| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 148 עם צרופת טוני הלה ז"ל
תל אביב, יום חמישי, י"ב בסיון תשס"ו, 8 ביוני 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: דברים על אודות טוני מאת ד"ר י. פאפוריש וא. בן עזר
דורית ויסמן: אתמול באמבטיה, שיר
המשורר והמתרגם שלמה טנאי ז"ל הוא ההוגה והמייסד של שבוע הספר העברי
יוסי לנגוצקי: תגובה על "הזקן מים המלח" מאת מירון רפפורט, ("הארץ", 1.6)
סוף שירים מתוך "50 שירי מתבגרים", 1987
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק ט"ז
52 שנה למותה
של טוני הָלֶה
מכתבה של טוני הלה ורשימותיהם של ד"ר יהויקים פאפוריש ואהוד בן עזר נלקחו מתוך החוברת המודפסת:
יוּבל
ביטאון תלמידי בית-הספר התיכון החדש, תל-אביב, כסלו תשכ"ה, דצמבר 1964.
המערכת: ניסים קלדרון, י"ב ספרותית 1, עורך ראשי. // מאיר כהן, י' 2, רכז המערכת, כתב ראשי. // גיזה רייזמן, י"ב ספרותית 2, עורכת גרפית, ציורים. // עלי מוהר, י"א ספרותית 2. // אריאלה מוריס, י"א ספרותית 2. // זהבה העליון, ט' 2. [כמו כן יש בחוברת שיר מאת איל מגד, י"א חברתית].
טוני הלה ז"ל
מכתב לבוגרי מחזור כ"ז
לא ניתן לי לדבר אליכם פנים אל פנים, כמו שרציתי, אבל אשתדל לומר מילים אחדות היוצאות מן הלב.
אנו מרגישים קירבה מיוחדת למחזור זה, כי השתתפתם איתנו במשבר הגדול שעבר על בית-הספר, עמדתם במיבחן ועזרתם לנו להתגבר על המשבר. על כך אכיר טובה. אוכל להגיד בסיפוק, שלא רק השתתפתם, אלא גם הייתם עדים איך התגברנו, ואני מקווה שתספרו על כך למחזורים הבאים.
המסיבה היפה של היום האחרון ללימודיכם, שלטה בה אווירה טובה וחופשית. חשבתי על צבי והתנחמתי קצת: זכר החברים שעזבו אותנו מקשר בינינו, אבל להמשיך במפעלנו – זאת המצבה הנאה ביותר שנוכל להציב להם. אני מציינת בסיפוק שאנו שוב בעלייה והאווירה החופשית, ששררה בין התלמידים והמורים וההנהלה, לא התקלקלה. קחו עימכם את זיכרו של צבי שאהב את כולכם, ודעו, שאנחנו ממשיכים לדאוג לאווירה של בית-הספר.
ועכשיו – מילה אחרונה. חמש דקות לפני 12.00. ומי יודע מתי מילה חודרת אל הלב ומתי לא. אני רוצה להגיד, שאנחנו משתדלים מאוד גם בשנים האחרונות, שלימודיכם לא יישארו ידע בלבד, אלא יעזרו לכם לבנות השקפת-עולם. אני פוחדת, שעוד לא מצאנו את הדרך איך להדגיש או איך לטפח את היחסים הנפשיים ביניכם לבין עצמכם, ומה שנחוץ לנו היום יותר מתמיד הוא לא רק השקפת עולם, אלא יחסים נפשיים פשוטים. העולם חסר נפש וכולנו סובלים מזה. אינני רוצה להבהיל אתכם מפני העולם המדעי והטכנולוגי הנחוץ לנו, אך רציתי להזהיר אתכם מפני הזיקה היתירה לכסף וכבוד ולהדגיש בפניכם שחיי הנפש: מילה טובה במקום, מעשה טוב בזמנו, הם לא פחות חשובים, פלא לא קטן בעולם המקרוסקופי או המיקרוסקופי שלנו. השתדלו ליצור יחסים אנושיים פשוטים בין איש לאיש, אז יהיו החיים פחות יבשים, ופחות בדידות תשרה בעולם.
אם תדעו לשמור על יחס אנושי וקירבה נפשית בין איש לאיש, יהיו החיים פחות דלים וריקניים משהם עכשיו. קשה למצוא בבית-הספר דרך חינוך זו, וזה תפקידנו בעתיד. אבל הרגשתם ודאי כיצד אהבנו כל אחד מכם, אם גם נלחמנו בו לפעמים. השתדלנו ששום תלמיד לא יהיה מיספר ובורג במכונה, לכן שימרו על הקשר איתנו וביניכם. אין ידידות וחברות כמו בין חברי בית-הספר, אפילו אין מרגישים בכך תמיד.
דעו: עליכם לחיות בשני עולמות. בעולם הגדול, המדעי המופלא, ובעולם הנפשי שאינו פחות מופלא. ואל תזניחו את הארץ הקטנה שלנו, שהיא המקור: שום גולה ושם עולם גדול לא יכול לתת לאדם מה שפינה קטנה משלו נותנת לו. הרגישו את הכיוון ואת החיבה והאיחולים המלווים אתכם. הצליחו בחייכם מכל הבחינות ושימרו על הקשר.
טוני
ד"ר י. פאפוריש
טוני הָלֶה-שטינשניידר ז"ל
עם הילקחה של טוני הלה-שטינשניידר נסתלקה אחת הדמויות הבולטות בשדה החינוך בישראל. אלפים מתלמידיה, הפזורים בכל חלקי הארץ, ורבים מאוד בהתיישבות העובדת, מבכים את מותה של המחנכת הדגולה, וכן אבלים רבים מידידיה ומוקירי מיפעלה החינוכי.
טוני – בשם זה היתה ידועה ברבים – נולדה בסוף המאה הי"ט באלנשטיין, עיר קטנה בפרוסיה המזרחית, במשפחה יהודית מיוחסת אך מתבוללת. אביה, איש בעל השכלה גרמנית ומשפטנית גבוהה, העניק לילדיו חינוך הומאניסטי-גרמני כמקובל בימים ההם בחוגים הליבראליים בקיסרות הווילהלמינית אולם לא היה יכול להקנות להם הרבה מהערכים היהודיים. האב שמר על יהדותו, לפחות פורמאלית, עד סוף ימי חייו, אף שהיה אחד היהודים המעטים שנתמנה בגרמניה הקיסרית למשרת שופט עליון.
המשפחה עברה לברלין הבירה. טוני סיימה שם בהצטיינות את הלימודים התיכוניים והמשיכה לימודיה באוניברסיטאות הגרמניות המפורסמות, בְּיֵינה ובהיידלברג. עם סיום השכלתה האקדמית נסעה לשנת השתלמות לפאריס. כדי לעמוד ברשות עצמה ולהתפרנס מעבודתה, היא שימשה מורה לילדי פיסיקאי ידוע בזמנו, פרופ' אוז'יה. בבית אוז'יה נתכנסו חשובי הדור, ביניהם הזוג קירי, גם איתם התיידדה טוני. השיחות המעניינות עם אנשי מדע מפורסמים, שהיו גם הומאניסטים בעלי שיעור קומה, הוסיפו לא מעט לעיצוב אופייה של טוני ולגיבוש השקפת עולמה.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, בראשית שנות העשרים, הכירה טוני בברלין חוג של צעירים משכילים, שהתחילו ללמוד את היהדות ואת תרבותה העתיקה. הם העלו בגאווה את נס היהדות הלאומית. השפעה לא מעטה היתה על חברי החוג הזה למשכיל צעיר שהיגר מרוסיה ושבלט כבר אז כמנהיג לאומי, הלא הוא זלמן רובשוב (כיום זלמן שז"ר, נשיר מדינת ישראל). עד מהרה השתלבה טוני בחוג זה ולקחה חלק פעיל בוויכוחים. הבולט בין חברי החוג היה גרשום שלום, והוא אשר קירב את טוני לציונות. אולם היא לא הפכה, כרבים, לעסקנית ציונית בגולה, אלא, בהתאם לאופייה – עקיבות והתאמה בין מחשבה ומעש – "הגשימה" ועלתה (בשנת 1925). היא היתה בין עולי גרמניה הראשונים. [בספרו האוטוביוגראפי "מברלין לירושלים", מזכיר גרשם שלום את תלמידתו לעברית בברלין, טוני, וגם את סבי יהודה ראב מפתח-תקווה, שהיה דובר גרמנית שוטפת והתיידד עם החלוצים שעלו בשנות העשרים והשלושים מגרמניה וישבו במחנה הכשרה במושבה].
טוני עלתה ארצה על אף אזהרות רופאיה, כי שנים אחדות קודם לכן חלתה במחלת לב קשה. היא אמנם לא התגברה בארץ על מחלתה, והרופאים הוסיפו לחשוש לחייה. ואכן היתה "חידה מדיצינית" בשביל רופאיה, כי האריכה ימים. היא ניגשה, במרץ שאיפיין אותה, לעבודת החינוך וההוראה. בעבודתה הרגישה בטוב, בבית-הספר שכחה את מחלתה; ידידיה העירו לפעמים בלעג, כי שם "שכחה המחלה" את טוני. לעיתים קרובות באה לעבודתה על אף איסורו של הרופא. בבית-הספר ראתה את תוכן חייה, ובו כמעט והבריאה. חרף מחלתה הקשה הקדישה עוד ארבעים שנה לעבודת חינוך פורייה.
מקום עבודתה הראשון בארץ היה בית המדרש למורות בירושלים של זרם המזרחי. טוני התקרבה אמנם ליהדות הדתית, אך לא יכלה לשאת את האווירה הנוקשה ששררה אז בכתלי בית המדרש. היא עברה לתל-אביב ולימדה בבית-הספר לבנות שבהנהלתו של יחיאלי. טוני העריצה אותו והתיידדה עימו. הוא העניק לה לא מעט מרוחה של ארץ-ישראל הקטנה על האידיאלים שלה והיה לה למורה דרך בנבכי הספרות העברית המתחדשת.
טוני היתה מלאה רעיונות פידגוגיים מתקדמים וחיפשה דרכים להגשימם. בימים ההם מעטות היו הגימנסיות בארץ ולמדו בהן בני שכבת האמידים שהיתה קטנה. בגימנסיות אלו לא טופחו האידיאלים של "ארץ-ישראל העובדת" והמורים התייחסו בשלילה לתנועות הנוער. היחסים בין המורים לבין התלמידים היו נוקשים ורשמיים. טוני יזמה ייסוד גימנסיה שתחנך ברוח ארץ-ישראל העובדת, שתהיה מושתתת על ערכים חלוציים, שתקשור קשרים הדוקים עם תנועות הנוער ועם המשקים הקיבוציים. היא שאפה ליחסים ידידותיים בין המורים לבין התלמידים. היא קיבצה סביבה מיספר קטן של מורים, קרובים לה בהשקפותיהם, שהסכימו להשתתף עימה בייסוד בית-ספר חדש. כך קם בית-הספר התיכון החדש, שהיה מפעל חייה. המורים עבדו בתנאים קשים והסתפקו במשכורת זעומה. אולם רוח טובה שררה בבית-הספר והוא התחבב עד מהרה על התלמידים וגם על הוריהם.
גדולתה של טוני היתה בהשפעתה החינוכית העמוקה על חניכיה. זו לא היתה השפעה חולפת, היא הוסיפה לעצב דמותו המוסרית-הרוחנית של התלמיד. את טוני לא שכחו חניכיה הבוגרים.
טוני הכירה היטב את כל התלמידים הרבים שבבית-הספר וזכרה את מרבית הבוגרים. היא עקבה אחר התפתחותם הרוחנית והמקצועית, דאגה להם בצרתם ולקחה חלק בשמחתם. במיוחד טיפחה קשרים טובים עם תלמידיה שהיו חברים בקבוצות. אף בימי חייה האחרונים בבית החולים, תוך מיחושים חזקים, שוחחה עם המורים המבקרים אותה רק על ענייני בית-הספר, על התלמידים ובעיותיהם ולא על מחלתה. יומיים לפני מותה ביקשה לברך בשמה, אחת הבוגרות ליום כלולותיה ולשלוח לה זר פרחים.
ככל איש בעל עקרונות, לא קיבלה פשרות על חינוך. היו לה אידיאלים חינוכיים ברורים, אידיאלים כלל אנושיים ויהודיים, הומאניסטיים ולאומיים-חלוציים, ובעניינים אלה לא נטתה לוותר ולהתפשר.
טוני לא היתה קלת כתיבה, אך מעניין היה לבלות בחברתה בשיחה על נושאים רבים, שהקיפו עולם ומלואו. היא ידעה להביע יפה את רעיונותיה, מהם מקוריים, אך כמעט שלא העלתה דבר בכתב, וחבל. היא הגתה רעיונות חשובים בשטחים הרבים בהם עוסק בית-הספר וגיבשה דעות משלה על הקניית ערכים אתיים ואסתטיים, על תוכניות לימודים, על שיטות הוראה, על בעיות חינוכיות מיוחדות, אך כל זה הביעה בעל-פה, בחוג ידידיה.
דאגתה היתה נתונה לבעיית הערבים ולפתרונה. במקרה לפני שנים אחדות בגרמניה נודע לה על קיום בית-ספר דו-לאומי ודו-לשוני; מטרתו היא לגשר בין הגרמנים לצרפתים ולסלק את השרידים האחרונים של שנאת-החינם ההדדית, ירושה של דורות רבים. בבית-הספר הזה מלמדים את כל המקצועות שבוע אחד בלשון הצרפתית ושבוע בגרמנית. בני שני העמים מתחנכים במוסד אחד בשתי הלשונות הלאומיות. האם לא רצוי לייסד בית-ספר דומה בישראל? בבית-הספר הזה ילמדו יחד תלמידים יהודים וערבים, שבוע אחד בלשון עברית ושבוע בערבית. בחודשים האחרונים לחייה הגתה את המחשבה להשפיע על המוסדות לייסד בית-ספר מסוג זה.
מִרצה של טוני הפליא את כל מכריה. כושר עבודתה היה כמעט בלתי מוגבל. אף בשנת חייה האחרונה, בגיל גבוה ובמצב בריאות ירוד מאוד, שפעה מרץ ותוכניות.
חסרונה יורגש לא רק בבית-הספר התיכון החדש. וחבל על דאבדין.
אהוד בן עזר
מחזור י"ז
לזכרה של טוני הלה
משנים רחוקות צפים ועולם פסוקיה, אותם היתה מקבצת למעננו בקפידה, וחוזרת עליהם השכם והערב, ואף בכינוסי בית-הספר יש והיו תלויים ככרזה על הקיר "טוב לכשול ביעודך מהשלים יעוד לא לך," – "איש יעוד טבעו כי יעש – לא תיפול עליו אשמה." ו"לא תבוז לחלומות ימי-הנוער את תגדל להיות אדם." ו"שונא מלחמה בעומק נפשו – הוא ינצח." ועוד רבים אחרים, שוודאי אבדו אי-שם במרחקי הזמן, אשר ככל שאנו מתעקשים לשמור על קו ותוכנית בו – יש והחיים עצמם מתעקשים מולנו והופכים את תוכניותינו וחלומותינו למבוי סתום וחסר-טעם, למהתלה, ומבין השברים אנחנו חוזרים ומנסים לבנות קו ודרך חדשים – אך הנה איבדנו את החוט המקשר, את חלומות ימי-הנוער ותמימותם שאין תחליף לה, והקו החדש והפיקח אינו לעיתים אלא פשרה עכורה, "עגל-הזהב", ופריטת השקל הגדול של החלומות לפרוטות של נוחיות וביטחון, רק במיסתרים מכרסמת ומפוררת אכזבת החלומות שלא התגשמו, אך שוב אין אל מי לבוא בטענה ואת מי להאשים.
כוחם של אנשי-מעלה בהיותם שרויים בחייהם ובמותם כקנה-מידה להחלטה מוסרית בתודעתם של חבריהם ותלמידיהם. איש-מעלה היתה טוני בקירבנו – בקרב דורות של תלמידים "צברים" שחינכה בעקשנות ובמרץ בלתי-נלאים, ושעל-כורחנו פתחה לנו פתח ליופייה של התרבות האירופאית ושל נכסיה הרוחניים. אף שבהופעתה – זילזלה במוסכמות, ואף שדרך הנהגתה היתה בהטלת מרות מוחלטת ולא סבלה התנגדות לדבריה – הנה מלחמתה זו שהלמה במוחותינו הצעירים בלי-הרף – כל-כולה מוקדשת היתה להנחלת ערכים של יופי ורכות, של נימוס, הבנת האמנות והאסתטיקה, הרומנטיקה, רוחו של ההומאניזם ושל הפאציפיזם והסובלנות האמיתי.
חסרת-אשליות היתה לגבינו, ויודעת היטב את נפשותינו – שלא במילים רכות ובפיתויים, אלא בכוח צריך לבוא עלינו, שלא בפשרות – אלא בדרישה קיצונית ובהרמת-קול – צריך לעמוד על ראשינו למען נודה לה, אחר שנים, בהיזכרנו בלקחיה אשר כה מיהרנו לעיתים לחטוא בשיכחתם בשעת הלימוד.
"מה היתה טוני אומרת על כך?" – נשאר אצל רבים מאיתנו לקו-מידה ולמישקולת. היא היתה מחנכת במובן הנעלה של המילה. מורים רבים לימדונו לפני ואחריה, אך ערכים רק היא הנחילה. תביעות-יסוד שעיצבו את דרך-מחשבתנו באופן ששוב אין אתה יכול להתכחש להם עד יומך האחרון.
זוכר אני – כיצד לאחר שלימדה אותנו את "בית טיבו" [לרוז'ה מרטין דה-גאר, הסופר הצרפתי, זוכה פרס נובל] על כל כרכיו – "נוגענו" כולנו באותה רוח של פאציפיזם-שורשי ממנו שום מוכה-ירח לא יסחוב אותנו, חניכיה, לקראת הרפתקה שאינה הכרחית. ופינה אחרת – שיעורי האמנות ותולדת הציור – כה נחרטו בתודעה; ומישהו שחזר אחר שנים מטיול באירופה סיפר כיצד פתאום ראה את העולם בעיניה, ורגליו נשאו אותו מאליהן לשכיות-החמדה, שהוא ידע שהיא הזכירה פעם אלא שכח עד שהגיע לסביבתן. [באותה עת אני-עצמי טרם ביקרתי מחוץ לישראל, אך לימים חשתי גם אני כיצד טוני עומדת אחר גבי בכל מוזיאון ובכל אתר היסטורי, ובייחוד נוכח יופייה של ונוס ממילו בלובר, שאת מיתארי גופה היתה טוני ממחישה לנו על גופה-שלה הצנום והשטוח].
איש מאיתנו לא דמה לה ובכל זאת צרה בכולנו את דמותה והטביעה את חותמה. היא – ה"ייקית" חמורת-הפנים, בתו של שופט-גבוה בגרמניה, שאינה יודעת רגע מנוחה – ואנו, צעירים וחסרי-פרצוף, לעיתים שלווים בעצלותנו החכמנית, לעיתים – לא ישרים ביותר, משתדלים להיראות כיודעים הכול מראש – ועל כן לא נוקפים אצבע לעשות דבר-מה, אלא משתדלים להרגיע אותה באותה רוח של פאטאליזם-"צברי"-חברה'מני אופייני כדי להתחמק בתירוצים שונים ממלאכת הלימוד – ומקבלים מיד נאום-תוכחה המחזיק את רוב רובו של השיעור – נאום שהיה אחד וחוזר בעשרות ובמאות גירסאותיו, מחוקה על-ידינו ועובר בעליזות מדור לדור של תלמידים – אך משהו ממנו נשאר תמיד בתשתית, לא כהלצה אלא כאמת הכרחית.
היא ידעה את כולם. מאות, ואולי אלפים, עברו תחת ידה והנהלתה – את כולם זכרה בשם, ידעה כל אחד מאיזה מחזור הוא ועם מי למד, ומכל אחד שפגשה שאלה על היתר, כך שתמיד היתה נושאת עימה תמונה מלאה מכל תלמידיה הבוגרים וממעשיהם.
זוכרני, באחת מפגישותינו האחרונות, כשבאתי לבקרה והיא כבר על מיטת חולייה, אמרה שהיא מצטערת על כי מכל בוגריו של "תיכון חדש" לא נוצר איזשהו גוף מלוכד, ואפילו ציבורי – המשמיע קולו ומשפיע, משהו שלא יתפזר מיד כל שנה עם כל מחזור, אלא ישמש המשך וכתובת לאותם דברים שעליהם נלחמה ולקראת חינכה, למען לא תהא הרגשה כי הכול הופך לפרודות ומתרחק עם גמר הלימודים, וכמו מתמסמס ונעלם. רוצה היתה שהמוסד וחותמו המיוחד ימצאו לעצמם המשך של קיום אורגאני. אולי היו בזה חלק מחלומותיה על ההתיישבות והקיבוץ לקראתם כיוונה תמיד – בבקְשה לראות ציבור של ממשיכים-תלמידים. דומה היה כי נקרעה בין השאיפה שתלמידיה ימשיכו באוניברסיטה לבין רצונה לראותם בקיבוץ.
אמרתי כי אני, הבוגרים, פנינו ופונים איש לעברו ולשטחיו – מתפזרים בארץ ובעולם – ושוב אין מוצאים שפה משותפת. אבל אל לה להצטער – כי עדיין נשאר הרבה גם מבלי לשאת את החותם המפורש של בית-הספר. נשאר הסך הכולל של ההישגים בכל שטחי היצירה, המדע והעבודה של תלמידיה, באשר על אחד מהם בנתיבו האישי, בלימודיו הבאים ובחייו, נושא אותה זווית-היסט ניכרת של חותם חינוכו וערכיו ואותה הכרה מודעת, ולעיתים גם בלתי-מודעת, כי תמיד היו ותהיינה נקודה אחת או אחדות שהיו בלתי-אפשריות לולא היא ו"תיכון חדש".
לעיתים לא הקשיבה עד הסוף למי שדיבר אליה. תמיד היתה עוסקת בשלושה-ארבעה דברים בבת-אחת. מלאת-מרץ, עסקנית, וסביבה אשכול של בני-אדם המדברים אליה כולם בבת-אחת. שואלת, ולפני שאתה מספיק לענות כבר שואלת על דבר-מה אחר או את מישהו אחד הנמצא לידה. ובכל זאת, אחר שנים, והנה היא מצטטת בפניך מילה במילה כל מה שאמרת ודימית בנשפך שלא שמה לב.
זוכרני, עם צאת ספרי [הראשון, "המחצבה", "הספרייה לעם", "עם עובד", 1963], וזה כבר שנים אחדות אחר גמר הלימודים, שוחחנו שיחה חטופה, וקפצה כדרכה מנושא לנושא וכבר נואשתי מלהסביר כמה דברים שנראו לי חשובים במיוחד. והנה, אחר שבועות מספר – מכתב ממנה ובו הזמנה לבוא להרצות בפני התלמידים – ובמכתב ראשי-פרקים ושאלות – מה עליי לדבר ועל מה להשיב – לא החסירה דבר ממה שביקשתי לספר, ודומה אף ששמעה והבינה רב ממה שהצלחתי להביע בפניה במילים, כמו קראה מחשבות.
טוני נראתה ונראית לי כאחת האחרונים לגזע-נפילים שנטעה תרבות גרמניה בתוכנו. גזע שהעמיד את צמרת המדעים והמקצועות החופשיים בארץ, ואשר טבע את חותמו בתרבותה של הארץ, אף שמעולם לא נתמזג עימה עד כלה ונשאר תמיד עומד בזרות-מה להווי התוסס והמתחדש. וכאן אולי הפרדוכס שבאישיותה של טוני – שלולא היתה זרה לנו כל-כך ושונה מאיתנו – לא היתה מצליחה כל-כך בעבודתה עימנו. היא – תמיד היתה כצוק סלע איתן, שאינו דומה לסביבתו ואינו מתכוון להיות דומה ולהתמסמס במי-אפסיים. איש מלחמה היתה, ולא התפשרה. ממלאה בנאמנות אחר דברי גיתה החביב עליה: "מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום יום מחדש." והיא – יום-יום דרשה ונאבקה על מילוי רצונה בלי רחם – ובית-הספר היה נוצר יום-יום מחדש, בכיתה, במסדרון, בשעת ההפסקה, כשקולה מנסר בו מקצה לקצה ועיניה פקוחות על הכול.
ולעיתים אני תוהה אם יש בנו, בממשיכיה, אותו כוח בלתי-נלאה, אותה אמונה חזקה, עקשנות וסבלנות – להקים דור חדש של תלמידים ולראות כחשוב מכול להנחיל להם אותם ערכים שהנחילה היא לנו. ומי מוכן לזאת היום? מי היה רואה בעצמו סמכות לבוא לדרוש מתלמידיו או להעניק להם על-כורחם, לכפויי-תודה אלו, את מזונם הפנימי הסמוי אשר מבלעדיו לא יהיו לעולם בני-אדם שלמים. אנחנו לעצמנו איננו "זרים" כמוה, ויש הרגשה לפעמים שהפכנו כה קרובים ודומים זה לזה במנטאליות שלנו, עד שדומה כי אין לנו מה לומר עוד ומה לחדש אחד לשני.
"טוב לכשול ביעודך מהשלים יעוד לא לך," אמרה, "ואיש יעוד טבעו כי יעש לא תיפול עליו אשמה." אכן, איש-איש מאיתנו הלך בדרכו – יש שכשלו ביעודם, ויש שנעשו מאושרים מהשלמת יעוד לא להם. יש שעשו כיעוד טבעם – ובכל זאת האשמה נפלה עליהם וביקשה להכריע אותם ולהכחידם, ואולי רק מתי-מעט מאושרים זכו ונחלצו. ספר חיינו פתוח – אך אינני יודע אם מישהו מאיתנו יזכה בשעת סיכום לחוש עצמו כה אחד ושלם עם יעודו ומפעלו – כפי שהרגישה היא את עצמה כל ימיה. רישומה שהטביעה בנו, זו הישארות-נפשה – תהא ניכרת וחיה בלב כל בני הדור שנתחנך בבית-ספרה והתייחד מאחרים בקליטת עיקריה שמעולם לא היו מושגים מופשטים בלבד אלא תביעה יום-יומית וחוזרת.
* * *
הייתי בן 28 כאשר כתבתי את הדברים האלה בשנת 1964, כעשר שנים לאחר שהשלמתי את לימודיי בשמינית ספרותית של בית-הספר התיכון החדש בתל-אביב. אלה היו מן השנים המאושרות ביותר בחיי ועד היום יש ואני חוזר אליהן בחלומותיי, כאילו אני שב ללמוד שם, יושב בכיתה, למרות שאני כבר מבוגר ויש לי תעודת בגרות.
טוני הלה היתה המחנכת וכן המורה להיסטוריה, ספרות כללית ואמנות; יעקב בהט, ספרות עברית ותלמוד; מאיר בלוך, תנ"ך; ד"ר אהרן בר[ג]מן, פילוסופיה. צבי "קטן" (את שם משפחתו לא אזכורה), מתמטיקה. למדתי שם רק שביעית ושמינית ואלה המורים שנחרתו בזיכרוני. בגלל טוני ויעקב לא על דעתי ללמוד ספרות באוניברסיטה. המטען שלהם הספיק לי ולמדתי פילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה, אבל כל בני-דמותי ברומאנים ובסיפורים שלי לומדים ספרות בירושלים באותה תקופה של ראשית שנות ה-60, במאה הקודמת. מין בדיחה פרטית, לבדל את עצמי מאלה שכן למדו אז ספרות ועד היום הם כותבים ספרות שאפשר ללמֵד אותה בחוגים לספרות. אני לא רציתי לקלקל את כתיבתי ולכן לא למדתי ספרות באוניברסיטה. וכמו שאברהם שפירא (לא פָּצִ'י) היה אומר: "מעולם לא למדתי ולא לימדתי ספרות באוניברסיטה!"
קשריי עם טוני נמשכו שנים לאחר שסיימתי את לימודיי וזאת בין השאר משום שבתקופה האחרונה שבה גרתי בירושלים כסטודנט, בשנים 1964-1966, שכרתי חדר אצל אחותה וגיסה, משפחת אילזה וד"ר ורנר קראפט, שם, בצל קורתם בדירת הקרקע ברחוב אלפסי 31, כתבתי את "אנשי סדום", מושפע גם מאווירת השפה הגרמנית ששלטה בבית (אילזה לימדה גרמנית במכינה באוניברסיטה העברית). מדי פעם היה קופץ לביקור מתל-אביב ה"אלמן", חברה-לחיים של טוני, גוסטב שטינשניידר [נכדו של שטינשניידר הידוע. היא נישאה לגוסטב באחרית ימיה כדי להבטיח את מגוריו בדירה לאחר מותה], פילוסוף-חובב ועובד ניקיון בעיריית תל-אביב אצל שרגא נצר בשעתו. גוסטב כמעט שלא ידע עברית, וכאשר היה יושב בחדרי לשוחח איתי היה פותח מילון כדי למצוא את תרגום המילים המתאימות ולכן כל שיחה עימו נמשכה זמן רב.
טוני היא אחת הנשים המשפיעות ביותר על חיי ועל עולמי הרוחני, לצד מורתי לפילוסופיה יוונית ד"ר פפיטה האזרחי (אשתו של הסופר יהודה האזרחי), בעלת-ביתי בירושלים בָּנִי (בניכר) סיל, בתו של ד"ר יצחק אפשטיין בעל ה"שאלה נעלמה", וכמובן דודתי אסתר ראב (ולימים גם ויקי ניסים, שחילצתני מצרות נפשיות). לטוני הקדשתי את ספרי "אין שאננים בציון" ולבָּנִי את קובץ סיפוריי "ערגה". בצד הגברים שהשפיעו עליי אני יכול למנות בעיקר את סבי יהודה ראב, את מורי ורבי פרופ' גרשם שלום, (טוני: "וכשתגיעו לאוניברסיטה בירושלים, תלכו ללמוד אצל פרופ' שׁוֹלֵם!"), ובמידה לא מעטה אוכל למנות גם את פנחס שדה ויבדל"א מכולם ידידי יצחק אורפז, שעמדו לצידי בתקופות שבהן לא מצאתי את השקט הנפשי.
אחת העצות החשובות ביותר ששמעתי מפי טוני, ולא פעם אחת, היתה שהחוכמה אינה לקרוא ספרים חדשים אלא לדעת למצוא את אותם ספרים קיימים שאפשר לקרוא אותם מחדש כל עשרים שנה.
דורית ויסמן
אתמול באמבטיה
אֶתְמוֹל בָּאַמְבַּטְיָה בָּלְטָה מִן הַמַּיִם
פִּטְמָתִי הַיְּמָנִית
כְּגִבְעָה רַכָּה בְּשִׁיר שֶׁל אֶסְתֵּר רַאבּ
וְהַשְּׂמָאלִית שְׂקוּעָה הָיְתָה בַּמַּיִם עַד צַוָּאר
הֶעֱבַרְתִּי עָלֶיהָ יָדִי שׁוּב וְשׁוּב
רַק שִׁנּוּי זָעִיר חָל בָּהּ
אֲבָל נוֹתְרָה פְּחוּסָה, שְׁקוּעָה,
לֹא-מַכִּירָה-בְּעֶרְכָּהּ
הוּצַפְתִּי בְּמַיִם מְלֵאֵי-שׁלְוָה
וְנִזְכַּרְתִּי בְּדִבְרֵי הָרוֹפְאָה
וְגָם בְּשִׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי לִפְנֵי שָׁנִים
בְּמָלוֹן מְנֻכָּר שֶׁל שְׂדֵה תְּעוּפָה
זֶה הָיָה, כְּמְדֻמַּנִי, בְּצָרְפַת, תּוֹך עִכּוּב
שֶׁל טִיסָה, 'יָשְׁבָה בָּאַמְבַּטְיָה בְּמָלוֹן'
כָּתַבְתִּי עַל עַצְמִי בְּגוּף שְׁלִישִׁי
טְרִיק יָדוּעַ שֶׁל מְשׁוֹרְרִים
וְשָׁם, בַּמָּלוֹן, כִּסּוּ הַמַּיִם
קֹדֶם אֶת הַפִּטְמָה הַיְּמָנִית
אַחַר כָּך אֶת הַשְּׂמָאלִית.
מַה שֶּׁאֵינוֹ אֶפְשָׁרִי יוֹתֵר. לְעוֹלָם.
מתוך חוברת שירים בהוצאה עצמית "איפה פגשת את הסרטן" מאת דורית ויסמן, משוררת ירושלמית שגם עסקה בחקר שירתה של אסתר ראב וקיימה עליה ערב ספרותי בקפה הספרותי "תמול שלשום" בנחלת שבעה.
המשורר, הסופר והמתרגם שלמה טנאי ז"ל
הוא ההוגה והמייסד של שבוע הספר העברי
התאחדות הוצאות הספרים והגופים הנילווים אליה חוגגים ברעש רב מלאת 45 שנה לשבוע הספר העברי. יש שמדקדקים וכוללים בו מבצעים של הוצאת "מסדה" ומייסדתה ברכה פלאי ז"ל בשדרות רוטשילד, ומונים 80 שנה לשבוע הספר העברי, אף כי לא היתה שום רציפות מאז. ואולם האמת היא ששבוע הספר העברי נוסד ביוזמתו של המשורר שלמה טנאי ז"ל, שהיה חבר ועדת העשור למדינה, שחגיגותיה נערכו בשנת 1958, ומאחר שנותר תקציב שלא נוצל, הצליח שלמה טנאי לייסד בו את מפעל שבוע הספר העברי, שתחילתו היתה במועדון בוסתן ליד כיכר דיזינגוף בתל-אביב.
כאשר בא שלמה טנאי עם הרעיון להנהלת התאחדות הוצאות הספרים בישראל, הם רצו לזרוק אותו החוצה כי טענו שהיוזמה שלו עומדת למוטט את המו"לים מפני שאם אנשים יקנו ספרים ישנים זולים הם לא יקנו ספרים חדשים יקרים. וזאת לזכור כי תחילת שבוע הספר לא היתה מכירת ספרים חדשים ורבי מכר אלא ניסיון של המו"לים להפטר מעודפי ספרים ישנים שהצטברו במחסניהם. על ספרים חדשים לא ניתנו הנחות והם לא יצאו במיוחד לשבוע הספר כדי שלא לפגוע במחירם. לימים, כאשר שבוע הספר התמסד, וחלקם של הספרים הישנים בו התגמד, והוא כמעט כולו נועד למכור את החדש ואת המלאי האחרון ובמקרים רבים כבר אין כמעט מלאי ישן כי שלחו אותו לגריסה – זקפו המו"לים לזכותם את היוזמה ובשום אופן לא הסכימו לתת לשלמה טנאי את הקרדיט שהוא הגה את רעיון שבוע הספר.
אקו"ם, ששלמה טנאי היה יו"ר הנהלתה במשך יותר מעשרים וחמש שנה וניהל אותה למופת, גמלה לו בכך שאחד מפרסיה הספרותיים, הפרס לשירה, קרוי על שמו בתוספת המילים: "משורר ומתרגם, מייסד שבוע הספר העברי."
זהו.
יוסי לנגוצקי: בתגובה על "הזקן מים המלח"
מאת מירון רפפורט, ("הארץ", 1.6)
לאהוד שלום,
כמי שעוסק זה שנים בפרק הנידון, אני מסכים לחלוטין לדבריך ומברך אותך על תגובתך. יחד עם זאת, ברצוני לעדכנך, כי מחומר, שמצוי בארכיונים ואף בספרים שונים, מסתבר כי יהודה אלמוג (קופילביץ) חתר, הלשין ופגע אנושות (לא פיזית, חו"ח) בנובומייסקי. צר לי אך זאת היא האמת. אני מצרף לך מכתב בנושא דלעיל, ששיגרתי לפני יומיים למערכת "הארץ".
כל טוב
יוסי לנגוצקי
למערכת "הארץ",
ברכותיי על חשיפת חלק מהעלילות והעוולות שנעשו לנובומייסקי, מבכירי הציונות הרוסית, היוזם והמנהל של המצליחה שבתעשיות הארץ, טרם הקמת המדינה. האשמתו השיקרית, כמתגלה במכתבי אלמוג (קופילביץ), באי-ציוניות, בהפקרת המפעל בצפון ים-המלח לירדנים ב-1948 ובכישלון, כביכול, בניהול חברת האשלג. כל אלה, ואי השתייכותו לאתוס הפועלי-הסתדרותי, אכן דחקו את זיכרו מההיסטוריוגרפיה של היישוב ומפנתיאון חלוצי התעשיות וההתיישבות בארץ.
יחד עם זאת, אין בכך משום הצדקה לעלילת הקונספירציה שכתבכם, כלל, לצערי בכתבתו. כבנו של מוסיה לנגוצקי, יד ימינו של נובומייסקי בים המלח, וכמי שליווה אישית את אשתו של נובומייסקי עד פטירתה, הריני מעיד כי מעולם לא הועלה על-ידם אף לא צל של חשד בדבר ניסיון להתנקשות בנובומייסקי. כל מי שמכיר את פרטי התקופה הרלוונטית, לא יוכל להעלות על הדעת מניע הגיוני, שיצדיק התנקשות שכזאת. ובאמת, למה? בן-גוריון, למיטב ידיעתי, לא נחשד מעולם בחיסול יריבים, וכי למה ומדוע שיפגע בנובומייסקי? ה"עדויות" שצוטטו במאמר: אורי מילשטיין, חמודה דימאנט – הינן במקרה הטוב רכילות מגוחכת.
יוסי לנגוצקי
הרצליה
"מהבייקל לים המלח"
לאהוד שלום רב,
המקריות המוזרה הינה בכך שלפני כשנה, ודי במקרה, רכשתי את ספרו הביוגראפי של נובומייסקי "מהבייקל לים המלח". עדיין לא סיימתיו, אבל כמובן שתוך כדי קריאה אתה מתרשם מגדולתו של האיש.
אגב, אני, כסטודנט לגיאולוגיה, עבדתי מסוף שנת 1954 ועד סוף 1956 בעין-בוקק, והייתי אחראי על הקידוחים לשכבות פצלי השמן. ייתכן שנפגשנו אז, מאחר שאתם, חברי עין גדי, הייתם עוצרים אצלנו במחנה "מחצבי ישראל" למנוחה קצרה.
כן, הכרתי טוב מאוד גם את יהודה אלמוג, וגם את מוסיה לנגוצקי אבי יוסי, הגיאולוג.
בקשר לנובומייסקי, כאשר ראיינתי את הגיאולוג פרופ' פיקארד (תיעוד מקסים וחשוב), שאלתיו בין היתר מדוע השכיחו את נובומייסקי ומדוע לא הונצח בשום אתר, ועד כמה שזכור לי, לא ידע בדיוק להעריך את הסיבה. לעומת זאת העריצו מאוד וסבר שהיה אחד ממגשימי הציונות הגדולים.
לגבי פינוי בית הערבה, אתה צודק בכל מילה ומילה בהערכתך לגבי השטות אשר היתה מסתיימת באובדן גדול לו נשארו במקום על מנת ללחום בכוחות הלגיון, והיינו מקבלים הרג נוסח גוש עציון.
לגבי תוכניותיו של נובומייסקי, הרצון שלו שלא לזנוח את המפעל הצפוני ברור ביותר.
שלך,
יענקלה ניר
לשרוד משמע להיות מודע
תודה אהוד על התייחסותך אליי בעיתונך [גיליון 147] בעניין נובומייסקי. טוב שאתה מטיל ספק בכל מה שאני אומר. כך גם אני נוהג ומטיל ספק בכל מה שאתה אומר כפי שלימד את כולנו רנה דקרט במאה ה-17.
לשרוד משמע להיות מודע,
אורי מילשטיין
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
[המדור הופיע דרך-קבע בעיתון "הבוקר"]
מאת כתבינו מר חושם הארכִּי ומר סופר נידח
* בטן של גבר זה לא שדיים של אישה. בכך נוכחנו להוותנו כאשר בחבורה של ידידים, לא הכי צעירים, העזנו להעיר, כאשר עזבה את המפגש אחת הנשים שהיתה במקרה גם בעלת החזה הזקוף והמלא ביותר – שכמה יפה היא שמורה בגילה, ממש חתיכה. אל תשאלו מה קיבלנו על הראש, וגם בבית, מהמיסתורית, על ההערות הסקסיסטיות שלנו.
אגב, באותו מפגש כמעט כל אחד מהנוכחים מצא לנכון להעיר משהו על הבטן שלנו, וכמה השמנו, ושכדאי לנו להתחיל בדיאטה ובפעילות גופנית. אבל זה מותר. כי אנחנו זכר.
* שנת כהונתו הראשונה של הרמטכ"ל דן חלוץ מתייחדת בשימוש רב ומתוחכם בחיל האוויר לזרועותיו כדי לייצר תגובה הולמת ומתוחכמת לטרור הפלסטיני ברצועת עזה ובגבול לבנון במינימום של אבדות לצה"ל. כך היה אפשר אולי לחסל את גבעת התחמושת מן האוויר במלחמת יוני 67' ולחסוך חיי לוחמים ישראליים רבים.
אך כיום, ככל שתדוכא יכולת שיגור הטילים הפלסטינית, שנעשתה לדרך מאבק עיקרית שלהם בישראל, כן יחפש לו הטרור דרכים ומטרות אחרות לפגוע בישראלים ובחיל האוויר שלהם. לפגוע – על הקרקע, כי אין להם כנראה אפשרות אחרת. והטילים שנורו לבסיס המודיעין של חיל האוויר בהר מירון מראים על הכיוון. כדאי לקחת בחשבון: המטרות העיקריות של חוליות מתאבדים פלסטינים ושל התקפות טילי טרור עלולות להיות בסיסי חיל האוויר הישראלי ותחנות ההתראה שלו.
* מתברר שמדינת ישראל מאפשרת לישיבות, לרבנים ולאברכים שמתקיימים כולם בכספי ההקצבות שלה למיניהן, לגנוב נפשות של צעירים ממשפחות חילוניות, לשטוף את מוחותיהם, להחזירם בתשובה ולהעלימם ממשפחותיהם על ידי הסתרתם בישיבות בבני-ברק ובמקומות אחרים. האם מדובר בריקנות חילונית? בהארה שבאמת החדשה הממלאה את מוחותיהם של הזומבים הללו? – יכולים העיתונים להכביר על כך אלפי מילים בעשרות כתבות נרגשות אך משום מה אינם מזכירים דבר אחד, שממש זועק לשמיים – מדובר בדרך-חיים שמבטיחה השתמטות חוקית מהשירות הצבאי, ואפילו חיים שלמים על פת-בג המלך! המדינה מממנת מיסיונרים יהודים שעושים כל שביכולתם להקטין את פוטנציאל המתגייסים בכל מחזור ולהעצים את מחנה הפאראזיטים מלחכי הפינכה בני-דמותם העושים השתמטותם תורתם ועל "יהדותם" פרנסתם. כל בוגר תיכון חילוני יהודי בישראל הוא יהודי טוב יותר מהליצנים האלה, המתנועעים לפני "טנק המצוות" המזמר ונוסע, כלולבים, רגליהם מפזזות עם הניגון המוקלט, והטמטום נשקף מעיניהם הריקות. כן, יש גם לא מעט משתמטים ועריקים חילוניים וזאת מסיבות רבות ומגוונות אבל אותם אין המדינה, כלומר אני ואתה – חייבים לפרנס מהמיסים שלנו.
האקדמיה הישראלית למדעים מתכבדת להזמינכם
להרצאת אורח: ד"ר שאול כ"ץ
האוניברסיטה העברית בירושלים
ירצה על אהרן אהרנסון כחוקר טבע ארץ-ישראל וחקלאותה: מאה שנים ל"אם החיטה"
יו"ר: פרופ' יהודית בירק
ביום שלישי, כ"ד בסיוון תשס"ו, (20 ביוני 2006) בשעה 19:00
בבית האקדמיה, כיכר אלברט איינשטיין, רחוב ז'בוטינסקי 43, ירושלים
התכנסות בשעה 18:30
חניה בחניון תיאטרון ירושלים ברחוב שופן
נא לאשר השתתפות לגב' רות חנוכה
דוא"ל: ruth@academy.ac.il
האזכרה ביום השלושים ללכתו של
יובל שחל ז"ל
תתקיים ביום ראשון 11.6.2006, בשעה 18.00 בעין-גדי
מתוך "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר
יצא לאור בהוצאת רכגולד, ת"א, 1987, עם 50 ציוריו של דני קרמן
הספר אזל ולא יודפס פעם נוספת כי ספרֵי סופר נידח אינם מְכִירִים בחנויות וברשתות ואין לו סיכוי להפיץ אותם לקוראיו אלא להעתיקם בניקוד ולשלחם בתור קבצי חינם באינטרנט
47.
אֶל עֲתִידִי אֲנִי צוֹפָה בַּעֲדֶשֶׁת-מַגָּע
כְּקַבַּרְנִיט הַמְחַפֵּשׂ בְּמִשְׁקַפְתּוֹ יַבֶּשֶׁת –
זֶה לֹא שֶׁאֲנִי מְרַחְרַחַת כָּל הַזְּמַן
אֲנִי פָּשׁוּט קַסּוֹקֵרִית –
וּמָה אֲנִי מְבַקֶשֶׁת מִן הַחַיִּים?
גֶבֶר, שֶׁגַּם מִקָּרוֹב
אוּכַל לֶאֱהוֹב אוֹתוֹ
תָּמִיד –
48.
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַל כָּך שֶׁמַּה שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב יִשָּׁאֵר
אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא אֶהְיֶה אֲנִי –
אָז אֲנִי רוֹצֶה לַגֶשֶׁת אֶל נִימָה וְלוֹמַר לָהּ:
"אַתְּ עוֹד תִּתְחָרְטִי עַל כָּךְ שֶׁדָּחַפְתְּ וְגֵרַשְׁתְּ אוֹתִי
כַּאֲשֶׁר נָגַעְתִּי בִּשְׂפָתַי בַּשָּׁד הָעֵירֹם וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁלָּךְ
אֶצְלֵךְ בַּחֶדֶר, אֶתְמוֹל, עַל הַסַּפָּה –
כִּי הָרֶגַע הַזֶּה יִזָּכֵר מֵעַתָּה לָנֶצַח
וְהֶחָזֶה שֶׁלָּךְ יִצְטַמֵּק וְאֶל עָפָר יָשׁוּב – "
49.
כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ אוֹתִי –
לָקַחְתָּ אוֹתִי מִמֶּנִּי –
כְּמוֹ שַׁלְהֶבֶת קְטַנָּה –
מְפַרְפֶּרֶת, נְבוֹכָה –
זוֹ הָיִיתִי אֲנִי
מִבֵּין הָרַגְלַיִם –
"מֵעַתָּה הַכֹּל יִהְיֶה אַחֶרֶת – "
אָמַרְתָּ לִי –
לֹא אֶצְלְךָ, אַתָּה לֹא
נִקְרַעְתָּ –
כַּמוֹנִי
מִמְּךָ –
50.
אַחֲרֵי שֶׁעָשִׂית אוֹתִי גֶּבֶר
אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיד לָךְ
שֶׁאֲנִי בִּכְלָל
לֹא אוֹהֵב אוֹתָךְ –
אַל תִּבְכִּי
זֶה אֲנִי בּוֹכֶה –
אֲבָל אוּלַי יוֹתֵר טוֹב כָּךְ
מֵאֲשֶׁר בִּכְלָל לֹא.
סוף
תל-אביב
8.12.85-23.12.85
כסלו-טבת תשמ"ו
הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור במהדורה יפה בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987 אך לא הצליח לחדור אל שכבת בני הנוער שלמענם נכתב ולהפוך ל"ספר פולחן" או ל"ספר מתנה". אף-על-פי-כן אזל כליל במרוצת השנים אך אין שום סיכוי מסחרי שתידפס אי-פעם מהדורה חדשה שלו משום שאינני נחשב סופר חשוב, וספריי אינם מְכירים בחנויות. אמנם, כל מו"ל שיחפוץ בכך יוכל לפנות אליי ואל דני קרמן ותינתן לו האפשרות להדפיס מחדש את הספר.
בפגישותיי עם בני נוער בבתי הספר, אני קורא מתוכו שירים, ובהפסקות עטים עליו תלמידות ותלמידים בחבורות ואינם מפסיקים לקרוא ולהשמיע קולות צחוק והתפעלות, הגורמים לי עונג רב, והם ממש מתחננים שאשאיר להם את העותק. וכך, שנים רבות לאחר הידפסו אני נוכח לדעת שהוא באמת מתאים במאה אחוז לקהל היעד שלו, כפי שהתכוונתי, רק שאין באפשרותי להגיע לקהל שלי בדרך הרגילה של מהדורה חדשה כי כך גורלו של סופר נידח.
מאחר שהמכתב העיתי שלי "חדשות בן עזר" פתח בפניי אפשרויות חדשות של קשר עם הקוראים, התחלתי להעתיק בו בניקוד מדי גיליון כארבעה שירים מתוך הספר, ולאחר שסיימתי את העבודה יש בידי קובץ מנוקד של הספר כולו שאותו אני שולח חינם לכל קורא שמבקש זאת ממני. ההפסד היחיד הוא שאין באפשרותי לצרף לקובץ את איוריו המקסימים של דני קרמן אבל אולי גם על כך יהיה אפשר להתגבר בבוא הזמן.
כברנר בשעתו אני עושה בעצמי את העבודה השחורה של הסְדר, הניקוד וההפצה בעוד אשר לרשות סופרים אחרים עומדות מערכות משומנות היטב של יחסי ציבור ושל הוצאות ספרים גדולות שעושות עבורם את כל העבודה, ולא נשמע שמי מהסופרים יצטרך להקליד מחדש את ספריו לאינטרנט. אבל אני לא מתאונן, שהרי בכל מקרה כבר זכיתי לחיות שלושים שנה יותר ממה שהגורל והרוצחים הערבים זימנו לברנר, וגם כי במשך כל ההקלדה לא מצאתי צורך לעשות שינוי כלשהו בשירים.
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק שישה עשר
הימים ימי סגריר. השמים כמו עטופים בסמרטוט מלוכלך ומזהם, וכאתה רק מעיף עיניך עליהם, לופתך יגון חודר ומעוקר, בחוצות נשמע קול טפטוף הגשם ביום ולילה בלי הרף, כמו מנגינה מונוטונית, אין איש זוכר אימתי התחיל, ואין איש מאמין שיפסק. דומה, שארבות השמים נפתחו.... הארץ מכוסה רפש, והדֹמן מתרבה. והנה שבה פרה מן האחו סחופה וטפוחה וראשה מורד ארצה אל המים שבשלולית אך שתה לא תשתה. כאלו גם היא מאסה בם... ושם תרנגל מגוון שזנבו מורם למעלה כשופר, וקורא קוקי-רע-קו, מנענע בכרבלתו האדֻמה וצועד צעדי און בעבטוט בכלו ישא לו בלבו... עדת פעוטים יחפים, שמכנסיהם מופשלים ומוגבהים למעלה מברכיהם, עומדים במקוה מים ורגליהם משכשכות ומתיחות [ומטיחות? ומתיזות?] זרם מים על עצמם רוקדים ומכרכרים ומפזזים בגיל וצחוק ושרים:
”אל חנן, מי ענן, שדה ושדמה, רויו, ישתיו אדם ובהמה."
מריא ארזה את חפציה ותשימם במזודה, ותלך להפרד מיגנץ ומחברותיה.
בבית יגנץ התמהמהה מריא כרבע שעה, ופרידתם היתה בקֹר רוח... וכן התפקדה מכל חברותיה.
היא ישבה בעגלה רעולה ברעלה וכֻלה מתכנסת לתוכה. רוח חד נשב בפניה ומתוך חזה התפרצו אנחות שוברות את כל גופה, והעגלה התחילה מתנועעת קצת, הסוסים נעצו את פרסותיהם באדמה ובעל העגלה זרזם בשריקת שפתים: וויו! וויו! זא! זא!
העגלה מתרחקת מהעיר, ומריא יושבת ומתבוננת אל האופנים המתגלגלים, ונדמה כאילו האופנים הקדומים יחצו את הרפש לשנים באמרם : פנו דרך! הסירו מכשול ! ישרו עקלקלים! לפני אחינו האחורים. משני צידי הדרך שני ביבים מתפתלים ומתעקלים כנחש בריח....
העגלה עולה הרים ויורדת בקעות, והאופנים מתאוננים:
רעבים אנחנו לזפת, רעבים!
אך בעל העגלה לא שם את לבו אליהם כלל, הן הזפת אין אתו, ובבואו לעיר ימשחם כבר, ולמה לא למשחם שתי פעמים?
הסוסים משכו את העגלה בעצלות, ולפרקים עמדו, עד שבעל העגלה היה מוכרח אחרי פהוק ממושך להטריח עצמו ולעוררם בהנפת שוט ובשריקת שפתים. השמים הטהרו קצת בשפולי הרקיע, בקצה האופק, במערב נראתה רצועת זהב, ומסביב לה עבים סגלים כחלחלים. מתוך היער הסמוך, שהיה לגוש שחור, נשמעה אושת רבבות עצים – תפלת מנחה.
החשך מתגבר השמים והארץ מתלכדים זה לזה ונעשים לגוש שחור אחד. כל האנשים שישבו בעגלה פהקו מתוך נמנום, אך מריא ערה כלה, כי מחשבותיה הברורות והערפליות מעיקות על לבה מאד, כברת ארץ לעיר צ. נשבר פתאם אופן העגלה ועוד מעט ובעל העגלה נפל מעל דוכנו ארצה.
הוי, קרא בעל העגלה, הוה באה עלי, אנשים! רדו מעל העגלה מהר, עוד מעט וגם עגלתי תשבר.
כלם ירדו מן העגלה וגם מריא עמהם והלכו רגלי וכן באו לעיר צ.
מריא הבחינה מיד מתוך האפלולית את החורשה הקטנה של פני ביתם ואיזה דבר מר ונעים לחץ את לבה... ילדות מזהירה... נֹער של ענג וצער... עיניה נעשו רטובות... מריא התקרבה לביתם הלבן, שהיה מבהיק מרחוק לאור הלבנה ורגש עצום התעורר בה...
המשך יבוא
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף כי ברשימות האלה כי אין זו דומה לזו ויש בהן הפתעות חדשות לבקרים
חינם למשלוח בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם. * "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם. * "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם. * "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם. * "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם. * חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם. * "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל! חינם. גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
3 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם ובתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוק מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע. מעתה אפשר לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
צוות העובדים במחלקת המשלוחים של "חדשות בן עזר" מתנצל מראש על עיכובים אחדים במשלוח הספרים וזאת בשל העומס העונתי שהיה בבית האריזה, והקפדת מר א. בן עזר על הקדשה בחתימתו האישית בכל עותק באותה ציפורן של עטו הנובע פארקר 51 כסוף מיכסה משנת 1963. אמנם עונת הקטיף האחרונה בפרדסים עלתה יפה וגם ערך הקרקע עולה מיום ליום, אבל משלוח חלק מהספרים חינם נובע לא רק בגלל עושרו ויכולתו להעניקם בלא מחיר – אלא מכך שהברירה אינה בין מכירתם בחנויות לבין חלוקתם חינם אלא בין חלוקתם חינם לבין גריסתם, ולכן הפרדסן המבוסס והאמיד מעדיף לקנות את ספריו ולחלקם חינם מאשר לראותם נגרסים לנצח. הרשתות הגדולות אינן מוכנות לקבל למכירה את ספריו מאחר שאינם חביבים על הקוראות והקוראים הקובעים את הטעם הספרותי, את כמות העותקים הנקנים מכל ספר חדש ואת ההילה של החשיבות לספרים ולסופרים הנמצאים תחת הפנס התקשורתי ולא בחשיכה הנצחית אשר סביב.
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל