| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 147 לקראת פתיחת שבוע הספר העברי
בתוספת הצרופה "טיפים למטבח"
תל אביב, יום שני, ט' בסיון תשס"ו, 5 ביוני 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: עוד שני שירים מאת אינה קליין מאשדוד
יואל נץ: עוד משהו על הנדסה גנטית
אורי מילשטיין ממציא בוגדים מפי השמועה, והפעם משה נובומייסקי
הערבי כאח הערבי כאוייב, מאת הרצל ובלפור חקק
השגיאות של עירית עמית-כהן במחקרה על אחוזת קלמניה ועל חלקו של ברוך בן עזר ראב בייסודה ובהנהלתה
אורי הייטנר: חוצפתם של חולי הסרטן?
האם היה ברונובסקי מי שמצטייר שהיה ברונובסקי?
תחרות הסיפור הישראלי הפוסט-מודרני באוניברסיטת בת-שלמה רבתי
עוד שירים מתוך "50 שירי מתבגרים", 1987
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק ט"ו
כה אמר שטיינמן
מתוך הספר "כה אמר שטיינמן, יומן השיחות של מאיר ינאי"
בהוצאת אל"ף, תל-אביב, 1975
* שונאים אצלנו בהנאה, לתיאבון. יושבים בציבור ושונאים. מתי שמחים? כשנולד ננס. אם מתגלה ננס, מתחילים לטפח את ננסותו.
* ס. יזהר מדבר בשאט נפש על דברים שאינם מרגיזים אותו.
* שמעון הלקין מופתע שתלמידיו מתייחסים ברצינות לשטויות המלומדות שהוא לימד אותם.
* שלונסקי הוא מהפכן בשלוש מאות ושישים לירות לחודש פלוס חשבון טלפון וטכסי ואילו אני מכור לריאקציה בשישים לירות לחודש.
* בארוחת-ערב ציבורית [בארה"ב] בא אליי אלי ויזל ולחץ את ידי. הסתכלתי בעיניו. הוא הסתכל בי. הוא חש מיד שלא כבש אותי. הסיר עיניו, הסתובב ונעלם. באותה ארוחת-ערב הירצה על יהדות. הוא דיבר על הנשמה היהודית, כשהמסובים יושבים וזוללים תרנגולות ומתמוגגים מנחת. אלי ויזל נותן ליהודים את הגניחה. יהודי זולל תרנגולות והוא מדושן עונג, אלא מה, חסרה לו, כך נדמה לו, קצת רוחניות. לכן הוא מזמין את אלי ויזל שעושה עסקים מן הדמעות של העם היהודי, וזה בא, נותן ליהודים אוכלי התרנגולות את הצימוק, והם יכולים להמשיך לגנוח.
* קראתי ספר בלתי מוצלח. לא היה בו אלא מה שהיה בו. הכול היה גלוי, פשוט ושום דבר לא למעלה מזה.
* אליעזר ויזל וחיים גורי דומים. הם מטפטפים דמעות ואחר כך עומדים ליד הדמעות עם צלחת. אני יודע, שהם עושים מה שעושים בתום לב. אך אולי אינם יודעים מה שהם עושים.
* קראתי את "שיח לוחמים". רבים היללו את הספר ואחדים דיברו נגדו. אני סבור שהספר מלא פטפוטים.
* כאשר אני קורא בעיתונים מאמרי שבח על סופרים אני יודע מיד מי שתה עם מי קפה. יש אצלנו סופרים הכותבים מאמרי תשבחות איש על רעהו. אחד משלם לשני ובינתיים קורא הקהל סחורה גנובה ואינו מבחין בכך.
* בטבע אוכלים הדגים הגדולים את הקטנים, ובאמנות אוכלים הדגים הקטנים את הגדולים.
* השבוע מתקיים "שבוע הספר העברי". עושים חגיגה לספרים, שרבים מהם כלל לא היו צריכים לצאת לאור.
* הסופר הזה חי טוב מאוד מיום שהכריז כי הוא מת מרעב.
הילדה מן הים
קוראים יקרים,
הספר "הילדה מן הים" מאת אהוד בן עזר הופיע בימים אלה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בהדפסה חדשה לאחר שאזל כליל. כלולים בו ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. רשתות השיווק אינן נוטות להפיץ הדפסות שניות של ספרים שאינם רבי-מכר, ולכן ספק אם הוא נמצא בחנויות. מכל מקום, אפשר לרכוש אותו בשבוע הספר, בדוכני "הקיבוץ המאוחד" ברחבי הארץ, וכן להזמין אותו בכל חנויות הספרים או בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", 03-5785810. המחיר המומלץ הוא 49 ₪ אבל יש לשער כי בחודש יוני הוא יימכר בהנחה של שבוע הספר.
שני שירים מאת אינה קליין
מאוהבת בך
מאוהבת בך:
אני זוכרת את הפעם ההיא שניגשת אליי
ואני פשוט שמתי פס עליך
ומאותו היום שנפגשנו וראיתי אותך עם חברתך
אני לא יכולה מהראש להוציא אותך
כותבת עליך סיפורים ומספרת עליך לאנשים הקרובים
ורק מקווה שאני אהיה איתך
ושתבין שאני רק בשבילך
ושחברתך
תגיד לך שהיא לא בשבילך כי יש לך אותי
ושנהיה ביחד ושזה יהיה מציאותי
אני ואתה רק ידידים אך אני מקווה שבהמשך זה יתפתח לאהבה
יפה וטהורה כמו שכלפיך אני מרגישה
משחק הגורל
חייה הם משחק הגורל
כל מה שהיא רוצה בורח לה כמה חבל
כשאליה מתקרבים
תמיד בסוף אותה עוזבים
לא מבינה למה הכול מוגש לה לטעימה
ואז לאחר מכן באה האכזבה
חייה הם משחק הגורל
כמו שבקזינו מסובבים את הגלגל
הכול מתחיל סבּבּה כשהיא זוכה בתקופה יפה ושלווה
אך לאחר מכן מסתובב הגלגל ואומר לה זמן הזכייה מוגבל
ואצלך הוא נגמר כמה חבל
מסובבת אני שוב את הגלגל
ועליו כתוב מָאמִי זה משחק הגורל
וזמנך אזל
ודמעה נושרת מעיני
כי גורלי נקבע בלעדיי
כי גורלי לא בידי
אינה קליין היא בת 18 ומסיימת את לימודיה בכיתה י"ב 2 בבית הספר מקיף א' באשדוד. את הסיפור שלחה לאחר שבמסגרת הפגישה עם "סופר אורח" הוא השאיר לתלמידים את האי-מייל שלו וביקש מהם לשלוח לו סיפורים ושירים שכתבו.
* * *
רשימתו החביבה של יעקב זמיר מרמת גן, עיר הפיג'מות, "על אפרסקים בטעם מישמש" [גיליון 145] הזכירה לי דברים אשר נשאתי בסיום אחד ממחזורי הלימודים בחוג לדפוס של מכללת הדסה, בו שימשתי מורה עד צאתי לגמלאות, ואני מציע אותם לקוראי "חדשות בן עזר" כמובאה מן הרומן האוטוביוגרפי אשר כתבתי בימי הגמלאות שלי:
עוד משהו על הנדסה גנטית
...הנפתי אל מעל לראשי תפוח עץ יפה למראה ושאלתי:
"מה אני אוחז ביד?"
קולות מן הקהל: "תפוח!"
"אה-אה, טעות בידכם – זוהי בננה! הסכיתו ושמעו!" והמשכתי את דבריי בקריאה מן הכתב: "מדעני מכון וולקני טרחו והתאמצו, עמלו ותמרנו בגֶנים של הבננה, עד אשר הצליחו להקנות לה את צורתו של התפוח. אבל בכך לא תם ולא נשלם; לא מדענים, כמדעני מכון וולקני ינוחו על זרי הדפנה! הם הוסיפו והנדסו, והקנו לה לבננה גם את טעמו, את ריחו ואת מרקמו של התפוח!
אני מזמין את אחרון הספקנים שבכם, כי יתכבד נא וינעץ בבננה את שיניו לתיאבון! חזקה עליו שיודה בפה מלא בננה מהונדסת-מקונדסת שאכן, אין עוד ריחה, ואין עוד טעמה, ואין עוד מרקמה של הבננה שונים כהוא זה מריחו, מטעמו וממרקמו של התפוח!..
הוי, כמה חבל שבימים הרחוקים ההם, ימים של שלום, שלוה, מנוחה ונחלה – אמנות ההנדסה הגנטית לא הייתה ידועה ושגורה על שוכני גן העדן, כפי ששגורה היא בימינו; כי אלמלא כן, מה היה מונע מאדם אבינו לטעון בלהט, בשעה שנתפס על חם נוגס בתפוח: 'לא-לא, המפקד! זה לא מה שאתה חושב! זה לא תפוח – זוהי בננה!' ואולי, לו היה גם נשמע משכנע דיו – הרי שמי יודע – אולי אנו, בנינו ובני בנינו אחרינו, פטורים היינו מלשאת על הצוואר את נטל עולו הכבד של החטא הקדמון?
עם זאת, מן הצד השני – אילו אכן, נגס אדם נגיסה מן הבננה ולא מן התפוח, פרי עץ הדעת – היינו אולי אנחנו, חפים מכל וכל מן הידע על ההנדסה הגנטית עד עצם היום הזה?
תיק"ו...
ואתם ידידיי, באשר תלכו, חרתו נא על לוח לבכם את מוסר ההשכל: היה וינסה מי לפתותכם בתפוח – ראו הוזהרתם, בדקו בשבע עיניים – אולי זו בננה?
וכעת ברצינות.
בוגרים יקרים, הנדסאים נכבדים!
יותר מכל נושא אחר בלימודיכם, אמונים אתם ברמה טובה על העיצוב הגראפי הממוחשב. זכרו נא תמיד את גבולותיו ואת מגבלותיו של העיצוב הגראפי, כאשר אין הוא נסמך די צורכו על הנדסת הדפוס. אם תפיקו לקח מן המשל שהמשלתי – תבינו, כי כאשר מעוצב העיצוב אד-אבסורדום, הוא עלול להיות במקרה הטוב עיצוב עצוב ובמקרה הפחות טוב – עיצוב מצחיק.
על כן, לעולם לא מאוחר מדי להמשיך ולהרחיב, להשלים ולנכוס ככל יכולתכם תחומי ידע נוספים וחדשים בתעשיית הדפוס. כמה שנאמר: ואידך זיל גמור.
עלו והצליחו!"
יואל נץ,
בת ים עיר האהבלים
אורי מילשטיין ממציא בוגדים מפי השמועה
ברוח ההיסטוריונים החדשים ועיתון "הארץ"
דוגמה פנטאסטית לסילוף היסטורי היא כתבת-תחקיר בשם "הזקן מים המלח", שכותרתה המִשנית היא:
"משה נובומייסקי, שהקים את מפעלי האשלג והניח את היסודות למפעלי ים המלח, נפצע ערב קום המדינה בתאונת אופנוע מיסתורית. שנים לאחר שמת, בודד ונשכח, מגלה ספר חדש שהוא נחשד בבגידה וייתכן שהתאונה היתה ניסיון התנקשות בחייו." ("הארץ", 1.6.06).
מחבר הכתבה הוא מירון רפופורט. מחבר הספר הוא אחד בשם חננאל, "איש תיירות", שספרו "הירושלמים, מסע בספר הטלפונים המנדטורי" יֵצא כמובטח בשבועות הקרובים בהוצאת "ארץ וטבע".
חננאל זה אומר בכתבה כי נובומייסקי – "הושכח כדי להשכיח את הביזיון של נפילת בית הערבה ללא קרב, כדי שלא יחשבו שמפעל דו-לאומי ישראלי-ערבי הוא בגדר אפשרות."
ועל מי הוא מסתמך? על זיכרונות מפי השמועה של מי שהיתה אז ילדה בשם חמודה דימאנט, על שני טלפונים אנונימיים שקיבל לאחר שיחה ברדיו, ועל ההיסטוריון הידוע אורי מילשטיין שמסתמך על שיחה עם אדם בכיר בש"י בתקופת תש"ח בשם ברוך גוריאל, אבל "הנושא לא נראה לו [למילשטיין] חשוב ולכן לא הרחיב את השיחה." (אומר כאן בסוגריים שאני מטיל ספק כמעט בכל מילה שכתב אורי מילשטיין, חוץ מאיות שמו).
היכרתי את יהודה קופלביץ-אלמוג, המואשם בכתבה וכנראה גם בספר כי הוא האיש שפעל נגד נובומייסקי והעליל עליו שהיה "מרגל". חייתי תקופה באזור. היה לי דוד שעבד במפעל האשלג הצפוני, יהודה ליפסקי. קראתי ספרות רבה מאוד על תולדות ה"פּוֹטָשׁ פלשתיין", החברה הבריטית שהחזיקה את הזיכיון, כולל כל הכרך העבה של יהודה אלמוג על חבל ים המלח, הבאתי ברומאן שלי "אנשי סדום" את כל סיפור הפינוי ההירואי הלילי בסירות ממפעל האשלג הצפוני לסדום, כשהאנשים משאירים מאחוריהם את מפעל חייהם מפוצץ ועולה באש כדי שלא ייפול בידי הערבים. מעודי לא שמעתי ולא קראתי מילה רעה על נובומייסקי. רק הערצה. איש לא שכח ולא השכיח את שמו. הוא הוערך לא פחות מרוטנברג ומקומו בהיסטוריה הציונית והיישובית מובטח לדורות.
באביב 1948 לא היה סיכוי למפעל האשלג הצפוני ולבית-הערבה לעמוד מול הליגיון הירדני, ובייחוד לאחר נפילת גוש עציון והטבח שנעשה בלוחמי כפר עציון. גם לא היה צידוק להישארות באזור משום שבתוכנית החלוקה, צפון ים-המלח לא נכלל בתחומי מדינת ישראל.
מעודי לא שמעתי מילה רעה על נובומייסקי ה"מרגל" שבן-גוריון ציווה כביכול להתנקש בחייו כדי ש"לא יחשבו שמפעל דו-לאומי ישראלי-ערבי הוא בגדר האפשרות". אני אומר במלוא האחריות שאלה הם דברי שטות והבל. חוסר כל הבנה היסטורית של המציאות באותה תקופה. שערורייה-זוטא של חוסר אחריות עיתונאי גם בעריכה.
ייתכן אמנם שנובומייסקי, שנמצא ערב הפינוי בתל-אביב ולא בקליה, אכן קִיֵים קודם לכן סדרת פגישות וקשרים עם ערבים, בהם האמיר השליט בטראנס-ג'ורדן, עבדאללה, כדי למצוא סידור תלת-לאומי, ירדני-בריטי-יהודי, אולי בחסות בריטית, להמשך פעילותו של מפעל האשלג הצפוני, לתועלת כל הצדדים. סידור הגיוני לכל הדיעות אבל לא כאשר שבע מדינות ערב פולשות לארצו של היישוב העברי הקטן כדי להשמיד אותו. לא היה להסדר המשולש שום סיכוי. יתירה מכך, לנובומייסקי לא היתה שום סמכות לסכן את מתיישבי בית-הערבה ואת פועלי המפעל הצפוני בקליה בכך שישאיר אותם לחסדיו של הליגיון הערבי ותחת שליטתו של האמיר עבדאללה. אולי היה לו חלום דון קישוטי שכזה להציל את מפעל חייו. אבל בגידה? ניסיון לרצוח אותו? לשם מה? האם היתה לו סמכות כלשהי להשאיר את המפעל הצפוני על כנו ולכונן קשרים עם ירדן – ולכן בן-גוריון ציווה להרגו או "לנטרל" אותו? רק מוחות מעוותים של היסטוריונים חדשים שונאי ישראל מסוגלים להוציא מתחת ידם עלילה מסולפת מטורפת כזו, שהקו המוליך אותה ברור כשמש (ובייחוד בבמה שבו התפרסמה) – להוכיח שהיתה אפשרות במאי 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, שֶׂיָקוּם מפעל דו-לאומי ישראלי-ערבי בצפון ים המלח, אבל עושי דברו של בן-גוריון ניסו להוציא להורג בתאונת-דרכים את מי שיסד את חברת האשלג ועמד אז בראשה, משה נובומייסקי, כדי לטרפד את האפשרות הזו! – וזה, פחות או יותר, כמו לומר שמלחמת השיחרור היתה מיותרת, ויכולנו לחיות בחסדי הערבים.
אגב, התנאים המפליגים שניתנו לחברת האשלג הבריטית עם ייסודה עברו גם ל"מפעלי ים המלח", ועד היום הם שולטים באזור ללא שום הגבלות חוקיות וסביבתיות הנהוגות בכל שאר חלקי הארץ, כמדינה בתוך מדינה.
ועוד תזכורת, עם קום המדינה הוציאה בריטניה את ישראל בת הימים האחדים מגוש השטרלינג ובכך דנה אותה לחנק מוניטארי כי השאירה אותה ללא מטבע זר. אלה הם הבריטים יוזמי מבצע ה"תוהו ובוהו" של מסירת חלק מארץ-ישראל ליהודים ורובה לערבים על מנת שנקרא להם לחזור כדי שיצילו אותנו, אלה היו נותנים יד לחברת אשלג תלת-לאומית? לכל היותר היו שמחים אילו נפלה שלל שלימה לידי בן-בריתם האמיר עבדאללה היושב ברבת-עמון. אחרת, איך היו מקיימים את הקשר עם משרדי החברה בלונדון, דרך ירושלים הנצורה? דרך סדום המנותקת? דרך המוח המנותק של בּוּרִים כותבי היסטוריה כיום?
הערבי כאח הערבי כאוייב
מאת הרצל ובלפור חקק
כשהיינו ילדים אמר לנו סבא יצחק: "ישמעאל אח ליצחק היה." בלב דווי דיבר סבא. "שנים חיינו עם בני ישמעאל והם היו לנו כאחים." וכשהיה מתגבר על המחנק בקולו, היה אומר: "ויום אחד קם אח על אחיו."
את כאבו של סבא ידענו על בשרנו. שבע שנים לפני לידתנו נרצחו שני בכוריו בפרעות 1941 (שבועות תש"א) בבגדאד. הם יצאו בחג השבועות לבקר אצל סבם בשכונה הסמוכה. העד היחיד שראה אותם לפני מותם מצא אותם מוטלים פצועים; גוויותיהם לא נמצאו.
לאחר הפרעות סבב סבא שבע שנים אובד בייסוריו והיה על סף אובדן האמונה. כעבור שבע שנים נולדו לבתו הבכירה (עם מות אחיה היתה היא לבכורה) שני בנים תאומים. במשפחה האמינו שאותם בנים ניתנו משמיים כפיצוי עבור שני הנרצחים. ואותם תאומים היינו אנחנו.
דו ערכיותו של העבר
בכל מסכת יחסינו עם הערבים, מאז לידתנו ועד היום, לא ניתקנו מאותה תשתית רגשית, היונקת מזיכרונות העבר. וכי ניתן להגיע לשיקול דעת ולהכרעות שהם נקיים לחלוטין ממשקעים רגשיים?
בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר אמרה המורה, שהיהודים בארצות המזרח חיו בגלות בקהילותיהם בשכנות לערבים, שלא כיהודים באירופה, שנאלצו להיבדל מסביבתם וחיו בגיטאות.
העימות עם העבר לא פסק מאז, דווקא משום שהעימות עם הערבים נעשה עבורנו אקטואלי ולא ניתן היה עוד לכסותו ברטייה של כלורופורם. השורשים של הורינו בקהילת בגדאד מחזירים אותנו תמיד ליחס הדו-ערכי כלפי העבר, וליתר דיוק: ליחסי יהודים-ערבים בעבר.
אמנם היתה קירבה: שותפות בתרבות הלשונית-ספרותית, קירבה בעולם המושגים הדתיים ופתיחות בחיי הכלכלה (פתיחות, שהגיעה לפעמים עד מתן תפקידי ניהול ליהודים בחיי המדינה). אך קשה לשכוח את הצד השני, משום שהוא צורב ומכאיב: היה ניכור, היה דיכוי. לא היתה זו רק חוקה רשמית ("חוקי עומאר"), אלא יחס מתמיד של העם. וקשה שלא להזכיר את ההקשר הרחב יותר: היחס המשפיל של הערבים כלפי מיעוטים אתניים ודתיים בכלל. לכאורה, מה לנו להתחשבן עם העבר, הרי אנו חיים במציאות העכשווית. ההתמודדות עם הערבי כאן, בארץ, מלמדת כי השאלה מורכבת: הערבי מופיע כל הזמן גם כאח, גם כאוייב. משקעי העבר ממלאים גם כיום תפקיד ביחסי יהודים וערבים. והיחס הדו-ערכי לערבי קיים בנו מאז ומתמיד. ואיננו מדברים בערביי יו"ש ועזה אלא בערביי ישראל. בערבים שהם חלק מאיתנו, שהם אזרחי המדינה. כך, למשל, בהיותנו בתיכון העבירו בסוף כיתה ט' שאלון, האם רצוננו ללמוד ערבית או צרפתית כשפה זרה נוספת. שלושה תלמידים בלבד בכל השיכבה ביקשו ללמוד ערבית, ולכן הוחלט על לימוד צרפתית בלבד. ואת העיקר שכחנו: אנו עצמנו נרשמנו ללימודי צרפתית, למרות קירבתנו הגדולה יותר לערבית (אנו דוברים ערבית מדוברת מילדות).
השנה הייתה 1963, ארבע שנים לפני מלחמת ששת הימים. אולי לא היתה אז פתיחות לדיאלוג עם הערבים מבית ומחוץ ואולי זוהתה הערבית כשפת אוייב. על "עווננו" כיפרנו כעבור שנים בלימודינו באוניברסיטה, כשהתפנינו ללמוד קורסים בערבית ספרותית ובערבית מדוברת.
ההתמודדות היתה לא רק ביחס לשפה. מגיל צעיר חווינו את הדילמה של מגע קרוב עם הערבי הגר בארץ: אבינו היה בקשרי מסחר עם ערביי הכפרים. הוא עסק במימכר פירות וירקות. רבים מידידיו היו ערבים, ולא פעם הצטרפנו אליו לביקור אצל ידידיו באבו-גוש. בביקורים הראשונים היתה רתיעה ואפילו פחד. לנגד עינינו היו הביקורים אצל בן כיתתנו שגר ב"ימין משה". באותן שנים היתה זו סכנת נפשות לגור בימין משה, ותושבי השכונה חיו בצל האימה מיריות הצלפים הירדנים. במשך הזמן למדנו להבדיל בין העולמות וליהנות מהביקורים באבו-גוש.
כשהיינו שואלים את אבא, היה אומר לנו, שיש "ערבים טובים" ויש "ערבים רעים". לא אחת סיפר כיצד נאסר הוא עצמו בכלא בעיראק שנה וחצי לאחר לידתנו, בגלל שנמצאו בביתנו קופות של "הקרן הקיימת לישראל". רק בקשיש ששילמה המשפחה סייע לחלצו עד למשפט, ואז נמלטה המשפחה לפרס (בהשאירה את הרכוש מאחוריה), ומשם לישראל.
גם אימא הייתה חצויה: היא חיתה תחת זיכרון רצח שני אחיה בפרעות, אך תמיד זכרה לספר שהיא ומשפחתה ניצלו הודות לשכנה ערבייה, שהסתירה את כל השכנים היהודים בביתה.
בהיותנו בחודשים הראשונים של השירות הצבאי פרצה מלחמת ששת הימים. עודנו זוכרים את החרדה שהקיפה את הארץ בתקופת "ההמתנה" שלפני המלחמה. המושג "שואה" נחשף פתאום כשלד שהוסתר בארון הבגדים. לא ניתן היה להטמינו שוב במרתפים. הפחד מהשמדה לא היה ניתן לטשטוש.
כחיילים בצבא חשנו אז מוגנים יותר, אך חרדנו למשפחה בבית.
בחופשה קצרה, בזמן "ההמתנה", אמרה אימא לשכנה בקומה השנייה שאם ננוצח פעם אחת על ידי הערבים, הם ישחטו את כולנו באכזריות. "אם תהיה להם הזדמנות – הם יקומו עלינו," אמרה לא אחת. האמון שלה בנאמנותם של ערביי הארץ היה מוגבל גם הוא, למרות השירותים שהמדינה העניקה להם. והיא הדגישה זאת בפתגם ערבי: "מוחמד רבה יתים קם קיטלו" (מוחמד גידל יתום, וזה קם והרגו).
הצופן השיבטי
משפטים כאלה אתה זוכר מילדות. החשש מהאכזריות הערבית מלווה אותנו מאז, ולא רק בגלל החזרה על משפטים אלה בטון של לחשים והשבעות.
מילדות למדנו לאהוב את התרבות הערבית, את המוסיקה ואת השירה. אולם, חשנו רתיעה מהצופן של נקמת הדם במשפחה הערבית. זה היה לנו גם צופן הרצח בגלל חילול כבוד המשפחה. הצופן השיבטי הקדום נראה מאיים. אכזריות של ערבים כלפי ערבים במלחמות ביניהם – נשאה בחובה בשורה מאיימת: אם כך הם נוהגים באחיהם הערבים, איך ינהגו בנו? ובהקשר הזה קשה לנו להפריד בין "הערבים" לבין "ערביי ישראל".
הדיאלוגים הממשיים שהיו לנו עם ערבים בעניין הסכסוך ובעניין הדו קיום נשאו עד מהרה אופי של עימות ללא פשרות.
נזכיר כאן מספר עימותים, ולא בסידרם הכרונולוגי: לפני כשש שנים איתרע מזלו של אבינו והוא לקה בשטף דם במוחו ושותק בחצי גופו. הוא אושפז בבית-החולים "הדסה" בירושלים בחדר אחד עם ערבי מכפר בגליל. נקרא לערבי בשם "עיזאת". זה בצד זה שכבו בחדר אחד עזרא היהודי, שלקה בשיתוק בחצי גופו הימני, ועיזאת הערבי שלקה בשיתוק בחצי גופו השמאלי. בלילות נאלצנו להישאר ליד מיטת האב, ומצאנו בחדר את בניו של עיזאת. אימם של הצעירים חבשה מצנפת לראשה, ולפי דברי הבנים הבנו שהיא חג'ית, על שום שביקרה במכה. אותם לילות הולידו לא רק טעימות משותפות מה"לבנה" של המשפחה הערבית, אלא גם שיחות-נפש קשות אל תוך הלילה.
בניו של עיזאת היו משכילים. אחד מהם היה מורה. לצערנו, קשה היה להגיע, מעבר לקשרי הידידות שנוצרו, להסכמה על העתיד. הם היו משוכנעים שהאדמה הזאת היא שלהם, כל האדמה. לא היה ספק בליבם שיום יבוא ותקום כאן מדינה פלסטינית דמוקראטית וחילונית בראשות – אש"ף.
שאלנו מה יהיה גורלנו, שהרי נולדנו ב-1948, עלינו ב-1950 (לאחר 1917!) ו"לרוע המזל" אנו נושאים את השמות "הרצל" ו"בלפור"...
מעבר לחיוך הנדיב, הובהר על ידם חד-משמעית, שלא יהיו פשרות. עלינו להיות מוכנים נפשית לכך ש"יום יבוא ותהיו בחוץ." המורה הוסיף שלא תהיה פשרה בעניין הרחקתם של אלה שעלו לאחר הצהרת בלפור ב-1917. "אולי תהיה התחשבות ביהודים שסייעו למאבקנו להקים מדינה פלשתינאית," אמר.
השה והזאב
נחזור לתקופת לימודינו באוניברסיטה, תקופה בה היה לנו קשר קרוב עם סטודנטים רבים. שיחות רבות התנהלו אל תוך הלילה ב"שיכוני האלף".
אמנם, לא יכולנו לצפות מהם להזדהות עם התכלית הציונית של המדינה, עם מטרותיה ועם ערכיה. אך תמיד היה לנו קשה להשלים עם ביטויי הזדהות עם הטרור האש"פי, או עם הניסיון להבין אותו. קשה היה גם לקבל את התנגדותם של הסטודנטים הערביים לשמירה על המעונות בהם גרו עם חבריהם היהודיים, שנאלצו לעשות את מלאכת השמירה לבדם.
שיחה אחת זכורה לנו במיוחד. פירסמנו באותה תקופה מאמר על ייחודו של העם היהודי בביטאון פוליטי כלשהו. הפצנו עותקים מן הביטאון בקרב ידידינו ללימודים, וזכינו לזעם לא צפוי מצד אחד מידידנו הערביים. לצורך המאמר נקרא לו "עדנאן".
"חשבתי שאתם נאורים," רטן עדנאן, "אבל אתם מגלים שינאה לערבים."
באותו מאמר לא נאמרה שום מילת שינאה, אך היה קטרוג על החלטת האו"ם בגנות הציונות כגזענות (בנובמבר 1976). החלטה שהושגה בעקבות הכוח הפוליטי של מדינות ערב ומדינות העולם השלישי.
נידברנו להיפגש עם עדנאן, ואכן נפגשנו באולם הלובי של אחד המלונות לשיחה נוקבת וגלוייה. הוא עמד על טענתו, שכל הנוקט גישה הקרובה לימין הפוליטי – הכוונה הייתה אז לליכוד – הוא שונא ערבים, וחזר על הקיטרוג של חלק מאנשי השמאל, שדווקא עדות המזרח מגלים שינאה לערבים.
המוסיקה שנשמעה באותה עת בחלל הלובי רק המחישה עד כמה מורכבת הייתה הדילמה, ועד כמה פשטנית היתה דרכו של עדנאן בהצגת הדברים. היתה זו מוסיקה ערבית, שנגעה לליבו לא פחות משנגעה לליבנו: "מגילת חיי" של פאריד אל אטרש.
מילדות גדלנו על סרטיהם של פאריד אל אטרש, עבדול חאלים חאפז ועבדול וַאהב. וכשהיה קולה של אום כלתום מתנגן ברדיו היינו נמסים בביתנו למשמע קולה. המוסיקה העירה בנו את זיכרון הילדות, את זיכרון השעות שבהם אנו נוהים אליה גם כיום. זר לא יבין זאת, זר לא יבין איזה מרגוע נותנת המוסיקה הערבית בשעות של רוגז ועצב. מוסיקה זו מהלכת עליך קסם, וכך גם צליליה של השפה הערבית.
עד היום אנו עומדים משתאים ומוקסמים למשמע קילומטרים של פסוקי שירה ופסוקי קוראן שמדקלם בעל פה דודנו עזרא, אחי אימנו.
וזהו בדיוק שורש הכאב שניסינו להעביר לעדנאן. הוא אחינו מבחינה תרבותית וקרוב לנו מאוד אפילו במראה החיצוני, השמי, אך מה לעשות ואח זה אינו רוצה לגור בדירה ללא זכויות בעלות עליה? ועדנאן אכן אמר מפורשות ובגילוי לב: "כדאי לכם, היהודים ללכת כבר עכשיו לקראתנו ולחלוק עימנו את השלטון על הארץ. בלאו הכי, ברבות השנים, תהיה הארץ כולה לנו, ואתם תגורו כאן כמיעוט." הוא הדגיש שהוא רואה עצמו כאחד ממחנה המתונים, וכי הוא יודע שיש קיצוניים ממנו שאינם מוכנים, אפילו טקטית, לפשרה בשלב הראשון.
עדנאן זכאי לזכויותיו כמיעוט וגם לזכויות האזרח שלו, אך לא לזכות לאומית על הארץ. נמשיך גם בעתיד לנהל את הדיאלוג עם עדנאן, ותמיד בעת הדיאלוג לא תקהה בנו התחושה שאנו עם של שרידים, שארית הפליטה ששבה למולדתה.
מתוך: "על המשמר" (מוסף "חותם") 17.10.1986
השגיאות של עירית עמית-כהן במחקרה על אחוזת קלמניה ועל חלקו של ברוך בן עזר רַאבּ בייסודה ובהנהלתה
עירית עמית-כהן: "החידה מאחורי הברושים", חוות וחברות מטעים במישור החוף בתקופת המנדאט, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
בהוצאת מאגנס היוקרתית הופיע ספר מוזר ולא-אמין המתיימר לתאר את תולדות אחוזת קלמניה, אחוזת ילדותי, האחוזה שבנה דודי ברוך בן עזר ראב עבור היהודי האנגלי העשיר משה גרידינגר. החוקרת אמנם טילפנה אליי לפני שנים אחדות ושאלה לא רק על דודי אלא גם על פרדס גן-רווה, אך לא חזרה אליי ולא טרחה לראיין אותי ולבקש ממני את החומר המשפחתי העשיר המצוי ברשותי על ייסודה של קלמניה ועל המשק החקלאי המיוחד שהוקם שם. היא אפילו לא מכירה את רשימתו של קדיש יהודה סילמן, סופר ירושלמי ומחבר פזמונים ("שם שועלים יש") וספרים סאטיריים, שהתגורר עם משפחתו בשכונת בית-הכרם, ובמאי 1931 יצא למסע דרך תל-אביב וכפר-סבא לקלמניה, ואת רשמיו פִּירסם בעיתון "העולם" גיליון ל"ב מיום 18 באוגוסט 1931. שבתי והבאתי את דבריו בשני גיליונות של "עתמול" לפני שנים אחדות, וכן התפרסמו בהמשכים האחרונים של "ספר הגעגועים" מעל דפי "חדשות בן עזר". כמובן שהחוקרת גם לא קראה את ספריי שמתארים את האחוזה לפרטי-פרטיה.
דוגמה לכזבים, שבהם אולי הזינו את החוקרת צאצאי משה גרידינגר, אולי בנו קֶנִי (קלמן), ואולי בני משפחה אחרים – שמעוניינים למחוק את חלקו של ברוך ראב, המייסד והמתכנן של קלמניה על בנייניה ועל משקה החקלאי, מצוי בקטע הבא:
"על המצב הכלכלי של קלמניה דיווח (משה גרידינגר) לקרובי משפחתו. לטענתו את הפסדי החווה יש לתלות לא רק במאורעות 1939-1936 ובמלחמת העולם השנייה אלא גם בניהול לא תקין דווקא בתקופה של משבר. התעקשותו של בן עזר לא לבסס את ענף ההדרים ולהרחיב את הניסיונות החקלאיים היתה בעוכרי החווה. גרידינגר ביקר את המשק הרב-ענפי שפיתח בן עזר. לדעתו העיסוק הרב בגידולים הטרופיים גרם להזנחת הטיפול בהדרים."
ובכן אני קובע בכל האחריות ששטויות אלה אין להן על מה לסמוך. ברוך בן עזר סיים את עבודתו בקלמניה ב-1939 כי אמר שאין צורך באדם בעל כישורים כמוהו ומשכורת כשלו לניהולה השוטף. מעטים האנשים בדורו שהיו ישרים כמוהו והיו מסוגלים לצעד כזה של יושרה מקצועית. משנת 1944 ועד מכירתה היה אחיו הצעיר, בנימין בן עזר, הוא אבי, המנהל של קלמניה, ושם גרנו. למשה גרדינגר היתה דירה מפוארת בחצר האחוזה והוא גר בה עם משפחתו בעיקר בסופי שבוע ובחגים, עובדה שנעלמה כליל מהחוקרת. אבל השקר הגס ביותר הוא הטענות נגד ברוך בן עזר, בשנת 1945! – שש שנים לאחר שפרש – על כך שהוא מטפח גידולים טרופיים ומזניח את הטיפול בהדרים!
ברוך הוא שגילה את זן השמוטי-דם וקבע את שמו – "שרה", על שם שרה אהרונסון. פרדס קלמניה היה ענק במושגי אותם ימים, כך גם מערכת ההשקאה שלו העשוייה תעלות בטון, הבארות, שדרות הברושים, בית האריזה הגדול בסוגו אז בפרדסי ארץ, ומערכת הפסים שעליהם היו הקרוניות הרתומות לסוסים מובילות את הפרי. הפרדס היה מושא להתפעלות בכל הארץ ובאו ללמוד ממנו. ברוך בן עזר היה מן הידענים המובהקים ביותר בגידול פרי ההדר בארץ.
לעומתו "הגן הטרופי" או "גן הניסיונות" כפי שקראנו לו, לא היה אלא חלקה קטנה מאוד וזנוחה בפינה הדרומית-מערבית של גוש הפרדסים הצפוני, ממש לרגלי שער הכניסה המזרחי לאחוזה, שהיום הוא הכניסה הראשית ואילו אז היה שער לאזור החקלאי בלבד. ברוך ראב נטע חלקה קטנה של עץ פרי טרופי ולא-טרופי למינהו, כנראה מתוך הוקרה למורהו אהרן אהרונסון, מייסד תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, שברוך היה מנהל העבודות החקלאיות בה. וכנראה גם מתוך מבט לעתיד. מנגו! אבוקדו! – ענפי ייצוא חקלאי של ישראל לעתיד. אז, קוריוז.
קלמניה הרוויחה היטב, בפרדס, בכרם, ברפת ובפלחה. היא נמכרה לא רק משום מחלתו ומותו המוקדם של בעליה משה גרידינגר אלא משום שהוא ויורשיו החליטו, ובצדק במושגי אותם ימים, שבשנות ה-40 הגועשות אין סיכוי להמשיך בקיום אחוזה, שמבוססת על עבודה זולה של עשרות פועלים ערבים, מבוגרים וצעירים, הבאים מדי בוקר מכפרי הסביבה, ובהשגחה של יהודים. פועל יהודי באותן שנים היה יקר מאוד וגם יקר המציאות ולא היה מוכן לעסוק בעבודות פשוטות, ממש כמו היום. ואילו המאבק בבריטים ומלחמת השחרור הקרבה גרמו אז לחשוב שלא יימצאו יותר פועלים ערביים שעבודתם זולה בגבולות ישראל העומדת לקום!
לכן נמכרה קלמניה, ולא בבת-אחת, ובית ברל צמח על אדמותיה. נסתיימה תקופתה שהיתה מבוססת על הרבה עבודת ידיים זולה. וכל מה שכותבת לעיל עירית עמית-כהן על הטענות כלפי ברוך ראב, כאשר כבר לא היה לו שום קשר לניהול האחוזה! – הוא שקר וכזב. אולי מתוך בורות בילבלה וחשבה שבן עזר של 1945 (הוא אבי בנימין) הוא אותו ברוך בן עזר שעזב ב-1939, וכנראה שגם בני משפחת גרידינגר, שהזינו אותה בטעויות אלה, חשבו כך.
מחקר לא רציני, לא מקיף, מוטה כנראה לצד אלה שסיפקו לה "חומר מרשיע" ועדויות לא מדוייקות, והיא, שידעה היטב על הקשר שלי ושל משפחתי לקלמניה, לא טרחה לברר אצלי את סברות הכרס שלה, אולי כדי שלא להרגיז את משפחת גרידינגר, העשירה גם כיום, ואשר באבן החרוטה שקבעה לציון חצר קלמניה, כאתר לשימור, לא נזכר כלל ברוך בן עזר ראב שהגה, בנה וניהל עבורם את האחוזה רוב שנותיה. ואילו יחסיהם של ברוך ושל משה גרידינגר היו לבביים ביותר, ודודי היה בא לבקר אותנו כדי לפגוש את משה גרידינגר בדירתו המפוארת שבחצר האחוזה בקומה השנייה של הבניין הדרומי-מזרחי.
איך אפשר לכתוב שטויות כאלה בספר שיוצא לאור בהוצאה המתיימרת להיות מדעית? איך היה אפשר להגיש אותו כעבודת דוקטוראט?
אגב, אי-התעסקותו של ברוך בן עזר ראב בענייני הכספים של קלמניה לא היתה החלטתו של גרידינגר אלא אחד התנאים הראשונים, יחד עם החופש הגמור בתיכנון האחוזה – שהיתנה עימו דודי לפני תחילת העבודה.
חוצפתם של חולי הסרטן?
תגובה לבני ציפר "אחיי, גיבורי הסחטנות",
"הארץ", 1.6.06
מדיניותו האנטי חברתית של נתניהו, שהסירה את האחריות החברתית מן המדינה והפקירה את האזרח להתמודדות דרוויניסטית עם התחרות הפרועה של הג'ונגל, לוותה בתעמולה שהציגה את המובטלים כבטלנים ואת העניים כפרזיטים. טומי לפיד, למשל, הוא אלוף העולם בפופוליזם האנטי סוציאלי הזה. בני ציפר הולך צעד נוסף, כאשר הוא מגנה במילים בוטות את מאבקם של חולי הסרטן נגד הפקרתם, בידי המדינה, למותם. אכן, חוצפה. מאין לאותם אנשים החוצפה להיות חולים, ולא "האנשים הרגילים, אלה שעובדים קשה ומשלמים מסים בזמן, שאין להם פנאי לשבות שביתות ושאינם יודעים את השיטות לקבל הטבות בשיטת ה'מגיע לי'. כלומר, כל הפראיירים שעל חשבונם חוגגים המנצחים המדומים האלה."
טוב שציפר לא כתב "החולים המדומים", אך הוא לא היה רחוק מכך. אכן, חוצפה! במקום לעבוד הם מרשים לעצמם להיות חולי סרטן. וחמור מכך, להיאבק על חייהם. ועוד יותר חמור – לתבוע מן המדינה לא להפקיר אותם. משום כך, הם מגונים בידי ציפר כ"סחטנים," "קבצנים גלותיים," "שיטה בדוקה המסתכמת בשתי המילים 'מגיע לי'," "זאטוטים מפונקים," "לסחוט עוד משהו מן הקופה," "שנוררים," "הלא מגולחים" (טוב שלא דיבר על האנשים עם השערות על הפנים) וכן הלאה.
"אחיי גיבורי התהילה של זמננו שוב אינם אלה שמקריבים את עצמם למען הזולת, אלא מי שמקריבים את הזולת, ובעיקר את כספו, למען עצמם," לועג ציפר. אמירה זו היא תמצית הפשיזם. הנכונות של הפרט להקריב את עצמו למען הזולת, אינו נובע מכך ש"הזולת" הוא מולך שדורש קורבן, אלא ביטוי לסולידאריות חברתית ולאומית, ביטוי לערבות הדדית, לערכי "כל ישראל ערבים זה בזה". ערבות הדדית – כשמה כן היא, הדדית. אדם מוכן להקריב את חייו בשם הסולידאריות. הקורבן ראוי למען חברה צודקת וסולידארית. ה"שנוררים הלא מגולחים," בהם משתלח ציפר, הם אנשים "רגילים" ששירתו בצה"ל, היו מוכנים להקריב את חייהם, עבדו כל חייהם, שילמו מסים, שילמו ביטוח לאומי, אבל כאשר חלו בסרטן, המדינה הפקירה אותם ואת חייהם (אלא אם כן הם עשירים מופלגים המסוגלים לשלם 25,000 שקל בחודש לתרופה שעשויה להציל את חייהם). מאבקם הוא מאבק על דמותה של מדינת ישראל, כחברה צודקת וסולידארית.
אכן, יש משהו פגום בכך שחולי הסרטן נאלצים להיאבק על זכותם לחיות, שהגימלאים נאלצים להיאבק על זכותם להזדקן בכבוד וכן הלאה. אך לא הנאבקים אשמים בכך, אלא החברה הישראלית, שהפריטה את עצמה לדעת, כך שכל אדם או מגזר נאלץ לנהל את מלחמתו הפרטית. הפתרון לבעייה זו אינו התעמרות בחולים, אלא מאבק חברתי כולל, המבטא סולידאריות חברתית, ומטרתו – שינוי הסדר החברתי בישראל מחברת ג'ונגל פרוע למדינת רווחה וחברה צודקת.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל
[נשלח לפירסום למדור מכתבים למערכת העיתון לאנשים חושבים]
ברצוני להוסיף כי השטחיות והדמגוגיה ברשימתו של ציפר אינה שונה בהרבה מזו של תאומו-הרוחני שאותו הוא משמיץ, נתן זהבי, איש המוסר הצרוף ששרף בשעתו לפי הודאתו את הארכיון של "העולם הזה" ולא נתפס; וגם כיום הוא כנראה מאוד אוהב לשחק באש, כמו פיצוציו בהפגנת חולי הסרטן, שעליהם לא הועמד לדין כי חבורת אנשי תקשורת אלה יד חזקה תמיד היתה לה, איש לא העז געת בה, ואולי בצדק. צריך פשוט לדלג ולהתעלם מהם.
א.ב.ע.
מתוך "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר
יצא לאור בהוצאת רכגולד, ת"א, 1987, עם 50 ציוריו של דני קרמן
הספר אזל ולא יודפס פעם נוספת כי ספרֵי סופר נידח אינם מְכִירִים בחנויות וברשתות ואין לו סיכוי להפיץ אותם לקוראיו אלא להעתיקם בניקוד ולשלחם בתור קבצי חינם באינטרנט
43.
כְּשֶׁבּוֹלְעִים אוֹתִי בָּעֵינַיִם
אֲנִי לֹא מִתְרַגֶּשֶׁת –
אֲנִי לֹא טִפְּשָׁה.
שָׁנִים רַבּוֹת נֶחְשַׁבְתִּי
הֲכִי מְכֹעֶרֶת
בַּכִּתָּה –
מַה לֹּא צָחֲקוּ עָלַי
וְיָרְקוּ –
עַכְשָׁו אֲנִי גּוֹבָה אֶת הַמְּחִיר.
44.
אֶצְלֵנוּ בַּבַּיִת
דֵּמוֹקְרַטְיָה
אֲבָל אֲנִי
תָּמִיד בְּמִעוּט –
אֶלָּא מָה,
טוֹב שֶׁשְּׁתֵּי הַמִּפְלָגוֹת הַגְּדוֹלוֹת
רָבוֹת לִפְעָמִים –
כִּי אָז אֲנִי, עַל מִשְׁפַּחְתִּי,
פּוֹעֵל מַמָּשׁ כְּמוֹ הַלּוֹבִּי הַדָּתִי.
45.
אִמָּא אוֹמֶרֶת שֵׁיֵּשׁ לִי לֶב שֶׁל אֶבֶן
אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁשֶּׁלָּהּ מָלֵא דְּבַש
צָרִיךְ לִשְׁאֹל עַל כָּךְ אֶת אַבָּא –
"אַל תִּהְיִי רוֹמַנְטִית," אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ,
"הַחַיִּים הֵם לֹא מְסִבַּת יוֹם-הֻלֶּדֶת,
אִם לֹא אֶלְמַד לִדְרֹךְ עַל אֲחֵרִים
לֹא אֵרָאֶה כָּמוֹךְ בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה – "
46.
הַחֲגִיגָה עוֹד מְעַט נִגְמֶרֶת,
הָיִינוּ חֲבוּרָה אַחַת מִן הַמָּעוֹן
שֶׁל נַעֲמָ"ת –
בַּהַפְסָקוֹת דַּוְקָא הָיָה בְּסֵדֶר
בַּשִׁעוּרִים הָיָה עַלִּיז
וְגַם עַלִּיז פָּחוֹת –
וּלְסִכּוּם: לִלְמֹד הָיָה אֶפְשָׁר
מֵהִסְתַּכְּלוּת בַּטֶּלֶוִיזְיָה –
אֲבָל כְּדֵי לְהִתְאַהֵב
צָרִיך כִּתָּה, לִפְגֹּש
בָּנוֹת –
וְזֶה הַכֵּיף, הַחֲגִיגָה
עוֹד מְעַט נִגְמֶרֶת,
הָלֹךְ הָלְכוּ שְׁנוֹתֵינוּ
הַיָּפוֹת –
האִם היה ברונובוסקי מי שמצטייר שהיה ברונובסקי?
בעיתונים הופיעו לאחרונה רשימות געגועים והערצה למבקר הספרות והטלוויזיה של עיתון "הארץ" יורם ברונובסקי ז"ל, וזאת עם צאת ספר אחד, או יותר, המוקדשים לזיכרו. זה לא נעים כל כך לנפץ מיתוסים, ובייחוד כשמדובר במסאי מבריק, אולי מבריק מדי, מבקר ומתרגם, שחי ויצר רוב שנותיו במצב של בריאות מעורערת שלבסוף גם הביאה עליו את מותו בגיל צעיר-יחסית. מה גם שהיכרנו אותו אישית, אם כי לא היינו מן הידידים, שכינהו גם בשם "ברונו".
ואולם הניסיון שלנו עימו לא תמיד היה מרנין. קודם כל גרשם שלום. כל מה שכתבנו במשך השנים על "שוֹלֵם גאון הדור" (כהגדרתו של יוסף בן-שלמה), וכתבו אחרים, גם מעל דפי "הארץ", לא גילה את גרשם שלום לקהילת החיזרים של התרבות התל-אביבית, והוא לא נחשב "אִין". אבל אחרי שברונובסקי "גילה" אותו, דומני כבר אחרי מותו של שלום, היה אפשר לדבר עליו גם בקהילה התל-אביבית של האנשים הקובעים את הטעם, אף כי אחד מהם, הפטיש החזק של השירה העברית האנטי-ישראלית, יצחק לאור, עדיין סבור במאמריו גם כיום ששלום היה פרובינציאל שהגזימו בערכו! – ובכך הוא נאמן לטמטום התל-אביבי המקורי שבעמדה המגמדת והמתעלמת מגרשם שלום.
כשהיה ברונובסקי מבקר הטלוויזיה של "הארץ" היתה כתיבתו חריפה ומגמתית מאוד מבחינה פוליטית, שמאלנית כמובן. אמנם דומני שלא הגיע לדרגת הביקורת העברית האנטי-ישראלית שמפגין המבקר השבועי בני ציפר כיום, אבל אני זוכר שפעם אמרתי לו: "יורם, אל תגזים כל כך בביקורת הטלוויזיה שלך מפני שאתה משחק לידי הימין והמתנחלים בכך שאתה מסיט את דעת הקהל מהביקורת העניינית על דרכם ומעשיהם. בהגזמותיך אתה משרת את הימין הקיצוני." הוא הבטיח לקחת זאת לתשומת-ליבו. אינני זוכר אם לקח.
אבל הביקורת החריפה ביותר שהיתה לי עליו, ושעל כן, גם אם הערכתי אותו, לא סמכתי על אף מילה שכתב, היתה כאשר בשם-העט יוחנן רשת כתב ביקורת בטורו ב"תרבות וספרות" על ספרי "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הארץ-ישראלית הראשונה אסתר ראב, שיצא לאור ב"עם עובד" בשנת 1998. הבאתי לו במו-ידיי את הכרך העבה, שהוא נשמע סקרן מאוד לקרוא בו ודיבר יפה על חשיבותו-חשיבותה. אבל על פי הביקורת, או שלא קרא את מרביתו, או שקרא אבל בזמן שכתב הסתמך רק על זיכרונו. זו היתה ביקורת מרושלת, מלאה שגיאות קשות, עובדתיות, שהוכיחו על זלזול שאולי רק גאונים כמוהו יכלו להרשות לעצמם בכתיבה לעיתון המיועד לאנשים חשובים, סליחה, חושבים.
באחד הציטוטים ממנו, או מאחרים על אודותיו, קראתי שהוא הודה במפורש שבכתיבתו סמך תמיד רק על זיכרונו הפנומנאלי ולא היה בודק את המקור עצמו. אולי לכן היתה לו פוריות כתיבה רבה כל כך, שהפכה אותו במידה מסויימת ל"גורו" של התרבות התל-אביבית החשובה והנחשבת, אבל בסופו של דבר זה לא היה רציני, וחבל. מאוד חבל. כך כותב דילטאנט ולא אדם שיש לו אחריות מתודית לדבריו ורוצה שגם אחרים יוכלו להסתמך עליהם.
[על גרשם שלום ראה בין השאר בראיון "הציונות היא דיאלקטיקה של רציפות ומרד" בספר הנידח "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, עם עובד, 1986].
תחרות הסיפור הישראלי הפוסט-מודרני
אוניברסיטת בת-שלמה רבתי והרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר
מודיעים על תחרות כלל-ארצית של הסיפור הישראלי הפוסט-מודרני
כללי התחרות:
כתבי-היד יכולים להיות מוגשים בערבית, רוסית, אנגלית, אידיש ועברית כשהם מודפסים ברווח כפול והיקפם כ-32 עמודים לערך.
בסיפור חייבים להופיע לפחות חמישה איזכורים מבין הנושאים הבאים: קריאה מחתרתית. מדורת השבט. נרטיב. מחמוד דרוויש. דרידֶה. פשע מאורגן ישראלי כביטוי ליהדות שלמה. אין אפשרות לכתוב ספרות ארוטית בעברית. אהוד בן עזר ממוצא כורדי ("המחצבה"). ראשון לציון היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה וההוכחה נמצאת בשמה. פנינה רוזנבלום בת אם המושבות. ילדים פלסטינים שנפגעו מידי כוחות הביטחון הישראליים. מחסומים בגדה. התעללות חיילים ישראליים בנשים פלסטיניות, רצוי הרות, והקשר בין השואה לאכזריות הישראלית. זונה רוסית ממין זכר. ברנר וגנסין מתרוממים. מ"פ וד"ג סיפור של אהבה. גבינות משק שוורצמן, בת-שלמה. בן-גוריון ציווה לרצוח בוגדים. הזמן הצהוב. מדוזות. מכון ללימוד קבלה בתל-אביב. צ'יפצ'ימון. גוטמן צייר קולוניאליסטי. לא צריך חנות ספרים באוניברסיטת ת"א.
הכתובת למשלוח: אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, ליד כביש 6.
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק חמישה-עשר
למחרת קמה מריָא משנתה ברעיונות צלולים אך עקבות מחשבות מטרידות עוד נשתמרו במֹחה. התשוב הביתה אם לא?... המחשבות האלה לא היו מחשבות סרק, אלא הן הולידו עוד מחשבות ורעיונות שונים. במחה ננעצה מחשבה נוראה ומבהילה: למה לה כל הצרות?... טוב שתשוב הביתה, ותבקש סליחה מאיבנ'ק, ודי! הלא איבנ'ק איננו חית היער, להפך בעל אפי טוב, סלחן ומחלן לה... ומה ליגנץ, תבוא עמו בחליפת מכתבים, בלי ידיעת איבנ'ק... ואולם אמא... אבא... נולדה שוב מחשבה חדשה במחה, איך להביט לתוך עיניהם? הלא מנהגיה שונים כלל ממנהגיהם, ועוד הלא שנואים הם לה; השאלה הזאת הטרידה אותה ביותר. ועוד מראה עלה על לבה, שאמה לותה בלכתם בפעם הראשונה לבית הספר.
כל היום ההוא היתה מריא עצבה מאד, ופניה הפיקו התרגשות במדה מרובה. הזקן הכיר בה את כל המתרקם בלבה, ויאמר: מריא, הלא אני רואה, כי לימודיך מסבים לך מכאובים ודאגות. לכן הייתי מיעצך לנסע הביתה להנפש קצת, ואח"כ תשובי הנה ותלמדי הלאה.
ותען מריא בקצף עצור: אינני צריכה לעצותיך, שאתה מיעצני, למה לך אמתלאות? אמור את האמת, שאינך חפץ שאתאכסן אצלך ודי! אל תדמה כי כפותה אני כאן, יכולה אני לקחת זה עתה את מזודתי ולצאת מביתך. הלא אני כבר ראיתי את יחוסך אלי, וגם דודתי מלינה אותי... ותנח את ראשה על קצה השלחן ותתיפח חרש.
הזקן הוציא במהירות מתוך פיו גלגלי עשן והמקטרת בערה כלה.
– עזת פנים כזאת, אין לה כבר שום דרך ארץ, יכולה היא גם להשתקע כאן, ולא רק להתאכסן, סנן הזקן.
מריא עזבה את הזקן ותכנס לחדרה ואת הדלת סגרה אחריה ברעש. היא ישבה אל החלון להתישב מה לעשות. לבסוף באה לידי מסקנה לשוב הביתה, הלא אביה ואמה לא זאבים הם, מה יעשו לה? יכוה? יגרשוה מביתם?
המשך יבוא
ד"ר יפתח הגלעדי וחבריו-לדיעה באקדמיה הישראלית שולחים ברכות מאליפות לאיגוד עובדי הציבור במדינת אונטריו על החלטתו האמיצה להחרים את ישראל ולהטיל סנקציות עליה עד שתכיר בזכות הפלשתינאים להגדרה עצמית ותמלא את כל החלטות האו"ם ובכללן ההחלטה 194 המכירה בזכות השיבה של הפלשתינאים מ-1948, ומצטרפים לכוונת האיגוד לתמוך ולסייע לאירגונים הפרו-פלשתינאים במערכה שתציג את ישראל כמדינת אפרטהייד וגם תארגן קבוצות טרור של פעילי אל-קעאידה נגד קנדים באונטריו
[המודעה מתפרסמת ללא תמיכת אירגונים פרו-פלשתינאים. לד"ר הגלעדי אין חשבון בנק בשוויץ ובאונטריו שאפשר להעביר אליו פטרו-דולרים מסעודיה הנאורה קוצצת הידיים].
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף כי ברשימות האלה כי אין זו דומה לזו ויש בהן הפתעות חדשות לבקרים
חינם למשלוח בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם. * "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם. * "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם. * "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם. * "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם. * חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם. * "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל! חינם. גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
3 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם ובתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוק מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע. מעתה אפשר לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל העומס העונתי שהיה בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק באותה ציפורן של עטו הנובע פארקר 51 כסוף מיכסה משנת 1963. אמנם עונת הקטיף האחרונה בפרדסים עלתה יפה וגם ערך הקרקע עולה מיום ליום, אבל משלוח חלק מהספרים חינם נובע לא רק בגלל עושרו ויכולתו להעניקם בלא מחיר – אלא מכך שהברירה אינה בין מכירתם בחנויות לבין חלוקתם חינם אלא בין חלוקתם חינם לבין גריסתם, ולכן הפרדסן המבוסס והאמיד מעדיף לקנות את ספריו ולחלקם חינם מאשר לראותם נגרסים לנצח. הרשתות הגדולות אינן מוכנות לקבל למכירה את ספריו מאחר שאינם חביבים על הקוראות והקוראים הקובעים את הטעם הספרותי, את כמות העותקים הנקנים מכל ספר חדש ואת ההילה של החשיבות לספרים ולסופרים הנמצאים תחת הפנס התקשורתי ולא בחשיכה הנצחית אשר סביב.
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל