| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 136
תל אביב, יום חמישי, כ"ט בניסן תשס"ו, 27 באפריל 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש לקרוא ולדפדף בו
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: לכל איש יש שם
אזכרה להרוגי מאורעות מאי 1921 בתל-אביב
אורי הייטנר: מה לו ולביטחון?
התחזית הכלכלית של חוּשָׁם: נשחטה תרנגולת הזהב של קופות הגמל
היינן הצרפתי החרמן מסייה אנרי פסקל
רות ירדני כץ: הנה דיברנו אוכל
אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק ד'
משפחות בן עזר ראב וכל הנילווים עליהן
אבלים על מותה של חנה מרגלית לבית בן עזר רַאבּ
נכדתו של ר' יהודה ראב בן עזר
מורה ומחנכת דגולה במשך שנים רבות
חנה בן עזר ראב נולדה בפתח-תקווה לפני כשמונים שנה (בנובמבר 2006 היא היתה אמורה לחגוג שמונים). אביה אלעזר היה חקלאי חרוץ ואיש ביטחון שגם השתתף בקרב על פתח-תקווה במאורעות 1921. אימה בלה למשפחת שרייבמן מכפר-סבא היתה מורה וגם ציירת מקומית, שאם יערכו יום אחד תערוכה של תמונותיה תיראה בהן המושבה על רוב פינותיה כפי שהיתה במחצית הראשונה של המאה שעברה. סבה של חנה היה יהודה בן עזר ראב, ממייסדי פתח-תקווה וחורש התלם הראשון; דודתה, אחות-אביה, היתה המשוררת אסתר ראב; אחייניתה היא הזמרת והמלחינה שרון בן עזר.
חנה גדלה בבית תרבותי עברי שהעבודה והחקלאות היו בו עיקר. בנעוריה היתה בפלמ"ח במסגרת "שנת שירות" שנתן הנוער. לימים סיימה את הסמינר למורים לוינסקי ובמשך עשרות שנים היתה מורה ומחנכת, כאשר עיקר עבודתה היה בבית הספר "יהלום" ברמת-גן, שבו העמידה דורות של תלמידות ותלמידים. הם פזורים בכל רחבי הארץ ורבים מהם שואלים עליה ודורשים בשלומה וזוכרים לטובה את ימיהם עימה.
חנה נישאה למהנדס גבריאל מרגלית, ממשפחה ירושלמית ותיקה, איש הנדסה קרבית במלחמת השחרור, והם העמידו משפחה למופת, שני בנים ובת, ונכדים.
כל ימיה היתה חנה צורכת תרבות ממדרגה ראשונה. קראה הרבה, בייחוד ספרות מקור, ראתה ושמעה הרבה, והיו לה דעות מוצקות וביקורתיות גם בתחומים האלה כי היא דרשה הרבה מעצמה כמו גם מאחרים, והיושר המשפחתי, שטבוע לטוב ולרע בַּגֵֵּנִים של משפחת ראב, היה טבוע גם בדמה. היא מעולם לא אמרה דבר שלא האמינה בו.
היא נפטרה בתוך רבע שעה, בשעה שמונה בבוקר שבת, 22.4.06, כשבני משפחתה לידה, וללא התראה מוקדמת. פשוט הרגישה שהיא הולכת למות, אמרה זאת ומתה. היא ביקשה להיקבר באופן חופשי, חילוני, והמשפחה כיבדה את רצונה וקברה אותה בבית העלמין של קיבוץ גבעת השלושה, שאדמתו היא ממש המשך לאדמות פתח-תקווה שבה קבורים רוב בני-משפחתה של חנה. היא ביקשה גם שלא ישאו הספדים, שלא ישבו שבעה, ושלא יתנו מודעות לפני הלווייה, וכך אמנם היה.
לאחר מותם של יונה בן עזר איש חניתה, וחנה מרגלית, נותרנו שלושה נכדים אחרונים לסבנו יהודה ראב בן עזר, שנולד בשנת 1858 ועלה על אדמת פתח-תקווה בשנת 1878. המבוגר במשפחה הוא עמנואל בן עזר, אחיה הצעיר של חנה, וכן אני, ואחותי הצעירה לאה שורצמן לבית בן עזר.
לכל איש יש שם
רבים מאיתנו שואלים מדוע דווקא ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל אנחנו שומעים ברדיו את השירים העבריים והיהודיים היפים ביותר גם במילים וגם במנגינות כאשר בכל שאר ימות השנה, אם לא קורה אסון פתע, נגזר עלינו לשמוע שירים שברובם אנחנו בקושי מבינים את המילים וכשמבינים מבינים שאין מה להבין, שירים שרובם חסרי תוכן ונובעים מתרבויות שאינן תרבותנו.
אחד השירים היפים ביותר המושמעים ביום השואה הוא השיר של זלדה "לכל איש יש שם" שהוא אולי שירה הידוע ביותר. "לכל איש יש שם / שנתן לו אלוהים / ונתנו לו אביו ואימו..." הכותרת "לכל איש יש שם" היא גם נושא מרכזי במהלך יום השואה, שבו קוראים עשרות אלפי שמות מתוך השישה מיליון שנרצחו.
מעטים יודע כי מקורו של השיר במדרש תנחומא, בפרשת הקהל: "אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואימו, ואחד מה שקורין לו בני אדם ואחר מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולם מה שקונה הוא לעצמו."
אזכרה להרוגי מאורעות מאי 1921 בתל-אביב
אהוד יקר,
בעקבות הדברים בעיתונך האחרון [גיליון 135], הריני לציין כי ב-2.5.2006 בשעה 11.00 יתקיים טקס אזכרה להרוגי תרפ"א, מאי 1921, ליד קבר האחים המחודש בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב. רוב הנופלים בבית החלוץ ביפו היו עולים חדשים, ששהו רק ימים בודדים בארץ, ונלחמו בחירוף נפש נגד הפורעים, בידיים חשופות מול רובים ורימונים. את ההגנה על המקום אירגנו דובה ויהודה צ'רקסקי, אשר נהרגו גם כן באותו יום מר ונמהר (1.5.1921) והשאירו שלושה יתומים. על קורות האירוע הקשה ההוא כתבתי את ספרי "הנדר" ("תמוז", 1986).
בקבר האחים בבית הקברות טרומפלדור מצויים גם ברנר, האב והבן יצקר, הסופרים שץ, לואידור וגוגיג, וכן יהודים שנהרגו ברחובות יפו, ובדרך מפתח-תקווה לתל-אביב, כדי לסייע ליישוב היהודי הקטן המותקף.
בני המשפחות ומוקירי זכרם של הנופלים מוזמנים לטקס.
בברכה,
משה גרנות
[הפרשה מסופרת גם בספר "ברנר והערבים" מאת אהוד בן עזר, בהוצאת אסטרולוג 2001, שיצא לאור במלאת 80 לרצח ברנר וחבריו, וזכה להתעלמות כמעט גמורה מצד התקשורת].
אורי הייטנר
מה לו ולביטחון?
שר הביטחון אינו חייב להיות איש צבא בדימוס. יש יתרונות רבים לניסיון הצבאי, אך יש גם חיסרון בכך שהשר הממונה על הצבא צמח באותו אירגון ובאותה דרך חשיבה כמו הדרגים המקצועיים שמתחתיו. מבחינה זו יש עדיפות לשר ביטחון אזרח, שיש לו היכולת להביא עמו חשיבה אחרת, חדשה, רעננה, מטלטלת.
אבל לא כל אזרח מתאים להיות שר הביטחון. מן הראוי שבתפקיד כה רגיש וכה חיוני, כשר הביטחון של מדינת ישראל, מדינה שאין דומה לה ברמת האיום הממשי על קיומה, יכהן אדם בעל רקע, ידע וניסיון בתחום הביטחוני, ושנושא הביטחון בוער כאש בעצמותיו.
עמיר פרץ אינו האיש הזה.
מצדדי מינויו של פרץ לשר הביטחון, מנמקים את עמדתם בעצם היותו אזרח, ומוכיחים אותה בהצלחתם של שרי ביטחון אזרחיים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אכן, היו לישראל שרי ביטחון אזרחיים טובים מאוד, אך למעט אחד, לכולם היה רקע ביטחוני, השקפת עולם ביטחונית, ידע בסוגיות הביטחון, ניסיון ובעיקר עניין בתחום.
משה ארנס, שכיהן שלוש פעמים כשר ביטחון מוצלח למדי, צמח בתעשיות הביטחוניות בישראל, כיהן כסמנכ"ל התעשייה האווירית לאורך עשור שלם והיה חתן פרס ביטחון ישראל. עם כניסתו לפוליטיקה, עיקר עיסוקו היה בתחומי החוץ והביטחון. הוא כיהן כחבר ועדת החוץ והביטחון, ולאחר עליית הליכוד לשלטון כיו"ר הוועדה בכנסת התשיעית והעשירית. ככזה, הוא היה מועמד טבעי לתפקיד שר הביטחון, ולאחר התפטרותו של עזר ויצמן הוצע לו להחליפו, אך הוא סירב בשל התנגדותו לנסיגה מכל סיני. טרם כניסתו לראשונה לתפקיד, כיהן כשגריר ישראל בארה"ב, תפקיד בו עסק בסוגיות הרגישות ביותר של ביטחון ישראל.
מנחם בגין כיהן בתפקיד כשנה, במקביל לתפקידו כראש הממשלה. במסגרת תפקידו קיבל את אחת ההחלטות החשובות ביותר בתולדות ביטחון ישראל – הפצצת הכור העיראקי. גם הרקע של בגין היה ביטחוני. הוא היה מפקד האצ"ל. לאורך כמעט שלושים שנות פעילותו הפרלמנטארית באופוזיציה, כיהן כחבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ובוועדות המשנה הרגישות ביותר שלה. כראש האופוזיציה, עיקר עיסוקו היה סוגיות החוץ והביטחון וכך גם כשר בממשלת הליכוד הלאומי, בה כיהן בוועדת השרים לענייני ביטחון. לתפקיד שר הביטחון נכנס לאחר ניסיון של שלוש שנים בתפקיד ראש הממשלה.
שמעון פרס, כיהן בתפקיד בשנים 1974-1977 עסק בשיקום צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים וכיהן בתקופת מבצע אנטבה. הרקורד הביטחוני של פרס כלל את תפקיד ראש שרותי הים במשרד הביטחון וראש משלחת משרד הביטחון בארה"ב במלחמת העצמאות. הוא כיהן לאורך כל שנות החמישים כמנכ"ל משרד הביטחון והוביל את הקמת הכור הגרעיני בדימונה, התעשייה האווירית, הרכש מצרפת והיה בין הוגי ויוזמי מבצע סיני. עם כניסתו לכנסת ב-1959 מונה לסגן שר הביטחון וכיהן בתפקיד, תחת בן-גוריון ואשכול, עד הקמת רפ"י ב-1965.
לוי אשכול, שכיהן בתפקיד במקביל לתפקיד ראש הממשלה, הכין את צה"ל למלחמת ששת הימים ויצר את הברית האסטרטגית עם ארה"ב. אף שאשכול הוא ראש-הממשלה היחיד שעיקר הרקורד שלו היה בתחום הכלכלי, גם הניסיון הביטחוני שלו לא היה מבוטל. החל משנות העשרים ועד הקמת המדינה היה חבר הוועד המרכזי והמפקדה הכללית של "ההגנה", היה מבכירי העוסקים ברכש ושירת כגזבר "ההגנה". כשבן-גוריו9ן לקח על עצמו את תיק הביטחון בסוכנות, הוא מינה את אשכול לעוזרו הראשי, ועם הקמת המדינה כיהן כמנכ"ל בפועל הראשון של משרד הביטחון (אף שלא נשא בתואר זה). כשר בממשלה כיהן בתפקידים כלכליים ובעיקר כשר האוצר, אך בתוקף מעמדו זה היה שותף לכל ההכרעות המדיניות והביטחוניות לאורך כל השנים.
איפה הם ואיפה עמיר פרץ? איפה הרקורד הביטחוני שלהם ואיפה של פרץ?
אכן, היה שר ביטחון אחד חסר כל רקע ביטחוני. היה זה פנחס לבון, שר הביטחון הכושל ביותר בתולדות מדינת ישראל.
ערב הבחירות הציג עצמו עמיר פרץ בדמותו של בן-גוריון, מנהיג פועלים שהיה למנהיג לאומי. בן-גוריון שר הביטחון הדומיננטי במשך 15 שנים, המעצב של צה"ל, מצביא הניצחון במלחמת העצמאות ובמבצע סיני, אבי תורת הביטחון של צה"ל – מוצג כמי שלא היה לו רקע ביטחוני. יש בכך הפרזה רבה. בן-גוריון כיהן כיו"ר הנהלת הסוכנות, כלומר כראש ממשלת המדינה שבדרך, 15 שנים טרם הקמת המדינה, ובתור שכזה הוביל את כל נושאי החוץ והביטחון של היישוב, ובכלל זה המאבק בבריטים, המאבק בערבים בתקופת מאורעות 36-39, הגיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ההיערכות לפלישת הנאצים לארץ-ישראל ועוד. אמנם הוא לא היה מזוהה באופן מובהק עם נושא הביטחון עד שקיבל על עצמו את תיק הביטחון בסוכנות ב-1946, אך שלא כעמיר פרץ, אופן כניסתו לתפקיד היה שונה לחלוטין. בן-גוריון הבין, בניגוד למקובל באותה תקופה – שהסוגיה המרכזית על סדר יומו של היישוב בשנים הבאות תהיה הביטחון. הוא צפה מראש את פלישת מדינות ערב למדינת ישראל, שנתיים טרם הקמתה, והוא לקח על עצמו את התפקיד, מתוך הבנה שלעת הזאת יש לשעבד את כל המערכות להיערכות למלחמה ולניצחון בה. כיו"ר הנהלת הסוכנות, ראה זאת כעיקר אחריותו ולכן קיבל על עצמו את התיק. ניתן לומר, שמה שהנחה אותו היה היפוכה המוחלט של האג'נדה של עמיר פרץ – רצון להעמיד את הביטחון בראש ולהכפיף לו כל אג'נדה אחרת. ההשוואה – פשוט מופרכת.
לעמיר פרץ אין כל רקע ביטחוני וכל ניסיון ביטחוני. הנושא הביטחוני מעולם לא היה בתחום עיסוקיו הציבוריים, הפוליטיים והפרלמנטאריים. הוא לא למד את הנושא, הוא לא התבטא בו, הוא לא גילה בו עניין. מה לו ולביטחון?
עמיר פרץ נבחר בזכות האג'נדה החברתית-כלכלית שייצג, וכדי ליישם אותה היה עליו לעמוד על קבלת תפקיד שר האוצר – התפקיד המשפיע ביותר על החברה, כפי שנוכחנו בעיקר בשלוש השנים האחרונות. אם הדבר לא הסתייע, היה עליו לקבל את ההצעה לעמוד בראש משרד מורחב לענייני חברה, תפקיד שבו היה שותף בכיר לכל החלטה כלכלית ומוביל את האג'נדה החברתית בשמה נבחר.
פרץ העדיף את שיקולי האגו על פני הנאמנות לדרך ולבוחריו. כתוצאה מכך, ביטחון מדינת ישראל נמצא בידיים בלתי מתאימות ובלתי מיומנות.
עורך "חדשות בן עזר" מוסיף על כך:
ייתכן שהוא ייכשל ויהפוך לבדיחה כפי שכבר היו רבים ממהלכיו ומהופעותיו מאז הכתיר את עצמו, לפני ואחרי הבחירות לכנסת.
ייתכן שהוא ינוטרל ומערכת הביטחון תופעל בקשר ישיר בין אולמרט, חלוץ ושאר ראשי מערכות הביטחון, גם ביטחון פנים, כאשר מופז מחכה בסבלנות לכישלונו הראשון של השר החדש.
וייתכן שחרף כל התחזיות הקודרות הוא יצליח להחזיק מעמד ולבצר את מעמדו כמי שבבחירות הבאות ייראה מועמד מתאים יותר ומצחיק פחות לתפקיד ראש הממשלה.
רבים בעם ישראל מתקשים להאמין באפשרות השלישית ומודאגים מאוד-מאוד מהמינוי התמוה, שפירושו שאין צורך בכישורים מיוחדים, אף לא ידיעת אנגלית, כדי למלא את התפקיד השני בחשיבותו במערכת השלטונית, אחרי ראש הממשלה. מודאגים מכך שפוליטיקאי חסר כל ניסיון ממשלתי, ביטחוני וצבאי ברמות הגבוהות – יהיה ממונה לא רק על מערכות שאין הוא מבין בהן אלא גם על קצינים בכירים בעלי אגו לא קטן, שספק אם יקבלו את מרותו, וסביר שירוצו לראש-הממשלה לערער על החלטותיו.
מי שיכול לעזור לו הם אנשי החמאס והג'יהאד האיסלאמי. פרץ גר בשדרות, זה לזכותו. הוא לא יוכל להתעלם מהמצב הביטחוני סביב רצועת עזה, והם ודאי יטווחו את הקסאמים אל ביתו – לכן הוא עלול להתגלות כנץ פוליטי דוגמת פנחס לבון, והוא ייתן יד חופשית לרמטכ"ל להילחם בטרור אף ללא הריסונים של אהוד ברק, אריאל שרון ודומיהם.
יש סימפטיה לאולמרט והבנה לקשייו, ויש כעס על הפספוס של אותם בוחרים חכמים-בעיני-עצמם, שלא נתנו ל"קדימה" 40 מנדאטים. הבחירות הבאות עשויות להיות קרובות מאוד, כי עם אילתורים כאלה, ועם פוליטיקאים שהערצת עצמם חשובה להם יותר מהתאמתם לתפקיד – קשה מאוד למשול. ואתם הבוחרים, אין לכם להאשים אלא את עצמכם, וגם בבחירות הבאות, אם לא תתנו לפחות 40 מנדטים לאולמרט ולא תדיחו את פרץ ונתניהו – אין סיכוי שהמצב ישתפר ושתהיה קואליציה יציבה, אלא אם כן יתברר שהגימלאים הצילו את קדימה בהצטרפם אליה לגוש אחד בן 36 מנדטים, ובכך הם תיקנו במקצת ובתבונה את מה שעיוות הבוחר.
התחזית הכלכלית של חוּשָׁם:
נשחטה תרנגולת הזהב של קופות הגמל
ההוראות החדשות לגבי ההפקדות ומועדי הפידיון בקופות הגמל (עד גיל 65 במקום 15 שנה קדימה, ו-5 שנים קדימה למפקידים מעל גיל 65) עתידים לגרום לעצבנות ואולי גם לבריחה מההפקדות בקופות הגמל, למעט עד גג סכום ההפקדה השנתי שמניב ניכוי מסויים בחישוב השנתי של מס הכנסה.
אולי לכן נמשכת הגיאות יוצאת הדופן בבורסה הישראלית, וזאת מאחר שכספים רבים משתחררים ועתידים להשתחרר מקופות הגמל, והם מחפשים לעצמם אפיקי השקעה חדשים, מה שמעורר חשש כי רבים מאלה שימירו קופות גמל סולידיות – בהשקעות בורסאיות, עלולים לאבד חלק מחסכונותיהם אם וכאשר הבורסה תיפול. דומה כי יועצי ההשקעות בבנקים כבר קצת עצבניים בשל כך כי הם לא אוהבים כסף בורח, ואילו הפקידים הממונים על ביצוע ההוראות החדשות בקופות הגמל, מבולבלים. מבולבלים. רבים מהם אינם מבינים בדיוק את סבך ההוראות החדשות. ואילו ההשתלמויות בהן ניתנו בצמצום, רק פקיד אחד מכל סניף בנק, כי צריך לחסוך כסף למשכורות המנהלים.
זה זמן טוב לקנות נכסי דלא ניידי כי כאשר הכסף הפנוי יחפש לעצמו אפיקי השקעה חדשים, גם מחירם עתיד לעלות, וזאת שעה שהדולר זול יחסית.
האם ייתכן שדווקא על כן כדאית מאוד כעת דווקא ההשקעה בצמודי דולר?
הערת המערכת: קוראים הבקיאים בנושא יותר מחושם מתבקשים להגיב בקיצור על תחזיותיו החובבניות.
מכתב לעורך בנושא "הישראלי החדש והיין"
"סופר נידח" שלום,
בהמשך למחקרך על מנהגי השתייה של הישראלי החדש [גיליון 133] אני שולחת לך פרק שמצאתי בספר ישן שאינני יודעת מי חיברו, קטע משעמם ולא אופנתי [שבוודאי אינו של מאיר שלו כי הוא בחיים לא היה יכול לכתוב פרוזה כה מִתְחכֶּמֶת ומשמימה] אבל מהפרק ההיסטורי הנידח הזה מתברר שהיתה מושבה אחת בארץ-ישראל, ובה יקב, שיינו המשובח לא היה טעים לחיך הצרפתי עד שהיינן הראשי עשה מה שעשה ויצא יין שמתאים גם כיום ליינות הכי ערבים לחיכו של הישראלי החדש.
בכבוד רב,
אגנה וגנר
להזכירך, אני אֵם בתך שבה אינך מכיר! – קוּס אֵם-אֵם-אֵם-אֵמָכְּ!
היינן הצרפתי החרמן מֵסְיֵה אַנְרִי פַּסְקָל
"יקבי הירקון" קם על חורבותיו של יקב הברון והמשיך להתקיים גם לאחר שהפילוקסרה הביאה לעקירת מרבית הכרמים במושבה.
החורבן הכלכלי של יקבי הברון התרחש לאחר שכדי לשפר את טיב היין, המיוצר ביקב הנושא את שמו, שלח הברון יינן מומחה מצרפת, ליתר דיוק מחבל אלזאס, יהודי מתבולל בשם מסייה אנרי פסקל.
האורח הנכבד התארח במלון "חובבי-ציון" וכבר בערב הראשון הפליא את האורחים ואת בני-הבית, משפחת גרישה ירקוני, בסיפוריו על יכולתו לקבוע במדוייק כל יין ויין מאיזה בציר הוא ובאיזה איזור מצויים הכרמים שמענביהם תסס ונוצר.
לפני שהלך לישון שאל מסייה אנרי בתמימותו מדוע טרם הגיעה לחדרו בת-הכורמים הצעירה, הדוברת צרפתית, מ"פרחי-הברון", ששמע ששכמותה משמשות כמלוות לכל אורח חשוב שמתאכסן באחת ממושבות הברון, כדי שיוכל "לרוות נקטר-אלים משפתותיה."
אפרת ירקוני סיפרה לדודתי יעל שכאשר הביאה בערב את כד המים ובקבוק-הלילה לחדרו של מסייה, קירב אותה מסייה אל בין ברכיו וניסה לחבק אותה כשהוא מעביר את אצבעותיו השמנות והקצרות על יצורי גופה ומבקש שתעזור לו למדוד את בקבוק-הלילה כי הוא חושש שקוטרו יהיה קטן עליו.
בקושי נמלטה ממנו בלי להעליבו, בוכה וצוחקת למראה צינורו הגדול שהיה בעיניה בחזקת "ויחסרהו מחמור אך מעט!" – השתיים אהבו מאוד להתבטא בשפת התנ"ך.
למחרת, כאשר הגיעה שעת הטעימה, הלבישו את שמרל כרמי הממצמץ חלוק לבן וכובע-בד לבן, ופרשו מפה לבנה על שולחן והניחו בקבוקים וכוסיות, וקערית ובה קוביות לחם שחור כדי להרגיע את החך של המומחה בין טעימה לטעימה.
מסייה אנרי פסקל ישב בראש השולחן, משקפי פנסנה לאפו ושערותיו הקלושות, הצבועות שחור, מסורקות לאחור על פדחתו, שביל באמצע, וטבעת-זהב עבה על אצבעו. כל כורמי המושבה, איכרים וחברי הוועד, עמדו סביבו וציפו בחיל וברעדה לפסק-דינו. היקב נמצא ממש על כיכר המייסדים, מול תחנת הדילג'אנסים ליפו, סניף הפוסטה והבאר הראשונה.
השולחן עמד סמוך לשפת הוואדי שבו מצא סבא את גופתה של הבידואית היפה שהתאבדה בבאר הראשונה.
כידוע ניטשה המושבה בשנת השמיטה הראשונה [1881]. רבני ירושלים ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שהיתה שנת שמיטה, פסקו כי יש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.
לרוע המזל היה המצב קשה גם מסיבות אחרות, כשלון היבולים, החולים והחללים שהפילה המאלאריה. כך נגזר דינה של המושבה.
סבא וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראבערס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.
המושבה הצעירה הלכה ונחרבה. הערבים השכנים עקבו אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו כאריסים חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים שלא באו לגור במושבה, ועירערו בכך את מצב הביטחון. עתה החלו לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נימחו כמעט כליל. החלקות נותרו להלכה בבעלות המושבה אך למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מהיבול.
שנת השמיטה הבאה חלה כבר לאחר שהברון בנימין אדמונד דה רוטשילד פרש את חסותו הנדיבה על מרבית המושבות החדשות (שכולן נוסדו אחרי המושבה שלנו), והשיג הסכמה של רבנים מחוץ-לארץ, ובראשם הרב יצחק אלחנן, להסדר המכירה הפיקטיבית של האדמות לנוכרי למשך השנה כולה, כדי שיהיה אפשר לעבד אותה.
אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות הללו, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עלא חשב [שי"ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון.
באותה שנת שמיטה שנייה, שבה הוכרחו האיכרים שלנו לעבוד, חל הקרע בין סבא לבין חלק מאיכרי המושבה, שגם לאחר עשרות שנים לא אוחה במלואו. אפילו צאצאיהם, דור שלישי, רביעי וחמישי, לא סולחים למשפחה שלנו על השוט שבו סבא, שהיה מדריך העבודות החקלאיות מטעם הברון, היה מצליף (או לפחות מאיים שיצליף) מדי בוקר באבות-אבותיהם הנירפים, כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה.
סבא שנא פארזיטים, בעיקר את אלה המשתמטים מעבודת-כפיים אבל כותבים ומספרים אחר-כך על עצמם שהם אלה שבנו את הארץ.
בראשית הקיץ של אותה שנת שמיטה ראשונה נשלח סבא מירושלים אל המושבה העזובה כדי לראות מה קורה בה ולעשות את ההכנות לקבלת ה"קיסם", חלק היבול המגיע מן החוכרים הערבים.
הוא יצא רכוב על גבי חמור ועבר לאט-לאט את דרכי הארץ האבלות. הרהר מה עלובה הארץ שבה הפלאחים העניים מנוצלים על-ידי השלטון הגרוע ופקידיו המושחתים. למושלים התורכיים יש רק מטרה אחת: לאסוף חיש-מהר את הסכום ששילמו בעד התמנותם למשרותיהם – ולהוסיף עליו ככל האפשר על-ידי ניצול מעמדם לקבלת שוחד הבקשיש. הכל מבוסס על שחיתות, הפקרות ואוזלת-יד. לולא החסות של הקונסולים הזרים, שמגינים על המתיישבים בתור נתינים אירופיים – לא היו יכולים להתקיים בארץ אפילו יום אחד.
במרחב שהשתרע משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים. כל עץ והמאורע הקשור בו. על סדריה אחת, על אם הדרך מלוד לרמלה, סופר שצמחה מיתד שתקע צלאח-א-דין לקשירת סוסו. בין עץ לעץ היה מרחק של קילומטרים, וכל השטח גבעות חול עלובות או ביצות רחבות ידיים. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב.
ככל שקרב למושבה מצא עצמו בערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מאלאריה. הביצה הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס-אל-עין – ועד לרגלי גבעות באב-אל-האווה. האדמה, שהיתה פורייה בחלקה הגדול, משכה מפעם לפעם פלאחים חדשים מהרי אפרים הצחיחים, עד שנחלו גם הם בקדחת ומתו, ופינו מקומם למסכנים אחרים.
שנת השמיטה, כך התברר לסבא, היתה גרועה-שבגרועות בגלל המאלאריה שתקפה באורח כה קטלני עד שכפרי הערבים בסביבה, שתושביהם לא פסקו להציק למתיישבים עד לנטישת המושבה, היו עתה גם הם ריקים-למחצה ותושביהם ברחו לכפרים רחוקים שבהם האוויר טוב יותר, ורק בשעות היום העיזו לבוא לעבד את אדמותיהם.
רכוב על חמורו הגיע סבא למושבה העזובה ומצא בה את סלים, השומר של הנחלה, את פאטמה אשתו ואת חסן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה עתה מקלט לשודדים ולבורחים קשי-יום.
סלים קיבל את סבא בסבר פנים יפות. סבא ניגש לבאר כי צמא למים, אך החבל והדלי היו חסרים. כאשר שאל את סלים לסיבת הדבר, ענה לו זה במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. סבא חש כי כאן מתרחש דבר-מה חשוד ומוזר.
הוא עייף מטלטולי-הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל הקיר, לנמנם קצת.
מתוך התנומה הוא הבחין קולות מתלחשים מן העבר השני, במקום שישבה משפחת השומר: סלים, פאטמה וחסן. חשדו של סבא התגבר, אף-על-פי-כן הוא נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.
לפנות-ערב הוזמן סבא לארוחה. פאטמה אפתה פיתות טריות ודקות-כנייר על גבי הסאג', תנור ברזל מקומר. סלים וחסן שישבו בקירבתה קלו גרעיני-קפה במחבת-ברזל. חסן קלט את הגרעינים במכתש-עץ מחוטב בקישוטים וכתש את הגרעינים בעלי-עץ בקצב מיוחד. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה סבא יכול לעצום עין בגלל החשדות.
למחרת, השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של סבא, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש סבא כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שהוא רוצה ללכת בו. כיוון שהדבר עורר עוד יותר את חשדו, פנה סבא במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד התגלתה בתוך ערוץ אחד הוואדיות גופת ערביה צעירה, ידיה ורגליה היו מפורדות מגופה ומכורסמות בשיני תנים, ועיניה נוקרו במקוריהן של עופות-טרף.
כאשר שאל סבא את חסן מה הדבר, ענה זה: "אלוהים היודע..."
למחרת סר סבא לכפר הערבי הסמוך והתארח אצל ידידו השיח', שנישאר בביתו ולא ברח מפני הקדחת.
השניים דיברו על חוכרי-המס שאינם מתחשבים בשנה הרעה המורידה את הפלאחים ביגון שאולה, וחומסים מן היבול כאוות-נפשם. לבסוף הצליח סבא להסב את השיחה לסלים ולבני-משפחתו, ומפי השיח' נודע לו מה קרה בחודשי היעדרם של האיכרים מהמושבה.
בתו של אחד השייח'ים הידועים בנגב סטתה מדרך הישר וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נירדפים על-ידי גואלי כבוד-המשפחה – הגיעו השניים לבסוף לביצת המושבה, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סלים ופאטמה. הם התהלכו כל הזמן יחדיו כאילו חשו שזמנם קצר.
חסן, אחי פאטמה, לטש את עיניו לבידואית היפהפיה שחיתה עם העבד השחור.
צחוקה נשמע לאוזניו בלילות כקולה של עופרית, בת השטן צחורת החזה שפיטמותיה אדומות כטיפות דם והיא מופיעה ערומה בחלומותיהם של גברים ומפתה ומשכיבה אותם על גבם ויושבת עליהם ומתעברת מהם. כשהיה עובר ליד האוהל שהקימו להם השניים – היה רואה בדמיונו את הנערה היפה קורסת על אהובה השחור ומתעברת ממנו, וכל יצורי-גופו היו רוטטים מטירוף התאווה לבידואית ומן הקינאה בזכרותו של השחור.
לאחר ימים אחדים נעלם הכושי באורח-פלא, והבידואית הצעירה נישארה מקנת חסן, אשר לא איחר לכבוש לו אותה לאישה. אלא שעתה, בלילות, נשמע בין בתיה החרבים-למחצה של נחלת המושבה קול בכי וצרחה ולא קול צחוק, אלה היו זעקותיה של הבידואית, שנאנסה ועונתה לילה-לילה באכזריות נוראה תחת רוצח-אהובה. האהוב השחור צף אותה שעה חתיכות-חתיכות בין חבצלות הירקון, מפרוכיה בואכה שיח'-מוניס אל הים התיכון, אם לא אכלוהו הדגים בדרך.
לא חלפו ימים רבים ובאופק הופיעה להקת רוכבים בידואים ובהם אחיה בני-שבטה של הצעירה. חסן חמק מיד וברח לשדות כי ידע מה יהיה גורלו על אשר עינה את אחותם, ואילו הבידואית רצה כחץ מקשת, ומותירה אחריה טיפות של דם הפילה עצמה אל הבאר, ומתה. גם היא ידעה בבירור מה יהיה גורלה מיד אחיה בני-שבטה.
לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם.
לאחר ימים אחדים חזר חסן הביתה, ובאישון לילה הוציא את גופת הבידואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי.
עתה הבין סבא מדוע לא שתו סלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סלים ולן אצלו עוד לילה אחד כאילו דבר לא קרה דבר. למחרת, עם עלות השמש, חבש סבא את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין-וחשבון על המצב במושבה.
לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור ונזכר באחד המתיישבים שאשתו וילדיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל, ומבלה שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת-לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החרב, שהפך לקן פושעים?
חזרו גם חזרו. ועתה ישב מסייה פסקל ליד השולחן, כמו בתמונת החלוצים של יוסל ברגנר, הרים כוסית שקופה מלאה ביין אדום, בחן אותה מול האור, הקיש עליה קלות בטבעת הזהב העבה שעל אצבעו, הריח, טעם, לגם, גילגל על לשונו, (ובעוד הכורמים לוחשים סביבו "לחיים זאל זיין!" – שיהיה לחיים!) ירק – אבל בהבעת תיעוב, ופסק:
"לשפוך!"
וכך חרץ את גורל הבקבוק השני, והשלישי, והרביעי – ועם כל יריקה ושפיכה הלכו וקדרו הפנים מסביב, כי כבר היה ברור שאין עתיד ליין ולא יהיה אפשר לשלוח אותו לאלכסנדריה, לטריאסט, למארסיי – ולשאר הנמלים שמהם ישווקוהו למדינות העולם ולתפוצות ישראל.
שמרל כרמי היה שתום-עין, נכון יותר לומר, בגלל הטראכומה, הגרענת, שפגעה בה בילדותו, מיצמץ בתכיפות שכזו עד כי העין ניראתה סגורה-למחצה. כאשר הבחין מסיה פסקל במיצמוצו של שמרל גירה הדבר והגביר את רוגזו, כי היה נידמה לו ששמרל לועג לו, וככה התמרמר יותר ויותר עם כל הכרזה על שפיכה:
"Ce vin est infecte! Bon pour les Vaches! Kvatch!"
היין הזה נאלח, מקולקל! מתאים לפרות! אשפה!
ראה שמרל שכך המצב ואמר למסייה אנרי: "כל מה שהבאתי עד עתה לטעימה לכבודו לא היה אלא מהזיבורית, ומן החביות שבהן היין טרם התיישן דיו – וזאת רק כדי להוכיח לספקנים שנמצאים בקהל עד כמה מסייה כבודו בקיא במלאכתו. יחכה נא מעט וארד למרתף ואביא לו יין אחר מן הישן והמעולה."
וכך היה.
כורמים אחדים נאחזו בשמרל והתנדבו ללוותו מטה אך הוא אסר עליהם להצטרף, ולאחר כרבע שעה עלתה סידרה חדשה של בקבוקים על השולחן בעל המפה הצחורה. צבעיהם כמעט שלא השתנו. האדומים אדומים והלבנים לבנים. היו שם מלגה, אליקנט, פורטו, מדירה, בורדו, פוטנה, מדוק, שמוק והוק. הבעת פניו של מסייה אנרי השתנתה. מטעימה לטעימה אורו פניו, בעורו עלה סומק עז ומפיו נפלטו שבחים גוברים והולכים לעפיצותו של היין, עציותו, הבוקה והבומה, התיישנותו הטובה וחריפות ניחוחו, בקיצור – הצלחה כבירה:
"Ce vin est superieur! Ce vin est unique! Ce vin merite une medaille!"
היין הזה מעולה! היין הזה הוא מיוחד במינו! היין הזה ראוי למדליה!
"אמליץ בפני הברון לשלוח את היין שלכם לתערוכה העולמית בפריס! שם בוודאי יזכה במדליה!"
ניגשו האיכרים אל השולחן הלבן וביקשו אף הם לטעום מן היינות המשובחים – ולא הכירו את יינותיהם. טעם חריף, מר ומקהה-שיניים היה בהם, והם שפכו בחשאי איש-איש את היין מכוסו ארצה, ושתקו.
עזב מסייה אנרי את המושבה, נסע לפריס למסור דין-וחשבון לברון רוטשילד, וזמן לא רב לאחר מכן הגיע משלוח גדול של יין המושבה לפריס. טעמו אותו הפריסאים – ומיד עמדו ושפכו את כל בקבוקיו אל הסינה, הסוחרים דרשו את כספם חזרה, ויקב הברון במושבה פשט את הרגל.
במיצמוץ עיניים, על כוסית יין שינק בצינורית מהחבית, היה שמרל יושב בחנותו מספר: "בכל אשם הייתי אני, שאילו השתנתי גם לתוך הבקבוקים של האכספורט – לא היה היקב נסגר. מצד שני, אלמלא נסגר, לא היה קם על חורבותיו 'יקבי הירקון' ואתם לא הייתם רצים אל חנותי לשתות יין, ושאמלא לכם כל יום שישי בקבוקים לבית."
"ומה בקשר..." היו הלקוחות שואלים בחצי רמז, "להיום..."
"מה אנחנו, פארצאתים? בַּאריזאים?" היה שמרל מרגיע אותם, "שישתינו הם ליינות שלהם בשביל לזכות במדליה! יין, אם איננו מקולקל, הוא יין, כמו שספירט – הוא ספירט. אין הבדל חוץ מן המחיר, האטיקטה והטיפשות."
יום אחד עמדה אשתו איטה והביטה בעיניו הממצמצות בשעה שאכל את התבשיל שהכינה לו, והוא שתק, אמרה לו: "נו, שמרל, סוף-סוף תגיד משהו על התבשיל?"
ענה לה: "נפלא. לכן חושבני תמיד להתחתן עם אחת מהעיירה שלך!"
ופעם אחרת, כאשר הרופא שלנו עמד לרשום לו תרופה מרה להקאה, אמר שמרל הממצמץ: "אין צורך. די לי שאתבונן באשתי."
לקראת שבת וחג היו ההורים שולחים אותנו לחנות של שמרל ובידינו בקבוקים ריקים, שטופים היטב. שמרל היה לוקח את צינור הגומי שצבעו כזרג של כלב, תוקע אותו בחבית, ממצמץ ומוצץ ומיד מכופפו וממלא את הבקבוק. אחר-כך שואל לשם המשפחה, רושם בפנקס, וההורים משלמים כאשר הם עוברים על פני חנותו.
תבינו או לא תבינו – קְנוּ וּשְׁתוּ רק יֵין "הִשְׁתִינוּ"!
התנצלות
אנחנו מבקשים את סליחת הקוראים אם לפעמים חסר משהו המשפט או אין קשר המילים, זה קורה כאשר הנהלת המשפחה אלינו בשאלה התמימה: "אפשר להפריע לך רגע?" וקוטעת את חוט-מחשבתנו.
תיאטרון
צוותא תל אביב בסיוע קרן רבינוביץ לאמנויות
בצוותא עם שלונסקי
מופע ספרות מיצירותיו של אברהם שלונסקי, בעריכת ובהנחיית מאיר עוזיאל. בהשתתפות: ששי קשת, שלמה בר שביט, נתן כוגן, רמה מסינגר, איילת כוגן, טלי כוגן, סיגל אש"ל, איציק גבאי, אודיה קורן, שלמה וישינסקי ועוד.
מופע של טעימות מתוך יצירתו הקלאסית של המשורר והמחזאי המעמיק, המבריק והשנון, מרדן ועם זאת קשור למקורות, מי שיסד את מועדון צוותא, והיה דמות מרכזית בו בכל שנות פעילותו.
יום רביעי, י"ט באייר תשס"ו (17.5.06) בשעה 20:30,
למזדהים בקופה כקוראי "חדשות בן עזר" המחיר 60 ₪ במקום 80 ₪
הנה דיברנו אוכל
אהוד בן עזר, שלום רב.
לא פעם אתה מתייחס לנושא אוכל. אם זה ביקורת על מסעדה, או מתן מתכון ואין לי ספק שאתה מוקיר, מעריך ונהנה מארוחה טובה. אני גם מוכנה להמר על כך שאתה נכנס למטבח, קוצץ עשבי תיבול, מקלף ירקות, מטפל בבשר, עוף, דגים ומכין רוטב מתאים.
בן זוגי הוא המבשל בבית וזכה לתואר "הטבח החובבן הטוב ביותר". בננו הבכור מלמד בישול ב"קורדון בלו" (Cordon Blue) לונדון.
עד כאן הפתיח.
הספרות מלאה בתיאורי סעודות וארוחות מפוארות. מרגרט יורסנאר בספרה "זיכרונות אדריאנוס" מתארת ארוחות שכל שף המחשיב עצמו היה גאה להכינם. עגנון ב"סיפור פשוט" מתאר ארוחה בפרטי פרטים מהמנה הראשונה ועד הקינוחים ואיך הוא נהנה! ב"אלו ואלו" אומר עגנון: "אכילה בלי שתייה כמכה בלא רטייה." עוד אמר עגנון ב"עיר ומלואה": "תבשיל חם אוהב שאוכלים אותו חם." עגנון הבין באוכל.
ב"מסעות בנימין השלישי" שלום עליכם פותח לנו צוהר מה אכלו עניים ולהבדיל, מה אכלו עשירים. בילדותי בירושלים רוב התושבים היו עניים. גם אנחנו. אני חיכיתי לשבת כי בשבת אימי הכינה חמין. ריח החמין וטעמו הטריפו את חושיי, עד היום.
אין מה לדבר, חברה נעימה, ארוחה טובה מלווה ביין טוב מעלה את מצב הרוח מעלה-מעלה. אבל, כפי שהתייחסת לפלצנות באשר ליין כך גם קרה לנו לגבי אוכל. פותחים טלוויזיה ומה רואים? את השף הנחשב הזה שמארח חברים. את השף האחר שמארח מפורסמים, את השפית ההיא שמלמדת קינוחים, ואת השף ההוא שאוהב אוכל פשוט. כמעט שכחתי, את השף הצרפתי והשף היהודי שמלמד איך לבשל אוכל יהודי מסורתי כשר, אבל עם חידושים והמצאות ברוח הזמן.
הפכנו לעם אנין טעם, מבין ביינות ובשיחות עם חברים וידידים מספרים לאיזו מסעדה "אולה אולה" הלכו, כמה שילמו ואיך יצא להם להיפגש עם השף המהולל שאמר להם שלום ושאל: "היה בסדר?" – לא נראה לי שיש מסעדה ששווה כמה מאות שקלים לאדם. אני גם לא מרגישה טוב עם זה. קצת התבלבלנו ואיבדנו את הפרופורציות.
אם כבר מסעדה אז ללכת לאותן מסעדות ביתיות, קטנות, שחבויות בסימטאות העיר, שבהן ממש לא צריך להוכיח ידענות אלא ליהנות ממה שמציעים. אכלת פעם בשיפודיה הקטנה בשוק מחנה יהודה? כדאי לך.
למסעדה יש כלל חשוב והוא הקובע: טיב האוכל, רמת השרות והמחיר. ההעדפה שלי היא לארח בביתנו ולהתארח אצל חברים בלי כל הפוזות וההצגות.
הנה, דיברנו אוכל.
רות ירדני כץ
באשר לארדון אנחנו במיעוט גמור אפילו אצל האספנים
בגיליון 134, בסקירה על המכירה הפומבית האחרונה של חברת כריסטיס, כתבתי בין השאר על "נקר הזמן", תמונת שמן ענקית בסגנון פיקאסו, אם לא ממש חיקוי, שצייר מרדכי ארדון, תמונה שמחירה ההתחלי היה 200,000-300,000 דולר – ואמרתי ביהירות כי לא הייתי מכניס אותה לביתי אפילו בחינם כי אני לא סובל את הציור היומרני והמשעמם של ארדון, אלא אילו קיבלתיה במתנה – הייתי מוכר אותה מיד למי שחושב שהיא באמת שוות את המחיר. לדעתי ארדון לא יעמוד במבחן הזמן חרף המכובדות והחשיבות העצומה לה זוכים ציוריו.
הצחקתי אותי. התמונה נמכרה בסכום אגדי של יותר מ-600,00 דולר! אבל אני לא חוזר בי משום מילה שאמרתי, רק ששיבחתי בטעות את טעמם הטוב של האספנים. מתברר שרבים מהם קונים מותגים ולא אמנות.
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
הספר המקורי, ובו 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור במהדורה יפה בהוצאת רכגולד ושות' בשנת 1987 אך לא הצליח לחדור אל שכבת הצעירים שלמענם נכתב, ולהפוך ל"ספר פולחן" או ל"ספר מתנה". למרות כל אלה אזל כליל במרוצת השנים אך אין שום סיכוי מסחרי שיידפס אי-פעם במהדורה חדשה. מאחר שהמכתב העיתי פתח בפנינו אפשרויות חדשות של קשר עם קוראים, אנו מעתיקים בניקוד מדי גיליון שירים אחדים מתוך הספר, ולאחר שתסתיים העבודה יהיה בידינו קובץ מנוקד של הספר כולו שאותו נוכל לשלוח חינם לכל קורא שיבקש. ההפסד היחיד הוא שאין באפשרותנו לצרף לקובץ את איוריו המקסימים של דני קרמן.
1.
הִכְנַסְתִּי שְׁעוּעִית
הִכְנַסְתִּי גֶּזֶר
הִכְנַסְתִּי מְלָפְפוֹן
הִכְנַסְתִּי קִשּׁוּא
הִכְנַסְתִּי חָצִיל
הִכְנַסְתִּי גַם דְּלַעַת
אֲבָל מַהוּ אוֹרְגַזְם
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –
2.
אֲנִי אוֹהֵב אֶת רָחֵלִי
אֲבָל לִיאַת נוֹתֶנֶת
לְכָל הַבָּנִים בַּכִּיתָּה
וְגַם לִי –
מַה יִּהְיֶה גּוֹרָלִי
אִם אֶתְחַתֵּן בַּסּוֹף עִם לִיאַת
וְאֶחֱלֹם לָנֶצַח
עַל רָחֵלִי?
3.
לְיַקִּיר יֵשׁ אֹפִי מְחֻרְבָּן
אֲבָל אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת
גַּם בָּרַגְלַיִם –
אָבִיב חָכָם וְגַם נָדִיב
אֲבָל אֶצְבְּעוֹתָיו עֲקֻמּוֹת
וְהַיַּבָּלוֹת –
אוּלַי אֲנִי מְטֻמְטֶמֶת
אִם בִּשְׁבִיל כַּמָּה אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת
לִפְעָמִים גַּם מַסְרִיחוֹת
אֶהֱרֹס לִי אֶת כָּל הַחַיִּים –
מַה לַּעֲשׂוֹת, כָּזֹאת אֲנִי.
4.
אֲנִי יוֹדֵעַ הַכֹּל
אֲבָל אֲנִי עוֹד לֹא יוֹדֵעַ
מַה בְּדִיּוּק אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ –
וַאֲנִי נוֹרָא מִתְרַגֵּשׁ
וְאָז – כָּל אֶחָד יָכוֹל לְתָאֵר לְעַצְמוֹ
מַה קּוֹרֶה לִי.
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק רביעי
מרים יצאה מביתה ותלך בצעדי און, מבלי דעת בעצמה לאן, ושורה של דמיונות עלו במוחה, והתמרמרות, שלא ידעה את שחרה, לחצה את ליבה, זאת היתה הפעם הראשונה שבמוחה התחילו מתרוצצות מחשבות מיוחדות במינן, עמומות ובלתי ברורות לה לעצמה וכמו יתד נתקעה מחשבה אחת במוחה ולא הרפתה ממנה "צריכה את להתוודע אל סמולנסקי."
עודה הולכת שקועה במחשבותיה והנה איבנ'ק לקראתה וצחוק עלי פיו.
ותתעורר מרים ממחשבותיה, היא נבוכה קצת וליבה התחיל מהסס בה, בחשבה שאיבנצ'ק מבין את הרהוריה על אודות י. סמולנסקי ופניה חוורו מעט.
– מה נהיתה? שאל איבנצ'יק.
– לא קרה כלום, ענתה מרים.
– ומדוע חוורו פנייך? הוסיף איבנצ'ק לשאול.
– לא כלום, הצטחקה מרים.
וכן התחילו לשוחח ביניהם לאיזו גמנזיה יסעו, ואם יבואו שניהם בחליפת מכתבים? כן טיילו ארוכות וקצרות היום.
פתאום והנה איזה קול עמום קורא מתוך החורשה: מרים! מרים! אַיֵך? שמעה מרים.
ותשתומם מרים מאוד למשמע אוזנה כי קול הקורא היה כקול אביה.
– התחבא בין הסבך, כי אבי עוד יפגשנו, אמרה מרים נבהלה לאיבנ'ק.
היא שמעה שקול צעדי הקורא הולך ומתקרב, ותעזוב את איבנ'ק ותרץ לקול הקורא ותפגוש באביה. והלה שאלה איפה בלתה עד עתה?
אבל היא לא ענתה דבר ותלך דומם כל הדרך עם אביה עד שנכנס לביתם, ותפשוט את הכתפיה ותשב אל השולחן לקרוא ספר אך הקריאה לא עלתה בידה הפעם, כי במוחה עוד התרוצצו הדמיונות אשר איבנ'ק הפריעם ועוד נוספו עליהם הרבה, על זה שעזבה את איבנ'ק.
איבנ'ק נסמר למקומו ובמוחו התעוררה שאלה גדולה, מדוע צוותו מרים להיחבא? והשאלה הזאת גררה אחריה המון מחשבות שונות.
המשך יבוא
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף כי ברשימות האלה כי יש בהן
הפתעות חדשות לבקרים
חינם למשלוח בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם. * "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם. * "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם. * "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם. * "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם. * חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם. * "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט הבלתי-מנוקד, ללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל! חינם. גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
8 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
בעל-הבית השתגע
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25" 7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
מודעה
מערכת "חדשות בן עזר" התרחבה, עומדת לרכוש דירה חדשה, ומעמידה למכירה את דירתה הקודמת ברחוב הקליר בתל-אביב, ליד העירייה, 3 חדרים קומה ג' במצב מצויין, שקטה, מסודרת, מלאה אור ועם ותק של 31 שנות כתיבה נידחת. פינוי באוגוסט-ספטמבר 2006. לפניות: טלפון 054-3031212 או באי-מייל דלעיל. הקודם זוכה והמפספס בוכה!