| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 142
תל-אביב, יום חמישי, כ' באייר תשס"ו, 18 במאי 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: לזכרו של ד"ר יובל שחל מעין-גדי, כתבו אימו ואביו
לחוגגים במיץ הידד! חגיגת סיום קטיף ההדרים בפרדסו של סופר נידח
עוד שירים מתוך "50 שירי מתבגרים", 1987
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק י'
חדשות מבית הספר "עין תמר", מושב נאות הכיכר
אהוד בן עזר
ורדה המלכה
ורדה גלס היתה מלכת ה"שיכבה" בצופים. כמעט כל הבנים היו מאוהבים בה. איך אפשר שנאהב כולנו אותה בת, ונישאר חברים? כמו חי אני רואה כיום את המעמד שבו ג'אד נאמן ואני עומדים ברחוב פיק"א, ליד הגדר של בית-הספר, ולאחר שאני מתוודה בפניו שגם אני אוהב את ורדה, הוא מנחם אותי ואומר בקולו הסמכותי, השופע רעיונות חדשים לבקרים:
"לא חשוב, אודי. לא מפריע לידידוּת אם שני בנים אוהבים אותה בת."
סבי מצד אימי, חנוך-יששכר ליפסקי, ומשפחתו, גרו שנים רבות ברחוב יבנה, כיום רחוב חיים-עוזר, בבית שמרפסתו הרחבה צפתה אל "מגרשי שפיגל", שהיום ניצבת עליהם עיריית פתח-תקווה. מעבר לקיר המשותף, לצד דרום, היתה הדירה של פנחס גלס וארבע בנותיו. הצעירה בהן, ורדה, היתה בת-גילי. כאשר התאהבתי בה גיליתי בקופסת התמונות המשפחתית תצלום שבו שמו אותה ואותי, כבני שנתיים, בסל הפוך-למחצה. שמרתי אותו כאוצר יקר, כקמיע, מקווה בסתר ליבי שאולי יש בתמונה פעולת קסם שתגרום לה לאהוב אותי (היינו בני שלוש-עשרה לערך). בתצלום דומה, בן-דודי אורי חדש ואחותה של ורדה, נעמי קול – יושבים אף הם בסל. אולי היה אז תחביב לשים ילדים קטנים בסל ולצלם אותם?
במסיבה אצל המדריך האגדי שלנו, מוסה, משה רפאלי, למלאת לו שבעים, התוודו אחדים מאיתנו על אהבת נעוריהם – ורדה. והיא ישבה שם בחצר, בקרב ה"בנות", יפה כתמיד גם בשערה הלבן, וזקופה, והקשיבה בחיוך. היה אפשר לקנא בה גם לאחר יובל שנים. מי תיאר לעצמו שכה קרוב מותה. וטוב שהספקנו, דני, נדמה לי גם ג'אד, אני, וגם אחרים – לומר לה את שבח נעוריה בפניה. קראתי שם קטע מתוך הרומאן "המושבה שלי" (2000). גיבורתו רותי היא צירוף כל הנערות שאהבתי, אבל הקטע שקראתי קשור לוורדה:
קרא אותי לשיחה מוסה, המדריך המבוגר ממני בשנתיים, בתנועת הצופים, והסביר לי את מצבי – "אתה סובל מרגש נחיתות, מתבודד, מסמיק בחברת בנות, אתה לא רוקד. אתה נמצא מחוץ לפעילות החברתית של השיכבה. אני מציע שתתחיל לכתוב פליטונים שבהם תתאר את הפעולות והטיולים של החבר'ה, וכך אולי תשתחרר מרגש הנחיתות שלך. ואם תכתוב יפה, גם הבנות ודאי תשמנה לב אליך."
העיתונים ההיתוליים שהתחלתי לחבר זכו להצלחה מסויימת, על כל פנים – חבריי לא הפריעו לי בשעת הקראתם, ומי שהוזכר – גם אם ליגלגתי עליו, ראה זאת לעצמו לכבוד גדול. רותי מלכת הכיתה, שלא רק אני אהבתי אותה אלא גם אחדים מחבריי – כבר ביקשה ממני בהשאלה את אופניי החדשים, שקניתי ממתנות הבר-מצווה, ואני התכוונתי, בהזדמנות הראשונה שבה נימצא שנינו לבד, לשאול אותה את השאלה המכרעת – אם היא אוהבת אותי, ואם תשובתה תהיה חיובית – להציע לה חברות... והייתי מזמזם שוב ושוב את שירו מכמיר-הלב של נתן יונתן (שאני מביאו כאן כצייר המוסיף גוון מתוק של דבש לדיוקן שהוא מצייר): "הינשאי ספינה ושוטי / מה רבים הכיסופים / לי נערה יש ושמה רותי / המצפה באלה החופים..."
שנים קודם לכן, ברומאן "לשוט בקליפת אבטיח" (1987), סיפרתי על הפגישה ההיא עם ורדה, לאחר ששאלה ממני את אופניי החדשים. במקור עמדנו בחושך בסימטה קטנה ליד קיר בית בקצה הדרומי של רחוב מוהליבר, כאשר האופניים שלי בינינו. הגיבורה ברומאן, נֵלִי, נכדתו של בעל האחוזה – גם היא צירוף של אהבות (ואכזבות) נעוריי. וב"מושבה" ישנה אחוזה שהיא צירוף שדרת הוואשינגטוניות שהובילה לביתו הגדול של יהודה רייספלד [מקודם גרה שמה משפחתה של צילה סגל, אימו של בנימין נתניהו], ואחוזת קלמניה של משה גרידינגר, ליד צופית, שהיא סיפור לעצמו) –
בסופה של המסיבה, כשהתחלנו להתפזר, אזרתי אומץ, ניגשתי אל נלי ושאלתי אותה:
"את מסכימה שנטייל קצת עם האופניים החדשים שלי?"
"אבל לא ב'להרכיב'!" ענתה מיד, מופתעת ומבולבלת קצת.
"טוב. יש לי משהו חשוב להגיד לך."
פסענו שנינו בשדרה והאופניים שלי בינינו. כאשר הגענו לכביש, רציתי להציע לה בכל זאת שארכיב אותה קצת על ה"רמה", והייתי יכול אז לשאוף את ריח שערותיה הנפלאות בעיניי (טוב, לא מריחים בעיניים אבל כך אומרים), הרכות כמשי, שאולי היו עפות קצת ברוח לעבר פניי ומלטפות אותי, אבל התביישתי. ידעתי שהיא לא סומכת עליי שאצליח להרכיב אותה בלי שנתהפך, ובליבי גם חשבתי שהיא צודקת. הלא אני נער חלש ומתבודד ואינני רוקד ואני גם סובל, כפי שכולם יודעים, מרגש נחיתות. ואין לי ואולי גם לעולם לא תהיה לי, חברה.
טוב. לימים, בזכות צבי ש"שידך" לי, כדי שאתגבר על הנחיתות – היתה לי במשך שבוע חבֵרה בשם אורה אשר הקִרבה הגופנית ההדוקה ביותר שאליה הגעתי עימה היתה שאותה כן הרכבתי על האופניים שלי – מן המושבה לתל-אביב ובחזרה, ועד היום אינני מבין איך היה לי כוח לכך, ברגליי הדקות.
"בוא נחזור," אמרה נֵלִי. כמעט שלא דיברנו. והלא אני, כשהפצרתי בה לצאת לטייל, אמרתי שיש לי משהו חשוב להגיד לה. אך היא כלל לא שאלה מהו הדבר. וכך פנינו לחזור ואני ליוויתי אותה במעלה שדרת הדקלים אל שער האחוזה.
היתה שעת ערב. עמדנו ליד הדקל הקרוב ביותר לחומת החצר. לפני השער.
"את אוהבת אותי?" אמרתי פתאום.
במילה אחת היא תוכל לשנות עתה את גורל כל חיי. לשחרר אותי מרגש הנחיתות. אם היא תגיד שהיא אוהבת אותי יתחיל לפעום בי רגש עליונות של ה"בְּסֵדרים", בזאת אני בטוח. אני לא אצטרך אז לדאוג לשום דבר. היא עצמה תגיד לי כל מה שעליי לעשות כדי להיות ראוי לה.
אך היא אמרה רק זאת:
"על שאלה כזאת אי אפשר לענות."
"מדוע?"
היא שתקה.
רציתי לומר לה שאני אוהב אותה, אך לא יכולתי. ובייחוד לאחר שריפתה את ידיי בתשובה על שאלתי. לכן ניסיתי דרך עקיפין:
"אפשר להציע לך חבֵרות, נלי?"
הרגשתי את עצמי חשוב מאוד. הלא זוהי כמעט הצעת נישואים שאני מציע לה, מה שמוכיח שאני נער רציני ואם יאהבו אותי אהיה גם כישרוני, ושילכו לעזאזל כל אלה שמזלזלים בי.
אך היא שתקה.
היא שיחקה בפעמון-האופניים שלי והוא צִלצל. שכחתי לספר, אחרי המסיבה של יום-הולדתה ביקשה ממני בהשאלה את האופניים החדשים ורכבה עליהם להנאתה סביב-סביב לבריכה הגבוהה, העגולה, הניצבת על עמודי-בטון, שבאמצע חצר האחוזה. אוכף-העור שעליו ישבה היה יקר לי במשך שנים רבות. (ואפילו כשמכרתי את האופניים, אחרי הרבה זמן, כדי לקנות לעצמי את מכונת-הכתיבה הראשונה שלי, "הֶרמֶס-בֵּייבִּי", כדי להיות סוף-סוף סופר, עדיין היה בי איזה רצון טיפשי לשמור למזכרת לפחות את מושב-העור שידע את התחת שלה). טוב. לי בכלל לא היה בא אומץ לבקש אותה לצאת לטייל איתי בשדרה אלמלא חשבתי שהיא נוטה לי חסד שעה שבאה לשאול ממני את האופניים.
מבול של דברים נִרגשים התפרץ מפי. וידוי ראשון, מגומגם, של אהבה. ושלוש מילים התמלמלו בו ביותר שוב ושוב – "אני... אַת... שלי..."
"לא, זה אי-אפשר," אמרה לבסוף, "אני לא יכולה להיות שייכת רק לְבֵּן אחד."
האומנם? התרגזתי. צבי כבר הספיק לספר לי, בגאווה, כיצד נישק אותה ארוכות על פיה, כמו בסרטים! כמו בסרט הנועז שראינו, "שלושים שניות מעל טוֹקיו"! – היא משקרת. היא נעשתה חברה שלו, שייכת לו, מכוח אותה נשיקה טרייה.
"זה נכון שצבי נישק אותך ממושכות?" שאלתי. חקְרני.
ממושכות – כמו איזה פרופסור לעברית. מיד ראיתי שהחטאתי. היא אמרה לי שלום חטוף, שמלתה הלבנה רִשרשה עוד רגע בחשיכה, והיא נבלעה בשער-הברזל הקטן, שהיה קרוע בתוך שער-הברזל הגדול, הסוגר את המבוא הרחב בפני מכוניות ועגלות ואולי גם נגד פורעים ערביים בימי מאורעות. השערים היו אטומים לגמרי, עשויים פח-ברזל עבה בצבע החלודה. נכון, כבר סיפרתי זאת, אבל ימיי באחוזת פלז היו החלק הכי יפה של חיי.
הצצתי מבעד לסדק שביניהם אחרי נלי, הפוסעת בתוך החצר. שמלתה עוד התנפנפה רגעים אחדים ואז נעלמה ממני במדרגות החיצוניות שהובילו אל פתח ביתה, בקומה השנייה.
חזרתי הביתה בחושך על אופניי, ואני אכול חרטה. נלי, קדושה שלי, האם הרגשת משהו בהתנהגותי או במעשיי, שאינם טהורים? בכוונות השפלות שלי? אלמלא הייתי שטוף בחטאים שלי עם עצמי, הייתי יכול לדבר עימה בקול תקיף ובוטח יותר, קול גברי ממש, ולהטות את ליבה אליי. אילו היתה יודעת מי אני באמת בחלומותיי – היתה נזהרת מפניי כמפני מצורע. לא! היתה רצה אחריי כמו משוגעת ומתחננת אליי שאוהב אותה ואתחתן איתה – כי מי שיש לו רגש נחיתות, ויש לו קצת כישרון, והוא עקשן, כמוני, יכול להיות גאון כשיגדל! ולזכות בכך שכל סבלותיו יתוֹעדוּ, לנֵצח!
שבת אחת בצהריים, בתוכנית "כבקשתך", שמעתי במקרה את הקריינית מבטאה ברדיו את שמי ושמה של נלי: "לאורי מנלי, בתקווה שתדע להתגבר..."
מרוב התרגשות חדלתי להבין את המילים, כאילו קולה של נלי הוא הדובר אליי. ומיד בא השיר המוכר, שנשמע הרבה מאוד בתקופה ההיא מפי יפה ירקוני, ועתה היה כמו מכוון במיוחד אליי, כאילו היא שרה אותו רק למעני:
"כל איש פורט, פורט על עוגבו,
את הניגון, ניגון שבלבבו –
כל איש נושא, נושא את מכאובו...
כל איש נושא, נושא בו ואוהב
את האחת, אחת אשר בלב...
אם איש רך-רוח הוא ודל
הוא ירדפנה עד יחדל...
אבל אם גבר הוא, אם גבר
לא ישברוהו שוד ושבר – "
מכל משמר שמרתי כרטיס "שנה טובה" ששלחה לי, כתשובה לברכה שלי, ועליו חתימתה:
"נלי."
תל-אביב, קיץ 2004
[הרשימה נכתבה ונשלחה לספר הזיכרון לוורדה גלס-רוהלד ולתולדות משפחת גלס בפתח תקווה. שמעתי שהספר יצא לאור אך לא שלחו לי עותק ממנו. הסופר יהושע קנז (גלס) הוא בן-דוד של ורדה. כשנה לאחר ורדה הלך לעולמו גם מדריכנו מוסה, משה רפאלי. אזכרה לו תיערך ביום חמישי, 25.5.06, בשעה 17.30 בקריית שאול. נפגשים בשער. א.ב.ע.]
קולו כמו קולו של הלב / ערב מחווה לדוד זהבי
דוד זהבי, מגדולי הזמר העברי המלחין הראשון יליד הארץ, מראשוני "הנוער העובד" וממייסדי קיבוץ נען, ומלחינם של השירים "הן אפשר", "יצאנו אט", "החליל", "הליכה לקיסריה" ("אלי אלי", שירה של חנה סנש), "מלאו אסמינו בר", ""זמר לספינה", הימנון הפלמ"ח ועוד
מנחה: דן אלמגור. משתתפים: יפה ירקוני, דפנה זהבי, גבי ארגוב, חנן יובל, הרכב קולי קיבוץ נען, אורי הרפז, ועוד. בערב יוקרנו קטעים מסרטו של אסיק רוסק על דוד זהבי
תאריך: 21.5 בשעה 20.30 בצוותא
לקוראי "חדשות בן עזר" כרטיס ב-60 ₪ (במקום 80 ₪)
הזמנת כרטיסים בקופת צוותא טל. 6950156.
שלי-שלי שלך-שלי
נשמע ביומן חדשות בקול ישראל
עו"ד ערבי-ישראלי הנשוי לפלסטינית מבית-לחם: "אני לא יכול להביא אותה לגור בישראל. היא שם ואני כאן. והילדים באמצע. קחו אותם! קחו! זאת גזענות! איפה הדמוקרטיה?"
בן-שיחו הישראלי: "מדוע שאתה לא תעבור לגור בבית-לחם? שם אתם הרוב."
עו"ד ערבי-ישראלי: "שאני אגור בבית-לחם? לֵך תגור אתה בבית-לחם!"
מוגש בחסות האגודה לזכויות אזרחים יהודים שאינם סהרוריים ואינם רוצים להיות מיעוט בארצם
נקניקייה בחרדל מקורה יווני או וינאי?
שלום אהוד,
אכן "נשבר לו הזין כמו נקניקייה יוונית המרוחה בחרדל או שמא נקניקייה וינאית?" [גיליון 141]. ואנו מחטטים במקורות ולא מוצאים את האמת האם הנקניקייה בארצו של סוקראטס מקורה והאם היונים אוהבים לאכול חרדל, או שזה וינאי נטו (אם לשפוט לפי פרצופיהם האדומים והתפוחים של הוינאים יש להניח שהם הם המאוהבים בנקניקיות ובחרדל כקינוח לחביות הבירה שהם מגירים לתוכם). בינתיים לאלוהים פתרונים ואנו נישאר לעת-עתה אכולי ספקות, ובבניין ירושלים ננוחם.
ועל עניין תערוכת הטמפלקים [התכוון מלשון עמלק. – א.ב.ע.] וההתעלמות מספרך בעניין. אתה רואה, לא רק בעולם הערבי ידעו לקחת מכתוביך ולצטטם בפרסומיהם מבלי אפילו לחשוב על בקשת רשות ממך, כי אם בני עמך כאן עושים כנ"ל. לא רק חוסר בושה יש כאן גם חוסר שכל וחוסר פירגון. רצו לומר הם ורק הם המציאו את הגלגל וגילו את היקום ואשר בו.
בברכת ל"ג בעומר שמח,
י.ז.
לזכרו של ד"ר יובל שחל מעין-גדי
קדיש
יתגדל ויתקדש האדם ופועלו,
אשר מסכת חייו בעולמנו באה אל סופה.
יתקדש אחינו הנאסף היום אל אדמת עין גדי.
יתברך במילותיו, בכתביו ובתלמידים שהעמיד.
בצחוקו, בחבריו, באלו שאהב ושאהבו אותו.
ישתבח בייחודו אשר צרף אל עולמנו,
בחוט המיוחד לו ששזר ברקמת חיינו.
יתגדל באור שהביא להניס חושך,
ביפה שהביא לצבוע את הכיעור,
בטוב שהביא לִגרוע מהרע.
ייסלח על רגעי חולשתו אם עוררו עליו כעס וריב,
אם הקשיחו שעות בינו לבינינו.
יהי הזיכרון השמור בלבבות, המשך לחיים שבאו אל קיצם.
נישא אנחנו החיים בזיכרונו את זיכרו של המת.
ייחרת שמו של יובל על לוח החיים,
מראשית ואל ימים יבואו.
[דברים שאמרה אימו דליה על קברו ביום קבורתו בעין-גדי]
יובל
הצעת להחזיר אותנו הביתה מהטיול במרוקו, ואכן עשית זאת, אבל בהחלט לא בדרך שסיכמנו.
ברגעים המיוחדים במשפחה, בעצב וגם בשמחה, תמיד אתה הדובר, ופתאום, בלי אזהרה, השארת אותנו לבד לחפש מילים עליך.
גדלת בעין גדי, ילד פיקח ונבון, רגזן, עקשן וחושב שכבן הבכור הכל מגיע לו.
בבית הספר למדת רק מה שעניין אותך או שהמורה מצא חן בעינייך. היתר נהפך ללא חשוב.
ספרים היו אהבתך הגדולה מילדות, קראת וקראת וזכרת הרבה בעל פה.
מה שהצלחת לרכוש עד היום זה בעיקר ספרים, ספרים, ועוד ספרים.
בבית הספר התיכון בערד לא הסתדרת עם המסגרת, הפסקת ללמוד, עבדת בגן הירק, ותמיד טענת שהשנה הזו תרמה לך יותר מכל שנת לימודים.
זאת היתה התחלת השיטה לעשות הכול בקצב ובדרך משלך, אולי יותר ארוכה וקשה, אבל בסוף להגיע למטרה.
עשית בגרות אקסטרנית, הלכת לשנת שירות לאופקים. במימונה השנה עוד נסעת לשם למשפחת פרץ.
בצבא שירתת ארבע שנים, וגם שם היו לך לא מעט בעיות עם המסגרת. בכל זאת התקדמת בסולם הדרגות.
אני לא זוכרת בדיוק את הסדר, אבל בעין גדי עבדת בגילת, הדרכת את חברת הילדים, ערכת את עלון הקבוץ, ה"אפיק", הדרכת בתנועה והתחלת בלמודים.
באוניברסיטה התכוונת ללמוד משפטים, אבל במכינה החלטת שזה לא מתאים לך ועברת לתקשורת.
עזבת את עין גדי, וגילית את רוסיה. למדת רוסית, לאף אחד לא היה ברור למה, כנראה בעקבות הספרות הרוסית, נסעת לרוסיה בכל הזדמנות ולבסוף לשנתיים כשליח הסוכנות היהודית. תפקידך שם היה להיות בקשר עם סטודנטים יהודים. הגעת לריכוזים יהודים בכל רחבי רוסיה.
גם שם לא תמיד הסתדרת עם המסגרת.
את הזמן ברוסיה ניצלת לחלק שאלונים בקהילות היהודיות השונות, שאלונים ששמשו אותך בעבודת הדוקטורט על תקשורת יהודית ברוסיה.
חזרת לארץ, השתלבת באקדמיה, בעיקר במכללה למנהל, ולפעמים, חודשיים או חודש בשנה, בזמן החופשות בארץ, לימדת גם במוסקבה.
ילדים משלך אין לך, אבל אהבת מאד ילדים וידעת ליצור קשרים ויחסים טובים עם ילדי המשפחה וילדי חברים.
הציניות שלך כיסתה על טוב לב, על רגישות גדולה שהתחילה עוד בגן, כשבכית כשנורית אכלה התפוח, הפרח זרקה בחצר והלכה לשחק עם ילד אחר ועד לאחרונה, כשמדי פעם מחית דמעה. גילית רגישות לתלמידיך ממגזרי המיעוטים והתייחסת אליהם יחס מיוחד. אתה מממן עד היום את הלימודים של בתו של הנהג הרוסי שהיה לך כשהיית שליח הסוכנות ברוסיה, וגם לנהג עצמו שלחת כספים מדי פעם.
לאחרונה נראה שהגעת ליציבות. סיימת סוף סוף את הדוקטורט, עליו עבדת הרבה שנים, וקיבלת תואר דוקטור, בנית זוגיות יפה עם ולנטינה, עברתם לדירה, אמנם שכורה, אבל מסודרת, התחלת בתפקיד דיקן הסטודנטים בחוג לתקשורת. הכול נראה מבטיח.
אנחנו מכירים מות בצבא, בתאונות, אבל התקף לב בגיל ארבעים ושבע וחצי, פחות משנה אחרי שלמדנו שגם לב אפשר לתקן?
אנחנו כבר מתגעגעים.
אימא ואבא,
[דליה ואריה שחל, דברים ביום קבורתו של יובל]
יעקב בסר זקוק לעזרתך
יעקב בסר הוא משורר מוערך, שהוציא לאור עשרות ספרי שירה, וערך ופרסם עשרות אחרים. במשך קרוב לשלושים שנה ערך יעקב את כתב-העת לספרות ותרבות "עתון 77".
כיום יעקב בסר חולה בסרטן, במצב מתקדם – והוא זקוק לעזרתך.
במשך שלושים שנה הקדיש יעקב את כל כולו לכתב העת. הוא האמין, שקיומו של כתב עת חודשי - המשמש במה לכותבים ותיקים וצעירים, ומשקף את ריבוי הקולות והשפות בעולם הישראלי והיהודי - הוא חיוני. לטובת המטרה הזו גייס יעקב את כל זמנו ומרצו, את נחישותו ועקשנותו. את העקשנות והנחישות האלה הוא רותם עכשיו למלחמה בסרטן.
אבל עכשיו זה לא מספיק. כחולה סרטן במצב מתקדם, הוא זקוק לתרופה שאינה מופיעה בסל הבריאות, ושעלותה החודשית היא 15,000 ₪. זה סיפור מוכר. הסיפור הזה חוזר כל יום, והוא כנראה יחזור עד שמשהו ישתנה בשיטה הכלכלית והחברתית שלנו.
אבל ליעקב יש רק את החיים האלה, והזמן שלו הולך וקצר. יעקב נלחם נגד השיטה הזו כל חייו. הוא אף פעם לא עשה לביתו, אף פעם לא ביקש, ואף פעם לא קיבל טובות מאיש. עכשיו הוא זקוק לעזרה. כל מי שיכול, מוכן ורוצה לעזור, מתבקש לשלוח את תרומתו לחשבון הבנק שנפתח במיוחד למטרת מימון התרופה.
חשבון מספר 415541 שם חשבון: בסר סניף: 681 בנק: 12 (הפועלים).
או ישירות בהמחאה לפקודת יעקב בסר, רחוב אורי 2, תל-אביב 64954
כל עזרה תתקבל באהבה, בהערכה ובתודה.
לחוגגים במיץ הידד!
חגיגת סיום קטיף ההדרים
בפרדסו של סופר נידח מר א. בן עזר
מבריכת השקאה עגולה מלאה מיץ תפוזים מסונן, בחצר ארמונו של הפרדסן הסופר הנידח מר א. בן עזר, בלב הפרדס שבו מר נ. גוטמן (צייר ארצישראלי שקיבל פרס נובל על כתיבת ספרי ילדים אך לא על ציור) – צייר את האריה שגידלה בפריס הכלבה-החורגת ביאטריצ'ה, ושהגיע (האריה) עם מר נ. גוטמן ועם מכבש הדפסים לארץ-ישראל בשנות השלושים, כשהוא עומד (האריה) על רגליו האחוריות ומרביע זונה ערבייה ערומה שחיכתה שנים לצייר, כפי שלמד מר ג. עפרת מהספר "בין חולות וכחול שמיים" שבדימיונו – – – יצאה מתוך מיץ תפוחי-הזהב עוטפת יפהפייה ערומה כביום היוולדה וצבע שערותיה ג'ינג'י כתום לוהט כצבע המיץ תפוזים מחריץ עד קרקפת וגם הפטמות כתומות ונחשקות מאוד.
שני נגרי ארגזי הדרים התקינו לה תיבה מרווחת של תפוזים לייצוא עם ענפי הטוואק השחורים-חומים כתורן וכמשוטים, והשיטוה אל העוטפת בתור בוצית. והעוטפת היפה התכרבלה בתיבה ונופפה ידיה בשדיה הרטובים בעלי הפטמות הכתומות הנחשקות אל קהל החוגגים ששתו וסעדו על טהרת הציטרוסים: ריבות תפוזים, פומלו ותפוזונים, עוגות בטעם תפוזים, לימונדה, מיצי תפוז, אשכולית, אשכולית אדומה, אורנג'דה ולֵמוֹן-ליים. פלחים מקולפים של פומלו, אשכוליות ותפוזים. קליפות תפוזים מסוכרות. ליקר תפוזים. דבש פרחי תפוזים. רפרפות, גלידות ומיקפא תפוזים. יוגורט תפוזים ופרילי תפוזים. בקיצור, כל אשר שם פרי הדר קורא עליו מימים ימימה.
כטוב ליבם בליקר תפוזים זרקו המוזמנים אל בריכת המיץ קוטפת ירוקה אשר דמתה מאוד לעוטפת הכתומה ומיד קפצו אחריה אורז חרוץ, שקודם ליהטט בהקפצת תפוזים באוויר, ועימו נגר בפה מלא מסמרים אשר תפס בשדי הקוטפת כמנסה להכניסם איתה יחד לתיבה. מנסה ומעסה, מנסה ומעסה, ושמי הפרדס נמלאו זיקוקי די-נור כתומים ולימוניים מעבר לחשרת העצים בירוק כהה ואפל.
עשרות עובדי ועובדות הקטיף, ההובלה, הסבלות, הברור, העיטוף, האריזה והנגרות העובדים בפרדסו של סופר נידח מר א. בן עזר החלו מתפשטים ומצטרפים לחוגגים במיץ התפוזים שבבריכה בחצרו, באוויר נישאו קולות ציוצים, ציצים, ביצים ומוצצים, כולם בטעם תפוז וחפוז, שמוטי, טבורי וטוטי-פרוטי.
הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא ליווה את החגיגה בדברי ברכה נרגשים וקרא פרקים חשובים וגם משעשעים מספרו של יצחק רוקח "פרדסים מספרים" ומביקורו של קדיש יהודה סילמן אצל ברוך ראב בקלמניה, שאותה ברוך בנה.
החגיגה כמעט הופרה כי לקראת חצות הופיעה כנופיית גלוחי-ראש מהמושבה עם שרשרות ומברשות וניסו לצייר צלבי-קרס על העוטפות ועל הקוטפות ועל אשכי האורזים והנגרים ועל עכוזי המבררות ואולם הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא שלף את אקדח המאוזר שלו שהוא בן יותר ממאה שנה, חיבר לו את קת העץ וירה מן המותן שתיים-שלוש יריות באוויר ומיד נפוצו החוליגאנים הפוגרומצ'יקים לכל עבר, ומרוב פחד אותו לילה כבר לא עשו מהומות וחילולי קודש במושבה. ואילו המשטרה, שבאה כרגיל באיחור, ניסתה לעצור דווקא את הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא המחזיק באקדח ללא רישיון ויורה ללא רשות אבל הוא התאייד כספירט בקליפת תפוז.
לאחר הרחצה הלילית בעירום התנגבו המשתתפים בגלילי נייר משי דק וריחני של עטיפות התפוזים, התלבשו, קיבלו כל אחד מתת כסף ללא ניכוי במקור מאת הבעלים העשיר מר א. בן עזר, שבדיוק עמד להגיש את הצהרת ההון הדו-שנתית שלו לשלטונות מס הכנסה ורצה להפחית קצת מהונו הגדול – ושבו שמחים וטובי לב לבתיהם, ורק עוטפות ואורזות אחדות היו דואגות מאוד פן בעוד תשעה חודשים כעת חיה לא תוכלנה להמשיך לעבוד בעונה הבאה בגלל הלידות.
העוטפת היפה נישארה ללון בפרדס והיתה מתכופפת ומזדקפת מתכופפת ומזדקפת מתכופפת ומתקלפת כל אותו לילה ומשחקת להנאתה עם בעל הפרדס העשיר בתפוז ותפוזינה.
מדינה "דמוקראטית" או יהודית?
הולכת וקרבה השעה, אם לא כבר באה, שבה מדינת ישראל תמצא עצמה ניצבת בפני השאלה מה חשוב לה יותר, מראית העין הדמוקראטית שבחסותה גבולותיה יהיו פרוצים להגירה פלסטינית שתחבור לריבוי הטבעי של ערביי ישראל, שגם הם חלקם רואים עצמם פלסטינים, וזאת כדי לשנות מבפנים את זהותה של ישראל למדינת כל אזרחיה, אשר חלק מהם, לא גדול, אף משתתפים ומסייעים בפעולות טרור נגד המדינה אבל נהנים מן הביטוח הלאומי וביטוח בריאות חינם וכל שאר ההטבות של מדינת הסעד הישראלית המודרנית והמושמצת –
או – שייעשה הכול כדי לשמור על ציביונה היהודי של ישראל, עד כדי דרישת הצהרת נאמנות למדינה, לדגלה ולהימנונה, מצד כל מי שיש לו זכות הצבעה בה, כולל דרישה כזו מן החרדים, אחרת הם יעברו למצב של תושב בעל זכויות אזרחיות אך לא אזרח בעל זכות הצבעה לכנסת.
הבעייה הזו אינה רק של ישראל. אירופה המערבית מנהלת מלחמת מאסף מול הפלישה המוסלמית וגם מול גלי ההגירה אליה ממזרח אירופה וממקומות אחרים בעולם, המאיימים לשנות כליל את ציביונה הלאומי והתרבותי, ואילו ארצות-הברית מנהלת מלחמה נגד ההגירה ממקסיקו לגבולה הדרומי וגם בונה שם גדר הפרדה ומגייסת יותר ויותר כוחות מן המשמר הלאומי שלה לשמירה על הגבול הפרוץ.
יכולים היצחק לאורים לשפוך דמעות תנין כאוות נפשם על זכויות האזרח של המהגרים הפלסטינים לישראל ולהטיף לנו מוסר מעוות של חביבי התקשורת והתרבות, של ה"בסדרים" שהרי גם דפי עיתון "הארץ" פתוחים בפניהם ולא בפנינו – אבל אם חפצי חיים אנו, עלינו לשמור על מדינת ישראל כמדינתו היחידה בעולם של העם היהודי, ומי שלא מוצא חן בעיניו – כל ארצות ערב והאיסלם פתוחות בפניו, שלא לדבר על שטחי הרשות הפלסטינית.
הנה, כחצי מיליון ישראלים העדיפו במרוצת השנים את ארה"ב על ישראל, ואיש אינו רואה בכך גירוש מישראל אלא החלטה אישית של כל אזרח ואזרח לחיות במקום שבו הוא חושב שחייו יהיו טובים ושלמים יותר, וסביר להניח שאיש מהם אינו חותר תחת שלטונות ארה"ב ואינו קורא להשמדתה אלא עושה הכול כדי ללמוד את תולדותיה ואת שפתה ולהיות ראוי לקבל את אזרחותה.
מדוע רק אלי ישי בקבינט הביטחוני?
ומדוע ראש-הממשלה-בעתיד צריך להתייעץ עם ראש הממשלה בהווה ובקרוב-בעבר?
לא ייתכן שבקבינט הביטחוני של ממשלת ישראל ישב רק שר אחד מטעם ש"ס והוא שייצג את עשרות אלפי הלוחמים הצעירים של המפלגה, המאיישים את שדות הקרב של הישיבות הבטלניות ושל המשרות הציבוריות וכל מיגוון הפרנסות הציבוריות שתכליתו אחת והיא להגן על ביטחון הקיום של החרד הספרדי, בדומה לבריגדות הקרביות המגינות בישיבות האשכנזיות על ביטחון הקיום של משפחות אברכיהן. אילו נוספו עוד שני שרי ש"ס לישי בקבינט הביטחוני הם היו עוזרים מאוד לשר הביטחון פרץ להבין סוגיות ומסכתות אסטרטגיות חשובות מאוד כמו לקחי השביתות הפראיות בנמל אשדוד והעלאת רמת ההשכלה של חיילי צה"ל באמצעות השתתפותם בהילולות השנתיות אצל הבאבא ברוך ודומיו.
שר הביטחון וראש-הממשלה-לעתיד ח"כ אמיר פרץ זימן אליו את ראש-הממשלה בהווה ובעתיד-בעבר ח"כ אהוד אולמרט ונזף בו קשות על שהוא עוצר את יוזמות השלום החדשות של שר הביטחון וראש-הממשלה-בעתיד ודורש ממנו להביאן קודם לאישור הקבינט הביטחוני ולאישורו או לפחות לידיעתו של ראש הממשלה בהווה ובעתיד-גם-בעבר.
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
[המדור הופיע דרך-קבע בעיתון "הבוקר"]
מאת כתבינו חושם הארכִּי וסופר נידח
* מקרה אונס. נערה בת 13 שנראית כבת 17 באה מדי ערב להזמנתם של חיילים לחדריהם ומזדיינת עימם ברצון וללא בקשת תמורה. לאחד מהם היא אומרת: "תוריד כבר את המכנסיים, אני רוצה לראות את הזין שלך!" נגד החיילים יוגש משפט והם צפויים לעונשים כבדים ולהוקעה ציבורית מצד כל האבות שבנותיהן הצעירות מתפרפרות ולעיתים אף מזדיינות, גם עם נוכרים עשירים, שבאים לבלות באחת מערי החוף של ישראל. שאלו על כך נהגי מוניות שמחזירים אותן הביתה בלילות.
* מקרה תקיפה מינית. גבר אלים ששיניו רקובות וריח רע עולה מפיו התנפל על רווקה בת ארבעים שחצתה שדרה חשוכה בפאתי העיר בלילה, בעל אותה באכזריות בלי קנדון תוך שהוא חונק אותה ומאיים להרוג אותה אם תצעק כאשר ירפה ממנה, ולא נח זרגו עד שלא חדר גם אל פי טבעתה וסדם אותה. לאחר שנתפס ונשפט הוכרז כלא שפוי ושוחרר חרף היותו חולה איידס.
* מקרה אונס עוד יותר חמור. נער בן 14 שכב עם בת-כיתתו נערה בת 14 והכניס אותה להריון. השניים מאוהבים מאוד, ממש כרומיאו ויוליה, וקיימו יחסי-מין מלאים בהסכמה. לא ברור אם הנערה תעשה הפלה או תלד את הילד ותמסור אותו לאימוץ, בלחץ משפחתה "כדי שלא להרוס את חייה." בגלל גילו לא יעמוד הנער למשפט ולא יישלח לכלא אלא שיהא עליו לעמוד תחת פיקוח קצין מיבחן עד מלאת לו שמונה-עשרה. אילו היה מבוגר בארבע שנים היה נשלח לשנים רבות לכלא על בעילת קטינה, חרף האהבה הגדולה.
* שר הביטחון וראש-הממשלה בעתיד פרץ מנהל לעיתים מזומנות התייעצויות חשאיות עם בכירי עיתון "הארץ", שנעשו למעריציו, ובפגישות הם מציעים לו אילו הכרזות נוספות ינקוט כדי להביך את ראש הממשלה בהווה ובעתיד-בעבר אולמרט, כדי לערער את סמכותו וליצור מצג שווא של מדיניות אחרת, מדיניות של פיוס, של שלום ושל ממשלת עיתון "הארץ".
* כאשר ממשלת ישראל מדינת כל אזרחיה בעלת הרוב הערבי תחל במדיניות עידוד הגירת היהודים מישראל לארצות מוצאם ומוצא משפחותיהם, האם רק אותנו ושכמותנו יעודדו או גם את אורי אבנרי, אילן פפה, בני ציפר, יצחק לאור וכל חבורת המחזיקים בדיעותיהם המובעות מדי פעם בפומבי? – אם איננו טועים, אחדים מהם יוחזרו בעידוד ישיר לגרמניה.
* אנחנו לא מתפעלים ולא כל כך מאמינים לנתונים האופטימיים לגבי הצמיחה של הכלכלה הישראלית, שנובעים בין השאר גם מחגיגת קניות פראית ומתרגילים חשבונאיים-כלכליים – ממש כמו שאיננו מאמינים ולא האמנו לנתוני העוני ממנו סובל כל תלמיד שלישי או רביעי במערכת החינוך, ולנתוני הרעב.
העתיד אינו כל כך זוהר כלכלית, אבל ההווה אינו כל כך רקוב ומלא עוני. איך אפשר ששני ההפכים האלה דרים יחד? – רק בדמגוגיה של שלי יחימוביץ ודומיה. והלא בחגיגת הקניות המשתוללת לוקח חלק רוב-רובו של הציבור הישראלי. ואם יש מגזרים שמעדיפים להוליד ילדים ללא הגבלה ולחיות בעוני ולהתפרנס מילדיהם וגם מקווים לקבל שוב את קיצבאות הילדים הענקיות והמעוותות מבית מדרשם הסחטני-הפרזיטי של ש"ס – אז בבקשה לא להכניס אותם לסטטיסטיקה של רוב אזרחי המדינה ולא לפרנס אותם על חשבון המיסים והעבודה של האזרחים הפרודוקטיביים. מדינת סעד, כן. אבל מדינת ניצול ציני מצד שני מגזרים, שבחלקם גם לא כל כך ציוניים, זאת בלשון המעטה – זה לא. בשנות ה-20, ה-30, ה-40 וה-50 של המאה הקודמת, רוב היהודים בערים, במושבות, במושבים ובקיבוצים – היו עניים מ"העניים" של היום, ורובם עבדו בחריצות כמו חמורים כדי להתקיים ולהביא אוכל למשפחותיהם.
האם ראש העיר תל-אביב פירומן או מגלומן?
לקח לנו שלשום שעתיים וחצי [!] להגיע במכונית מצומת ירקונים לרחוב ארלוזורוב בתל-אביב בגלל השיגעון של הזיקוקין די-נור בחוף יפו. שמענו שרבע מיליון איש היו שם. אנחנו היינו בתוך רבע מיליון איש אחרים, שבשעה שהחלו הזיקוקין די-נור עדיין היו תקועים בצומת ירקונים, בכביש החוף בנתניה, בכביש ירושלים-תל-אביב ולמעשה בכל הדרכים המובילות לתל-אביב מצפון, ממזרח ומדרום – תקועים באוטובוסים בזוטובוסים, במכוניות פרטיות, באופנועים, באופניים, בגלגיליות וברגל – בני-נוער ואפילו דתיים עם עגלות-ילדים!
ראש העיר אוסר מ"טעמי בטיחות" את קיום שבוע הספר בכיכר רבין העממית, המרכזית והמתאימה ביותר לאירוע התרבותי, אבל הוא מסכים ששבוע הספר יתקיים בגני התערוכה, בלב חגיגה קולינארית ספוגת ריח בשרים ניצלים על האש ועשן, והכול יותר חשוב שם מהספרים.
בחינמון הרכבת "ישראלי" מסופר ש"כרבע מיליון בני אדם הגיעו לטיילת של תל-אביב לצפות בשמיים במופע הזיקוקין הגדול בישראל, תרומת ממשלת צרפת להידוק קשרי הידידות. המוני האדם יצרו פקקי תנועה ארוכים בכל גוש דן. כתב 'ישראלי' שצעד ברגל זמן ממושך לכיוון החוף ועל כתפו גליל גדול ובו חצובה של מצלמה, הופתע מן העובדה שאף שוטר או איש ביטחון לא עצר אותו לבדוק את תיקו." (17.5).
אכן, שומר פתאים אדוניי. הלא אם היה מתפוצץ שם מתאבד, שום אמבולנס לא היה יכול להגיע בגלל הצפיפות והפקקים! עשרות אנשים היו נהרגים! ובסביבה הקרובה היו סבורים וגם מדווחים שהרעש קשור למהלך הפיצוצים מן הים! ורק לחשוב כמה דלק וכמה זמן התבזבזו לחינם בגלל 17 דקות קרתניות של זיקוקין די-נור! יותר ממיליון שקל זרקו המארגנים על האיוולת הזו, על גרימת אחד ממפגעי התחבורה החמורים ביותר שידע גוש דן מעודו!
אולי צריך לעשות מגבית של שֶׂכֶל לעיריית תל-אביב ולעומד בראשה? וגם למפקד משטרת המחוז, ולמפקד מכבי אש, ולכל הסכלים שאישרו את קיומו של האירוע המיותר והמסוכן והיקר הזה!? עם ישראל משתעמם. תנו לו פרסומת על ביצה שלוקה מתנוססת בשמיים, ומיליון אזרחים יתקבצו לראותה!
מתוך "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר
יצא לאור בהוצאת רכגולד, ת"א, 1987, עם 50 ציוריו של דני קרמן
הספר אזל ולא יודפס פעם נוספת כי ספרי סופר נידח אינם מְכִירִים בחנויות וברשתות ואין לו סיכוי להפיץ אותם לקוראיו אלא להעתיקם בניקוד ולשלחם בתור קבצי חינם באינטרנט
23.
לִפְעָמִים בָּא לִי לְהַרְבִּיץ מַכּוֹת
לִפְעָמִים בָּא לִי לִשְׁכַּב וְלִבְכּוֹת
בְּתוֹכִי מְטֹרֶפֶת רוֹצָה לְהִתְפַּלֵּל
בָּאוֹטוֹבּוּס חוֹמְדִים אוֹתִי גְּבָרִים מַסְרִיחִים
כֶּסֶף אֵין לִי לִקְנוֹת בְּגָדִים
לִלְמֹד אֲנִי אוֹהֶבֶת כְּמוֹ מַחֲלָה
בְּמַדֵּי בֵּית-הַסֶפֶר נִרְאֵית גָּאוֹן מֻשְׁחָת
כּוֹסֶסֶת צִפָּרְנַיִם אֲנִי, שְׁרִירִית וּקְצוּצַת שֵׂעָר
נוֹגְעִים בִּי, לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה, רַק מַרְגִּישָׁה
עוֹד אֵין לִי תִּיק בְּמִפְלַג הַנֹּעַר
יוֹם אֶחָד יִכְתְּבוּ עָלַי בָּעִתּוֹן
וַאֲשַׂחֵק אֶת חַיַּי בְּסֶּרֶט קוֹלְנוֹעַ.
24.
הַחַיִּים הֵם כְּמוֹ פֶּרַח
קוֹנִים בַּחֲנוּת פְּרָחִים
שָׂמִים בְּצִנְצֶנֶת מַיִם
אַחַר כָּךְ זֶה מַסְרִיחַ
וּמַשְׁלִיכִים –
וְחוֹזֵר חֲלִילָה.
בִּבְרָכוֹת לְיוֹם הֻלַדְתֵּךְ
אֲבִיבָה אֲהוּבָתִי,
מֵחַיִּים.
25.
לִפְעָמִים כְּשֶׁנִּמְאַס לִי לִהְיוֹת אֲנִי
אֲנִי מַחְלִיטָה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה
יְשַׁדְּכוּ לִי אַבְרֵךְ
אֶלְמַד לְבָרֵךְ
וְלֹא אֶצְטָרֵךְ לְהִתְחַנֵּן עַל כָּל פֵּרוּר
שֶׁל אַהֲבָה.
26.
בַּחַיִּים אֲנִי לֹא יִסְלַח
לְכָל מִי שֶׁלֹא הִכִּיר
בַּגְּאוֹנִיּוּת שָׁלִּי –
וַאֲפִלּוּ אִם אֶצְטָרֵךְ לִלְמֹד
הַנְהָלַת חֶשְׁבּוֹנוֹת
לְשֵׁם כָּךְ.
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק עשירי
מריא הגיעה לביתה, ותעל על המדרגות. והנה נפתחה הדלת, ומהבית הציצה הזקנה.
– מרים? שאלה הזקנה בתמהון.
– כן! ענתה מריא.
– ומדוע אחרת גם היום לבוא הביתה? הוסיפה הזקנה.
– הלא הדירקטור היה היום בגמנזיה, ענתה מריא.
הזקנה הגישה לפניה את הארוחה ותאמר: גם היום לא ינעם המרק לחכך, כי כבר נצטנן.
– אין בכך כלום! ענתה מריא.
פני מריא היו צוהלים ושמחים, ובין חגוי שפתיה הסתתרה בת צחוק של דמיון נעים, ותשב אל השלחן לאכול את הארוחה.
מריא היתה רעבה מאד, ותבלע את האיטריות בבולמוס רב וצותה מיד לתת לה את הבשר. הזקנה הגישה לפניה חלק בשר וחזרת. מריא זלגה במזלג חתיכת בשר והתחילה לועסת אותה.
הבשר עוד בין שניה, ועל המזלג כבר נזלגה חתיכת בשר שנית, [והיא מנסה] להתעמק במחשבות ע"ד התקרבותו של יגנץ אליה והטיול של היום... רק מחשבה עצלה אחת ע"ד איבנ'ק הטרידה אותה מעט ותשקע במחשבותיה שנית.
המזלג נפל מידה, והיא נפחדה וגחנה להרים את המזלג.
הזקן שישב על כוס תה, שהעלתה אד ומקטרתו הארוכה בפיו רמז בעיניו לאשתו על התאדמותה של מריא כלומר: "דברים בגו" והזקנה ענתה לו בנענוע=ראש כלומר: צדקו דבריך; מריא הרגישה בזה ועשתה את עצמה שאינה מבינה כלום.
– הלא שכחתי לספר לכם! קראה מריא בחיוך.
– בודאי חדשות לך! אמרו הזקנים בסקרנות.
– הלא עברתי למחלקה החמישית, אמרה מריא.
– גם כן דבר גדול, ענה הזקן, פלא גדול ל"עבור" למחלקה החמישית, אני הייתי יכול ל"עבור" בכל המחלקות ברגעים אחדים, התלוצץ הזקן.
– ואני , אמרה הזקנה , הייתי מיעצת את אביך, שלא יחנך [יחנכך?] ללמֹד יותר, הלא יודעת את כבר די הלא פניך כבר צנומים מרֹב העבודה, כמה השעור?
הדברים האלה הן כמדקרות ללב מריא לא יכלה לשמעם.
מריא היתה עיפה, ותקרא עוד בעתון פולני ותלך לישון ובעלותה על משכבה עוד זחלו במֹחה שיָרֵי רעיונות, ע"ד מעשיותיו וספוריו של איבנ'ק, ועל עזבה אתו בחֹרשה, בעת שאבא קרא לה, וע"ד יגנץ ושיחותיו והתקשרותו אליה, וכך נרדמה.
המשך יבוא
בית הספר "עין תמר", מושב נאות הכיכר
אתמול ברכבת של 7.08 בבוקר יצאתי לדימונה (מחליפים לרכבת בת שני קרונות בתחנת באר-שבע צפון) ומשם במונית לבית הספר "עין תמר" של מושב נאות הכיכר. פגישה ראשונה עם תלמידי א'-ג', פגישה שנייה עם תלמידי ד'-ו', ארבעים וכמה ילדים וילדות, כל בית הספר. בית ספר? נווה מידבר בתוך נווה מידבר. איזה ילדים. איזו הקשבה. איזה תענוג לשבת איתם סביב שולחן גדול אחד. יש סופרים שספריהם מיתרגמים והם נוסעים למפגשים בעולם, יש סופרים פרופסורים ומקבלי פרסים וכאלה שאין חדלים לדון בספריהם החשובים וקהל הקוראות של סטימצקי מבטיח שמכל ספר חדש שלהם יירכשו מאות ואלפי עותקים. לי אין דבר מכל זה אלא לכתת את שבעים שנותיי ברכבת לפגישות עם ילדים שיכלו להיות נכדיי, ואני נהנה, מה זה נהנה, כמו שדודו פאפל נהנה מן הפלאפל שיש לו על יד הבית.
רק מה חבל, בית-הספר עומד להיסגר. כמוהו בית הספר בעין-גדי. הם יאוחדו לבית-ספר אזורי אחד בנווה זוהר, באמצע המרחק בין שניהם. הסיבה, אין די ילדים. כמוהם עומד בסכנת סגירה בית הספר המעולה "אלון" בכרמיאל. הסיבה, השכונה הזדקנה ואין די תלמידים. והרי דווקא בתי-הספר הקטנים האלה, שיש בהם זמן מירבי לכל תלמיד, והשקעה מרובה, הם מהטובים ביותר שיש לנו. יש להם תשתית נהדרת שחבל לזרוק אותה. יש בהם סגל מורות מסור. הילד לא הולך בהם לאיבוד. האווירה משפחתית. החגיגות בבית הספר שייכות לכל המושב, הקיבוץ או השכונה. ביטולו של בית-הספר הוא גדיעת אבר מהיישוב. שלא לדבר על פטורי מורות ועובדים אחרים. (יידמה נא למערכת החינוך שמדובר בילדים של ש"ס, שמספקים למערכת החינוך שלה שלל נושאי משרות לצורך ולצורך פרנסה). הלוואי שכל ילד בישראל יזכה להימצא בשנות הלימוד הראשונות בגן-עדן קטן שכזה.
בפגישה הראשונה קראתי לילדים ולילדות את "הילדה מן הים" [ציירה גיל-לי אלון-קוריאל], סיפור אהבה נכזבת, ואת "דודו פאפל" [צייר אבנר כץ], סיפור על ילד קטן שהוריו סוחבים אותו מעיר לעיר באירופה והוא מקלקל להם את הטיול כי הוא רוצה רק פאפל! – וכל הילדים עוזרים לי וצועקים איתי יחד פעם אחר פעם לפי סימן ממני: "דודו פאפל! דודו פאפל!"
וכשחוזרים לבסוף לישראל, ולדוכן הפלאפל, והטחינה נוזלת לדודו על הלחיים, אני קם ומדגים להם בפרופיל שהתענוג האמיתי הוא כשהטחינה נוזלת, אפילו לרצפה, אבל לי יש בעייה בגלל הבטן, שאני לא רק בן שבעים אלא שוקל כבר כמאה קילו, והבטן שלי חוצצת בין טיפות הטחינה הנופלות לבין הרצפה והתוצאה היא – כתמים על החולצה! ובבית אני כבר אוכל עם סינר כי הטיפות לא מגיעות לרצפה אלא נעצרות לי על הבטן!
איזה צחוקים!
טוב. ראיתם פעם זקן בן שבעים ככה משתטה? ובכן, זה אני. ואומֵר גם כמה דברים פחות מצחיקים. למשל, שמספיק אחוז אחד כישרון ותשעים ותשעה אחוז התמדה כדי להיות סופר, או כל מקצוע אחר שאתה באמת רוצה בו. מי שיש לו מאה אחוז כישרון ואפס אחוז התמדה, לא יהיה סופר כי לא יתמיד. ומי שיש לו מאה אחוז התמדה ואפס אחוז כישרון, גם כן לא יהיה סופר. אבל אם אני נעשיתי סופר, ילדים, אז כל אחד יכול להיות סופר. (כך אמר יוסי בנאי לזמר מתחיל שהתוודה בפניו שהוא מלא חששות: "אל תדאג, אם אני יכול לשיר, גם אתה תהיה זמר!")
והנה, בתום הפגישה השנייה לוקחת אותי המנהלת נעימת ההליכות, אייק שטייף, לחדר הכיתה של א'-ג', ואומרת לי: "מיד אחרי הפגישה איתך הם כל כך התלהבו שרצו למחשבים והתחילו לכתוב סיפורים! גם כאלה שלא כתבו קודם יותר מכמה משפטים יחד! אתה מוכרח לבוא לראות!"
הסיפורים ניתנו לי בהדפסת מחשב מדוייקת ונקייה, שאפילו מזכירות במשרדים בתל-אביב לא תמיד מצליחות להוציא מתחת ידיהן.
זיכרו, תלמידות כיתה גימ"ל (אם איני טועה) כתבו זאת:
סיפור אהבה
היה היתה ילדה שקוראים לה גל. גל היתה בת 13. היא טסה לאנגליה. היא פגשה נער בגיל שלה, הם התאהבו והתחתנו. וזה סוף הסיפור.
כתבה: נעמי ריצ'רדסון
הילדה המפורסמת / עדן עובדיה
פעם אחת היתה ילדה שקוראים לה עדן עובדיה. עדן עובדיה היתה מפורסמת ועם המון כסף ועשירה מאוד. וכולם אוהבים אותה מאוד.
פעם אחת היא שרה לפני אימא שלה וגם לפני כל החברים שלה והיא התרגשה מאוד והיא שרה לפני הדודים שלה. וכשהיא חזרה הביתה היא היתה עייפה מאוד-מאוד. היא נרדמה והיא לא סגרה את הדלת שלה וגנב לאט-לאט נכנס לבית שלה ולקח את כל הכסף שלה.
ובבוקר היא התעוררה ראתה את הבית שלה מבולגן מאוד-מאוד. והיא נכנסה למחסן שלה ולא ראתה את הכסף שלה אפילו לא מטבע אחת. היא אמרה להורים שלה והם הלכו למשטרה לבדוק מי לקח לה את הכסף שלה.
הם הלכו למשטרה הם חיפשו אחרי העקבות לבדוק מי לקח לה את הכסף.
בסוף הם מצאו את הגנב.
סוף הסיפור.
סיפור אהבה
היה היה ילד ששמו רני. רני היה כל יכול.
יום אחד רני ואימו נסעו לתל-אביב לים. בדרך רני התרגש. רני ואימו הגיעו לתל-אביב. רני הגיע לחוף הים. רני קפץ לים ובא גל גדול ובגל ראה ילדה עפה עליו.
רני תפס בזרועותיו את הילדה. רני הלך אל החוף והשכיב את הילדה על החול הרטוב. הילדה התעוררה והם נהיו חברים טובים.
שם הסופרת: שני עותמי
שם המאיירת: שני עותמי
[הסיפור נכתב בעקבות "הילדה מן הים" שלי, אלא שכאן יש לו סוף טוב, לא כמו בסיפור שלי, שבו הילדה אינה רוצה להתחבר לילד וגם הורסת לו את הבית שבנה בחול, ונעלמת].
על אהוד בן עזר
נהניתי מהספר שקראת לנו והסיפורים שקראת לנו בבית-הספר.
בסיפור היה ילד שאמר דודו פאפל.
אהוד הוא סופר טוב מאוד, סופר מעולה.
והוא טוב בלהכין ספרים ואהוד כותב יפה
והוא מספר טוב הלוואי שאני אהיה סופרת כשאני אהיה גדולה.
מרֵעוּת פרץ, נאות הכיכר
מה נאמר? מפי עוללים ויונקים יסדת עוז!
* * *
אם מישהו מהקרובים או החברים שלכם נוסע לסן-פרנציסקו, בקשו ממנו שיקנה עבורכם חפיסות אחדות של שוקולד מריר מתוצרת "צ'ירַארדֶלִי" בטעמים שונים כמו תפוז ומנטה, וגם ללא שום תוספת. מומלץ גם לבקר בבית-החרושת עצמו.
©
כל הזכויות שמורות
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעל-הבית השתגע
עקב מעברה של הוצאת אסטרולוג למשכנה החדש בפתח-תקווה
ודילול המלאי במחסניה, ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים של אהוד בן עזר, וגם יותר מאחד, כולל דמי משלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון. בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן נקניקים פורנו-פיקאנטי אקטואלי). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25" 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל עומס עונתי בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל