| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 149
תל אביב, יום שני, ט"ז בסיון תשס"ו, 12 ביוני 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: אלמוג בסדום
אורי הייטנר: מלכודת בלעין
יעקב זמיר: על קמרדין וחאסה מעלה בועות סבון
כה אמר קסוויֵה למואן, ראש העיר מונפרמיי, פרבר מהגרים מצפון לפריס, שבו פרצו המהומות, לדניאל בן סימון ["הארץ", 7.6.06]
משה גרינברג-דגן: "רק מדבר אחד תיזהר, חסן, אם יציעו לך לשתות משקה חריף, אל תסכים!"
דני רשף: עוד מהומה קטנה
אהוד בן עזר של מילים, הנוסח המלא של הרשימה שהתפרסמה בגיליון "אפיריון", 96, תשס"ו, 2006
מי שמטרתו להרוג אזרחים שלנו גם אזרחים שלו נהרגים
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק י"ז
לרות אלמוג חיזקי ואימצי, בעינינו את הזוכה
לָה קְרֶפּ זָ'קוֹבּ בנהריה
חברים אמרו לנו: "ובבואכם לנהריה, אל תשכחו לאכול קרפ בַּקְרֶפֶּרִי של ז'קוב!"
ובאמת בערב הראשון לבואנו ירדנו לחפשו בשדרות הגעתון ולא מצאנו והגענו לרחוב ויצמן החוצה את הגעתון, וכשפנינו שמאלה בוויצמן והנה אנחנו במסעדה הקטנה במיספר 66, בצד המערבי-דרומי של ויצמן, לא רחוק משדרות הגעתון. ובמסעדה שולחנות זוגיים לא רבים, מיזוג-אוויר, ועוד כמה שולחנות בחוץ, ועל כולם מופקד ז'קוב הרזה וממוצע הקומה במכנסי חאקי שלושה-רבעים מתרחבים ובלורית אחורית כשל צייר צרפתי רעב עם עיניים גדולות ומבע אינטלקטואלי ועברית במיבטא צרפתי, איש שלא תשכחוהו, ממש ציור מהלך, ולידו אשתו בֶּתִי, ובגבם המיטבח הלא-גדול. והשניים מחזיקים "מסעדה צרפתית לאניני טעם, באווירה אינטימית," המגישה קרֶפִּים צרפתיים בסגנון ברטאן, מקמח מיוחד המיובא מברטאן, קרפים מלוחים במילוי גבינות, בשרים, סלומון, פירות ים ועוד, קרפים מתוקים במילוי שוקולד, פירות, קרם ערמונים, גלידות ועוד, סלטים, וכן פונדו בשר עם רטבים תוצרת בית, פונדו גבינה עם ירקות טריים וקרוטונים, ופונדו שוקולד עם פירות טריים וקצפת. יש לשער כי שלושה המטעמים האחרונים נועדו בעיקר ללילות החורף הקרים.
מאחר שהיינו שבעים לאחר הארוחה במלון קרלטון המחודש, במסגרת הטיול השנתי של גימלאי תל-השומר, שהם (אנחנו, בזכות המיסתורית) קבוצת נוער איכותית במיוחד (שכדי לשעשעה באולם "לה סקאלה" של המלון בלילות מזמינים את הזמרים הביזארים ביותר באזור הצפון, המתייחסים אלינו כאל דיירי בית-אבות נוסע) – לא יכולנו ליהנות מהקרפ כבר בערב הראשון ולכן קבענו שנבוא למחרת בצהריים, ואכן לא התאכזבנו. לקחנו שתי ארוחות עסקיות, כאשר המחיר נקבע על פי מנת הקרפ המלוחה, וכל ארוחה כוללת מרק ושתי מנות קרפ, אחת מלוחה ואחת מתוקה.
מנת קרפ רוקפור וז'מבון עם פטריות שמפיניון טריות מבושלות בשמנת, שקדמה לה מנה של מרק בצל טעים בניחוח עלי-דפנה, עם גבינת פרמיזן מגורדת דק בקערית, חמאה בקערית, ושלושה טוסטים פריכים – כל זה יחד עם מנה אחרונה של קרפ מתוק מצופה קרם דה מרון, קרם ערמונים, 55 שקלים.
מרק ברוקולי עם תוספות דומות, קרפ גבינת פטה עיזים עם ז'מבון ופטריות כנ"ל בשמנת, ומנה אחרונה קרפ לימון אך בלי סוכר במקור אלא רק אבקת סוכר כתוספת לבזוֹק מעל – 54 שקל.
יחד עם שני בקבוקי סיידר, האחד מוגז (תחליף לשיכר התפוחים המוגש עם הקרפ בפריס), עלתה הארוחה כולה 133 שקל. אין צורך בטיפ כי הבעלים הם המגישים. התפאורה פריסאית. מוסיקת הרקע של ג'ורג' ברסאנס וזמרים צרפתיים מעולים אחרים, ואתה מעלה בזיכרונך את כל הקרפים ומסעדות הקרפים שבהם ביקרת אי פעם בצרפת וכבר מתגעגע לחזור אליהם.
הקרפים המלוחים היו כה עשירים בתוכן, עם עגבניות השרי ועלי החסה הטריים בצדדים, על צלחות ענקיות – עד כי בקושי התגברנו עליהם, ולא היתה שום אפשרות שנאכל עוד שני קרפים מתוקים. מה לעשות? בינתיים כבר נעשינו חברים בנפש לז'קובּ ולאשתו בתי, וגם שמענו ממנו הרצאה על פיברומיָלגיה, הכאב הכרוני, ועל שיטת פרופסור דוקטור יוהאן א. באואר משוויץ להירפא ממנה, כך שממש מאליה עלתה ההצעה שנבוא מחר בערב לסיים את הארוחה, ואין צורך בשום שובר או חשבון בין ידידים בני שעה.
המלצה: זוג אינו צריך להזמין שתי ארוחות עסקיות אלא אפשר להסתפק בעסקית אחת ולהזמין מנת מרק נוספת, זאת באם לוקחים קרפ מלוח עשיר ברוטב פטריות ושמנת. אם לוקחים קרפ רגיל, וזול יותר, של גבינה או גבינה וז'מבון, אפשר להתגבר על שתי עסקיות מלאות.
למחרת בערב לא הגענו ורק ביום האחרון לטיול הקפדנו על ארוחת-ערב קלה במלון והגענו שוב למסעדה-בייסטרו של ז'קוב לאכול את שני הקרפים דלעיל, שהיו טעימים בצורה בלתי רגילה והיה הולם לשתות עימם עוד צמד של בקבוקי סיידר קר, האחד מוגז, ורק עליהם שילמנו.
הפעם כבר ישבו ואכלו שם שלוש ידידות שלנו, שבאו בהמלצתנו, וחגגו בהנאה רבה מנות כשלנו משלשום, ואחרות, ובזכותן יכולנו להתרשם גם משני סוגי קרפ מתוקים נוספים שהן לקחו: קרפ סוּזֶ'ה המורכב מליקר גרנד מרינייה, שלושה עיגולי תפוז בקליפתם וקערית קצפת קטנה; וקרפ ז'קובּ שהוא ביסודו קרפ סוז'ה עם הגרנד מרינייה והקצפת ופלח התפוז אך בתוספת פלחי אפרסקים משומרים וכדור גלידת שוקולד; את שניהם מצית מסייה ז'קוב בהשתמשו בכלי קטן מלא כוהל, שאותו הוא מדליק במצית ויוצקו בוער על פני הצלחת. כמעט התפתינו להזמין גם "קרפ בל הלן" אבל כבר היינו מאוד שבעים ועייפי דיבור.
כי זאת עליכם לדעת, ארוחה ב"לה קרפ ז'קוב" היא זיכרון חי לשנים רבות. אתם תלמדו להכיר את תולדות חייו של ז'קוב ושל אשתו בתי, ולא איכנס לפירוט, ואתם תספרו לו את תולדותיכם שלכם. וגם תדברו על בעיות בריאות עד לדרגת קירבה של הסבתא שלכם. וגם תראו את הספר של פרופסור דוקטור יוהאן א. באואר "פיברומילגיה", בתרגומו העברי של ז'קוב, וגם תוכלו לרכוש אותו ב-60 שקל, וגם להיוודע עליו ועל שיטת הריפוי שהוא ממליץ עליה בטלפון 052-5582253, וגם באתרים הבאים: www.ynet.co.il/cfs www.fms-bauer.com ובדוא"ל: adva-g@012.net.il
ועוד כמה דברים חשובים לזכור: בתאריכים 14.6.06 עד 2.7.06 המסעדה תהיה סגורה כי ז'קוב ובֶתִי יוצאים להפלגה. הכתובת המדוייקת של המסעדה היא "לה קרפ ז'קוב" – ויצמן 66, נהריה. 04-9924621, 04-9925593, 054-2101921. פתוח בין 12.00 ל-15.00 בצהריים וכן משעה 18.30 עד 23.00 בערב. יום שישי פתוח החל מ-20.00. 10% הנחה לאורחי הצימרים. לא יזיק לכם להזכיר שהמלצנו לכם לבוא. בית הכיסא – משהו בלתי-רגיל, מקדש-מעט לתוסיק. את "לה קרפ ז'קוב" עם המלצות אפשר למצוא גם ב – www.rest.co.il
אלמוג בסדום
"כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם," כך אני מקווה. זכור לי ציטוט שהופיע בזמנו ב"עולם הזה": "מי שיוציא אלמוג מאילת ייענש ומי שיוציא את אלמוג מים המלח יבורך!"
מיכאל גרינשפון
רמת גן
אורי הייטנר
מלכודת בִּלְעִין
טרור המתאבדים הוא הקלף האסטרטגי המרכזי של הפלשתינאים במלחמתם נגד ישראל. מודעים לנחיתותם הצבאית, הבינו הפלשתינאים שדרך המלחמה האפקטיבית שלהם נגד ישראל היא הטרור, ובפרט טרור המתאבדים. מדובר באמצעי זול (מה הם, בעבורם, חיי אדם השש להתאבד?) אך חכם ואפקטיבי יותר מכל טיל. באמצעות זריעת הרג והרס מכסימליים, מצפים הפלשתינאים להשיג שתי מטרות. א. חשיפת ענק עולמית לעניינם. ב. המטרה העיקרית – שבירת החברה הישראלית כך שתאבד את כוח הרצון וחפץ החיים ותיכנע ללא תנאי.
גדר ההפרדה, שהינה מרכיב מרכזי בפעולה הישראלית למניעת פיגועי התופת, מהווה איום חמור על הפלשתינאים – איבוד הנשק האסטרטגי המרכזי שלהם. לכן הם רואים בגדר את הסכנה הגדולה ביותר בעבורם, ואין הם חוסכים כל מאמץ כדי למנוע את הקמתה. תוואי הגדר הוא תירוץ, בו נתלים הפלשתינאים לגיוס תמיכה בינלאומית למאבקם. עובדה, הם מעולם לא ריכזו מאמץ כזה נגד הקמת התנחלויות, סלילת כבישים וכל קביעת עובדות בידי ישראל בשטחים. מלחמתם בגדר נועדה לאפשר להם להמשיך ולשלוח מתאבדים לרצוח יהודים באוטובוסים, בדיסקוטקים, בקניונים ובמסעדות בישראל.
אשפי תעמולה, מודעים הפלשתינאים לחשיבותם של סמלים במאבקם. לכן, הם ממקדים את מלחמתם נגד הגדר במקום אחד שהפך לסמל. במקרה, המקום שנבחר הוא בלעין. מידי יום ו', מתכנסים שונאי ישראל – פלשתינאים, אנטישמים מאירופה וישראלים אנטי ישראליים (כן, יש חיה כזאת) בבלעין, חמושים בתקשורת הבינלאומית, מנערים את הגדר, מפריעים לעבודות הקמתה ותוקפים באלימות קשה את חיילי צה"ל וכוחות הביטחון. אם הפרובוקציות שלהן מצליחות, ומתגובות כוחות הביטחון נפצעים מתפרעים – הם השיגו את מטרתם. וכך, הם הצליחו להפוך את בלעין לסמל המאבק הפלשתינאי נגד מדינת ישראל.
בפרוטוקול הישיבה האחרונה של מזכירות האגף למשימות לאומיות בתנועה הקיבוצית, נכתב שהתנועה תיכנס לפעולות סיוע לפלשתינאים במספר אתרים ובהם בלעין. נכון, בפרוטוקול מודגש שמדובר בסיוע חקלאי והומניטארי בלבד, וכך הבהיר לי גם יואל מרשק, כאשר פניתי אליו בעקבות קריאת הפרוטוקול. אולם צריך להיות תמים באופן קיצוני וחריג, כדי לא להבין מה משמעות סיוע "הומניטארי" דווקא בסמל כמו בלעין. כל העניין התקשורתי במלחמה נגד ישראל בבלעין – ימוקד בקיבוצניקים המסייעים לפלשתינאים במקום. הנזק למדינת ישראל ולתנועה הקיבוצית ממעשה נפסד זה הוא אדיר.
מן הסתם, בין המתגייסים לעזרה "הומניטארית" במלכודת בלעין יהיו קיבוצניקים תמימים ושוחרי טוב, שימצאו עצמם, שלא בטובתם, מגוייסים למכונת התעמולה האנטי ישראלית הארסית. אבל את מי שמוביל אותם, יואל מרשק, קשה להאשים בתמימות.
התקשורת, הנמשכת לבלעין כפרפר לאש, תימשך ביתר שאת לקיבוצניקים המתגייסים לעזרת הפלשתינאים. מי שנמשך למצלמה ולמיקרופון כאל מגנט, מבין את פוטנציאל החשיפה שבפרובוקציה הזו בבלעין. אני מבין שיצר החשיפה הוא דחף לאו בר כיבוש אצל אנשים מסויימים, אך בכל זאת... יש קווים אדומים. דומני, שהפעם הם נחצו.
בחוברת האחרונה של "כיוונים חדשים"
בעריכתו של אלי אייל, מפרסמת המשוררת והמתרגמת ש. שפרה את אחד המאמרים הרציניים הבודדים שנכתבו אי-פעם על יצירתו הספרותית של אהוד בן עזר. מדובר במאמר ביקורת נרחב "הזמן אינו יכול לאוהבים" העוסק בספר שיריו האחרון "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995, שיצא לאור ב"אסטרולוג" הוצאה לאור בע"מ, 2005. כתובת כתב-העת: ת.ד. 92, ירושלים 91000. מחיר החוברת 25 שקל.
על קמרדין וחאסה מעלה בועות סבון
הערות לגיליון 146
לאהוד בן עזר שלום רב,
הסיפור "והארץ תרעד" ממשיך לעניין ולרתק. כל הכבוד לך על שפעת הפרטים ופרטי הפרטים אותם אתה משבץ בסיפור, וכך אתה מצליח לצייר לנו את האוריינט בצבעיו הססגוניים המקוריים. למשל על איך שהוא ישב בדמיונם של נשות המערב עם הגברתנים בעלי מעיינות כוח הגברא עם חינגות של מין, ועוד. וכן התיאורים על מיני התרגימא שהוגשו על השולחנות ברחובות צפת, ותיאורי סוגי המאכלים והמטעמים שהחזירוני לילדותי הרחוקה בבגדאד. ורק מספר הערות קטנות.
ראשית עלי המישמש המיובשים, הוא ה"קמרדין" האגדי שתיארת; אם הם באמת גזעיים, חייבים הם להכיל בתוכם גם אבנים קטנות וחלקי קש שנושאת רוח המידבר לגגות, שם פרושים המגשים אשר בתוכם יונח רסק המישמש לייבוש ולרידוד. והאבנים הללו הן הסמל שמייחד את המקוריות של המוצר. וצאצאיי שיחיו, שגדלו על הפירות המיובשים כולל אותו הקמרדין, לא יאבו לנגוע בכזה אלא אם כן רואים בעין בלתי מזויינת את האבנים וחלקי הקש האמורים.
ומילים אחדות על החאסה העסיסית שראתה אפרת מתחת לשולחנות העמוסים, וכדומה, ברחובות העיר צפת. וזה מעשה שקרה לי כאן, בארץ-ישראל.
אותה חאסה המוזכרת בסיפור שלך היא החאסה המזרחית האמיתית עם העלים הארוכים אשר יעלפו האחד את רעהו כאילו היו שכבות בגדים שיכסו את הנשים מעין רואה. ואלה טעמם מתוק ועסיסי, ובאכילתם יותירו שכבה שמנונית דקה על השפתיים. התוך הולך ומתעדן וסופו עלים קטנטנים שצבעם צהוב, תאווה לעיניים. וזה בניגוד לחאסה המערבית המהונדסת, נמוכת הקומה, שעליה פתוחים, מפורדים אחד מרעהו ומלאים קמטים וכולה אומרת אינדיבידואליזם מערבי מודרני. ועוד "מעלה" יש לזו. היא מלאה חול שאי אפשר להיפטר ממנו בגלל המבנה האמור.
בבגדאד מכבדים את הירק הזה [החאסה המזרחית] ומגישים אותו על שולחן הסדר פסח לשמש "מרור". [גם אצלנו בפתח-תקווה ובמשפחה, מכינים מראש עלים טריים ארוכים ומורחים עליהם את מנות החרוסת]. כמו כן החאסה מוגשת שם [בבגדאד] לאכילה כקינוח בגלל רעננותה.
וזוגתי שתחי', שנולדה לה בארץ פולין המקוללה ובאה לאוריינט בהיותה ילדה, ואף על פי ש"יצאה לשמד" ונישאה לבן האוריינט וחיה בצל קורתו עשרות בשנים, לא הוסיפה דעת בעניין החאסה ולא למדה להקפיד לקנות במרכול את הזנים הראויים דווקא. לטענותיי שהיא מגישה לנו חאסה עם חול היא השיבה שהחול הינו חלק אינטגראלי של העלים, הוא מוסיף להם טעם ואי אפשר בלעדיו. בכל זאת, ובגלל הלחץ של בעלה וצאצאיה, הלכה ועיינה וחקרה בספרי הבישול הצבעוניים למצוא מזור לעניין. יום אחד בישרה לנו בצהלה רבה שהיא מצאה את המתכון הנכון לסילוק החול האמור, ונכונה לנו הפתעה.
כדי למהר וליישם את הרעיון, ולשמח את ליבותינו בכך, היא נדדה לסופרמרקט מרוחק במיוחד בשביל להביא הביתה חאסה עם עלים קמוטים כאמור לעיל, ובשמחה רבה מיהרה להפרידם ולהכינם לפי ה "מתכון" הסודי והמקורי.
במקרה גם היו לנו אורחים באותו היום. ואשתי הגישה בגאווה רבה את המגש הגדול כשהוא גדוש בעלי חאסה שעברו את הטיפול החדש. ולומר את האמת, העלים נראו יפים מאוד ומבריקים, כמו שנאמר – "כחתן יוצא מחופתו". וכאמור לעיל, החאסה במקום הולדתי היתה יפה גם לקינוח וגם סתם לכרסום. כך ששמחתי להתחיל ללעוס, ואחריי האורחים וגם הילדים. ותוך שניות אחדות כולנו נמצאנו לועסים ומכרסמים עלים בהם תלינו תקוות ורודות ומתוקות.
הבועה הראשונה ביצבצה מנחירו השמאלי של האורח. היא הלכה וגדלה לגודל בלון של יום הולדת. ומיד צץ בלון נוסף מהנחיר השני, כאשר הראשון כבר ניתק ועלה לכיוון התקרה. ברגע זה יצאו מנחיריי שלי שני בלונים בו-זמנית והם ניתקו בהיותם בגודל בינוני כגודל פומלה. וכך הלאה. ותוך דקות אחדות נמלאו חדר האוכל והמטבח המחובר אליו בבלונים של סבון שיצאו לנו מאפינו ומן הפיות שלעסו את עלי החאסה האשכנזית המתוכנתת והמהונדסת גנטית. האורחים באו במבוכה וחשבו שיש כאן מעשה קונדס ושאנו עושים מהם צחוק. והאישה האורחת פערה את פיה ושאלה: "נו באמת מה הולך פה?" – אלא שיחד עם זה היא פלטה מספר צרורות של בלונים, וכולנו געינו בצחוק, שהיה מלווה כאמור בפליטת עוד ועוד בלונים.
אשתי נבהלה ופתחה את החלונות ודרכם חמקו החוצה המוני בלונים, כשמאחוריהם באים ומתווספים עוד ועוד. (וראה הסרט "פנטאזיה" של וולט דיסני בפרק שוליית הקוסם). וילדי השכנים, ששיחקו באותה העת בחצרם, ראו את זרם הבלונים שיצאו מחלונות ביתנו ונשפכו לחצר, ואחד קרא לרעהו ונתאסף המון חוגג לראות את הפלא.
מהר מאוד תפסה אשתי את אשר קרה וקמה להרגיע את האורחים. ותוך כדי שנפלטים לה בלונים נוספים מן האף כשדיברה, (אם מילה, ארוכה בלון גדול, ואם סתם גרעפץ – בלון קטן, וכן הלאה) היא הסבירה שכל העניין יסודו בטעות קטנה שלה. ובגלל עצת אחיתופל שקראה בספר בישול צבעוני – הכניסה את עלי החאסה עם החול לדישוואשר, וגם הוסיפה למעלה קצת אבקה שמטרתה להבריק הכלים עוד יותר.
הדישוואשר, הלא היא המכונה לרחיצת הכלים שמבזבזת פי כמה וכמה סבון ומים, וגם צריך קודם לשטוף הכלים ולסלק מהם את שאריות האוכל והשומן לפני שמכניסים אותם אליה. שאם לא כן, יידבקו השומן ושאריות האוכל לצלחת חזק-חזק בגלל החימום ונקבל תמונה מצוירת כבצלחת אמאיל.
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות
[גם לי ויכוח מתמיד בבית ובשוק, כי טעימה לי רק החסה הערבית ארוכת העלים. א.ב.ע.]
אמש בפילהרמונית: "רומאו ויוליה" של ברליוז בניצוח יואל לוי עם המקהלה הפילהרמונית של פראג ושלושה זמרים מצויינים: יוליה גרצבה מצו-סופרן, סטוארט ניל טנור, ובייחוד הבריטון פיליפ רויון בתפקיד הכומר לורנס בפרק הסיום והפיוס המדהים בעוצמתו, המזכיר את הפרק האחרון בתשיעית של בטהובן. ביצוע מהוקצע מאוד, בייחוד יוסי ארנהיים בחליל ושמואל הרשקו בטוּבָּה, וכן הנשף בבית קפולט. אבל מה לעשות, באמצע יש קטעים משעממים שמעוררים געגוע לשמוע את הזמרים, שתפקידם הסתיים, ורק פרק הסיום הנהדר מפצֶה!
אל תבוז לחלומות ימי הנוער עת תגדל להיות אדם!
תודה, תודה אהוד על חלקי הזיכרונות שכללת בעיתונך האחרון, מתיכון חדש, המוסד שחינך רבים כל כך להיות אנשים יודעים, להיות אנשים חושבים, להיות אוהבי הארץ הזאת שלנו,להיות אנשים... מרִנה, שזוכרת באהבה את טוני ויהוקים וברמן וד"ר אפרת, את מורינו כולם, את רעיי התלמידים משנות הארבעים המאוחרות, ואת הבניין ההוא ברחוב הירקון שכדורים ניסו להגיע אליו מיפו הרחוקה עת התחילה המלחמה לעצמאותנו, עת התחיל החיפוש אחר השלום.
תודה,
רִנה ש.
לאהוד שלום,
התרגשתי לקרוא על טוני הלה, המנהלת, המחנכת והאישיות. גם היא מן הדמויות שהשפיעו על חיי. גם אני זוכרת אותה כשאני מבקרת במוזיאונים או קוראת ספרות יפה קלאסית מתורגמת. מן הראוי היה לכתוב את הביוגרפיה שלה.
מעשה חשוב עשית כשחזרת והעלית שוב את דמותה.
אגב, שמו של המורה לפילוסופיה, ושותפה של טוני להנהלת תיכון חדש היה ד"ר אהרן ברמן, ולא כפי שכתבת בטעות.
בברכה חמה,
נורית גוברין
רק זה? היתה לי בגיליון 148 טעות יותר גדולה – 52 שנים חלפו מאז למדתי אצל טוני, ואילו מאז מותה חלפו רק 42 ולא 52 שנים – כפי ששגיתי לכתוב בכותרת!
אהוד היקר,
אני קוראת בעניין רב את כל גיליונותיך ומברכת אותך על מפעלך. הגיליון האחרון, בו הקדשת דברים לטוני הלה, ריגש אותי במיוחד ואני מוצאת לנכון להודות לך עליו מקרב לב. והאמת – באה שוב לידי ביטוי רגישותך המיוחדת לערכים, לחינוך ולאהבת הידע, והפעם נגעה במיתר ייחודי שניגן בחיינו וצליליו המשמעותיים מהדהדים בליבותינו מאז ולתמיד.
בידידות ובהערכה,
אביבה דורון
לאהוד בן עזר שלום רב,
קבלתי את הקישור לעיתונך החדש מהארכיון ההיסטורי של פתח-תקווה. שמחתי לראות כי הינך ממשיך להזכיר לציבור את בית-ספרנו ובמיוחד את זיכרה של טוני ז"ל. חבל רק שברשימה נפלה טעות סופר, שמו של המנהל היה כמובן ד"ר ברמן ולא ברגמן כפי שנדפס. ובאשר לצבי "קטן" – שמו היה צבי אליאב. מכל מורי בית הספר הוא היה פעיל בהסתדרות המורים ולאחר מותו אף נקבע פרס לזכרו, שלא האריך ימים. אם תרצה לעיין בחומר הארכיוני של בית-הספר –הוא שמור אצלנו בארכיון החינוך, אוניברסיטת תל אביב.
http://www.tau.ac.il/education/arch/harch.html
בהצלחה,
נאוה איזין
אהוד בוקר טוב,
מה מוזר שאתה מנציח את טוני הלה שהיתה מורה של אימי ז"ל בסמינר מורים מזרחי בשנות ה-30 של המאה הקודמת. אימא שלי ממש העריצה אותה והזכירה אותה בילדותי וגם לאחר מכן. האם אתה יודע את המיקום המדוייק של הסמינר?
תודה על הכתיבות היפות והמעניינות.
נילי הוד
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
[המדור הופיע דרך-קבע בעיתון "הבוקר"]
מאת כתבינו מר חושם הארכִּי ומר סופר נידח
* במזוודה בשוק הפשפשים ביפו התגלה מכתב נדיר שבו כותבת באידיש אימו של משה תהילים-זאגער כי שכבה עם בנה בילדותו ואפילו מציינת שהיה לו "כפתור" גדול שגרם לה עונג רב, והיא מוסיפה בדיחה: "וולכע חיֶיה האט א שמוק אין דְרֵר? – חיֶיה די אלמוּנֶה!" – לאיזו חיה יש זין באדמה? – לחיה האלמנה!
* מר נתן זהבי, ששרף את ארכיון "העולם הזה" ולא נתפס ולא נידון על כך ואף מספר על כך בפומבי, פתח מעל גלי האתר קורס למצפון, ליושר ולמוסר לבני ישראל שרמת המישכל שלהם מתאימה לרמת המישכל שלו.
* כל החוגים לספרות ולתרבות עברית באוניברסיטאות ובמכללות בישראל התאחדו לקיים יום עיון משותף בארבעה בספטמבר 2006 שהוא יום השנה ה-25 למותה של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב. ההשתתפות חינם. היום-עיון יתקיים בחצות הלילה בתא הטלפון במרכז טבעון, ששם נפטרה.
* בניין המערכת החדש של "חדשות בן עזר", עם מעלית וחנייה, עובר עתה שיפוצים נרחבים הכוללים הגדלת מיטבח, החלפת אסלות, ומציאת מקום למזכירה ולכל חברי המערכת, ולמערכת המיחשוב שלהם, בחדרים החדשים. השיפוצים רק בתחילתם אבל חברי המערכת, המזכירה והעורך, כבר מותשים. ייעשה הכול כדי שלא תיפגע רציפות הופעתו של המכתב העיתי בחודשים הקרובים אבל ייתכן שתהיה הפסקה כלשהי לקראת המעבר עצמו כי אריזת שמות הנמענים עצמה תיקח ודאי שבוע ותתבצע בבית-האריזה בפרדס של הבעלים-העורך מר א. בן עזר שבו צייר מר נ. גוטמן את הזונה הערבייה הערומה לפי מחקריו של מר ד"ר ג. עפרת.
* "דיירים זהירים! סיירנו בחצר, בבקשה לא לזרוק את הקנדונים המשומשים מבפנים החוצה כדי שלא יזרקו לכם אותם מבחוץ פנימה!" – כך מצאנו כתוב בלוח ועד בית ברחוב הקליר בתל-אביב. למחרת היה גם תיקון בכתב-יד בגוף המודעה: "כאן לא פתח-תקווה – אומרים, קונדומים."
* "היהודים הם אנשים מאוד מלוכלכים, שהיו בעבר מקור למחלות כמו טיפוס ודבר. היהודים הם העם שגרם הכי הרבה נזק לגזע האנושי!" – דברי מוחמד עלי ראמין, אחד מיועציו של נשיא איראן הטרוריסט מחמוד אחמדדינג'ד, בהרצאה בפני סטודנטים.
ואלה יחזיקו בידיהם את המתג של הטיל בעל ראש הנפץ הגרעיני? – ובחסדם של חמומי-מוח מטומטמים כאלה נחיה? לא. היה לא תהיה אם חפצי חיים אנחנו. ועוד חזון למועד. עליהם אנחנו יכולים לומר כמו על כל אויבינו שקמו עלינו לכלותנו במרוצת הדורות – יימח שמם וזיכרם!
* ד"ר יפתח הגלעדי וחבריו-לדיעה באקדמיה בישראל מחתימים על עצומה האומרת: "אין ביטחון ללא מוסר! ייהרגו מצידנו שבעה ילדים בשדרות ובלבד שלא תיפול שערה אחת משערות ראשו של ילד פלסטיני ברצועת עזה! אנחנו משוכנעים שראש ממשלת החמאס בעזה, איסמעיל הנייה, גם יביע צערו על ילדי ישראל שיירצחו בקסאמים שהוא שולח לשדרות. זה יהיה אירוע קשה עם תוצאה נוראה שתיגרם רק בגלל ממשלת ישראל השוללת את זכות השיבה משלושה וחצי מיליון פלסטינים לגבולות הקו הירוק!" – אלינו לא פנו לחתום בגלל נידחותנו ופשיסטיותנו.
כה אמר קסוויֵה למואן, ראש העיר מונפרמיי,
פרבר מהגרים מצפון לפריס, שבו פרצו המהומות
לדניאל בן סימון ["הארץ", 7.6.06]
"תראה," שלח אצבע מחלון לשכתו לעבר השכונות בהן מצטופפים המהגרים, "זה אנחנו או הם. אם הם ינצחו, אנחנו מתים. אני קסוויה למואן, צרפתי קתולי גאה, אין לי כוונה לחיות כ'דהימי' (מעמד של בן-חסות בארצות מוסלמיות) בארצי. אנחנו שונים מהם והאנשים האלה לא מייצגים את צרפת. הבעייה היא לא שלי בלבד אלא של כל צרפת. אנחנו נמצאים בטבורו של מאבק איסלאמי שמשתולל בכל העולם. בעיראק, באיראן, בפקיסטאן, באפגניסטאן. כל מה שקורה שם מקבל הד אצלנו ומשפיע על המהגרים."
למואן מרגיש חסר-אונים. בלילות האחרונים רודפים אותו סיוטים שהמהגרים יוצאים מבתיהם ושורפים לו את העיר. הוא בטוח שהמהומות יחזרו. שהמהגרים המוסלמים הכריזו מלחמה על ארצו במטרה להכניעה. כנוצרי אדוק, הוא רואה ביהודים בני ברית ובמוסלמים סכנה עולמית.
"ראשי הערים נמצאים בחזית של המלחמה על צרפת," הוסיף, "כואב לי שהמדינה שלי מתביישת בתרבות שלה, בערכים שלה. ברגע שארצי מתכחשת להיסטוריה שלה ואינה חדלה להתנצל על העבדות ועל הכיבוש ועל הקולוניאליזם, אז מה הפלא שהם לא מכבדים את ארצנו? לצערי, צרפת לא דרשה מהם להשתנות. המדינה נתנה להם לדבר ערבית ולטפח את המורשת שלהם על חשבון התרבות הצרפתית. היום אנחנו משלמים על האדישות. לך תדע איך ייגמר הסיפור הזה. המאבק הוא תרבותי. יש כאן מלחמה בין האמונה המוסלמית לבין התרבות המערבית. לא רק העיר שלי בסכנה, צרפת כולם וכך גם אירופה. אם אנחנו לא נבין את גודל האיום המוסלמי, אנחנו כולנו בצרות."
עתיד הממשלה: שר הביטחון יהיה פקק או שיטפון?
אפשרות ראשונה: המציאות הביטחונית הקשה טופחת על פניו של פרץ חסר-הניסיון ומקוממת עליו גם חברים ממורמרים במפלגתו-שלו; מתחוללת במפא"י מהפכת-חצר, מדיחים את פרץ ונשארים בממשלה מגובשת-מאוד בלעדיו אבל עם יותר שרים למפא"י והתמקדות במצע החברתי ובהתנתקות.
אפשרות שנייה: מחזיקים יחד שלוש-ארבע שנים תוך התקוטטות בלתי פוסקת ושוברים את הקואליציה רק בסוף 2009 לקראת הבחירות הבאות בנובמבר 2010, אלא אם כן תוקדמנה. מרבית ענייני הביטחון נסגרים בין אולמרט לחלוץ כי שר הביטחון פרץ נתקע שוב ושוב במילכודים דוגמת שר הביטחון פנחס לבון, אך מסרב לוותר על התפקיד שאינו מתאים לו, ועם זאת הוא צובר קצת אהדה בציבור הרחב בזכות הטרור הפלסטיני, המנסה שוב ושוב לשלח קסאמים גם אל גג ביתו הבלתי-מוגן בשדרות, וממלכד אותו בצד הניצי של המפה הפוליטית.
אפשרות שלישית: הקואליציה מתפרקת בחודשים הקרובים ואולמרט מקים קואליציה אחרת, אולי גם עם חלק ממפא"י, או שהולכים לבחירות מוקדמות שלא תשנינה כמעט דבר ביחסי הכוחות המפלגתיים.
"רק מדבר אחד תיזהר, חסן, אם יציעו לך לשתות משקה חריף, אל תסכים!"
ביומני מיום שני, 20 באוגוסט 1973, כ"ב באב תשל"ג, מצאתי סיפור מפי משה דגן-גרינברג, איש פתח-תקווה, שהיה אבי החורג לאחר מות אבי ואשר ניהל פרדסים באזור גבעת שמואל, בהם הפרדסים של משפחת בני דוד חיון (מייסד ומנהל בית הספר יק"א-פיק"א בשעתו) והם אברהם, יגאל ושלמה. לימים, בזכות ירושה קטנה שהשאיר לי, יכולתי להקצות את מרבית זמני לכתיבה, ואף הקדשתי לו את הרומאן הנידח שלי "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (בהוצאת "ידיעות אחרונות").
הסיפור של משה רחוק מאוד מתקינות פוליטית, אבל אם היה עליי לפרסם ולכתוב רק דברים מטוייחים לא הייתי משקיע את זמני במכתב העיתי. אני הולך בדרכו הקשה של ברנר וגם כתבתי עליו ספר ("ברנר והערבים") אף כי אינני זוכר מתי לאחרונה טרחו להזמין אותי לדבר או לכתוב עליו (שהרי כל התקינים פוליטית כבר מסתופפים בצל אדרתו הדקורה ומנכסים אותו לעצמם).
ובכן, בערב, על מרפסת ביתו בפתח-תקווה, בחברת דודיי יחיאל וגרשון ליפסקי, סיפר משה כי לפני כמה זמן ניגש אליו אחד הפועלים הערביים בפרדס ואמר לו שהוא רוצה לעבוד בשביל הש"ב.
"מדוע אתה רוצה?"
"אני אוהב את היהודים," אמר.
"אבל אתה יודע שאם אחיך או בן-משפחה אחר יעזור למחבלים, תצטרך אפילו אותו למסור."
"לא איכפת לי. אני אוהב יהודים."
משה החליט לחכות להזדמנות לחקור יום אחד מה מתרחש בלב הערבי, והיום לא איחר לבוא. ביום סיום הקטיף עורך משה מדי שנה מסיבה לפועלים. "חג הקטיף". על ארגזים הפוכים מעמידים משקאות חריפים וקלים, חמוצים ומיני מאכל, והכול שותים ואוכלים. משה רוצה שהם ידעו כי היה מרוצה מעבודתם. אף שאינו מרוצה, והפעם היתה לו מטרה – לשכֵּר את הערבי ולהוציא ממנו את סודו. וכך היה. הוא שקד על הערבי להשקותו, והלה, כדרך הערבים שאינם יודעים לשתות, היה שיכור לגמרי אחרי כמה לגימות.
"תראה חסן," אמר לו משה, "היהודים לקחו את האדמות שלכם, את הבתים ואת הערים שלכם, את כל הארץ לקחו. ואתה, אם היית יכול, אם כל היהודים היו בידך, תגיד את האמת – מה היית עושה להם?"
אמר חסן: "את כל הנשים שלהן, היפות, הלבנות, הייתי אונס בזו אחר זו. את כל הרכוש אשר בתוך הבתים – שודד ולוקח. ואת כל הגברים – שוחט וזורק לים."
שמע משה כך. הרפה ממנו ושוב לא ניגש אליו אותו יום.
אחרי כמה ימים קרא אליו את חסן ואמר לו:
"דיברתי עליך עם הש"ב והם מוכנים לקבל אותך. אבל אתה צריך לנסוע איתי כי לבד לא יתנו לך לגשת לשם. אך שמע חסן עצה שלי. אתה יכול לעשות איתם הכול. ותעבוד בכל מה שיאמרו לך. רק מדבר אחד תיזהר – אם יציעו לך לשתות משקה חריף – אל תסכים. סרב. כי אם פעם אחת תשתה, וישמעו מה אתה באמת חושב על היהודים – תיכף יירו בך כדור. בשקט יעשו זאת. ברובה עם משתיק-קול. אף אחד לא ישמע. לא ירגיש בכך. ואתה, תיעלם."
לאחר כמה ימים: "נו, חסן, מה עם הש"ב? מחכים לך."
"חושבים," ענה הלה, ומאז לא פנה יותר.
דני רשף
עוד מהומה קטנה
ב-11 במאי 2006 פרסמה קבוצת אסירים פלשתינים מהחמאס והפת"ח בכלא באר-שבע, כשברקע מלחמת האזרחים בעזה, את "מסמך ההסכמה הלאומית". המסמך מאמץ את עמדות החלק המתון של החמאס.
על פי המסמך מוכנים הפלשתינים להקים מדינה זמנית בגבולות 1967. זאת בתנאי, שבמקביל, תיושם זכות השיבה הפלשתינית בגרסתה הקיצונית והבלתי מתפשרת. בתמורה מוכנים הפלשתינים להכיר בהסכמים שנחתמו בעבר עם ישראל – הסכמים שלו קוימו לא היו מאפשרים מלכתחילה לחמאס להשתתף בבחירות, להפסיק את הטרור נגד מדינת ישראל גופה ולהמשיך אותו רק בשטחי יהודה ושומרון. המסמך לא מעלה שום אפשרות לסיים את הסכסוך עם מדינת ישראל כמדינה יהודית או בכלל. ממילא יישום זכות השיבה בגירסה הזו, על פי עקרונות החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"מ מדצמבר 1948, גוזר כלייה על מדינת היהודים ועל ישראל ושוב אין צורך לנקוט באלימות כדי להביא לחיסולה בשנים מועטות.
במהלך דיון בין הפלגים הפלשתינים ברמאללה על הרגעת הרוחות ומציאת נוסחה מוסכמת לניהול ענייני הרשות, זרק אבו-מאזן "פצצה". הוא דרש לקבל את המסמך האסירים כמות שהוא או ללכת למשאל עם על קבלת עקרונותיו בשלמותם.
אין במסמך ולו סדק קטן לקיום מו"מ להסדר קבע עם מדינת ישראל והוא כנראה גם לא נועד לכך. הוא נועד, בעיקר, ליצור מכנה משותף בחברה הפלשתינית על בסיס שתואם את הפלג המתון בחמאס. קרי: הכרה חסרת משמעות בהסכמי העבר, השלמה עם המציאות הבינלאומית העכשווית ונחישות לא להסכים ולא להשלים איתה בעתיד אלא לשנותה דרך אי הכרה וביטול מדינת ישראל, לא מיד אבל בשלב רחוק יותר. המסמך גם מאפשר לאבו-מאזן להפוך מחדש למנהיג רלבנטי בחברה הפלשתינית שתופס פיקוד על הקונצנזוס הלאומי, אפילו הוא מרחיק כל הסדר ומחשק אותו עצמו.
מכאן יש שתי אפשרויות. הראשונה – שהצעת אבו-מאזן לא תתקבל בסופו של דבר ובכך יתדרדר מעמדו עד כדי חוסר לגיטימיות ומשמעות בחברה הפלשתינית. השנייה שהצעתו תתקבל בין במשאל או בהסכמה אחרת, מעמדו יתחזק מחדש אבל הוא ימצא עצמו מחושק לאי הכרה בישראל ולהחלטה 194 המגדירה את זכות השיבה בצורה הכי בלתי אפשרית לישראל שמשמעותה חיסול המדינה.
יש כאלה אצלנו שתמיד ראו באבו-מאזן את התקווה האחרונה לשלום. אלו החושבים שעצם תעוזתו של אבו-מאזן למצֵב את מעמדו וכבודו האישי מחדש מול החמאס היא סיבה מספקת לעצור את תהליך ההתכנסות ולחזור למסלול של מו"מ על הסדר קבע עם הפלשתינים – "סוף עידן החד-צדדיות," כפי שהתבטא עמי אילון.
למעשה הצעתו של אבו-מאזן היא טריקת דלת נוספת להסדר קבע עם ישראל בעתיד הנראה לעין, והעדפה ברורה של הקונצנזוס הלאומי בחברה הפלשתינית מבפנים על פני המחלוקות הצפויות והבלתי נמנעות שבאופן טבעי ילוו כל הסדר עם ישראל. מחלוקות אלו, כפי שההיסטוריה הפלשתינית הקצרה מלמדת, גולשות במהירות לשפיכות דמים בחברה הפלשתינית עצמה. מסמך האסירים לא נועד ולא מאפשר שלום עם ישראל אלא שלום לחברה הפלשתינית עצמה.
ישראל לא תתקדם לשום מקום ולא תפתור אף אחת מבעיותיה המרכזיות אם כל גחמה פלשתינית חולפת תהיה עילה לשינוי מדיניות, לשינוי כיוון. לכל היותר היא תמשיך בעתיד לחוג במעגלים סביב אותן בעיות, תולה את עתידה באופן מטפורי בשאלה מה הכריז הפעם אבו-מאזן.
אהוד בן עזר של מילים
[הנוסח המלא של הרשימה שהתפרסמה בגיליון "אפיריון", 96, תשס"ו, 2006, מיסודו של ארז ביטון]
נולדתי בפתח-תקווה [ליתר דיוק, לאוויר העולם יצאתי בבית החולים הפרטי "רפאל" ברמת-גן] בשנת 1936. סבי יהודה רַאבּ (בן עזר) היה חורש התלם הראשון באדמת מושבה ראשונה זו של העלייה הראשונה, בשלהי שנת 1878. בתו אסתר, אחות-אבי, היתה לימים המשוררת הארצישראלית הראשונה.
המקום המוכר והזכור לי ביותר הוא חצר ביתנו ברחוב פיק"א 10 [בשנות ילדותי המיספר היה 7 ולימים שונה] בפתח-תקווה, מקום גידולי מיום הולדתי, אשר גבלה מצידה האחורי בחצר ביתו של סבי שהיה לי ידיד ילדות. הוא נהג לשחק עימי ולספר לי סיפורים, שרובם טרם הבנתי, על לילות שמירה בפרדסי המושבה, על שריפות וגניבות ומארבים. הוא אף התקין לי במו ידיו "אווירון" עשוי עץ, עליו נהגתי לרוץ-לרכוב ולהרכיב חברים.
האווירון שבנה לי סבא, כמו שאר הצעצועים והמשחקים, נוצרו על רקע מלחמת העולם השנייה. כשפרצה, הייתי בן שלוש, והמעמד זכור לי.
אבי בנימין עמד ועדר בטורייה במגרש הריק, סמוך לחצרנו, שאותו חכר בשנה ההיא כדי לזרוע בו תפוחי-אדמה. המגרש והחצר היו גבוהים מן הרחוב. פתאום בא דודי המהנדס שמחה זילברוָסר, ועמד למטה ברחוב ואמר לאבא –
"המלחמה פרצה."
אבא הפסיק מיד את עבודתו. ניגב זיעתו בידיו. פניו השחומים והרציניים תמיד, כמו קדרו עוד יותר. והוא חשק שפתיו ו"ירד למושבה", כלומר הלך למרכזה, והביא שני שקי קמח, אחד לבן ואחד שחור, ושק סוכר. זו היתה ה"אגירה" שלנו. כולם אגרו. דומה שעדיין חזקים היו זיכרונות הרעב והמחסור מתקופת מלחמת העולם הראשונה, תחת התורכים. ואימי היתה אופה, במשך שנות המלחמה, שתי חלות קטנות מקמח לבן (שלא היה אז כלל בנמצא) מדי שבוע.
הזיכרון הראשון שלי – שהלכתי לאיבוד. מול ביתי ניצב בית ובו ילד בן-גילי, יריב אליצוּר. ילד חולני. חבר ראשון למשחקי ילדות. ולו אחות בוגרת בעלת שם שמעודי לא פגשתי כמוהו – סָפִידָה.
יום אחד, יריב עם קורקינט ואני עם גלגל מחובר למקל, שכּנִראה גם אותו התקין לי סבא יהודה, יצאנו לדרך. עברנו את החצר של סבא, עם שׂדרת שיחי הטוּיָה, ועצי הברוש, הדובדבן-היפאני, הוואשינגטוניה והאשכולית – בסך הכול היו שם שני עצים מכל מין, ועץ חרוב אחד, שלא נשא פרי, שהביא דודי ברוך מתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, אצלו עבד בזמנו, ומשום כך היה אסור לכרות את העץ עד שלא נפטרו כל בני הדור ההוא, ונמכרו החצרות, ועתה ניצבים עליהן בתים משותפים.
ירדנו מן החצר והמשכנו במורד רחוב ביל"ו (כן, חיי התנהלו בין ביל"ו לפיק"א), שגבל אז במגרש גדול וריק, שרק איזו חורבה מסתורית בת חדר אחד ניצבה על גבעה במרכזו. הלכנו והלכנו (ולא ידענו שאנחנו הולכים לאיבוד) בשדה הגדול, עד שהגענו לגבול גוש הפרדסים שהיה קרוי "פרדס סביסלוצקי" (ליד אחד מעציו, כך סופּר לימים בביתנו, היה טמון "סליק" נשק גדול של המושבה, אשר מקום הימצאו המדויק נשכח, ולא נמצא גם לאחר שנים, כאשר כל הסביבה נבנתה שיכונים-שיכונים).
על גבול הפרדסים ניצבו בתים אחדים, ורפת באחד מהם. ניגשנו. קיבלו אותנו בחביבות. נדמה לי שגם נתנו לנו לשתות מים, ולא חשדו בנו שאנחנו הולכים לאיבוד. אחרי שתרנו סביב-סביב כל צורכּנו, חזרנו במעלה רחוב ביל"ו, והנה ההורים, כולם, עומדים שם דואגים ורגוזים.
"איפה הייתם? הלכתם לאיבוד!"
ואז נודע לנו לאן הלכנו: לאיבוד. וזה כמובן הוסיף איזה נופך מוזר, מסתורי, לטיול התמים.
שובב לא הייתי. ובקטנותי אף פחדתי לטפס על עצים. מדי חורף היה סבא יהודה, בן השמונים ויותר, קוטף את האשכוליות שבשני העצים בחצרו. סבא יהודה הזקן מטפס על העץ ומַזמרה בידו, ואני עומד למטה, מתבונן בו ובמעשיו, מקבל ממנו את האשכוליות הצהבהבות ומניח אותן בזהירות אחת-אחת בסל של נצרים, שדופנותיו הפנימיות מרופדות שק.
שלוש שנים, משלהי 1944 עד שלהי 1947, חייתי עם משפחתי בקלמניה, כיום בית ברל ליד צופית. דודי ברוך בן עזר (רַאבּ) בנה את האחוזה החקלאית הזו למען יהודי עשיר מאנגליה, משה גרידינגר, שקראה על שם אביו קלמן, ואבי בנימין ניהל אותה בשנותיה האחרונות. אלה היו שלוש שנות ילדותי המאושרות ביותר והן באות לביטוי חלקי או מלא בספריי "הפרי האסור", 1977, "לשוט בקליפת אבטיח" (1987) ו"הלילה שבו תלוי את סרג'נט מורטון" (1994).
בל"ג בעומר תש"ח, 1948, כשמת סבא, כבן תשעים, והוא היחיד מבין מייסדי פתח-תקווה שעלו על אדמתה בסתיו תרל"ט, שלהי 1878 – שגם זכה לראות בהקמת המדינה ורק אז נחה דעתו ונעצמו עיניו – בא תלמידו, שומרה האגדי של המושבה, אברהם שפירא (על אודותיו כתבתי לימים את ספרי "ג'דע"), זקוף וחגיגי, שפמו זקור ולבן, עמד בפתח החדר שבו היתה מונחת הגופה, הצדיע ושר את "התקווה".
סבי, כמו אבי, לא הוריש לבניו אחריו שום חלקת אדמה, שום פרדס או כרם, לבד מחצרו. אני, בגיל צעיר, הבנתי שלהיות חקלאי ותלוי בתהפוכות מזג-האוויר, בקִימשון, בקִימחון, ובזבוב ים-התיכון – זה לא עתיד בשבילי. ולהיות חצי-איכר וחצי-משהו-אחר, כמו אבא, כמו סבא, כמו עוד מבני משפחתי, פירושו להיות אדם קרוע. ולכן, מנעוריי, וחרף התנגדות כל המשפחה, החלטתי לעסוק רק במשהו האחר. וזאת אני עושה עד היום, בחדר קטן, בדירה לא-גדולה, רחוקה מהאדמה, תלויה באוויר, ובעקשנות של בן-איכרים. ופעם אמר לי אבי: "סבא שלך פתח את התלם הראשון, ואתה סגרת אותו." אכן, אני, אפילו על סוס לא רכבתי מעודי, חוץ מהפעם האחת כשהעלה אותי עליו שבוי איטלקי, שהיה סייס אצל מייג'ור נורדי, הבּוּרי הענק מדרום-אפריקה, שאצלו עבד אבי בשדות התבואה של הצבא הבריטי ברַאס-אל-עֵין.
החצר של ביתנו בפתח-תקווה היתה הממלכה שלי. אהבתי לשחק בה עם עצמי. ולגן-ילדים הלכתי רק בשנה האחרונה לפני בית-הספר. החצר שקקה חיים – עֵז (בזכותה הייתי חבר באגודה הראשונה בחיי, אגודת "עזיזה" של מגדלי עיזי-בית), תרנגולות, יונים, כלב, חתול, ומדי פעם גדיים ואפרוחים. ועצים, ולפעמים גם ערוגות של ירקות. ומחסן שהיה לי "מעבדה" פרטית. אהבתי לשחק לבדי, או עם חבר טוב אחד, שותף לדמיונות. ואם בחבורה – אז לא מִשחקי תחרות, אלא המצאה. לא כדורגל. אלא "פרטיזנים". את הג'ולים שלי מעולם לא סיכנתי במשחק עם ילדים אחרים, כי היה חבל לי להיפרד מהן. הן שימשו אותי במשחקי דִמיוני, כמייצגים דמויות של בני-אדם, של אהבות-סתר ועלילות גבורה.
החומר שאהבתי ביותר היה פלסטלינה. ולא מתוך נטייה לאמנות הפלסטית, אלא משום שהיה אפשר לבנות באמצעותו עולמות חדשים. להסתגר ולחלום. את רוב חלומותיי בניתי בפלסטלינה – אנשים זעירים, מכוניות, בתים, וזאת בתוספת קסמי-עץ, נייר, מסמרים, חוטים, גיגיות-מים, שפופרות-זכוכית, וחומרים וגרוטאות נוספים שנמצאו בחצר ובסביבה. והמשכתי לשחק כך, במין "דיבוק" שכבר כמעט החשיד אותי באיזו מופרעות נפשית, עד גיל ארבע-עשרה לערך.
מאחר שהצטיינתי במעשה-ידיי, שלחו אותי ללמוד בבית-הספר המקצועי "שבח", משם ברחתי אחרי שבוע, וכשהפסקתי, לערך באותו זמן, לשחק בפלסטלינה, התאהבתי בנערה נהדרת אחת מן ה"שיכבה" שלנו בצופים, ורדה, שהיתה בת-דוד של יהושע קנז, וכבר אינה בחיים, והתחלתי לכתוב פיליטונים ולקרוא אותם, בין היתר גם כדי לעשות רושם עליה. וכאשר הפסקתי בהם, כבר התחלתי לכתוב שירים וסיפורים.
הבית שלנו בפתח-תקווה לא היה בנוי היטב. גגו דלף בחורף, רצפתו שקעה, תריסיו לא נסגרו היטב. והחצר מלאה אינג'יל, יבלית, שהיתה צצה לעיתים בגבעולים חיוורים גם בתוך הבית, מבין המרצפות השוקעות. תמיד היתה בו בבית איזו הרגשה שהחיים סדוקים מעט, פרוצים לתהפוכות ולפגעים. ללא הגנה מספקת. וכך הוא מופיע לעיתים גם כיום, בחלומותיי.
לעומתו היה ביתו של דודי ברוך, שניצב ברחוב רוטשילד למעלה, ליד המרפאה האזורית של קופת-חולים כיום – בית-מבצר כחלחל. שתי קומות. חדרים גבוהי תקרות. סורגים עבים. מרבדים צבעוניים של צמר-גמלים על הרצפה והקירות. ריהוט מַהַגוֹני כבד. שני תרמילי פגזים ממורקים ממלחמת העולם הראשונה. ברומטר. ספרייה חקלאית עשירה. אף לא תמונה אחת על הקירות. מִטבח גדול. חצר ענקית, ריקה כולה, ובה רק עצים מעצים שונים, גבוהי-קומה כולם. אחד מהם עץ מנגו גדול שהיה האחד והיחיד במושבה ואולי בכל ארץ-ישראל.
ודוד גבה-קומה, עקשן, הדור ונאה, ואיש-חמודות, שעל פי גילו היה יכול גם להיות סבי. הוא וגד מכנס נחשבו לשני הבנים הראשונים שנולדו במושבה. עד היום אני מצטער שלא רשמתי מפיו את שפע סיפוריו מהווי המושבה, שכללו מעשיות עממיות ערביות, סיפורים מחיי האיכרים בפתח-תקווה ותוספות מפרי דִמיונו שלו, והכול מתובל באידיש ובערבית ובכושר חיקוי מופלא של אנשים ומצבים.
בשנת 1973, כבר לאחר מותו, עברתי ברחוב בתקופה שבה גם הבית הזה כבר נהרס אך טרם בנו במקומו את רב-הקומות הניצב שם כיום. ואז הִדהדה בי שורה – "מה נשאר ממשפחת בן עזר? – האוויר במקום שם עמדו בתיהם…" וכאשר חזרתי לביתי בתל-אביב, השלמתי את השיר:
בפתח תקווה אחרת
מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת בֶּן עֵזֶר? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם
שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם
שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי
נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים מִדֵּי חֹרֶף עַל תֶּלֶם רִאשׁוֹן
בְּפֶתַח תִּקְוָה אַחֶרֶת. רְחוֹב מְיַסְּדִים בְּגִבְעָה
קַדִּישָׁא. גַּרְגְּרֵי חוֹל שֶׁהָיוּ מִדְרָךְ לִפְסִיעָתָם
בְּאַדְמַת חוֹרְזָרְזוּר. בּוֹץ שֶׁלָּשׁוּ רַגְלֵיהֶם בְּפַרְדֵּס
בָּחַרִיָּה. קָטִיף מֻקְדָּם שֶׁנִּקְטְפוּ בּוֹ עִם הַיַּרְקוֹן
שֶׁבְּלִבָּם. פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם בְּקַרְקַע מְלֶבֶּס. חֲלַל
הַבְּאֵר שֶׁחָפְרוּ בַּאֲחֻזַּת קָאסָאר. תרל"ח תְּפִלּוֹת
שֶׁמִּלְמְלוּ בְּנַחֲלַת טָאיָאן. הֵדֵי יְרִיּוֹתֵיהֶם
בְּקַרְקַע אַבּו-קִישְׁק. אוֹפַנֵּי כִּרְכַּרְתָּם
בְּאַדְמַת מִיר. מִזְרָחָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל.
נַרְקִיסִים שֶׁרָאוּ בַּבִּצָּה. רֵיח יַסְמִין בּוֹ נָגְעוּ יְדֵיהֶם.
דָּמָם הַמַּאדְיָארִי. קֶמֶט מִצְחָם שֶׁהִשְׁחִים בַּחַמָּה. שָׁרְשֵׁי עֵצִים
שֶׁנָטְעוּ וְשָׁחָה צַמַּרְתָּם בָּרוּחַ. אָפְיָם הָרַךְ, לִבָּם הָעִקֵּשׁ.
מָאלַארְיָה. יָשְׁרָם. פֵּרוּרֵי אַהֲבָה בְּמִשְׁעוֹלֵי הֶעָפָר.
מוֹשָׁבָה קְטַנָּה שֶׁל מַצֵּבוֹת בְּצֵל פַּרְדֵּסִים. אֵל
מָלֵא רַחֲמִים שֶׁל אִכָּרִים. מִשְׁפַּחַת רַאבּ שֶׁל
זִכְרוֹנוֹת. אֵהוּד בֶּן עֵזֶר שֶׁל מִלִּים.
לאחר שברחתי מבית-הספר המקצועי "שבח" למדתי שנתיים בגימנסיה "אחד העם" במושבה, משם גירשוני לאחר קטטה עם מורה. זה היה מזלי, כי את שתי שנות הלימוד האחרונות עשיתי בבית הספר "תיכון חדש" בתל-אביב. דמותה של המורה להיסטוריה, לאמנות ולספרות כללית טוני הָלֶה, שהיתה גם מנהלת בית הספר, דמות המורה לספרות עברית יעקב בהט, ועוד דמות אחת, נחרתו בי והשפיעו על חיי.
הצטרפתי לסניף "הנוער העובד" בפתח-תקווה ובמסגרת גרעין "שדמות" יצאנו לשרת בנח"ל והיינו מייסדי קיבוץ עין-גדי בשנת 1956. הייתי מזכיר פנים בקיבוץ, ואופה, ולאחר שעזבתי, עבדתי פרק-זמן בתור מדריך ומורה בדימונה, ולימים במעוז-ציון, אשתאול וכפר-הנוער קריית-יערים; אותה עת כבר למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה אצל פפיטה האזרחי, נתן רוטנשטרייך ויעקב פליישמן, וקבלה אצל גרשם שלום. משנת 1966 אני גר בתל-אביב, נשוי ליהודית ואב לבן, בנימין. אשתי הראשונה היתה ענת פיינברג. במשך כל חיי השתתפתי רק במלחמה אחת, מלחמת יוני 67'.
ספרי הראשון, "המחצבה" יצא לאור ב"ספרייה לעם" של "עם עובד" בשנת 1963. במרוצת השנים נדפס בעשרות אלפי עותקים, הוצג בתיאטרון "זוטא" בשנת 1964, וכסרט קולנוע בשנת 1990. במלאת 40 שנה לכתיבתו יצא לאור במהדורה מחודשת בהוצאת "אסטרולוג", בצירוף אחרית דבר המתארת את גלגוליו ועיבודיו של הספר מיום צאתו לאור.
אחרי "המחצבה" באו הרומאנים "אנשי סדום" (1968, 2001), "לא לגיבורים המלחמה" (1971, 2000), "השקט הנפשי" (1979), "הנאהבים והנעימים" (1985), "לשוט בקליפת אבטיח" (1987), "הלילה שבו תלו את סרג'נט מוֹרטוֹן" (1994), "שלוש אהבות" (2000), "המושבה שלי" (2000), "חנות הבשר שלי" (2001), וכן שלושה קובצי הסיפורים "הפרי האסור" (1977), "אפרת" (1978) ו"ערגה" (1987). ספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר, שירים 1955-1995" יצא לאור בשנת 2005.
בתחום העיון הוצאתי קובץ ראיונות על מחיר הציונות "אין שאננים בציון" (1986), שקדמה לו מהדורתו האמריקאית "Unease in Zion" (1974); אנתולוגיה "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית" (1992), שמה במהדורתה האמריקאית משנת 1999: "Sleepwalkers and Other Stories, The Arab in Hebrew Literature" ובמהדורתה הערבית הפיראטית "סוּרַת אל-עַרַאבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עיבְּרי" (ביירות, 2001); "סדנת הפרוזה, המדריך לכתיבה עצמית" (2000) בהשתתפות חיים באר ואוּרי שׁוּלֶבִיץ; המחקר "ברנר והערבים" (2001); וכן הביוגראפיות: "בין חולות וכחול-שמיים, סיפורו של הצייר נחום גוטמן" (1980), "פרשים על הירקון, סיפורו של יהודה ראבּ, חורש התלם הראשון" (1989), "שרגא נֶצר" (1990), "גֶ'דָע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (1993, 2005), "אומץ, סיפורו של משה דיין" (1997), ו"ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראבּ" (1998).
בעריכתי יצאו לאור ספריה של אסתר ראבּ: "כל השירים" (1988, 1994), "כל הפרוזה" (2001); וכן כתבתי וערכתי את "אלבום נחום גוטמן" (1984 ואילך).
כתבתי גם ספרים רבים לילדים ולנוער: "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (1972), "עוֹפֵרית בלופרית" (1977), "מי מספֵּר את הספּרים?" (1982), "אוצר הבאר הראשונה" (1982), "בעקבות יהודי המידבר" (1983), "50 שירי מתבגרים" (1987), "בצאת ישראל ממצרים" (1987), "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (1989), "יְצ'וּפָּר הנוער" (1991), "הילדה מן הים" (1996), "דוּדוּ פַאפֶל" (1996), וכן ספרי האמריקאי "Hosni the Dreamer" (1997) שאותו אייר חברי-מנוער הגר שנים רבות בניו-יורק, אורי שולביץ.
סך הכול יותר מארבעים ספרים במשך יותר מארבעים שנה.
לבד מספריי פירסמתי במרוצת השנים מאות מאמרי-ביקורת, רשימות, ראיונות ומחקרים בתחומי הספרות והפובליציסטיקה, וכן סיפורים ושירים, גם לילדים ולנוער. לפרנסתי נתתי הרצאות רבות ברחבי הארץ, הדרכתי בסדנאות-כתיבה, ערכתי כשבעים ספרים של מחברים אחרים אשר לחלקם הייתי "סופר-צללים", וכל ימיי הייתי "פרי לאנס", ללא עבודה קבועה.
קיבלתי שלוש פעמים את מלגת פרס היצירה של-שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, ובשנים 1998 ו-2003 זכיתי במלגת סופר-אורח באחוזת ירנטון, אוקספורד, מטעםOxford Centre for Hebrew and Jewish Studies. מעודי לא זכיתי בפרס ספרותי כי אני מסרב כל השנים להגיש את ספריי או את מועמדותי לִפרס.
[עד כאן בדפוס ב"אפיריון". להמשך לא נותר כנראה מקום בשלושה העמודים שהוקדשו לבן עזר בחוברת]
בשנת 2005 התחלתי לפרסם באמצעות קובץ אי-מייל הנכתב ונשלח כפעמיים בשבוע לתפוצה של מאות נמענים – "מכתב עיתי" מאת סופר נידח בשם "חדשות בן עזר". גיליונות אלה משמשים אפיק לכתיבתי לכל גווניה, גם במה לפרסום בהמשכים של יצירותיי ודברי קוראיי.
כשאני מסכם את חיי אני יכול לומר שהגשמתי את עצמי במאה אחוז בתור סופר שכתב כמעט את כל מה שרצה, ונכשלתי במאה אחוז בתור סופר מבחינת ההתקבלות הספרותית וההצלחה המסחרית והתרגומית. כשיצא לאור "המחצבה" ציטטתי בראיון עימי הברקה של בועז עברון: "הבעייה של הספרות העברית היא שיש יותר מדי סופרים גרועים ממדרגה ראשונה ופחות מדי סופרים טובים ממדרגה שנייה," והכרזתי שאני רוצה להיות סופר טוב ממדרגה שנייה!
נדמה לי שלא הצלחתי.
בבחרותי בירושלים הזהיר אותי הסופר הוותיק אריה ליפשיץ, לאחר שאמרתי לו שאני מתכוון להתפרנס כל חיי מכתיבה: "מי שעושה את כתיבתו קרדום לחפור בה, סופו שמתבזבז או מתבזה."
ציטטתי אז דברים אלה לידידי יהודה עמיחי, אף הוא בירושלים, ואמר לי: "לא נורא, אהוד, מרבית בני-האדם מתבזבזים וגם מתבזים – ואפילו סופרים אינם נעשים."
סוף
אהוד יקר,
למרות שאני מכיר את קורות חייך מכתביך האחרים, נהניתי מאוד לקרוא את דבריך ב"אפיריון" 96, כי הדברים באמת מלבבים.
בברכה חמה,
משה גרנות
מי שמטרתו להרוג אזרחים שלנו גם אזרחים שלו נהרגים
אם מישהו חושב שאם לא היינו יוצאים מגוש קטיף ומרצועת עזה היה היום המצב הביטחוני וההרתעתי שלנו טוב יותר, אינו אלא שוגה באשליות. ישראל נמצאת במלחמה שאין לה סוף עם אספסוף פלסטיני שמשתולל ברצועה ואינו רוצה שתשתקם ושתחיה עימנו בשלום אלא רוצֶה להרוג אותנו וגם ליהרג על ידינו, וככל שנהרוג בו יותר זה יותר טוב לתעמולה שלהם המזינה את שנאת ישראל והופכת את ההתגוננות שלנו מפניהם למקור התוקפנות של הסכסוך בעיני העולם. וכך מי שהורג באכזריות אזרחים שלנו בוכה שגם אזרחים שלו נהרגים, והעולם איתו!
אילו היינו יושבים עדיין ברצועת עזה היו אלפי חיילים ומתיישבים שלנו נתונים יום-יום בסכנה הרבה יותר גדולה משל הקסאמים, והיו משמשים מקרוב מטרות חיות לטרור הפלסטיני. תודה לאל שיצאנו משם בטרם התלהטה המלחמה, והיא למרבה הצער אינה עומדת לחדול כי האספסוף הפלסטיני אינו מסוגל להעמיד מתוכו שלטון ומדינה כי מי שמחנך על שנאה ומוות מרעיל קודם כל את עצמו ואת ילדיו, ומי שמוליד ילדים ללא חשבון דן אותם לדור אחר דור של שנאה, מצוקה ומוות. הפלסטינים בעזה הם אסון עבורנו אבל קודם כל הם אסון לעצמם. כשרואים אותם בטלוויזיה אז רואים עם מי יש לנו עסק. וכל מי שעיניו בראשו מבין מה יקרה לכל אחד מאיתנו ולכולנו כציבור אם ניפול בידי פראי אדם משולהבים ואלימים אלה.
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק שבעה-עשר
ר' אברהם התפלל אז תפילת "ערבית" וב"שמונה עשרה" הגביה קולו "השיבנו, אבינו, לתורתך וקרבנו, מלכנו, לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך"... ולא גמר עוד את הברכה ואיזה דבר השתפך בלבבו, ואנחה מרה התפרצה מפיו ותעלם בעמקי חלל החדר... בגמרו את תפילתו שמע מבחוץ קול צעדי איש, ויגש אל החלון וימח את הרסיסים שעל גבי השמשות, ואת פניו שם אל השמשה ובידו האהיל על עינו, לראות מי הוא האיש.
ויתבונן ר' אברהם היטב בגוף השחור, שעומד בחוץ וירא, כי מראהו דומה לדמות דיוקנה של מרים בתו.
זוגתו ישבה אצל השלחן, ועל זכרונה עלתה בתה היחידה שנשבתה בין העכו"ם ועל לחייה נראו שתי דמעות, כאגלי טל.
– למה אתה כך מתבונן, אברהמ"ל? שאלה אותו זוגתו.
– נדמה לי שמרים שלנו עומדת בחוץ, ענה ר' אברהם בתמהון.
הדברים האלה בלבלו קצת את אשתו, ומבלי חשוב הרבה, חטפה את המטפחת ותצא לראות, הבאמת שם בתה אם לא.
והנה מרים שלה הולכת לקראתה.
– מרים? שאלה חנה נדהמה.
– כן ! ענתה מריא.
ותפל האם על צוארי בתה ותחבקה ותנשקה ותבך מרה.
ותכנסנה החדרה, מריא התחילה חוככת את עיניה מהאור הפתאמי, והוריה עמדו והתבוננו אליה בחבה יתרה וביגון חרישי...
– פשטי כבר את המעיל, מרים, וישבת לשתות כוס חמים, הלא בודאי רעבה את ומחֻדרת כלך בקרה וטחב, תתחממי וגם קציצה אעשה לך, אמרה אמה בקול חבה.
מריא מלאה דומם את דברי אמה, ותשב לשתות כוס תה.
– איך בלית אצל הדוד חצקיל? ספרי נא, סקרן אני מאד לדעת, שאל האב, וחיוך אוילי התפשט על פניו.
– מוטב שתסעד זה עתה את לבה , קראה האם ברגזה , יש לך עוד פנאי לשאלה.
אמה הגישה לפני מריא קציצה מעלה אד, ובכפיפת קומה שאלה: הטובה היא הקציצה התערב לך?
מריא לא ענתה הרבה, כי היתה עיפה מעמל הדרך, ואחרי האכילה נכנסה תכף לחדרה ותשכב לישון.
המצע כבר היה מכוסה בכיסויים נקיים , שנתה ערבה לה מאד, כי היתה יגעה מאד מטלטולי הדרך, וראשה היה כבד עליה מהמון מחשבותיה המוגיעות...
המשך יבוא
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף כי ברשימות האלה כי אין זו דומה לזו ויש בהן הפתעות חדשות לבקרים
חינם למשלוח בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם. * "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם. * "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם. * "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם. * "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם. * חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם. * "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל! חינם. גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
3 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם ובתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוק מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע. מעתה אפשר לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל