| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 135
לקראת מלאת מחר 85 שנה להתנפלות על המושבה בכ"ז בניסן תרפ"א
תל אביב, יום שני, כ"ו בניסן תשס"ו, 24 באפריל 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: האכזריות שהפרידה בינינו, שיר מאת אינה קליין
כבר עבר שבוע, מאת המשורר חיימקה שפינוזה
"זו הטמבלח'אנה!" מאת יעקב זמיר
יציאת הטמפלרים מארץ-ישראל, מאת יעקב (יענקל'ה) ניר
אתר "דףדף" נפרץ, כנראה בידי פלסטינים, פאק איזראל? פאק יו, בַּאסטארדס!
מיומנו של מר א. בן עזר: לא רק את התחת של הקנאנצלרית הגרמנייה אנגלה מרקל, גם את שלי צילמו בחשאי, אז מה?
רשימה מעודכנת של המשוררות והמשוררים שלא נמצאו ראויים מביניהם להיכלל בפרוייקט "שירה על הדרך" בתל-אביב
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק ג'
אסתר ראב
אביב 1921 בפתח-תקווה
הדלת הצרה והגבוהה עשוייה עץ כבד, גובהה שלושה מטר וממעל לה אשנב קטן בן שתי שמשות. רק פעם בשנה מנקים אותן, לכבוד פסח; שולחן, על השולחן כיסא, ועל הכיסא שרפרף ערבי, ואני עליו, איתנה, ושני סמרטוטים על שכמי, אחד לח ואחד יבש. ראשי מתעופף מרוב ריחות: שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.
"גימרי כבר שם – " צועקת אמא, אבל אני טוב לי שם למעלה, ואין לי חשק לרדת. אני ממשיכה לנקות. לשפשף פה ושם – אבל סוף-סוף עליי לרדת.
"כמה שעות צריך בכדי לנקות אשנב וחצי דלת?" – שואלת אמא.
"אפילו יום שלם – " אני צוחקת.
אמא מתרגזת.
למטה יש צרה ואין זה צחוק, למטה מתח, למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ"פַרוכיה" (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוגַ'ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.
והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.
המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבַייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה"מַנדיל" שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה"מנדיל", עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני: "מה אמרת לה? למה ברחה?"
"אמא, לא אמרתי לה דבר," – טענתי, "היא פשוט ברחה לפתע."
"אבל למה?"
"אין לי מושג."
בינתיים טיפלתי בניקיון לכבוד החג.
אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי "ליטשה" של טשרניחובסקי – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.
בוקר אחד מעירות אותי יריות לא רחוקות ביותר, אני עושה את החשבון שזה בא מצפון כי "מצפון תיפתח הרעה" תמיד. שייך אבו-רַבח, אבו-קישק, פַרוכיה, ערב-אל-עוג'ה. אני קמה ורצה לבית-החולים, זאת אומרת, לבית-המרקחת, שהוא בטבורה של המושבה. יש רק חובש, ובעלות הקורס לעזרה-ראשונה. היריות נעשות צפופות יותר, שעטת סוסים "שלנו", יוצאים, ופעמון-המושבה מתחיל לצלצל והדיו מתפזרים על זמזום קהל-נסער.
היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים-עשרה על משמרתן, קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר, "הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח-סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא חיוור ומאבד דם, חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל הוא אינו מרפה ממני, ופתאום כבות עיניו ואני רצה אל וַפקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטן, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית-החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-המוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור; סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, פילברג פצוע בינוני.
אבשלום (גיסין) נפל בדרך ל"ג'דר" והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן-דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.
היריות הולכות ומתרחקות, לפתע שעטת סוסים וגדוד-הודי על סוסיו ורמחיו וכיסוי-הראש הציורי – נכנסים לרחוב חובבי-ציון. הם משוחחים ביניהם בקול רם, שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשעי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, פוחלצים אקסוטיים, על גבי סוסים שחורים. הנה, הם באו סוף-סוף לעזרתנו.
בין יהודייה למושבה נאספו תושבי יהודייה וכפר-ענא, על עגלות, חמורים וסוסים, עם שקים, הכל מוכן לשוד – ואת הבתים והנשים כבר חילקו ביניהם, כפי שנודע אחר-כך.
על מחנה זה השתלט אווירון, שהזעיק הצבא האנגלי, וזרק פצצה על ההמון, אחדים נהרגו ופצועים מרובים, אבל אין יודעים אצלם אף פעם מיספרים; כך חזרה "מַרים אל-פַחל" – מעין מכונת-כביסה מהלכת שמשקלה מאה קילו – זו הכובסת המפורסמת של המושבה, צולעת בירכה (אלינו לא באה יותר). מאז חוסלה גם תופעת עובדות-הבית הערביות, ובחלק ניכר – העבודה הערבית בכלל.
*
נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 19.10.1973. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 178. הבאיונט הישן של יהודה ראב, הנזכר כאן, עבר אליי ומצוי עד היום ברשותי, כמו גם המזמרה שנתנה לי אסתר ראב, באומרה שבזו עבדה בנעוריה בכרמים. תיאור מפורט של ההתקפה על פתח-תקווה, שנערכה ב5- במאי 1921, מצוי בספריי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", שיצא לאור ב1993- בהוצאת "עם עובד", ו"ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של אסתר ראב, אף הוא בהוצאת "עם עובד", 1998.
מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקווה
עוד מן הבוקר עלו תמרות עשן מכפר-סבא, שתושביה נמצאו בפתח-תקווה – פתאום הגיעה שמועה שגוזלים את העדר בביצה. פלוגה של חמישה רוכבים יצאה, הרוכבים רק הספיקו להגיע עד התחלת הביצה – והנה ערבים לפניהם, מיד פנו עורף והחלו לברוח. הם במשעולים שבין הפרדסים – והערבים כבר בתוך הפרדסים כשתי לשונות משני צידי הדרך, וכשהגיעו הבחורים לאם דרכים, ניתך עליהם מטר-כדורים מתוך הפרדסים. אבשלום [גיסין] נפצע מיד אך ישב עוד הכן על הסוס, רכב כמאה מטר ונפל. שם הקיפוהו הערבים ויבתקוהו בחרבותיהם.
יתר הבחורים שבו כשידיות רוביהם וחולצותיהם סדוקות מכדורים, אחד מהם הספיק לקפוץ מן הסוס, לעזוב אותו לרוחו, והוא עצמו מתפתל בין גדרות השיטה עד הגיעו למחנה שלנו.
אז החלה המערכה – הם היו כמה אלפים. כל הסביבה מצפון למושבה המכוסה פרדסים – רחשה מערבים. בראש הלכו ערב אבו-קישק (שבט שחלוצי פתח-תקווה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמת פתח-תקווה. משפחת שייכים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט ומתערובת זו יצא טיפוס בידואי עז-נפש, שאינו מואס בשוד).
אלה הפשילו את כתונתם והחזיקוה בפיהם, מחלפות הראש התבדרו, ושוקיהם ערומות; ובקול פרא פרצו: "עליהום, עליהום!" – התלהבותם היתה גדולה, ושלנו היו מוכרחים לסגת אחור מעט, בכדי לתפוס עמדה, ולכן עזבו את הפרדסים האחרונים ואת שורת הבתים שלפני תחנת הרכבת, ועברו דרך הכיכר הגלוייה של תחנת הרכבת, עד לכרמי השקדים שלפני המושבה. ופלא הוא שבנסיגה זו לא נפצע איש – מלבד חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים לא היה שם כל מגן; חפירה זו, הרוסה ומלאה חול במחציתה, היתה מחסה לשלושה בחורים, כעשרה מטר מאחריהם, שמאלה, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל שלושים רובה על כל החזית הצפונית. הערבים ירו בזעף; נפצעו הרבה מאלה שעברו בדרכים מכרם לכרם, או הרוכבים על הסוסים. גם סוסתו של המפקד הראשי ש. [אברהם שפירא] נפצעה תחתיו. שלושה קיבלו פצעי-מוות באותו מעמד, [גרינשטיין, רפפורט ואורלוף], וארבעה נפצעו יותר קל, מלבד אבשלום שנהרג לפני זאת.
על אם דרכים, בזווית פרדס אחד, תחת גדר של שיטה צפופה, עצרו חמישה אנשים (ארבעה רובים ומאוזר) – מחנה של מאות ערבים. היריות היו תכופות – גם להם היה מחסה. מול זווית זאת עומד בית-אריזה מפחי-צינק, שאורכו כעשרים וחמישה מטר, ובכל זאת נפלו רבים מהם [מהערבים], אחדים טיפסו על גג בית-האריזה. "אנחנו הורדנום כציפורים!" – סיפר לי אחד [משלנו]. גם חליפת [חילופי] דברים היו בין שני המחנות, מובן ששלנו בחרו את [הקללות] היפות, בחריפות שלהם; בינתיים התחממו הרובים, אחדים משלנו היו מוכרחים להפסיק, באותו רגע באו אנשי עין-גנים, עזבו את המשמרות שלהם ובאו. זה חיזק את הידיים. אחד מבני זות [לא ברור] זאת סיפר: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי (יום חמסין היה) והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נידמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."
אחרי הבידואים הלכו המוני פלאחים: מכפרי קלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא, תול-כרם; מחנה כבד, ביניהם גם נשים. הם הביאו איתם עגלות וגמלים להעמיס את השלל, פחי-נפט היו איתם, כפי הנראה היה בדעתם לשרוף אחר-כך את המושבה, כי בכל הפרדסים שעברו בהם, הדליקו את בתי-המנועים.
ומדרומה של המושבה הלך מחנה שני כבד, אשר איש לא יכול היה לשים לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו בצפון, שלא לתת להתפרץ למושבה. בדרום הלכו רק פלאחים – "המתונים", הם חיכו שהבידואים יחריבו – ואזי יבואו הם לשלול. לפי סימנים שונים – נודע, שהם חיכו בכרמים כמה שעות. בינתיים באו אווירונים [של האנגלים] והחלו לזרוק עליהם פצצות. גם שם היו הרוגים ופצועים לא מעט.
בבור אחד נטמנו ארבעים איש. כיום משתרע שם שדה עגבניות, והעגבניות מצליחות להפליא.
מלבד זאת, נהרגו כמה וכמה [ערבים] מן הפצצות; ואחרי כן החלו שלנו גם לזנב את הפרדסים, פה ושם עוד נמצאו ערבים מפגרים וערבים פצועים. כולם נהרגו, מלבד הפצועים שהספיקו הקודמים להסיע על העגלות והגמלים, אשר עליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.
שלנו שלחו ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם ענו שאין שם מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים הכירו כמה מהם, שהיו באים למושבה, מוכרי פחמים וסיד.
כיום נקבע יחס של כבוד מיוחד לבני פתח-תקווה מערביי כל הסביבה.
לכשתפגוש באחד מהם בערוצי נחל בין הערביים, או לצד גדר, יברכך בטון הטיפוסי בשבילם – כשהם רואים לפניהם טיפוס אדם שהוא נראה חזק מהם או לכל הפחות מישהו, שראוי להתחשב עימו.
*
נכתב: סוף שנות ה20- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 17.5.1991, לאחר מותה של אסתר ראב.
התנפלות הערבים על פתח-תקווה בימי המנדט הבריטי
זה שבועות אחדים שהתכוננו לבואם – בואם של הערבים – אנשיהם שלהם עצמם היו באים ומספרים ומקבלים תשלום כמובן –
עוד שבוע, עוד ארבעה ימים, וכל הסביבה מתאספים, כפריים מן ההר – אנשי השפלה, בידואים וסתם אספסוף של גנבים ושודדים – הפלחים הם ילכו באחרונה – לשלול שלל – וכבר חילקו ביניהם את בתי המושבה שלנו – לאחר שישחטו אותנו – אולי יחיו אי אלו נשים יפות, שחמדו אותן בהיותם עובדים בחצרותיהן –
ישנו לבושים בבגדינו ולמראשותינו צרור קטן, במקרה שנצטרך לסגת לקו אחורי יותר.
האוויר היה כאילו טעון חשמל. בהרי יהודה הרחוקים ראינו מדורות, ומזמן לזמן איתות באורות.
שנתנו בלילות היתה קצרה וקלה – בחורינו הסתובבו בגבולות המושבה, מזויינים, שכבו בתוך חפירות ואחרי גדרות השיטה שבפרדסים הקיצוניים. חששנו מאוד מפני ערביי אבו קישק, שהיו מזויינים תמיד היטב ואנשי מלחמה מטבעם, ושיחסינו איתם היו בהסתייגות רבה.
נירדמתי מאוחר באותו ערב, ניקינו רובים שהוצאנו אותם מתוך סליק, ואני התעקשתי להשחיז באיונט (כידון) באבן-השחזה של מגל קוצרים, ניקיתי, מירטתי ושיפשפתי, עד שפצעתי את ידי פצע עמוק למדיי, שפכתי יוד לתוכו ושכבתי לישון על המחצלת כשלמראשותיי כר קטן.
עפעפיי היו אחוזות תנומה ולא הבחנתי עוד בשום דבר כשהעירה אותי אימי: "קומי, הם באים!"
שיפשפתי את עיניי וכבר הבחנתי בהד יריות, אמנם רחוקות אבל דחוסות למדי.
יצאתי לרחובות המושבה – רוכבים שלנו דהרו על סוסיהם בכיוונים שונים, והיריות הרחוקות דמו לפיצוח אגוזים.
מיהרתי לבית-המרקחת, מקום שם סידרנו ביחד עם בנות-המושבה בית-חולים קטן, במקרה שיהיו פצועים –
ערביי אבו-קישק תקפו ממזרח ומצפון. מדרום הלכו הפלחים מן הכפרים עם גמלים וחמורים על מנת להעמיס את השלל לאחר נצחונם של הבידואים.
בשעת בוקר זו כבר היה לנו הרוג אחד מן הפטרול של רוכבי הסוסים, א.ג. [אבשלום גיסין] נורה ונחתך לחתיכות בחרבות הבידואים.
היריות גברו, פעמון המושבה החל לצלצל על מנת לאסוף את התושבים למרכז – קמה מהומה – אני עמדתי על משמרתי בבית-החולים והנה החלו להביא פצועים. ג. [גרינשטיין] ירו בצווארו, וגוסס. ר. [רפופורט] בחזהו. החובש נתכסה דם, עבד, ואני מגישה לו חומרי תחבושת כשהדם ניתז גם עליי, ור. מחזיק בידי והולך ומת. א. [אורלוף] פצוע בבטנו ומתחנן למים שהרופא אסר עלינו לתת לו. ס. [סווטיצקי] פצעו בכתפו, צעיר וצוחק, ועוד אחד פצוע ברגלו.
היריות נמשכו, ופתאום בא לעזרת הבחורים גדוד צבא שחנה לא הרחק, עם מכונות-ירייה, והדף את המתקיפים לצפון; ואווירון אנגלי התאושש לבסוף וטס על פני גדוד הפלאחים שהתכוננו לשלול שלל, והטיל עליהם פצצה והם התפזרו לכל רוח.
היריות נדמו לאט, הפצועים גנחו, ומהסינור שלי המלוכלך בדם החל עולה ריח אטום חמצמץ והתערב בריחות קלורופורם ויוד, וכל זה עלה לראשי ופתאום החל ראשי מסתחרר, מאמש לא בא אוכל אל פי, והרגשתי חולשה גדולה כובשת אותי –
התאוששתי ויצאתי לרחוב, הוא המה אדם אבל ההמייה היתה המיית ארגעה.
בינתיים החל היום לערוב. תשושה שמתי פעמיי הביתה, והנה אחי הצעיר לקראתי, פרוע שיער, מפוייח ומלוכלך באדמה – הוא בא מן העמדות הקיצוניות – נכנסנו לחצר בית-המרקחת והוא ניגש לברז, פתח אותו, רחץ את פניו וניגבן בקצה סינורי, שנישאר בקצהו נקי –
הלכנו הביתה, בדרך שמענו יריות בודדות.
"מה זאת?" שאלתי את אחי.
"גומרים את הערבים הנמצאים בחצרות."
"העובדים התמידיים?" – נפעמתי.
"אבל הן במקרה שהיו הם מנצחים, היו אלה הגיס החמישי, ודאי גם היו מזויינים בהסתר." אמר לי אחי.
פתאום נזכרתי שבחצר השכנה עובד ערבי צעיר כבן שש-עשרה, ולן ברפת.
ניגשנו לרפת, ומתוך האשנב הבטנו פנימה. מן החשיכה האירו אלינו זוג עיניים נפחדות, וכשראה אותנו החל מייבב כחתול פצוע –
פתחנו את הדלת –
"לך לפנינו!" פקד אחי, וידו על כיסו, שממנו בלט הקולט.
הנער הפיל את עצמו לרגליו והחל לייבב –
"לך!" פקד אחי.
הנער יצא. הובלנו אותו עד לקצה המושבה, כשהוא בטוח שמובילים אותו להורג. הלילה ירד בינתיים על הגבעות ותנים רחוקים החלו ליילל.
"רוץ!" פקד אחי, "ברח לכפרך!"
הנער עמד רגע כלא מאמין.
"רוץ!" פקד אחי.
הוא החל לרוץ ונפל – כפי הניראה פחד שירו מאחריו –
"רוץ!" צעק אחי בקוצר-רוח.
הוא קם והחל לרוץ בכיוון הכפר הערבי, ונעלם בתוך החשיכה.
*
נכתב: סוף שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. ייתכן שזו טיוטה ראשונה לסיפורים "אביב 1921 בפתח-תקווה" שהתפרסם ב1973-, ו"האסיר" שהתפרסם ב1969-, ואולם יש כאן פרטים שאין בהם.
ההתעוררות של אסתר לכתוב את הסיפורים נבעה אולי מכך שבאותה תקופה מלאו 50 שנה להתנפלות על המושבה. חוברת יפה בשם "פתח-תקווה – שעתה הגדולה" יצאה לאור על-ידי ז. יואלי וּודאי נשלחה גם לאסתר ראב. הפרשה כולה מתוארת בספרי "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, בהוצאת "עם עובד", 1993.
בסיפוריה של אסתר, ובייחוד ב"האסיר" וב"התנפלות הערבים על פתח-תקווה", יש עדות מפורשת לפרק שהוצנע לגמרי על ידי כותבי ההיסטוריה – חיסול ערבים במושבה, גם פצועים, אחרי הניצחון. הוכחות נוספות כתובות מצאתי על כך רק בעדותו של אליהו ירקוני, הגנוזה בארכיון ההגנה, ובספר זיכרונותיו של דוד גולדברג איש פתח תקווה, שיצא לאור ב1993-. הבאיונט הישן של סבי, שאותו כניראה אסתר השחיזה, נמצא עד היום ברשותי. אחיה הצעיר המתואר כאן הוא אלעזר בן יהודה ראב. אלעזר היה סבהּ של שרון בן-עזר.
"האסיר"
בחשכת-הרפת ניראה רק הלובן שבעיניו, שהתרוצץ מזווית אחת של העין לזווית שנייה – הוא עמד ליד האשנב המסורג, ויילל כגור-כלבים שנטשוהו.
מן הביצה הגיעה התפצחות יריות רחוקות, ומן החצרות יריות קרובות, חזקות – הבחורים טיהרו את החצרות מן הערבים אשר נלכדו בתוכן, המערכה נגמרה: היו לנו חמישה הרוגים ופצועים רבים, אבידות הערבים לא נימנו – חפרו להם בור וטמנום בגדר, בין הפרדסים.
הקטן שנלכד ברפת-השכנים היה שולייה של פועל; מכניס עצי-הסקה לתוך הבית, מטאטא את החצר. הוא היה כבן ארבע-עשרה, גבוה, גמיש עם ראש קטן של אייל: יללותיו הקטועות נשמעו בביתנו, איש לא היה בבית מלבד אחי ואני: היינו טרודים בסידור כלי-הפסח לתוך הארגז החום, כדי לשומרם לפסח הבא; החלפנו מבטים מדי פעם בהישמע היבבה, ומדי הישמעה, החל אחי לעבוד מהר וכמעט שבר צלחת, פתאום הזדקף ואמר: "נציל אותו."
בקולו היתה החלטיות כזאת, שאני "הגדולה" לא העיזותי להתנגד. הישארנו את הכלים במקומם וניגשנו לרפת. החצר היתה ריקה, השכנים לא היו בבית, והרפת נעולה במנעול-תלוי מבחוץ. אחי רץ למחסן שלנו והביא צרור-מפתחות – אחד התאים, פתח את הדלת, והילד זינק החוצה אך לא העז לברוח, עיניו נחו פעם עליי ופעם על אחי וזיק של תקווה היבהב בהן, הוא רעד כעלה-ברוח ופחדנו שיפול ארצה.
"החזיקי בו – " אמר אחי.
שלחתי ידי להחזיק בזרועו והוא נרתע בפחד כחייה בהולה. התחלנו להרגיעו, אחי תפש בזרועו השנייה וכך גררנו אותו בין עצי-הזית, כשהוא מייבב ודמעות ענקיות מתגלגלות על לחייו; לבסוף, כשהרחקנו עד מעבר לאחת מגבעות-החול, אמר לו אחי: "ברח!" –
הוא הביט בנו וצחק, ודמעות הוסיפו לרדת מעיניו, פתאום נשא את רגליו הדקיקות ככפיסי-עץ וברח לתוך הערב שהחל לרדת.
לאחר שנים, בוקר אחד של קיץ, ואני תולה כבסים על החבל שבחצר – נכנס ערבי צעיר, שפם שחרחר על שפתו, ועימו ערבייה גבוהה דקה, ילדה כמעט, ובזרועה תינוק, פתאום – כרע הערבי ונפל לרגליי כשהוא סוחב בידה של אשתו: "עשי כמוני, עשי כמוני – " ציווה בקול חנוק.
"חַלֶד!" ניתקה קריאה מפי, ולפתע עמדה כל התמונה לפני עיניי: "קום! קום! טיפש – " צרחתי, וכמו אז החזקתי בזרועו והרימותי אותו מעל האדמה.
*
נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הפועל הצעיר", שנה 62, כרך מ, חוב' 27-26, תשכ"ט, 1.4.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 182. בהתקפה על פתח-תקווה, במאי 1921, היו רק ארבעה הרוגים ממגיני המושבה.
כל הסיפורים וההערות מתוך הכרך "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב שיצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001, ונותרו ממנו רק כמה עשרות עותקים והוא לא יודפס פעם נוספת בדור הזה. המלביה"ד: אהוד בן עזר
האכזריות שהפרידה בינינו
שיר מאת אינה קליין
אימא תגידי לי למה אותי עזבת?
למה השארת אותי לבד להסתדר עם המצב?
אימא אני רוצֶה לראותך!
לחוש שוב בזרועותייך את עצמי מוגן
עזבת אותי ואין לי מושג איך להסתדר בעולמי!
אימא בבקשה תחזרי!
תיקחי אותי איתך כי את מאוד חסרה לי –
בני בני יקר שלי מה איתך עכשיו?
האם אכלת? האם אתה ישן?
כמה קשה לי חוסר הוודאות בנוגע למצבך
אותנו הפרידו תוך כמה שניות
וקרעו את ליבי להמון חתיכות
שלחו אותנו למחנות שונים
אך ילדי אל תיתן להם להרוס אותך,
בכוח הצל את נשמתך
ילד מתוק חזק ואמיץ שאני גידלתי
אתה חייב להמשיך להיות אותו בחור חזק ואמיץ
הילד
שעזבתי
אולי, בני, לעולם יותר לא נתראה
אך שתדע שאתה אצלי תמיד בלב
ילדי הקטן והאהוב
והכאב אותי לא עוזב
אינה קליין היא בת 18 ולומדת בכיתה י"ב 2 בבית הספר מקיף א' באשדוד. את הסיפור שלחה לאחר שבמסגרת הפגישה עם "סופר אורח" הוא השאיר לתלמידים את האי-מייל שלו וביקש מהם לשלוח לו סיפורים ושירים שכתבו.
כבר עבר שבוע
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
כבר עבר שבוע –
מאז סמי סאלים חאמד נער יפה תואר
אולץ לפוצץ עצמו ב"שווארמה ראש העיר"
בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב
ולהרוג תשעה אנשים –
(אחרת שולחיו היו מחסלים אותו ואת בני משפחתו
ואילו הסגיר עצמו עם המטען היו חבריו האסירים
אונסים ושוחטים אותו בכלא כבוגד – )
כבר עבר שבוע –
והמשוררת הלאומית אגי משעול
(כהגדרתה בראיון עימה ב"מוסף הארץ")
טרם פירסמה שיר קינה על מות
סמי סאלים חאמד נער ענוג שאולץ –
(כפי שכתבה על המתאבדת בסופרמרקט בירושלים
שיר שקראה בכנס משוררים בינלאומי
ליד שער ברנדנבורג בברלין)
הייתכן?
שֶׁרק על מתפוצצות היא מְגָגְדֶרֵת שיר?
גם זה אירע בִּשְׁבוע הפסח בחדרה
ישראל פנחסי שלח לנו את רשימתו "הפוסל במומו" שהתפרסמה ב"השבוע בחדרה" מיום 18.4.06 ובה הוא מביא כמעט במלואה את רשימתו של נעמן כהן "השוואה נואלת" ("חדשות בן עזר", גיליון 129), ומקדים לה מילים אחדות:
"אני מקבל בקביעות את שבועון האינטרנט 'חדשות בן עזר' המופץ בידי אהוד בן עזר, סופר ועיתונאי 'הארץ'. גם הוא חבר-לשעבר במועצת מרצ. השבועון נותן במה לסיפורים קצרים ולמאמרים עשירים בידע, ממש תאווה לעיניים. אחד מהם, החתום בידי נעמן כהן, צד את תשומת ליבי. תוכנו מדהים! קשה לי רק להבין מדוע לא יהפוך לשיעור חובה בתולדות עמנו. אני רואה לעצמי חובה וזכות לפרסם חלק מהעובדות בשם כותבן."
אנחנו כמובן לא עיתונאי "הארץ" מאחר שחסרות לנו הרמה האינטלקטואלית והשקפת העולם הנדרשות. כל השאר בכתבה נמסר במדוייק.
מהי מוּפְלֶטָצִ'ינְקָה?
והאם המימונה היא פיתוח ישראלי בן ארבעים?
שאלה: מהי הַמּוּפְלֶטָצִ'ינְקָה [גיליון 135] וכיצד מכינים אותה?
תשובה: הַמּוּפְלֶטָצִ'ינְקָה ביסודה היא צירוף של מופלטה מרוקאית ופלצ'ינקה הונגרית. הבסיס הוא עיגולי בצק שמרים מרודדים ומטוגנים ועליהם יוצקים דבש, ריבה או גבינה מתוקה עם צימוקים, תלוי בעדה.
אשתו הראשונה של הסופר והצייר דוד הרדן, יליד מונטיווידאו (מחבר הספר המקסים "משיחים במונטיווידאו"), היתה ממוצא צפון-אפריקאי, ואותה הכיר בשליחות. לימים גרה אימהּ עימם יחד בירושלים. יום אחד עברו על פני גן סאקר בעיצומה של המימונה, זה היה בשנים הראשונות לחידוש החג, ודוד, שהיה בידידות רבה עם חותנתו והעריך אותה מאוד, אמר: "את רואה, הנה אנחנו עושים הכול כדי לשמר את המורשת שלכם!"
"איזה מורשת?" התרגזה החותנת הצפון-אפריקאית, "זאת עבודת אלילים! חג של גויים! לא של יהודים! אף יהודי שמכבד את עצמו לא השתתף אצלנו בחגיגות כאלה. רק אנשים מדלת העם. בושה!"
האמת היא כנראה אי-שם באמצע. עיקרו וחשיבותו של המנהג הם שבמוצאי חג שני של פסח היו השכנים הגויים מביאים ליהודים דברי מאפה טריים שהיו בגדר חמץ כל הפסח, ואשר במוצאי החג עדיין לא היה סיפק בידי יהודים שומרי מצוות לאפות אותם. (רק בישראל יהודי מרוקו אופים כנראה חמץ מבעוד מועד כבר לקראת מוצאי חג שני של פסח, כי שכחו שבלי הביקורים של שכניהם המוסלמים עם דברי המאפה – אי אפשר וגם אין טעם לחגוג אותו).
מכאן ועד העמדת התרבות היהודית-מרוקאית מול התרבות הישראלית והתרבות העולמית – הבדל בכל זאת יש. וקצת נמאס מדי שנה לשמוע את כל הפרזיולוגיה הנבובה של יום המימונה תוך הטחת אצבע מאשימה כלפי השש מאות וחמישים אלף שהיו כאן מכל העדות ביום הקמת המדינה [ואגב, לא היתה להם שום תודעה "אשכנזית" נפרדת, אפילו הייקים נחשבו כבני-אדם] – ומאז הם מדכאים את התרבות המזרחית, שאותה באו לגאול המימונה ועסקניה החוגגים את הנצחת רגשות הקיפוח והבדלנות של חלק מהעדה המרוקאית כבר דור שלישי ורביעי.
ופתאום גם מתברר מדיווח בעיתון כי בשנת ה-40 לבריאת חגיגות המימונה בישראל הגיעו לגן סאקר רק 300 איש! נראה שיוצאי מרוקו עצמם מתחילים להתייחס לחג כמו שהתייחסה אליו חותנתו של דוד הרדן, ועוד מעט נתחיל להתגעגע שוב לעממיות החג, שמתמעטת.
"זו הטמבלח'אנה!" – טמבל!
לאהוד שלום רב,
תודה על משלוח עיתונך מס 134. כבר בעיון הראשוני החפוז נפל מבטי על האמור בעמוד תשע (ברכות על הרעיון למספֵּר את העמודים) בעניין המקור של המילה "טמבל".
לא ערבים פלשטינאים ולא בטיח! "טמבל" אינה ממקור המילה טמפלרים, כי אם מטורקית. והסיפור מפי אבי עליו השלום כך הוא:
כידוע האימפריה העותומאנית כללה גם את ארץ עיראק. השולטן ירום הודו שישב בקושטא ובילה את עיתותיו בין היתר בנעימים של שירה וזימרה וריקודי בטן ושיגולים ועוד, היה ממנה את נציגיו למחוזות השונים של האימפריה. הממונה נקרא "הוואלי" והמחוזות נקראו וָאלָאיָאת. ויש להניח שלא חסרו תככים וקנוניות כדי לקבל המינוי הזה שכן היה שכר גדול בצידו. הוואלי היה מטיל מיסים כך וכך, ושולח לשולטן רק "כך" אחד והיתר שלשל לכיסו. כמו בכל הדורות. וכן היו מאלה מניאקים רעים ומצורעים בני נעוות המרדות שרדו בנתינים עד שעלתה שוועתם לשמיים ולארצות הים הרחוקות וגם לקונסטנטינופול הבירה (ועל זה בפעם אחרת). והיו ביניהם גם יותר אמיצים וישרי דרך שאבו לעשות סדר בממלכה.
אחד כזה הגיע יום אחד לבגדאד ובין יתר הדברים הראשונים שעשה סיור בעיר ובמחוזותיה בליוויית איש חצר בקי ומנוסה. ישב לו במרכבה המפוארת שלו וסייר בכל האתרים. זה בניין האוצר וזה משרד הביטחון וזו הקישלה וזה הסראי וכדומה. עד שהגיע למקום אחד בפאתי העיר בגדאד שגבל עם המידבר הצחיח, מרוחק מעט ומגודר. מין מחנה גדול (כמו מחנה שער העלייה בזמנו). הוא שאל: "ומה זה?"
ונענה: "זו הטמבלח'אנה!" (כלומר מקום של טמבלים, לא יוצלחים).
"מה, אתם מחזיקים טמבלח'אנה?"
ענו לו אנשי לווייתו שכן, כי שם ישבו כל אלה שהם לא יוצלחים ולא עובדים וכל פרנסתם ומחסורם על חשבון הממשלה.
"כך? יפה-יפה," ענה הוואלי.
למחרת נתן פקודה להקיף את המקום סביב-סביב בערימות עצי הסקה אשר יקוששו הבדווים מן המידבר ויביאום למימכר בעיר הבירה. וכך אמנם נעשה.
משראה שהמקום מוקף חומרי בעירה הורה להצית את העצים. אחרי מיספר דקות עלו הלהבות והקיפו את המחנה. ומשהבחינו "דיירי" המחנה בהשריפה נמלטו בהמוניהם וברחו מן המקום. חוץ משניים. האחד ישב במקומו ובכה לאמור: "רחמנים בני רחמנים, הצילוני, רחמנים בני רחמנים הצילוני!!"
והשני אומר לו: "בבקשה תגיד שיצילו גם אותי!"
בא הוואלי ואמר לאנשיו: "אתם רואים, אלה באמת טמבלים. האחד לא זז ממקומו והשני אפילו לא קרא לעזרה בעצמו. את אלה תפרנסו על חשבוננו..."
והמילה "טמבלח'אנה" הינה תורכית במקור, כפי ששמענוה בילדותנו בארץ בבל. ח'אנה בתורכית משמעו מקום, כגון צָ'אְיחָ'אנָה בית התה, אָזָאחָ'אנָה בית מרקחת, קארח'אנה בית מלאכה, ועוד. אז בבקשה תפסיקו להמציא דברים מצוצים מן האצבע. עוד תכתבו על זה עבודות דוקטוראט ותבקשו להתקשט גם בתארי פרופסורים גמורים וחצי גמורים...
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
על טכניקת הנאום של ז'בוטינסקי
מיומנו של סופר נידח מלפני 33 שנים
19.8.73. כ"א באב תשל"ג. יום ראשון. לפנות-ערב הלכתי לבקר את בת-שבע שריף. אכלתי איתה ארוחת ערב. אחר-כך נכנס אביה ופתח במונולוג ארוך, ובו תיאור של הרצאה על שירת העולם ששמע מפי ז'בוטינסקי לפני כחמישים שנה. הוא סיפר על טכניקה מעניינת של ז'בוטינסקי – בחלק הראשון של הרצאתו היה נוהג להציג "פרובלימות" – ורק לאחר ההפסקה, היה קושר את כל השאלות במתן תשובה מסכמת.
יציאת הטמפלרים מארץ-ישראל
מאת יעקב (יענקל'ה) ניר
לאהוד שלום רב,
נקראתי לדגל הטמפלרים, וערכתי מחקרון בספרם "THE HOLY LAND CALLED" אותו רכשתי במרכזם אשר במלבורן שבאוסטרליה. בעוונותיי הספר ברשותי כבר מיספר שנים אבל לא קראתיו ביסודיות, אלא רק ב"דפדוף" קל.
אכן כן, חלק מהם שהה בארץ-ישראל עד, וגם מעט לאחר קום המדינה. עובדה זו לא היתה ידועה לי, וסברתי כי כולם נשלחו לאוסטרליה עם התקרב רומל לגבול המערבי של מצרים ביולי 1941. אינני יודע אם בִּידֵי אוצרת התערוכה שרה טוראל מצוי ספר זה, אשר מבחינות רבות הינו הספר אודותם, פרט לספרי אלכס כרמל. מצויות בו גם עשרות תמונות מישראל וכמובן גם מאוסטרליה. אגב, בידי גם רפרודוקציות של תמונות טמפלריות נוספות אשר צולמו בישוביהם השונים בשנות העשרים.
עוד טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בסוף אוגוסט 1939, ניתנה הוראה לקונסולים הגרמניים ביפו, בירושלים ובחיפה להודיע לכל חייבי הגיוס מביניהם שיעזבו את ארץ-ישראל ויחזרו מיידית לגרמניה, זאת "על מנת שלא ייתפסו על-ידי הבריטים" (ולא, למשל, שיתגייסו לצבא הגרמני... הערה שלי, י. נ.). גם אנשי מילואים נקראו לעזוב: 7 מהם עזבו ב-29 באוגוסט באוניה הרומנית "טרנסילבניה", ב-30 לאוגוסט עזבו במטוסים איטלקיים עוד 8 אנשי מילואים, שניים מהם עם משפחותיהם. כן שכרו הטמפלרים את האונייה היוונית "Patris" שהגיעה לחיפה ב-31 באוגוסט מאלכסנדריה ועל סיפונה עלו 232 חייבי גיוס (70 מחיפה, 18 מבית-לחם הגלילית, 12 מוולדהיים, 41 מיפו/שרונה, 16 מווילהלמה, ו-75 מירושלים, וכן 88 בני משפחות, ובסך הכל 320 טמפלרים). האונייה הגיעה לפיראוס בין 2 ל-3 בספטמבר, משם המשיכו חייבי הגיוס ומשפחותיהם (במימון השגרירות הגרמנית באתונה) בתחילה ברכבת ולאחר מכן בספינה על הדנובה עד וינה. בהגיעם למינכן חלקם שוכן במחנה של "חוזרי-מולדת". כן יש לציין שהבריטים איפשרו לשני טמפלרים נוספים לעלות על מטוס פולני ביום פרוץ המלחמה, הראשון לספטמבר 1939.
בשבת, השנים לספטמבר הישוב הטמפלרי בחיפה הוקף ע"י כוחות משטרה בריטיים שכללו גם נוטרים יהודים. למחרת, כל הגברים עד גיל 50, ולעיתים אף מבוגרים יותר נתבקשו להתייצב, נאסרו, ונשלחו למשטרה המקומית ולאחר מכן לבית הכלא בעכו. אותו תהליך של מעצר כשירי הגיוס חל גם בשאר המושבות והערים. כל הישובים החקלאיים הוקפו בגדר תייל בגובה 4 מ' אשר ניתקה אותם מהחלקות החקלאיות שנוטרלו עקב כך. וולדהיים הפכה למעשה למחנה מעצר. בשלושה עשר במאי 1940 תשעים וארבעה מתושבי יפו הועברו לווילהלמה. במקביל הועברה מווילהלמה לשרונה משפחת ראש המושבה, ועמם גם צוות בית-החולים.
כותב הספר מודה שחלקם הגדול היה לאומני, תמך במפלגה הנאצית, והעריץ את היטלר ונצחונותיו. כן חגגו שם יום הולדתו ה- 51 של היטלר ביום 20 לאפריל 1940. חשוב לציין כי יהודים אחדים, בעלי אזרחות גרמנית, צורפו למושבות שהפכו למחנות מעצר.
עם הצלחותיו של רומל כאמור לעיל, הבריטים החליטו להעביר את העצורים לאוסטרליה, זאת מבלי שהאחרונים ידעו על יעד זה עד מועד מאוחר בעת ההפלגה. העצורים קבלו היתר על פיו כל מבוגר יכול לשאת 40 ק"ג מטען, וילד 30 ק"ג. כן הורשו לקחת עימם ספרי בי"ס בכמות מוגבלת, 12 מכונות תפירה, ומספר קטן של תנורי נפט.
בשלושים ואחד ביולי 1941, רכבת חיכתה ליד יגור לבאים מוולדהיים ובית-לחם וכן לבאים מהמחנה במזרעה ליד עכו (לשם הועברו מהכלא בעכו). הרכבת נסעה ללוד, שם עלו תושבי שרונה, וילהלמה, ויפו. בסך הכל נשלחו לאוסטרליה 665 נפש: 536 טמפלרים (42 מירושלים, 188 משרונה, 52 מיפו, 138 מווילהלמה, 78 מחיפה, 33 מבית-לחם, ו-5 מוולדהיים), 84 אוונגלים, 32 קתולים-רומיים, ו-13 יהודים! בבוקרו של הראשון באוגוסט הגיעו לתחנת קנטרה, חצו את התעלה, דרך איסמעיליה, האגמים המרים, לסואץ, אליה הגיעו רק בשניים באוגוסט. בסואץ עלו על מעבורת אשר הובילה אותם אל "קווין אליזבט", אוניית הנוסעים הגדולה בעולם באותה עת, עליה הפליגו לאוסטרליה (באונייה זו הגיעו לסואץ חיילים אוסטרליים אשר נשלחו מייד ל"חזית המערבית").
כן הפליגו עם הטמפלרים גם עצורים נוספים (בסך-הכול כאלף עצורים), שבויי מלחמה גרמנים, ו-150 שבויי מלחמה איטלקים. הכותב מתלונן על הצפיפות, החום בקבינות, והאוכל אשר כלל "ירקות, תפוחי-אדמה גרועים, בשר משומר, ובשר ארנבות, וכמעט ללא פרי או ירק." ממש אומללים, עוד יותר מנוסעי הרכבות לאושוויץ...
הם עוגנים בציילון, מגיעים לפרת' שבמערב אוסטרליה ב-15 באוגוסט. משם מפליגים כשמונה ימים עד נמל סידני, אליו מגיעים ב-23 בחודש. פחות מחודש לאחר הגעתם לסידני הם מתלוננים על התנהגות שומריהם הבריטים והנוטרים היהודים אשר השגיחו עליהם בעת ההפלגה – אצל הקונסול השוויצרי במלבורן.
למחרת העגינה עלו על החוף, ושם, ברכבות לעבר מחנות המעצר שבאזור Rushworth, הלא הוא מחנה Tatura, אחד מתוך ארבעה מחנות במדינת ויקטוריה, אשר בכל אחד מקום לאלף עצירים. באחד המחנות הסמוכים רוכזו גרמנים שהיגרו לאוסטרליה וביניהם גם יהודים רבים. הם שוכנו במחנה אחד עם 178 אזרחים איטלקיים. כאן הם מבלים עד שיחרורם בסוף המלחמה.
כותב הספר אינו שוכח לציין כי עם היוודע מותו של היטלר הם עורכים, בשישה במאי 1945, עצרת זיכרון להיטלר ומוסוליני בהנהגתו של שנלר, מי שהיה מנהל בית היתומים הסורי בירושלים. כיום קהילתם הגדולה יושבת במלבורן, הם שומרים על קשר פנימי הדוק ביותר, ולהם חיי קהילה מאד מאורגנים.
ההיסטוריה של הטמפלרים בארץ-ישראל לא הסתיימה, זאת מאחר שלא כולם פונו לאוסטרליה. חלקם נשאר בישוביהם, שהפכו למחנות מעצר. הבריטים, אשר שאפו להחלפת גרמנים שהיו אזרחים נושאי דרכונים ארץ-ישראליים תמורת אזרחים בריטיים הנמצאים בידי הגרמנים, עשו זאת באמצעות ה"צלב האדום". בעשרה בדצמבר 1941, 62 נשים וילדים משרונה ווילהלמה (29 נשים, 19 ילדים, 3 גברים, וכן 16 נזירות) הוחלפו ב-48 אזרחים ארץ-ישראליים שהיו בגרמניה, וזאת בגבול טורקיה-בולגריה. בסוף שנת 1941 הועלתה הצעה להמשיך בחילופי האזרחים, אולם כאן, נשות הטמפלרים התנגדו, שמא תתנתקנה מהרכוש, שבדרך זו יילך לאיבוד. ניסיון נוסף שנעשה באמצעות הקונסולים השוויצריים להחליף את הטמפלרים שנותרו בארץ באזרחי ארץ-ישראל היושבים בגרמניה ובפולניה, נכשל, בין היתר מאחר שהשלטונות הגרמניים שם "לא הצליחו לגלות את הזכאים", והסופר אינו מסתיר את העובדה שאולי רובם כבר לא היו בין החיים מאחר שנשלחו למחנות ההשמדה.
החלפת אזרחים שנייה נערכה בשנת 1942. כבר באוקטובר נשלחו 301 גרמנים למחנה עתלית, אותם גרמנים שהיו מיועדים להחלפה. הם שהו שם "בסבל רב" יותר מחודש, שבסופו נסעו צפונה דרך לבנון וסוריה וחצו את הגבול הטורקי בתשעה בנובמבר. הם הגיעו לווינה ב- 14 בנובמבר. יומיים לאחר מכן, על פי העתון Times”", הוחלפו 45 אזרחים בריטיים ו-69 יהודים תושבי ארץ-ישראל שהיו עצורים בגרמניה ובפולניה.
החלפה שלישית נעשתה בתחילת יולי 1944, כאשר 41 גרמנים מארץ-ישראל ו-73 מדרום-אפריקה הוחלפו באותו מיספר של אזרחים ארץ-ישראליים ויהודים שהיו להם קרובים בארץ. בנוסף קיבלו 168 יהודים, זאת בלחץ בריטי אשר שאף להשוות את מספרי המוחלפים, אישור לעזוב את גרמניה. עשרה מהטמפלרים החוזרים לגרמניה נהרגו בהפצצה אווירית על שטוטגרט.
סוף ההתיישבות הטמפלרית בארץ-ישראל (1945-1948)
עם גמר המלחמה נעשה מצבם בארץ קשה, וזאת בעיקר מאחר שהיישוב היהודי סבר, ודי בצדק, כי חלקם היו תומכי הנאצים, וכי למעשה חייבים לסלקם מהארץ. אכן, הם מודים שהיתה אצל חלקם הערצה לשלטון הנאצי, אולם הכותב סבור כי: "מן הראוי שהיהודים יהיו ישרים, ובאם לא יהא עליהם לחץ מהקיצונים שבהם, יודו שאף אחד מהם לא סבל ישירות מהטמפלרים, להיפך, הטמפלרים, למרות מספרם הקטן יחסית, קידמו את הידע החקלאי והתעשייתי בארץ."
עד אמצע שנת 1946 סברו הנשארים בארץ כי יוכלו להמשיך ולהחזיק במושבות, אולם הלחץ עליהם גבר ואז החליט הנשיא התורן ניקולי שמידט לנסות ולמכור את שרונה לשלטונות הבריטיים, אולם דבר לא יצא מכך. בנוסף, באותה עת החלו משחררים את העצורים מהמחנה באוסטרליה, וכן הודגש למשוחררים כי לא יוכלו לשוב לארץ-ישראל. השלטונות הבריטיים בארץ הודיעו לטמפלרים כי יהא עליהם לעזוב לגרמניה. כתוצאה מכל אלה, מועצת הטמפלרים ניאותה, באחד-עשר בדצמבר 1946, למכור לעיריית תל-אביב את אדמות שרונה במחיר של 420 לא"י לדונם. העניין השתהה, ורק בסוף 1947 שולם, בהסכמת השלטונות הבריטיים, אשר עלצו לידיעה כי לא יצטרכו לשאת בהוצאות ההעברה של הטמפלרים לחוץ-לארץ, סך של 3,095,260 לא"י (אם אין הסכום כולל גם את המיבנים, פירושו של דבר שעיריית תל-אביב רכשה שטח של כ-7,370 דונם! (עד כמה שזכור לי, גם בשילומים קוזזו גם כספים עבור שרונה? – י .ניר).
כבר בתחילת 1948, עם פרוץ הסכסוך בין הערבים ליהודים, החל הציבור הגרמני לאבד את חלומותיו על המשך ההתישבות והשהייה בארץ-ישראל. כל העדה מנתה 145 נפשות בלבד, יותר ממחציתם מעל לגיל 60. ממשלת המנדט, אשר שאפה בעבר להחזירם לגרמניה, איפשרה להם לבחור במיספר אפשרויות: אוסטרליה, קניה, הממלכה המאוחדת, גרמניה או ארץ-ישראל. כן הובהר להם שהבריטים יעזבו בחמישה-עשר במאי, ואי לכך הומלץ להם לעזוב.
תשעים אחוז מהטמפלרים בחרו באוסטרליה כמטרה להגירה. בלחץ ה"הגנה" הכפרים (המושבות) החלו להתרוקן, חלקם ביוזמת הטמפלרים ואחרים בעזרת הצבא הבריטי, אשר בסופו של תהליך העבירם, ב-21 לאפריל 1948, באוניה “Empire Comfort”, לנמל פמגוסטה בקפריסין. שישה מהטמפלרים נשארו בווילהלמה על מנת למכור את העדר שהיה בן 300 ראש ולדאוג לשינוע הציוד של העוזבים לפניהם לקפריסין. כך הסתיים פרק מעניין זה של התיישבותם בארץ ישראל.
מכתב ממלבורן בעניין גירוש הטמפלרים
אני מצטרף לדבריו של ד"ר ירון פרי [גיליון 134] בעניין גירוש הטמפלרים: רק השבוע שוחחתי עם טמפלרי יליד המושבה הגרמנית שסיפר לי איך בשנת 1949 גורש עם משפחתו יחד עם מספר קטן של טמפלרים נוספים. זה היה בהמשך לגל הגירוש הראשון שגירשו הבריטים, אלא שהפעם שלטונות ישראל גירשו. האיש אף הכביר בתיאורי היחסים הטובים שהיו למשפחה עם היהודים, ואיך חבר אחד, מר ויסוצקי סייע בעדם לקבל ארכה שאיפשרה להם לסדר וויזות לאוסטרליה, בה הוא חי עד היום.
אהוד זמיר
מלבורן
אתר "דףדף" לילדי ישראל www.dafdaf.co.il
נפרץ, כנראה בידי פלסטינים
פאק איזראל? פאק יו, בַּאסטארדס!
מי שניסה ביום חמישי, 20.4 בבוקר להיכנס לאתר הסימפאטי, הגדוש חומר על ספרי וסופרי ילדים ונוער, מקור ותרגום, שאותו עורכת ומעדכנת הסופרת נירה הראל יחד עם המאייר דני קרמן, בחסות משרד החינוך – הופתע לראות על המסך המפחיד גולגולת מלאך המוות עטוי גלימה שחורה, וסביבו טקסט אנגלי המבשר כי האתר נפרץ בידי Team-Evil שהוא "ארגון ההאקרים הערבים שנעשה סיוט לישראל." האנגלית מלאה שגיאות ויש במסך הפולש סמל גולגולת מחזיקה חרב בפיה וסיסמה: No Israel No Terrorism… ותמונות של הילד ההרוג מוחמד דורה ושל עוד תינוקת מרוטשת ודגל ישראל כחול לבן עם המגן-דוד, שעליו עיגול חצוי בפס, שניהם באדום, וכתוב בקיצור: Fuck Israel– ואין שום אפשרות להיכנס לאתר המקורי כי הם סותמים אותו בחארה שלהם.
לפי החובבנות ייתכן שעשו זאת מנוולים ברמה מאוד נמוכה ועילגת אבל מדאיגה היכולת הזו לחדור לאתר ישראלי ולזהם אותו בדברי תעמולה בסגנון כת השטן. אמנם, סילקו אותם עוד באותו יום, והם לא הספיקו להרעיל את נפשות ילדינו כפי שהם שוטפים את המוח לילדיהם ומחנכים אותם להיות "שאהידים" המוכנים להתאבד.
"עידן התמימות" ואחיזת העיניים
"עידן התמימות" קרוי המוסף המיוחד של עיתון "הארץ" מערב חג שני של פסח, 18.4.06, [בטעות לא פנו אלינו להשתתף כי כפי שאתם מבינים הילדות שלנו היתה מאוד משעממת]. וכדי שנבין ולא נטעה נמצא במוסף עמוד שלם, "ילדים במיספרים", מבוסס על פי נתונים מהשנים 2004-2006 והמקורות הם: המועצה לשלום הילד, מכון המחקר אינסייט בהנהלת ד"ר רקפת שטראוס ומשרד הפירסום קיד&יאנג.
להלן מיספר נתונים מחכימים:
כ-50% מבני הנוער קוראים ספרים. 60% מבני הנוער נוהגים לצפות ביום חול כשלוש שעות בטלוויזיה. יותר מ-25% צופים במשך 5 שעות ויותר. ל-80% מבני 12-17 יש טלפון נייד, ובגילים 5-11 ל-54%. 61% גולשים באינטרנט, 30% מהם שש שעות בשבוע ויותר.
760,000 ילדים עניים חיים בישראל. כל ילד שלישי הוא עני או 33.3% הם ילדים עניים. (מתוך אוכלוסיית ילדים כוללת בת 2,435,000).
מניסיוני מפגישות עם תלמידים, אחוז הגלישה באינטרנט, שלא לומר הצפייה בטלוויזיה, הוא גבוה הרבה יותר ומתקרב ליותר מ-80%, וההפרש נובע מכך שילדי החרדים אינם מקושרים כלל וגם לא צופים בטלוויזיה, ובעיות דומות קיימות אצל ילדי הבדווים ואולי עוד קבוצות באוכלוסייה הערבית. מצד שני קרוב לוודאי שאחוזי העוני בחברות הללו גבוהים בהרבה מ-33% ומגיעים אפילו ל-80% כי במשפחה ענייה מרובת ילדים בחוגים האלה, כל הילדים עניים.
מסקנה: ההכללה הסטאטיסטית היא אחידת עיניים. יש בישראל שתי קבוצות אוכלוסייה, האחת בעלת אופי חילוני-פלוראליסטי, גם דתיים, שנמצאת ללא ספק באחד המקומות הגבוהים בעולם מבחינת המדדים של צפייה בטלוויזיה, שימוש במחשבים, קישור לאינטרנט, שימוש בטלפונים ניידים ורמת חיים, ואילו הקבוצה השנייה נמצאת בתחתית הסולם, חלקה מרצון כמו החרדים, והיא מורידה את הממוצע הארצי בכל הפאראמטרים של מדינה מודרנית במאה ה-21.
לא רק את התחת של הקנאנצלרית הגרמנייה אנגלה מרקל, גם את שלי צילמו בחשאי, אז מה?
"כבר ראיתי את התחת הערום שלי מככב בִּשְׁמִי בשבועון השערוריות 'העולם הזה'!"
סופר נידח עיין בגניבה ביומן של מר א. בן עזר מלפני קרוב ל-40 שנה
ירושלים. כשיצאנו מן הסרט ירד גשם. לאט-לאט, בהפסקות בין המטרות, הגענו אל ביתה, כשאנו מתגפפים בדרך בחדרי-מדרגות חשוכים. עליתי איתה והפעם לא ניסתה כלל לבקש שלא אעלה. ישבנו שעה ארוכה ושתינו תה. היא אמרה שנידמה לה ששמעה מישהו פותח את דלת הגג. אך אני לא הבחנתי במאום. מאוחר יותר נכנסנו לחדר השינה שלה. חלקו הקדמי היה מואר באור חלש, ואילו המרפסת הסגורה, היכן שהמיטה מצוייה, היתה בחשיכה. השתרענו בבגדים על המיטה וכאשר חיבקתי אותה לצידי שמענו לפתע רחש על הגג מעלינו. כלב נבח בחוץ. לראשונה חשבתי שזה גשם. אבל שוב נתחדש הרעש, ממש כצעדים. היא היתה בטוחה שזה בעלה אורב לנו. מיד יצאנו לחדר הגדול. היא יצאה יחפה ושלחתי אותה לנעול את נעליה. ישבנו בחדר הגדול. כל העסק התחיל להימאס לי. רק זה חסר לי. אחר כמה רגעים נפתחה דלת הגג. נשמעו צעדים וצלצול בדלת. היא ניגשה ופתחה. אני נשארתי לשבת בפנים, ובעלה, שעמד בפתח, לא היה יכול לראות אותי. היא ביקשה ממנו להיכנס, אך הוא סירב. שמעתי את השיחה ביניהם. הוא אמר לה שכל זמן שלא התגרשה ממנו הרי הוא בעלה, והיא בוגדת בו. הוא הביא איתו מצלמה (אחר-כך התברר שעשה חור בגג, בדיוק מעל המיטה). הוא אמר לה שלא נורא אם אין תמונות מהפעם הזאת כי יש לו עוד צילומים מהפעם הקודמת. העניין הזה של הפעם הקודמת מעניין. היא ניסתה לפרש זאת אחר-כך בפניי כאילו התכוון לאתמול, כאשר היינו יחד. כך הם עמדו ושוחחו. הוא אמר לה שהוא מעדיף שהיא תהיה בידיו ולא שהוא יהיה בידיה. ושלא תעשה לו שום בעיות בקשר לגט. כי עם צילומים כאלה, שפירושם שהיא בגדה בו – הוא יכול להשיג בקלות גט בבית המשפט.
היא ענתה לו בצורה מאופקת. ואמרה לו שהיא מצטערת שעליו לעשות דברים כאלה בעוד שהיא ממילא לא מתכוונת לעצור בעדו.
הוא הסתלק. כאשר שבה וישבה לצידי סיפרה כי היה רטוב כולו, נרגש, עם המצלמה ביד. הוא חיכה לנו כנראה למטה. כאשר ראה אותנו נכנסים – עלה למעלה, פתח את דלת הגג, והגיע עד לגג שמעל לקיטון השינה שלהם, ושם ארב לנו עם המצלמה. היה עליו לחכות שעה ארוכה, בגשם. את החור הכין כנראה בבוקר. ראינו את החור. חור קטן מאוד. רק בשביל העדשה. אפילו בלי סידור לתאורה. מבעדו נשקף אור השמיים. גם לא שמענו "קליק" של מצלמה. קשה לתאר שהצליח לצלם. אבל כל העסק בכלל לא מצא חן בעיניי.
וכך ישבנו שנינו. לא היה נעים לי ללכת וכך לעזוב אותה. ומצד שני עבר לי בכלל החשק להתראות איתה. הסיכוי שצילום שבו אני ניראה עימה יחד במצב אינטימי ישמש קלף של סחיטה ויוכל להתגלגל לידיים לא רצויות – כלל לא מצא חן בעיניי. אמנם שֵׁם רע מוסיף הרבה עניין [לסופר], ויש אנשים אשר בשביל פרסומת מוכנים למכור את גופם ונשמתם, אך לנשמה הזעיר-בורגנית שלי זה לא התאים. כבר ראיתי את התחת הערום שלי מככב בִּשְׁמִי בשבועון השערוריות "העולם הזה"!
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק שלישי
כחמש שנים למדה מרים בביה"ס ותעש חיל רב. ימי הבחינות הגיעו, מרים ומריוסה הצטיינו מכל התלמידות שבבית הספר והמורה הבטיחן לתת להן תשורות, וגם הדירקטור אישר את דברי המורה. מרים ומריוסה היו כל היום ההוא שמחות. כשהגיעה העת ללכת הביתה לבשו מרים ומריוסה את כתפיותיהן ויצאו.
בפרוזדור פגשו באיבנ'ק שגם פניו הפיקו שמחה ותשאלנה את איבנ'ק העמד בניסיון? והלה ענה בשביעת-רצון גלויה, כי הוא עם חברו, סמולנסקי, הצטיינו יותר מכל התלמידים. ובדברו הראה באצבעו על נער שחרחר אדום-השפתיים ולבן-השיניים שקווצותיו סדורות לו תלתלים ובלחייו פרחה אדמומית הנער, וקומתו כקומת איבנ'ק.
מרים הביטה אחרי העלם היפה עד אשר נעלם מעיניה.
מרים האיצה במריוסה ואיבנ'ק, ושלושת החברים האלה התחילו לפסוע פסיעות גסות עד שבאו לביתם. וכשדרכה כף רגלה של מרים על מפתן ביתם, קידמוה הוריה בשאלותיהם: העמדה בניסיון? הענתה כהוגן על כל השאלות?
והלזו עונה בצחוק של הכרה עצמית: אני ומריוסה פיטרובנא הצטיינו מכל התלמידות, והדירקטור הבטיחנו שייתן לנו תשורות.
– ומביה"ס לנערים אין לך שום ידיעה? הוסיפו הוריה בצחוק.
מרים חשבה שהללו חפצו לנסותה, אם היא באה עוד בחברתו של איבנ'ק... זה היה העלבון הראשון שמרים חשה בו, בנוגע לייחוסה אל רֵעה, אז הורידה את עיניה רוויות-הדמע ופניה התאדמו, ותען בהתרגזות – מאין לי לדעת, מה שנעשה בביה"ס לנערים?
הוריה הרגישו בעלבונה ויאמרו, כי לא בעלבונה הם בקשו, הם רק חפצו לדעת, העמד פנחס בן משה יוסי הפרנס בניסיונו?
אך מרים לא קיבלה את הצטדקותם הבלתי האמיתית, ותלבש את הכתפייה ותצא בחרי אף ואת הדלת סגרה אחריה ברעש. והזוג עמד להביט אחריה בתימהון.
המשך יבוא
טבעות פלפל חריף בשמן זית
את המתכון הבא לא למדנו בילדותנו במושבה. לוקחים שניים-שלושה פלפלים חריפים ירוקים ובשרניים, חותכים את בסיסם עם העוקץ וזורקים אותו. תוקעים בלועם סכין דקה ומסובבים מצד לצד עד אשר כמחצית הסיבים הלבנים, שהם החומר החריף בפלפל, נפרדים מבשרו הירוק. פורסים את הפלפלים לטבעות ושמים בצנצנת קטנה ומציפים בשמן זית. זהו. מאחסנים במקרר. תוצקת אידיאלית בכפית לכל סלט, גבינה לבנה רכה, לבּנֶה, או סתם לצקת בצלחת או על פרוסת לחם; לעיתים קופאת במקרר ואז היא ממש מימרח. בריא מאוד לבריאות.
רשימה מעודכנת של המשוררים שלא נמצאו ראויים להיכלל בפרוייקט ההמוני "שירה על הדרך" בתל-אביב ואשר רבים מהם טובים יותר מלא-מעט מאלה שכן נכללו
(במקדם טעות של שניים-שלושה שמות, כי אנחנו מסתמכים בעיקר על זיכרוננו, ובתוספת שמות שהגיעו אלינו לאחר הפרסום בגיליון 134)
מירון איזקסון. אהרון אלמוג. אהרון אמיר. אוריאל אופק. יעקב אורלנד. אנדד אלדן. אלישבע (ביחובסקי). ארז ביטון. יערה בן-דוד. ראובן בן-יוסף. חמוטל בר-יוסף. אורי ברנשטיין. משה בן-שאול. יעקב בסר. אורציון ברתנא. מרדכי ברתנא (ב. מרדכי). יוכבד בת-מרים. חמוטל בר-יוסף. יאירה גינוסר. בנימין גלאי. אמיר גלבוע. אלישבע גרינבאום. משה דור. אביבה דורון. רמי דיצני. דליס. עמירה הגני. ע. הלל. משה הנעמי (זינגר). ישראל הר. אנה הרמן. מנפרד וינקלר. זלדה. יואב חייק. אברהם חלפי. רחל חלפי. שלמה טנאי. נתן יונתן. מרים ילן-שטקליס. איתמר יעוז-קסט. שלומית כהן. יצחק למדן. שמשון מלצר. דורי מנור. יחיאל מר. רבקה מרים. משה סרטל. מיכל סנונית. אנדה עמיר. דן פגיס. אלישע פורת. יעקב פיכמן. ישראל פנקס. אסי פרבר. בארי צימרמן. אדמיאל קוסמן. דינה קטן (בן ציון). אסתר קל. יהושע רבינוב. דוד רוקח. אשר רייך. יונתן רטוש. י.צ. רימון. שלום רצבי. יעקב שטינברג. יוסי שריד. פנחס שדה. נח שטרן. יצחק שלו. ש. שלום. אמנון שמוש. נעמי שמר. רינה שני. זלמן שניאור. ש. שפרה. בת-שבע שריף. שמואל שתל.
©
כל הזכויות שמורות
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעל-הבית השתגע
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25" 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
מודעה
מערכת "חדשות בן עזר" התרחבה, רכשה דירה חדשה, ומעמידה למכירה את דירתה הקודמת ברחוב הקליר בתל-אביב, ליד העירייה, 3 חדרים קומה ג' במצב מצויין, שקטה, מסודרת, מלאה אור ועם ותק של 31 שנות כתיבה נידחת ונוחה מאוד. פינוי באוגוסט-ספטמבר 2006. לפניות: טל. 054-3031212 או באי-מייל דלעיל. הקודם זוכה והמפספס בוכה!