| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 140
תל אביב, יום חמישי, י"ג באייר תשס"ו, 11 במאי 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: הגוי ביצירת עגנון מאת משה גרנות
אלי שלומוביץ: מעשה באילן
ישראל פנחסי: זה לא הגשם... / נורית: סוף סוף נפל לי האסימון!
יעקב זמיר: סטלמך בבה"ד 9 / צבי לפר: מי החכם ומי הטיפש
רנה שפירא: על סנדלים, פילוגים ואיחודים
עוד שירים מתוך "50 שירי מתבגרים", 1987
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק ח'
אירן מוסֵרי
כמעט
כשהתהלכתי אז בשבילי הזמן אל הלא נודע
לא ידעתי שפתאום הכול יחזור כמו שלא ציפיתי
כמה שבכיתי
כמה שקראתי
לא באמת שמעתְ
זיכרונות מטושטשים מתערבבים לטעם חמוץ מתוק
ואני די נגעלת מאותה מחשבה שפעם הייתְ שלי
ועכשיו לא
משחקי ילדות מטופשים נושרים כשלכת מן העץ
אני שָׁם ממול מסתכלת על כל עלה
שסיים עוד תהליך של טבע
ונושר כמעט כמוני.
הגשם התחיל ליפול משמיים
נתן לי סימן שגם אַתְ בוכה
הצלילים רוקדים כל הדרך ממני אלייך
שולחים לך חיבוקים
אבל אַת הפסקת לשמוע
אני כמו טיפשה משרבטת ציורים של אנשים מחזיקים ידיים
כמעט כמוני
כמעט כמוךְ
כמעט כמו שתֵינו
*
הכותבת היא תלמידה בת שש-עשרה וחצי מחולון, שקיבלה מחברתה בתיכון אלון את כתובתנו במסגרת מפגשי "סופר אורח" (המשאיר לתלמידים את כתובת האי-מייל שלו) ושלחה לנו לפרסום שירים אחדים מהם נבחר ונערך, על דעתה, השיר המובא כאן.
משה גרנות
הגוי ביצירת עגנון
בעיניו של עגנון הגויים שונים במהות מהיהודים: הם נושאים עמם את נגע היצרים האפלים מדורי דורות, הם חיות אדם, מחוללי זוועות מתוך טמטום חושים. מלחמות, רציחות המוניות, פרעות ועלילות דם הן לחם חוקם. הם הלומי יין ושיכר, ושכלם מוגבל. לעיתים מגיעה אליהם הארה מהעולם היהודי הנפלא, ואז הם מתפכחים מעט, אך דמויות חיוביות של גויים לא ימצא הקורא בכל יצירתו הגדולה של עגנון, להוציא, אולי, את דמותה של בריגיטה שימרמן, גיבורת הסיפור "עד הנה".
יחסו של עגנון כלפי הגויים בא לידי ביטוי תמציתי ביותר בסיפורו המפורסם "האדונית והרוכל", שם מתואר העולם הגויי האירופי כעולם דמוני, מפלצתי במהות. גיבורת הסיפור, האדונית, התכוונה לרצוח ולאכול את בשרו של היהודי שהתארח בביתה. היא קניבלית אשר שכחה מכבר מאכל בי אדם מהו – "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת". גסיסתה מעוררת פלצות: "פתחה הילני את עיניה והביטה בו. עם שהיא מביטה בו פתחה את פיה עד שהבהיקו שיניה... הרכין עצמו כנגדה. נזקפה בבת ראש ונעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת".
עגנון איננו אומר בסיפור זה שהמפלצת חבויה בנפשו של כל אדם, וכי בשל נסיבות היסטוריות טראגיות היה העם היהודי קורבן תמידי שלה, אלא מסתבר שהמסר של "האדונית והרוכל" הוא כי הגויים מטבעם הם מפלצות בעטיפה נאה (הילני היא סמל ליופי האירופי מימי יוון וטרויה). כלומר, הוא יוצר אגדת זוועה, גירסה מהופכת לאפילות של אגדות הגויים על היהודי הנודד בעולם והמוצץ דמם של ילדים נוצרים. המסר של עגנון הוא מסר קדומים אטאוויסטי, שנועד להנציח את שנאת הגויים אלינו, ואת שנאתנו אליהם.
בסיפוריו האחרים ימצא הקורא עוד "אדוניות" העושות שמות בבני הזוג היהודיים הפתאים. הן מפתות אותם ומוליכות אותם לקראת חורבנם, ואף לקראת חורבן העם היהודי כולו. בסיפור "הנעלם" ("עיר ומלואה") מסופר על יתום בשם דן אשר נכלא ועונה על ידי אדונית בעלת תאווה מטורפת עד שאיבד צלם אדם. בסיפור "עלילות רשע" ("קורות בתינו") מסופר על יהודי בשם גבריאל שהיה יועץ לאדונית, ולאחר זמן היה למאהב שלה, והיא אף ילדה לו בן. צרות נוראות נחתו עליו בעקבות כך, וסופו שנהרג בידי בנו מהאישה הזאת. בסיפור "כיסוי הדם" ("לפנים מהחומה") מוזכר גיבור בשם אדולף (!) שהיו לו קשרים עם אדוניות בנות ערלים, ומהן נולדו לו בנים, ואלה נוספו לשונאיהם של ישראל, אשר הביאו בסופו של דבר לחורבן בני עמו.
כדי לשכנע את הקורא עד כמה מאוס ומסוכן הוא המגע עם הגויים מזכיר עגנון בסיפורו "כיסוי הדם" שאף על היטלר עצמו, גדול צוררי היהודים, מרננים שהיה בן לאב יהודי ("לפנים מן החומה", ע' 90).
מסיפוריו של עגנון משתמע שהאסון הנורא שפקד את עם ישראל במלחמת העולם השנייה היא ההתבוללות וקשרי האישות בין יהודים לגויים. האל איננו סולח כאשר זרע קודש נטמע בזרע טמא. הוא מבקש לנטוע בקורא את האמונה שיש בעם ישראל איזה ייחוד, המעוגן ספק בגזע (אם לא נתערב בגויים!), ספק בחינוך התורני – ייחוד המטהר אותנו ועושה אותנו טובים, מוסריים וחכמים יותר מכל הגויים.
המבקש להתרשם מדעתו הישירה של עגנון בנדון, ללא המעטה הספרותי, יקרא את חליפת המכתבים שבינו ובין אישתו – שם מוזכרת הגברת קלאוס שהתאסלמה. עגנון מעיר על המעשה שלה במיאוס: "מקווה אני שלא תמליט ערבים שופכי דם. את מי שאני לא סובל, אף הקב"ה אינו סובל, לפיכך טאטא אותה לתוך הערביים" ("אסתרליין יקירתי", ע' 188; וראו גם ע' 195). נקל להתרשם הן מתפיסתו האמונית הפרימיטיבית (הקב"ה מסכים עם עגנון!), והן מהאטאוויזם שביסוד שנאת הגויים של עגנון ("תמליט ערבים", "טאטא אותה אל תוך הערביים").
בהיותו קלאסיקון של הספרות העברית וחתן פרס נובל, נלמדות יצירותיו של עגנון בבתי הספר וממלאות את נפשותיהם של תלמידינו בדעות אטאוויסטיות על חיץ "אלוהי" בין ישראל לעמים, כשההעדפה "האלוהית" היא כמובן כלפי ישראל, כאילו אנחנו אמורים להיות חפים מכל פגם אם רק נלך בדרך התורה. אינני יודע לכמת את ההשפעה של עגנון לסהרוריות התוקפת את עם ישראל בימינו, אך אין לי ספק שתרומתו בנדון איננה כלל וכלל זניחה.
הערה: מאמר זה הוא תמצית מעובדת של מאמרי "הגוי ביצירת עגנון ובמשנתו של ליבוביץ", דבר, יום שישי, 16.9.1994, ע' 15; המבקשים פירוט ומראי מקום ימצאום בספרי "עגנון ללא מסווה", ירון גולן, 1991, עמ' 7-22.
אלי שלומוביץ
מעשה באילן
לפני שנים רבות בט"ו בשבט חיו להם דור ואילנית. והם שאלו את עצמם מה הם יעשו לכבוד ט"ו בשבט. חשבו, חשבו וחשבו... ובסוף מצאו פיתרון. לשתול אילן בחצר.
קנו אילן ושתלו אותו. והלכו לישון.
למחרת התפלאו!
האילן ששתלו הפך ענק. ויש עליו תפוחים בגודל של מבוגר. רצו לקרוא להוריהם. אבל ביתם נעלם פתאום. לפתע ירד נער מהעץ. היתה לו חרב גדולה, וגם לא היו לו נעליים. היה לו בגד ים אדום וגם שיער לבן.
דור ואילנית שאלו אותו: "מה שמך?"
אבל הנער לא הבין. הוא דיבר בשפה אחרת לגמרי. הוא אמר "כשכסא", הרים את הילדים על גבו ורץ. והילדים לא הבינו – ממה הנער בורח?
אבל פתאום ראו שד והבינו למה הנער רץ. אבל לא הבינו – למה הנער הציל אותם?
פתאום הנער עצר והפיל את הילדים. והילדים שאלו: "למה אתה עוצר?"
הנער שלף את חרבו ונלחם בשד וחתך אותו לשניים. והילדים מחאו לו כפיים. והנער חייך. אבל פתאום הגיעו למקום אלפי שדים. הנער חיסל את כולם אחד, אחד, אך הוא עצמו נפגע קשה. הילדים לא הבינו – איך הוא חיסל את כולם?
אך בסוף הם הבינו שהנער שד בעצמו. והם גם הבינו שהוא לא שד אלא שד-למחצה. וכולם שמו לב שכל השדים היו כחולים. לפתע הגיע מלך השדים הכחולים. והנער עדיין היה פצוע. פתאום נפל מהשמיים בקבוק עם נוזל. והנער שתה את הנוזל מיד. ולפתע הנער הבריא. וגם את מלך השדים הכחולים הוא הביס.
לפתע הילדים שמעו את קולה של אימם והתעוררו. התבאסו כי רצו לראות את שאר חלומם. והתפלאו כי לא הבינו למה שניהם חלמו את אותו חלום?
*
הכותב הוא תלמיד כיחה ה' בבית הספר הממלכתי-דתי "נתיבי נועם" בנתיבות, שאליו התוודענו במסגרת מפגשי "סופר אורח" (המשאיר לתלמידים את כתובת האי-מייל שלו), ומסר לנו לפרסום את הסיפור הזה.
ישראל פנחסי
זה לא הגשם...
עוד לפני השבעתו כחבר כנסת חדש, הצהיר איברהים צרצור על כך שהוא גאה בתנועת החמאס. ומיד לאחר שבועת האמונים שלו מיהר עם חברי סיעתו למפגש אהדה מתוקשר עם מנהיגי הטרור הירושלמים, במה שנראה לכאורה כ"מצעד הגאווה המוסלמי" אל אדומי הזקן. תארו רק לרגע קט, שהטמטום היה מקצוע... איזה פרנסה הפסידו השוטים הללו. יושב לו אביגדור ליברמן ופוכר ידיו בעצבנות: "למה האהבלים האלו לא עשו זאת לפני הבחירות? זה הרי שווה לא פחות מעוד שבעה מנדטים!"
אף אחד מאיתנו לא חושד בחבר הוועדה לביטחון לאומי, ח"כ טאלב א-צנעה, בנאמנות יתר למדינה. אבל הוא מביא את הדמוקרטיה שלנו לידי אבסורד. ביקורו הרשמי, ושיתוף הפעולה המתוקשר שלו, עם טרוריסטים שהעולם התרבותי מחרים. תוך כדי ניצול חסינותו, הופך למעשה את כנסת ישראל לבית מחסה לסוטים ועבריינים. אני כבר מדמה לעצמי את הבג"ץ שלו כאשר תיפסל יום אחד ("חלילה") מועמדותו ליושב ראש הנהלת הסוכנות הציונית. צריך לומר זאת פעם ועוד פעם, מדובר פה במשת"פים של טרור. והיריקות שהם יורקים בפרצופינו אינם הגשם המיוחל. ואחר כל זאת, רק לשמוע את הקיטורים. למשל: היחס אליהם במחסומים, פרחים צריך להגיש להם. ומדוע מתאנים להם כל כך בבדיקות הביטחוניות בנתב"ג? האמת: אם זה רק היה תלוי בי, לאחר כל הטיולים לדמשק ולמעוזי החמאס והחיזבוללה, לא הייתי מסתפק בפחות מחוקן רפואי. מה אני יכול לעשות? זה בדיוק מה שצריך בן תרבות לעשות למי שתומך בגלוי בטרור, יומיים בלבד אחרי עוד פיגוע מוסלמי ["תרבותי"] בזקנים נשים וטף.
אני לא הייתי צריך לכתוב כל זאת אלא הנציג של אותם תושבי ישראל המוסלמים, שמעוניינים בשכנות טובה ובזכויות מליאות, כן, הוא היה צריך! אלו שלא מקבלים עבודה בחברת החשמל, או רישיון טיס או מגורים בקציר, ושבצדק גמור מרגישים מקופחים. מי שתוקע סכין בגבם בראש וראשונה הם נציגיהם. כולנו גרים בבית משותף וחייבים לציית לחוקיו. אז מה יעשה לחבר בוועד הבית או לדייר שמחרבן בפרהסיה בחדר המדרגות? וזה בדיוק השירות שמקבלים ערביי ישראל מנציגיהם. חה"כ ליברמן תיכנן את הארון (תכנית ההפרדה) ובלב שקט העניק את הביצוע לנגר ערבי, וכלל לא התאכזב. ליברמן מקבל כעת את עיקר התמיכה בתוכניתו דווקא מהמגזר הערבי.
חוק החסינות שלנו חייב לעבור רוויזיה. לא ייתכן שחברי הכנסת יבצעו פשעים ויאחזו אחר כך בקרנות המזבח. לא ייתכן שיום לאחר שנשבעו אמונים (נשבעו לשקר!) ישתפו פעולה בפומבי עם האוייב. דבר שאצל אחיהם המוסלמים, ללא יוצא מהכלל – היה מזכה אותם בתספורת אחת, קצרה ועניינית.
יחד עם המיעוט הערבי, מי שנפגע ביותר מכל הטמטום הזה הוא השמאל הציוני ותנועות השלום. כי מי יארגן היום הפגנה למענם, ואם כן, מי בדיוק יבוא? היכן נעלמו להם אלפי הסועדים והקונים בשווקים הערביים? מסעדה זה מקום לבילוי. אז כמה כבר אפשר ליהנות שם כשנציגיו של בעל הבית מזדהים עם זה שמתכנן את השמדתך. המגזר הערבי סובל לא בגלל דיאטה כלשהי של הרוב, אלא אנשים כעוסים, שמאבדים את אמונם, לא ממהרים לסגור עסקה.
הצדיק ר' אברום בורג נחקר תחת אזהרה
מה קרה שהצדיק ר' אברום בורג נחקר תחת אזהרה במשטרה? והרי הוא פעל בינינו על תקן של נביא, נביא זעם, ועוד בהיותו יו"ר הכנסת, או זמן לא רב לאחר מכן, שיתף אותנו מעל דפי העיתונים בהגיגיו על מות הציונות ובעוד דברי הבל על מצבה ועתידה של ישראל, לעיתים דברים שאפילו אויבינו לא אומרים בכל יום אבל הם ערֵבים מאוד לאוזניהם, בייחוד באירופה. כבר אז עוררו בנו דבריו המתלהמים רתיעה עמוקה, זאת בלשון המעטה. תהא צדיקותו הנוכחית משל לטיפשותו הנבואית וללהיטותו להצטרף להיסטוריית המתנבאים החדשים מבית מדרשם של אילן פפה ודומיו. גם ליהנות ממנעמי השלטון והמימסד האקדמי וגם לחרבן עליו למען יראו גויים ויריעו. אנחנו ושכמותנו, האשמים בכל עוולות ישראל, לא זכינו מעולם לינוק מעטיני המדינה, הציבור והאקדמיה כפי שזוכים משטינים אלה ודומיהם, גאוני הדור והתקשורת. יש פתגם בערבית: "דָּרַבָּנִי וַבָּכָּא, סָבַּקָּנִי וַאִישְׁתָקָא," שפירושו: "היכני ובכה, השיגני ויתלונן!" – אלה הנביאים שלנו, המתלוננים, המוכיחים בשער וכותבי ההיסטוריה מחדש, שלבסוף מוצאים עצמם נחקרים תחת אזהרה או קשורים למשפט שבו מופרכות ה"עובדות" ההיסטוריות שבהן תמכו.
סוף סוף נפל לי האסימון!
(עדוּת אחת מעדת הנידחות, שאין לה נדוניה תקשורתית או ממונית)
גיליתי תגלית שעשויה לעניין את כל המושכים בעט: איכותו או טיבו או ערכו, או אפילו נושאו של כתב יד מעניינים את הוצאות הספרים כקליפת השום ואינם נכללים כלל בין השיקולים, או שיקולי הנגד – להפקתו.
הנה, כתבתי ספר. אם טוב ואם רע, ביקשתי להיפגש עם עורכי הוצאות ספרים ולהיוועץ בהם בקשר להתאמתו למדיניות הייצור שלהם. הרי לא כל הוצאה מתעסקת בכל הסוגות הספרותיות ואין טעם לבלבל את המוח בעניין שלא מעניינם. התשובות בשיחה הטלפונית הראשונית, בטרם שמעו אפילו את רשרוש הנייר, היו כדלקמן:
* "יש לך מישהו מפורסם שיכול להמליץ על הספר? תני לי שם שימכור!"
* "את מכירה איזה סלבריטי שיכול לכתוב לנו על זה? יש לך קשרים עם העיתונות?"
* "במה ספרך שונה מאחרים? מי לדעתך יהיה קהלו?" (הלא הם מכירים את השוק יותר ממני, לא?)
* נשמע מאוד מעניין ואשמח בהחלט להיפגש, אך ספר חייב לבוא עם נדוניה." – "כמה?" – "כשלושים אלף שקל."
* "בהוצאה שלנו לא נהוג להיפגש."
שלחתי להם תקציר ודוגמה ולא נעניתי. ביררתי, ואמרו שאין התייחסות לתקצירים, ושאשלח את הספר כולו, אבל: "מה את חושבת, שאנחנו קוראים את זה? מעלעלים קצת ומתעכבים על איזה קטע!" (אם כך, תמהתני מה רע בתקציר לשם הבירור הראשוני?)
* "אנחנו מכירים היטב את יצירותיך. נדמה לי שאת כותבת גבוה מדי לטעם השוק."
עוד סיפר לי סוכן, שהעביר כתב-יד של יוצר לאחת ההוצאות, ולאחר זמן קיבל את החומר בחזרה ומצא בתוכו פתק נשכח מאת העורך למזכירתו:
"תחזיקי אצלך חודש ואחר כך תחזירי."
ועוד פנינים כאלה. רק אל תרגישו שאתם לא שווים מפני שסירבו לכם.
נורית
סטלמך בבה"ד 9
שלום אהוד,
על ידי שהזכרת את ילדותך עם נחום סטלמך, שהיה מכדרר בכדור עת אתה שכבת וקראת בספרים, העלית גם בנו זיכרונות על סטלמך. נחום התגייס יחד איתי לצה"ל והיינו באותה פלוגת טירונים בבה"ד תשע של התותחנים ששכן בצריפין. והימים היו אלה שלמפקד היה מעמד של אלוהים וסמכויות התעללות בחיילים כמו של השטן. ורב טוראי דוד, שהיה תימני קטן וחסר השכלה, שקודם גיוסו שימש שולייה במוסך של טרקטורים – נתמנה למדריכנו הישיר ונפלנו בידיו, ונעם לו הדבר הזה מאוד וחש כאילו קומתו נזדקפה בכעשרים סנטימטרים לפחות. במיוחד כאשר הפליא להתעלל בטירונים שאיתרע מזלם ליפול בידיו. ועובדת היות כל הפלוגה בוגרי בתי ספר תיכון הכאיבה לו וייסרה את נפשו המעוותת, והוא לא חסך מפיקודיו השפלות, השמצות, דברי לעג ועונשים סביב לשעון. לא איפשר מנוחה ולא הפסקות בין קטעי האימונים, שכן הוא דאג למלא אותם ב"אימון נוסף" או בעונש זה או אחר.
והנה, באמצע האימונים והזחילה בחול במגרש המכשולים, עת כולם מיוזעים בחומו של אוגוסט ומקללים את היום בו נולדו, בא רץ ממשרד המפקד עם פקודה לשחרר את סטלמך מיד – כי הוא צריך לנסוע למשחק כדורגל לקפריסין.
כמובן שכולנו קינאנו בו אך שמחנו שלפחות אחד מאיתנו ימלט מהרב"ט הארור הזה. נכון שהפקודה היתה לשחרר את נחום מיד, אך הרב"ט פקד עליו קודם כל לעשות ארבעה רונדלים סביב המגרש הענקי לפני היפרדו מאיתנו, וזה כדי שלא ישכח את מה שלמד בצבא!
אלא שאחרי שבוע חזר נחום סטלמך מקפריסין, והנה הוא מתייצב קוממיות בפני הרב"ט ומצדיע וכולי. חיוכיהם המבעיתים של גיבוריו של פרנקנשטיין החווירו לעומת החיוך הארסי שעלה על פניו של הרב"ט.
שימו לב, שימו לב, הנה גיבורנו חזר מנופש של שמונה ימים בחוץ-לארץ ועכשיו יראה לנו אם נשאר בו כושר כלשהו. "בוא סטלמך, בוא, קח את הרובה ועם הידיים למעלה רוץ עד הגבעונת ההיא של החול (בנבי רובין) הלוך וחזור עד שאגיד לך להפסיק!"
חיבבנו את סטלמך בגלל חוש ההומור שלו, וגם כי היה אחד מן החבר'ה. מה גם שתואר אצילות נשא עימו: היה גזעי ממלבס.
עשרות שנים אחר-כך פגשתיו, עת שימש מנהלן בבית חולים גדול, אחד המעוזים של ה"בולשוויקים" ששלטו אז במדינה. אז היה כבר אמנם עם כרס משתפלת, אך החיוך האופייני שלו, הממזרי והציני כלשהו, עדיין היה איתו.
יהי זכרו ברוך.
יעקב זמיר
רמת גן
צבי לפר
מי החכם ומי הטיפש?
לפני זמן מה צפיתי שנית, לאחר שחזיתי לפני עשרות שנים בהפקה בהשתתפות אילי גורליצקי ויונה עטרי, במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". המחזמר מבוסס, כידוע לכם, על המחזה של סמי גרונמן בתרגום, ובצרוף פזמונים של נתן אלתרמן.
שורה באחד הפזמונים: "כי בין דברי חכם ובין דברי טיפש / כאילו אין הבדל, הבדל בכל זאת יש!" – הזכיר מעשה שהיה בעת שעבדתי באוקראינה.
אחד מהאוליגרכיה, ששלט בתחום הפחם ומוצריו, פנה באמצעות אחד מאנשיו, שנפגש במשרדיו בחשאיות בלי שאיש בעיר בה עבדתי וכמובן מעובדי החברה האמריקאית-אנגלית בה עבדתי ידע על הפגישה. המטרה של הפגישה היתה ליצור עסקת חליפין משולשת בה חברת הפחם תספק מוצריה למפעל פלדה ענק בעיר בה גרתי ובה היו משרדיי. חברת הפלדה, שסבלה מגרעון בתקציב המזומנים, תספק לחברה שהייתי נציגה, פלדה, וחברתנו תשלם את רוב הכסף לחברת הפחם ומקצתו לחברת הפלדה.
אמרתי בחברה שאני נוסע לסוף שבוע ארוך ואחזור רק בסוף יום שני, שכן בכוונתי להיות ביום שני בחברת תוכנה למחשבים בעיר סמוכה. נסעתי כארבע מאות קילומטר לעיר שבה היו משרדי חברת הפחם. הפגישה היתה אמורה להימשך כשעה ולכן קבעתי עם הפרופסור למחשבים פגישה לשעות אחר-הצהריים.
הפגישה נמשכה כארבע שעות, ולכן התקשרתי לפרופסור ובקשתי להיפגש בין חמש לשש בערב. תשובתו היתה שהוא הולך הביתה בחמש ועלי להגיע בהתאם. יצאתי באחת בצהריים בנסיעה מהירה לעיר שבה שכנה האוניברסיטה. יש להזכיר כי בשנות ה-90 של המאה הקודמת, למרות שהמשטר הקומוניסטי התפרק, היו שרירים וקיימים נהלים מתקופת הקומוניזם. לדוגמא, מעבר מפלך לפלך הצריך רישום הרכב, הנהג והנוסעים בנקודות ביקורת על הכביש. המהירות הרגילה בדרכים בין עירוניות היתה 80 קמ"ש. לקראת נקודת הביקורת היו תמרורים שהורו להאט מהירות הנסיעה ל-70 קמ"ש, ל-60 ל-50 ל-40 ל-20 ולבסוף תמרור עצור ליד נקודת הבדיקה. מעבר לתחנת הבדיקה היו תמרורים מקבילים שהורו להאיץ כפי שהורו קודם להאט.
אני מיהרתי, וכבר לאחר כמאה מטר נהגתי במהירות 100 קמ"ש. לפתע קפץ מבין העצים לצידי הדרך שוטר שהורה לי לעצור, ובקש מסמכים. הרכב היה ברישום גרמני ולי רישיון נהיגה ישראלי כך שלא הבין מה כתוב בהם למעט תצלומי ומספר הרכב. הוא אמר לי ברוסית שנהגתי 80 קמ"ש בעוד התמרור הורה על 40 קמ"ש. מאחר שמיהרתי, שאלתי אותו איך הוא יודע מהי המהירות, והוא הלך להביא את מכשיר הרדאר הנייד שבשימושו. בינתיים לקחתי שטר של דולר אמריקאי אחד קיפלתי את שני צידיו כלפי המרכז את שני הצדדים החדשים שוב למרכז וחוזר חלילה. כאשר הוא הראה לי את המכשיר, למרות שהיה ברור שהמהירות נמדדה לפני זמן רב, נתתי לו את השטר המקופל, שהיה ניתן להבחין שזה כסף אמריקאי אך לא בערך השטר. השוטר הודה לי ואיחל לי נסיעה בטוחה ונוחה ליעדי, שמח וטוב לב שסידרתי את השוטר הטיפש.
כבור זמן לא רב נסעתי, עם מזכירה מהמפעל, כ-500 ק"מ לקייב, בירת אוקראינה, לקבל רישיון יצוא למשלוח גדול של פלדה שהמתין בנמל להליכי המכס ולאונייה שהייתה צפויה להגיע ימים אחדים לאחר מכן. קבלת הרישיון נמשכה עד מעבר לצוהרי היום ויצאתי לדרך של כ-800 ק"מ, דרך נמל הטעינה חזרה לעיר בה התגוררתי. כמובן שנסעתי מהר באוטוסטראדה בתוך העיר. ליד רמזור עמדו כ-15 מכוניות בשלושה מסלולים בהמתנה לאור הירוק. עם החלפת האורות נסעו מרבית המכוניות במהירות אחידה עד ששוטר יצא והורה לכל המכוניות לעצור. שאלתי הסמל שבא למכוניתי איך מדד מהירותי, שכן הייתי המכונית הרביעית במסלול. תשובתו שהוא ראה שכל המכוניות נסעו בדבוקה אחת, הוא מדד הראשונה מהירותה הייתה 90 קמ"ש ולכן כל המכוניות נסעו במהירות זהה כאשר המהירות המותרת 50 קמ"ש בלבד.
שאלתי כמה עולה הקנס.
הוא נקב בסכום שערכו הדולרי היה כרבע דולר. נתתי לו שטרות מקומיים שערכם היה כ 35 סנט, הוא התנצל וביקש שאמתין עד שיהיה לו עודף. הצעתי לו שישתה כוסית לכבודי והמשכתי לנסוע ולחשוב על המקרה הקודם – מי החכם ומי הטיפש?
[הכותב מוכר היטב לקוראי "חדשות בן עזר" מזיכרונותיו המשעשעים מן השנים הראשונות של קיבןץ עין-גדי].
בוקר טוב צוותא
תודה על הפרסום לגבי האירוע של מיכל סנונית. [יום רביעי, 24.5.06, בצוותא 1]. האם תוכל רק לאזכר את הטלפון להזמנת כרטיסים 03-6950156. וכן שיש מחיר מוזל לקוראיך: 60 שקל במקום 80 שקל.
ענת נוי
שיווק צוותא
טל. 03-6439388
סנדלים, פילוגים, איחודים ואברהם אדרת
אהוד,
לנושא הסנדלים החוגיסטים-תנ"כיים [גיליון 139], הפרטים שמסרת על הסנדלים התנ"כיים נראים גם לי נכונים. יש לי בעייה עם החלק ההיסטורי של תיאור ההתפתחות של התנועות השונות האחת מתוך השנייה והאחת עם השנייה – והרי כמה פרטים לידיעתך:
תנועת "החוגים" התאחדה עם תנועת "הליגיון" בשנת 1930 ויחד הם נוצרו כתנועת "המחנות העולים", שהתפצלה באמצע שנות הארבעים לשניים. הפלג המזוהה עם "אחדות העבודה" נשאר "המחנות העולים", והוא חי ונושם ופועל עד עצם היום הזה, והפלג המפא"י שלה התפצל ממנה, התאחד עם "גורדוניה", וכך קמה "התנועה המאוחדת", שלימים, בשלהי שנות החמישים, 1959-1960, התאחדה עם "הנוער העובד" וכך קמה "תנועת הנוער העובד והלומד" שגם היא חיה ונושמת ופועלת עד עצם היום הזה. למיטב זיכרוני – בכולן נעלו את הסנדלים התנ"כיים, ללא הבדל אידיאולוגיה, דת, גזע ומין. למיטב זיכרוני באותן תקופות נעלו גם, במקביל, את אלו עם האבזמים. (נדמה לי שבדרך כלל הבנים העדיפו אותם). ובזה תמה תרומתי לאופני הסינדול בימים ההם.
אני מרשה לעצמי להוסיף כי אני משערת שהדבר חזר לתודעה בעקבות דבריה של שרת החינוך החדשה, יולי תמיר, שהתבטאה בכמה מהראיונות שהיו עימה כי היא מעדיפה ללכת יחפה או עם סנדלים תנ"כיים.
שיהיה לך יום טוב,
רנה שפירא
נ.ב. – ב"נמרוד" בדיזנגוף בתל-אביב מכרו גם מכרו סנדלים תנ"כיים משני הדגמים הנזכרים לעיל ברשימתך, וגם את האחרים "לופפי הבוהן".
רינה יקרה,
אני נזכר באברהם אדרת נמוך הקומה מקיבוץ איילת השחר עומד בפנינו אחר-צהריים חשוך-למחצה בסמינר שליחים לתנועות הנוער, בבית ברל, באביב 1955 לערך, ומרצה לנו את מפת הפילוגים והאיחודים בתנועת העבודה ובתנועות הנוער שלה על פני המחצית הראשונה של המאה העשרים. אז חשבנו שהדברים האלה חשובים מאוד ואי-אפשר להדריך נוער חלוצי (אני נעשיתי מרכֵּז סניף "הנוער העובד" בכפר-סבא במשך כשנה, ובראשון במאי צעדתי בתהלוכה לבוש חולצה כחולה עם שרוך אדום) – ללא ידיעת הפילוגים, האיחודים ותאריכיהם. אבל לשמות ההם היתה תכונה מרגיזה, להיות קצת דומים זה לזה ולהתערבב ביניהם, וכל מה שנשאר לי בזיכרון זה אברהם אדרת וחוברת הסטנסיל בעלת הכריכה הכחולה שהוא חילק לנו בחרדת קודש כיאה למנחיל ערכי תנועת העבודה לדורותיה.
אהוד
כל שהוא כחמישה, חמישה טוב ממנו
אהוד שלום,
ראשית, אני מצטרף בשמחה לביקורת הטובה על "מפגש הסטייק" [גיליון 138]. אכן, אוכל פשוט (במובן הטוב של המילה), טעים מאוד וזול. ולענייננו, ברצוני להסב את תשומת ליבך לשימוש השגוי שהולך ונפוץ במקומותינו בביטוי "כ…" לציון כמות. במילון ספיר מוגדר הביטוי "בערך, בקירוב". מכאן שהשימוש הנכון בו הוא לציון כמות משוערת, למשל: "בהרצאה נכחו כמאתיים סטודנטים."
בביקורת על המסעדה מופיע המשפט הבא: "כ-5 סלטי חצילים: כבד חצילים, חצילים קלויים, חצילים בטחינה, חצילים במיונז וסלט חצילים בנוסח רומני עם גמבה ובצל." מדובר אכן בחמישה סלטים בלבד. אילו היו מצויינים שניים או שלושה סוגי סלטים עם התייחסות כללית לאחרים, אז היה מקום לשימוש בביטוי "כחמישה סלטים". אך מאחר ומדובר בכמות מדוייקת וספורה, הרי שהשימוש בו בהקשר זה הוא שגוי.
וכבר נתקלנו בדיווחי חדשות בקציני משטרה שאמרו "הכוח זיהה כשני חשודים" ועוד שימושים שגויים בצורת ביטוי זו על ידי אנשים שונים ובמקומות שונים.
נכון, במצב המדיני, החברתי והכלכלי הנוכחי, זהו נושא קטנוני למדי, אך לדעתי הוא אחד הסימפטומים של התדרדרות השפה העברית הכתובה, המדוברת והמושרת. זהו אחד האתגרים הניצבים בני שרת החינוך החדשה, כפי שצויין במכתב העיתי הנידח, ואני מקווה שתעמוד בו בכבוד.
תודה על ההקשבה ותשומת הלב,
ערן כהן
אכן, היה עליי לכתוב: "כ-5 סלטי חצילים ואולי יותר ובכללם..."
שייקה אופיר: "מונולוג זה אדם אחד מדבר אל עצמו. דיאלוג, שני בני-אדם מדברים אל עצמם!"
מתוך: "השיעור באנגלית", על המלט, ציטוט חופשי מהזיכרון.
ערב עיון: לאן מתקוונת השירה?
אוניברסיטת תל-אביב מכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט בשיתוף החוג לספרות
מתכבדים להזמינכם לערב עיון במסגרת הכנס הבין-אוניברסיטאי ה-21 לחקר הספרות העברית
האירוע יתקיים ביום שני, ב' בסיון תשס"ו, 29.5.06, בשעה 18:30 באולם "ליאון", בניין רקנאטי, הפקולטה לניהול, אוניברסיטת תל אביב
דברי פתיחה והנחיה, מר אלי הכהן, מנהל מקצועי, מכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט, אוניברסיטת תל-אביב
השירה באינטרנט – תמונת מצב, ד"ר תמר יעקבי, החוג לספרות, אוניברסיטת תל-אביב
דיון: למה מתקוונת השירה?
יו"ר: ד"ר חניטה גוטבלאט, המחלקה לספרויות זרות ובלשנות, אוניברסיטת בן-גוריון
משתתפים: גב' סיון בסקין, משוררת, מתרגמת ומנתחת מערכות
מר אסף ברטוב, יזם ועורך אתר האינטרנט "פרויקט בן-יהודה
מר תומר ליכטש, עורך חדשות ב-אן.אר.ג'י, לשעבר יזם, ועורך אתר השירה באינטרנט "דג אנונימי"
דיון: פריחת השירה באינטרנט ודעיכתה בדפוס – האומנם?
יו"ר: פרופ' מנחם פרי, ראש החוג לספרות, אוניברסיטת תל-אביב
משתתפים פרופ' זלי גורביץ, משורר, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית
מר רן יגיל, עורך מדור השירה ב"מעריב" ועורך כתב העת "עמדה"
מר בועז רימר, יזם ועורך אתר השירה באינטרנט "במה חדשה"
סיום משוער בשעה 21.00.
הכניסה חופשית, מספר המקומות מוגבל
אנא הרשמו מראש בדוא"ל: niis@post.tau.ac.il
http://www.niis.tau.ac.il/text_item.aspx?tid=140
קבוצה של אנשי רוח, אמנים וסופרים לא תִּפְנֶה לראש הממשלה, עם העתקים לשרת החינוך ולשר הביטחון, בתביעה שצה"ל יגן בכל האמצעים על ילדי הגן ובתי הספר ביישובים עוטפי עזה מפני הקסאמים ומפני החדירות לשם פיגוע המוני.
ומדוע הם לא יִפְנוּ?
כי מדובר בילדים יהודים, ואיש רוח, אמן, סופר שאיכפת לו מהם נחשב "ימני".
כי מדובר בילדים של העם השולט [חידוש של ח. גורי].
כי אם יפנו, התקשורת הישראלית לא תיתן להם זמן שידור ולא תתרפס בפניהם.
כי סופרים ואנשי רוח פלסטינים מעזה כבר יצאו בקול קורא לראש ממשלת החמאס להגן על ילדי ישראל בלכתם לבתי הספר שלהם ובשעות לימודיהם.
כי הצביעות היא המנהיגה של "צמרת" אנשי הרוח, האמנים והסופרים בישראל.
[ואנחנו, לאט-לאט, נשארים בלי חברים]
מתוך "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר
יצא לאור בהוצאת רכגולד, ת"א, 1987, עם 50 ציוריו של דני קרמן
15.
בְּעוֹד עוֹרִי רַךְ וְחָלָק כְּמוֹ תַּחַת שֶׁל תִּינוֹק
כְּשֶׁאַגִּיעַ לְגִיל שְׁלֹשִים אֶתְאַבֵּד
כִּי אֵינֶנִּי מוּכָנָה לִהְיוֹת כָּל כָּךְ זְקֵנָה –
אַבָּא שֶׁלִי אוֹמֵר: "טִפְּשָׁה,
הַחַיִּים מַתְחִילִים רַק בְּגִיל שְׁלֹשִים, שְׁלֹשִים וְאַחַת –
וְשֶׁהַשּׂוֹנְאִים שֶׁלָך לֹא יָמוּתוּ זְקֵנִים!"
אֲבָל מַה הוּא מֵבִין?
כָּכָה חוֹשְׁבִים כָּל הַזְּקֵנִים
עִם תַּחַת מְקֻמָּט.
16.
לַיְלַה, לַיְלַה, אֲנִי חוֹלֵם עַל אִמָּא,
חוֹלֵם עַל אִמָּא, עַל אּמָּא שֶׁלִּי –
וּבַבֹּקֶר קָם עִם כֶּתֶם לַח.
הַאִם זֶה אוֹמֵר שֶׁאֶהְיֶה מִתְרוֹמֵם
אוֹ שֶׁאֶתְחַתֵּן עִם אִשָּׁה
כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלִּי?
17.
לִפְעָמִים אַבָּא שֶׁלִּי מְבַקֵּר אוֹתִי בַּחֲלוֹם
וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה מֻשְׁפֶּלֶת –
אֲנִי לֹא רוֹצָה, אֲנִי לֹא רוֹצָה
לִזְכֹּר –
אֶת הַחֲלוֹמוֹת הָרְטֻבִּים הָאֵלֶּה
וַאֲנִי אֶחֱנֹק אֶת הַבַּת שֶׁלִּי
אִם הִיא תְּסַפֵּר לִי פַּעַם
שְׁטֻיּוֹת כָּאֵלֶּה –
לָכֵן אֲנִי שׁוֹתֶקֶת,
וְשׁוֹתֶקֶת –
וְשׁוֹתֶקֶת.
גָּמַרְתִּי.
18.
גָּנַבְתִּי אֶת הַגִּיר
שֶׁבּוֹ צִיַּרְתְּ קֹדֶם עַל הַלּוּחַ –
וְנָגַעְתִּי בּוֹ בְּהֵחָבֵא בִּשְׂפָתַי
שֶׁמָּלְאוּ טַעַם אַבְקַת סִיד
לְבָנָה –
כְּאִלּוּ נָשַׁקְתִּי לָאֶצְבַּע
שֶׁבָּהּ צִיַּרְתְּ עַל הַלּוּחַ
בְּכַוָּנָה אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁלִּי
שֶׁיָּצָא הֲכִי שָׁמֵן וּמְחֻצְ'קָן בַּכִָּּתה
וְנָשַׁכְתִּי אוֹתָהּ –
וְהִתְמַלֵּא לִי בַּפֶּה טַעַם שֶׁל גִּיר מַגְעִיל
כְּאִלּוּ אַתְּ כְּבָר מֵתָה
וְאֵלֶּה הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת שֶׁלָּךְ –
מְכַשֵּׁפָה!
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק שמיני
סשה בבואה הביתה הרגישה פיק-ברכים וגם בראשה חשה מעט, לכן הלכה מיד לישון. בבקר לא יכלה לקום ממיטתה, כי רגליה לא יכלו למלא את תפקידן וגם ראשה היה כבד עליה כגבר עברו יין, ובכלל הרגישה לאות כללית בכל גופה. לכן נשארה בביתה ולא הלכה לגמנזיה.
הדירקטור בא עם הפמליא שלו. כל התלמידות ברכום בקידה ובהשתחויה והוא ישב על הקתדרה והמורה התחיל לבחן אותן, והבחינות נמשכו עד השעה השמינית בערב.
כמעט כל הנערות הצטינו היטב בלימודן. גניא מרקובסקא וסשה סמולנסקי לא באו לבחינה, לכן תבחנה בבחינה השניה, בסתו, והנשארות תעברנה למחלקה החמישית.
מרים שבה הביתה עצבה קצת, כי שתי רעותיה החביבות ביותר לא באו לבחינה, ומי יודע אם תעמדנה אחרי כן בנסיון, אז תצטרך להפרד מהן, כלומר: לבלתי שבת על ספסל אחד.
בעודה מתעצבת והנה נגש אליה יגנץ סמולנסקי ובקול צוהל קרא: שלום! שלום לך, מריא וינטרוב! הבאתי לך פריסת שלום מאחותי סשה.
מריא נרתעה קצת לאחוריה ובחיוך קל ענתה שלום!
– אבל מדוע לא באה סשה היום אל בגמנזיה?שאלה מריא.
– חולה הנה קצת, ענה יגנץ.
– הה! כמה מתעצבת אני, שסשא וגניא מרקובסקא לא באו לבחינה והן תוכרחנה להבחן בבחינה השניה, ומי יודע אם אז תעמדנה בנסיון, ואני אשאר בלי רעות, ולאננא רוזנברג הנני מרגשת איזו אנטיפטיה שלא אוכל להביע, איזה חטם גבנוני, ז'דובסקא גמורה, התאוננה מריא באזני יגנץ.
– בואי לטיל מעט ונתענג על ערב האביב הנחמד, האויר מקסים הוא יפיג את עצבותך, כן הפציר בה יגנץ וישדלינה.
מריא הניעה בראשה לאות הסכמה.
המשך יבוא
נוראותיה של חטיבת הביניים
אני חותמת בשתי ידיי על הדברים שכתבת בעניין חטיבות הביניים [גיליון 139]. נתמזל מזלנו וברמת-גן (שם למדו ילדיי), ובגבעתיים (שם לומדים נכדיי), בית-הספר היסודי הוא בן 8 כיתות. אבל בשנות עבודתי בגימנסיה נוכחתי בכל נוראותיה של החטיבה.
בידידות,
מ.
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף כי ברשימות האלה כי יש בהן
הפתעות חדשות לבקרים
חינם למשלוח בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם. * "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם. * "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם. * "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם. * "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם. * חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם. * "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל! חינם. גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
8 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
בעל-הבית השתגע
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוק פיקאנטי וגם אקטואלי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25" 7 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל