייר כי "אפשר לרמות את בני-האדם אבל לא את בני-המעיים" כדברי אלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", המבוסס על סמי גרונימן, ואפשר לשים במקום "בני-המעיים" את "האספנים".
ציור של ראול דיופי, "נוף עם עצים" צבעי מים וגואש, 35,000 עד 45,000 דולר. מחיר של מציאה. אמן בינלאומי ותיק. לשלם ולקחת הביתה אפילו אם יעלה עוד עשרה או עשרים אלף דולר במכירה הפומבית.
תמונת שמן גדולה, "נוף גלילי" של ראובן במחיר הזדמנותי, רק 40,000-60,000 דולר מחיר התחלתי, למי שאוהב את ראובן.
מרדכי ארדון, "בשדה הכבוד", תמונת שמן ענקית, 140,000-180,000 דולר. "נקר הזמן", תמונת שמן ענקית בסגנון פיקאסו, 200,000-300,000 דולר, מחירים התחלתיים. לא הייתי מכניס אותן הביתה אפילו בחינם כי אני לא סובל את הציור היומרני והמשעמם של ארדון, אלא אילו קיבלתין במתנה – הייתי מוכר אותן מיד למי שחושב שהן באמת שוות את המחיר. לדעתי ארדון לא יעמוד במבחן הזמן חרף המכובדות והחשיבות העצומה לה זוכים ציוריו.
מנחם שמי, "ילדים יושבים", בכחול, דומני ציור שמן. 6,000-8,000 דולר מחיר התחלתי. אילו היתה התמונה שלי – בחיים לא הייתי מוציא אותה למכירה. מומלץ לרוץ לחטוף אותה במכירה הפומבית גם אם תעלה יותר.
יוחנן סימון, סידרה של אחד-עשר ציורים צבעוניים, גואש על נייר, מקסימים ביופיים ובפשטותם, והמחיר ההתחלתי סביר – 6,000-8,000 דולר כל ציור. מומלץ לרכוש לפחות ציור אחד, לפי הטעם, וכל מי שייכנס אליכם לבית, ישיש מיד ליבו למראה התמונה.
לסר אורי, מגדולי הציירים הגרמניים, יהודי, "השדה", שמן, 40,000-60,000 דולר מחיר התחלתי. בהתחשב בעובדה שזהו בתצוגה אחד האמנים הבינלאומיים המוערכים מאוד אשר כבר עמדו במבחן הזמן, זוהי השקעה מצויינת גם אם המחיר במכירה יעלה. ציור נהדר שיש בו את המיטב הערפילי-מעט של ציורי הטבע הנדירים ביופיים של לסר אורי. אחד היפים שבהם, עץ על אגם, נמצא בדרך-כלל במרתפי מוזיאון תל-אביב.
מואיז קיסלינג, "על חוף הים בפרובאנס", 55,000-65,000 דולר מחיר התחלתי. מקסים למי שיכול להרשות לעצמו להחזיק בבית תמונה ברמה של מוזיאון מכובד בעיר גדולה.
מוריס דה ולאמינק, "השדה", כנ"ל, 40,000-60,000 מחיר התחלתי. כנ"ל.
נוסף לכך נכללות בתצוגה עוד כמה עשרות תמונות, רובן של ציירים ישראליים מהמחצית השנייה של המאה הקודמת, במחירים שבין ששת לעשרת אלפים דולר, רובן שוות פחות גם אם משלמים עליהם יותר, וכמעט אף אחת מהן לא הייתי מכניס הביתה.
המעוניינים במידע נוסף ובמזכרת מהתמונות שלא קנו יכולים לקנות את חוברת התצוגה שהיא כאלבום לעצמו, עברית ואנגלית כמובן. אנחנו הסתפקנו ברשימות שעשינו בפנקס הקטן החבוי בכיס חולצתנו דרך קבע יחד עם עט זעירה. מומלץ. [אצלנו עט לשון נקבה].
קטע ספרותי: הנוסע שנגע שלשום בבוקר בשמיים בשדי הדיילת וניסה לתחוב את ידיו בין רגליה במטוס "אל על" שאחד מגלגליו התפנצ'ר בהמראה בנתב"ג למוסקבה – איננו אשם! הוא נתקף בהלה וביקש מרגוע בחיק אישה כבחיק אימו אך בשל סידורי הישיבה והעמידה במטוס היו שדיה וירכיה של הדיילת נגישות לו יותר מאלה של אשתו שישבה לצידו ואשר אינה מתלהבת מכך שהוא מתייחס אליה כאל אימו. המיסתורית אף פעם לא מרשה לי לשבת ליד המעבר אלא היא יושבת שם ואני מכבד את רצונה ולכן לא יוצא לי לשלוח ידיים אל הדיילות!
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק שני
הגיעה העת המוגבלה להכניס את מרים לבית הספר. מרים התפרדה מאימה, שליוותה אותה עד הדלת בדמעות-גיל ותברכה, כי תישא חן וחסד בעיני כל רואיה ותצליח בלימודים. והאב אחז אותה בידה ויובילה בדרך חוצות צ. לבית הספר העירוני. בבית הספר הזה היו רוב התלמידות נוצריות ומיעוטן – יהודיות.
ובבוא מרים לבית הספר הביטה מסביבה למצוא לה איזו רֵעה או מכירה. והנה מבטה נפגש במבט עלז ושמח – זה היה מבט מריוסה פיטרובנה, אחות איבנ'ק רֵעה מנוער.
המורה שאלהּ באיזה מקום היא חפצה לשבת?
– אצל מריוסה פיטרובנה, ענתה מרים ופניה נתכרכמו בלי דעת מדוע.
המורה רמז לה באצבעו, שתשב אצל חברתה, ומרים ישבה על מקומה שמחה וצוהלה, ואביה תקע את ידו למורה, והלה – שחוק של רצון הופיע על פניו... נפרד מעימו ויצא.
בשוב מרים הביתה הלכה ביחד עם מריוסה ובפרוזדור חיכה איבנ'ק לאחותו, והנה נפגשו החברים האהובים מרים ואיבנ'ק ושלושת הילדים הלכו ביחד הביתה, וכן היה בכל יום. ככה עברו כשלוש שנים, ומרים גדלה ותיף ותישא חן וחסד בעיני כל רואיה.
בשעה הפנויה מעבודה, התאספו כל החברים והחברות שבשכונת ר"א לחורשה, אך איבנ'ק ומרים נבדלו משאר הילדים וישוחחו בינם לבין עצמם. בכלל היה איבנ'ק חביב על מרים בגלל ספוריו היפים שהיה מספר לה תמיד וגם באוזני ר"א היתה מרים מגדילה את ערכו של איבנ'ק רֵעה, כי הוא נער טוב ויפה והוא אוהב אותה מאוד וגם היא אוהבת אותו בכל ליבה, ואימה כבר התחילה להרהר אחריה, אף ר"א לא שם ליבו לזה באומרו: הלא מרים עוד קטנה הינה, ומה מבינה היא? כשתגדל תמאס בו בעצמה, כי תדע כבר שהוא נוצרי והיא יהודית... להפך, מוטב, שתתרועע עימו למען תמהר לדבר צחות בשפה הפולנית...
פעם אחת בימי-האביב באה לפיטר סמיונוביץ בת אחותו, בת-גילו של איבנ'ק. בבית הספר בקש איבנ'ק ממרים שתבוא לביתם לשחק עם האורחה. מרים מילאה את בקשתו, וכאשר דרכה כף רגלה על מפתן הבית אז נתכרכמו פניה וכמבוישה ניגשה אל איבנ'ק ותשאלהו לאורחה, ואיבנ'ק הציג את שארתו לפניה באומרו כי זו היא מרים וינטרוב חברתו האהובה לו ביותר. מהיום ההוא והלאה תכפו ביקוריה של מרים בבית פיטר וכן גם איבנ'ק בא שמה.
המשך יבוא
ובלבד שימשיך לעשות את הגינון בחצר המערכת
לעורך "חדשות בן עזר" שלום רב,
אני מודה לכם על פרסום שירי "אני שונא את עצמי מפני שאני לא פלסטיני צודק" [גיליון 132], שיר שלא הספיק להידפס ב"תרבות וספרות" של "הארץ" בערב חג הפסח מפני ששירים ברמה ובתוכן דומה של נתן זך ואהרן שבתאי כבר תפסו את מעלת הכבוד המתרפסת.
כסבור הייתי לתומי כי הגיליון הבא יהיה מלא בתגובות קוראים, נזעמות או מעודדות, ואולם היעדר כל תגובה על כך במכתבך העיתי מעורר בי חשש כי אולי אותם אלה שעדיין קוראים את עיתון "הארץ" מדלגים על מוספו הספרותי כפי שהם מדלגים על מאמריהם וכתבותיהם של עמירה הס, גדעון לוי, וכותבים אחרים מיחידת המתרפסים.
וכמו שהבטחתי לך אני אמשיך לבוא מדי יום שישי לבניין שבו שוכנת המערכת של "חדשות בן עזר" ולעשות את הגינון בחינם וגם אביא שתילים וזאת בתקווה שאתם תמשיך לפרסם מדי פעם את השירים שלי אצלכם, אבל לא אתנגד אם גם תשלמו לי, לפחות עבור השתילים.
ממני המעריץ אותך,
בברכה,
חיימקה שפינוזה
עוד חידון ספרותי
מי הסופר העברי החשוב מאוד שפירסם בערב החג בתור דבר ספרות רציני את הפרק הבא:
ואז הם התנפלו עליה שלושתם מאחור והתחילו לגרור אותה במעלה ההר אבל היא הייתה כבדה מאוד והם יָגעו במלאכתם ואז הם שברו אותה לרסיסים קטנים וכל אחד לקח לו את הרסיס שנתאווה אליו והוסיף לעלות עימו בהר. ואחד צעק לשני: אתה שומע אותי? והשני ענה לו: כן. עוד. אבל הם הלכו והתרחקו, וכאשר התרחקו במרחק של ציפורים חזר הראשון וצעק: אתה האיש שאליו צעקתי קודם? והוא ענה: כן. אני האיש. ואז הוא חזר וצעק: והשלישי הוא האיש ששמע אותי קודם?
והשלישי הלך והתרחק מהם עד שהיה רק לנקודה קטנה, לנקודה קטנה מתרחקת והולכת, מתרחקת ונמוגה במרחק.
אֶג-רוֹל מצה מטוגן ממולא בשר טחון שקודם טוגן
אם נותרו מצות אחרי החג, חוצים, מרטיבים ומחממים-קצת במחבת עד שהן מתרככות, מכינים מקודם בשר קצוץ מטוגן עם בצל, ממלאים-מלפפים בו גליל עשוי מחצית המצה, טובלים היטב מכל צד בביצה טרופה ומטגנים במחבת. ממש מעדן. המתכון הוא של דיאנה העומדת עם ממולאיה מדי יום שישי בצהריים בגן העיר תל-אביב. מומלצים הכרוב והחציל.
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף כי ברשימות האלה כי יש בהן
הפתעות חדשות לבקרים
חינם: בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְאַי-מֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, וכן:
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד)
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005)
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי)
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב)
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968).
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות)
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990)
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו)
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא)
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים")
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר)
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה).
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית)
* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט הבלתי-מנוקד, ללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל).
* חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים".
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור)
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,
והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל!
גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
8 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
בעל-הבית השתגע
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25" 7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
מודעה
מערכת "חדשות בן עזר" התרחבה, עומדת לרכוש דירה חדשה, ומעמידה למכירה את דירתה הקודמת ברחוב הקליר בתל-אביב, ליד העירייה, 3 חדרים קומה ג' במצב מצויין, שקטה, מסודרת, מלאה אור ועם ותק של 31 שנות כתיבה נידחת. פינוי באוגוסט 2006. לפניות: טלפון 054-3031212 או באי-מייל דלעיל. הקודם זוכה והמפספס בוכה!