גיליון מס' 141, מוקדש לערב ל"ג בעומר

תל אביב, יום שני, י"ז באייר תשס"ו, 15 במאי 2006

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: והארץ תרעד, רומאן היסטורי, פרק שישי

כיסא נוח של יהודה רַאבּ בן עזר למוזיאון המושבה

מִשׁוּט בתל-אביב / מכתב לנתיבות

חרפה והזנחה בפתח-תקווה

ישראל פנחסי: הנשים כנראה אינן מאמינות ביכולתן

עוד שירים מתוך "50 שירי מתבגרים", 1987

אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק ט'

יוסי בנאי, הקול שנדם

יוסי בנאי חי בתוכנו ואפשר לומר שחדר בנו מתחת לעורנו בקולו המיוחד, בקצב דיבורו, בעברית שלו, בזמרתו, בניסים אלוני שלו, באלתרמן שלו, במערכוני הגשש החיוור שלו ובשירים ובמערכונים אחרים שכתב, בתפקידיו בתיאטרון, במערכונֵי עם רבקה מיכאלי שלו, בשנסונים הצרפתיים בעברית שלו, בירושלים של ילדותו, בקריינות "עמוד האש", בהיותו חלק מהישראליות שלנו, מהתרבות העברית שלנו, מההיסטוריה שלנו. קולו מהדהד בנו וימשיך להדהד כל עוד גם אנחנו חיים. אי אפשר לתאר את התרבות העברית מבלעדי חלקו בה, (מה שאי-אפשר לומר על הרבה אחרים). הדמות הקרובה ביותר אליו, גם כן ירושלמית, הוא שיקה אופיר, שבניגוד ליוסי בנאי לא הגיע במהלך חייו האמנותיים למיצוי כל יכולתו הרבה, שגבלה בגאוניות. יוסי בנאי כן הגיע בעבודה יומיומית קשה ובכישרון נדיר ובמשך עשרות שנים. והגיע לו לא רק פרס ישראל אלא פרס פיסת הנצח של התרבות העברית הארצישראלית. טוני הלה, המנהלת והמחנכת האגדית של תיכון חדש בתל אביב (כיום על שם רבין) היתה מצטטת לנו בשיעורי הספרות הכללית פסוק של גתה, דומני: "איש ייעוד טבעו כי יעש, לא תיפול עליו אשמה." לא נעים למות, אבל יותר טוב למות כשאתה יודע שמילאת את ייעודך מאשר שחייך בוזבזו, כמו פר גינט (שגם אותו שיחק יוסי בנאי בהפקת "הבימה" בבימויו של יוסי יזרעאלי ועם התפאורות והתלבושות שעיצב דוד שריר) – ומתיך הכפתורים זרק אותך ליורה הרותחת הכללית של העופרת המבעבעת מבלי שיישאר אחריך שום זיכרון ייחודי.

[גילוי נאות: בשנת 1964 השתתף יוסי בנאי בתסכית הרדיו "המחצבה" בבימויו של גיורא מנור ב"קול ישראל", בתפקיד ניסים לוי].

חברי גרעין "שדמות" באבל עם חבריהם

דליה ואריה שחל, בעין-גדי

על פטירת בנם יובל

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה

וראשיתו בעקבות מחזור הסיפורים "אפרת"

[שיצא לאור לראשונה ב"ספריית תרמיל" בשנת 1978]

המביט לארץ ותרעד

יִגע בהרים ויֶעשָׁנו

תהילים קד, פסוק לב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי.

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן מאת המלביה"ד.

פרק שישי

בהגיע החוגגים אל חצר מירון

כך חולפים הימים ומצטברים לשנים, ותקווה מתעוררת בלב שהינה כלתה הרעה, והארץ תשקוט תחת שלטונו של איברהים פחה. הדרך לצפת ולמירון אינה קלה ואף לא בטוחה, אך להילולת רבי שמעון בן יוחאי באות שיירות-שיירות, נוסעיהן רכובים על גבי סוסים, פרדים וחמורים. באים עולי-רגל מחברון, מירושלים ומטבריה, באים מסוריה וממצרים, באים מצפון-אפריקה ומעיראק, ואפילו מפרס ומבוכארה הרחוקות מגיעים. בדרכם הם צפויים להתנפלויות, לגזל ולשוד – ורק האמונה בצדיקי ארץ-ישראל, הנערצים במקומות קבורתם המסורתיים, ומצוות ה"זִיאַרָה", הביקור על קבריהם – מחזקות את רוח הבאים.

החוגגים רוכבים על סוסים יחד עם יהודי צפת, היוצאים מדי שנה עם ספר התורה מחצר בית משפחה עַבּוּ, גדוד פרשים גדול מאוד. הם עושים דרכם בקולות תרועה ושירה, יריות רובים ומירוץ-סוסים. ובדרך, לפני מירון, עורכים הרוכבים פאנטזיה, משחק-רכיבה, ומשעשעים את הקהל.

בתוך חבורת החוגגים נמצאת רכובה על פרדות גם משפחת ר' שבתאי לוין. אפרת מתנודדת על גב הפרדה: עולים ויורדים הרים, פרסות מקישות באבני-הדרך, חם, אך אפרת אינה נפרדת מלבוש-השחורים אשר לה. בן-דודתה מצד אביה, הבחור הצפתי שפירא, שאומרים שגם הוא רוצה להשתדך בה, חולף מדי פעם לצידה על פרדתו ומלכסן מבט לעברה. פניו חיוורים. אישוניו השחורים מתרוצצים בערגה סתומה. פיאות שחורות מסתלסלות ויורדות על לחייו וכל-כולו כמתחבא בצל כובעו השחור, רחב-התיתורה. עטוף חלוק-פסים כחלחל, האבנט ההדוק למותניו מבליט את גופו צנום, והוא ניראה כבתולה חסודה. רגלו מפזזת על בטן הפרדה – קצר-רוח להתאפק אפילו שעה קלה, עד שירקוד עד כלות נפשו בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, ואולי בא הפיזוז מאי ידיעתו את הרכיבה.

אפרת רוכבת זקופה ושותקת. נדר כמוס עימה שאותו ליבה לפיה אינו מגלה, אך היא מקווה כי לאחר שתמלא אחריו ייפסקו הרהוריה וחלומותיה הרעים. בעודה שקועה בנדר עוברת על פניה שיירה של יהודים מדמשק וארם-צובא, היא חַלֶבּ היא אַלֵפּוֹ, והם נושאים מזרנים, כלי-מיטה, סלי אוכל ובהם דברי-מאפה, שהכינו הנשים מבעוד זמן, צידה לדרך הארוכה. הנשים מנופפות במטפחות ובשמלות-משי, משלהן ומאלה שהפקידו בידיהן שכנות וידידות, מינחה להעלותה על המדורה של ל"ג בעומר במירון. הן מניפות פרוכת מפוארת, שנארגה בדמשק מתרומותיהם של בני העדה, כדי להניחה על הקבר של רשב"י.

ההולכים בראש נושאים דגלים, ספרי-תורה וחרבות, ושרים: "גִ'יבְּנַא אֶ-תורה וַגִ'ינָא! – הבאנו התורה ובאנו! / יֶא וֵיל אִילִי יַעָדִינָא! – אוי לו אשר אוייב לנו!"

החוגגים לבושים כבידואים. השמש מכה על מצחיהם. אבק מיתמר בעקבותיהם. הסוסים מזיעים. הדגלים מתנוססים, החרבות נשלפות, ברקן עז ונדניהן משקשקים. ספרי-התורה עולים ויורדים, נתונים בפרוכיות-קטיפה אדומות, רקומות אותיות-זהב, כספינות קדושות המיטלטלות על כתף גלי-אדם סוערים ומשיקות לראשי ההרים הסוגרים על האופק.

אפרת מיטשטשת בשמש, מחשבה מוזרה משתלטת עליה, היא מחפשת בין הבאים מדמשק פרש פלאי, אביר חלומותיה, עיניו בוערות, סניור עוזיאל צבי"ק בן עופרית השֵׁדָה הוא, או בונאפרטה או בן הקאדי או סולטאן מחמוד השני – הוא יבקע בחרבו את ספר-התורה כבקעוֹ הבתולות בהרמון, ואחר-כך תצא אש מן השמיים או תצא נַאר גֵ'הֶנֹם, אש הגיהינום, ותשרוף גִ'ילְדוֹ, זה עורו, כאן – לרגלי פרדתה של אפרת.

חיכה יבש, לחייה מפרכסת מנשיקת השד וליבה מפרפר: שתחרוך אש הגיהינום את עורך, אהובי המתמהמה והנעלם! – נדרתי נדר ולא אפר אותו, ואז אהיה סוף-סוף חופשייה ממך!

הקבר של ר' שמעון בן יוחאי מוקף חומה. מִפְּנים לחומה נמצאת חצר יפה, רחבת-ידיים, ועמודים מפוארים משני קצותיה. באמצע צומח עץ גדול, הסוכך בענפיו כמעט על כל חלל החצר, ומקום הקודש נמצא לעומת הפתח לחצר.

כל הנכנס פנימה רואה לימינו מקווה-מים, שנוהגים למלאו רק ביום השנה לפטירתו של רשב"י. לשמאלו, בחלל החצר פנימה, מערת רשב"י, שסתומה כחומה, וצורות יפות של שושנים מצויירות עליה. שם יכולים הבאים לשפוך שיחם לפני השם, והחדר משמש מקום תפילה, ובו ארון-קודש. לפעמים גם נחיל-דבורים מקנן שם כי אוצרות-השמן, המובאים אל הקבר, מושכים אליו את הדבורים.

גג עגול לבניין, כיפתו מסויידת, והמדרגות המעלות אליו בנויות מבחוץ. לצידן מתנוסס עמוד ובית-קיבול בראשו, מלא שמן, שמאיר על כל סביביו. עמוד דומה ניצב הלאה לצד שמאל. שני עמודי-האש מבשרים את שמחת היום. אל בתי-הקיבול שלהם משליכות הנשים את כלי-תפארתן, מטפחות-הראש, מטפחות-הידיים המרוקמות בזהב, והצעיפים היקרים – שורפות אותם באש, קורבן לכבוד הרשב"י. גם נשות המוסלמים באות לכבד עצמות הצדיק היהודי. כאשר נשבע מוסלמי בעצמות רשב"י, שיקיים את דברו – לא יעז איש להטיל ספק בשבועתו, כי יום פטירת רשב"י הוא יום מקודש בכל הארץ.

בהגיע החוגגים אל חצר מירון הם מרחיבים מעגל גדול, רוקעים ברגליהם, מוחאים כף ושרים: "וִסְעוּ אִלְמַרגֶ'ה! – הרחיבו הכיכר! / וִאלמרג'ה לֶנָא! – והכיכר לנו!"

בהילולה על קבר רשב"י רב הדוחק, גדולה המהומה ומיתווסף המחנק. בחדר הראשון ניצבת מנורה גדולה בעלת יותר מחמש מאות נרות דולקים יחד. ההמון, מבני עדות רבות ומגוונות, מציף בניינים, ממלא חצרות, מטפס על כתלים, עולה בחומות, גודש גזוזטראות וגגות, מתלכד לגוש דחוס, ורוחש סביב אש ה"הדלקה", שמתלקחת מעל הגג של בניין הקברים הקדושים.

למטה בחצר, בין הבניינים, לקול קריאת פסוקים רוקעים רגל ומוחאים כף יהודי ספרד ואשכנז, עולי חברון, ירושלים, טבריה, ותושבי צפת. מעגל-מעגל ושירת המחול המיוחדת לו. מעגל-מעגל, ריקודו ודבקותו.

מפירורי שירת ההילולה עולים קולות רוח קדומה של מזרח עברי, באים מיישוב יהודי עתיק שתושביו בקיאים ברכיבה על סוס, בחקלאות ובמירעה: כפר-יאסיף ושפרעם בעמק עכו, פקיעין בגליל העליון, העיירה הדרוזית חַצְ'בַּאיָה לרגלי החרמון והכפר ההררי דיר-אל-קָמַר בסביבת צידון. בכל אלה חיים יהודים, והם מקובלים על שכניהם הדרוזים. יהודים חזקים, אנשי-חיל ועובדי-אדמה כגויי ההר. והבנות רועות את הצאן עם קשת ורומח בידן, אינן חוששות להילחם עם חיית-השדה ועם האורבים להן.

בשירתם מתואר סיפור גבורתה של הנערה היהודייה מחצבאייה, שרצחה נפש צעיר ישמעאלי שניסה לחלל את כבודה. היא רעתה את צאנה בשדה, הוא התנפל עליה, אחז בשערותיה, ומושיע לא היה לה לבד מן הסכין החבוייה בכתונתה. הנערה הזהירה אותו וקראה:

"אל תיגע בי, כי מות תמות!"

"במה את טובה מן העיזים בשָׂדה? שֵׁדָה יהודייה!" – לא שמע לה הישמעאלי ויקפוץ עליה כתיש, מרים כתונתה, ובהשתחלו לאחוריה בנחירה נוראה קיווה לענותה כדרך הרועים פנים ואחור ולקחת שני בתוליה גם יחד – ואז פגעה בו ומת לעיני אדונַי אלוהי צבאות ונשבר הזין הדק והאדום שלו כמו נקניקייה יוונית עטופה בחרדל [צ"ל כניראה וינאית, אך לא אבין כיצד לא שם ליבו המחבר לאנאכרוניזם! – ממני, המלביה"ד]. וכאשר בא הדבר לפני השופטים, היללו את המעשה שלה.

ומסופר כיצד הפלחים, שישבו במיבצר צַ'אנוּר אשר בשומרון ובסביבותיו, מרדו בעבדאללה פחה בשנת תקצ"א, 1831. וכיצד ביקש עבדאללה מבַּאשיר, אמיר הדרוזים, היושב בהר הלבנון, לשלוח לו מבני ארצו אנשי-חיל, יודעי מלחמה. והאמיר שלח לו מאה בחורים יהודים מחצבאייה ומדיר-אל-קמר, שהצטיינו בקרב וכבשו את המיבצר, ועבדאללה החריב אותו עד היסוד וכך הוא חרֵב עד עצם היום הזה.

אפרת, דחוקה ונדחפת, מאבדת בקהל את בני-משפחתה. עוברת פתחים, מתנהלת במסדרונות ונכנסת לאולם קברו של רשב"י. האולם דחוס בריח שמן בוער, ברקיעות רגליים, במחיאות כפיים ובמעגלי אדם סחרחרים שמקפצים בשירה חגיגית וחדגונית סביב מקום מנוחת הקדוש. הם מהלכים על אפרת קסם מוזר והיא נסחפת בהמון שבו כולם זרים לה. באבק המבושם שהיא שואפת אל קירבה, בצפיפות-הבשרים שנוגעת בה, קיים הקסם המשכר של התפשטות הגשמיות. היא חשה בעליל כיצד נִדרה, שאחריו תמלא עוד מעט, משפיע עליה לטובה. היא כבר אינה שונה כל כך מהאחרים. אפילו אביה העיוור נשכח מליבה.

אך לא זמן רב נמשך הדבר. לפתע מזדקרת לעיניה מתוך המעגל, מתנודדת כתורן, הדמות המוכרת של היהודי הספרדי, הגבוה והעבדקן – אוי, הוא דומה כל-כך למשולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק! –

נימי כסף שזורות בזקנו העבות שגדל פרא, שיניו מלבינות כשלג וקולו העצום, שנצטרד מאז התארח בביתם, הולך ומרצה את פרשת העלייה למירון:

"גִ'ינַה לִלְמַחַל ג'ינא... – באנו אל המקום, באנו..."

הוא רוקע ברגלו, כמנצח על המחול, והקהל חוזר וענה אחריו –

"ורבי שמעון חַמינָא... – ורבי שמעון מגיננו..."

וכל אותה שעה, מכל פינת קמרון, מכל חלון, וכבר קודם תחת צל העץ בחצר – מדמה אפרת לראות זוג עיניים שחורות נעוץ בה בערגת טומאה וטוהר של מחשבות שמציקות לאברכי בית-המדרש, הרווקים – והן בעיקר עיני בן-דודתה הבחור שפירא, שמתרוצץ אחריה בלי מילים ומבקש להשתדך לה, והוא מסתתר ומציץ בה מאחורי גבם של החוגגים. היא פגשה בו יום אחד בלכתה בסימטה אל המעיין הקטן, עין-א-נַאִיבּ, עין-המושל, במרכז העיר, בחברת פטמה הפלחית הבעולה הבתולה מעין-זיתים. אבל היא דחתה את דמותו ממחשבותיה וסלדה ממבטיו – לא עליהם ערגה נפשה הגם שזכרה את דברי אביה: "בתי, את תינשאי רק לאחד מבני-משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו..."

אפרת כמעט שלא הבחינה בזקנים, באברכים, בסבתות ובאימהות שנשאו את נכדיהן וילדיהן כדי למלא אחר נדר ה"חַלַקַה" ולהקריב את שערות ראשם, שתגולחנה בידי הספר, על קברו של רשב"י. אף לא ראתה בדרכה את הנשים ששפכו מרי-רוחן ליד המצבות האפורות שהיו מוקפות נרות ועששיות-שמן הדולקים יומם וליל, מכוסות כתמי שמן ודונג שנוטפים סביבן. את נפשה מילאה רקיעת הרוקדים על פני רצפת האבן הגלילית, סביב הקבר הקדוש, וזו חילחלה בקירבה ברעד אדמה כהלמות פרסות הפרש הפלאי –

"טִילַענָא אִגָ'בַּאל וַגִ'ינָא! – עלינו הרים ובאנו!"

והמשולח הספרדי העבדקן, עיניו נטועות בתקרה, אפו מורם, יוקד באור הלהבות, זקנו מזדקר ופניו שטוחים ומלאים כמגש, והוא מתנודד סחרחר כעולה בהר ומנצח על השירה –

"ורבי מאיר חַאמינָא! – ורבי מאיר מגיננו!"

והם עונים לו ברגליים כבדות, מתנשמים ורוקדים בגאווה –

"מן סַפַד גִ'ינָא – מצפת באנו / ורבי מאיר יְחַמִינָא! – ורבי מאיר יגן עלינו!"

והתערבבו יהודים מצפת, טבריה, חצביה, דיר-אל-קמר ופקיעין, מחברון וירושלים, מדמשק, בגדד ובוּכַארה. רגלי אפרת קירקשו והיא רקדה עימם בליבה אך להצטרף למעגל לא העיזה. הכתם הצבה בירכה להט כמכוות-אש וצריבתו היתה עזה מאש ההדלקה. נדרה ניסר במוחה וחפר במחשבותיה. עליה למלאו. עליה למלאו. עליה למלאו.

לפתע היא חשה מישהו מושך בידה ומנער אותה מתוך הלמות-הרקיעות ואינו מניח לה לפסוע הלאה. כאשר השפילה מבטה היא מבחינה בציפורה הקטנה, שנדחקת לעברה ותופסת בה.

"מה את עושה פה, פֵייגלֶה?"

ציפורה מחבקת את יד אחותה ובוכה:

"אל תעזבי אותי, פִירָלֶה – "

ועיני הבחור בן-הדודה שפירא עוקבות אחריהן מבעד לפקעת האדם הדחוסה והן חרדות לה כמפצירות.

"חזרי אל אימא – " אומרת אפרת. חוששת פן אחותה תפריע לה למלא אחר נִדרה, נכבשת לקצב הריקוד, לקולות הזימרה.

"אני מפחדת, בעדֵך... הלא תמיד היינו יחד, כל שנה..." מושכת הילדה.

רחמי אפרת נכמרים על אחותה, היא לוקחת אותה בידה והשתיים מתרחקות מסביבת הקבר הקדוש ומהמשולח מטיל האימה. אך אותה שעה זורם ובא לעומתן בהמון רב גל הדמשקאים על דגליהם, ספרי-התורה, הפרוכת החדשה והחרבות. הם רוקדים ומטפסים איש על גב אחיו למעלה, למעלה, עד התקרה, ספוגי זיעה וספרי-התורה בידיהם:

"גִ'יבּנָא אֶתוֹרָה וַגִ'ינָא – הבאנו התורה ובאנו / יַא אִילִי בִּסֵיפוֹ חַאמִינָא – הו, אשר בחרבו מגן לנו / כּוּרְמַאלָכּ יַא אֲפֵנְדִינָא – לכבודך, הו אפנדי שלנו / ג'יבנא אֶתורה וַג'ינא – הבאנו התורה ובאנו / יַא וֵיל אילי יְעֲאדינָא – אוי לו אשר אוייב לנו / ורבי שמעון חַאמינא! – ורבי שמעון מגיננו!"

אפרת מחזיקה ביד אחותה ציפורה, חותרת לצאת. בחוץ כבר רד הלילה. בגבה, שמרוחק מן האש ומן ההילולה, היא חשה צינה קלה. השתיים פורשות מעט הצידה, תרות אחר הוריהן, ואז נשמע מפינת החצר, אולי מעבר לחומה, מבין הסלעים השרויים בחשיכה, אותו קול גרוני ומתמשך:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר-הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית-המקדש ייבנה!"

השיר המוזר מעביר צמרמורת בגופה. הלא הוא שירה של המשוגעת אשת היתום אשר זרק עצמו מעל הסלע הגבוה כאן בוואדי הסמוך למירון, מקום שפורץ המעיין החזק של הכפר, ועכוזו נקרע. שביב-עץ לוהט עולה השמימה כמין כוכב-שביט הפוך, משמיע קול נפצוצים וזורה שריפה קטנה, אשר אותה מכבים עד מהרה. במהומה הקלה ניתקת אפרת מאחותה ונמלטת שוב פנימה אל לב ההילולה סביב הקבר הקדוש של רשב"י.

החזרה הקולנית, החד-גונית, שאינה פוסקת, סופה שהיא מתישה. מחול ה"הדלקה" הופך למערבולת של רקיעות-רגליים ומחיאות-כפיים במיקצב לא אחיד. סַפר מגלח קודקודי ילדים וזיעתו נוטפת עליהם. תלתליהם מושלכים לאש ומדיפים ריח חריכה חריף וכבד כשריפת רמשים. הרוקדים מחדשים את הקצב ומוסיפים שמן למדורת הלבבות. והמנצח עליהם, המשולח הספרדי, חוזר לפתיחתו וחרוזיו הראשונים, המעוררים, והוא מגביה קול ותובע:

"רוּדוּ עַלַיָא יַא שׁבַּאבּ! – היענו לי הבחורים! / רודו עליא יא חסידים! – היענו לי החסידים!"

לקולו מתעורר מעגל הרוקדים סביב הקבר הקדוש, מתריע ועונה אף הוא בהגבהת קול:

"אִלֶילָה שַעֶלת סַיְדִינָא! – הלילה 'הדלקת' אדוננו! / יא – הי! א – הי! יא – הי!... / וִיסְעוּ אִלמָרגֶ'ה, ואלמרג'ה לֶנָא – הרחיבו הכיכר, והכיכר לנו / יַא – הִי! אה – הי! יא הי!... / אַלֶילֶה שֶׁעלֶת סַידִינָא! / יא – הי! אה – הי! יא – הי!"

השורות המחורזות רודפות זו את זו בקצב וחדש ובעירנות. מתוך ההמון המהביל, הצפוף עד כדי מחנק סביב הקבר, מבקיע פתאום קול גרוני ומתמשך. אפרת יודעת מיד שהוא קולה של היתומה הנעלמת. ללא קשר ואחיזה בקצב הריקוד, ובסערתו, זורקת זו פסוקים משובשים המספרים מירון וקבר בר יוחאי ומסיימת גם היא בקריאת "יא – – – הי!" וב"אה – – – הי!" ממושכת וצורמת. דמותה הרזה, בעלת הבטן הנפוחה, בוקעת לבסוף מתוך פקעת האנשים הצפופה, ובעומדה כנגדם, בגובה ברכיו של המשולח הנדהם, ממש לידו, היא פוצחת בשריקה מוזרה:

"לוּ-לו-לו..."

סלסולה בוקע כקול של בכי אך גם של שמחה פראית, כהמייה הנוראה של הכפריים ששחטו, אנסו ובזזו בסימטאות צפת.

מולה ממשיך עדיין הקהל המשולהב בקצב משלו: "יא נָאס צָלוּ עַל-אִלְנָבִּי – הוי אנשים התפללו על הנביא / יא – – – – – – – הי! / חַת יָדִ'ל אִלחַגָ'ארָה – עד הכניעו את האבנים / א – – – – – – הי!..."

השריקה החדה והצרחנית של היתומה הרזה, "לוּ-לו-לו..." – פולחת את שירת הדבקות של הרוקדים באולם הקבר ומתגברת עליהם. סלסולה מחריש אוזניים. מחזה ההילולה, שבשיאו נהפך להחרדת אלוהים מוזרה ופראית, נשתתק עתה באחת –

ומשתתקת גם היתומה. אולי לא נותר אוויר בריאותיה, אולי הבחינה לפתע באפרת – והיא בורחת על נפשה.

כל אותה שעה צוברות פני אפרת סומק כבד כדם ענבים בשלים במדרגת-ההר. נחיריה מתרחבים, בלחייה מפרכסת נשיקת-השֵׁד. הריקות שנוצרה בפקעת ההילולה עם השתתק היתומה שואבת אותה אליה פנימה, כמתירה את סייגיה וחרצובותיה הקודמים, שסחרחורת-הריקוד לא הצליחה להרפותם. הגיע המועד! –

אפרת ניתקת ממקומה ומכושפת בנדרה היא מתנפלת אל הקבר הקדוש, חוטפת מהספר המזיע, שמגלח את קודקודי הילדים – את מספריו השחורים, ובמו ידה היא מפזרת כנגד אש ההדלקה את מחלפותיה הנהדרות שצבען זהוב-אדמדמם, כדבש באור השקיעה, וגוזזת אותן...

קולות רמים של השתאות ועידוד נשמעים למראה קורבן הנערה יפת-התואר, הנגזרת והולכת בידי עצמה מפּאֵר שערותיה ששעות ארוכות היתה מברישה אותן במברשת, כחומדת את עצמה, להבות של שיער צונחות, נשרפות, עולות בלהבות של מטה! –

וכאשר נותר ראשה גזוז כנער, עיניה גדולות מתמיד, עפעפיה מהבהבים כאוהלי דבש הנוזל על ריסיה המפרפרים, לחיָה מפרכסת בעוז והטומאה כאילו מפללת לצאת מתוכה סוף-סוף –

 – היא קורעת באחת את חולצת המשי השחור ונחשף חזה הצח והזקוף, שטרם שזפתו עין זר, וכל לב נכמר לראותו –

 – – –

והיא שורטת את עצמה עד זוב דם, כעוטה זר אדום לפיטמותיה – וצעקה נוראה מתמלטת מפיה –

"יַא – הִי!... אָ – הי!..."

מיד מתאספים סביבה הספָּר, המשולח, העילוי שפירא בן-דודתה ועימם גברים ונשים, מהם זרים, ומהם אנשי צפת שהכירוה, ומחליפים ביניהם מילמולי דברים על אודותיה:

"ערווה, ערווה... בת הרב עם בן הקאדי! אַ שְׁוָרְצֵע שְוָנְץ מִיט אַ שְׁוָרְצֵע נְשוּמֵע! – חוּצפֵּע! פְּרִיצֵעס! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ'ה! על קבר הקדוש! – אשמדאי, סמאל, לילית – אתה דיבוק בנפשה, אתה... מטונף לֵך ברח!"

הם ממוללים אצבעותיהם במבוכה אך איש אינו מעז לגשת אליה, לכסותה ולכפות את ידיה המזיקות אותה. עד שמופיע כמו משמיים ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, מניח ידו על מצחה ומיד היא נרגעת ומוסרת בידו את המספריים השחורים. הוא מכסה על חזה ברחמים רבים ומוציאה אל מחוץ להמון ומוליכה עימו וידו נחה על שכמה. אבל אחריהם כבר נשרך קהל צפתיים שמצפצפים ברשעות ופולטים קריאות של גנאי: "אוֹיְס-שִׁידֵעך... דֵער עָרָאבֵּער... אַ-קוּרְבֵע... פְּרִיצֵעס פִיל טִיזְהָא..."

וציפורה אחותה נסחבת אחריה, מחזיקה בחצאיתה השחורה, המלאה קיפולים קטנים לרוב ודוגמת נקודות אדומות, ומתחננת –

"פִירָה, פִירָלֶה... בבקשה, תעזבו אותה!"

עד שמגיעה השיירה אל רחל הרבנית ולצידה בעלה העיוור ר' שבתאי לוין, ומוסרים לידיהם את אפרת ההמומה שנסדקה נפשה על קברו של רשב"י, והיא מניחה ראשה בחיק אביה ובוכה כל אותו לילה במירון, יַא הִי ואָה הִי והוֹי ואבוי לה.

(לעיתים אני שואל את עצמי אם זה הרגע וזו השעה שנתגלה לראשונה השיגעון במשפחתנו או שהיה כבר טבוע בנו מראש בגלל ההתעקשות על נישואי קרובים, על מי שזורם בו דמנו, כי אנחנו לא מתערבבים בזרים ונזהרים במי שאינו מגיע למעלתנו).

למוחרת, באשמורת שנייה, על משכבה בחדר שבצפת חולמת אפרת שכרסה נבקעת בחרב קשה של פרש פלאי, חרב שליטופה רך כקטיפה וחודר חדרי-נפש. וכשהיא מקיצה, והנה דם רב זב ממנה, והתנים עודם מייללים בחוץ, והיא נדהמת ויודעת כי לא שלם נדרה וכי הנבעלת בחלומה נשואה לנסיכי-המרתף אשר עומדים מדי לילה כנחשים שחורים ומלטפים את ירכיה הערומות שלה, שהיא השגל העברייה, שערוותה מצמחת זר שערות אדמוניות טבולות בדם ותלד להם שֵׁדים ושדות עשויים צואה (שהיא בגימטריה צב"י) וַשֶׁתן והכול מתרחש בהרמונו של סולטאן מחמוד השני בטופקאפי סאריי אשר בקושטא והיא השבוייה צורחת עימם:

"פָּדִישָׁהָמִיז צ'וֹק יָשַׁסוּן... פִּיצָ'ה בָּזוּבִּי... פְּרִיצֵעס פִיל תִיזְהָא... אוֹיְס-שִׁידֵעך... הללויה..."

המשך יבוא

כיסא נוח של יהודה רַאבּ בן עזר

חורש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, שלהי 1878

באדמת המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה

 הכיסא הוא משנות ה-30 או ראשית ה-40 של המאה ה-20. את הקרש למראשות הכיסא התקין יהודה ראב [1858-1948] במו-ידיו מ"אווירון" שהתקין לנכדו אהוד בן עזר בשנת 1943 לערך. אהוד [נולד 1936] היה "רוכב וטס" על הקרש-ה"אווירון" במשחקי הדימיון שלו, וגם הרכיב עליו פעם את שכנתו בת-גילו רות לומפ, לימים הסופרת רות אלמוג.

לאחר שסיים אהוד את תקופת משחקיו ב"אווירון", ניסר יהודה ראב את הקרש וקבע אותו במקומו בפטיש ובארבעה מסמרים, הנראים עד היום, שניים מכל צד, זאת כדי שיהיה לו מקום לתקוע בו את הכר שהיה מניח למראשותיו, ולא יגלוש הכר פנימה. יהודה ראב נהג לשבת על הכיסא בחצר ביתו ברחוב ביל"ו, מתחמם בשמש או גם קורא. והצירוף עם הקרש שימש אותו בכל שנותיו האחרונות עד סמוך מותו בל"ג בעומר של שנת 1948.

הכיסא עבר לרשות הוריו של אהוד, בנימין ודורה, אף הם בפתח-תקווה, ושימש אותם שנים רבות. הוא עבר לרשותו של אהוד בשנת 1973 ושימש אותו בדירת הרווקים שלו ברחוב פרופסור שור בתל-אביב. אז גם צבע אותו בפוליאור ירוק וחידש את הבד הכתום. כאשר עבר בשנת 1975 לדירה ברחוב הקליר, לא היה לכיסא מקום, וכך נח בבוידעם (עליית הגג) 31 שנה אך צורתו לא נפגמה כהוא זה. עם זאת לא כדאי לשבת עליו אלא לראותו בלבד. האנשים היום גדולים ושמנים, ויש חשש שהכיסא יקרוס תחתיהם, ואפילו תחת ילדים שובבים. הכיסא נמסר למזכרת למוזיאון פתח-תקווה בקיץ 2006. [בצירוף ההסבר הנ"ל].

מִשׁוּט בתל-אביב

או – כשאתה נידח אתה נשכח

בעיתונים התפרסמו מודעות מאירות עיניים על יום עיון מטעם מוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, בשיתוף המועצה לשימור אתרים, בנושא "הטמפלרים, גלגוליה של אוטופיה", שזה גם שמה של התערוכה הנערכת בימים אלה במוזיאון.

התפלאנו מאוד שבין שבעת המשתתפים ביום העיון לא נכלל שמו של סופר עברי שרומאן שלו, שנכתב לפני 40 שנה, מספר בין השאר את סיפור הטמפלרים בארץ בשתי המאות שעברו, ואשר משפחתו היתה בקשרים עימם. (באותה תקופה אפילו אלכס כרמל טרם החל מפרסם את ספריו החשובים על אודותיהם).

הבנו שאם סופר חשוב היה מזכיר את הטמפלרים אפילו בשלוש שורות בספר חשוב שלו, מיד היה הוד חשיבותו מוזמן להרצות, אבל כשמדובר בסופר נידח, שרק סיפק למארגני התערוכה (אמנם פנו אליו באיחור) את כל החומר שיש בידיו על הטמפלרים, ואת ספרו "אנשי סדום" (1968) בעברית ובגרמנית, (ואשר מאחרית הדבר למהדורתו העברית החדשה לקחו את הציטוט מדברי דודתו אסתר ראב, המתנוסס בתערוכה בתצוגה על וילהלמה) – אין טעם להזמינו לספֵּר על ספרו.

התפלאנו מאוד שאפילו לא קיבלנו הזמנה לבוא בתור קהל ליום העיון, (הגם שנודע לנו שיהיו שם נציגים של צאצאי הטמפלרים מאוסטרליה ומשטוטגארט, שאולי אינם יודעים על מהדורתו הגרמנית של "אנשי סדום"). ובכל זאת, ככל פרולטאר "ימני", עלינו על קו 25 בבוקר יום שישי ה-12.5.06 ובאנו בדיוק בשעה היעודה, 9.30, לשער של מוזיאון ארץ-ישראל. (דחינו לשם כך פגישה עם אדם שלא ראינו כיובל שנים ואשר קשור גם הוא בספרנו "אנשי סדום", ושהודיע לנו שיזדמן לתל-אביב באותו יום). הגענו לתור של עשרות אנשים שהתגודדו לפני שתי קופּוֹת. אלה שביקשו להיכנס רק לתערוכה, שילמו ונכנסו. אלה שרצו לבוא לכנס נענו שאזלו הכרטיסים.

בפתח הכניסה הצר עמדו שני גברתנים ולא איפשרו להיכנס למי שאין בידם כרטיסים. אילו היה מדובר ברכבת האחרונה מאושוויץ לחופש – היינו מרכזים את כל כוחותינו בפריצה מהירה אחת ומגיעים אל הגאולה. אבל לפרוץ בין השניים כדי להגיע לכנס שאליו לא הוזמנו ואין לנו כרטיס אליו, נראה לא מכובד.

חזרנו ברגל לקו 25, ככל פרולטאר "ימני", ועשינו את דרכנו חזרה באוטובוס ללב תל-אביב. הגשנו לנהג כרטיסייה מכובסת. מה לעשות, המיסתורית מסרבת לבדוק בכיסינו לפני שהיא זורקת חולצות ומכנסיים לכביסה. היא פוחדת שתמצא שם פתקים של פילגש. הנהג הקירח אמר שהוא לא מצליח לנקב חור בכרטיסייה (אולי בגלל שהדבקנו צלוטפ מאחור ומחררו נתקע) והיה צריך לתלוש את החצי-חור ידנית. התנצלנו שהכרטיס עבר כביסה ואז פתח פיו עלינו ועל שֵׂיבַת ראשנו ועל שבעים שנותינו וצעק:

"כן? אתה מכבס את הכרטיסייה ולא איכפת לך! מכבס! אבל מה אם יעלה מבקר ויבדוק את החור ויראה שזה לא החור שלי?!"

רצינו לענות לו בשקט שאנחנו מצטערים מאוד וגם מקווים שהחור שלו קצת יותר גדול אחרת יצמחו לו טחורים וגם לנהוג יהיה לו קשה – אבל יש לנו כלל שלא לבזבז אנרגיה בוויכוח עם אווילים, אלא אם כן הם אווילים חשובים וגם אינם חולי-לב, שאז אנחנו מתפתים לענות להם באבי-אביהם ובערוות אימם, והמשכנו פנימה בתוך האוטובוסית-מיפרקית תוך התעלמות גמורה מן האידיוט שטילטל את הרכב כנוהג במשאית של בהמות.

כך תם יום העיון הטמפלרי שלנו בטרם התחיל, ואתם הקוראים, וגם מארגני יום העיון – הפסדתם את הדיווח הנידחי שהיינו כותב על אודותיו.

אנחנו כנראה תמימים שעדיין חושבים כי אצלנו מתייחסים לאדם על פי ערכו ולא על פי חשיבותו. ופתאום נזכרנו כי ב-11.4.06 שלחנו לשרה טוראל, אוצרת התערוכה, מכתב שבו נאמר, בין היתר:

שמחתי לראות את הפסוק מאסתר ראב על הטמפלרים אבל כדאי לתקן את תאריכו. אמנם הוא מופיע ב"אסתר ראב / כל הפרוזה" שיצא לאור לאחר מותה, בהוצאת אסטרולוג 2001, אבל מקורו בראיון שערך עימה בנוכחותי יואל רפל, בשנת 1977, ואשר שודר ב"קול ישראל"  ב-9.9.1977 בשם: "ממלאבס עד פתח-תקווה, במלאת מאה שנה לאם המושבות". תקופת ההתרחשות של הסיפור-הראיון היא 1890-1922 לערך. כאשר כללתי את פיענוח דבריה ב"כל הפרוזה" נתתי להם את השם "שמעתי את המיית הריקנות של הארץ". לכן כדאי שהתאריך תחת הציטוט יהיה 1977.

עניין נוסף, אמנם יפה שכללת את פתח-תקווה כמושבה הראשונה בשנת 1878 אבל גם את הלכת אחר השקר האקדמי בימינו, גם בהשפעת אנשי ראשון-לציון כל השנים, לפיו פתח-תקווה אינה ראשית העלייה הראשונה ואינה שייכת לה. הדעת לא סובלת שיהודים עלו לארץ ישראל מהונגריה לייסד בה מושבה מבלי שרדפו אותם ובעטו בהם אלא מרצונם ומחזונם בלבד. וככה התלמידים לומדים שאלמלא הַפְּרעות לא היתה מתרחשת כלל העלייה הראשונה.

והערה אחרונה, ששמעתי מפי פרופ' נורית גוברין, והיא שצריך היה לתת גם את התאריכים העבריים לכל השנים המתנוססות על הקיר כשנות ייסודם של היישובים העבריים.

[ועדיין אנחנו, גם נורית, מחכים לתשובה].

אנא בבקשה, אל תשלח לי יותר את עיתונך

שלום מר בן עזר היקר,

אודה לך מקרב לב אם לא תשלח לי יותר את עיתונך הנכבד. אל תכעס עליי, אך כנראה שהוא נשגב מבינתי. כבד עלי תרתי משמע, גם בסגנון וגם בנפח, שמפציץ לי את תא הדואר. אתה כותב נפלא, חושב מדהים, אך בדרכך שלך. מאחל לך בהצלחה ושלא תהיה נידח.

כל טוב,

נתן פרי

סַדְנָאוֹנֶת קַיִץ זְעִירָה

בהנחיית  שז

נמשכת ההרשמה לסדנת כתיבה קייצית (שירה ופרוזה). הסדנא מיועדת הן לכותבות/ים "בתולים" המעוניינים להתנסות בסדנת כתיבה, והן לכותבות/ים שהשתתפו כבר בסדנאות כתיבה. האווירה: אווירת חממה וטיפוח. המטרה: הרבה הנאה, וקידום מטרותיכן/ם האישיות. לפרטים נוספים ולהרשמה אתן מוזמנות ומוזמנים לפנות אליי: טלפון: 03-7313444.

shez@bezeqint.net

אל תגיד: "צדקתי!" או "טעינו!"

אמור: "צדקְנו!" או "טעיתי!"

דָּבֵּר נכון!

דָּבֵּר שָׁקֵט.

Aly El Sahly

African Poem

When I born, I Black,
When I grow up, I Black,
When I go in Sun, I Black,
When I scared, I Black,
When I sick, I Black,
And when I die, I still black..
And you White fella,
When you born, you Pink,
When you grow up, you White,
When you go in Sun, you Red,
When you cold, you Blue,
When you scared, you Yellow,
When you sick, you Green,
And when you die, you Gray..
And you calling me Colored??

 

This poem was nominated poem of 2005 for the best poem, written by an African kid… amazing thought!!!

השיר הגיע אלינו דרך האינטרנט ואיננו אחראים למקוריותו אבל הוא נראה לנו ראוי להביאו  מכל בחינה שהיא בין אם הוא אמיתי ובין אם לא החתום עליו הוא שכתב אותו.

גם זה קורה בארץ-ישראל

לאהרון עטר, מנהל בית הספר הממלכתי-דתי "נתיבי נועם" בנתיבות, שלום רב,

חזרתי לתל-אביב מלא רשמים מהיום שביליתי בשלושה מפגשים עם כיתות א'-ב, ג'-ד', ה'-ו' בבית ספרכם ביום שני, 8.5.06. תודה על הפלקט הגדול והיפה שהכנתם לקראת בואי בכניסה, עם תמונה שלי ופרטים עליי ומכתבים שכתבו לי תלמידים. הרגשתי שבואי הוא כמו יום של חג, וכי בית-הספר, על תלמידותיו, תלמידיו, מורותיו ומוריו – הוא ממש מאיר פנים ובעל איכות מיוחדת. ילדים ממשפחות של יוצאי אתיופיה, יוצאי רוסיה ומשפחות ותיקות של יוצאי מרוקו דור שני ושלישי בארץ – וכולם בחבורה אחת, עירניים, מלאי שמחת חיים, העברית שלהם טובה וכן הקליטה של סיפוריי שקראו קודם. לכולם יש שאלות נבונות. ואתה מרגיש שמערכת החינוך הישראלית היא ממש פלא שמצליח להביא לרמה שווה, פחות או יותר, שלל יהודים קטנים שהוריהם באו מקצווי העולם ומתרבויות שונות.

כאשר סיפרתי, בפגישה הראשונה, את ספרי "הילדה מן הים", השתתפת גם אתה באופן פעיל בתגובות ואמרת לנו דבר שנובע ודאי מניסיונך הפדגוגי: "זה לא מעלה גדולה לא להרביץ – כשלא מרביצים לך ולא פוגעים בך. אבל זו כן מעלה גדולה לא להרביץ כאשר כן מרביצים לך ופוגעים בך אבל אתה לא נגרר להכות בחזרה ולא נעשה גרוע כמו אלה שפגעו בך. כך מתנהג הילד בסיפורי, למרות שהילדה מחריבה לו את כל אשר בנה."

באחת ההפסקות אני יושב וסביבי עומדת חבורה של ילדים וילדות אתיופיים, עיניהם נוצצות בסקרנות ובחדוות חיים עצומה, ואני כותב להם בפנקס, אישית לכל אחד, את שמי ואת האי-מייל שלי ותולש את הדף ונותן. וזה נראה לי ממש נס. שלפני עשר ועשרים שנה אבותיהם היו ילדים בכפרים ששייכים לתרבות כל כך אחרת ועתיקה, והנה בתוך דור הם עשו קפיצה אדירה כזו, שהם מקושרים באינטרנט ויכולים לשלוח לי סיפורים שלהם!

עליי לומר לך שהתדמית של נתיבות בטרם ביליתי את היום אצלכם היתה קשורה אצלי בעיקר במפעליו של הבאבא ברוך והחגיגה עם העלייה לרגל השנתית, ופתאום מצאתי נתיבות אחרת, שבה קיימת חברת ילדים כזו של "נתיבי נועם", שיש לקוות שימשיכו להתפתח ויגיעו לגדולות כל אחד בתחומו.

ואתם, העושים במלאכת החינוך שלהם בהתמסרות כה רבה ובאווירה פתוחה וחברית, ובייחוד המורה רותי טרבלסי שהכינה היטב את המפגשים – כולכם ראויים לכל שבח.

אהוד בן עזר

חרפה והזנחה בפתח-תקווה

ולא רק בחילול בית-הכנסת הגדול

כשבוע לאחר חילול בית הכנסת הגדול של פתח-תקווה (שניבנה בשנים 1890-1898), חילול בידי ואנדאלים שציירו בתוכו צלבי קרס וקרעו ספרים ושברו וגם פגעו בספרי תורה, ערכנו סיור היסטורי עם ידידים ממשפחות פחטר-דינוביץ, איציק ואחותו בתיה, וכל אחד עם הביא עימו גם בן, בריאן ודני.

עוד קודם לכן הוצאנו מספר יובל החמישים את הפרק על סבא-רבא שלהם ר' מרדכי דינוביץ מביאליסטוק, שעלה ארצה עם משפחתו בשנת 1883 לערך והיה במתיישבי יהוד, אלה "חובבי ציון" שחידשו את יישובה של פתח-תקווה כי שם היו אדמות המושבה כבר מ-1878. סיפרנו לקוראינו על כך בפרק על הביקור בביאליסטוק ביומן-בהמשכים "פולניה ללא יהודים" בעקבות המסע שערכנו לפני שנה.

הופתענו לגלות בפרק על אודותיו ר' מרדכי דינבויץ כי משם לקחנו את הסיפור על שתי המשפחות הזונות שבאו למושבה בתקופת גירוש היהודים מתל-אביב, ופרנסי המושבה לא העזו לגרש אותן כי הן שימשו כלי-קיבול מדי לילה לזרמת הקצינים התורכים השולטים במושבה, עד שצעירי המושבה, יחד עם ר' מרדכי דינוביץ אזרו עוז והראו לפרוצות את הדרך החוצה. מכאן הסיפור "מאדאם אום אל-טאך ובנותיה" שכלול גם ב"המושבה שלי".

עברנו על פני הסְבִּיל, הרהט, שהועבר מפרדסו של אברהם שפירא ועתה הוא נטוע בפינת הרחובות נורדאו ומוהליבר, בחצר בית-הספר לבנות "נצח ישראל", והנה לוח המתכת בו חקוקות תולדותיו שרוף ושבור, ספסלי האבן, ואבני הציפוי שבורים ומושלכים, רק בנס לא שברו את הסביל עצמו, ונאמר לנו שגם צוירו שם צלבי קרס, שנמחקו.

המשכנו לעבר בית הכנסת הגדול, שהיה סגור ומסוגר ללא אפשרות לבקר בו. וכך גם בית הכנסת הקטן לידו, שנתרם על ידי אותו ר' מרדכי דינוביץ, ולמרבה הפלא השלט עם שמו עדיין קיים. הוא גם הקים מוסד של "הכנסת אורחים" ונתן תרומות נוספות למוסדות ציבור במושבה.

המשכנו לברזיית האבן העלובה, שמוקמה כארבעה עד שישה מטר דרומית-מערבית לבאר הראשונה שחפר סבנו יהודה ראב בן עזר (ועליה כתבנו את ספרנו "אוצר הבאר הראשונה"), והיא קבורה תחת הבטון של כיכר המייסדים המחודש – והנה הברזייה יבשה אך מלאה כקערה בפתיתי לחם, ועשרות יונים מעופפות מעליה ובה, אוכלות ומחרבנות.

בן-משפחתנו דורון גיסין סיפר לנו כי מאחורי בית ניידיץ, ברחוב חובבי ציון, עדיין ניצב צריף עשוי לבני-חימר ובו מכונת דפוס עתיקה שבה הדפיסו את ניירות העטיפה הדקים של תפוחי-הזהב, וגם נשמרו המטריצות שלהם, ובעוד דנים כיצד לשמר את המקום – באו הוואנדאלים ושרפו אותו וכבר אין מה לשמר.

היש משטרה בפתח-תקווה? היש מודיעין? היש פתח-תקווה? איך ייתכן שבמושבה העברית הראשונה, 128 שנה לאחר הקמתה, תשתולל באין מפריע כנופייה אנטישמית, כנראה של לא-יהודים, ואין יודעים עליהם ואין מגלים אף אחד מהם?

מה הבעייה לתפוס לילה אחד את כולם ולהעלותם על מטוס חזרה לארצות שמהן התגנבו לכאן, לא פעם בעזרת שליחי עלייה חרוצים מדי ותאבי הישגים? מילא שמחיר חוק השבות, המוצדק כשלעצמו, הוא שהפכנו מקלט לחלק מן הפסולת של העם היהודי, אבל לתת מקלט לפסולת של גויים? למנוולים ניאו-נאצים? חרפה.

ישראל פנחסי

הנשים כנראה אינן מאמינות ביכולתן

עשרים ושמונה שרים על שישה מיליון תושבים. שר לכל מאתיים אלף איש. יחס דומה בארצות הברית היה מקנה להם 1,250 שרים. בהודו למעלה מ-6,000. אנחנו מממנים זאת. משמע, אנחנו המטומטמים. זו בעיקר פשיטת רגל של השיטה. 30 מפלגות ורק 2% חסימה, וכל ליצן הוא מלך, ואם לא מלך אז לפחות שר. ולא חשובים הכישורים, הכול נקבע מלמעלה. העיקר הם הקשרים הפוליטיים.

המפלגה מציגה בחלון הראווה שלה את מיטב הכישרונות הביטחוניים, ומוכרת לנו לבסוף כברירת מחדל שר ביטחון, שלא מילא עדיין שום תפקיד ממלכתי, ולמען הדיוק גם לא רצה מעולם בתפקיד. אני רק מקשיב בקשב רב למה שאומרים כעת עליו חבריו הקרובים. כולם ללא יוצא מהכלל אנשי ביטחון מנוסים. ונזכר עכשיו בחלחלה במה שכתבתי עליו (אז זה היה בהומור) לפני שבועות אחדים, שאם קודם למינוי נדדה שנתו של חצי העם, הרי שעתה זה יקרה לכולנו.

עוד לא מאוחר, שר הביטחון של מעצמה גרעינית, בעין הסערה של הקונפליקט העולמי, ראוי לו שיהיה קצת יותר מנוסה, ועם השכלה מינימאלית. למה לעשות עלינו ניסיונות? כל עורך דין מתחיל עושה סטאז' מינימאלי, לא כל נהג מקבל אוטובוס. אך את ההגה לחללית הביטחונית שלנו מקבל עתה טירון שצריך להקריא לו את הוראות ההפעלה, (הוא עוד לומד אנגלית!). אז איך נישן בשקט?

 ומעניין לעניין, בארה"ב הברית תיבחר כנראה נשיאה, בגרמניה יש, ובארצות סקנדינביה הנשים בשלטון כבר מזמן, וכך גם במדינות העולם השלישי. ואילו אצלנו, מאז ימיה של גולדה אין כמעט זכר לנשים בשלטון. שתי שרות מתוך עשרים ושמונה. שבעה אחוזי ייצוג למחצית מהאוכלוסייה. זה לא מקרי, וגם אין לכך הסבר הגיוני.

הבחירות חופשיות לחלוטין אך הנשים מאמינות כנראה שהן מוכשרות פחות. אין לי לכך הסבר הגיוני אחר. כבר ניסיתי לעשות זאת בעבר, אך ללא הועיל. מלבד המיעוט המוסלמי והחרדים, יש לכאורה לנשים סיכוי שווה. אם הייצוג היה 40% היה אפשר לתרץ זאת במקריות, אבל שתיים מתוך עשרים ושמונה?! זה גובל באבסורד. והדבר אינו אופייני רק לממשלה. ניקח לדוגמה את ציבור המורים. למעשה מדובר במורות, אבל כשזה מגיע ליצוג, יושבים שם כבר שנים על שנים רק גברים. מה קרה? אין כבר בקרב המורות נציגות מתאימות יותר? בוודאי שיש! והבחירות כאמור הן בחירות חופשיות, וכל פעם חוזר הסיפור על עצמו. המורות המוכשרות נשארות בבית, ורואות בעיניים כלות כיצד נציגי מיעוט מבוטל, הגברי (וברמה שהיא בהחלט טעונת שיפור) מנווטים בלעדית את ייצוגן. וכפי שציינתי זו רק דוגמה. הנשים באמת כנראה אינן מאמינות ביכולתן.

חכמינו זיכרונם לברכה היו אומרין

כאשר אדם אוויל אומר דבר טיפשות, איש אינו שם לב לכך. כאשר אדם חכם אומר דבר טיפשות, מנידין אחריו ראש בני-משפחתו וידידיו. אבל כאשר אדם חשוב אומר דבר טיפשות, כל הארץ עוסקת בדבר.

מובא במסכת אבות חוֹרגין, פרשת אוויל וַטוב לו

האזכרה השנתית למתים של משפחת בן עזר ראב

מחר בל"ג בעומר, יום מותו של יהודה ראב בן עזר בתש"ח, 1948, תתקיים בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה האזכרה השנתית לבני משפחתו שנפטרו לפניו ולאחריו: החל מבתו הראשונה ציפורה, שנפטרה ממחלה בילדותה, בשנת תרנ"א, 1891, וקברה נכרה בראש הגבעה.

נפגשים בשער בית הקברות ביום שלישי, 16.5.06, בשעה חמש וחצי אחר-הצהריים.

הכלבלבים נושכים והשיירה נעצרת

כאשר סופר או אמן בעל ערך אינו מוכר על ידי המימסד התרבותי יש תמיד כלבלבים שנושכים אותו ומשתינים עליו ביודעם שאין שום סכנה להיטפל אליו ובכך הם גם מוציאים עליו את הזעם והביקורת שאינם מעזים להפנות כלפי הסופרים והאמנים החשובים בשוק, וכך גם מרגיעים את מצפונם, אם יש להם, על דברי החלקות שהם מרעיפים על החשובים.

מובא במסכת אבות חורגין, פרשת כיצד מכִּין

מקוממת אותי ההכללה של עגנון

אני מתנצלת, לא קראתי את הכול ב"חדשות בן עזר" [גיליון 140], רק את התחלת דבריו של משה גרנות על עגנון. מקוממת אותי ההכללה של עגנון לגבי "כל הגויים", שהם כאילו איומים וברברים, ואילו "כל היהודים" נפלאים. בעיניי זה בלתי נסבל. למרות הניסיון האיום ונורא שהתנסיתי, זוועות שחוללו אותם גרמנים ועוזריהם, אני זהירה שלא לעשות הכללות. רבים מהגויים הם אנשים הגונים ונפלאים, ובין היהודים נמצאים גם מנוולים, רמאים... זו תגובתי הספונטנית,  על רגל אחת. 

מרים עקביא

מתוך "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר

 יצא לאור בהוצאת רכגולד, ת"א, 1987, עם 50 ציוריו של דני קרמן

 הספר אזל ולא יודפס פעם נוספת כי ספרי סופר נידח אינם מְכִירִים בחנויות וברשתות ואין לו סיכוי להפיץ אותם לקוראיו אלא להעתיקם בניקוד ולשלחם בתור קבצי חינם באינטרנט

19.

כְּשֶֹאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם בַּעֲלִי יִתְעַלֵּל בִּי,

אֲנִי לֹא אֶבְכֶּה כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶקַּח סַכִּין

וְאֶשְׁחַט אוֹתוֹ –

כְּשֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם אִמִּי תַּרְגִּיז אוֹתִי,

אֲנִי לֹא אֶשְׁתֹּק כְּמוֹ אַבָּא שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶקַּח חֶבֶל

וְאֶחֱנֹק אוֹתָהּ –

אֲנִי לֹא מְבִינָה מַדּוּעַ הֵם לֹא

הוֹרְגִים זֶה אֶת זֶה –

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ מְחַיְּכִים בֵּינֵיהֶם

כְּאִלּוּ הִזְדַּיְנוּ בִּזְמַן שֶׁאֲנִי הָיִיתִי יְשֵׁנָה.

20.

אֲנִי לֹא מַאֲמִין בַּחֲבֵרִים.

כֻּלָם נַצְלָנִים. עֻבְדָּה.

לֹא בְּנֵי-אָדָם. מְרָכְלִים.

רוֹצִים לְרַמּוֹת אוֹתְךָ.

לְסַכְסֵךְ. לִקְרֹא בְּשֵמוֹת.

לְהַעְתִּיק מִמְּךָ שִׁעוּרִים.

שֶׁתַּזְמִין אוֹתָם בַּקְּיוֹסְק.

שֶׁתְּוַתֵּר לָהֶם בְּתַפְקִידִים.

וּבִכְלָל –

הַחֲבֵרִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁלְי

שֶׁאֲנִי יָכוֹל לָשֶׁבֶת מוּלָם שָׁעוֹת

וְלִרְאוֹת אוֹתָם וְלִשְׁמֹעַ שֶׁמְּדַבְּרִים

אֵלַי כְּמוֹ בְּנֵי-אָדָם

וְלֹא נִמְאַס לִי מֵהֶם

בִּכְלָל –

וְרַק שֶׁלֹּא יָכוֹל לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם –

נִמְצָאִים בַּטֶּלֶוִיזְיָה.

21.

כֹּל סוֹד שֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת

אֲנִי נֶהֱנֵית

כְּאִלּוּ כְּבָר סִפַּרְתִּי אוֹתוֹ

יוֹתֵר אֵין לִי מַה לוֹמַר

כִּי אֲני מְאֹד דִּיסְקְרֵטִית

בַּנּוֹשְׂאִים הָאֵלֶּה.

22.

בִּכְלָל לֹא אִכְפַּת לִי שֶׁלֹּא הִזְמִינוּ אוֹתִי

לִמְסִבַּת הַכִּתָּה.

מִמֵּילָא אֲנִי לֹא אוֹהֵב לִרְקֹד

וְהַבָּנִים דּוֹחֲפִים וְהַבָּנוֹת מְפַטְפְּטוֹת –

אֲבָל מַה תַּחְשֹׁב עָלַי סִגָּלִית אִם תֵּדַע

שֶׁלֹּא הִזְמִינוּ אוֹתִי?

לָכֵן הִשְׁפַּלְתִּי אֶת עַצְמִי בִּפְנֵי סְמָדַר

הַקְּטַנָּה וְהַמְּפֻתַּחַת –

הַוּוּלְגְאָרִית הַזּאֹת –

וְהִיא הִכְנִיסָה אוֹתִי כְּבֶן-זוּגָהּ,

וְלִמְּדָה אוֹתִי לִרְקֹד –

וְכָל הָעֶרֶב חִפַּשְׂתִּי אֶת סִגָּלִית –

שֶׁשָּׁכְחָה לָבוֹא.

אברהם יצחק איזנברג

"המתנכרה"

חיבור מקורי

פלונסק תרע"ב, 1912

אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי

[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]

פרק תשיעי

ויטילו בין שדרות העצים שבגן העירוני ושניהם היו מלאים מחשבות. פתאם קרא יגנץ: מדוע מתעצבת את? הלא גם אני אוכל למלא את תפקידיהן של כל רעותיך! אמר יגנץ ופניו נתאדמו, האם הנני רֵע רע? שאל יגנץ ופניו נתכרכמו יותר.

מריא לא ענתה דבר, רק הורידה את ראשה, ועל שפתיה הופיע צחוק קל של שביעות-רצון, וישתתקו שניהם. ויצאו מתוך הגן ויעברו לפני סמטא, השמים היו זכים וטהורים, ירח פז מלא, עגל צף בשלות השקט. בלכתם והנה קולות קוראים שמעה אזנם

שלום עליכם?"

"עליכם שלום!"

הפזמון הזה היה ידוע לה עוד בהיותה בית  אביה, כי אביה אמר זאת בחצי החדש, בהיות הלבנה במלואה, והיא עם יגנץ סרו לראות מי הם הקוראים ובבואם לסמטא והנה כנופית אנשים עומדים ופניהם מול הירח הבהיר. וקוראים "שלום עליכם?" ורוקדים תחתיהם רקידה קלה, מתנועעים לכאן ולכאן, ולשים בידיהם וכפעם בפעם מוחאים כף אל כף, כאלו היה הירח מבין אותם, אך הירח עושה את שלו, הוא צף לאט לאט ושט בין עבי המשי התכולים, כעלמה עדינה רבת חן בטיולה.

החזיון הזה העיר בלב מרים איזה רגש עצב, ויגנץ עמד תחתיו רגעים אחדים ויאמר אל מריא

– ראי נא את השוטים,

וצחוק אדיר התגלגל מפיו,

– רוקדים כנגד הירח ומתפללים אליו , זוהי עבודת אלילים ממש!... זוהי אלילות!... וכן גם כל מנהגי היהודים וחקיהם ומצותיהם נלעגים מאד, למשל ערב פסח, בבדיקת חמץ, כמו שאת בעצמך סיפרת לי, טומנים הם תחילה בכל פינות הבית פרורי לחם, ואח"כ מתחילים הם בעצמם  לבקש את הפתים, ממש כילדים קטנים, המשחקים ב"מחבואים" או למשל בליל הפסח: שותים הם "ארבע כוסות" מדוע? יען כי גרגרנים הם ואוהבים לשתות לשכרה. עונה הוא לעצמו, ועוד ועוד... מוסיף יגנץ. א"ע"פ"י שהיה שגם למריא מה לענות, כי "רֹב שכורים נוצרים הם", אך היא שמחה עוד בלבבה, כי גם נפשה סולדת ממנהגי היהודים, כי היתה תמיד בין ילדי נוצרים ולאט לאט ינקה לתוכה, מבלי משים את רוחם...

המשך יבוא

©

כל הזכויות שמורות

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

בעל-הבית השתגע

עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה

ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר

* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.

* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.

* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.

* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.

* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.

* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.

* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.

* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.

* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.

* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.

* "אפרודיטה 25" 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.

* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.

* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.

פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.

עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח

benezer@netvision.net.il

צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל