| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 146, ערב שבועות
תל אביב, יום חמישי, ה' בסיון תשס"ו, 1 ביוני 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: והארץ תרעד, רומאן היסטורי, פרק שביעי
למה? סיפור מאת מאי חדד, כיתה ג'1, ממלכתי צמח השדה, מעלה אדומים
יעקב זמיר: לעניין המשכב עם תרנגולות
הפתעה גדולה לתושבי גוש דן והסביבה: מופע גדול בשמיים בלי פקקי-תנועה על הארץ לפני שיתרחש
עוד שירים מתוך "50 שירי מתבגרים", 1987
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק י"ד
אורי הייטנר
"לעני ולגר תעזוב אותם"
שני התכנים העיקריים של חג השבועות הם התוכן הרוחני והתוכן החקלאי. התוכן הרוחני הוא חג מתן תורה. בתפילות ובקידוש של שבועות, הוא מוגדר "חג מתן תורתנו". החיבור בין חג השבועות למתן תורה הוא מאוחר, לאחר חורבן הבית. המצוות החקלאיות ובראשן הביכורים לא היו רלוונטיות ללא בית המקדש. גלות רוב העם היהודי הגדילה את חוסר הרלוונטיות של המשמעות החקלאית של החג. ערך לימוד התורה היה לערך המרכזי ביהדות. גם הקשר לארץ-ישראל לא היה קשר פיסי אלא קשר רוחני, שהתורה – מרכזו.
המהפכה הציונית חידשה את הקשר הפיסי בין עם ישראל לארצו. בכך היא החזירה את הרלוונטיות לאופי החקלאי של החגים, ובכלל זה חג השבועות. ההתיישבות העובדת ובפרט התנועה הקיבוצית, החזירו עטרה ליושנה, בהעמידם את החקלאות בלב חג השבועות, בעיצוב טקסי הביכורים וחג הקציר. החג החקלאי ביטא את הקשר הבלתי אמצעי לארץ-ישראל, את יישוב הארץ כמצווה הראשונה במעלה ואת חידוש החקלאות כהתחברות לעברה היהודי של הארץ.
תרבות החג החקלאי, על שיריו, ריקודיו ומנהגיו הקהילתיים, היו מופת של התחדשות יהודית תרבותית. חבל, שמעצבי החג הקיבוצי לא נתנו דעתם על כך, שתרבות אמיתית נבנית נדבך על גבי נדבך. אין מעשה אנטי תרבותי יותר מניסיון להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה נכסי תרבות לאומיים מכוננים. ההתחברות לעברו החקלאי של החג חיונית מאין כמותה, אך הניסיון להתנער מכל מה שמסמל המושג חג מתן תורה, ובכך לרוקן החג מתכניו הרוחניים, כמוהו כחינוך לבערות. בסופו של דבר, המשבר בחקלאות והירידה במעמדה יצר פיחות גם במעמדו של החג החקלאי. פיחות זה, לצד העדר התוכן הרוחני, השאירו את החברה החילונית קרחת מכאן ומכאן ושרויה בריק תרבותי. הפריחה הגדולה של מנהג תיקון ליל שבועות בקרב היהדות החילונית בשנים האחרונות, מעידה על צמא גדול למלא את הריק הזה בתוכן יהודי מתחדש. יש לקוות, שהתוכן הזה יכיל בתוכו שילוב אמיתי ובריא יותר, של ים התרבות היהודית הקלאסית, עם היצירה העברית החדשה ועם התחברות לתכנים יהודיים הקשורים לארץ, שנזנחו בתקופת הגלות.
החג החקלאי מסמל ומבטא את הקשר לארץ, אך לא פחות מכך, עליו לבטא את המסר החברתי שבחקיקה החקלאית במשפט העברי. חקיקה זו נוגעת לחברה החקלאית שבתקופתה נחקקה, אך תרגום יסודותיה למציאות המודרנית, הוא חקיקה שנועדה להבטיח צדק חברתי, לצמצם את הפערים בחברה ולחסל את העוני.
חקיקת העל החברתית בתורה, היא חוקי השמיטה והיובל, חוקים רדיקליים ביותר – פסגת הקידמה החברתית. חוקים אלה נועדו להפוך על פיו את הסדר החברתי, וליצור מציאות חדשה של נקודת אפס, שגם אם תצמיח מחדש פערים, היא לפחות לא תנציח את המעמדות, היא תאפשר נקודת זינוק שוויונית, והתוצאות הבלתי שוויוניות שלה ימחקו בתום היובל הבא. חוקים אלה נועדו להגשים את האידאל היהודי – "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים ט"ו ד').
אולם התורה אינה מסתפקת בחקיקת-על החותרת לשלמות אידיאלית, שהיכולת לממשה מוטלת בספק, אלא מוסיפה על כך חוקים צנועים יותר, שנועדו לתת מענה קונקרטי לחברה המציאותית, על העוני שבה והפערים שבתוכה. אלה הם החוקים החקלאיים, ובראשם הלקט, השכחה והפאה.
היהדות מקדשת את הסולידאריות החברתית ומעודדת את הצדקה הוולונטרית, אך הבסיס הוא חקיקה מחייבת, הלוקחת מן העשירים כדי לתת לעניים ובכך להקטין את אי השוויון. "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא, כ"ג כ"ב). בחברה החקלאית הקדומה, נדרש בעל השדה להותיר חלק משדהו ומתבואתו בעבור העני ולאפשר את קיומו בכבוד. בחברה מודרנית נדרש העשיר לשלם מס למדינה, כדי שתבטיח את הקיום בכבוד לכל אזרחיה. זוהי מדינת הרווחה.
אין המדובר בטרנד סיסמאות החמלה המלוות את הרס מדינת הרווחה. מדובר בהתערבות המדינה להבטחת רווחת אזרחיה ולהקטנת הפערים בחברה. זו חובתה של החברה, זה תפקידה של המדינה. מדינה המתנערת מחובותיה אלו, היא אולי מדינת היהודים, אך אין היא מדינה יהודית, ולבטח אין היא מדינה המושתתת על יסודות הצדק, לאור חזונם של נביאי ישראל, כמובטח במגילת העצמאות.
היהדות אינה שוללת את הקניין הפרטי. להיפך, היא מגנה עליו ורואה בו חיוב. אך היא מאפשרת את קיומו במסגרת כללים המבטיחים צדק לכול. אין היא מקדשת אותו כערך עליון, המאפשר ביסוס החברה על חוקי הג'ונגל.
הרב שמשון רפאל הירש (הרש"ר), הוגה הדעות המרכזי של האורתודוכסיה היהודית בגרמניה במאה ה-19, התייחס לסוגיית הקניין הפרטי בהקשר של מצוות לקט, שכחה ופאה: "בשעת קציר ובציר, אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו. באותה שעה יבטא בפיו את המילה הגאה והרת התוצאות: 'שלי'. ועתה, כל אזרח באומה יודע – כל האומר 'שלי', חייב לדאוג גם לאחרים. במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער. היא זכות שה' נתן לעניים והיא חוב שה' הטיל על בעלי רכוש."
כאשר אנו חוגגים את חג הקציר, את חג הביכורים; כאשר אנו מחדשים את האופי החקלאי של חג השבועות, עלינו לשים את הדגש, לצד העמקת שורשינו בארצנו, את הבטחת הצדק החברתי, כיסוד החברה היהודית.
כאשר אנו חוגגים את חג מתן תורה, עלינו לשים את הדגש על המצוות החברתיות, המצוות שבין אדם לחברו, שהן יסוד היהדות. רבי עקיבא, גדול התנאים, לא הגדיר ככלל הגדול בתורה את המצוות הפולחניות, אלא את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח). ולא בכדי מופיע הכלל הגדול הזה בסמוך לחוקים כמו חוק השמיטה, כמו "לא תלין פעולת שכיר" (שם, שם, י"ג), כמו "לא תעשוק את רעך" (שם, שם, שם), כמו "לא תעשו עוול במשפט. לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך" (שם, שם, ט"ז) ועוד. זו מהותה של היהדות.
משמעות מתן תורה היא קבלת מערכת ערכים מוסרית, המאפשרת לנו להבחין בין טוב לרע ולבחור בטוב. "לא ארחף בחלל / משולחת רסן / פן יבלע ענן / את הפס הדקיק שבליבי / שמפריד בין טוב לרע. / אין לי קיום / בלי הברקים והקולות / ששמעתי בסיני" (זלדה).
אהוד בן עזר
והארץ תרעד
רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה
וראשיתו בעקבות מחזור הסיפורים "אפרת"
[שיצא לאור לראשונה ב"ספריית תרמיל" בשנת 1978]
המביט לארץ ותרעד
יִגע בהרים ויֶעשָׁנו
תהילים קד, פסוק לב
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי.
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן מאת המלביה"ד.
פרק שביעי
1837, והעיר היתה לחרדת אלוהים
מיוחדת במינה היא צפת בהשוואה ליתר ערי-הארץ בנופה שאין דומה לו להוד ובאווירת המיסתורין המקיפה אותה. מטפסת על הר נישא כשלרגליה עמקי-תהום, הג'רמק הירוק ביפעת הדרו וההרים המסולעים הנמשכים ממנו ועוטרים לו מימינו ומשמאלו, כאילו ברית חשאית כרותה בינם לבין יושבי ההר. על כן תמירים וחסונים כהרים הם בני-צפת, ניצוץ מן האור האלוהי בנשמתם ופרצופיהם מסולעים ומאירים באור שברי כלים קדושים המבקשים לעצמם תיקון. והם חוסים בבתים הבנויים בהר זה על גבי זה כמדרגות לעלייה, פתוחים מלפנים למרחבי אין-סוף עוצרי נשימה, וחתומים מאחור על ידי חדרים אפלים, כוכים הנמשכים זה מול זה אל בטן ההר. ומניגודים חדים אלה מושפע גם אופיים של בני צפת: שמחת חיים, ונטייה למיסתורין ולקירוב הגאולה – משמשים אצלם בערבוביה.
צפת שוכנת על הר גדול ובתיה בנויים במדרון ההר, עד שהם נראים מרחוק כמדרגות בנויות זו על גבי זו, ובשעת הרעש, הסכנה שם גדולה יותר מאשר בעיר אחרת. הבתים מתחילים להתגלגל למטה, עליונים נופלים על תחתונים, חפצים נשברים, קירות מתמוטטים ואנשים נבלעים באדמה. גם הנישארים בחיים, באין להם יכולת לצאת מתוך החורבות, עלולים לגווע ברעב או להיחנק מחוסר אוויר לנשימה.
שלושה ימים לפני הרעש היו פני ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י חיוורים והוא עצמו נרעש עד מאוד בספרו לאפרת:
"מן השמיים גילו לי שנשקפת לנו רעה גדולה, וכך גם כתוב במאמר הזוהר הקדוש, פרשת בא דף ע"ב: 'ועל דא חד לשבעין שנין מזדעזע עלמא.' וכבר מורגש היום באוויר הכובד של רעד אדמה..."
"מדוע צריך לקרות הדבר הנורא?" היא שואלת.
"בגלל הגאולה הקרובה לבוא. בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות קשות מידי אדם ומידי שמיים..." הוא אומר דברים דומים לאלה שכבר שמעה מפי סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק בוויכוחו עם אביה הרב שבתאי לוין.
אפרת יושבת על השרפרף מולו ומתבוננת במלאכתו של ר' יוסף רופא קונדרג'י, כיצד הוא מסיים לתפור במחט עבה זוג פַּאפּוּשִים תורכי שאנשי צפת אוהבים לדשדש בהם בחצרות ובסימטאות. אבל הפעם, היא מבחינה, רועדות מעט ידיו בעבודתו.
"אבל מדוע דווקא לנו?" היא משימה עצמה כאינה יודעת – והלא מפחד נבואתו הקשה התוחֵעס שלה רועד בנקודת העונג החשאית, זו שלא פעם תקעה אצבע להגיע אליה ולהרגיש כמו כאשר חדר אליה חסן ופגם אותה לנצח, זו שהיא – היא, המרעידה בחטאה ארץ.
"כאשר נחרב בית-המקדש גלתה השכינה בין הקליפות, וגם הנשמות הישראליות שגלו ביניהן – לא היה בהן כוח ויכולת לצאת מתוך הקליפות כיוון שנפגמו בחטאן. ועל כן צריכה השכינה להיכנס בין הקליפות וללקט את ניצוצות הנשמות אשר בתוכן, לברר אותם, להעלותם למקום הקדושה, לחדש אותם ולהורידם בעולם הזה בגופות האנשים ובפרצופיהם. מיום שחרב בית המקדש זו מלאכתו של השם-יתברך, ועד שִׁיכָלֶה את מלאכתו – ללקוט כל הנשמות שנפלו, עד הרגליים, עד תהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא – אין משיח ניגלה ואין ישראל נגאלים ולא יתוקנו הכלים השבורים, אך מה לעשות? – קודם לגאולה צריך שתבוא שבירה גדולה, ככתוב: 'המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויֶעשנו' – "
והוא בוחן את הפאפושים הכתומים שבידיו כרואה מבעדם את העתיד, ונאנח: "והיה אם לא תרעד בַּארץ גאולה ולא תבוא עד ת"ר, רוצה לומר – עד תום שלוש שנים מהיום – תבואנה שבירה ואחריה גאולה רק בעוד שבעים ושבע שנים, בתרע"ד... ואם גם אז לא תבוא שבירה שיש אחריה גאולה, אולי תבוא מאה שנים אחרי ת"ר שהם ת"ש... הו בתי, רק עד שם מגיע כוחי לראות, ומשם והלאה ת"ש כוחי, חושך ואימה... תמרות עשן ואש בנחיריו של שטן מתהולל..."
"ומה עלינו לעשות רבי יוסף?" היא מתרפקת עליו בחום נעוריה התמים ובפירפור התוחעס הלח, בתחושת הפחד שנובעת מתהום דנוקבא רבא, מישכן שדי הרעש-אדמה שכל אחד מהם גדול כַּשווארצֵע זובּי בעל העין האחת המתיזה נוזל לבן, ומטריפה עליה את הדעת המחשבה שאפילו שני הפאפושים שבידיו אולי ישרדו זמן רב אחרי שהיא תמות, "מפני שאני, לחיות אני רוצה, לחיות!"
"אמרי לאביך ולאימך, ולכל משפחתך, שנקוּם יחד כאיש אחד ונברח אל ההרים, עד יעבור זעם האדמה, ותחדל העווית לפרכס במעיה, כי נוראים ואיומים יהיו עקבות משיח בארץ בעת אשר תרעד..."
[המחבר רומז לתקוות המשיחיות שהתעוררו בארץ-ישראל לקראת שנת ת"ר, 1840 למניינם, ונכזבו. בשנת תרע"ד – שנת "המביט לארץ ותרעד" – 1914, פרצה המלחמה העולמית הראשונה שהסבה רעב, מחלות ומוות ליישוב היהודי, ובסופה ניתנה הצהרת בלפור. שנת ת"ש, 1940, תקופת מלחמת העולם השנייה והשמדת יהודי אירופה, חלה מאה שנה אחרי ת"ר, ושלוש שנים לאחר הניצחון על היטלר קמה ישראל. מתברר שמשהו מכל אלה חזה ר' יוסף רופא קונדרג'י בצפת בשנת תקצ"ז, 1837, למעט הקמתה של ישראל, אבל אולי לא ראה בה גאולה אמיתית. – ממני, המלביה"ד].
ר' יוסף רופא קונדרג'י ידע שאי אפשר לבטל את הגזירה ורצה להציל את הצפויים לאסון. הוא יצא והסתובב בסימטאות להזהיר את היהודים שיימלטו בעוד מועד ויעזבו את העיר. אבל בעיניהם היה אדם פשוט, ולא שמו לב לדבריו ואפילו לעגו לו. ביום הרעש עוד ניסה ר' יוסף לעורר את אחיו שיצילו את עצמם. הוא עבר מבית לבית, וגם אצל הרב שבתאי לוין הופיע. "כבר מורגש באוויר כובד של רעד אדמה!" – הוא צרח והתחנן לפניהם שימלטו נפשותיהם ונפש בני משפחותיהם וייצאו מיד מן העיר אל ההרים. אבל הצפתים חשבו שיצא מדעתו, ולא העלו בדעתם לשמוע בקולו.
אפרת חשה את הכובד באוויר, את יום החמסין החורפי, העכור. היא ידעה שדברי ר' יוסף רופא יתקיימו ושהארץ תרעד. היא ידעה שיסכים לקחתה עם משפחתו מחוץ לעיר, עוד היום, ואפילו אותה לבדה, והיא רצתה לחיות. אבל היא לא ראתה עצמה רשאית להיפרד מעל אביה, הזקוק למשענתה. והאב העיוור עמד על דעתו בתוקף:
"לצאת בערב אל ההרים? להיסתר? – לא. ואם אפילו שמץ אמת יש בדברי האזהרה, אנחנו נשים את נפשותינו ביד הקדוש-ברוך-הוא ונסמוך על ישועתו, כי מי מאיתנו יכול לומר שהוא יודע היכן הסכנה האמיתית? כאן? בכרם-הזיתים? ואולי בבית-הקברות? אם הקדוש-ברוך-הוא רוצה לגאול את נפשותינו ולהצילנו, הוא יקבור אותנו חיים?"
ולא היה אפשר להשפיע עליו. אפרת גם לא ניסתה.
ילדים המשיכו לשבת, כרגיל, על ספריהם ב"חדרים", וחזרו במקהלה אחר המלמד. חסידים ואנשי-מעשה נאספו בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות להתפלל תפילת-מנחה, כמנהגם יום-יום. סוחרים עמדו בדוכניהם, נשים בבתיהם הכינו סעודה לערב. עיזים חזרו במשעולים צרים. בנות שאבו מים מהבורות. ר' יוסף אסף אותה שעה את אשתו וילדיו ועלה אל מרומי ההר, שם הקים להם אוהל למחסה.
יום כ"ד בטבת תקצ"ז, האחד בינואר 1837, היום בו התרחשה המהפכה, היה יום מחניק מאוד. השמש בערה כמו בתמוז. האוויר היה חם ויבש וכמו אדים עכורים רחפו על פני רקיע השמיים. הגשמים נעצרו, בעוד אשר כל שנה בחודש טבת ירדו גשמים מרובים, ולפעמים גם שלג. אנשי-העיר לא חששו ולא חשו כי אסון נכון להם. הם יצאו כרגיל לעבודתם ולמסחרם.
לפתע פתאום בא הרעש והחריב את צפת. עירער בה את שרידי המצודה הד'הירית, זו המעוז הצלבני מימי הביניים אשר עלי בן דאהיר-אלעומר הקים על יסודותיו מיבצר. פתאום התמוטטה הארץ, עמודיה התפלצו ובתוך רגעים אחדים התהפכה העיר בלי שהיה לאנשים שהות להימלט. אלה שנמצאו בבתים מצאו את קבריהם מתחת לגלי-החורבות. והמתפללים בבתי-המדרשות נפחו נפשם באמצע תפילת שמונה-עשרה.
בנושאו את עיניו ראה מן ההר ר' יוסף רופא קונדרג'י את צפת רועדת כולה, תמרות-עשן עולות השמימה וציפורים שחורות מפרפרות באוויר.
אחרי הזעזוע הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה והניצולים גם לא מצאו דרך באפילה לצאת מההפיכה ולהימלט מהזעם הנשפך עליהם, וכך ניספו גם הם. מתחת לאבנים ולעיי המפולת פלחו קולות צועקים לעזרה, ואין מושיע. לבת-האש הוסיפה ללחך את האדמה-החרבה והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש להתפורר ולבלוע את האנשים ולהרוס את הבתים.
הרעש פקד את שתי הערים, צפת וטבריה. אבל בשאר המקומות שם פשט והלך לא היו תוקפו ואיתנו שווים. בכפר אחד נפלו כל חומות הבתים והתערערו יסודותיהם, ובכפר אחר, הסמוך לו מנגד רק כמטחווי-הקשת בלבד, לא נעשה כל נזק. בעיר טבריה, אשר חומותיה נהרסו ברעש, נבקעו לפתע מעיינות המים החמים ונעשו לשטפי מים כבירים שנהרו אל ים כינרת, עד אשר עלה על גדותיו. ומעבר-לירדן המזרחי, בארץ הבשן, יצאו שטפי-אש מן הארץ והעלו להבות וקיטור השמיימה, וכל מי שראה אותם אחר-כך יורדים למטה לארץ, דימה בנפשו כי מרקיע השמיים יורדים להבי-אש ארצה.
העיר צפת נהייתה לחרדת אלוהים. כאלפיים נפשות מבני ישראל נהרגו ביום הזה. רבים נפצעו ונעשו בעלי-מום לכל ימי חייהם. רבים גוועו מחוסר אוויר לנשימה או עתידים היו ליפוח נפשם ברעב.
אפרת נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה בחדר שחרב רק למחצה, אבל היא לא היתה יכולה לצאת מתחת לערימת-האבנים שנתכסה בה חלל החדר, וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. היא הירהרה שאולי עתה יכופר חטאה, נפשה תירפא מטלטלותיה ותדבק בבן-דודתה, והדודה והדוד, הורי הבחור שפירא, ירצו בה ככלה לבנם, וילדיה ימלאו את הארץ עד לדור אחרון שהרי לא לנצח תישאר הארץ בחורבנה, היכלי-תיאטראות, ולהם יציעים ונברשות שמאה נרות דולקים בכל אחת מהן, ייבנו בה, עלמות בבגדי חמודות תצאנה במרכבות בין שדרות עצי תפוחים נותני ריח, ובמסילות רחבות כשדרות פריז, מרכבות הפלאים תתחרינה בפרשי דמשק המעלים אבק בעקבותיהם, ושלוות בוסתנים נותני ריח יסמין תקביל פני אוניות קיטור מהירות העושות דרכן בשישה-עשר יום מקושטא לעכו ומביאות עימן מכל טוב אירופה הרחוקה. זו אירופה שהבתים מתנשאים בה עד לשמיים והנרות נדלקים מאליהם, כאוות-נפשך, בכל פינות הקיר. ועוד היא אומרת לעצמה שאם בעזרת האל תינצל נפשה – תקום ותברח אל טירתה של ליידי הֵסְטֶר סְטֵנְהוֹפּ אשר בכפר עִלָג'וּן המבודד, בהרי לבנון התלולים, המכוסים שלג. שם ליידי הסטר התמירה, בעלת העיניים הכחולות, יושבת לילה-לילה בלבוש מזרחי, הצניף לראשה, מעשנת נרגילה, קוראת בספר ומחכה לנסיכי המרתף שייקחוה לארמונו של סולטאן מחמוד השני ביילדיז קיוסק, להשפיע קסם חמודותיה על הסולטאן למען יכתירנה בתואר מלכת ירושלים. ליידי הסטר תושיבנה לימינה ותאכילנה עוגות שקדים ותשקנה מי ורדים מצוננים בשלג הלבנון ותעטרנה בעטרה שהכתירוה בה שייחֵ'י המידבר הבידואים בתדמור הרחוקה בתואר מלכת הערבים, ותספר לה על נפלאות ערי אירופה אשר עזבה מאחוריה, לונדון וארמונותיה, יוון ועתיקותיה.
בחדרה אשר בטירה שרועה ליידי הסטר על ספתה, שותה עשן נרגילה ומחכה לבוא אפרת. מפני מה נודדת שנתה של ליידי אנגליה זו, בודדת ומוזרה, אשר חמוקיה עגלגלים ודשנים? אפרת מתמהמהת לבוא והשלג כבד וליידי הסטר מוקפת משרתים ושומרי-ראש ערביים הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, גברים כבירי כוח המחממים אותה ומזדווגים עימה ערומים ומטילים זרעם ברחמה כנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם וצורחים ומחבקים ונוטלים מכספה ומנשיקותיה ואורבים לירושתה לחלק ביניהם ואפרת מתעוררת בצעקה מהזיית-עילפונה ונפשה נשברת בקירבה ושברי הכלים נמשכים מטה ושוקעים בעולם הקליפות והתוהו, עולם שכולו שֵׁדוֹנים ועטלפים שמסתבכים בדבלולי שיער, עקרבים ואבק ושברי טיח, ציפורניים ושערות גזוזות וכל שטמא ונושר מן הגוף במרוצת השנים ובא עתה לפקוד עליו את עוונו. כבר עייפו ידיה לחבוט בכתלים שקרסו ולהתחנן על ישועתה. היש מכאן פתח מחילה עד הבאר פֶּזִיקה? אילו בא משיח בעקבות הרעש, כמו שאמר משולח בעל זוּבִּי (עכשיו היא יודעת, התיז מולה כאן על רצפת הבית, לא שונה הוא בתאוותו מחסן ומרשיד), הלא יכלה להיות לה קפיצת-דרך ממערה למערה בגלגול מחילות מִפֶּזיקה עד הר-הבית בירושלים! יבוא זרעו של בעל שם ויבקע סלעֵי כִּלְאָה כַּשמיר שחצב אבני הגזית לבית המקדש! יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ-לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך וימהרו לירושלים בעקבות משיח ובדרכם יפנו הריסות צפת ויצילו גוועיה! ואפרת תהיה בין הראשונים לגאולה! – לרגע הרימה פניה מִכַּר האבן ואבק האבן אשר למראשותיה וקראה: "הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!"
גרונה חרב בצמא, טעם עפר בפיה, אין שומע לה, אפסו זעקותיה. מדוע אין חודרות חניתותיהם הכבדות של פרשי דמשק את קברם הקר של חייה, פולשות אל חדרה החרב והאטום, מדוע אין נשמע קולם כבשעה בה נכנסו בחצר מירון שרים: "ג'וֹוֶת אלמָרגֶ'ה, תִלְעַבּ חְ'לֵנָא. יא עֵינִי לַוֵין, יַא רוּחִי לַוֵין! – תוך הכיכר, ישחקו סוסינו, הוֹ עֵיני לאן תפני, הו נשמתי לאן?" – נזכרת אפרת בלהוט האש במירון ובנדרה אשר כמעט שזכתה להשלימו על קברו של רשב"י. רגליה נחלשות, כלולות מוות. הנותר מי מבני-משפחתה בחיים? והאם בחטאה רעדה ארץ? גם אם רבו חטאיה אין בני-משפחתה ראויים להיקבר חיים בגינם ואין העולם ראוי שייחרב בעטייה.
והלא היו גם ימים אחרים, היא אומרת לנפשה האוזלת והולכת, ובאסרו-חג של פסח, עם שחר, יצאו יהודים וערבים לרחובה הראשי של צפת, הַחַיְקוּרֶה, והעמידו לכל אורכו שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ לעיר, בכרם-הזיתים שהילת אור רקיע תכלכל עוטה לקצות צמרותיו הכהות, והרוח הנושבת הפכה בעליהן והכסיפה אותם בנצנוצי כפור אפור-ירוק. ועטרת הרים, כעדת-זקנים מסולעי-פרצוף, מתבוננת ביהודי צפת המתרוצצים מן העיר לכרם וחזרה ביום חג ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", חגה המיוחד, במשך דורי דורות, של צפת בלבד. [מוזר שאותו יום, אך בשם "חג הַחֶמְלָנִיצְקָיָה", תוּאר כבר בְּרומאן ארוטי-אֵזוֹטֵרִי "המושבה שלי" שמספר על פתח-תקווה, וראוי לחוקרי תולדות היישוב בארץ לבדוק אם אכן מתעדי תולדות צפת הושפעו מפולקלור המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. – ממני, המלביה"ד]. על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל השמיים ומשמני הארץ. וכשאפרת עוצמת את עיניה דלוקות האבק, היא רואה פרוסות מלבניות של חלווה עשוייה מיץ ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה סוכר עבה בגונים שונים, רַחַתְלָקוּם בשפע סוגים. באפה הניחר עולה ריח בורקאס ממולאות גבינה. ולשונה החרבה נוגעת בשפתיה המבוקעות וטועמת בַּקְלווה: עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. לקיקתה המכאיבה מעלה טעם גנוז של תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. אין סוף ואין קץ לשאר מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על ידי שרייה במים. קָמָרְדִין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוּסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. ובגבור עליה צמאה מציצה אפרת מתחת לשולחנות, שם נמצאות חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-שלג, וכדי נחושת המכילים משקה קר, שֶׁרְבֶּט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי שלג שהובאו מראש החרמון, והיא לוגמת ככל אשר תאבה נפשה היגעה. משעות-הבוקר המוקדמות יוצאות משפחות-משפחות לשדות שמחוץ לעיר, אוּנְטֵער דִי בַּיימֵער, מתחת לעצים, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום. כל משפחה תופסת מקום מתחת לאחד העצים, עד שנמלאים השדות מסביב קהל חוגג. שמיכות נפרשות על הארץ, חבלים נמשכים מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל העיר, ספרדים כאשכנזים, חסידים כפרושים, מרב ועד סנדלר ומזקן ועד נער, כולם יוצאים אל חיק הטבע ליהנות מזיוו ומיפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה. מוכרי התמר-הינדי מקישים במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו בהכריזם על סחורתם. מוכרי השקדים מסלסלים בגרונם. ועל כולם גובר קולו של מוכר שַׂער-אל-בַּנַאת, הוא "שיער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת.
אפרת זוכרת כיצד התרוצצה, יחד עם עשרות ילדות וילדים, מן השדה אל השולחנות הערוכים ברחוב הראשי של צפת, החַיְקוּרֶה – ועד לַבאר פֶּזִיקֶה וחזרה. קונה ממתקים ושבה אל אביה ואימה היושבים מתחת לעץ ומשתעשעים באחותה התינוקת ציפורה. המולת החוגגים נענית בהד ההרים סביב, ועל ראשי ההרים מחמרים ערבים אחר חמוריהם וקוראים קריאות זירוז חדגוניות ששורטות את הרקיע ומנסרות בתוגה של הלך בודד. וכשמתקרבת שעת הצהריים, שולפת הרבנית רחל את מעדניה הטובים מתוך הסל, פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה, וכך נוהגות כל המשפחות שיצאו לשדה. נסתיימה הארוחה, מברכים ברכת המזון, המבוגרים נשענים אל העצים ונחים, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי נחושת בעלי זרבובית דקה, על גבי גחלים לוחשות, או שופתים תה של תאנים מיובשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם. רק עם ערוב היום נשמע הקול: "מנחה!" – ואז משתתק ההמון, ומניינים-מניינים מתקבצים ה"צְפוֹסִים" [יהודי צפתי מכונה אַ צְפוֹס אַ אִיד. – ממני, המלביה"ד] מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם. תמה התפילה, מקפלים מיטלטליהם, אוספים את ילדיהם וחוזרים הביתה, רק אפרת הקטנה נשארת בחוץ, כי היא עם נפוליאון, הרחק מהם, עודה רוכבת על פני רצועת החוף השוממה, וגלי הים אשר אותו לא תיראה לעולם מלחכים את פרסות סוסיהם המטביעות עקבות רכים בחול הנקי, והגנרל מסיר את כובעו משולש-הקצוות ויורד מעל סוסו וקד לעומתה ועונד קמיע לצווארה וקורא את המינשר שחיבר לכבודה – "בונאפרטה, מפקד ראשי בצבאות הריפובליקה הפראנציוז באסיה ובאפריקה, אל אפרת בת הרב ר' שבתאי, קרוב-משפחתו של הגאון החסיד המקובל המפורסם ר' נתן נטע לוין משקלוב, כלת-דמים את, מגיפה וסקילה יבואו לך, ודפים קרועים של ספרים קדושים תניחי רטייה על מכתך – " ובמערה אשר בבית-הקברות, סמוך לכרם-הזיתים, דוקרים שודדים ומנקרים את עיני אביה, וחסן מתגלה לפניה על סוסתו בדרך לדמשק ומבטיח לה ארמונות-של-דם ואוצרות-של-רפש ונוֹשקה באכזריות על שפתיה היבשות והיא קירחת וממלמלת בזרועותיו יא-הי ואה-הי ואוי לי ואבוי לי, והתוחעֵס שלה בוער בחטאה... החלחולת... והצואה... והארץ רועדת מהזין של הגוי והשכינה עולה מבין הקליפות והאבק ושברי-הטיח ופרצוף יתומה משוגעת לה וזירמת פַּחֲווֹת-דמשק ודם-בתוליה כתמים על ירכיה הלבנות ומתיקות טמאה כדבש זורם בעורקיה והיא שרה "ירושלים בנוייה ירושלים בנוייה עיר הקודש טבריה יפהפייה יפהפייה – ומדוע רק בצפת... אני... לִסקילה..."
לימים נזכר בספר קורות העיתים "שערי ירושלים" לר' משה ריישר, שנדפס בווארשה בשנת 1868, שמה של נערה צעירה אחת שאביה ואחדים מבני-משפחתה נהרגו, והיא נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה באחד החדרים בקומה השנייה, אבל לא יכלה לצאת מתחת לערימת-האבנים וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. טרם צאת נפשה תפרה לה תכריכים והתעטפה בהם, הדליקה נרות והשתטחה על הארץ והניחה ספרים למראשותיה, ומסרה את נשמתה. גווייתה נמצאה ימים אחדים אחרי הרעש, כשהסירו את גלי האבנים מהבית, ולצווארה קמיע אחד אשר כתבו אחד סנדלר בשם ר' יוסף רופא כנגד בונאפרטה. ויש מספרים כי אותה נערה צעירה נמלטה לבית בשטח התחתון של הרובע, אשר נשאר עומד על תילו, ורק אחרי אשר הסירו את ערימות-העפר משם, במשך זמן של כ"ד שעות, יכלו לבוא אליה בעת צאת נפשה, כי מתה. וממעשיה אשר עשתה במקום ההוא נודע לכל, כי חשבה שאין גם אחד מבני משפחתה אשר נמלט מהמוות, על כן אמרה נואש לחייה, חצבה לה קבר במעבה אדמת החדר ההוא אשר היתה שם וריפדה את יצועה מכל עבריו בעלי ספר התלמוד. ושם מצאוה שוכבת עטופה בתכריכים אשר עשתה לה, והקמיע לצווארה. והיא, כמו רבים אחרים זולתה, היו נחלצים אז מהמוות המר אילו היה ביכולת הנישארים בחיים למהר יותר להוציאם מערימות העפר אשר כיסו אותם כל עוד היתה רוח חיים בקרבם.
ציפורה, שהיתה אז כבת תשע שנים, ואימה הרבנית רחל, שתיהן נמצאו במקרה יחד בעת הרעש ברחוב ולא ניזוקו. אבל הבתים ההרוסים שנפלו עליהן משני צדי הרחוב הקיפו אותן ולא יכלו לצאת. וכך שכבו שני ימים תחת האבנים, עד שפינו את ההריסות ונמצאו השתיים במצב של התעלפות.
ר' שבתאי לוין התפלל בשעת הרעש בבית המדרש החדש של החסידים והוא לבדו נישאר בחיים מכל המתפללים. וכך עמד כל הלילה בין המתים ובין גלי-העפר, שותת-דם ונאנח, והוא משווע לעזרת-השם וממלמל שם אשתו ובנותיו האהובות, עד שהחופרים שמעו את אנקתו והוציאו אותו כשהוא מוכה ופצוע, וידו שבורה. אך כאשר שמע כי אשתו ובנותיו נשארו קבורות תחת ערימת אבנים, התגברו ענותו ומצוקות ליבו על כאב אבריו הנפרקים, והוא התעלף ומת.
אחיה של רחל, הרב, בנם של קדושים, ר' ישעיה טראכטנברג, בנו של ר' יהושע טראכטנברג מפינסק, מחבר הספר "עץ הטוהר" שנדפס לפני הרעש בבית-דפוסו של ר' ישראל ב"ק בצפת, אותו מצאו עוד בחיים, מעוטר בטלית ובתפילין, רגליו וחצי גופו מעוכים. וכשהוציאו אותו יצאה נפשו באומרו שהוא "הגלגול האחרון לנשמת אסא מלך יהודה נכה-הרגליים".
הבחור אליקום שפירא, אשר לימים נשא בירושלים את בת-דודו ציפורה לוין לאשה, התפלל אותה שעה בק"ק אשכנזים. וכששמע את קול הרעש הניח את ידיו על ראשו וכפף קומתו וסגר עיניו ואמר שמע ישראל. וכשראה כי שקט הרעש ולא היה עליו משא כבד כי אם עפר דק, התנער מן העפר ופתח עיניו ומצא עצמו תחת כיפת-השמיים, כי נפל כל בית-הכנסת, הגג והכתלים. הוא הפך פניו לכל צד ולא ראה שום אדם, אף כי היו שם חמישים בני אדם שנמצאו אחר-כך מתים תחת המפולת, והוא היה עמהם באמצע. וכל אותה שעה, שנמשכה כנצח, לא ידע רעב ולא צמא ולא חש כאב בגופו אלא היה רואה בעיני רוחו את חייו הקצרים ומונה את רגעי האושר המעטים שידע, כשהיה טובל בשרו במי-קרח צוננים ומכוון כוונות בסוד ייחוד שכינה עם צדיק יסוד-עולם, ולעומתם את חטאי הבשר הנמק בבדידותו ואת תעתועי הרוח השואפת – ומכל המראות שראה – היו חוזרים ותוקעים עצמם לפניו שדי אפרת הערומים והם קרובים למגע יד ושריטות של דם מוליכות נחלים של דם אל פטמות אדומות כדם בחלקת בשרה החיוורה, ופניה כְּלִילוֹת חסד ובוערות באש ההדלקה ובאודם שערותיה ועיני הדבש יוקדות וריסים זהבהבים מרטטים בין אור לצל והנפש משתפכת במצוקה נוראה על קברו של רשב"י במירון וצועקת "יא – הי!" – והוא חש אליה לחבקה ולהצילה מפני עצמה ומבקש ליפול לרגליה ולומר לה ברעד: "את הכוכב המאיר את דרך חיי בחשיכתה, ואין הסיפורים והשמועות על אודותייך נחשבים בעיניי כלל אלא נפשי ונפשך משורש נשמה אחד ינקו ויחד ירדו ונתפזרו בעולם, ומי שמלקט את הקדושה מבין המכיתות והקליפות הוא ילקטנו וישיבנו אל מקור מחצבתנו הקדוש והיינו לבשר אחד, וזה תיקון גדול מאוד... תיקון מכחול בשפופרת... ותיקון גסיסה..."
כך היה מדמדם והוזה בין החיים והמתים ומזריע את אפרת שֶׁשְׂער ערוותה אדום וכשבאו הנשארים בחיים לפנות את ההריסות ראוהו מאחוריו והנה לבושו העליון מלא דם וזרע ונידמה להם שהדם יוצא ממנו. וכאשר הוציאוהו ופשט את בגדיו לא נמצאה בו אפילו שריטה אחת, והדם היה מאותם שמתו, והיו דבוקים עימו יחד והזרע היה ממנו.
יש אומרים כי מחמשת אלפים היהודים אשר ישבו בצפת, מתו כארבעת אלפים נפש, ושלוש מאות נפצעו קשה עד שכמעט רק שליש מהם ניצל ונשאר בחיים. ומחמישים תושבים נוצרים מתו רק מחציתם. ומששת אלפים ישמעאלים מתו רק אלף. והסיבה הטבעית לכך שהיתה יד ה' יותר לרעה על היהודים: כשהיו היהודים בונים להם בית, עמדו והוסיפו עלייה על גבו, ועל כן לא יכלו למלט נפשם על נקלה, כשאר התושבים. וגם הרבה מהם נאספו אותה שעה בבית-הכנסת להתפלל תפילת-ערבית, ולא נמלט אף אחד כי כולם מצאו שם את מותם.
משפחות אחדות היו טמונות תשעה ימים תחת ערימות-עפר, ואיש אחד היה טמון שם אחד-עשר יום. וכל אלה רק פקחו עיניהם כאשר הוציאום לאור, לראות את המהפכה הנוראה, ולא ראו מאומה בלתי אם אבני-גיר שרופות בכל מקום, מחמת הרעש אשר העתיק צורים ממקומם ופוצצם בכוחו, ואחר-כך עצמו את עיניהם לשנת המוות. ואיש אחד, ר' חיים רופא שמו, אחיו של ר' יוסף הנזכר, נפצע בשתי רגליו, והוא סיפר את אשר סבל ואשר ראו עיניו בשני הימים הראשונים אחר הרעש, וכל השומע אותו תְצִילנה שתי אוזניו. אשתו ובניו נפלו חללים לרגליו, והוא שקע בערימות עפר עד מתחת לאצילי-ידיו. ובמעמד הרע הזה חיכה יומיים תמימים עד שיכלו לבוא לעזרתו ולהוציאו מן המיצר לחופשי. כשפינו את גלי-האבנים מסביבו נמצאו עשרות קורבנות בחיים, אבל כמה מהם היו בעלי-מומים, פצועים ושבורי יד ורגל, ורבים מהם מתו בסמוך להצלתם. באחד הבתים מצאו איש אחד מת שוכב על מיטתו, לבוש בגדים לבנים ומנורת-שמן למראשותיו, ומזה הבינו כי האיש הזה התעתד למות, ומת רעב וצמא. וכבוא המצילים לצפת ממקומות אחרים מצאו את העיר נהפכת לשממה וכולה ערימות אבנים גדולות אשר סכנה להינגף בהן על כל צעד וצעד, או ליפול ולהתגולל מראשי הצורים המבוקעים ארצה. בתחילה ביקשו למצוא את הנפצעים בחושבם כי אולי יוכלו עוד להעלות ארוכה למכתם. ובחפשם בכל האוהלים מצאו מהם רבים, אשר קצתם כבר מתו וקצתם קרבה עיתם למות, אבל הנשארים באוהלים לא היו בסכנת מוות כלכודים, יושבי בתי-החומה אשר נפלו. על כן חשו מהר לעזרתם והוכרחו לכוף ראשם ולהשפילו לארץ ולהיות כזוחלי-עפר למען יוכלו לבוא בדרך החורים הקטנים אל חדרי הבתים פנימה, ושם מצאו הרבה נפצעים. ויש אשר במקום צר, אשר באורכו ורוחבו יעלה רק לשמונה רגל, ראו שוכבים יחד עשרות מתים או נפצעים, ולא יכלו עוד להתמהמה בקבר פתוח זה, כי כבר החלו עמודי בריאות גופם להתרופף מפני עיפוש האוויר אשר בתוכו.
ובקצה אחר של העיר החרֵבה ראו עיניהם שוד ושבר גדול אשר כמותו לא ראו מעולם. כי מלבד אנקת האנשים הקרובים למות, אשר ממנה צללו אוזניהם, אחזה אותם פלצות מקול יללת מלווי-המתים אשר הוציאו מתיהם מערימות העפר לקוברם בקרב אבותם, חצר-מוות להמון מאות מתי-הרעש אשר ירדו חיים שאולה. ומעט רחוק משם ראו אנשים ונשים אחרים מטהרים ומכבסים את המתים אשר מתו ביום ההוא.
גם הרבה פגרי המתים סחבו הכלבים מן העיר החוצה על פני השדה. וכאשר ביקשו אנשים להציל את טרפם זה מידם, היו הכלבים האלה עזי-נפש מאוד עד כי החלו מתנפלים על רודפיהם לנשכם. וכאשר ראו זאת המצילים, ביקשו עזר מהשר המושל על העיר, והוא נעתר לשאלתם וציווה להמית את הכלבים האלה בקני-השריפה הקרויים רִיבוֹלְבֵערְס. וכל שאר תולדות הימים הנוראים ההם הלא הם כתובים בספר "קורות העיתים" למנחם מנדל מקמיניץ, שיצא לאור בראשונה בשלהי שנת ת"ר, 1839.
המשך יבוא
מאי חדד / סיפור
למה?
למה הוא ולא אני? למה אני ולא הוא? כשהיינו בבית החולים האחות באה ופניה נראות עצובות רק לפי המבט אפשר לדעת שהוא מת. התחלנו לבכות, אבל ממש לבכות, אמרתי: "הוא היה כל כך טוב, כל מי שרצה עזרה קיבל ממנו עזרה," אבל, אמרתי לאימא והפסקתי לבכות: "די, אבא לא היה רוצה שנבכה."
היא הפסיקה לבכות ואמרה: "אתה צודק," והיא חיבקה אותי.
כל החברים, ההורים, הידידים, הדודים, בקיצור כולם באו להלוויה. כולם לבשו בגדים שחורים שמסמלים אבל. אחרי ההלוויה כולם באו ובירכו ועודדו אותנו ואז חזרנו הביתה ועשינו שבעה היינו עצובים אבל המשכנו בחיים רגילים. וכך המשכנו בלי אבא אבל עדיין שמחים ומאושרים ומתפללים שזה לא יקרה לעוד מישהו במשפחה...
כעבור שנה כבר התרגלנו שאין אבא במשפחה אבל עדיין היה חסר מקום אחד, מקום של אבא. וכך המשכנו את חיינו בלי אבא אבל שמחים ומאושרים.
לא מבוסס על סיפור אמיתי!!!
הכותבת היא תלמידת כיתה ג'1 בבית הספר הממלכתי "צמח השדה" במעלה אדומים, שנענתה לבקשתנו במסגרת מפגשי "סופר אורח" (המשאיר לתלמידים את כתובת האי-מייל שלו) ושלחה לנו לפרסום את הסיפור, אנו הוספנו את סימני הפיסוק הנכונים ושינינו קצת בסדר השורות. (כזכור לקוראינו, מפגשים אלה הופסקו בגלל הביורוקרטיה של גזברות משרד החינוך שביטלה את כל המועדים האחרונים, שתוכננו מזה זמן רב, לחודש יוני 2006).
לעניין המשכב עם תרנגולות
לאהוד שלום רב,
שירי המתבגרים יפים מאוד, כה לחי!
באשר ללינה בבת-שלמה ולעניין המשכב עם תרנגולות הרי שלפני מספר שנים פורסמה בעיתון של..., המתקרא במקומותינו "הארץ", רשימה ובה מסופר על חוק שנתקבל בדניה אם איני טועה או שמא גם בהולנד, ובה מוכיח החוקר, שעמל על חיבורו ימים ולילות, שהמשכב עם חיות הבית הוא טוב ומיטיב לכל הנוגעים בדבר. תאר לך אחד שיש לו תרנגול-הודו בתור חבר. הנ"ל לא יתלונן על אונס, לא יתבע אחר-כך מזונות וגם לא ירצה לרשת את רכושו של החוקר, והוא גם יכול לטייל איתו ברחוב בלי בושה. וגם ידוע היום שתרנגולי-הודו אינם מפיצים את נגיף האיידס רחמנא ליצלן. ומכאן שההצעה שלך על תוכן האירוח בבת-שלמה היא יפה, נקייה והגיונית. ומאחר שהתרנגול-הודו כשר לפי ההלכה, גם חובשי כיפות למיניהן לא יחטאו במגע עימו/ה.
ועוד דבר: קטונתי באמת מלהבין את מה שכותב הגאון מעיתון "הארץ" המתקרא לאור, וגם אם אני חוזר וקורא ומפשפש שמא אצליח להבין דבר ממילותיו לא תצלח דרכי בכך. אבל במוסף לתרבות ביום שישי האחרון [26.5.05] כיפר על כל עוונותיו בכך ששיבץ ברשימתו תמונה יפה ומכובדת של אסתר ראב.
בברכה,
יעקב זמיר
מאותה הרמת-גן עיר הפיג'אמות.
סופר נידח מעיר: שיבוץ תמונות ברשימה בעיתון נעשה בדרך-כלל על דעת העורך ולא על דעת הכותב.
איך עֶרב יכול להיות כל כך מרתק ללא כל פעלול מודרני?
לאהוד שלום רב,
בהמלצתך, הלכתי אמש [28.5] לערב המרגש [ב"צוותא" אבן-גבירול] של אליהו הכהן ואורה זיטנר, ומאוד נהניתי. באמת חוויה מיוחדת ומרגשת, מעבר לציפיות. הידע העצום והספרים הנדירים, איך ערב יכול להיות כל כך מרתק ללא כל פעלול מודרני. רק ידע והומור ושירה וטעם טוב!
בברכה,
ר. ל.
מצטרפת טרייה לקוראי המכתב העיתי.
אנחנו נשתדל להודיע על כל מופע נוסף של הערב הבלתי-נשכח "אנו עולים ושרים" עם אליהו הכהן ואורה זיטנר, על הצעדים הראשונים של השיר העברי בארץ-ישראל בסיפור ובזמר וגם לדאוג לכך שקוראי "חדשות בן עזר" יזכו ללא בעיות להנחה ברכישת הכרטיסים.
הפתעה גדולה לתושבי גוש דן והסביבה
מופע גדול בשמיים בלי פקקי-תנועה על הארץ לפני שיתרחש
טילים ארוכי טווח שישוגרו על-ידי פעלולני החיזבאללה מלבנון דרומה לעבר אשקלון ובאר-שבע יפגשו בשמי מרכז ישראל טילים שישוגרו על ידי פעלולני החמאס והג'יהאד המוסלמי מרצועת עזה צפונה לעבר אשקלון ואשדוד.
קיימת הסתברות גבוהה שהטילים משני הכיוונים יפגשו אלה את אלה בשמי גוש דן ויתפוצצו אהדדי בשמיים אלא שהתאריך המדוייק עדיין אינו ידוע והמופע כולו הוא בבחינת הפתעה מצמררת לזוגות אוהבים הנושאים עיניהם לשמיים בלילות.
יש אומרים כי אחרי מופע הזיקוקים די-נור הצרפתי ושבוע האוכל האיטלקי בתל-אביב מבקשים גם האיראנים לשמח לבב אזרחי ישראל וישלחו להם ציוד פירו-טכני באיכות גבוהה ובכמויות נדיבות, כי בניגוד לדיעה הרווחת עליהם בישראל, הפרסים אינם קמצנים וגם לא טיפשים.
תגובה לתגובה של דודו אמיתי [בגיליון 145]
על "תיקון חוק האזרחות" מאת נעמן כהן [בגיליון 144]
מדינה דמוקרטית לא רק שאינה חייבת לאזרֵח בה גזענים השואפים לחסלה, אלא מחובתה להבטיח את בטחון אזרחיה בכך שכאלו לא יתקבלו אליה. הדמוקרטיה האנגלית המפוארת סילקה למאסר את חבר הפרלמנט מוזלי ואת אלפי תומכיו מפני תמיכתם בהיטלר ובאויב הנאצי. (דבר שבית המשפט הישראלי אינו משכיל לעשות). זו כוחה וחובתה של הדמוקרטיה לאזרחיה.
צודק דודו אמיתי – יש לדרוש הצהרה מכל מתאזרח, חרדי כערבי, לפיה הוא אינו אוחז באידיאולוגיה גזענית אנטישמית. בדיוק כשם שכל הנכנס לארה"ב חייב להצהיר שאינו נאצי או קומוניסט.
מעניין מדוע אין תגובה של ד"ר פארוק מואסי?
תודה,
נעמן כהן
"מרבד הקסמים" בירושלים עודנו פלאפל וקיים
אודי היקר,
תיקון טעות [בגיליון 143]: המסעדה התימנית "מרבד הקסמים" קיימת גם קיימת עדיין, והיא נחבאת בין עמודי האכסדרה של בנק הפועלים, מעבר לכניסה לבית הקומות, בצד הצפוני.
דומני שמוכר פלאפל תימני שעמד ברחוב המלך ג'ורג' ומכר פלאפל שם כל השנים הטובות, אולי עוד מלפני קום המדינה, הוא שהעמיד יחד עם צאצאיו את המסעדה במקומה הגלוי לרחוב בשעתו, והיא כאמור עדיין קיימת ואתה יכול גם לרכוש שם מזון בשיטת ה"קייטרינג".
אסי דגני
התייחסות לד"ר פועה מנצ'ל [גיליון 144]
קודם כל, יש לקרוא לה בתואר המגיע לה: ד"ר פועה מנצ'ל. היה לי הכבוד להיות גם שכנה שלה ברחוב [בקריית חיים], וגם להיות בכיתה שלה בתיכון. היא הייתה אישה יוצאת דופן, מעין בולדוזר שדוחף ומקדם כל פרויקט שהיא עסקה בו. בייחוד בתחום החינוך.
למיטב ידיעתי, ד"ר פועה מנצ'ל היא צברית שורשית, ואבותיה כמה דורות בארץ. גם לשונה הייתה צברית "אסלית" כמו שאומרים היום. היא הייתה מתגאה בזה.
בנדלה
מר סופר נידח מעיר: צדקת בנדלה. לפי מידע שמצאנו באתר "סיפורי משפחה" באינטרנט, בחצר יעקובסון שבשכונה הירושלמית "אוהל משה" גרו מר זלמן בן-טובים, מורה ומחנך, ורעייתו דבורה. פעם חדר למחסנם נחש, הוזעק מחמוד מליפתא ובעזרת סוכר הוציא הנחש, כרך אותו סביב זרועו והלך. בניו של מר זלמן בן טובים ורעייתו דבורה היו: ד"ר פועה מנצ'ל שלימדה עברית את פרנץ קאפקא, הבת רות שנישאה לרב גורדון מדרום-אפריקה, הבת חנה שנישאה למהנדס דוד אבני בדואר תל-אביב, והבן נח בן-טובים, מורה בלונדון ובארה"ב, שנישא לצילה ונפרדו. צילה נישאה בשנית לפרופ' בן-ציון נתניהו [הוריו של בנימין נתניהו].
דומה כי הפרטים נמסרו לאתר "מסיפורי המשפחה" על-ידי אהרון פרדס, 052-2266662, אי-מייל: pardess@alpha99.net
אוניברסיטת תל-אביב
התכנית ללימודי נשים ומגדר בסיוע NCJW
החוג לספרות
מזמינים לערב לכבוד ספרה של פרופ' נורית גוברין
נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה
הוצאת כרמל תשס"ה/2005
יו"ר: ד"ר עודד מנדה לוי, החוג לספרות, אוניברסיטת תל-אביב
ד"ר דריה מעוז, החוג לניהול מלונאות ותיירות, אוניברסיטת בן גוריון: תרמילאות באמצע החיים: מסע נשים ישראליות בהודו
ציפי שחרור, היחידה ללימודי חוץ, אוניברסיטת חיפה: התרמילאית הראשונה
פרופ' נורית גוברין, החוג לספרות, אוניברסיטת תל-אביב: האישה שהקדימה את זמנה
הערב יתקיים ביום רביעי, 14.6.2006, בין השעות 18:00 – 20:00
אוניברסיטת תל-אביב, בניין גילמן, אולם 496
לידיעת ממשלת ישראל וחברי הכנסת חוק הביטוח הלאומי מלסטם לא רק אזרחים קשישים שאינם מתגוררים בישראל
לאהוד שלום,
הרשה נא לי לא רק להסכים איתך הסכמה מלאה [גיליון 145: לידיעת מפלגת הגימלאים! החוק הישראלי מלסטם אזרחים קשישים שאינם מתגוררים בישראל!] אלא גם להוסיף עוד עובדה: אזרח ישראלי לא קשיש, צעיר, שנולד בארץ, גדל כאן, שירת כאן בצבא – נדרש, מיד עם שחרורו מצה"ל, להתחיל לשלם מס לביטוח הלאומי גם אם אין לו עבודה. לפני כשנתיים הסכום היה 150 ש"ח לחודש. כמובן, שההורים שילמו. האזרח התחיל ללמוד באוניברסיטה, התחתן נולדו לו ילדים, פתח משרד עצמאי, והמשיך, כל הזמן, לשלם לביטוח הלאומי על פי הכנסותיו. כשהיו שני ילדיו בני חמש ושבע, נסע להשלים תואר נוסף בחו"ל. האם, לפי דעתך, הביטוח הלאומי הפסיק לדרוש ממנו תשלום חודשי (לשמירה על זכויותיו לעתיד)? כמובן שלא. נכון, שהפעם הדרישה היא "קטנה" לכאורה. "רק" 130 ש"ח לחודש. נחמד, נכון?... זה פחות נחמד אם שמים לב לעובדה שאת קיצבת הילדים הפסיקו לשלם לו מיד! – "אתה, אמנם, אזרח, חביבי, אך רק לצורך חובות. זכויותיך כאזרח כבר קצת פחות מובנות מאליהן!"
מסקנה: החוק הישראלי מלסטם. נקודה. לא רק את האזרחים הקשישים אלא את האזרחים שומרי החוק בכל גיל. ואת מי הוא מתגמל, מעל ומעבר, מכספי התשלומים שהאזרחים ההגונים משלמים? נו, זה כבר לפרק הבא!
בכבוד ובצער רב, האזרח המשלם
מאותה חבית גם חומץ
לאודי שלום,
סיפורו של יעקב זמיר [גיליון 145] על אותו יין שנארז בבקבוקים עם תוויות שונות עם שמות שונים, מזכיר סיפור חסידים ידוע: לרבי הגיע חסידים שהתלוננו על המוזג היהודי במסבאה המוזג להם הן יין אדום והן יין לבן מאותה החבית.
הלך הרבי לבקר את המוזג. כדי שלא להעליבו דיבר סחור-סחור וסיפר לו על תלונת החסידים.
המוזג ענה בפשטות: "איני מבין התלונה, שהרי זה שנים שאני מוזג מאתה חבית הן יין לבן, הן יין אדום והן חומץ!"
ללמדך שאין חדש תחת השמש, ומה שהיה הוא שיהיה.
בברכה,
צבי לפר
מתוך "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר
יצא לאור בהוצאת רכגולד, ת"א, 1987, עם 50 ציוריו של דני קרמן
הספר אזל ולא יודפס פעם נוספת כי ספרֵי סופר נידח אינם מְכִירִים בחנויות וברשתות ואין לו סיכוי להפיץ אותם לקוראיו אלא להעתיקם בניקוד ולשלחם בתור קבצי חינם באינטרנט
39.
עוֹד לֹא נוֹלַד הָאָדָם
שֶׁיָּגִּיד לִי מַה לַּעֲשׂוֹת.
וּכְשֶׁיָּבוֹא –
אֲנִי אֹהַב אוֹתוֹ כָּל הַלַּיְלָה
וּבַבֹּקֶר אֶהֱרֹג אוֹתוֹ –
כִּי אֲנִי מְשֻׁגַּעַת
כָּזֹאת.
40.
אַבָּא שֶׁלִּי פֻּטַּר מֵהָעֲבוֹדָה
עַכְשָׁו הוּא יוֹשֵׁב כָּל הַיּוֹם בַּבַּיִת
וּמְעַצְבֵּן אוֹתִי –
לֹא אִכְפַּת לִי שֶׁיַּעֲבֹד כְּמוֹ חֲמוֹר
וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתִי
לְנַפְשִׁי –
41.
לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת בַּמִּדְרָכָה
וּמְרַכֶּזֶת מַבָּט בָּאָדָם הַהוֹלֵךְ לְפָנַי
הוּא מוֹעֵד –
יֵשׁ לִי נוֹכְחוּת חֲזָקָה
אֲנִי מַקְרִינָה עָצְמָה –
יוֹם אֶחָד כֻּלְּכֶם תַּכִּירוּ אוֹתִי
וְתִסְבְּלוּ מְאֹד.
תַּפְסִיקוּ לִזְרֹק עָלַי ג'וּקִים!
נְבֵלוֹת –
42.
כְּבָר אֵין לִי כִּנִּים בָּרֹאשׁ
צוֹמֵחַ לִי שָׂפָם
מִפֹּה וְגַם מִשָּׁם –
שִׁפַּרְתִּי אֶת הַקְּלִיעוֹת
בְּכַדּוּרְסַל –
וְיֵש לִי לֵילוֹת
שֶׁגִּיל עֶשְׂרִים וְאַחַת נִרְאֶה בָּהֶם
רָחוֹק
כָּל כָּךְ –
וְכָל כָּךְ הָיִיתִי רוֹצֶה לָדַעַת
אִם אֶהְיֶה עַד אָז –
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק ארבעה-עשר
בערב נתקבלה תשובה מבית אברהם וינטרוב, אבי מריָא. המכתב בא ליד הזקן, ויבוא הביתה ויקרא לפני הזקנה, שישבה על מטת מריא לאמר: בואי נא, צפורה! יש לי מה להגיד לך, הבאתי מטלה מן השוק לתפר לך שמלה, בואי ותראִהו (הוא בחר בלשון מרומים, בכדי שמריא לא תבין, כי בא מכתב מאביה).
הזקנה הבינה לדבריו ותצא אחריו לחדר בסמוך, ושם הסיר כבר הזקן את המעטפה והרכיב את המשקפים על חטמו, והתחיל קורא:
"אחי היקר!
מדוכא עד דכדוכה של הנפש קראתי את מכתבך, על דבר חרבן נשמת בתי היחידה. מכתבך עשה עלי רֹשם מר כזה, שכל היום לא ידעתי את נפשי, הייתי הולך כסהרורי.
"קויתי למשפט והנה-משפח, לצדקה והנה-צעקה". אחרי ישוב=הדעת קצרה ביני ובין זוגתי תח"י הוחלט, שתשוב אלינו. העיקר, אחי האהוב, הסביבה הרעה; צריך רק להרחיק את סבת המחלה, והרפואה – בוא תבוא! בתנו היחידה – הרי היא כתינוק שנשבה בין העכו"ם, למה פלא? הלא הכפירה היא כמחלה המדבקת...
ומי מלל לאברם, בתו תקצץ בנטיעות?... אללי לי! באחת אֹמר לך, כי צדקו דברי חז"ל, ומאמין אני בהם אמונה-אמן. בודאי זוכר אתה את הפתגם הידוע "המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות". אם אדם מוסר את בנו אצל מלמד כשר וחסיד, נמצא שגם נשמת הילד כשרה, אבל הנער הזה כשיגדל ועיניו תפקחנה מעט לא יהיה כבר לאחד שלם, ונשמתו כבר תהיה לקויה...
ואם להיפך, מוסרים את הנער ללמוד חכמות חיצוניות, נמצא שהנער כשיגדל יהיה לאחד שלם ויודע ידיעות חֹל, אבל "יהדותו" כבר פגומה...
באחת, איש-ולא יהודי, יהודי-ולא איש. הדברים האלה חרותים יהיו על לוח לבי כל ימי.
צא וחשוב, וראית אם לא צדקתי בדברי. לא אאריך היום את דברי מכתבי, כי בדמי לבבי אני עורך לך את הטורים הללו.
אחיך, התוהה על הראשונות,
אברהם."
הזקן גמר את המכתב, ומעֹמק לבו התפרצה אנחה קשה, וישא את עיניו ממעל למשקפים וישאל את הזקנה – נו, מה דעתך? לשלח אותה הביתה? הלא חלשה היא עוד, ומה יהיה אם לא תחפץ?
– לא כלום, ענתה הזקנה, תדבר על לבה, אם תרצה כבר, הלא לא מן השוטים אתה, שלא תדע באיזה אופן לסבב את פני הדבר, שהכל יצא "בכי טוב."
אזן מריא שמעה רק מלים בודדות, שמץ מדברי המכתב, וכצבת נצבט לבה ונתכוץ ברעיון סוחב" אבא... אמא... בית.... אחנק... הזקן הסיר את המשקפים ושמם בנרתיקו הקמוט, ואת המכתב החביא בחיקו ויכנס לחדר מריא וישאל: מה שלומך? ההוטב לך?
– כן, ענתה מריא בקול נמוך, ובין עיניה, מעל לחטמה, נראו קמטים אחדים מפיקים כעס ומרי....
צפורה! בואי נא, האם לא אמרתי מראש כי הרפואה הזאת תעלה ארוכה לה? שאל הזקן כמנצח.
– כן, אמרת! אישי, ענתה הזקנה חורת, הלא אומרים עליך, שרופא נפלא אתה, ופיה נמלא צחוק.
– מ-מ-מ-, שכחתי לספר לכן, התעורר הזקן תמה, הלא היום פגשתי באינצל הפרנס ואמר לי שיש לו בשבילך פריסת שלום מאביך, מריא! הוא היה בעירכם לרגלי מסחרו, ושם התראה עם אביך, ולא ספר לו כי לקתה פרנסתו קצת, כי הברד דהשתא הכָּה בקמה בעודה עומדת בין פריחה וגמילה, לכן אין במה להתפרנס, וההוצאות גדולות, ומאין יקח, "המן הגֹרן או מן היקב"? כך שפך האב לפני איצל את קשיי-רוחו, נענע הזקן בראשו, כאילו גם הוא משתתף בצערו.
מריָא לא ענתה דבר, כי הרגישה, שלבה מתכוץ בקרבה מרב כאב ומחשבות בלתי ברורות העיקו לה מאד, והבינה כנגד מה מכונים דברי הזקן... והנה מחשבה נגמלה במֹחה, ואחריה נגררו שורה שלמה של מחשבות ברורות ובלתי ברורות, ועיניה נוצצו והבריקו. מצחה הרחב והלבן נקמט כלו קמטים עמוקים, כאלו חרשו עליו בצמד בקר. ומחה נתמלא מדי פעם בפעם רעיונות, מחשבות ושאלות שונים עד שצר להם המקום, ואלו היה לה מֹחה של גומבטה ג"כ צר היה מהכיל את שפעת מחשבותיה המטרידות.
המשך יבוא
האם ההכוונה למדינאי הצרפתי ליאון גומבטה, שנפטר ב-1882 והוא בן 44 שנים בלבד? – לא נראה הגיוני, מה עוד שכאן "מוחה" בלשון נקבה. לקוראים פתרונות.
חגיגת השבועות: קיבוצים פותחים שעריהם לציבור
בתוכנית: תהלוכת ענפי החקלאות, התעשייה, היזמות הזעירה ו...תינוקות שנולדו בשנה האחרונה. על פי המסורת נהגו בני ישראל בחג השבועות לעלות ברגל לבית המקדש בירושלים, מקום משכנו של האל, ולהביא לו כמנחה חלק מתוצרתם החקלאית. חג השבועות מזוהה עם ההתיישבות הכפרית-החקלאית. הקיבוצים, שרובם הגדול מקימים אורח חיים חילוני, מעניקים לו את הצביון החקלאי-העכשווי, במסיבה בה משתתפים חברי הקיבוץ ואורחיהם. שיאה של המסיבה – תהלוכה ססגונית של כלים ותוצרת חקלאית, פרי עמלם של החקלאים. בשנים האחרונות הפכה התעשייה לענף הרווחי ביותר בכלכלת הקיבוצים, ולכן בנוסף לתוצרת חקלאית מוצגים בתהלוכת חג השבועות ביכורים נוספים מכלכלת הקיבוץ: מוצרי התעשייה המקומית, ומוצרי ענפי היזמות הזעירה, תחום חדש יחסית שצובר נתח הכנסה משמעותי בכלכלת הקיבוצים. תחום נוסף ומשמח המוצג בגאווה על הבמה הם הילדים שנולדו בקיבוץ מאז החג בשנה שעברה. עקב סיבות בטיחותיות ומנהלתיות לא פותחים רוב הקיבוצים את החגיגות להשתתפות הציבור הרחב. הקיבוצים שפותחים את החג לציבור הרחב הם:
עין שמר (צפון השרון), הפעלות במוזיאון, פעמיים ביום טכס החג, טובית, 04-6374327.
מעוז חיים (בקעת בית שאן), לימור, 050-7703984.
גת (השפלה), יענקלה קירש, 050-5371451.
דגניה א' (עמק הירדן), תמר גל, 052-3749202.
עין דור, רחלי, 050-6765135.
דן, ינאי 050-7206247.
לפרטים נוספים: אביב לשם, דובר התנועה הקיבוצית, 050-7677913.
ברגע האחרון: האיראנים הצליחו לעבוד על קונדוליסה. הטיפשות של ארה"ב קובעת שיא חדש. הם ינהלו משא-ומתן עם האיראנים ואלה יפַתְחו רק "תוכנית גרעין אזרחית"! אידיוט מי שמאמין. לבסוף נישאר אנחנו יחידים במערכה מול פצצות הגרעין והטילים ארוכי-הטווח שבבונקרים שלהם. אפילו איגוד המרצים הבריטי לא יצטער אם נושמד, ואומרים שגם אצלנו פילוסופים טוענים שאופיֵינו היהודי משניא אותנו על אויבינו ומשגע אותם לרצות להביא עלינו כְּלייה.
©
כל הזכויות שמורות
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם ו/או בתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוק מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע. מעתה אפשר לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל