| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 145
תל אביב, יום שני, ב' בסיון תשס"ו, 29 במאי 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: על "ספר הצחוק והשיכחה" מאת מילַן קוּנְדֶרָה
עמנואל גרטל: בשבחו של ד"ר יפתח הגלעדי
דני יערי: תודה למשה... / אהוד בן עזר: לזכרו של משה מוסה רפאלי
זושק: "למה צחק הצבוע?" סיפור מאת דורון גיסין
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות מאת כתבינו מר חושם הארכִּי ומר סופר נידח
"האסטרטגיה החתרנית" של אסתר ראב ועוד שטויות על אודותיה
עוד שירים מתוך "50 שירי מתבגרים", 1987
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק י"ג
מהומות באוניברסיטאות איראן:
"לא רוצים אנרגיה גרעינית!" – "עזבו את פלסטין, חישבו עלינו!"
מִספר אמצעי תקשורת באיראן מדווחים תחת צינזור ובאופן מצומצם כי מזה ארבעה ימים מתחוללות מהומות במספר אוניברסיטאות בטהראן. היומון האינטרנט הרפורמיסטי רוז מוסר כי יותר מ-500 מאנשי היחידה לדיכוי מהומות מכתרים מזה כמה ימים את קמפוס אוניברסיטת טהראן וקרבות מתנהלים בין הסטודנטים המוחים לבין כוחות הבסיג'.
המהומות פרצו בעקבות מחאת הסטודנטים על מה שנראה כטיהור בשורות סגל ההוראה של האוניברסיטאות בטהראן, ובמקביל לציון תאריך 'שניים בח'רדאד', יום בחירתו של מוחמד ח'אתמי כנשיא איראן (23 מאי, 1997).
במהלך המהומות נעצרו שמונה ממנהיגי הסטודנטים ולדברי עדי ראייה שצוטטו ביומון רוז, ישנם כ-25 פצועים מתוכם חמישה במצב קשה הנצורים בקמפוס. עדי ראייה דיווחו כי הסטודנטים זעקו סיסמאות בגנות המשטר כגון: "לא רוצים אנרגיה אטומית," "עזבו את פלסטין, חישבו עלינו." עוד עולה מדיווחי עדי הראייה כי כוחות הביטחון האיראניים עשו שימוש בנשק חם, ויריות אף נורו לעבר בתים מחוץ לאוניברסיטה. אחד הסטודנטים מסר בריאיון ליומון כי "קמפוס האוניברסיטה עולה באש, נערכות פשיטות [של כוחות הביטחון] בכל רחבי הקמפוס, הסטודנטים שרויים בפחד וחרדה... קולות ירי נשמעים מכל עבר... יש דם בכל מקום." עוד נמסר כי קווי הטלפון באוניברסיטת טהראן נותקו.
מדיווחים נוספים של עדי ראייה ליומון רוז עולה כי: "הכוחות לדיכוי המהומות של המשטרה נכנסו עם קסדות, מגינים, ואלות והם הכו את הסטודנטים בצורה כזו שלרבים מהם אין כוח ללכת אפילו." אחד מאנשי הביטחון של האוניברסיטה מסר לכתב רוז: "נאמר לנו שמותר לנו לנהוג באלימות כלפי הסטודנטים, אבל לא להכות בראשיהם או בפניהם כדי שלא יהיו סימנים. אמרו לנו שאין לנהוג בכבוד עם אף סטודנט אלא אם הוא חבר בבסיג' הסטודנטים." אחד הסטודנטים מסר: "מזרימים יותר כוחות לדיכוי מהומות. לדעתי מדובר ב-3000 איש ... כמו כן ישנה נוכחות ערה של כוחות אנצאר-י חזבאללה בין אם במכוניות או [הרכובים] על אופנועים. כמו כן הביאו כמה מכונות לכיבוי אש ולדעתי הם מתכוונים לפזר את הסטודנטים במים..." אחד הכתבים אמר כי "כתבים שבאו לסקר את האירוע נתקלו בהתנגדות של אנשי הביטחון של האוניברסיטה ואיש מהם לא הורשה להיכנס [לאוניברסיטה]."
לפי דיווחי המשטרה המקומית מספר הסטודנטים המעורבים במהומות עומד על כ-100 איש, אולם מדיווחי עדי הראייה ביומון רוז נראה כי מדובר בכ-3000 איש בקמפוס המרכזי של אוניברסיטת טהראן מתוך כ-4000, וכ-2000 נוספים בפקולטה למשפטים ומדע המדינה.
היומון האולטרא שמרני כיהאן כינה את מנהיגי הסטודנטים "נציגי הקונגרס האמריקאים באוניברסיטת טהראן" ודיווח כי אתמול בצהריים ערכו "גורמים לא חוקיים באוניברסיטה הפגנות בכיתות בעקבות הוצאתם לגמלאות של מספר מרצים." לטענת היומון, מארגני המהומות אינם סטודנטים כלל אלא גורמים מבחוץ.
מפקד משטרת טהראן רבתי, מרתזא טלאי, מסר לאיסנא (סוכנות הידיעות של הסטודנטים) כי "בתשע וחצי בערב התאספו מאה סטודנטים בשערי האוניברסיטה ו-20 עד 30 איש מתוכם החלו לזרוק אבנים, מקלות ובקבוקי תבערה לעבר בתי האנשים באזור." לדבריו, "המשטרה נהגה באיפוק, ועד 5:30 לפנות בוקר ניסתה להביא להרגעת המפגינים, שזרקו בקבוקי תבערה ... אך אלו לא שעו לבקשתם... רק בשעות הבוקר, ערכה המשטרה פשיטה במקום ועד השעה שבכ ביצעה מעצרים וטיהרה את המקום בסיוע כוחות עירוניים. במהלך פעילות זו נפצעו שלושה סטודנטים, שעה שביקשו לעלות על גג המעונות."
לממר"י זכות בלעדית על התרגום. השימוש בחומר ייעשה אך ורק תוך ציון נאות של המקור.
על "ספר הצחוק והשיכחה" מאת מילַן קוּנְדֶרָה
מצ'כית רות בונדי, בהוצאת זב"מ, ת"א,1981
יש ספרים שאי-קריאתם רודף אותי שנים ואיכשהו אינני מוצא פנאי לקרוא בהם, אפילו לא לדפדף, אבל כל אימת שאני שומע מתפעלים מהם וממחבריהם יש בי איזו הרגשה של חוסר-נחת, של שמיעת פטפוט תרבותי על סופר אופנתי שברור לי שגם אם אקרא אותו לא אשנה את דעתי הספקנית בקשר לערכו הספרותי. לעיתים נדירות אני שמח להתאכזב לטובה.
והנה, תוך כדי מיון ספרייתי לקראת העברת חלק ניכר מספריי למוזיאון לתולדות פתח-תקווה, אחרת לא יהיה לי מקום להניח את מיטתי בבית העירוני החדש של מערכת "חדשות בן עזר" (הארמון שבפרדס עם בריכת המיץ-תפוזים, הקוטפות והעוטפות, נועד בעיקר לבילויים ולהתכנסויות של חובבי ציון בסופי שבוע ובחגים) – נפל לידי "ספר הצחוק והשיכחה", אשר על אצבעות ידו הגדומה של טרומפלדור אוכל למנות את האנשים שלא הביעו באוזניי את התפעלותם ממנו ולא שירבבו את שמו, לצורך ושלא לצורך, בשיחותיהם החכמות, שבהן אני משום-מה חש את עצמי כקרתן וכהדיוט, והתחלתי לקרוא בו.
השתעממתי מאוד לקרוא דו"ח עיתונאי על צ'כיה תחת השלטון הקומוניסטי, קצת עצוב ולרוב מתחכם בצורת כתיבה חובבנית למדי הסובלת מעודף למדנות, דו"ח שאין לו קשר ברור לספרות היפה וגם אינו מגלה לי כמעט שום עובדה היסטורית חשובה שלא ידעתי קודם לכן מקריאת העיתונים, עד שהגעתי לעמוד 12 ובו פגשתי את הקטע המרנין הבא:
"רצח אַיינדה כיסה עד מהרה על זיכרון הפלישה לבוהמיה. השחיטה ההמונית בבאנגלה-דש השכיחה את איינדה. המלחמה במידבר סיני החניקה את בכייה של באנגלה-דאש. רצח העם בקמבודיה מחק את זיכרון סיני וכך הלאה וכך הלאה עד לשיכחה מוחלטת של הכול על ידי כולם."
טוב, מר קונדרה, אינני צריך להמשיך לקרוא בספר כדי להבין מי אתה ומי הם אלה שכל כך נהנו מספרך, שנחשב לאחד החשובים בתקופתו ואשר האינטלקטואלים שאני מכיר לא חדלו למלמל ולזמזם את שמו אף כי אינני יודע אם באמת קראו אותו או רק השם מצא חן בעיניהם.
אותי, זה לא מצחיק.
אני גם לא שוכח.
אתה יכול לנשק לי בתחת אם מבצע סיני של אוקטובר 56' עומד אצלך באותה דרגת זוועה כרצח העם בקמבודיה.
בשבחו של ד"ר יפתח הגלעדי
אהוד היקר,
כרגע סיימתי לקרוא את עיתונך, כשהוא עדיין חם ומהביל וריח צבע הדפוס עוד עולה מדפיו החמימים. כרגיל נהניתי לקוראו אולם הפעם, לאור ההנאה הצרופה שהיתה לי מהגיליון האחרון (מס' 144) אני חורג ממנהגי וטורח לשבחך בפניך. מיד אסביר. קסמה לי בגיליון זה הסאטירה מאת הדמות הווירטואלית: ד"ר יפתח הגלעדי / האתנוצנטריות היהודית-הישראלית הולכת ומאבדת צלם אנוש – איזה תיחכום, אהוד! איזה הומור! איזה טימטום סרקסטי נפלא! בייחוד קרע אותי מצחוק הקטע שובר הקופות: "אילו הפסיקה ממשלת ישראל את מדיניות הנקמה של עין תחת עין והיתה חדלה גם מהחיסולים הממוקדים, ההפגזות, בניית גדר ההפרדה וכל שאר ההגבלות והאיסורים המוטלים על הפלסטינים, היה הטרור שוכך לאיטו עד שנעלם כמעט כליל!"
ענק, אהוד, ענק!!! הציניות במיטבה! כולי תקווה שתביא יותר ויותר מדבריה של דמות זו (מעניין השם שבחרת לה!) למען לא תישאר הנפקנית החובבת מבת-שלמה בבדידותה ויישמעו בעיתונך גם הגיגיה וגם הגיגי בן דמותה המטורף שבכאן. נפלא!
שלך בהערכה רבה יותר,
עמנואל גרטל
פתח-תקווה
תודה למשה...
חלפה שנה בלעדיך, משה. תמיד אזכור אותך כמי שאני חייב לו תודה. תודה על החברות. תודה על הסבלנות והאמונה. תודה על ההבנה. תודה על האהבה. והחשוב מכל – תודה על השנים הנפלאות ששהיתי במחיצתך, החל מהיותי נער ועד לרגע המר והנמהר שבו עזבת אותנו לבלי שוב.
אני מודה לך, משה, ומוקיר אותך מעומק הלב על הזמנים בהם היינו ביחד, על התרומה האדירה שלך לחיי, הן ברמה הכללית והן ברמה האישית. ממך למדתי סובלנות, הקשבה, קבלה ויכולת האמון והאמונה בבני האדם באשר הם. השארת חותם אדיר על דרך חשיבתי ובעיקר בליבי.
משה – היית אדם שזכות גדולה היתה לי להכירו, אדם החרות בליבי ובאישיותי, אדם שלא אשכח לעולם.
שלך לתמיד –
דני יערי
[בנעוריו, חניך בשבט הצופים "הדר" בפתח-תקווה; דני יערי הוא מצד אימו חוה מצאצאי מנחם-מנדל מקמיניץ, מחבר הספר "קורות העיתים" שיצא לאור בראשונה בשלהי שנת ת"ר, 1839, ובו מסופר על רעידת האדמה בצפת בשנת 1837].
לזכרו של מוסה (משה רפאלי)
מוסה היה בן-עניים. כך הרגיש כל מי שביקר בבית המשפחה בפאתי השוק הגדול של המושבה פתח-תקווה; בית שבכניסה אליו היתה מרפסת מזוגגת עשוייה עץ, ואולי כולו היה רק צריף קטן ובו מעט חדרים, אווירה של צמצום ושל ניקיון גדול, כמעט מופתי. וכך היה גם מוסה עצמו, רזה, ממושקף, נקי, רחוץ, בלורית שחורה, לבוש תמיד בקפידה רבה, גם חגורת העור מצוחצחת, והסנדלים. צירוף של דוגמא אישית ושל צורך של דל גאה שלא להיראות כמי שפחוּת במעמדו מאיתנו, בני האיכרים והמשפחות הוותיקות, שאמנם לא כולנו היינו בני עשירים ואמידים, אבל מתוקף המעמד החברתי של הורינו היינו כאילו במדרגה גבוהה ממנו.
וזה היה גם סוד מנהיגותו של מוסה, של הדחף שפעם בו להשקיע את כל כוחותיו בהדרכה שלנו, בהתעסקות היום-יומית והסוף-שבועית בנו, בתשומת-הלב המלאה, הדואגת, לכל אחד ואחד; והלא הוא היה מבוגר מאיתנו רק בשלוש שנים לערך.
היו לו קשרים וגם עימותים עם הורינו, בדרך-כלל בקשר ליציאה לטיולים. אחד האגוזים הקשים היה יעקב קליין, אבא של זאב קליין, לימים ד"ר קינן, המנוח. קליין אבא היה קליינט כלל לא קל. כדי לעמוד על חשיבותו בעיני עצמו אומר שפעם, בראשית שנותיה של המדינה, אמר לי זאב שאביו אמר שאילו היה נכנס למפא"י בזמן הוא היה נעשה לאחד ממנהיגי המדינה!
אבל בעיני מוסה היו ההורים, והיינו אנחנו, מעין עיר בְּצורה או חברה סגורה, אחרת, שעליו לכבוש ואף להצטיין לעומתה בתפקידו כמדריך וכמנהיג. וזאת הוא עשה. הדחף שלו היה עצום. דיבורו היה סמכותי. הערצנו אותו. אם אמר לך שאתה סובל מרגש נחיתות וצריך להתחיל לכתוב פיליטונים וגם רשם בפנקסו השחור שאתה עתיד להיות סופר – אז לא היתה לך דרך אחרת אלא להיות סופר. ולימים ידעת שכאשר אתה חוזר על הסיפור הזה וגם מכניס אותו באחד מן הרומאנים שלך, "המושבה שלי", אתה גורם למוסה נחת-רוח רבה וגאווה על היותו מרחיק-ראות כל-כך. זה היה לפעמים קצת פאתטי משום שהעובדה שרבים מאיתנו הגיעו לעמדות גבוהות, כל אחד בתחומו ובמקצועו, גרמה למוסה להתגאות בנו ובכך שהוא היה המדריך שלנו; ומחשיבוּת החניכים צא ולמד על גדולת המדריך שלהם, שבשחר נעוריהם עיצב אותם וידע גם קבע את גורלם.
האמת שגם אנחנו, גם לאחר שחלקנו לא רק הגיע לשיאו המקצועי אלא גם פרש לגימלאות, עדיין היינו נתונים להיפנוז הזה שהילך עלינו מוסה, שמבחינה מסויימת נשאר תמיד הבכיר בחבורה, המדריך הנצחי שלנו, וידע גם ידע לטעת בנו רגשי אשם על כך שאנחנו לא די מטלפנים אליו ומבקרים אותו, שהרי הוא יצר אותנו – ואיך אנחנו לא שומרים על קשר הדוק איתו? בשנות מחלתו הארוכות פיצה את עצמו בשיחות טלפון ממושכות עם כל אחד מאיתנו, שיחות שעזרו לו לשמור על ערכו בעיני עצמו, שאין המחלה מכריעה אותו ובוודאי שלא את אישיותו ואת נפשו.
השיא שלפני הדעיכה היה ללא ספק בחגיגת מלאת לו שבעים בחצר ביתו, כאשר ישב ושמע את כולנו, אך כוחות רבים כבר לא היו לו לענות לנו ואפילו התרגש ואם אינני טועה גם בכה. האירוניה של המוות היתה שפֶּרח הערב ההוא, ורדה גלס היפה, שאחדים מאיתנו התוודינו בחצי-חיוך על אהבתנו לה בנעורינו ועל היותה בעינינו עד היום מלכת השיכבה ב"צופים" – היא שנראתה סמל הבריאות לעומת מוסה השפוף על כסאו, היא זו שמתה במחלה קצרה כשנה לאחר אותה פגישה, והיא כבר סבתא לאחד-עשר נכדים – ואילו מוסה האריך ימים אחריה עוד יותר משנה.
כשאני חושב על מעמדו של מוסה כלפינו, בני המשפחות הוותיקות והמבוססות פחות-או-יותר, אני מחייך משום שאני עצמי הרגשתי את עצמי כל שנות נעוריי כפרובינציאל גמור, גם כשלמדתי ב"תיכון חדש", מול התל-אביביים, וגם באוניברסיטה בירושלים.
עלה בדעתי משפט: פרובינציאל לפרובינציאל פרובינציאל. כלומר, כל אחד חושב שהאחר הוא העשיר, הוא האריסטוקראט האמיתי, או היא המלכה שברצותה דוחה אותך מעל פניה וברצותה מקרבת, והדחף הפרובינציאלי הזה עושה נפלאות בחיים לכל מי שיש לו קצת כישרון והרבה אמביציה.
אני מופיע הרבה בפגישות בבתי ספר יסודיים, ועשרות פעמים חזרתי על הסיפור כיצד מוסה החליט שאני סובל מרגש נחיתות ולכן עליי להתבלט בכתיבה, ומהסיפור הזה אני מוציא כמה וכמה מסקנות: שמה שקובע בחיים זה לא רק הכישרון אלא בעיקר ההתמדה. שלפעמים כל החיים אתה שואף להגיע למשהו רק כדי להוכיח למישהו אחר או לאחרים שזלזלו בך, שאתה משהו. והכי-הכי חשוב הוא שאם ילד רזה וחלש כמוני, שסבל מרגש נחיתות לפי האבחנה המדוייקת של המדריך המוסמך, אם אני נעשיתי סופר – אזיי כל אחד יכול להיות סופר, ובבקשה לשלוח לי באי-מייל את הסיפורים והשירים שלכם.
ולחשוב שכל השעות והימים המלאים פעילות ואחריות, שמוסה הקדיש לנו – שכל אלה נעשו מתוך התנדבות גמורה, זאת כדבר מובן מאליו, למרות שוודאי לא פעם היה המצב בביתו לא הכי מזהיר, לעומת כמה מחניכיו המפונקים והמצויידים היטב לכל טיול ולכל משחק.
נוחה בשלום על משכבך, מוסה-משה רפאלי. כל זמן שהזוכרים אותך חיים, משהו ממך עדיין קיים, ואם הספרות שלי בילעה במקצת, אפילו כַּזית, את השיכחה ואת המוות – אולי נתתי לך בה טרמפ קטן לנצח. איפה שיקראו אותי, יזכרו שגם אתה היית.
אהוד בן עזר
[דברים שנאמרו בבית הקברות קריית שאול באזכרה במלאת שנה למותו של מדריכנו המיתולוגי משה (מוסה) רפאלי].
ערב השקה
לאנתולוגיה הערבית-עברית "אגדה של כפר", בטבעון
ערב חגיגי לציון השקת האנתולוגיה הדו-לשונית החדשה "אגדה של כפר"
בהוצאת המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה
ייערך בחסות חנות הספרים "קרון הספרים" בטבעון במוצ"ש ה-10.6 בשעה 21:00.
בערב יתארחו פרופ' עלי יסיף מאוניברסיטת תל-אביב
ומספרי סיפורים עממיים.
מנחה מחבר הספר יורם מירון
לבירורים: 04-9533461. לפרטים מלאים :
http://www.givathaviva.org.il/hebrew/peace/hashaka1.htm
תגובה ל"תיקון חוק האזרחות" מאת נעמן כהן [גיליון 144]
לגבי "חוק האזרחות": מדינה דמוקרטית איננה יכולה להחזיק במערכת חוקים/זכויות המתירה לחלק מאזרחיה להתחתן (ומכאן לאזרֵח) עם מי שהם רוצים, ועל חלק אחר לאסור זאת. זה "לא עובר" מעצם ההגדרה של מדינת חוק דמוקרטית כפי שאנו תופסים פרדיגמה זו (סליחה על הביטוי הלועזי) במדינת ישראל המתוקנת.
כן ניתן לדרוש הצהרת נאמנות למדינה מכל מתאזרח בה, אולם גם במקרה זה יש לדרוש זאת מכולם – ערבים כחרדים (אם תרצה: מדינת כל אזרחיה...)
דודו אמיתי
גבעת חביבה
על פועה מנצ'ל ופראנץ קאקפא
אודי שלום,
השיר שכתב פרנץ קפקא לפועה [גיליון 144] מתייחס כנראה לפועה מנצ'ל שהייתה המחנכת שלנו בכיתה ט' בתיכון בקרית חיים. לפי זיכרוני היא התנהגה בכיתה כצברית. ידוע לי מהסיפורים שהייתה בחברתו של קפקא. איך זה מתחבר עם ההתנהגות והלשון הצברית שלה?
האר את עיניי
דן בניהו
הקוראים מתבקשים להאיר את עינינו. כל מידע בברכה יתקבל.
נקניקיות וצ'יפס
לאודי שלום,
בקשר ל-Quick Lunch – בתחילת שנות הארבעים הייתי מבלה שבוע בכל חופש גדול אצל דודתנו רבקה [ליפסקי] בירושלים.
היינו סועדים באופן קבוע אצל פסיה ורודי ב-Quick Lunch. רודי עמד מעבר לדוכן ופסיה ניהלה ביד רמה את כל היתר. לא זכור לי שהיה מבחר גדול, ולמעשה אני זוכר רק מנה אחת –נקניקיות וצ'יפס. כעבור מיספר שנים, דומני בתחילת שנות החמישים, הייתי שם עוד פעם-פעמיים. נעים להיזכר באנשים הנחמדים הללו גם בלי קשר לטרוצקי.
אוֹרי
על אפרסקים בטעם מישמש
ולא רק הם. בימינו, כאשר הכול מהונדס, ואפילו לַפָּר לא נותנים ליהנות מיחסי מין נורמאליים עם הפרה אף לא פעם בשנה, וגם לא לסוסים. שלא לדבר על הפירות והירקות, ולא נאריך. ואולם כבר בצה"ל אכלנו ריבה מקופסאות שימורים שכתוב עליהן "ריבת תפוחים בטעם פטל" וכן "ריבת פטל בטעם שזיפים". ושאלתי את אחי, שהיה רב סמל במילואים הרבה מאד חודשים ושנים, למה אלה לא תהיינה ריבות פטל בטעם אותו הפטל? והוא ענה לי כי זה מפני שכולן עשויות מדלעת.
בביקורי באוסטרליה הגדולה לפני כשנה ראיתי שאנשיה הפליאו לעשות בעניין הפירות, הירקות והינדוסיהם. ראיתי שם מיני עגבניות שרק מומחים ידעו להבדיל ביניהם, והוסבר לי שידם של הגנטיקאים בדבר. האוסטרלים רצו עגבניות אבל לא בהכרח לאכילה רגילה של בני תמותה כמונו שבאנו מן האוריינט הזה. עגבניות גדולות כמעט בגודל תפוז ומחירן תשעה דולר הקילוגרם, ואלה טעמן תפל, רקמתן קשה וגרעיניהן מעוקמים. הבינוניות עגולות, ומחירן שישה דולרים הקילוגרם. אלה קליפתן כגומי, כמו סוליית נעליים, וכל תפקידן הוא קישוט בקערת הפירות והירקות שעקרת הבית מציגה בחדר האוכל. הן דומות יותר לשזיפים ולתפוחים מגבס, שאנו רואים בסרטי הוליווד, וממלאות את אותו התפקיד. וישנן כמובן אלה הקטנות, שקוראים אותן "שרי" במקומותינו, והן קשות כבזלת ואינן מתקלקלות. וכל שימושן הוא למשחק. ראיתי במגרשי המשחקים ילדים משחקים בהן במקום ג'ולות הנהוגות אצלנו.
שח לי חבר מהימן, ששהה פעם באחד מבתי ההבראה של קופת חולים בעיר אשר בשפלת החוף (ולא אפרט את שמה כדי שהעורך מר א. בן עזר, השם ישמרהו וינצרהו, לא יגיד לי שאינו יכול לפרסם מחשש שהעירייה של אותה עיר תתבע אותו על הוצאת דיבה, ועלול הוא להימצא אשם ויפסיד ממון הרבה ויצטרך למכור חס וחלילה איזה פרדס או שניים למימון הפיצויים. וגם שגם-הוא מעוניין להיות פוליטקלי קורקט).
ובכן, אותו חבר השתתף בסיור שאורגן עבור הנופשים באותה עיר. בין היתר הם נלקחו ליקב המקומי, והראו להם את החביות הגדולות של איחסון היין וסופרו להם סיפורים למכביר על התסיסה, ההתיישנות ועוד. לבסוף הגיעו לעניין האריזה. יושב לו יהודי אחד ליד חבית ענקית וממלא בקבוקים ביין מברז הקבוע בדפנה, ומניח אותו על הסרט הנע שלידו. משם מוסעים הבקבוקים אל שורה של זקנים היושבים ליד שולחן ארוך וכל אחד מהם מדביק תווית שונה על הבקבוקים המגיעים לידיו. אחד מדביק תויית של "יין העצמאות" השני תויית של "יין מתוק לקידוש" והשלישי של "יין ישן נושן" וכל כיוצא בזה. ולשאלתו של חברי את האחראי לפשר הדבר, ענה לו הלה שכל היינות הם אותו הדבר וכל היתר זה סתם דיבורים.
בברכה
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיג'אמות
"מחלבה היגיינית" ברחוב בן-יהודה 17, ירושלים
אהוד היקר,
קראתי את הסיפורים הירושלמיים ונהניתי להיזכר. וכאן אני מבקשת להוסיף דמויות לנוף ה"ייקי" של ירושלים. כשאימי עלתה ארצה בשנת 1935, היא התחילה לעבוד במסעדה צמחונית ברחוב בן יהודה 17. שמה של המסעדה היה "מחלבה היגיינית" וניהלו אותה בני הזוג גולדמן, "ייקים", שדירתם היתה באותו בית, מעל המסעדה. לצערי אינני זוכרת את שמותיהם, אבל גם השמות היו "ייקים", את זה אני זוכרת בוודאות (נדמה לי ששמו היה אוטו). אחיו של בעל הבית היה בנו גולדמן, שעבד בספריה הלאומית. אימי סיפרה שכל האצולה התרבותית של ירושלים היתה באה לסעוד שם, אבל היחיד שאני זוכרת כעת הוא פרופסור תשבי, כשעדיין לא היה פרופסור.
לאחר פיצוץ מכונית התופת ברחוב בן יהודה, כשנתפרסמו בעיתון שמות ההרוגים, נחרדה אימי (שאז כבר גרה בתל-אביב) למצוא בין השמות את שמו של חיים, בנם של הגולדמנים. היא כתבה אל בעל בית המרקחת, שהיה בפינת הרחוב, וביקשה לדעת מה שלום המשפחה. ימים מספר לאחר מכן קיבלה מכתב (השמור עדיין אצלי), והוא פותח בזו הלשון:
"רחל, קחי כוס מים ושבי, כי אני רוצה לספר לך, שאני חיים – חי!" מסתבר שתעודת הזהות של חיים עפה מן ההדף ונחתה על יד מישהו מההרוגים. לימים פתח חיים את חנות התכשיטים "עידית" במקום ששם היתה המסעדה. לא הייתי שם כבר מִספר שנים, אך אני מאמינה שהחנות עדיין קיימת.
שבת שלום, שלך,
מרים ב"ש
בית ספר פתוח חדש בצפון הנגב מחפש צוות!
לבית ספר פתוח שעומד לקום באזור שדרות-נתיבות דרוש צוות. בית-הספר עומד להיפתח בספטמבר 2007, והמועמדים יעברו תהליך הכשרה שייפרש על פני השנה האקדמית 2006-7 (תשס"ז). בית הספר מוקם על ידי קבוצה הכוללת דתיים וחילוניים יחד, והוא מוקם בדגש רב-תרבותי. תהליך ההכשרה נבנה באופן שיעודד תהליך עמוק וחווייתי של המשתתפים בו. המשתתפים יקחו חלק פעיל בעיצוב דמותו של בית-הספר שיקום. התהליך יכלול בנייה של שפה דיאלוגית, העמקה של דרכי הלימוד האלטרנטיביות ולימוד הקשבה כערך חינוכי. במסגרת התוכנית יינתנו הרצאות בנושא חינוך לא-פורמלי, ייערכו ביקורים בבתי-ספר אלטרנטיביים, ועוד. למעוניינים – יש לשלוח קורות חיים לפקס שמספרו: 153-8-9925425. המתאימים יוזמנו לראיון אישי. למידע נוסף: טלפון 050-6781014. דוא"ל: orne1@netvision.net.il
בברכה,
אוהד רייס
עמותת "בית הספר הפתוח צפון הנגב"
דורון גיסין
זושֶק, או – למה צחק הצבוע?
מעשה שהתרחש בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, עם התבססות המנדט הבריטי בארץ-ישראל. חוגים לא מעטים באוכלוסייה היהודית ראו חובה לעצמם להתקרב ולהתחכך בפקידות המנדטורית. מי לצורך פרנסה ומי לשם חנופה-לשמה ומי מתוך ראייה פוליטית ריאליסטית של קידום אינטרסים לאומיים. מתוך כך נוצרה שכבה רחבה של מתאנגלזים שעל שיתוף הפעולה עימם בנו האנגלים את שלטונם. פנים רבות לבש שיתוף הפעולה הזה, ואחד מהם היה הזמנת הציבור לפעולות תרבותיות בנושאים שונים. בין לבין החלו גם חוקרים למיניהם לפעול במרחב האימפריה בחקר הגיאוגרפיה המיוחדת של האזור, בעלי החיים והצומח, ואת תוצאות מחקריהם הציגו בהרצאות לקהל המתעניינים.
ברוניה וזושק פולנסקי היו זוג עולים שהחלו לבסס את העסק שלהם על קשר הדוק עם השלטונות. הם לא היו זוג צעיר, ועתידם השקיף אל עברם בדאגה. עבורם היתה זו הזדמנות כמעט אחרונה לצבור הון קטן שיעמוד להם בשנות זקנתם המתקרבות.
השנים השאירו את רישומן על בני הזוג. ברוניה הפכה למטרונית עבת בשר, שחזה אדיר מימדים שכן בקדמת גופה ומשקלו גרם לעגבותיה, שחרגו מגבול הטעם הטוב, לבלוט לאחור במורד גופה הדשן, ובלכתה היו מקפצים בעליזות מעלה מטה, ימין ושמאל, בכל צעד שעשתה. כדרכן של בנות פולין היתה בלתי מסופקת ומתוסכלת מינית [אני דוחה בכל תוקף את ההכללה! אולי הן לא מפרגנות, אבל הן יודעות ליהנות! – הערת העורך: א.ב.ע] וניסתה לפצות את עצמה בפעילות אינטלקטואלית ודחפה עצמה ללא לאות לחוגים מחוגים שונים.
לעומתה היה זושק פולנסקי סמרטוט למהדרין. קומתו שחה עם השנים, ראשו נשא שארית של שיער מקליש בצבע לא ברור, כתפיו הכפופות נטו פנימה וגרמו לידיו להראות ארוכות יותר משהיו באמת. בנוסף לכך החלה שמיעתו להיחלש, והאיש מצא עצמו מתכנס לתוכו וברבות הימים יצר קשר עם סביבתו רק משנדרש לכך. ימים כלילות היה זושק מקדיש לעסקו, חוזר ובודק את הנהלת החשבונות, את מלאי הסחורה ואת מנעולי העסק מלפנים ומאחור, שמא נפלה איזו שגגה או שמא נותר איזה פתח שאינו מוברח ונעול כדת וכדין. כל אותו הזמן היה ממלמל מילים לא ברורות, וחלקי הברות היו ניתזות מפיו כנביחה חלושה.
ברוניה אשת חיקו נטלה עליה את שאר המלאכות בעסק. מוקפדת בלבושה עסקה בכל הנוגע לשיווק המרכולת, קושרת קשרים עם ספקים ולקוחות ומנצלת כל חלק מגווה השופע להסיט את מחשבתם של בני שיחה. חלק ניכר ממרצה השופע הוקדש ליצירת קשרים חברתיים, בעיקר עם הפקידות המנדטורית, ובלא מעט חדרים נותר הד קלוש-משהו של ניחוח בושמה גם לפרקי זמן ארוכים אחרי לכתה.
באחד הימים פורסמה מודעה מטעם השלטונות, המזמינה את ציבור המתעניינים לערב תרבותי לא שגרתי בו יחשוף לראשונה אחד החוקרים הבריטים הנודעים את גילוייו האחרונים בנושאי נופים, צומח וחי בארץ-ישראל. ההרצאה תהיה באנגלית, יוקדמו לה ברכות וכיבוד באדיבות הנציב העליון.
מובן שעל הזדמנות כזאת לא היתה ברוניה מוכנה לוותר. מבעוד יום דאגה לוודא מי מפקידי הממשל יהיה נוכח, ודאגה ליצור קשר עם מרביתם ולשלוח אליהם מסרים מרומזים שהערב אינו חייב להסתיים רק בהרצאה המלומדת אלא ייתכן לו המשך...
וכך, בשעה מוקדמת, דאגה לסגור את שערי העסק, שלחה את זושק לבית המרחץ, עמדה וטרחה רבות בגיהוץ חליפתו ובצחצוח נעליו. משסיימה, נתפנתה להקדיש את מלוא תשומת ליבה להופעתה-שלה, ועד מהרה הייתה ערימה של שמלות וחלקי לבוש הולכת ומתגבהת על המיטה מול המראה עד שהגיעה לידי החלטה מה הלבוש ההולם את גודל המאורע.
לאחר ה"מינגלינג" מחוייב המציאות, תפשו הנוכחים את מקומם והחל החוקר הנודע את הרצאתו המלומדת שבמהלכה תיאר בארכנות את קורותיו בעת שיטוטיו במרחבי הארץ. את נופי המדבר השוממים ואת חיות הבר שנתקל בהן. במיוחד האריך ותיאר את אורחות חייו של מי שהוגדר על ידו כחיה המיוחדת והמסתורית מכולן – "הצבוע הצוחק". לנוחיות הקוראים אביא כאן את עיקרי דבריו:
הצבוע הצוחק נקרא כך בגלל מנהגו להשמיע קול שהוא מזיגה בין נביחה ליללה הנשמעת דומה להפליא לצחוק אנושי. הוא ניחן בנתוני גוף חריגים היות שרגליו האחוריות קצרות מרגליו הקדמיות. לכן הליכתו מתנדנדת וריצתו קופצנית. הוא חיה שמגינה באובססיביות על שטח מחייתה. הזכר ניחן במראה המטופש של פניו, וחושף את שיניו באיום על כל מי שנקלע לסביבתו. הצבוע הצוחק ניזון בעיקר מבשר נבלות שהוא גוזל מבעלי החיים האחרים שעמלו על לכידתם. השליט האמיתי במשפחת הצבוע הצוחק היא הנקבה המגדלת את הגורים. מאחר שרוב הזמן מוקדש על ידה לגידול הדור הבא, צורת גופה מעוותת בגלל העטינים הנפוחים מחלב וגורמים לעגבותיה לבלוט מאחור, כך שאחוריה מתנדנדים מצד לצד בעת לכתה. עונתה של הנקבה היא אחת לשנה למשך ימים אחדים בלבד שבהם מורשה הזכר להרביעה.
כזכור לנו זושק פולנסקי לא ניחן בשמיעה חדה, ובנוסף ידיעתו בשפה האנגלית היתה לוקה בחסר, ולכן היה מושך בכנף שמלתה של אשתו מדי כמה משפטים ושואל אותה ביידיש: "ווס הוט האער גיזוגט?" שמשמעו – מה הוא אמר?
ברוניה הייה משמיטה את ידו משמלתה ולוחשת באוזנו: "שפייטאר, שפייטאר," שמשמעו מאוחר יותר, נודניק!
עם סיומה של ההרצאה לא היה יכול זושק לכבוש את זעמו, ותוך שהוא ממלמל לעצמו בכעס, משך את ברוניה לקרן זווית שהייתה פנויה באותה עת והִרצה בפניה את עלבונו.
ברוניה, שחפצה לסיים את התקרית במהירות, הסכימה לבסוף לסכם עבורו את הרצאתו של החוקר האנגלי וכך אמרה: "דער נומען אוף די חייה איז דער לחדיקיקר הייענה. עאר הוט צווי לנגה פיס אונד צווי קורצה פיס. עאר עאסט נור נביילס אונד טרענט נור איין מוֹל היור!" – שפירושן: שם החיה היא הצבוע הצוחק, יש לו שתי רגליים ארוכות ושתיים קצרות, הוא אוכל נבילות ודופק רק פעם בשנה!
כך אמרה ולא יספה. הפנתה אליו את אחוריה המתנדנדים ופנתה לקדם בחיוכים את מי ממכריה.
בסיום אותו ערב נראה מתרחק לאיטו הזוג פולנסקי. היא בריאת הבשר, חזה השופע נע מעלה מטה בקצב צעדיה ועגבותיה מתרוננות לכל עבר, ולידה הוא, גופו כפוף משהו, ידיו השמוטות לצידי גופו נעות קדימה ואחור בקצב הליכתו, שפתיו נעות, ממלמל כאילו לעצמו וקצף עולה בשולי פיו:
"צווי לנגה אונד צווי קורצה, מיעאסט נביילס, אונד קים צו די נקייבה נור איינס מוֹל היור! –איך פארשטיין נישט, פאר ווס עאר לאכט?!"
כלומר: שתיים ארוכות ושתיים קצרות, אוכל נבלות ובא על הנקבה רק פעם אחת בשנה. לא מבין, מה יש פה לצחוק?"
[סבו של דורון, ברוך בן עזר רַאבּ, היה מגדולי מספרי הסיפורים בעל-פה במושבה, וזאת בשפתו העסיסית-במיוחד, ששימשו בה יחדיו עברית, אידיש וערבית].
במשרד החינוך? חודש יוני איננו!
לכבוד מפעל "סופר אורח"
המזכירות הפדגוגית, משרד החינוך
ירושלים
התפלאתי מאוד לקבל את מכתבכם בפקס מהיום [22.5.06] בו אתם מודיעים לי כי אין לקבוע תאריכים למפגשים במסגרת מפעל "סופר אורח" מעבר לחודש מאי ומבקשים ממני לקיים את המפגשים הנותרים בימים הבודדים שנותרו עד סיומו. כאילו שהדבר אפשרי...
בהנחייתכם ולפי הוראותיכם נקבעו לי מפגשים לחודש יוני, רובם כאלה שנדחו מחודשים קודמים ותואמו כבר לפני זמן רב. אינכם יכולים לתאר לעצמכם כמה עמל והכנות, גם רכישת ספרים, הושקעו בקיום המפגשים הללו. ובכלל, המפגשים החלו רק בינואר. באפריל לא התקיימו בגלל פסח. כלומר שכל המפעל הגדול של "סופר אורח" התרחש רק בינואר, פברואר, מרס ומאי, כאשר כמחצית מבתי הספר לא פנו או פנו ודחו לסוף השנה.
...אני לא אתקשר לבתי הספר האלה כי אני בוש ונכלם בפניהם, אחרי כל התיאומים וההכנות והציפיות שלהם לבואי. אם יפנו אליי אפנה אותם ישירות אליכם כי אתם אחראים לביזיון. אומר להם רק שאם אוסיף לשמש כ"סופר אורח" יוכלו להזמין אותי בשנה הבאה, ואם לא, אז שיזמינו אותי דרך "סל תרבות" או הרשות המקומית. היתה לי הנאה בלתי-רגילה מן המפגשים עם תלמידי בתי הספר, ונוצרו קשרים רבים, חבל שאינני יכול לקשור כתרים לחלקו של משרד החינוך בנושא... איך ביורוקרטיה דופקת חינוך לספרות.
אהוד בן עזר
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
[המדור הופיע דרך-קבע בעיתון "הבוקר"]
מאת כתבינו מר חושם הארכִּי ומר סופר נידח
* בין שמני הזית המצטיינים לשנת 2006 מצאנו במקום ראשון באחת משתי הקטגוריות את "דרך השמן בנגב" של חלוצה, מפעל משותף של קיבוץ רביבים ומשפחת נקש. בשעתו הביאו לנו חברים בקבוק שמן מרביבים, ולא היה אפשר לקחתו לפה, כל-כך היה גרוע. יש לקוות שאכן באמת השתפר אבל אנחנו מאז לא קונים ממנו. מצד שני לא מצאנו במקבלי פרסי ההצטיינות את שמני הזית המעולים של קיבוץ בית-ניר או של מָקוּרָה, גם לא את שני שמני הזית הפלסטיניים האיכותיים המשווקים בישראל תחת המותגים: "סינדיאנת" ו"סחר הוגן", ולעומת זאת, מכל שאר מקבלי הפרסים לא ראינו אפילו מותג אחד על בקבוק במרכולים ובחנויות הטבע ומעניין מי בכלל יודע עליהם ומי צורך אותם. כל העניין נראה לנו תמוה מאוד ומנותק מן המציאות הצרכנית.
* ברוך בורא פרי הבטן. מי שעיניו בנשים ומטה לא יכול שלא לראות את ה"בייבי בום" הבולט ברחובות העיר: יותר ויותר נשים צעירות, מהן רבות שאינן דווקא דתיות או ערביות, נמצאות בהריון בשלבים מתקדמים ותלדנה הקיץ. כנראה שהן אינן קוראות את העיתונים ואינן צופות בתוכניות הרציניות בטלוויזיה, שאז היו ודאי באות למסקנה שאין טעם להוליד ילדים בארץ כה ענייה ומושחתת שכל ילד שלישי או רביעי בה רעב.
בחודשים האחדים שעשינו באנגליה, באביב 2003 לא ראינו כמעט אף אישה אנגליה אחת בהריון. רוב ההריונות הבולטים ברחוב היו של אזרחיות בריטיות שמוצאן מארצות אסיה ואפריקה.
* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא נוהג לומר: "לפעמים אדם הופך ממפסידן למספידן." וגם נזכר כי: "אם איני טועה, הפעם האחרונה שעיתון 'הארץ' תמך בממשלה מכהנת בארץ-ישראל היתה באביב 1948, בטרם עזב הנציב העליון הבריטי סר אלן קניגהאם את הארץ דרך נמל חיפה!"
* יש לנו חבר שיש לו פיקסציה, קיבעון, והוא אינו חדל לומר שלא ייתכן שמאות אלפי בקבוקי וקנקני מיץ התפוזים הסחוט הטרי המיוצר בארץ הם כולם מתוצרת פרדסי הארץ ולא מערבבים בהם רכז תפוזים קפוא מיובא מברזיל מבלי שייכתב על כך דבר בתוויות שעל הבקבוקים.
* לידיעת מפלגת הגימלאים! החוק הישראלי מלסטם אזרחים קשישים שאינם מתגוררים בישראל. אדם ששילם כל ימיו ביטוח לאומי, שכיר או עצמאי, בסכומים של אלפי ומאות אלפי שקלים, וכך גם דמי ביטוח בריאות – אם המחשב של משרד הפנים וביקורת הגבולות מראה שנעדר מן הארץ יותר מחצי שנה, מאבד את זכותו לקצבת זיקנה ולביטוח בריאות ממלכתי, ובשובו לאחר שנה או עשר שנים מתברר לו שלא רק קצבה אין לו, זאת כבר ידע, אלא גם לא ביטוח בריאות, ואין מניחים לו אפילו לחדש את התשלומים עבור ביטוח הבריאות! – תקנו אותנו אם אנחנו טועים!
נקל לשער איזו צעקה היתה קמה אילו ארה"ב הודיעה לכל אזרחיה היהודים הקשישים החיים בישראל ונהנים מתשלומי הביטוח הלאומי האמריקאי – שהם מאבדים את זכאותם! והם גם היו נופלים, לפי חוק השבות, למעמסה על משלם המיסים הישראלי!
זוהי שערורייה ממדרגה ראשונה. גזל כספים של מבוטחים ששילמו עבורו כל ימי חייהם, ובקשישותם, מסיבות שונות, לעיתים משפחה של בן או בת שחיים מחוץ לישראל, הם רוצים לחיות קרוב לבניהם ולנכדיהם, וכבר אין להם כוח לנסוע כל חצי שנה לישראל כדי לשמור על זכאותם לקבל את מה שממילא מגיע להם כי שילמו עבורו כל ימי חייהם!
* אנחנו לא מפחדים להגיד שאנחנו שונאים סנדלי קרוקס כי הם מכוערים ומגעילים!
* לאחר שנים של נדודי קניות בין קונדיטוריות שונות ולעיתים גם מאכזבות בתל-אביב, חזרנו לקנות בעיקר בקונדיטוריה הווינאית "עידית" ברחוב אבן-גבירול 85. הכול שם מעולה אם כי לא מרזה במיוחד. בייחוד אנחנו ממליצים על ה"אפפל-שטרודל", שטרודל תפוחי-העץ שלהם, האפוי בצק עלים דק. מעדן. וגם באחיו, השטרודל עם מילוי הגבינה, אסור לזלזל. מה הסוד של הקונדיטוריה הוותיקה?
א. השמרנות. אופים אותן עוגות לפי אותם מתכונים במשך עשרות שנים.
ב. נותנים לסוכר את כל הכבוד המגיע לו ואין מתנצלים באפייה על השימוש בו.
חנייה זולה אפשר למצוא במגרשים ברחוב אבן-סרוק, מערבה לבית הוועד הפועל, שממנו יצא לאחרונה מזכ"ל ההסתדרות עמיר פרץ להיות שר הביטחון ואליו נכנס בשעתו שר הביטחון פנחס לבון להיות מזכ"ל ההסתדרות.
* קרן להגירת בני הפלאשמורה לארה"ב ולקליטתם שם בקרב הקהילות היהודיות –מקימים אירגונים יהודיים בישראל וכן תורמים פרטיים. למרבה הפלא אין האירגונים והקהילות היהודיים בארה"ב נלהבים לדבר והם מוכנים לקלוט לא יותר ממניין עד תריסר שחורים בשנה, אף כי ספק-יהודים אלה יכולים להתגייר אצלם בדרך קלה יותר מאשר בישראל האורתודוכסית.
* מיהם הפירומאנים שכל כך אוהבים את ארץ-ישראל עד שהם מוכנים לשרוף את פארק אשכול ואת שמורת נחל הבשור משני מוקדי הצתה, כאומרים: גם לי גם לך לא יהיה?!
"האסטרטגיה החתרנית" של אסתר ראב
ועוד שטויות-במיץ על אודותיה
קצת קשה להבין אם עמיחי, למשל, הוא פחות הגמוני, בהיות שירתו שונה מאוד משירת זך בדיוק בעניין הניתוק מכל ייחודי למקום ולזמן. מכל מקום, ההיסטוריזציה מתבצעת אצל [חמוטל] צמיר באמצעות ניגוד אחד: מיגדר. היא מגייסת את מה שקרוי "קריאה חתרנית". מדוע התקבלה באותן שנים, שבהן הפך זך למשורר קאנוני, אסתר ראב, בהתלהבות שלא ידעה משך שנים השנים הרבות שבהן כתבה ופירסמה?
[ציטוט מצמיר] "ראב מנצלת את המודל הלאומי-גברי של תיאור הארץ וההתייחסות אליה במטרה להפֵּך את משמעויותיה. זוהי אסטרטגיה חתרנית המאפשרת לה להשתתף בנרטיב הלאומי-גברי ובה בעת לדחות את המיקום שהוא מקצה לה."
האם אי אפשר לקרוא את זך באופן חתרני כזה? לא. כי הוא גבר. הוא יכול לעשות בלשונו כרצונו. זו השקפת העולם (לטעמי, בעייתית מן הבחינה התיאורטית) בבסיס הניתוח הזה.
דברים (בלתי-מובנים להדיוטות) אלה כתב אחד מגדולי סופרינו, המבקר החשוב מאוד יצחק לאור, בביקורתו המלומדת "אין דבר כזה 'משוררת לאומית'" ("תרבות וספרות", "הארץ", 26.5.06) על ספרה של חמוטל צמיר "בשם הנוף" (בהוצאת כתר, 2006).
הדבר הטוב היחיד ברשימה הנשגבה של המבקר על המבוקרת הוא תמונת דיוקנה הצבעונית של אסתר ראב, שצייר חיים גליקסברג, והשמורה במוזיאון פתח-תקווה לאמנות במתחם "יד לבנים" בפתח-תקווה, ומי שמתבונן בה מאחור יכול לראות את החתך בסכין שעשה הצייר אריה אלוואיל, בעלה השני של אסתר, בתחתית הציור בעת התקפה של רוגז בטרם התגרשו השניים. הקרע בתמונה תוקן. בחיים, לא.
הסופר הגדול יצחק לאור מעיר בקצת סרקזם בסוף רשימתו האופיינית לגאוניותו: "במראי המקום חיפשתי (ונואשתי) מה המאמר המובטח והמצוטט שיהושע קנז כתב על אסתר ראב. לצערי, לא מצאתיו." ובכן, אילו המבקר החשוב של הספרות המקורית, שהוא גם הפטיש החזק של השירה העברית האנטי-ישראלית – היה מחזיק בספרייתו את הספרון "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של אסתר ראב, מאת מר סופר נידח, היה מוצא בביבליוגראפיה שבסופו (איפשהו לקראת עמ' 599) כי יהושע קנז אכן כתב מאמר יוצא מן הכלל על הספר "שירי אסתר ראב" (מסדה, תשכ"ד, נובמבר 1963) בשם: "שירי אסתר ראב", והמאמר נדפס ב"משא" ("למרחב", 10.1.64) עם צאת הכרך ההוא לאור [האמיתי, לא יצחק], וממנו גם הציטטה הנלהבת של קנז על גב הכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זב"מ, 1988 ואילך.
נראה שהספרון "ימים של לענה ודבש" אינו מצוי גם בספרייתה של החוקרת החשובה, שאחרת היתה מביאה את מראה המקום לרשימתו של קנז.
הערה: חרף ביקורתי על פרשנות זו או אחרת ליצירתה, אני מעניק את מלוא עזרתי, ללא שום ויכוח, לכל חוקרת או חוקר של שירת אסתר ראב וחייה, מתוך ארכיונה המצוי עדיין בידי. זאת ועוד, דברים אלה, או אפילו נוסח קצר יותר, לא יישלחו כתגובה ל"תרבות וספרות" מתוך ידיעה ברורה שאינם מתאימים לרוחו ולסגנונו ולכן יסולפו או שלא יפורסמו כלל. א.ב.ע.
האקדמיה הישראלית למדעים מתכבדת להזמינכם
להרצאת אורח: ד"ר שאול כ"ץ
האוניברסיטה העברית בירושלים
ירצה על אהרן אהרנסון כחוקר טבע ארץ-ישראל וחקלאותה: מאה שנים ל"אם החיטה"
יו"ר: פרופ' יהודית בירק
ביום שלישי, כ"ד בסיוון תשס"ו, (20 ביוני 2006) בשעה 19:00
בבית האקדמיה, כיכר אלברט איינשטיין, רחוב ז'בוטינסקי 43, ירושלים
התכנסות בשעה 18:30
חניה בחניון תיאטרון ירושלים ברחוב שופן
נא לאשר השתתפות לגב' רות חנוכה
דוא"ל: ruth@academy.ac.il
אוניברסיטת בת-שלמה רבתי
מודיעה על פתיחת סדנה רב-תחומית בין-אוניברסיטאית
בשנת הלימודים תשס"ז, 2006/2007
בנושא: חוקרי ספרות יקראו ספרות עברית מקורית
במסגרת הסדנה ייפגשו אחת לשבוע למשך שעתיים פרופסורים, חוקרים ומרצים לספרות מכל האוניברסיטאות והמכללות בארץ כשהם מביאים עימם עותק של רומאן, קובץ סיפורים או שירים עברי מקורי, ובמשך כל זמן הסדנה הם יֵשבו ויקראו קריאה דמומה כל אחד בספרו.
בגמר המפגש יקבל כל משתתף אישור על מיספר רץ של עמודים שקרא בספר (ייבדק קצב הדפדוף, אם אינו חשוד, בייחוד בספרי שירה ובקובצי סיפורים), ורק מי שיהיו בידו בבוא הזמן אישורים שקרא ספר עברי בידיוני שלם עד סופו, יורשה לכלול אותו בתוכנית ההוראה שלו לשנת תשס"ח, 2007/2008.
היוזמה באה מצד הדיקאן פרופ' פלוץ בן-שחר, לאחר שהגיעו אליו שמועות שפרופסורים, מרצים וחוקרים לספרות אינם קוראים את היצירות המקוריות שעליהן הם כותבים ומדברים אלא הם מסתפקים בקליטה שטחית של תיאוריות חדשניות, בעיקר של ניאו-פילוסופים צרפתיים בעלי שמות מרשימים וספרים הרמטיים – ויישומן השטחי, לרוב על עמוד אחד או אוסף ציטטות מגמתי מתוך רומאן בן מאות עמודים, וזאת מתוך הפגנת חוסר כל עניין ברומאן עצמו.
כפיצוי יוכלו המשתתפים, שיבחרו להישאר, ללון בבת-שלמה, לבלות את הלילה עם בנות ו/או בני האיכרים של המושבה ו/או התרנגולות במשק שוורצמן וככה להתנסות במעבר מתיאוריה לפרקטיקה וימצצו להם/ן כפי שאומר גתה ב"פאוסט": "אפורה כל שיטה (תיאוריה), וירוק עץ פז החיים לעד!"
לסֶגל בר-אילן ולדתיים/יות אחרים/רות תוצע סדנת טעימות של זיתים וגבינות ממשק שוורצמן במקום המציצות וההילולה בלילות.
המציצים והמציצות שלא ישתתפו בסדנה, תוגדלנה מכסות השבתון שלהם עד כי לא יישאר להם כלל זמן ללמֵד בישראל, כמה שנאמר: "הרוצה לשקר, ירחיק עדותו, והרוצה להתגרש – ישכיב סטודנטיתו!" ובלשונה הפוליטיקלָה-קורקטָה [בעברית: התקינותה פוליטיתה] של מירב מיכאלי: "הרוצָה לשקר, תרחיק עדותהּ, והרוצָה להתגרש – תשכיב סטודנטָהּ!"
ההרשמה במזכירות אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, ליד כביש 6, וברבנות המושבה
מתוך "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר
יצא לאור בהוצאת רכגולד, ת"א, 1987, עם 50 ציוריו של דני קרמן
הספר אזל ולא יודפס פעם נוספת כי ספרֵי סופר נידח אינם מְכִירִים בחנויות וברשתות ואין לו סיכוי להפיץ אותם לקוראיו אלא להעתיקם בניקוד ולשלחם בתור קבצי חינם באינטרנט
35.
לִהְיוֹת זְרוּקָה לְכָל רוּחַ
עֲרֵמַת סְמַרְטוּטִים חוֹגֶגֶת
מִשּׁוּק הַפִּשְׁפֵּשִׁים –
יְחֵפָה, שְׁחוֹרַת סוּלְיַת הָרֶגֶל
חָזֶה חָפְשִׁי –
פְּנֵי מָדוֹנָה לְבָנוֹת
מִתְרַחֶצֶת פַּעַם בְּשָׁבוּעַ –
עֲקֵבוֹת שֶׁל שְׁתֵּי גְּרִידוֹת בְּגוּף נָשִׁי
וּמְשַׁגֵּעַ –
שֵׂעָר שָׁחֹר, עָבֹת
קוֹטֶפֶת לְבָבוֹת
וּמְפוֹצֶצֶת רָאשִׁים –
וְלֹא זוֹכָה לְרֶגַע
בַּשֶּׁקֶט הַנַּפְשִׁי.
36.
אֲנִי בְּעַד זֶה שֶׁיְגָרְשׁוּ
אֶת כָּל הָעַרְבִים מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל –
וַאֲנִי נֶגֶד שֶׁיְּגַיְּסוּ
אוֹתִי לַצָּבָא –
אוּלַי הָיָה אֶפְשָׁר לְגַיֵּס אוֹתָם
בִּמְקוֹמִי –
בְּכֶסֶף כַּמּוּבָן,
כְּדֵי שֶׁיְּגָרְשׁוּ אֶת עַצְמָם?
37.
הֶחְלַטְתִּי לְהַפְסִיק לְעַשֵּׁן סִיגָרְיוֹת
כִּי זֶה לֹא מַזִּיק מַסְפִּיק לַבְּרִיאוּת –
הֶחְלַטְתִּי לְהַעֲנִישׁ אוֹתָם בְּדֶרֶך אַחֶרֶת
אֲנִי אַפְסִיק לֶאֱכֹל וְאֶרְזֶה –
כִּי לֹא אִכְפַּת לָהֶם אֲפִלּוּ אִם אָמוּת.
38.
אֲנִי מְאֹד אוֹפְּטִימִי
הַצִּיּוּנִים שֶׁלִּי פַנְטַסְטִיִּים
מְשַׂחֵק קָבוּעַ טֶנִיס
רֹאשׁ מוֹעֶצֶת תַּלְמִידִים –
בַּכֶּסֶף שֶׁחָסַכְתִּי
קָנִיתִי יְרֻקִּים –
יֵשׁ לִי חֲבֵרָה נִסְבֶּלֶת
וְגַם הוֹרִים נוֹרְמָלִיִּים
חֶדֶר לְעַצְמִי
וַחֲבֵרִים טוֹבִים –
לֹא חָסֵר לִי כְּלוּם
הָאַנְגְּלִית שֶׁלִּי בְּסֵדֶר –
וְגַם הַקְּרוֹבִים בְּחוּ"ל.
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק שלושה-עשר
הזקן נשאר עומד על מקומו מרתת כלו, ואיזה דבר העיק על נפשו מאד. מרב צער לקח גליון ניר והתחיל לכתב בקלמוס הראשון:
"אחי היקר מחמד נפשי!
תשעה באב היום, וכל יהודי שרוי בצער ואבל על חרבן בית מקדשנו.
אבל לא צערי-צערם ולא מספדי-מספדם, כי הם סופדים על חרבן עצים ואבנים, ואני מצטער ובוכה על חרבן הנשמה הישראלית...
עפ"י שגם מספדך-מספדו, אבל אינו דומה זה שראה את חרבן הנשמה, למי שלא ראה כלל...
כן, אינה דומה שומעה לראיה. איש שמוציא את בניו לתרבות רעה, אז אוי לו לאותו איש... ואוי להם לאותם בנים... ואוי לה לאותה משפחה...הוי! כמה קשה לי להעלות על הגליון "אוי לי אם אֹמר, ואוי לי אם לא אֹמר" אבל מוכרח אני להגיד לך היום את הדבר הזה, ואם לא, תהיה אחריתה מר כמות: בתך.... מתנכרת לעמנו ולדתנו גם ברוחה וגם במעשיה... ועתה שארי ובשרי אתה, עוצה נא לי עצה מה לעשות עמה, התאמר לבוא ולקחתה הביתה, אם להשאירה ברעתה?...
אחיך, הוכה על חרבן הנשמה...
חצקיל"
הזקן גמר את המכתב ויתאנח קשה, ויניחהו בחיקו, וימח את אגלי הזעה מעל מצחו הקמוט. למחרת כתבו בקלמוס השני ושלחהו לעיר צ. וכמו אבן מעמסה נגלה מלבו, כי כבר גמר את מלאכתו שהיה צריך לעשות, ובבואו הביתה ישב על דרגש רפוד ויספר לזקנה אלה דבר המכתב, והזקנה ענתה בשביעות=רצון: יישר כחך, היטבת עשות מצדך, זקני, הלא את שלך כבר גמרת ועתה יעשה אביה מה שחפץ, הלא לא בתך היא, מה דאגתך? כבר היתה לנו עגמת=נפש מרובה, יהיה מה שיהיה, הלא אתה אינך צריך להיות ערב בשבילה וגם אנכי לא, גמרה הזקנה ותכנס לחדר הבשול להכין את ארוחת הערב.
הזקן הכין לו את מקטרתו ויעשן בצנעא. אחר הביט אל השעון ויקח את הטלית והתפלין וילך להתפלל תפלת "מנחה" ו"מעריב".
בשובו מבי"ה"כ, ישבו לאכל את הארוחה וגם למריא העמידה הזקנה מנה, אך מריא עזבה את הזקנים ותצא את הבית. אמנם דבר המכתב לא נודע לה, ובכל זאת הכירה בפניהם, כי אמנם אינם כתמול שלשום, היא הבינה, כי איזה דבר לאט עמם... לכן לא יכלה לשבת אתם ביחד.
ותטיֵל מריא יחידה בערב, מסורה כולה להיונה[?], לרחפה בין מוח-וחיים אילו פתחה הארץ את פיה תחתיה, אז קפצה לשם בלי שום ישוב הדעת... כי נזכרה מה שיאמר אביה האדוק, שיוָדע לו כל הדבר, ומה תעשה אמה, בודאי תתעלף או שתקפד את הפתיל. ואביה ירד ביגון שאולה, ומה תעשה היא בעצמה אז, מי יכלכלה, הלא גם בני משפחתה יתרחקו ממנה לגמרי; והנה צמרמרת עברה בכל עצמותיה, ולבה נתכוץ ואחזה קבס, יען כי עוד לא אכלה כל היום. מריא לא ידעה במה להשיב את נפשה, ותאמר ללכת לבית סמולנסקי ולטעם שם דבר מה. ובבואה לבית סמולנסקי פגשה שמה את הלנא קזלובסקא יושבת ואוכלת עם כל בני הבית בשר חזיר מטוגן בחמאה.
– מריא? גם את פה? טוב, שבי ואכלי עמנו יחד אמר יגנץ.
מריא נשתוממה למשמע אזנה, ולא ידעה מה לעשות ומה לענות; למלחמה של שני רוחות התחילה בלבה:
אחד אמר: לכי ואכלי, ומדוע תתעצלי, ראי נא את השומן שמטפטף מן הבשר הטוב, הלא רעבה את, והבשר יהיה לך למשיב=נפש, אל תתבישי, לא יפה לעשות כן בין "אנשים" מהוגנים, הלא ריח הבשר נודף לאפך לכי ואכלי!
– אל תאכלי מתרעם השני, הלא בת ישראל את, אל תשכחי כי בשר חזיר זה, ולא דבר קל זה, מי שאוכל את בשר הפגול והמגֹאל הזה יכירו בו מיד שאכל, ומלבד זה הלא החזיר הוא בהמה טמאה ומחטט בכל מקום: ברפש, בזבל, בביב, באשפה ובצואה ועוד הרבה מיני דברים מגֹאלים, אל תאכלי עוד תחנקי.
– מה את עוד חושבת, מתפרץ הראשון, מה יכירו בך? הנביאים הם? או בני נביאים? שידעו מה שבתוכך, תראי: תאכלי ותשבעי ולא תחנקי.
פתאם מעוררה יגנץ ומזרזה: מה את חושבת, עדיין את עומדת בכשרותך, גשי אל השלחן ותאכלי.
מריא נגשה אל השלחן ובתנועה אבטומטית חטפה את המזלג והתחילה אוכלת. אך שמעה עוד את קול השני: חדלי ! חדלי! תתחרטי אח"כ, וביחד עם זה צלל באזניה קול שריקת החזיר בהִנחרו... הבשר בין שניה לועסת ולועסת ובולעת לכתחילה כעין כדורי=רפואה, ובדיעבד נהנתה.
זאת היתה הפעם הראשונה שמריא התגאלה בפתבג נכרי. ברבות הימים התפלאה: כיצד יכולים אנשים מן הישוב להימנע ממאכל תאוה שכזה...
מריא שבה הביתה שבעה ונמצאה שמחה, ובבואה החדרה הורידה את ראשה בכדי שהזקנים לא יביטו בה, ותכנס מהר לחדרה ותשב לקרא את העתון, אך קריאתה לא נעמה לה הפעם, כי באזניה עוד צלצלה שריקת החזיר. מריא הרגישה אחזו צרבת בקיבתה כי הבשר היה מפֻלפל מאד. והנה געל נפש... בחילה... זהום... הקאה... ולכלכה את בגדיה ואת השלחן.
הזקנים שמעו את קול הקאתה ויאוצו לחדרה, והנה מריא יושבת על הכסא וראשה מורד ארצה והיא כֻּלה מלוכלכה והם עומדים ומביטים עליה ושואלים בתמיה: מה זאת? מה נהיתה? הלא עוד לא אכלה היום, ומאין בא לה רגש=התעוב?
אך אח"כ, בהביטם אל החתיכות הקטנטנות... החרישו שניהם, נודע הדבר... ומריא לא הרימה את ראשה.
הזקנה לא משה כבר ממריא, השכיבה אותה לישון, כל הלילה קדחה מריא, מדרגת החֹם עלתה. ומדי פעם בפעם השקתה אותה איזו תרופה, שפעלה עליה לטובה ופעמים אחדות בלילה קמה הזקנה לשאול בשלומה. כשעלה עמוד השחר חלצתה החמה, אך עדיין לא היתה בריאה כראוי, לכן לא הלכה לגמנזיה ביום הזה.
המשך יבוא
הערת המלביה"ד: בהבאת פרקי "המתנכרה" השתדלתי לשמור על הכתיב והפיסוק המקורי של הנער העברי בן השתים-עשרה ורק הוספתי פה ושם ניקוד חלקי. אם יופיעו פעם הדברים בספר יהיה ראוי אולי לעשות עריכה כבדה יותר כדי לסגל אותו לכתיב ולפיסוק השגורים כיום.
ד"ר יפתח הגלעדי וחבריו-לדיעה באקדמיה הישראלית
שולחים ברכות מאליפות לאיגוד המרצים הבריטי
על החלטתו האמיצה שתידון היום להטיל חרם אקדמי על ישראל
©
כל הזכויות שמורות
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם ו/או בתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוק מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע. מעתה אפשר לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל