| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 137 לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות
תל אביב, יום שני, ג' באייר תשס"ו, 1 במאי 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש לקרוא ולדפדף בו
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון:
אלעזר בן-עזר (רַאבּ): יחסי יהודים וערבים מתחילת ההתיישבות היהודית
אהוד בן עזר: שלושה שירים מתוך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
האחרת והשונה, סיפור מאת אינה קליין
אנה אולייניק: כל יום בין שתיים לארבע (שיר)
שעת קריאה שבועית בכל כיתה, גם לַמורות ולמנהל, וגם סיפורים על נחום סטלמך ופנחס רשיש
מילה טובה על ערוץ 1 / הערה גזענית מעליבה ופוגעת מאוד
מי יגלה עפר מעיניך, יגאל מוסינזון: כבר מפיקים חשמל מגלי הים!
שבוע הספר העברי תשס"ו, 7-17 ביוני 2006
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק ה'
אלישע פורת
למות באל-חמה
מִתַּחַת לִשׂדֵרוֹת הַפִיקוּסִים בְּאֶל-חַמָּה
הוֹלְכִים וְשׁוֹכְבִים זַרְזִירִים.
מַעְיָנוֹת חַמִּים מֵי אֶל-חַמָּה,
וְלַיְלָה עוֹד רַע מִיּוֹמוֹ,
רוֹבֵד עַל מִי שֶׁהָיוּ לְפָנָיו,
שִׁכְבָה מֻנָּחָה עַל פָּנֶיהָ.
מַעְיָנוֹת לֹא חַיִּים מֵי אֶל-חַמָּה,
מִמֶּרְחָקִּים בָּאִים נֶחְבָּטִים,
אֶל בּרֵכוֹת מָוֶת בָּאִים.
מִי שׁוֹלֵחַ זַרְזִירִים אֶל קִצָּם?
בְּהוּלִים: שֶׁלֹא זְמַן
לִחְיוֹת וְלֹא זְמַן לִרְאוֹת
אִם יֵשׁ צוֹפֶה לְשׁוּבָם.
מֻרֱעֲלֵי מֶלַח עָפִים
לָמוּת בְּאֶל-חַמָּה.
עוֹף לֹא עוֹצֵר בְּעוֹף,
פָּנִים לָאֲדָמָה. כַּמָּה קַל
לִגְמֹר כְּמוֹ זַרְזִיר,
וְלֹא כְּמוֹ חַיָּל.
דבר המשורר: בחורף של שנת 1972, כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים, עשיתי שירות מילואים ארוך ומייגע במוצבי דרום הרמה, באיזור אל-חמה. כל בוקר, בעת סיור הבוקר, הייתי מגלה מאות ואולי אלפים של זרזירים מתים או גוססים, מתחת לשדרות הפיקוסים הענקיים שבמתחם אל-חמה, ליד הבריכות החמות. הזרזירים נערמו ממש זה על גבי זה, וכל בוקר היו ערימות חדשות של זרזירים שמתו במהלך הלילה.
התופעה המדהימה הזו לא נשכחה ממני. המראות הקשים האלה לא נשכחו ממני. הזיכרון של הזרזירים הללו, שכאילו נידונו למות, חסרי ישע, לא הרפה ממני.
ואז באה מלחמת יום הכיפורים, ולנוכח המראות הקשים שראיתי בנקודות האיסוף של הפצועים שלנו, וחללי הסורים שנותרו באתרי הקרב של דרום רמת הגולן, במסלול האש והדם של חטיבת השיריון שלי, חזרו אלי בכוח ובאלימות הזיכרונות של הזרזירים המוטלים בהמוניהם ליד הבריכות המלוחות של אל-חמה. השיר פרץ מעצמו, מהנבכים הלא ידועים והלא מוארים של הזיכרון. המשורר הצופה, המעיד והזוכר שבי, כלל את זכרי הזרזירים עם מראות המלחמה הקשים. הציפורים נתחלפו בחיילים הצעירים. והטבע כולו, נתפס כישות עויינת לחיילים הצעירים שראיתי במלחמה.
השם אל-חמה, הצליל של הצירוף הכביכול לא עברי הזה, הכה בי בחוזקה. ושירים נכתבים לא רק דרך הלב, לא רק דרך הזיכרון, אלא גם דרך האוזן. החזרה הנשנית של הצירוף אל-חמה, הפכה לפתע למנטרה הרעה, מבשרת האימה, המאחדת בין זרזירים תמימים, לבין החיילים הצעירים שלא ישובו.
מתוך ספר שיריו הראשון של אלישע פורת, "חושניה, המסגד" (ספרית פועלים, תל-אביב, 1975).
אלישע פורת
געגוע
בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן אֲנִי נִכְנָע
לַגַּעְגּוּעַ אֶל מֵתַי.
צְפִירַת הַיְבָבָה שֶׁשּׁוֹרֶקֶת
מֵעַל צַמְּרוֹת הָאֵקַלִיפְּטוּסִים,
נִשְׁמַעַת מֵרָחוֹק כְּאִלּוּ הִיא
שְׁרִיקַת צֹפֶן פְּרָטִית
בֵּינִי לְבֵינֵיהֶם. כְּאִלּוּ
יָקוּמוּ עוֹד מְעַט,
יִתְנַעֲרוּ מִן הֶעָפָר,
יַשְׁעִינוּ אוֹפַנֵּיהֶם עַל הַגָּדֵר
וְיִשְׁרְקוּ אֵלַי בַּחֲזָרָה.
כְּאִלּוּ שָׁב הַזְּמַן וּמִתְכַּנֵּס
אֶל אֲפַרְכֶּסֶת הַצוֹפָר הַחַשְׁמַלִּי,
יוֹרֵד בַּבַּרְזִלִּים וּמַאֲרִיק
אֶת הַיְבָבָה הַחֲרֵדָה
עָמֹק אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה.
מתוך ספרו "שיר, זיכרון", (ספריית פועלים, תל אביב, 1986).
אלעזר בן-עזר (רַאבּ)
יחסי יהודים וערבים מתחילת ההתיישבות היהודית החדשה ב-1878 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948
או מ"אִלעָן דִינַק יָהוּדִי שִׁכּנָגִ'י חָנְזִיר!" – עד "תחי מדינת ישראל!"
אלעזר בן-עזר ראב (1899-1958), בנו של יהודה ראב בן-עזר, ממייסדי פתח-תקווה וחורש התלם הראשון בה, נולד וחי כל חייו בפתח-תקווה. היה חקלאי ועובד אדמה, התמחה במטעים והיה ידוע כמומחה במחלות הדרים. נמנה על פעילי השמירה וההגנה במושבה. בשנת 1921 השתתף בהגנת פתח-תקווה ונפצע בקרב. היה מעורה בחיי השכנים הערבים ושלט בשפה הערבית, המדוברת והספרותית, על בוריין. הדריך נוער בסיירוּת והיה פעיל בש"י במחלקה הערבית של ארגון ההגנה.
א.
"אִלעָן דִינַק יָהוּדִי שִׁכּנָגִ'י חָנְזִיר!" – הקללה היתה נשמעת בחוצות יפו ובפרט ירושלים מלפני 80 שנה, ולא די ביהודי חנזיר אלא בתוספת שִׁכְָּנִג'י, להבדילם כביכול מיהודים ספרדים מקומיים. אמנם נמצאו יהודים שלא מחלו על עלבונם, ולא פעם היתה צריכה אחת הקונסוליות הזרות להתערב בדבר – ולקונסול בזמן ההוא היתה שליטה רבה – אלא בכללו של דבר היה היהודי לבוז. ברם עם ייסוד המושבות הראשונות השתנה היחס לגמרי, והאימרה על וְלַד אִל מִיְתֶּה [בני מוות] הפריכה את עצמה.
בראשית יסוד פתח-תקווה הסתכלו הערבים השכנים על בואם של כמה יהודים והתיישבותם על הקרקע בתימהון אך לא ברוע לב, אדרבא! ירק ומזון נוסף לבְעִירָם מכינים עבורם היהודים, וכל זריעה וירק – בסביבה עזובה ומפגרת – מושכת רועי בקר, צאן וגמלים. התחילו דין ודברים, מכות, מריבות ומשפטים על רקע זה בלי כל צביון פוליטי. אך רכוש ששייך למי שאינו נמנה על קהל "המאמינים" ואינו מיטיב לדבר בשפת ערב, הפקר הוא. כמו כן שכיח היה הדבר למי שיוצא יחידי לשוק לוד או יורד ליפו לקניות – ואין הבדל בדבר אם יהודי הוא ואם לא – שהוא צפוי ל"אורחים" בדרך שגזלו את כספו או בהמתו או שניהם יחד וכתוספת לזה סופג גם מכות הגונות. כל "העמלקיות" הזו – לרעות בשדה זרים, ולפשוט בגדוד – נתקלה בהתנגדות חריפה מצד היהודים, בהתחלה רק ב"נָבּוּטִים" ומאוחר יותר בנשק חם.
גם האריסות וכל הכרוך בה, שהיינו עדים לה בשנות ממשלת המנדט, ראשיתה נעוצה עוד בראשית ההתיישבות העברית. משפטים רבים – בהתערבות הקונסולים – וכספים רבים מכיסי המתיישבים, בלע עניין האריסים הללו. והתיגרה והמשפט בעניין ה"רבע" של האריסים מכפר אַמְלָבֶּס, יוכיח.
על כל פנים יש לציין שלא כל העניינים לעיל נשאו צביון פוליטי מובהק מצד הפלחים תושבי הארץ הערבים. אדרבא, בהדרגה – ובראותם את ההתנגדות לכל מעשה עוול – החלו הערבים להסתכל על היהודים בכבוד ובדרך-ארץ. משפחות רבות התיידדו ביניהן והיו מבקרות אחת אצל רעותה. כמו כן נתקיימו מרוצי סוסים משותפים, כרות, חתונות, שיתופיות-מסחר, אסיפות מוכתרים, התייעצויות חקלאיות ומתן הדרכה ועצה שמקרבים את הלבבות ויוצרים יחסים משותפים. פעמים רבות היו באים להתדיין – בינם לבין עצמם – אצל זקני המושבה או ב"ועד המשפטים" שעל יד ועד המושבה, כפי שכונה אז, וכולם קיבלו עליהם את פסק הדין בלי ערעור. אמנם לא חסרו גניבות, גזילות, ולעיתים רחוקות גם רצח, אבל זה קרה גם בין כפרים ערבים שאין בהם אף תושב יהודי.
יש לציין שמתיישבי פתח-תקווה הצעידו קדימה בהרבה את שיטות העבודה הפרימיטיביות של הפלחים, ובפרט היו למורי דרך להם בענף הפרדסנות.
וכאן אולי המקום להצביע על המקרה המסופר להלן, שמעיד על פרימיטיביות והיעדר שנאה גזעית עיוורת על אף הקנאות הדתית שהייתה קיימת.
בשנה הראשונה להתיישבות ראשוני פתח-תקווה על הקרקע פרצה מלחמה בין עַרַבּ אָבּוּ-קִישִיק לבין עַרַבּ וַדִי אֶלחַוַרַת (עמק חפר כיום) בעטיה של בחורה יפה ש"נחטפה".
לפני פרוץ התגרה פנה השיך מחמד אבו-קישק לקומץ המתיישבים היהודיים תושבי פתח-תקווה לעזור לו ולהשתתף איתו בקרב כמנהג וכיאות לשכנים טובים. אחרי התייעצות ועיון בכובד ראש בדבר, הוטל על אחד מהמתיישבים [היה זה יהודה ראב] ששלט יפה בשפה הערבית והכיר את כל מנהגיהם, להציע לו עזרה בצורה אחרת. "השגריר" בא אל השיך ואמר לו: "יַא שֵיך אִלמַשַיֶך, באנו הנה להתנחל ופנינו לעבודה ולשלום ואין אנו מעוניינים ויכולים להיכנס למריבות ולתגרות שבין שכנים. אולם, מכיוון ששכנים אנו והמנהג דורש כך, אנו מוכנים לזאת. באם 'תצווה', תקבל מאיתנו משא גמל אבק שריפה, משא גמל אורז ומשא גמל סוכר לאות עזרה."
וכך היה. כל "הכבודה" נשלחה לו ונתקבלה ברצון והמלחמה נטושה בחוֹר אִלְוַוִי (חור התנים, שכירסמו את ההרוגים, כך קראו למקום אחרי המלחמה ההיא) היא כפר מל"ל כהיום [כלולה בהוד השרון], ותוצאותיה מאה חללים וניצחון לאבו קישיק.
על אף כל הנזכר לעיל פרצו תיגרות רציניות בין היהודים לערבים. התיגרה הרצינית הראשונה פרצה על ה"רבע". כפי שכבר הוזכר לעיל, אנשי פתח-תקווה קנו את האדמה מהאפנדי היפואי טַאיַן, ואנשי הכפר אָמְלָבֶּס טענו שרבע האדמה שייכת להם, מכיוון שהאדמה היתה "מוּשַׁע" (בלתי מחולקת), ופרצו תגרות דמים על רקע זה ואחרי הרבה תגרות ומשפטים קנו אנשי פתח-תקווה את הרבע האחרון.
התגרה הרצינית השנייה שפרצה בשנים הראשונות ליסוד פתח-תקווה היא התגרה עם הכפר יהוּדִיָה שהעלו את עדריהם על השדות הזרועים של פתח-תקווה. קומץ המתיישבים יצא וכלא את העדר. למחרתו נסעו ליפו להתאונן בפני המושל ובמושבה נותרו רק שלושה גברים. ערביי יהודיה השתמשו בהזדמנות, נכנסו למושבה עם נבוטים, היכו את שלושת הגברים, והנשים, שברו שמשות והחזירו את עדרם. בשוב כל הגברים מיפו ובשמעם את אשר קרה, פרצו לכפר יהודיה, היכו על ימין ושמאל, שבו כמה מהפורעים וכלאום בפתח-תקווה. אחרי משפטים רבים ועונש כבד שהוטל על תושבי יהודיה, הושב השלום על כנו. מכאן ואילך שרשרת של תגרות, רעיות בשדה זרים (כמובן בשדה היהודים ולא להיפך), השגות גבול (מצד שיך אבוּ-רָבַּח בשל שבע התחנות על הירקון) כיאות ל"ישמעאל" וכרגיל בין שכנים תושבי הארץ בלי הבדל לאום.
בשנת תרס"ג, 1903, פרצה מגפת הכולירה (חולירע) בארץ, ובכפרים מסביב מתו מדי יום ביומו הרבה אנשים. פתח-תקווה קיימה הסגר ממש והציבה שומרים על כל גבולותיה. אין יוצא ואין בא. נמצאו ערבים מהכפר יהודיה, שהתכוננו להתגנב בלילה ולזרוק בגדים צואים של מת ממחלת החולירע בבארה של פתח-תקווה. לזכותו של המוכתר מכפר בְּנֶי בָּרַק [כיום צומת מסובין ע.ב.ע], עַבַּס אִלְפַרְעַוי ייאמר שנפגש על הגבול עם אחד מידידיו תושב פתח-תקווה [היה זה כנראה המספר עצמו. א.ב.ע] והודיע על המזימה. המשמר על הבאר הוכפל ושמירת הגבולות גם היא נתחזקה. לאחר זמן, נודע שאמנם זממו אנשי יהודיה כדבר הזה מתוך קנאה שבפתח-תקווה לא קרה שום מקרה מחלה בזמן החולירע, אלא שהשמירה המוגברת שמה לאל את תוכניתם.
ב.
שינוי-מה התחולל בשנת המהפכה הטורקית כשהורידו את השולטן עָבּד-אל-חַמִיד מכיסאו, ו"התורכים הצעירים" הכריזו על הקונסטיטוציה הידועה. בכל הערים הגדולות התקיימו הפגנות גדולות והמלה "חוּריֶה" , כלומר חרות, היתה שגורה בפי כול. ואיך יתרגם עם בעל תרבות ירודה ופראי-למחצה, חרות – אם לא הפקר?
כמו כן החלה תנועת-מה בין המשכילים הערבים בדמשק ובירושלים למען שלטון עצמי וליסוד מדינה ערבית גדולה. בחיפה נוסד עיתון ערבי בשם "אַלְכַּרְמֶל" שעורכו היה ערבי נוצרי, וראשית ניצני הסתה נגד יהודים היו מבצבצים בין שורותיו. היהודים בארץ והנוצרים בלבנון חשו שמשהו עלול להתחולל. היהודים החליטו להתכונן ואז נעשו הרכישות הראשונות באופן מאורגן ובכמות הגונה של רובי "מַרְטִינִי" ו"יוּנַנִי", ששמשו כנראה במלחמת טורקיה יוון, והם נקנו על-ידי המתיישבים היהודים בפתח-תקווה.
בתקופה זו, ויותר נכון שנים אחדות לפניה, החלה העלייה השנייה או כפי שהערבים כנו אותה – תקופת ה"מוֹסקוֹבּ" (משום שרובה עלתה מרוסיה). העלייה השנייה, שהיתה מורכבת מבחירי הנוער היהודי ברוסיה, נושאי האידיאל של שחרור עצמי מהגולה ורצון לבנות עולם יותר טוב בארץ היעודה, העלייה הזו נתקלה במושבות הראשונות בציבור איכרים, שהאידיאל הראשון שלהם לעבודת אדמת הקודש, לעמל כפים ול"איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו" ולישוב ארץ הקודש – פג במקצת, ובמשקם ובחצרותיהם עבדו פועלים ערביים. לא כך תיארו לעצמם צעירי העלייה השנייה את ארץ-ישראל, ובכל להט נעוריהם ובהקרבה ניגשו לאותן עבודות – גם הכי קשות – שהפועלים הערבים עסוקים בהן, באם קבלו אותן.
רַחַש-נַחַש עבר בין הערבים למראה ההגירה שהולכת וגדלה, וכמו כן הסתכלו עליהם כעל מתחרים. אולם תוצאות רציניות שאפשר לציינן לא היו. חוץ אולי, מהכינוי לאנשי העלייה השנייה "מוסקובּ" או "חֶבְרֶה" שיבוש המילה חבר או חבריא שהיה נפוץ בין אנשי העלייה השנייה.
בשנים אלה גדלה המושבה והחלה נטיעת הפרדסים הגדולה ושני סוגי הפועלים מצאו את מקומם זה בצד זה בלי חיכוך בולט. אבל, ב"שער העליון" בקושטא החלו התורכים הצעירים להסתכל יפה לנעשה בארץ (תקופת הפתקא האדומה). בהסתה הקטנה, שהחלה לפני פרוץ המלחמה העולמית הראשונה בשנת 1914, בעיתונות הקטנה הערבית והן בלחישות מפה לאוזן, מילאו תפקיד משפיע הנוצרים הערבים תושבי הערים הגדולות. הם היו יותר משכילים וקשרים להם עם הוותיקן ועם הקונסוליות השונות שהיו להן אינטרסים משלהן בארץ. כמו כן היתה מטרת הערבים הנוצרים להטות את שנאת המוסלמי לנוצרי – אל היהודי, בד בבד עם זה לא חסרו נוצרים ערבים שבאו בדברים עם היהודים לשם תיאום ואיחוד נגד דִין מחמד בִסֵיף.
אפשר לסכם שעד פרוץ המלחמה העולמית הראשונה בשנת 1914 היו יחסי פתח-תקווה ושכניה הערבים תקינים, מובן שלא חסרו חיכוכים, מריבות, תגרות ומשפטים, כיאות לשכנים אצל "ישמעאל".
ג.
המלחמה העולמית הראשונה פרצה ותורכיה הצטרפה אליה לצידן של גרמניה ואוסטריה. אחד מהתכסיסים שתורכיה נקטה בהם היה הכרזת מלחמת-מצווה, "גִ'יהַאד", מצד אחד, ומצד שני ביטול הקפיטולציות, במילים אחרות, הוצאת כוח רב מידי הקונסולים הזרים שהיו להם זכויות מרחיקות לכת בתורכיה. הסיסמה ההמונית היתה "חְמַיֶה – סוּרְמַיֶה!" כלומר: חסות זרה – כנעל בלה.
ובעיתונים: "דִין מחמד באל סֵיף". למרות זאת, לא השתנו היחסים בין היהודים לערבים. רוב הגברים הערבים גויסו לצבא [הכוונה כנראה לעבודות הכפייה למען הצבא, השׂוּכְרָה, ולא כחיילים ממש, שגם יהודים שנתפסו עונו בהן ורבים מתו. א.ב.ע] והמחסור והרעב החלו להראות סימניהם בשנתיים הראשונות למלחמה, ומה גם אחרי מכת הארבה שהארץ סבלה ממנו הרבה, והחלו גניבות וגזלות על רקע מחסור ורעב.
בשנה השלישית והרביעית למלחמה החלו רדיפות קשות על כל היישוב העברי בארץ בפרט אחרי גילוי קבוצת "נילי". ג'מאל פאשה, מפקד כל חזית הדרום, התנכל ליישוב וחשב על מעשה ארמני שהוא היה בקי בו [טבח הארמנים]. החלו הסתה ועלילות, חיפושי נשק והחרמתו, תמונת הרצל או בול ציוני היה בחזקת בל יראה ובל יימצא. רבים מהשכנים של פתח-תקווה שמו עלילות דברים על המושבה ואזרחיה, ומוכתריה סבלו רבות מי בכלא ומי בגלות.
הערבים החלו להתלחש על השמדת הישוב היהודי, ריח "לשלול שלל ולבוז בז" עלה באפם, אולם מסיבות שונות לא הגיעו הדברים לכלל מעשה.
ד.
בכבוש האנגלים את ארץ-ישראל מידי תורכיה, ובהכרזתם על הצהרת בלפור, התחילה תקופה חדשה ביחסים בין היהודים לערבים בכל הארץ, והרקע כבר היה פוליטי. תיכף לאחר הכיבוש ואחרי שנות רעב ומחסור, פגעי מלחמה ודלדול, היו היחסים די תקינים. נהפוך הוא, ובאופן טבעי ולפי דרכי תפיסתם והמנטאליות של הערבים, הסכימו המוני העם הערבי למפרע שארץ-ישראל שייכת ליהודים – בהשגחת אנגליה, ש"ניצחה אפילו את השׂולטן" – כשם שהיתה שייכת קודם לתורכים. אולם המפקדה הראשית של צבא הכיבוש, בהשפעתו של הגנרל בולס וכל ה"כַּת" של האינטלג'נס [שירות המודיעין] הבריטי והמזרחנים שעטו מקהיר לבאר יעקב, מקום המפקדה הראשית, סברו אחרת. בהשפעתם ובטיפוחם הוקם הוועד הפועל הערבי העליון כדוגמת ועד הצירים [היהודי] דאז וכמשקל נגדי.
הסתה גלויה החלה מעל דפי העיתונות הערבית החדשה באופן ובמידה שהיהודים לא ראו כדוגמתה מיום שהחלה ההתיישבות החדשה. כתוצאה מזה, ובהשפעת גורמים חיצוניים פרצו מאורעות 1920 בירושלים.
הכפרים בסביבות פתח-תקווה החלו למוץ, לאט-לאט ובגמיעות גדולות, מהרעל שהלעיטו אותם – הן מעל דפי העיתונות והן בעל פה על-ידי מסיתים דתיים וחילוניים – ולעכלו.
הכפר יהוּדִיָה שינה את שמו לעַבַּסִיֶה בכדי שלא תישאר שארית של שם המעיד על העבר ועל כל זכות שהיא ליהודים. הכפר השני, בְּנֶי-בָּרַק שינה את שמו לחֶרִיֶה. הפגישות והיחסים אמנם נמשכו, ברם דבר-מה חדש צץ, הן בדיבורים והן במבט העיניים, מבט שקודם לא היה קיים. תקופה של יחסי שכנים במשך 40 שנה לערך, שלא היתה מלווה שנאה גזעית ממשית או פוליטית בעלת ערך בין פתח-תקווה לשכנותיה (וכך גם ביתר חלקי הארץ) – חלפה ועברה לבלי שוב.
כמובן שלאור כל זאת הסתכלה פתח-תקווה בעיניים אחרות על כל העניינים והחלה להתכונן. פתח-תקווה השתלבה בכל מערכת ההגנה בארץ, שהחלה לשאת אופי ארצי-כללי אם כי גם מקודם היו ארגונים מקומיים וזמניים וכמו כן התייעצויות ארציות בין כל המושבות וראשי היישוב.
ה.
בשנתיים-שלוש הראשונות לכיבוש הבריטי החלה עלייה של יהודים לארץ, נוסדו נקודות חדשות והשאיפה הציונית ליישב את הארץ גברה והלכה. אולם, בד בבד החלה להתגבש תנועה ערבית לאומית בעזרת גורמי חוץ. בכל כפר ערבי הוקם סניף לוועד הפועל הערבי העליון, וההסתה וההתנגדות לעלייה ולהתיישבות מצאו ביטוי במאורעות 1921. התוכנית הערבית היתה למחות את שתי הנקודות העיקריות בארץ – את תל-אביב ואת פתח-תקווה.
כשבועיים לפני המאורעות הודיע מַטְלַק אִלְמַגְ'נויִן משבט בדואי בשם מַגַ'נִין מסביבות פתח-תקווה (שהלך וכלה מלחץ שבט אבו-קישיק), לאחד מידידיו היהודים מפתח-תקווה [כנראה לאלעזר ראב, שעסק בקשרי מודיעין עם הערבים] שהערבים מתכוננים להתנפל על תל-אביב ופתח-תקווה. הוא גם דייק במוסרו על המועד להתנפלות.
בראשון במאי 1921 פרצו המאורעות ביפו ובתל-אביב. בחמישי במאי, כ"ז בניסן, עלו כל הכפרים מסביבות פתח-תקווה, ואפילו הרחוקים, והתקיפו את המושבה בנשק חם ובסדר צבאי. הערבים השאירו למעלה משישים הרוגים ופתח-תקווה שכלה ארבעה מטובי בניה –וכל התוכנית של הערבים נכשלה.
לאחר מכן החלה פרשת משפטים בין פתח-תקווה לשכנותיה (אבו-קישיק, כפר טירה ויהודיה) וכמה מראשי הפורעים נשפטו למאסר של מספר שנים. היחסים נותקו לחלוטין ואף ערבי לא העיז לגשת לגבולות המושבה במשך חודשים רבים.
בשנת 1922 שבו החיים למסלולם הרגיל. הערבים מהסביבה ביקשו להשלים, ואמנם פתח-תקווה השלימה עם שכניה אחרי שהם שילמו פיצויים, ביקשו סליחה, וזבחו זבח כמנהג ערב. השלום כאילו שב על כנו. אולם מתחת לפני השטח נמשכה מתיחות פוליטית בין שני העמים עד שב-1929 פרצו שוב מאורעות בירושלים ובחברון. פתח-תקווה כמעט שלא נפגעה ממאורעות אלה.
בשנים שלאחר מכן התגבשה התנועה הערבית בעזרת האנגלים, והחלה התפתחות כלכלית חברתית וגם פוליטית, והדור החדש שגדל היה שונה לחלוטין מהדור הקודם. כשפרצו מאורעות 1936 שארכו עד המלחמה העולמית השנייה, נמצאו הערבים – בפרט בראשית המאורעות – מלוכדים ולוחמים, אם כי כל מפלגה במגמה שונה מחברתה. כמעט כל הכפרים מסביב לפתח-תקווה השתתפו במאורעות, ולא מערכה אחת התקיימה בין פתח-תקווה לשכנותיה – שנסתיימה בהרוגים. אולם כל ההתגרויות היו בקצה גבול אדמתה והחיים במושבה התנהלו כסדרם.
יצוין שמשנת 1937 ועד עזיבתם את מקום מגוריהם, היה כעין שלום מוסווה בין פתח-תקווה ובין אבו-קישיק, והם סיפקו לפתח-תקווה ירקות וגם כמה מאנשיהם עבדו בפתח-תקווה. עם יתר הכפרים כמעט ונותקו היחסים כליל.
בשנים 1938-1939 רפו המאורעות במקצת, ועם פרוץ המלחמה העולמית השנייה גוועו כמעט לגמרי. זאת בהיעדר לחץ מצד גורמי חוץ. כך הלכו והשתפרו היחסים עד עמוד רומל בשערי מצרים. בימים ההם שוב גברו השׂטנה, ההתנכלות והלחש על שחיטת יהודי הארץ בבוא הגרמנים.
המלחמה העולמית השנייה נגמרה ומעתה החל מאבק שונה מאשר עד כה.
ו.
בהחל המאבק עם הבריטים עמדו כאילו הערבים מהצד. אולם עם הכרזת האו"ם על חלוקת הארץ ויסוד מדינה יהודית, פרצו המאורעות או יותר נכון המלחמה הכי קשה שהיתה אי-פעם בין שני העמים בתולדות היישוב והארץ. עם עזוב הבריטים את הארץ והכרזת מדינת ישראל – הלכה המלחמה וגברה, וקיבלה מימדים של מלחמה בקנה מידה ארצי. מלחמת השחרור עמדה בעצם תוקפה ואין מה לספר על יחסים בין העמים מכיוון שהמלחמה היתה אם לחיים ואם למוות.
על פתח-תקווה הוטל להלחם עם הכפרים השכנים: סָקִיֶה, כּפָר עַנַה, יהודיה, קוליה (קרב עז היה שם), מזרעה, מג'דל (גם כאן נפלו ממיטב בניה של פתח-תקווה), פג'ה, כפר קאסֶם, מִיר ועוד. עם כל אלה נתנסתה פתח-תקווה כל השנים וגם הפעם מילאו בניה את חובתם בעוז ובכבוד, ולמעלה ממאתיים בנים ובנות יקרים קידשו בדמם – בכל חלקי הארץ – את אדמת המולדת.
ולסיום, אין להפריד את פתח-תקווה מן המסכת כולה ולמסור את יחסי פתח-תקווה והערבים בנפרד, היות שפתח-תקווה שולבה, ובאופן בולט – בכל מערכת היחסים בין שני העמים.
מהקללה אלען דינק יהודי שכנג'י חנזיר, שהיתה שגורה בפיהם של הערבים, ועד קריאות ההתלהבות כביכול – תחי מדינת ישראל! – מפי הערבים, עברו כשמונים שנה.
על היחסים העכשוויים אין מה לספר הרבה, ואיך ייכרת השלום? ומה יהיו היחסים בין שני העמים בעתיד – ימים יגידו.
פתח-תקווה, 1958
[שבועות אחדים לפני מות המחבר]
תיקון טעות: ברשימה לזיכרה של חנה מרגלית, (בתו של אלעזר בן-עזר ראב הנזכר לעיל), צ"ל: "בנובמבר 2006 היא היתה אמורה לחגוג שמונים." וכן: "היא נפטרה בתוך רבע שעה, בשעה שמונה בבוקר שבת, 22.4.06."
אהוד בן עזר
שלושה שירים מתוך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
צנום, גאה וללא אשליות
כְּשֶׁהָיָה בֶּן עֶשְׂרִים כְּבָר הָיוּ בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים
זְקֵנִים בְּעֵינָיו כִּי הָיוּ מְשֻׁחְרָרִים
מִשֵּׁרוּת קְרָבִי וְהוּא חָלַם עַל הַגִּיל
הַזֶּה וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שְׁלוֹשִׁים אָמְרוּ לוֹ –
אַתָּה עוֹד צָעִיר, אֲנַחְנוּ מְשַׁחְרְרִים
עַכְשָׁיו רַק בְּנֵי אַרְבָּעִים וְהוּא חָלַם
לְהִזְדַּקֵּן בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה סוֹף-סוֹף
בֶּן אַרְבָּעִים אָמְרוּ לוֹ – הַצָּבָא
מְאַפְשֵׁר גַּם לִבְנֵי אַרְבָּעִים לְהִסְתַּעֵר
בַּקְּרָב, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁהִרְגִּישׁ עַצְמוֹ
תָּמִיד צָעִיר בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה
בֶּן חֲמִשִּׁים אָמְרוּ לוֹ – אוֹתְךָ
נַעֲבִיר לְהָגָ"א וְתִתְאַמֵּן בְּכִבּוּי-שְׂרֵפוֹת
וּבֵינְתַיִם נִקַּח אֶת בִּנְךָ הָרִאשׁוֹן
וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שִׁשִּׁים בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ
לְהִתְנַדֵּב לַמִּשְׁמָר הָאֶזְרָחִי וְלָקְחוּ
גַּם אֶת בְּנוֹ הַשֵּׁנִי וּכְשֶׁהָיָה
בֶּן שִׁבְעִים נוֹתַר עִם סֶרֶט עַל
זְרוֹעַ, רוֹבֶה וָנֶכֶד...
נובמבר 1975
חסד אבותיך
לְוָאדִי אִל-עָסָל* הוּא גֵּיא-הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם
בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת
לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק
לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –
וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ בְּעִיר שֶׁהֶחֱלִיפָה
פָּנֶיהָ וְנוֹסְדָה עַל פַּרְדֵּסִים
כְּרוּתִים וְשָׂדוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ בָּתִּים –
אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים
כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר וְהוֹבִילוּ חִטָּה
לְטַחֲנוֹת שֵׁיח' אַבּוּ-רַבָּח –
וּלְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת
קֹמֶץ שָׁרָשִׁים לְלֹא מַרְגּוֹעַ
בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת וּבְעוֹרְקֶיךָ
יְרֻשַּׁת חַמְסִינִים וְקַדַּחַת –
סַגְ'ר אִל-יַהוּד הוּא עֵץ הָאֶקַלִיפְּטוּס
הֵמָּה נָטְעוּ לְאֹרֶךְ חוֹפֵי הַיַּרְקוֹן
וָאדִי אַבּוּ-לֵיגֶ'ה וּבִצַּת הַגָּ'מוּסִים –
פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם רְשׁוּמוֹת בַּשָּׁמַיִם אִם יֹאהֲבוּךָ
תִּזְדַּקֵּן וּבֵינְתַיִם דָּמְךָ צָעִיר וְהַחוֹל זוֹרֵם
וּבֵין צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה לְמִלְחָמָה חַיָּל
תִּהְיֶה גַּם אַתָּה וְאִישׁ מִלּוּאִים
וְהָאָרֶץ לֹא תִּשְׁקֹט אַרְבָּעִים וְלֹא
מֵאָה שָׁנָה – – – – – – – – – –
רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד
אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי.
דצמבר 1975
* ואדי אִל עַסַל נמצא לדברי אבי המנוח באזור גבעות הכורכר של בני-ברק כיום אבל שם המקום היה גם באב אל-האווה, שער הרוח. בני ברק המקראית היתה הכפר הערבי בְּנֵי בָּרָק או אִבְּנֵני בָּרָק שלימים הוחלף שמו מסיבות לאומיות לְחֵ'רִיֶה מלשון חֵ'יר, כלומר טוב או טובה, ונשתבש לָשם חִירִיָה, המיזבלה המפורסמת.
מכל השריונים שיכסוהו בעתיד
כְּשֶׁאַתָּה מְכַסֶּה בַּלַּיְלָה תִּינוֹק אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וְהַשְּׂמִיכָה עָבָה מִכָּל
הַשִּׁרְיוֹנִים שֶׁיְּכַסּוּהוּ בֶּעָתִיד, עֲדַיִן בְּיָדְךָ הוּא, מָתוֹק-מָתוֹק שֶׁלְּךָ
וְרַךְ, עֲדַיִן רֵיחַ תַּפְנוּקִים לֹא רֵיחַ חֲרִיכָה הוּא – עֲדַיִן
תַּלְתַּלִּים שֶׁל מֶשִׁי, לֹא צִנַּת מִדְבָּר – עֲדַיִן עַל רִצְפַּת
חַדְרוֹ חֵיל תִּינוֹקוֹת בְּנַגְמָ"שִׁים שֶׁל פְּלַסְטִיק, בְּטַנְק שֶׁנָּע עִם סוֹלְלָה –
צָבָא שֶׁנָּם בַּעֲרִיסוֹת, בָּסִיס שֶׁל טִירוֹנִים בְּנֵי שְׁנָתַיִם וְשָׁלֹשׁ
מוֹשֵׁךְ מִן הֶעָתִיד רִגְעֵי שַׁלְוָה, וּתְמוּרָתָם – הִנֵּה פְּלָדָה
אֲשֶׁר תָּגֵן, הִנֵּה הָאֵשׁ אֲשֶׁר תִּקַּח – – – עוֹדוֹ מַרְטִיב –
וְלֹא מִפַּחַד. יָדָיו הַזְּעִירוֹת לוֹמְדוֹת יוֹם-יוֹם רָזֵי עוֹלָם
וְהוּא שׁוֹאֵף קָדִימָה, לָמָּה יַעֲצֹר?
אפריל 1978
לכל אדם יש שם
אודי,
כתבת יפה מאוד על נכדתו של סבך. [גיליון 136].
ולעניין אחר, טוב שהבאת את המדרש שעליו נשענה זלדה. הנה הניסוח המדויק. עכ"פ הציטוט הוא מהמדרש לפרשת ויקהל.
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקהל סימן א ד"ה (א) ילמדנו רבינו
את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו,
להתראות וד"ש,
חיים באר
האחרת והשונה
סיפור מאת אינה קליין
היינו יושבים בפארק כל ערב ומדברים על החיים על הלימודים סתם לפעמים מתחילים עם בנות או עם בנים. היינו תמיד חבורה אחת חברותית כולם מכירים אחד את השני. יום אחד יצאתי החוצה כרגיל לפארק ישבתי וחיכיתי לכולם שיבואו והם באו לאחר כמה דקות ואז התיישבנו ודבררנו כמו תמיד. מרחוק ראיתי שלוש בנות הולכות לקראתנו: לאחת קראו סבטה היא הייתה רזה גבוהה עם שיער חום חלק. לשנייה קראו אורה היא הייתה רזה עם שיער חום חלק ומשקפיים. ולשלישית קראו לוסייה, היא הייתה קצת מלאה עם שיער חום מתולתל ומשקפיים. הן התקרבו וכשראיתי אותן התחלתי לדבר עם סבטה ואורה וללוסייה לא שמתי לב. אני יודע שמאותה הפעם שראיתי אותן הן היו מגיעות כל יום. כל יום הייתי יושב עם אורה וסבטה ועם לוסייה הייתי מדבר מדי פעם הייתי שואל מה המצב אצלה סתם כטובה. כשהיינו מתאספים ללא לוסייה היינו תמיד מרכלים עליה והיינו צוחקים ואיך שהיא מתלבשת וכמובן גם חברותיה היו צוחקות איתנו.
אני זוכר את השיחה שבטעות שמעתי בין סבטה ללוסייה. לוסייה שאלה את סבטה: "סבטה מה קורה פה אני מרגישה שהיחס פה השתנה כלפיי, פעם עוד בהתחלה היו ניגשים שואלים מה המצב ועכשיו כשאני מגיעה אני תמיד לבד ואת ואורה תמיד נמצאות עם החבורה." ואני זוכר היטב את השאלה שעניינה אותי יותר מכל: "יש מישהו נגדי בחבורה הזאת?"
סבטה שתקה והתחילה לעשות תנועות עם הידיים מרוב עצבים ואמרה: "סְתכלי אני לא רוצה להגיד לך את זה עזבי לא משנה אני לא רוצה להרוס לך את המצב-רוח."
לוסייה התעקשה ואמרה: "תגידי לי מה שלא יהיה העיקר שזאת תהיה האמת."
סבטה הסתכלה עליה במבט עצוב ואמרה: "סתכלי בחבורה הזאת לא רוצים אותך אבל לא כולם נגדך יש כאלה שבעד אבל כמו שאת מבינה הם לא יתערבו למענך ויהיו נגד חבריהם שהם מעוניינים שתעזבי את החבורה."
לוסייה שתקה והתיישבה. היא צעקה על סבטה: "לא יכולת להגיד לי את זה יותר מוקדם? למה חיכית? למה לעזאזל באתי לפה כל יום?"
אני זוכר את רוני, שהיה האוייב שלה, היה ביניהם סכסוך בעקבות בת אחת ומאז הם אויבים, ידעתי שהוא עמד מאחורי כל זה. ראיתי את לוסייה ניגשת לכולם ואומרת לרוני: "השגת את שלך אני הולכת ויותר לעולם לא תראו אותי."
היא ברחה משם בבכי עז. רציתי ללכת אחריה אך לא יכולתי כי חששתי מתגובתה של החבורה. ראיתי שאורה וסבטה רצו אחריה. לאחר כמה זמן סבטה ואורה חזרו והן ראו שכולם צוחקים ומבלים ושאף אחד לא שם לב למה שקרה לפני ממש זמן קצר. אז הן אמרו: "מה השתגעתם? לא שמתם לב מה עשיתם?"
והם לא ענו. אני זוכר היטב שסבטה סיפרה לי שהיא מאוד רצתה ללכת עם לוסייה אך היא לא יכלה בגלל שחבר שלה היה באותה חבורה והוא לא יכול לעזוב את חבריו. ואורה סיפרה לי שהיא רצתה ללכת עם לוסייה כטובה והבנתי שלוסייה לא רצתה. היה לי מאוד חבל על לוסייה כי באותו הזמן היא רבה עם מירי חברתה הקרובה ביותר ונשארה עכשיו לבד. היום אני רואה אותה והיא לגמרי אחרת, היא מוקפת בחברות, היא לומדת, היא ממש אחרת, היא לא אותה הבחורה השבורה שברחה מאותו פארק. אני מאוד מעריך אותה שהיא התגברה כי לא כל אחד היה יכול להתגבר על כך. לפעמים אני חושב שאם מישהו היה מתערב לעזרתה ואם בני האדם לא היו כאלה אטומים כלפי הכאב והמצוקה של הזולת, אולי העולם היה שונה וכמובן המקרה של לוסיייה לא היה קורה אך מה הטעם לחשוב על כך כשהכול כבר בעבר ולא נראה לי שמשהו יכול לשנות את העולם.
אינה קליין היא בת 18 ולומדת בכיתה י"ב 2 בבית הספר מקיף א' באשדוד. את הסיפור שלחה לאחר שבמסגרת הפגישה עם "סופר אורח" הוא השאיר לתלמידים את האי-מייל שלו וביקש מהם לשלוח לו סיפורים ושירים שכתבו.
אנה אולייניק
כל יום בין שתיים לארבע
כל יום בין שתיים לארבע
יושבת ילדה בתחנה
מחכה לו כל יום
שיחזור
מהשנייה
כל יום אותה ילדה
הופכת ליותר ויותר
בוגרת ומבינה דבר
אחד חדש
הילדה עכשיו הפכה
לנערה והיא ממשיכה
לחיות את חייה בתחנה
בין שתיים לארבע אבל עכשיו
היא כבר מבינה
שהוא לא יחזור
אנה אולייניק היא תלמידה בחטיבת הביניים על שם פנחס רשיש בפתח-תקווה. את השיר שלחה לאחר שבמסגרת הפגישה עם "סופר אורח" הוא ביקש מהתלמידים לשלוח לו סיפורים ושירים שכתבו.
צֶפִי ספרותי
צפו בשנים הקרובות לגל של משוררות וסופרות צעירות וכישרוניות מאוד מבנות העלייה הרוסית, שעלו בגיל צעיר מאוד לישראל ונמצאות עדיין בחטיבות הביניים ובתיכוניים, והן יוקדות באש ספרותית תרבותית שיונקת גם מן התרבות הרוסית הגדולה שממנה באו ומבתיהן. ברכה רבה הן תבאנה עימן לספרות העברית המקורית.
שעת קריאה שבועית בכל כיתה, גם לַמורות ולמנהל,
וגם סיפורים על נחום סטלמך ופנחס רשיש
ביקרנו לאחרונה בחטיבת הביניים על שם פנחס רשיש בפתח-תקווה מולדתנו, התרשמנו מאוד לטובה מרצינותם של התלמידים שישבו בכל פגישה איתנו יותר משעה והקשיבו לנו וגם הגיבו וכמעט לא הניחו לנו ללכת וגם הגישו לנו זר פרחים ענק לאות תודה, ואי-מיילים רבים כדי שנשלח להם את הקובץ "50 שירי מתבגרים" שממנו קראנו להם שירים אחדים ואשר עכשיו אנחנו שוקדים על השלמת הניקוד שלו. ספר שאין לו סיכוי להידפס במהדורה חדשה, אנחנו שמחים לתת לו לרוץ חופשי בכל רחבי הנוער האינטרנטי.
בית-הספר עומד לא במעט בסימן אישיותו של המנהל ישראל גלבוע, שכדי שלא להביכו לא נספר בשבחו ובשבח המורות שגם הכינו היטב את התלמידים. בית-הספר קיבל ממחלקת התרבות של העירייה 30 עותקים מן המהדורה השנייה של "ג'דע, סיפור חייו של אברהם שפירא, שומר מושבה", שנדפסו ביוזמת העירייה, ומעתה ישמשו חומר קריאה מדי שנה לתלמידים שיוכלו לשאוב ממנו פרקים רבים על ההיסטוריה של עירם.
המנהל ישראל גלבוע סיפר לנו כי ביקורנו חותם מפעל מקורי מיוחד של בית הספר והוא שעת קריאה שבועית בצוותא. כל תלמיד מביא עימו ספר שאותו הוא קורא, גם המורות, ובאותה שעה, במשך כל השעה, יושבים כל התלמידים והמורים והמורות בכיתותיהם, וגם המנהל! – וקוראים. פשוט קוראים קריאה דמומה.
סיפרתי לתלמידים בפתח-תקווה כיצד בילדותנו היתה אימו של בן-כיתתי וחברי לספסל-הלימודים, נחום סטלמך, צועקת עליו: "נחומק'ה, מה אתה רץ כל היום אחרי הכדור? מה ייצא ממך! שב קצת בבית ותקרא ספר כמו אודי בן עזר!" ואילו אימי: "אודי, מה אתה שוכב כל היום על הספה וקורא? הגב יתעקם לך! העיניים יתקלקלו! צא קצת החוצה! שחק כדורגל כמו נחום, לא יזיק לך לעשות קצת ספורט!"
סיפרתי להם גם כיצד היינו רואים את פנחס רשיש, חבר קיבוץ גבעת השלושה (ששכן מול מקומו של מוזיאון "יד לבנים" עכשיו), נוסע יחידי על עגלה שטוחה נמוכה רתומה לחמור במעלה רחוב פיק"א שבו גרנו, רגלו הקשה והבלתי-מתכופפת, שבגללה צלע כל ימיו, פרושה קדימה עד אמצע החמור, בלוריתו משתרבבת לאחור על חצי קרחתו והוא נוסע לישיבה כמזכיר מועצת הפועלים או כחבר מועצת העירייה, זה היה עוד לפני שנבחר לראש העיר ואז כבר היתה מכונית שהסיעה אותו.
מזכירת מערכת "חדשות בן עזר" ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ עונה לקוראת אגנה וגנר, אשר מ"ספר ישן שאינני יודעת מי חיברו," הביאה "קטע משעמם ולא אופנתי," [גיליון 136] בשם "היינן הצרפתי החרמן מסייה אנרי פסקל"
גברת אגנה וגנר הנכבדה,
אַלְזוֹ, מדובר בפרק מרומאן "מושבה שלי" מאת סופר נידח, שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אזטרולוג" ואפשר לרכוש הזפר תמורת 20 שקל נשלח למערכת מכתב עיתי ת.ד. 22135 ת"א.
ובבקשה ממך גברת אגנה, בלי קללות במכתבים שלך! "זופר נידח" לא אבא של בת שלך ולא של שום בת אחרת. אני לא מבינה ערבית אבל מישהו שכן מבין אמר לי שכתבת בזוף מכתב שלך מילה מאוד-מאוד לא יפה קוּז אֶמָּכּ ובבקשה לא לצחוק ממבטא יֵקי שלי!
מילה טובה על ערוץ 1
רצינו להביא בפניכם מקרה המצדיק לטעמנו, אמירת מילה טובה על הערוץ הראשון. ביום שבת, 2.04.06, שודרה בערוץ הראשון התוכנית "רואים עולם" בהגשת העיתונאי יעקב אחימאיר. במסגרת התוכנית נדון סרט תעודה המציג השוואה בין התנועה הנאצית לבין האיסלם הקיצוני ואף מוצא דמיון בין השואה שהמיטו הנאצים לבין הסכנות הצפויות למערב מצד האיסלם הרדיקאלי. מרואיין עיקרי בסרט הוא ההיסטוריון הבריטי סר מרטין גילברט, שהיה הביוגרף הרשמי של וינסטון צ'רצ'יל. מסקנת הסרט: עיוורון המערב לסכנה הנשקפת מן האיום האיסלמי דומה לעיוורון בו לקה העולם באשר לכוונותיו של היטלר בשנות ה-30 של המאה שעברה.
לאחר הקרנת קטעים מן הסרט קיים יעקב אחימאיר ראיון עם הפרופ' רוברט ויסטריך, מנהל מרכז וידל ששון לחקר האנטישמיות של האוניברסיטה העברית, אשר שימש יועץ לענייני היסטוריה עבור הסרט. אחימאיר שאל האם אין בהשוואה, בין האיסלם הקיצוני לנאציזם, משום גימוד זוועות הנאצים?
פרופ' ויסטריך השיב כי מדובר בהשוואה מתבקשת. לטענתו, אם לא לומדים את לקחי השואה, הרי שאין טעם בלמידת הנושא ובקיום כל מפעל ההנצחה. למרות שאין זהות מוחלטת בין שתי התופעות הנ"ל, קיימים מכנים משותפים רבים מאוד, שצריכים להדאיג אותנו. התגובה החלשה של אירופה, של המערב ואפילו של ישראל, כלפי האיום האיסלמי – מדאיגה אותו מאוד.
בדרך-כלל קיים טאבו הגורס כי אין בין השוֹאה לבין כל איום אחר – ולא כלום. דיון שבמסגרתו עולה הטענה כי יש מקום להסיק מסקנות אופרטיביות מן השואה ויש מקום להשוות בין פשעי הנאצים לאיום שמעמידים מנהיגי האיסלם הרדיקאלי בפני המערב – הוא מחזה נדיר בתקשורת הישראלית ואולי אף בזו העולמית. תפקידה של עיתונות הוא להביא בפני הציבור מגוון של תפיסות, למען יהיו בידיו הכלים לגבש השקפה בצורה מושכלת. ראויים יעקב אחימאיר ועורכי התוכנית "רואים עולם" לטפיחה על השכם על הנכונות לחרוג מן הטאבו.
לטעמנו יש מקום לפנות לרשות השידור ולהביע הערכה על שידור הכתבה. אנו נודה לכם מאוד באם תיאותו לגלוש לאתר האינטרנט שלנו www.imw.org.il ולפנות לרשות השידור באמצעות טופס התלונה המקוון המצוי באתר – אולם הפעם במקום להגיש תלונה, פשוט תגישו מלות הערכה.
תודה רבה וכל טוב,
הילה רפופורט
האגודה לזכות הציבור לדעת
[גילוי נאות: אהוד בן עזר משמש כאחד השופטים בהענקת הפרסים השנתיים של האגודה לזכות הציבור לדעת].
הערה גזענית מעליבה ופוגעת מאוד
עד ששר הביטחון שאול מופז ה"פרסי" לא ביטל את מסיבת מוצאי יום העצמאות במשרד הביטחון בקריה, היינו מאוד מודאגים מפרישתו של אדם מוכשר, אחראי ושקוּל-דעת, שאינו נותן לרגשות של כבוד ויוקרה להשפיע על החלטותיו.
עכשיו, שמופז "פישל" ובגדול – אנחנו פחות מודאגים מהתמנותו של ה"מרוקאי" מזכיר ההסתדרות ופטרונם של פועלי נמל אשדוד (שהסבו בשביתותיהם נזקים במאות מיליוני שקלים למשק הישראלי) – עמיר פרץ, לשר הביטחון הבא, כי יש לנו הרגשה שבכל הנוגע לשיקולי כבוד, יוקרה והתפרצויות בלתי שקולות של אגו ורגש – הוא לא יותר גרוע משר הביטחון הקודם, ה"פרסי".
המסקנה שלנו היא שצריך שר ביטחון "עיראקי" כי הם יותר חכמים מה"פרסים" וגם מה"מרוקאים". וההוכחה החיה היא הרב עובדיה יוסף: "עיראקי" חכם אחד מוליך אחריו עשרות אלפי "מרוקאים" לא חכמים (וגם לא גאונים בתורה) בנתיב הבורות והבטלה ומנציח בקרבם את רגשות הקיפוח דור שלישי ורביעי.
אגב, אנחנו לא ידענו שאנחנו "אשכנזים" [עם כל מאפייני העיירה היהודית העלובה ממזרח-אירופה, כולל אידיש] עד שהתברר לנו שאנחנו גם אחד מהשש מאות וחמישים אלף האשמים (כמחציתם כבר מתו), אנשי "היישוב העברי" של שנת 1948 – שאמנם "קלטנו" יותר מחמישה מיליון יהודים אך עדיין אנחנו נחשבים "הרוב", והכתובת לכל תלונה על פיגור וקיפוח.
מי יגלה עפר מעיניך, יגאל מוסינזון:
כבר מפיקים חשמל מגלי הים!
האובססיה של יגאל מוסינזון בכל שנותיו האחרונות לא היתה הספרות ואפילו לא מעמדו בספרות. שני דברים העסיקו אותו, לבד ממשפחתו – העישון בשרשרת, וההמצאות. החלום שלו היה להמציא את הפרפטאום מובילה. מכונה המייצרת אנרגיה יש מאין. שעות ארוכות היה מנסה לשכנע אותנו, על גבי מפיות במסעדה בדרכנו להרצאות, או בשיחת רעים, כי המקור הבלתי נדלה לאנרגיה הם גלי הים שאינם חדלים לזרום אל החוף וחזרה מבלי שתנועתם האדירה תנוצל. היו לו רעיונות לכלוא אותם ביריעות גדולות, או להוריד צינורות חלולים גדולים במאונך לקרקעית הים עם מצוף שיעלה וירד. הוא גם היה שולח את המצאותיו למשרדי הממשלה ומבקש תקציב לפיתוחן. וכאשר שאלנו – "איך תפותחנה?" היה עונה – "לשם כך יש מהנדסים. זה לא התפקיד שלי! אני רק נותן את הרעיון."
והנה, בשבת האחרונה בבוקר מספר ד"ר יצחק נוי (מקבל צל"ש "חדשות בן עזר" אף כי דומה שהוא עצמו אינו ידע על כך) בתוכניתו הסוקרת עיתוני חו"ל, כי בחופה האטלנטי של בריטניה הורד למים אבוב גדול במשקל עשרות טון ובתוכו מנגנון המייצר חשמל לפי תנודות הגלים (ואולי גם הפרשי הגאות והשפל) וישנה תוכנית להקים חוות אנרגיה ימית ובה מאות אבובים מפיקי חשמל נקי. כמובן שעליית מחיר הנפט, והמערכה העולמית נגד זיהום האוויר, עושים את ההפקה הזו פחות יקרה וגם חיונית מאוד להמשך קיומה של האנושות.
אם יום אחד יאמצו את השיטה בחוף הלא-גדול שלנו, שאמנם אין בו גיאות ושפל, אנחנו מבקשים שלא ישכחו את הממציא המקומי שלנו ויהיה שם המקום: "חוות הסופר יגאל מוסינזון לייצור אנרגיה מגלי הים".
מדוע שום דבר לא מזיז לנו בניצחון או בהפסד קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב ב"יורו-ליג"? כי בסך הכול לגיון הזרים שלנו נלחם בלגיון הזרים שלהם!
שבוע הספר העברי תשס"ו, 7-17 ביוני 2006
מאז הוחמר מצב הטרור העירוני הועברו דוכני שבוע הספר העברי בתל-אביב מכיכר רבין לגני התערוכה. מאז ביקרתי בהם רק פעם אחת ויותר לא אחזור לשם. אין להשוות את החגיגה ההמונית והצבעונית של מאות ואלפי האנשים שהיו זורמים ערב-ערב לכיכר רבין המוארת ומלאת הדוכנים, לנתיבים החשוכים-בחלקם של גני התערוכה עם ריחות הבשר הצלוי והרבה פעילויות אחרות שדבר אין להן עם רכישת ספרים. והקושי להגיע לשם, בין באוטובוס ובין במכונית פרטית. למעשה העברת שבוע הספר מהכיכר לגני התערוכה היתה לו מכה אנושה שספק אם יתאושש ממנה.
מכה היתה זו גם לסופרי הילדים והנוער. במשך שנים רבות, ביוזמתו של הסופר פוצ'ו (ישראל ויסלר) וברוחם של שלמה טנאי ז"ל והרצליה רז תבד"לא – נתגדרה לה פינת דשא בחלקה הדרומית-מזרחית של הכיכר, העירייה בנתה במה קטנה וסיפקה מערכת הגברה ותאורה, התאחדות הוצאות הספרים עזרה במערכת הכריזה ואולי גם בכרזות, ואילו סופרי הילדים והנוער, המאוגדים בחבורה חופשית שאינה אפילו עמותה ושמה סומליון, סופרים ומשוררים לילדים ולנוער, היו עולים בזה אחר זה וקוראים מיצירותיהם ומשוחחים עם הילדים; שחלקם היו ממש קטנטנים שההורים היו משאירים אצל הסופרים בתפקיד שמרטפים ויוצאים לסייר לאורך הדוכנים. עירית שילה (קישקשתא) היתה המנחה הקבועה. החגיגה היתה גדולה ואפילו ראש העיר חולדאי נהג לבוא ערב אחד בשבוע למפגש עם הילדים ואף חילל להם בחלילו.
מדי שנה היו גורמים מסחריים ומסחריים-למחצה מנסים להשתלט על פינת הסופרים המספרים לילדים, והכול בחינם – ולא הצליחו. אבל עם המעבר לגני התערוכה נסתם הגולל על הפעילות היפה הזו. גורמים אינטרסנטיים למיניהם השתלטו שם על שטחים רבים וגימדו את פינת הסופרים המספרים עד שדעכה כי כמעט שום סופר שמכבד את עצמו לא היה מוכן לעמוד שם בפינה חצי-אפלה ומרוחקת מהדוכנים ולהתגבר על רעש הרמקולים של פינות המשחקים ולנשום את עשן הבשרים והטיגון של המיזללות הזמניות שריכזו קהל לא פחות מהדוכנים.
אתם רוצים לראות אותנו, אתם רוצים לראות אותי – בשבוע הספר העברי, החזירו אותו לכיכר רבין! עשרות מופעים המוניים נערכים שם במשך השנה, ורק את שבוע הספר אי-אפשר להבטיח?
ואתם באמת בטוחים שגני התערוכה סגורים הרמטית בפני מחבלים-מתאבדים? הטרור הוא כמו שיטפון. שמים גדר כאן, הוא פורץ ממקום אחר. אי אפשר לייבש אותו ואי אפשר לעצור את כולו, אף כי יש אצלנו לא מעט סופרים ועורכים חשובים שחושבים שהאכזריות שלנו היא שהביאה עלינו את הטרור ויש גם חלק מטומטם בקהל הישראלי שקונה מהסופרים והעורכים האלה את הסחורה הטמאה שלהם.
שלוש הארות למכתבה של ניצה וולפנזון [גיליון 133]
אהוד שלום וברכה,
א. כל עיתוני ארץ ישראל היו שבועונים עד למהפכת התורכים הצעירים בשנת 1908. מאותה שנה ואילך גדלה תכיפות הופעתם עד שהיו יומונים, שנים רבות לפני המנדט הבריטי.
ב. גם עיתוני בן יהודה היו שבועונים, פרט לשנים 1904-1905, בהן הופיעו פעמיים בשבוע. את הגיליון השני מימנו חברי אגודת צעירי ירושלים.
ג. המשפט שהוסב על המורה אריה ליב גורדון: "משובב נתיבותינו הנשמות לשבח," רומז כנראה לספרי הדקדוק שחיבר ושמותיהם: "מסלול ודרך: לדקדוק שפת עבר", תרנ"א; ולספרו "דרך ישרה לדיקדוק הקריאה".
בברכת חג עצמאות שקט ושמח,
יוסי לנג
עיריית רמת-גן
המוזיאון לאמנות רוסית ע"ש מריה ומיכאל צטלין
רחוב חיבת ציון, רמת גן, טלפון 03-6188243
מתכבדים להזמינך לפתיחת התערוכה
פריזאים בני אודסה
יצירות האמנים "הבלתי תלויים" מאוסף פרמן
פתיחת התערוכה תיערך
במוצאי שבת 6.5.06 בשעה 20.00
בחסות ראש עיריית רמת גן מר צבי בר
בהשתתפות:
שגריר אוקראינה בישראל, מר איגור טימופייב
חבר הנהלת העיר, מר רמי פדלון
[חוה צרנוב בתו של יעקב פרמן , מגשימה את משאלתו של אביה שהביא לארץ את אוסף האמנות הראשון ולהציגו במלואו]
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק חמישי
עוד בשנה הזאת נכנסה מרים לגמנזיה שבעיר הפלך ה. והיא אז כבת שש עשרה, שחרחרת, עליזה, ושם נתאכסנה אצל דודה הזקן, הבכור באחי אביה.
בגנמנזיה נכנסה מרים למחלקה הרביעית, ושם התודעה אל נערות אחדות, בנות-גילה היושבות עמה במחלקה אחת. רעותה היותר טובה היתה חנה או כשקראוה: אננה רוזנברג.
היא היתה עלמה יפה ורצינית, נמוכת הקומה ומחלפותיה השחרורת [השחרחרות] והרכות הכתירו את מפרקתה המבהיקה, וגם עיניה שחורות חודרות ומבריקות. בכלל היתה חכמה, גם מורה בגמנזיה היתה משבחה מאד, כי היא עשתה חיל בלימודיה, לכן אהבתה מרים מכל רעותיה, וגם שמעה לעצתה תמיד.
גם חברה נוצרית היתה לה ושמה גניא מרקובסקא גם היא היתה יפה למדי, אך יפיה של אננה עלה על יפיה, וגם חכמה ממנה, "בת כמהם" היתה, היא אהבה כמו שאומרים "לחיות" היא היתה אפטימיסטיקא.
עוד חברה אחת היתה לה ושמה סשה סמולנסקא אחותה של י. סמולנסקי חברו של איבנ'ק. כי גם י. סמולנסקי ואחותו באו להתלמד בגמנזיה שבפלך ק. סשה היתה בעלת פנים מכוערים וגם לא חכמה ביותר, אך מרים התרועעה עמה בכדי להתודע על ידה אל י. סמולנסקי אחי סשה, יען כי היתה לה אהבה גדולה לזה הנער.
המשך יבוא
מתוך "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר, 1987
5.
שָׁעוֹת, שָׁעוֹת –
עוֹמֶדֶת לִי מוּל הָרְאִי
וּמְלַטֶּפֶת אֶת עַצְמִי
בְּלִי בּוּשָׁה –
אֲנִי מְכֹעֶרֶת? אֲנִי יָפָה?
אֲנִי מְרִיחָה טוֹב, רְטֻבָּה –
בִּפְנִים אֲנִי בּוֹעֶרֶת כֻּלִּי
וּמָה רוֹאִים אוֹתִי בַּחוּץ?
כְּשֶׁאֲנִי לְבוּשָׁה?
רַק הַחַצְ'קּוִנים שֶׁבּוֹעֲרִים לִי.
6.
אֲנִי לֹא רוֹצֶה מַדִּים רוֹצֶה
לִמְצֹץ דָּדַיִם –
אֲנִי לֹא יָרוּץ בְּחָגוֹר עַל גְּבָעוֹת
וַאֲנִי לֹא יְצַחְצֵחַ קָנֶה שֶׁל תּוֹתָח –
וַאֲנִי יִשְׁמֹר רַק עַל פְּטָמוֹת וַאֲנִי
יַחְתֹּם רַק עַל שָׁדַיִם וַאֲנִי
יִתְנַדֵּב רַק לִצְבָא הַחֲדִירָה לַפֹּת –
וְשָׁמָּה יִשְׁתַּפְשֵׁפְשְׁפַךְ עָמֹק בַּבֶּטֶן הַגְּדוֹלָה
אֲנִי הַזַּיִן שֶׁל הַמְּדִינָה –
יָשׁוּט לִי כְּמוֹ עֻבָּר רָטֹב וָרָךְ, בְּלִי מִלְחָמוֹת –
בְּיוּנַיְטֶד-סְטֵיטְס שֶׁל הַחֲלוֹמוֹת –
©
כל הזכויות שמורות
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעל-הבית השתגע
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25" 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
מודעה
מערכת "חדשות בן עזר" התרחבה, רכשה דירה חדשה, ומעמידה למכירה את דירתה הקודמת ברחוב הקליר בתל-אביב, ליד העירייה, 3 חדרים קומה ג' במצב מצויין, שקטה, מסודרת, מלאה אור ועם ותק של 31 שנות כתיבה נידחת ונוחה מאוד. פינוי באוגוסט-ספטמבר 2006. לפניות: טל. 054-3031212 או באי-מייל דלעיל. הקודם זוכה והמפספס בוכה!