| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 144
תל אביב, יום חמישי, כ"ז באייר תשס"ו, 25 במאי 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: באבל על מותו של שלמה שלוש
לתולדות ה"קוויק לאנץ'" של רוּדי ופסיה ברונשטיין
צביעות המנהיגות המפלגתית הערבית, מאת מ. שמואלי
א. שאלה אישית לד"ר פארוק מואסי. ב. תיקון חוק האזרחות, מאת נעמן כהן
ד"ר יפתח הגלעדי: האתנוצנטריות היהודית-הישראלית הולכת ומאבדת צלם אנוש
משה גרנות: הגוי במשנתו של ישעיהו ליבוביץ
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות, מאת כתבינו חושם הארכִּי וסופר נידח
עוד שירים מתוך "50 שירי מתבגרים", 1987
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק י"ב
פוּעה מִסכֶנֶת, בוערת
שיר עברי מאת פרנץ קאפקא, על פי מכתבו העברי אל פועה, מורתו לעברית.
ניקוד ואיות: פרנץ קאפקא. חילק לשורות ונתן כותרת: בְּאֵרי צימרמן
אֵינֶנִי מֵבִין כָּלִיל אֶת דְאָגוֹתַיךְ
מִשׁוּם אֵיזוֹ הִתְנַגְדוּת שֶׁל הוֹרַיִךְ
לְלִמוּדֵךְ.
אֲנִי חָשָׁבְתִּי כִּי כְבָר
קָבוּעַ
כִּי אַתְּ תֵּשְׁבִי בְּאֵוּרֹפַּ
(אַל צַחַקִי)
עוֹד שָׁנָה אַחַת וְחֲצִי.
הַזֶה אֵינוֹ עוֹד קָבוּעַ?
וְדַוְקָא עַתָּה יַכְרִיעוּ אֶת
הַשְׁאֵלָה הַזאוֹת?
אֲגַב אִי אֶפְשָר שֶׁאַתְּ קִבַלְתְּ כְּבָר
מִכְתָּב שֶׁל הוֹרַיִךְ,
אֲשֶׁר בּוֹ תִמְצְאִי אֶת תּוֹצָאַת-שִׂיחָה שֶׁל הוּגוֹ
עִם הוֹרַיִךְ.
גַם אֵשֶׁת-הוּגוֹ,
אֲשֶׁר עִמָה אֲנִי דִבַּרְתִי הַיּוֹם
לֹא קִבְלָה עַד עַתָּה מִכְתָב מֵאִיטוֹ מִירוּשָלַים.
אֲבָל אֲנִי מֵבִין הֵיטֵב אֶת
הַבְּהָלָה
אֲשֶׁר בָּה מְחַכִים מִכְתָב חָשׁוּב,
הַנוֹדֵד כָּל זְמַן.
כַּמָה פְעָמִים בַּחַיַי בָּעַרְתִי
בְחֲרָדָה כַזאות.
פֶּלֶא, שֶׁאִישׁ לֹא יִהְיֶה לְאֵפֶר מְאֹד קוֹדֶם.
צַר לִי מְאֹד כִּי צָרִיך גַם לָךְ לִסבֹל כָּכָה,
פּוּעַה מִסְכֶנֶת, חֲבִיבָה.
אֲבָל בֵּינָתַיִם, בָּא כְּבָר הַמִכְתָּב
וְהַכָּל טוֹב.
באבל על מותו של שלמה שלוש (Chelouche)
בן יעקב, בן אהרון שלוש מייסד נווה-צדק
שלמה שלוש היה בוגר גימנסיה "הרצליה", איש ההגנה, יקיר תל-אביב, מכהן בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, שליח עלייה לצפון-אפריקה, ובעיקר – נצר למשפחת שלוש המפוארת והמעורה בארץ-ישראל מדורי-דורות; הוא היה איש חיוני מאוד, מלא סיפורים והכרת ערך עצמית, והיתה לנו הזכות לעזור לו בעריכת ספרו האוטוביוגראפי "בצל שליחות" (בהוצאת "גוונים", 1999) ובו פרקים היסטוריים רבים, חשובים וגם משעשעים על תל-אביב בראשיתה. בכמה מסיפוריו העסיסיים השתמשנו, בשינויים, לצורך הרומאן שלנו "המושבה שלי". למדנו ממנו רבות על הערבים. הם רצחו לפני שנים רבות בכביש מתל-אביב לרמלה, בדרכו לירושלים, את אחיו הבכור והאהוב, המהנדס הצעיר גבריאל שלוש, אך לא גרמו לשלמה לשנוא אותם. להפך, כל סעודה עימו באחת המסעדות הערביות של יפו היתה חווייה קולינארית יחד עם טיול במנהרת הזמן לתקופת העלייה הראשונה. הוא דיבר ערבית שוטפת, כאבי וכדודים שלי בפתח-תקווה, וביושבי עימו היתה לי הרגשה שאני עדיין יושב בחברתם. ומדי פעם היה מוכיח לי, בשיחה שוטפת עם ערבים, כיצד השפה שלהם הידלדלה, וישנם ביטויים ומילים בערבית ששגורים על פיו, שאותם הדור של היום כבר אינו מכיר. ממנהגיו: כבר בראשית הארוחה במסעדה היה תוחב שטר של עשרים שקל לכיסם של המלצר או המלצרית, יהודים כערבים, ותמיד שירתוהו בכבוד גדול, וכיד המלך.
צער רב הצטער שלמה על כך שבגלל ריבוי יורשים – בית סבו הדו-קומתי והמרשים בנווה-צדק לא הועבר לעירייה על מנת שישמש מוזיאון ומרכז פעילות לתולדות נווה-צדק ותל-אביב על שם אחיו גבריאל שלוש הי"ד, אלא נמכר לבסוף לאדם פרטי; ומאוד דאב גם על גורל בית הכנסת של סבו הנמצא עדיין בפינה החצר הגדולה של הבית ובו פריטים שתרם סבו, ומחשש עין הרע לא נזכירם. לאחר שהתחלפו תושבי השכונה נפל בית-הכנסת בידי חבורה משונה של חרדים בעלי-גוף שהפכו את עזרת הנשים למיטבח וכדי להצדיק את התיישבותם במקום הם יושבים שם ולומדים אף שהם לא נראים דומים במיוחד לבחורי ישיבה למדנים שתורתם אומנותם, ומחשש לשון הרע לא נרחיב בנושא. לשלמה זה עלה בבריאות כל עוד היה בכוחו לבקר שם. הוא נקבר בבית הקברות הישן בטרומפלדור בחלקת בני משפחת שלוש האצילה.
הוא גם אהב מאוד לספר על הרפתקאותיו עם נשים, כמובן בתקופת היותו רווק, אלא שלא נטה לכלול אותם באוטוביוגראפיה שלו. הוא היה איש של תקופה. והתקופה כבר מזמן חלפה. ולא נותרו ממנה אלא ספרים שגם להם כבר אין הרבה קוראים.
היום בשעה 17.30 מתקיימת האזכרה למשה (מוסה) רפאלי
במלאת שנה למותו. נפגשים בכניסה לבית הקברות קריית שאול. החברים ממשיכים מאוחר יותר למפגש אצל אלמנתו שרה רפאלי בשעה 19.30 ברחוב נח מוזס 9, רמת-גן. 03-7519853.
משה גרנות
הגוי במשנתו של ישעיהו ליבוביץ
מי שמצוי בכתביו של ישעיהו ליבוביץ מתרשם מסלידתו העמוקה מכל נטייה לאומנית המתבססת על מקורות האמונה היהודית. הוא היה בין הראשונים אשר הטיפו להסתלקות מיידית מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, ולהכרה בזכותם של הפלסטינים להקים מדינה לצד מדינת ישראל. דברים אלה יוצרים אשליה שליבוביץ הוא אדם בעל אוריינטציה הומניסטית (לזכותו ייאמר שהוא הכחיש זאת תדיר, ובתוקף!) הסולד מן ההתנשאות היהודית הקלאסית בנוסח "אתה בחרתנו".
מודל המאמין שעמד לנגד עיניו של ליבוביץ הוא הרמב"ם, וממנו למד שהיחסים בין אדם לאדם, כשלעצמם, חשובים כקליפת השום. לדידו של המאמין הליבוביצי יש צו אלוהי, ומעצם הגדרתו צו זה איננו מוסרי.
ליבוביץ חילק באופן סכמטי את עולם הערכים של האדם לשלוש קטגוריות נעולות הרמטית בתוך עצמן:
האדם יכול לבחור בקטגוריה הערכית הדתית, לפיה הוא עובד את אלוהיו.
הוא יכול לבחור בקטגוריה הערכית ההומניסטית, לפיה הוא מחויב לאדם.
או בקטגוריה הערכית הפוליטית, לפיה הוא מחויב כלפי המדינה.
איור לטיעון זה הביא ליבוביץ מדבריהם של שלושה אישים, אשר דגלו כל אחד בערך אחר מתוך השלושה:
אלינור רוזוולט הכריזה ב-1944 כי הערך העליון, למענו כדאית המלחמה הקשה, הוא לספק כוס חלב בכל מקום בעולם לכל ילד, בלי הבדל דת, גזע, לאום או מעמד. באותו הזמן ממש הצהיר הגנרל טוג'ו, שליטה בפועל של יפן במלחמת העולם השנייה, כי הערך העליון הוא למות למען הקיסר ולמען הכבוד; ואילו ליבוביץ עצמו נזכר שבילדותו למד את מזמור ע"ג בתהילים, ושם מכריז בעל המזמור: "אני קרבת אלוהים לי טוב," כלומר, "הטוב", הערך העליון הוא הקירבה של האדם לאל.
לכאורה, השוואה זאת אמורה לחשוף את שלילתה של האוריינטציה "האנושית" (הלאומנית וההומניסטית גם יחד), ואת העדיפות של האוריינטציה הדתית – סוף-סוף, במאה העשרים נהרגו ונרצחו עשרות מיליונים בידי אומות "נאורות" למען ערכים "אנושיים", כמו הפאשיזם, הנאציזם והקומוניזם; אך השוואה זאת היא חסרת שחר שכן הפאשיזם, הנאציזם והקומוניזם היו רוויים בסממנים דתיים מיסטיים, ולא היה להם שום נגיעה להומניזם. בעיקרון, תוצאת הצו להרוג היא אחת אם היא באה, כביכול, מאלוהים עצמו, או אם היא באה מאדם המוחזק בעיני נשלטיו כאלוהים (היטלר, סטאלין). אין רבותא בצו "לא תחיה כל נשמה" על פני הצו להשמיד את "אויבי המשטר", או "אויבי המדינה". בשם האל ניתן לבצע את הפשעים הנוראים ביותר ובפרוטרוט המבהיל ביותר, והטרור האיסלאמי הוא רק דוגמה מיני רבות.
ההשוואה המופרכת הנ"ל של ליבוביץ איננה העיקר בדיוננו זה. יש לתת את הדעת לבחירה שלו בנושאי דברם של שלושת הערכים. נציגיה של האוריינטציה האנושית הם גנרל אטום לב, שידיו מגואלות מדם; ולידו הומניסטית תמימה המצדיקה מלחמה למען אידיאל פשטני לחלוטין. שניהם הם נציגיה של המאה העשרים, המאה הברברית ביותר בהיסטוריה. לאמור, זהו שיאה של "התרבות", אליה מסוגל להגיע האדם! אבל צריך לתת את הדעת ששניהם גויים, ואילו הנציג המועדף בעיני ליבוביץ, בעל האוריינטציה הדתית, חי לפני קרוב לשלושת אלפים שנה, והיה יהודי. וכי קשה היה לליבוביץ להציע נציגים יהודים לפאשיזם ולהומניזם? או לחלופין, קשה היה לו להציע נציג גוי המסור כולו לערכים דתיים? אלא שההקפדה על בחירת הנציגים והתקופות בהן הם חיו, חושפת את הכוונה הנסתרת מאחורי הדברים: לא רק שהגויים לא השתוו מעולם אל היהודים בערכיהם, אלא שלאחר שלושת אלפים שנה הם נסוגו נסיגה אדירה בתחום הערכי אל הברבריות – מזה, ואל הטמטום ההומניסטי – מזה.
ודוגמה נוספת: ברצות ליבוביץ לתאר את הפער שבין יראת ה' לשמה ובין יראת ה' שלא לשמה, הוא מזכיר את אברהם אבינו שלא חשך אפילו את בנו יחידו מאלוהים (בראשית כ"ב 12), והוא משווה אותו למלך גרר, "הגוי המגושם והשקוע בזימה, שאברהם אבינו מדבר בלשונו," ("יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", ע' 321, ובמקומות אחרים). אברהם ירא יראת אלוהים לשמה, ואילו ציפייתו של מלך גרר היא כי האל יהיה "הז'נדרם של העולם", וזו עבודת אלוהים שלא לשמה. אליבא דליבוביץ, "הגוי המגושם" אינו מסוגל לקלוט אמונה נעלה יותר, ואברהם נאלץ לדבר בשפתו ולרדת לרמתו.
כדרכו, מתרכז ליבוביץ רק במה שנוח לו. דבריו של אברהם, "כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה, והרגוני על דבר אישתי" (שם, כ' 11) משרטטים את אמונתו של אברהם עצמו – יראת אלוהים, לפי השקפתו של אברהם, הייתה אמורה להגן עליו שלא יהרגוהו על דבר אישתו. מסתבר שהוא אמנם מאמין כי לאל יש פונקציה כלפיו וכלפי העולם, כפי שמסתבר גם מהדו-שיח שבינו ובין אלוהים בפרשת סדום (בראשית, י"ח 23-33). התנהגותו של אברהם בפרשת גרר בוודאי שאיננה עדיפה על זו של מארחו: הוא מוותר על אישתו מראש, כפי שעשה אצל פרעה במצרים (שם, י"ב 10-20), וכפי שעשה גם יצחק בארץ גרר (שם, כ"ו 1-11). בשלושת המקרים "הגויים המגושמים" מזועזעים מכך שאורחיהם העלו בדעתם להכשילם בלקיחת אשת איש, ובשלושת המקרים יוצאים "המאמינים לשמה" נשכרים מאוד מהוויתור הזמני על נשיהם. מי שקורא לתומו את הכתובים, מתרשם שדווקא אברהם ויצחק הם בעלי מוסר פרימיטיווי שנקלעו למקום תרבות. והרי קשה לסווג את אברהם כ"צמחוני" בהשוואה ל"גוי המגושם" בכל הנוגע לנשים: הוא לוקח לעצמו פילגשים, ואחר כך משלח אותן ומפקיר אותן ואת ילדיהן (שם, כ"א 14-19, כ"ה 1-6).
מבלי להיכנס כאן לעצם הזוועה שבסיפור העקידה, הרי שאין כאן, ולא בשום מקום אחר במקרא, אמונה לשמה. גם אברהם וגם איוב, שהם סמל למאמינים לשמה בעיני ליבוביץ, זכו לשכר על הניסיונות הקשים שעברו, וליבוביץ נמנע באדיקות מלצטט את הפסוקים האומרים זאת במפורש (שם, כ"ב 16-18; איוב מ"ב 12-17), כי הם אינם מסתדרים עם תשתית התיאוריה שלו.
אמונתו של ישראל בכל רבדיה ההיסטוריים מכירה בכשרותה של האמונה שלא לשמה, והיא כשרה אף בעיניו של ליבוביץ עצמו. מדוע, אם כן, מלך גרר, שציפה כי האל ישליט את יראתו בעולם, נחשב בעיניו ל"גוי מגושם"? אלא שההסתייגות מן הגויים וההתנכרות לעולמם טבועה עמוק בליבו של כל מי שאמון על תורה ומצוות, וליבוביץ, למרות הצהרותיו האנטי לאומניות – איננו יוצא מכלל זה. תהום רובצת בין אמונתו האטאוויסטית של עגנון (ראו מאמרי ב"חדשות בן-עזר", גיליון 140) ובין אמונתו התובענית מאוד של ליבוביץ, אך שניהם ספגו מאותם מקורות, ולשניהם אותה משטמה ואותו הבוז לעולם הגויים.
הערה: פירוט ומראי מקום ימצא הקורא המעוניין בספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", מודן, 1993
לתולדות ה"קוויק לאנץ'" של רוּדי ופסיה ברונשטיין
לאהוד בן עזר שלום,
קראתי בעונג מה שכתבת על "טעמי" וסביבותיה, וכמי שגדל באזור הרשה לי לתקן: שמו של אלברט מ"טעמי" היה מאדג'ר ולא מאדג'ה. "קוויק לאנץ'" של רודי ופסיה פעלה לא רק בשנות המנדאט אלא גם עד אמצע שנות החמישים. רודי ברונשטין היה, אגב, אחיינו של לב טרוצקי.
הילד מהמלך ג'ורג' 29
[א. דנקנר]
אהוד בן עזר: פסיה ברונשטיין לבית פָּיֵיס מפתח-תקווה, אשתו של רודי, היתה אחות של דודתי סימה לבית פייס (שתיהן היו ג'ינג'יות) שנישאה לדודי אחי-אימי גרשון ליפסקי, כולם מפתח-תקווה. דודה סימה נפטרה בגיל מופלג ובדיעה צלולה וממנה שאבתי סיפורים רבים על פתח-תקווה וגם על אחת מגיבורי ספרי על פנחס שדה "להסביר לדגים", מבלי שציינתי את המקור, ומבלי שאציין כאן מי היא.
ב"קוויק לאנץ'" לא זכיתי לאכול מתבשיליה של פסיה, אני רק זוכר במעומעם ביקור עם אימי במקום עוד מלפני 48'; אבל בקפה הסופרים וה"ייקים" "חרמון" ברחביה (אפלפלד כתב עליו באחד מספריו), שאותו קיבל לרשותו רודי זמן לא רב לאחר שסגר את "קוויק לאנץ'", ישבתי גם אכלתי ממטעמיה; ואני זוכר שפעם הגיש לי בקערית מנה אחרונה של אפרסקים משומרים שלא היו מי-יודע-מה, וכשהערתי על כך בזהירות אמר לי: "אבל אלה היו מישמשים!" – ובאמת בתור משמשים משומרים היה להם, ברֵטרו, טעם מצויין! – ומאז אני זוכר את הלקח – שגם אפרסקים בינוניים הם לפעמים מצויינים אם מתברר שהם מישמשים.
"קוויק לאנץ'" במעלה רחוב בן-יהודה היתה מסעדה בסגנון שהיה לטעמם של הבריטים בירושלים, והם הירבו לבקר במקום ותמיד היה שם מזון לטעמם ובשפע. דוכן גבוה ארוך משמאל ובהמשך משמאל המיטבח; ובבית קומות ממול למסעדה, במעלה בן-יהודה, גרו רודי, פסיה, וילדיהם אורי (כרמל) וגניה (בר-יוסף). פיצוץ מכונית התופת ברחוב התרחש במרחק בניינים אחדים מהם ברחוב למטה.
מבירור במשפחה העליתי שאביו של רודי, המהנדס ברונשטיין, שגר אף הוא בירושלים (ועבד בחברת האשלג של ים-המלח והיה ידידו של מייסדה נובומייסקי) – היה בן-דוד של ליב דווידוביץ ברונשטיין, הוא ליאון טרוצקי. מוצא המשפחה מאירקוטסק שבסיביר ואולם רודי כבר נולד בגרמניה. הם עלו ב-1934 לערך. נכד של טרוצקי חי בארץ ואולם הוא לא יצר שום קשר עם בני משפחת ברונשטיין. מי מכיר מי יודע? שיבקש ממנו להתקשר.
אוטו והלן (הוריו של הילד מהמלך ג'ורג' 29) היו הבעלים של קפה "אלנבי", וחברים טובים של רודי ופסיה. רודי דיבר שוטף גרמנית אבל משפחתו היתה מרוסיה וגם רוסית ידע קצת. החברים אוטו והלן היו "ייקים", והארבעה, יחד עם הסב ה"סיביריאק" הדובר רוסית וגרמנית, אהבו מאוד לשחק קלפים, בילוי מקובל מאוד גם במרפסות הפתוחות באותם ימים של טרום-טלוויזיה וטרום מיזוג-אוויר. הארבעה היו משחקים בלהט, והמילה שהיתה נפלטת מדי פעם בִּבְדיחוּת ובאקצנט "ייקי" היתה: "איד-יוּט!"
ירושלים שהיתה בזכות ה"ייקים"
אהוד שלום רב,
נוסטלגיה, הוי נוסטלגיה. דיברת על ירושלים של פעם, ירושלים של "טעמי" [גיליון 143] וכל מה שהיה ליד ומסביב. אדון אלברט מדג'ה הבולגרי היה ידידי הטוב. אותי הוא מעולם לא "גירש" מהמסעדה הקטנה שלו. הוא לקח על עצמו "לחנך" אותי והשפיע עלי המון עצות חכמות מניסיון חייו. הוא היה איש מלא הומור, חד לשון, מהיר מחשבה ובוטה מאוד. עוד בחייו, שני בניו ניהלו את המסעדה ואפילו התרחבו לעבר תלפיות. כיום הנכדים לקחו לידיהם את הפיקוד. החומוס כפי שציינת הוא אותו חומוס מעולם אחר וגם שאר התבשילים. מי לא אכל ב"טעמי"? מי לא נעלב מאלברט? ובכל זאת כולם חזרו.
אבל מי שהשפיע מאוד על אופייה של העיר באותם ימים היתה הקהילה ה"ייקית". בשנות החמישים עד סוף אמצע שנות השמונים ירושלים היתה משופעת בבתי קפה ומסחר אירופיים. "אלסקה", "נאוה", "עטרה" ועוד, שנוסדו על ידי יהודי גרמניה, ה"ייקים" שעלו לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בתי קפה אלה היו מרכז רוחני, תרבותי וחברתי. קפה "עטרה" היה מרכזם של ציירים, סופרים ומשוררים וכל אחר צהריים וערב אפשר היה לפגוש שם את כל המי ומי ולהתחכך איתם.
הרחובות יפו, שלומציון המלכה, כורש, בן סירא היו מלאים חנויות אופנתיות שיסדו ה"ייקים", שאליהן נכנסו עשירי העיר. חנות הבגדים הידועה רוזנבלום, אופנת בגדי גברים "או.ב.ג.", חנות הספורט "ספורט היגיינה", חנות התכשיטים של גב' שרלוט, חנות הפסנתרים של משפחת קליימן, חנות מפורסמת נוספת היתה של משפחת גאנץ שנקראה "גאנץ". רוב הבעלים גרו בסביבת החנות וחלקם ברחביה. היו גם חנויות לא מעטות של מעדנים לא כשרים. היום נשארה אחת מהדור ההוא ומנוהלת על ידי הבן וזאת "איוו" שליד "טעמי".
ירושלים אז היתה חילונית, פתוחה מלאת תרבות ואווירה בזכותם [של ה"ייקים"]. ירושלים שינתה פניה והיא כבר לא מה שהיתה. ובכל זאת נשארו כמה פינות שאפשר להתרפק עליהן כמו למשל "טעמי", "פינתי", בית אנה טיכו, ואיך לא? – שוק מחנה יהודה המופלא. אכלת כבר ב"צחקו"? המסעדה מוסתרת בלב השוק העיראקי, ליד עזורה. כדאי לך.
רות ירדני כץ
רחוב בצלאל שטרסה בירושלים
אודי היקר,
רחוב עקיבא והבית [מס' 4] שבו גרת הסתעף מרחוב הלל ולא מרחוב שמאי [גיליון 143]. פעם אפילו קראו לרחוב בצלאל במקום הלל, והמהדרין (ה"ייקים") קראו לו רחוב בצלאל שטרסה.
יואב הורן
אלברט היה אומר: "לבלוע! לבלוע! לא ללעוס!.."
אודי יקר,
מסעדת "טעמי" היתה מנת הברזל שלי בשנות לימודיי הראשונות בירושלים, בשנות ה-70, בעיקר משום שעבדתי כטלפנית במשרדי "אל-על" ברחוב הלל הסמוך. מנת החומוס היתה גם הדרך להתחמק מלאכול את המנות הקפואות שאימא היתה מעמיסה עליי בימי ראשון, ושהיו נוזלות באוטובוס ו"מזיעות" עליי כל הדרך מפתח-תקווה לדירה ברחביה בירושלים. (עד היום אני מתקשה לאכול אוכל קפוא).
גם עתה אני מסוגלת לשמוע את אלברט אומר: "לבלוע! לבלוע! לא ללעוס!.." – כך ידענו להבדיל מי הוא סועד קבוע ומי זר שנקלע למקום – לפי התגובה המחייכת או הנעלבת.
באדיקות, ואולי שלא בצדק, אני שומרת על חשבון בבנק "יהב" ברחוב הלל. בפעמים המועטות בשנה שאני מגיעה לסדר שם את ענייניי, מסעדת "טעמי" הינה תחנת חובה, כמו הנסיעה לירושלים – רק דרך יער ירושלים בדרך בית זית, כדי להריח את ריח הטחב בחורף ואת העצים והשרף בקיץ.
תודה על הזיכרון.
שלומית דוטן
25 שנה למותה של מי לא מציינים במטולה?
בחג השבועות, והחל מ-1 ביוני, יתקיימו בפסטיבל המשוררים במטולה אירועי מחווה ללאה גולדברג במלאת כך וכך שנים למותה, לאורי צבי גרינברג במלאת 25 שנה למותו, לדליה רביקוביץ שמתה לפני 9 חודשים ולמשורר החשוב חזי לסקלי שנפטר לפני 12 שנה ועליו ידברו המשורר החשוב מאיר ויזלטיר (שהפך בתרגומו ל"מעיין הכבשים" את תושבי הכפר הספרדים לפלסטינים) והחוקר והמסאי החשוב אריאל הירשפלד (שכתב מסה מבריקה במיוחד על ההשפעה של אום-כלתום על הספרות העברית).
25 שנה למותה של מי לא מציינים שם אפילו במילה אחת? של המשוררת ה"צברית" הראשונה שקדמה לכל אלה ואשר מושבת העלייה הראשונה שבה נולדה קדמה גם למטולה.
אתם לא יודעים במי מדובר? אז אתם בחברה טובה יחד עם ויזלטיר, הירשפלד וכל המארגנים החשובים של פסטיבל השירה העברית החשובה. מהרו והכינו לעצמם כרטיסים לפסטיבל החשוב ותזכו לשאוף אבק חשובים.
צביעות המנהיגות המפלגתית הערבית
מאת מ. שמואלי
מנהיגי המפלגות והאירגונים הערביים מרבים להתבכיין על הפלייה ועל יחס לא הוגן מצד האוכלוסייה היהודית ומצד רשויות השלטון. זאת הם משמיעים תוך הזדהות מוחלטת עם הרשות הפלשתינית בכל ויכוח מול ישראל. לא היתה אפילו פעם אחת שבה הצדיקו את ממשלת ישראל בעת מלחמתה בטרור הרצחני שנכפה עליה על-ידי הרשות הפלשתינית ואירגוני הרצח התואמים, אשר התמידו במקביל בהסתה בלתי פוסקת במערכות החינוך ובתקשורת.
כיצד ייתכן שלא יזמו אפילו הפגנה אחת נגד הרשות הפלשתינית המושחתת, שלא קיימה שום הסכם או התחייבות, שעודדה והסיתה את הטרור תוך עיוות העובדות ההיסטוריה, הדת והאמת.
מכל הסטודנטים והמשכילים המוסלמים כאן לא יצאה אפילו הפגנה אחת כנגד טרור רצחני הפוגע באזרחים תמימים, קשישים, נשים וטף, ואשר חלקו אף נתמך ונעזר בפועל על-ידי ערבים ישראלים, ולא נמצאו אפילו ארבע אימהות ערביות ישראליות שמשמיעות קולן כנגד שמחת האימהות הפלשתיניות אשר בניהם נשלחים לרצוח ולהתאבד בישראל. ואם הושמעו מילות גינוי, היה זה תמיד מן הפה ולחוץ, מלווה בהצהרות גנאי מקבילות לישראל, כי הרי היא תמיד האשמה.
מסתבר שכל הלימודים וההשכלה לה הם זוכים אינם מתקנים את תרבות השקר, הצביעות והרצח, כפי שגם רוב הטרור המוסלמי בבירות המערב נעשה על-ידי סטודנטים ומשכילים, דבר שלא מונע מהם להתבכיין על זכויות עבורם וחובות רק לאחרים.
א. שאלה אישית לד"ר פארוק מואסי
ב. תיקון חוק האזרחות
מאת נעמן כהן
א.
מאמיני דת האיסלם מאמינים בעקרונות הבאים: נביא המוסלמים מוחמד, הכריז: "תהיה רק דת אחת בערב" וחיסל את היישוב היהודי בארצו. היהודים, לאחר שסירבו לקבל את האיסלם, חלקם גורשו וחלקם נרצחו. הנשים והילדים נמכרו לעבדות. את כל רכוש היהודים לקח מוחמד לעצמו. ערב, (היום ערב הסעודית) היא הארץ היחידה בעולם שע"פ החוק חייבת להיות "יודן ריין". הכניסה אסורה אפילו לתיירים יהודים. בכל הפגנה של ערביי ישראל (לאחרונה בחיפה נגד הריסת מבנה בלתי חוקי) המפגינים צועקים: "ח'יבר ח'יבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!" כוונתם הברורה היא, שיחזור ניצחון מוחמד על היהודים. לאחר חיסול היהודים, מוחמד מכניס לקוראן את הפסוקים הבאים:
היהודים הם בני קופים וחזירים. (סורה 5 פסוק 60).
יש להרגם ולקחת את רכושם השייך למוחמד ולערבים. (סורה 59 פסוק 7).
היהודים חייבים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש מוסלמי ולשלם ג'יזיה, "והיו שפלים". (סורה 9 פסוק 29). על בסיס פסוק זה בוססו חוקי ההשפלה של "בני החסות" ביניהם החובה על היהודים ללבוש טלאי צהוב, יוזמה כזו הועלתה לאחרונה באיראן.
אסור להתיידד עם היהודים בגלל מלחמת המצווה. (סורה 5 פסוק 56).
לפי דברי מוחמד (בחדית') הגאולה ותחיית המתים תבוא רק עם השמדת היהודים כאשר "המוסלמים ילחמו ביהודים ויהרגו אותם... והיהודי יתחבא מאחורי האבן והעץ, והאבן והעץ יאמרו: "הו, מוסלמי, הו עבד אללה, הנה יהודי מאחוריי, הרוג אותו."
שאלתי האישית לד"ר פארוק מואסי היא: האם אתה רואה במעשי מוחמד (לפי ערכיך היום) מופת מוסרי או פשע נגד האנושות? האם אתה רואה בפסוקים נגד היהודים בקוראן גזענות שיש לצאת נגדה או מופת מוסרי? האם אתה סבור שיש לתת אזרחות במדינת היהודים לאדם האוחז באידיאולוגיה גזענית אנטי-יהודית והשואף לחסל את המדינה שאת אזרחותה הוא מבקש?
ב. הנדון: הצעת חקיקה חוק האזרחות
בדיון בנושא ההגירה לישראל והזכות לקבלת אזרחות ישראלית יש לקחת בחשבון את הדברים הבאים: הבעיה העיקרית הינה, כיצד לשמור על קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. מעבר לאבסורד של מתן אזרחות לאזרחי אוייב בזמן מלחמה, יש לגבש מדיניות עקרונית לגבי הגירה של ערבים-מוסלמים. אזרחות היא מעין "הסכם חברתי", או "אמנה חברתית" בין האזרחים. קיימת בעיה עקרונית של מתן אזרחות לאנשים המחויבים לחיסול המדינה שאת אזרחותה הם מבקשים. לפני זמן מה נידון חייל בצה"ל, עולה שהתאזרח, היות שהצהיר כי הוא דוגל בדיעות נאציות ושואף לחיסול מדינת היהודים.
מכל האמור לעיל ברור שלא יעלה על הדעת לתת אזרחות ישראלית לאנשים המאמינים בתורות אנטישמיות גזעניות כאלו.
לכן יש להוסיף לחוק האזרחות: "אדם האוחז באידיאולוגיה או אמונה דתית שיש בה גילויי גזענות נגד העם היהודי, לא יקבל אזרחות ישראלית."
לכן יש לאמץ את השיטה האמריקאית, ולתבוע מכל מתאזרח להישבע אמונים למדינת ישראל ולחתום על ההצהרה הבאה:
"שבועת אמונים. אני ........ המבקש אזרחות ישראלית, מצהיר בזאת כי אינני אוחז בשום אידיאולוגיה או אמונה דתית שיש בה גילויי גזענות כנגד העם היהודי. אני מצהיר בזאת כי אני נשבע אמונים למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ומתחייב למלא את חוקיה."
ד"ר יפתח הגלעדי
האתנוצנטריות היהודית-הישראלית הולכת ומאבדת צלם אנוש
קראתי את תשובתו של אהוד בן עזר לפארוק מואסי [גיליון 143] ואינני יכול שלא להתפלא על הנימה הגזענית והמתנשאת שמרחפת מעל דפי "חדשותיו" של מר בן עזר. באיזו זכות הוא מרשה לעצמו ללעוג לעיתון רציני כ"הארץ", עיתון שהוא כמגדלור של שפיות מוסרית ושל הגנה על זכויותיהם הדמוקראטיות של כל אזרחי ישראל, גם המיעוטים, ככתוב במגילת העצמאות, ללא הבדל דת גזע ומין.
מגוחכת גם "הערכת המצב" של מר בן עזר וחבורת המחזקים את ידיו וכותבים אצלו פמפלטים גזעניים-בעליל במסווה של פובליציסטיקה שנועדה להגן על העם היהודי. אנשים אלה הם דוגמא חיה לכך שהאתנוצנטריות היהודית-הישראלית הולכת ומאבדת צלם אנוש.
שום כוח שבעולם לא יגן על העם היהודי אם הוא לא יהיה עם מוסרי. זאת אפילו בן-גוריון הבין, אם כי זה לא הפריע לו שלא לראות כיצד מתחת לאפו מגרשים על לא עוול בכפם בתש"ח אזרחים ערביים מאדמותיהם ומעריהם שבהם שכנו מדורי-דורות.
בעיני הערבים, יהודי ישראל אינם יושבים כאן בזכות וגם לא בחסד אלא בחוסר זכות. לא מעניינת את הערבים, וגם לא מחייבת אותם – הטענה שלפני אלפי שנים ישבו בארץ יהודים. באותה מידה הם רואים עצמם צאצאי הכנענים שישבו בארץ עוד בטרם התנחלו בה בני ישראל. האם זה מחייב אותנו? יש אידיאל הזאב ויש אידיאל הכבשה. אל לנו להיות זאבים!
אילו הפסיקה ממשלת ישראל את מדיניות הנקמה של עין תחת עין והיתה חדלה גם מהחיסולים הממוקדים, ההפגזות, בניית גדר ההפרדה וכל שאר ההגבלות והאיסורים המוטלים על הפלסטינים, היה הטרור שוכך לאיטו עד שנעלם כמעט כליל.
אין גם שום יושר בהתנגדות הקולנית הישראלית לחימוש הגרעיני האיראני, שעה שממשלות ישראל עצמן הן שנתנו "אור ירוק" לאופציה הגרעינית הישראלית ואף ניסו אותה בשיתוף ממשלת האפרטהייד של דרום-אפריקה. גם אם יקרה האסון ויושמדו בנשק גרעיני שניים-שלושה מיליון ישראלים תושבי גוש דן, ובהם אזרחי יפו ורמלוד הערבים, אין זה נותן עדיין רשות לממשלת ישראל להשמיד ערים בנות מיליוני תושבים כמו טהרן או לאיים בפגיעה במטרות אסטרטגיות כסכר אסואן, שתביא כלייה על עשרות מיליוני מצרים. אם יתחולל אסון של עימות גרעיני, הרי בכל מקרה גוש דן כבר יושמד – אז מה ההצדקה להשמיד עוד מיליוני אנשים במזרח התיכון? האם תגובת-הנגד הגרעינית תשיב לחיים את ההרוגים הישראליים? מוטב להיזכר בהיסטוריה כנרצחים מאשר להיחקק בה כרוצחי-עמים בקנה-מידה התפלצתי ביותר שהיה אי-פעם, ובכך להצדיק בדיעבד את המכה שהונחתה על ישראל הגרעינית.
למי אני עמל?
אני רוצה לספר לך עד כמה אני מעריך את העיתון הייחודי שלך, המשלב את ניחוח פרדסי פתח-תקווה הנעלמים וארץ-ישראל היפה והישנה עם נושאים אקטואליים מטובלים באהבת ספרות, אמנות, ואינטלקטואליות.
בתודה,
אבי ו.
*
לאהוד,
תודה רבה. אני קורא ונהנה, יישר כוחך!
בברכה,
ידידיה י.
*
לאהוד,
תודה על המכתב העיתי! כל מילה שלך בסלע, רבים חושבים כמוך.
ריקה ב.
*
לוגן, יוטה, 15.5.06
יקיריי שלום,
את הערב הקודם עשינו ב"יילוסטון פארק" במלון מפואר שיש בו אינטרנט מהיר. ומפלאי המאה ה-21 – אנחנו קוראים בחדר את העיתון של בן עזר, אחרי שיגאל הדפיסו, שיהיה נוח לקרוא. הנופים בהרי הרוקיס עוצרי נשימה. אנחנו נהנים מאוד ומתגעגעים.
להתראות,
הדסה ויגאל
מכון ז'בוטינסקי בישראל מתכבד להזמינכם לערב עיון מיוחד
השקר מסרב למות
במלאות מאה שנה להופעת הספר האנטישמי:
"הפרוטוקולים של זקני ציון"
בתוכנית:
מוזי ורטהיים – דברי פתיחה
השופטת בדימוס הדסה בן-עתו – הרצאה:
"הקונספירציה היהודית" – נשק אסטרטגי לדמוניזציה של היהודים
ולדה-לגיטימציה של ישראל
מנחה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון
יום ה', י"ב בסיון תשס"ו, 8.6.2006, בשעה 6 בערב,
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38 תל-אביב, קומה א'.
במקום יהיה אפשר לרכוש בהנחה את הספר:
"השקר מסרב למות" מאת הדסה בן-עתו
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
[המדור הופיע דרך-קבע בעיתון "הבוקר"]
מאת כתבינו חושם הארכִּי וסופר נידח
* מוזיאון תל-אביב לאמנות מארח באולמותיו ובביתן הלנה רובינשטיין תערוכות רבות, מהן חשובות ומהן פלצניות, חסרות ערך וחסרות קשר לציור ולאמנות וכל-כולן נבנה על יחצ"נות של יוצרות ויוצרים חסרי כשרון ציור אלמנטרי, אבל לעיתים מגובים בהרבה כסף כדי לייצר תערוכה שלאחר שהיא מסתיימת אפשר לזרוק את מרכיביה לזבל ומה שנותר ממנה הם רק המוניטין שקשרו לה היוצרים והאוצרים.
האם מנהלי המוזיאון שמעו פעם על הצייר הישראלי דוד שריר? רבים מהאמנִיות והאמנים שהם הציגו, אינם מגיעים לקרסוליו. תערוכת רטרוספקטיבית של ציוריו תהיה חגיגה לאמנות ולתרבות הישראלית.
[גילוי נאות: דוד שריר הוא חבר שלנו אבל לא כל חבר שלנו הוא דוד שריר].
* עונת הרחצה בתל-אביב החלה ובחוף גורדון ההומה אדם ושוחים אין מצילים. לעיריית תל-אביב יש עודף כספים בקופה. היא משקיעה מיליונים במופעי ראווה מיותרים כמו פקק-התנועה הגדול בישראל ובגוש דן של ל"ג בעומר של הזיקוקים הצרפתיים העלובים. אז מה איכפת לה אם הים מזוהם ואם אנשים טובעים בו או נחלים ממנו?
* אל תניחו שילסטמו אתכם. חברה שלנו, ישראלית-לשעבר, באה לביקור מארה"ב. בארוחת-צהריים אצל "שבתאי היפה" ביפו, בצהרי השבת האחרונה, יומיים לפני הטיסה חזרה – גנבו מתחת לכיסאה את התיק שלה ובו דרכונים, דולרים, כרטיסי אשראי, מחשב קטן ועוד פריטים חשובים ויקרים. נראה כי בחלל האוויר של מרפסת המסעדה הדהדה השמועה שאמריקאית יושבת בה ואפילו מדברת אנגלית בנייד שלה, ולכן התיק שלה, שהיה מונח על הרצפה, עורר סקרנות. אחייננו, שניסה לרדוף אחר הבחור שגנב את התיק, עוד הספיק לראותו קופץ למכונית שחיכתה לו בפינת הרחוב, ונעלם. התיכנון, התזמון והידע המדוייק של הגנבים, מעורר התפעלות. בצורה מקצועית כזו אך הפוכה היה אפשר גם להכניס פצצה למסעדה.
הלקח: אל תצאו מהבית או מהמלון עם דרכונים, רק עם צילומים שלהם, שמהם כדאי לפזר גם במזוודות. ייתכן מאוד שלא הכסף שלכם מעניין את השודדים אלא הדרכונים שהם בעלי ערך רב בשוק הטרור העולמי. וכאשר יש טרף קל, עוף השמיים מוליך את הקול.
אל תסמכו על מתקן אחד, אלקטרוני או צרור ניירות, שבו מרוכז כל המידע הנחוץ לכם, כולל ספר טלפונים אישי. הדפיסו גם ממנו עותקים ופזרו אותם בתיקים שלכם יחד עם עותקים של כל אישור ותוכנית הקשורים לנסיעה, לבתי המלון, לפרטי הטיסות.
אל תצאו עם דברי ערך ואל תסתובבו עם הרבה שטרי-כסף אלא אם הם טמונים היטב בארנק-בד צמוד-רגל (סביב השוֹק), כשמדובר בטיול ארוך. (כך שטנו בספינה על הוולגה ורכבנו על פילים בתאילנד). זיכרו את סיסמת ד"ר בירם של "הריאלי" בחיפה: "והצנע לכת!"
אל תסמכו על המשטרה, היא טובה בעיקר לקבלת אישורים על הגניבה, כך גם במקומות אחרים בעולם.
פזרו את כרטיסי האשראי שלכם בין כמה ארנקים, בבית ובארנק הנישא בחוץ.
בישראל שטופת השמש ומאירת הפנים צריך להיזהר לא פחות מבכל מקום אחר בעולם שאליו אתם יוצאים לטייל. אמנם יש לנו כאן הרגשת בית וסחבק וסמוך – אבל זה בית פרוץ ומלא גנבים. אפשר רק להתנחם שיש בו גם סכנות גדולות יותר.
* הרכבת לאילת. פסי רכבת מדימונה עד נחל צין כבר יש. קו המסילה שעוד נותר לסלול הוא לאורך הערבה. מדוע התוכנית מתעכבת כבר עשרות שנים? לתושבי חבל אילות יש הסבר. חברות ההובלה הגדולות שמעלות את המכוניות היפניות והקוריאניות החדשות מאילת צפונה, ומורידות את הפוספטים דרומה – מתנגדות. אולי גם אגד לא מאושר. גם לא ארקיע. די ברור שהרכבת תהיה המסיע העיקרי והנוח והשקט ביותר של נוסעים לאילת, ושל משאות לנמל אילת וממנו. וגם שתפחתנה תאונות הדרכים הנוראות שמעורבות בהן המשאיות הענקיות גם הכפולות, על כביש הערבה, זאת גם בזכות נהגיהן הפראיים. בקיצור, יש סברה שבגלל אינטרסים כלכליים אין רכבת לאילת וכל הנוסע לשם במכונית שם נפשו בכפו, בייחוד בלילות.
* מדוע התלמידים ביסודי מדברים בלחש? – ובכן, הם לא רק מדברים בלחש עד שקשה לשמעם אלא גם כותבים חלש עד כי בקושי אפשר לקרוא את כתב-ידם. מורה ותיקה הסבירה לנו: "זה דור אחר. דור ויזואלי. הם חיים מהטלוויזיה. הם מציירים נהדר. הם שרים, רוקדים ומופיעים. אבל קשה להם לחבר יחד כמה משפטים רציניים, וגם לכתוב או לדבר אותם. הם לא כדוֹר שלנו, שקראנו הרבה וכתבנו הרבה בכיתה. אפילו האנגלית שלהם, שלמזלם הם קולטים בגיל צעיר מהטלוויזיה ומהאינטרנט, היא מאוד בסיסית ודלה."
* הידעתם שאין קווי אוטובוס לנתב"ג וממנו? ובכן, שתדעו, אין. לטרמינל 3 החדש אין שום קו אוטובוסים, רק רכבת ומוניות. מאז הקמתו, וסגירת טרמינל 1, אין בכלל רשות לקווי אגד להיכנס לנתב"ג. הסובלים העיקריים הם נוסעי טיסות הפנים, שבאים ויוצאים מטרמינל 2 הוותיק. שם לא רק שאין אוטובוסים, אין גם רכבת, רק מוניות. 90 שקל לתל-אביב כאילו חזרת עם המזוודות מחו"ל. למעשה, כל מי שבא לנתב"ג מצפון, ממזרח ומדרום זקוק למונית מיוחדת. רק ממערב, מתל-אביב, יש רכבת. אמנם, טרמינל 2 עומד להיהרס ולהיות חלק ממתחם מסחרי-תעשייתי שמחוץ לגבולות נתב"ג, קריית בן-גוריון או עיר בן-גוריון ייקרא שמו. ואילו טיסות הפנים, כמו גם טיסות שדה התעופה בהרצליה ולימים טיסות שדה דב בתל-אביב, תועברנה כולן לטרמינל 1 הוותיק, שהיה בינלאומי וכעת עובר שיפוצים לצורך היותו מיועד לכל טיסות הפנים. כאשר יושלם קו הרכבת המהירה למודיעין ולירושלים יהיה מצבם של הטסים קצת יותר קל.
השנה 1943. אבא שלנו, שעובד בצבא הבריטי כמשגיח על שדות השעורה ברַסָלֵיין [רָאס אִל עֵין היא ראש העין] שנזרעו למזון לסוסי הצבא, לוקח אותנו לשדה התעופה לוד במשאית צבאית בריטית שנוהג בה סרג'נט הול (שהיתה לו אהובה יהודייה במושבה), ואני הקטן, בן שבע לערך, יושב מאחור. הם מבקרים את אחד המפקדים, אולי מייג'ור נורדי הבורי [הדרום-אפריקאי, שקצת מתעלל בסרג'נט הול האנגלי ומי שיודע היסטוריה מבין את הסיבות] – שגר בשורת הווילות המנדטוריות לאורך הכניסה ליבת-הנתיבות ההיסטורי, מצד ימין. מעבר לבניינים המרובעים בני הקומה האחת האלה, משתרע שדה מלא מטוסי ספיטפייר שחורים-כהים, כנף אל כנף. היכן שכיום החנייה של מטוסי ארקיע מול טרמינל 2. את המראה הזה אנחנו לא נשכח לעולם.
* האם ניסיתם פעם להשתין בתל-אביב מבלי לגור בה? שלא לדבר על דבר גדול יותר! לא. בתל-אביב רק כלבים משתינים ומחרבנים חופשי. בני-אדם מתאפקים או נכנסים לבתי-קפה ומשלמים עבור כוס שתייה כלשהי כדי לקבל רשות להיכנס לשירותים. עוד יש ערים מפגרות בחוצות העולם, בהן יש ולא במסתרים בתי-שימוש ציבוריים. לא בתל-אביב. חבר שלנו פתח בית שימוש פרטי ונעשה מיליונר. טוב, הוא גם מצלם את הנשים מלמטה.
* אנחנו בעד מיגון ביתו של שר הביטחון עמיר פרץ בשדרות, חרף התנגדותו המוסרית הראוייה לכל שבח, וזאת מסיבה פשוטה. הבית נמצא בטווח הקסאמים. לא יכול להיות הישג קל יותר לטרור הפלסטיני בעזה מאשר להנחית על הבית טיל. מאחר שקליעותיהם אינן מדוייקות, סביר להניח ששדרות תספוג מנה כפולה ומכופלת של קסאמים עם קורבנות עד אשר אחד מהם יצליח לפגוע בשר הביטחון על מיטתו בלילות, ואז גם ח"ו לא תהיה לו אחלמה. אבל אם ידעו שביתו ממוגן ואין סיכוי לפצח את גגו וגם לפגוע באחלמתו, ירפו ממנו.
* בכנס על אינטרסקסואליות בספרות ובתרבות, שנפתח השבוע באוניברסיטת תל-אביב, אמור היה פרופ' מנחם פרי לדבר על "דיאלוג הומו-אירוטי בין ברנר לגנסין". רבותיי, מתי תפסיקו לעשות את האיש המיוסר הזה, ברנר, שהיה רעב לנשים כל ימיו, ואפילו לנערות [ר' סיפורו הנפלא "עצבים"] – להומוסקסואל חבוי? מתי תבינו שיש ידידות בין גברים, ויש הערצה של חסידים לָרֶבֶּה, של חיילים למפקד, של חניכים למדריך – שאין בהן שמץ של הומוסקסואליות? אני כבר רואה כיצד בשנים הבאות ניתנות הרצאות מצד פלצנים ופלצניות מחוג תלמידיכם על "דיאלוג הומו-אירוטי בין א.ב. יהושע לעמוס עוז" או בין מר א. בן עזר לגרשם שלום או בין שלושת המוסקטירים לד'ארטיניאן או בין פרס לבן-גוריון או בין מנחם פרי לדוד גרוסמן או בין קורצוויל לעגנון. אין, אני חוזר ואומר – אין בכל כתביו של ברנר ובכל חייו הידועים לנו שום רמז להומוסקסואליות. כל אימת שאני פותח דף של ברנר כואב לי הלב על כי לאיש הזה, שנולד בשנת פרעות ונרצח בשנת פרעות בהיותו רק כבן ארבעים, היו הזדמנויות כה מעטות בחייו לשכב עם נשים ולשכך במקצת את התאווה הגדולה שבערה בו כלפיהן.
ניצה סופר: בקשתך למתכון העוגיות המלוחות
שטעמת בבית ספרנו תלפיות מזרח ב' בירושלים
לאהוד בן עזר השלום והברכה!
לאחר שקיבלתי את המתכון מהמורה שהכינה את העוגיות עם הזעתר שולחת אני לך אותם בזאת:
2 ביצים. 1 ק"ג קמח טופח. 2 חבילות מרגרינה. 3/4 כוס זעתר. קורט מלח. מים מעט לפי הצורך. 1 ביצה. 1/2 כוס שומשום.
אופן ההכנה: ללוש את כל המצרכים לבצק מלבד הביצה השלישית והשומשום. ליצור מהבצק צורות עיגולים או מקלות די דקים, למרוח עליהם ביצה ושומשום ולאפות בתנור בחום של 150 או 180 מעלות עד שהעוגיות ייאפו.
בברכה,
דלוי לוי
כותבת המתכון
אָמוֹרֶה מִיוֹ בְּאִבְּן-גָבִּירוֹלִיוֹ עם כְּלָבְלָבִינוֹ
הטראטוריה האיטלקית "אמורה מיו" שוכנת ברחוב אבן גבירול 100, מול רחוב הדסה וקרוב מאוד ל"גן העיר" ולכיכר רבין. טל. 03-5244040. מומלץ לבוא בשעות הצהריים המוקדמות כי משעה 13.30 לערך המסעדה כבר מלאה מאוד. בערב מלא עד אפס מקום וכדאי להזמין שולחן מראש.
עסקית ב-49 ₪ כללה מרק היום שהיה מרק אפונה יבשה בתוספת מעט אפונים ירוקים ובתיבול נכון והטעם ביתי מאוד, כמרק של אימא. מנה עיקרית רגו, שהוא ספגטי ברוטב עגבניות, בשר טחון, מעט יין אדום ועשבי תיבול יחד עם כוס מרטיני. גבינה מגורדת במכשיר ידני, חופשי לכל מנה עיקרית. הרגו טעים מאוד, חריף כדבעי, ובקושי היה אפשר להתגבר על המנה הענקית.
תוספת 5 ₪ לפוקצ'יה שום טרייה בשמן זית ועשבי תיבול. אפשר בשקט לחסל גם שתיים אבל לא יישאר מקום בבטן למנה העיקרית.
עסקית ב-59 ₪ כללה אנטיפסטי בצלחת בינונית, חצילים מאודים, עגבניות מיובשות, רצועות גמבה או פלפל חריף ברוטב חמוץ-מתוק, מעולה, קוביות קישואים, רצועות בטטה וגבעה קטנה של יוגורט מתובל. מנה עיקרית ציו סבטינו, "חונק כמרים" ברוטב עגבניות, קוביות פרגית, פלחי קישואים ועגבניות מיובשות עם בקבוק קטן דייט קולה. אין צורך לסובב את האטריות הקרויות "פרפרים" על המזלג אלא הן קצרות ועבות וניתן לתקוע בהן מזלג ולהעלותם לחיך.
מנה אחרונה טיראמיסו ב-29 ₪ עם שתי כפיות בגביע זכוכית גדול ויפה על רגל עבה ומעוקלת. טעים מאוד. מים קרים עם קרח ולימון, חופשי. המלצר ארז ל. היה יותר מנחמד וכך גם שאר הצוות. מה שלא מצא חן בעינינו הוא שהרשו לחבורה של גברות קשישות קולניות, בגילנו ואולי צעירות יותר, להיכנס למסעדה עם כלבלב חום ושטוח. לזכותו, לא עשה צרכיו.
בתוספת 2 ₪ דמי אבטחה, המחיר הוא 146 ₪, ויחד עם טיפ בסך 20 ₪ יצא לנו 166 ₪ לשניים עבור ארוחה ענקית, טעימה ומשביעה מאוד-מאוד.
"אנו עולים ושרים" עם אליהו הכהן ואורה זיטנר
האישה, הספר והשיר בעלייה הראשונה, הצעדים הראשונים של השיר העברי בארץ-ישראל בסיפור ובזמר
הפעם ימי העלייה הראשונה, הצעדים הראשונים של היישוב והצלילים הראשונים של השיר העברי בארץ. מה התרחש אז בארץ שנה אחר שנה, גילויים חדשים על דמויות, על שירים וסיפורים: מתי, איך וכיצד נוצרו שירים וסיפורים כמו "חושו אחים חושו", "ציון תמתי", "במחרשתי", "שאו ציונה נס ודגל", "יה חי לי לי", "נומה פרח" ואחרים. מתי הוקלט השיר העברי הראשון ומהו? מאיזה ספר מימי העלייה הראשונה נותר רק עותק אחד בעולם? מי היתה האישה הראשונה שתרמה לזמר העברי? ועוד סיפורים עלומים מראשיתו של הפולקלור בארץ-ישראל.
יום ראשון, 28.5, בשעה 20.30 ב"צוותא" אבן גבירול 30 תל-אביב
כרטיסים: 03-6950156/7 שלוחה 2. לקוראי "חדשות בן עזר" 60 שקל במקום 75 שקל
מתוך "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר
יצא לאור בהוצאת רכגולד, ת"א, 1987, עם 50 ציוריו של דני קרמן
הספר אזל ולא יודפס פעם נוספת כי ספרי סופר נידח אינם מְכִירִים בחנויות וברשתות ואין לו סיכוי להפיץ אותם לקוראיו אלא להעתיקם בניקוד ולשלחם בתור קבצי חינם באינטרנט
31.
אִם אֶהְיֶה יוֹתֵר מִמֵּאָה וְשִׁשִּׁים
סַנְטִימֶטֶר
בְּלִי פִּצְעֵי בַּגְרוּת
תִּסְרֹקֶת הוֹלֶמֶת
וְאַנְגְּלִית טוֹבָה –
יֵשׁ לִי סִכּוּי
לְהִתְקַבֵּל בְּתוֹר דַּיֶּלֶת –
וְלֹא אֶהְיֶה סְתָם
גַּמָּדָה
פֻּמְפִּיָּה
מַטְאֲטֵא
עִבְרִיָּה.
32.
מַה שֶּׁאֲנִי עוֹזֵב בְּגִיל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה
אָשׁוּב אֵלָיו בְּגִיל חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ
כְּשֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר מֵהַמִּלוּאִים
סוֹפִית –
רַק אָז אַתְחִיל לִחְיוֹת
אִם לֹא אָמוּת
וְלֹא אֶפְשֹׁט אֶת הָרֶגֶל
וְהָרֶגֶל לֹא תִּקָּטַע –
אֶלָּא תַּעֲמֹד לִי
כְּשֵׁם שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לִי
עַתָּה –
וַאֲהוּבָתִי עֲדַיִין תְּחַכֶּה לִי
בְּבֵיתָהּ.
33.
יֵשׁ לִי אָח
קָטָן וְאַכְזָר
אֶת חַיַּי הוּא הוֹרֵס
מַה לַּעֲשׂוֹת?
אִם יְגַלּוּ מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי כָּאן –
יַרְבִּיצוּ לִי מַכּוֹת
וַאֲפִלּוּ אִם לֹא
יַגִּידוּ שֶׁאֲנִי אֲשֵׁמָה
בַּכֹּל –
34.
שָׁלֹש שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
אַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
חָמֵשׁ שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
שֵׁשׁ שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
שֶׁבע שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
וּמַה זֶּה שָׁוֶה לִי אִם עוֹד
עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
שְׁלֹשִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
וּלְעוֹלָם לֹא אַחֲזִיק אֶת תַּמִּי מִיּ"ב בִּיוֹלוֹגִית
בֵּין הַבִּרְכַּיִם שֶּׁלִּי –
ברגע האחרון: ברכות לראש הממשלה אהוד אולמרט על נאומו המצויין בפני מליאת הקונגרס האמריקאי. אלה המילים שהיו צריכות להישמע, והן נאמרו נכון, באנגלית טובה, באמינות רבה ובצניעות. עם ישראל צריך להודות לו על כך!
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק שנים-עשר
בבואה לפרוזדור של סמולנסקי , ושם כבר עמדה הלנא ופשטה את מעילה ויגנץ עמד על ידה ויעזור לה לפשט, ומריא בֵּרכה אותם בברכת שלום, כמנצחה.
– יש לי לספר לכם דבר מבדח "אינצידנט" כביכול, אמרה מריא, ובודאי תהיו שבעי=רצון.
– טוב, ספרי נא מריא, מה שיש לך לספר, הנני סקרן לדעת' אמר יגנץ.
הם נכנסו לחדר=הילדים שם מצאו את סשה יושבת ומחשבת חשבונות.
– אֱ ברוכות=הבאות, קראה סשה, ותקם ממקומה – שלום לכן!
הן ישבו אל השולחן, ויגנץ על ידן.
– נו! ספרי כבר, זרזה יגנץ.
מריא התחילה מספרת, וגם הוסיפה נֹפך משלה, בכדי לעשות להם נחת=רוח, והלנה ויגנץ ישבו וצחקו, צחוק של תהלה והסכמה לדבריה.
שם היא בלתה כשתי שעות, וגם אכל אכלו שמה (יגנץ חפץ לנסות את מריא אם תאכל בתשעה באב)
– הבה נלכה הביתה, אמרה מריא, אם את הלנא, חפצה שבו עוד, אני אלך לבדי הביתה.
– גם אני הולכת, חכי נא, ענתה הלנא, ותלכנה שתיהן, ויגנץ לִוה אותן הביתה.
בשוב מריא הביתה, פגשה את הזקנה בוכה והזקן על ידה, נִכר היה, כי התיעצו על צפונותיהם. כשפתחה את הדלת נפסקה שיחתם.
– הזוכרת את מה שאמרת? שאל הזקן את מריא.
– זוכרת אני היטב, ענתה מריא, בלי שום רגש חרטה.
– זכר תזכרי, האם ידע מכל זה, אכתוב הכל בפרוטרוט, אמר הזקן ופניו הלבינו כשלג.
– נו, מה יהיה אם האב ידע? שאלה מריא. יכולה אני בעצמי לספר לו הכל, מה יעשה לי? יכני? או לא יכלכלני? מה? אמֹר אתה, אני יכולה לאמר לו בפירוש, שכל מנהגי היהודים הנם טפלים, חסרי=טעם לשכל, משולל הוד ויופי. ברבריזום גס ולא אחר.
הדוד לא ענה דבר, רק הביט על הזקנה ועיניו הביעו: היא הרחיEה כבר ללכת, ומי יודע אם תשוב עוד. ועל זכרונו עלה הפסוק "כל באיה לא ישובון".
מריא יצאה מן החדר ותכנס לחדרה הקטן ושם הלכה לישון.
המשך יבוא
©
כל הזכויות שמורות
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם ו/או בתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוק מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע. מעתה אפשר לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל