| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 151
תל אביב, יום שני, כ"ב בסיון תשס"ו, 19 ביוני 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: הרסתם גם את החיבוק במערכת החינוך!– בֶּנְדָלֶה
משה גרנות: בגוב הלביאות / אורי הייטנר: דבר אחד עוד לא ניסינו
דורון גיסין: הרהורים על ראשי מפלגות או – מי באמת ה"בוס"
היונה הצחורה עפה מערבה, שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּש מחְמִיד
מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
המלצה לקריאה: "העיר שאיננה עוד" מאת אביבה גלי ו"הר-הקסמים" מאת תומאס מאן
שמאי גולן: בין היצירה הספרותית למציאות הביוגראפית, פרק ב'
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק י"ט
האף תִספֶּה צדיק עם רשע?
[כותרת מודעה בעמוד הראשון של "הארץ", 15.6.06, מאת טובי סופרינו ואנשי הרוח שלנו]
כן! לפעמים אין ברירה. "צדיק" עלול להיספות עם רשע אם הוא עומד או גר ליד הרשע המכוון נשקו כדי להרוג אותי ואת בני עמי.
"פגיעה באמות המידה המוסריות הללו המבדילות בין מאבק צודק לשפיכות דמים והתעללות, יכתימו את דמותה של החברה הישראלית." [ציטוט מהמודעה].
לא! אתם הם המכתימים את דמותה של החברה הישראלית בהבדילכם בין דם לדם. בין קורבנות המלחמה והטרור בצידנו לבין ה"צדיקים" הפלסטינים שרק בהם אסור לפגוע אבל לבני עמם ומשפחתם מותר להרוג אותנו, את ה"צדיקים" (אזרחי ישראל) ואת ה"רשעים" (בנינו, חיילי ומפקדי מערכות הביטחון שלנו, המגינים עלינו). ולכן חלקי לא יהי עימכם, לעולם.
ובאשר לגילוי הדעת הראוותני במסגרת ובכותרת האדומות כדם, איני יודע מה יותר גרוע בו – הסיכלות או הצביעות. מי ש"אמות המידה" שלו סובלות מעיוורון מוסרי מוטב לו שלא ייקח עליהן טרמפ פן יתרסק בדרכֵי ההיסטוריה הזוכרת לפעמים גם מי מֵזִין את הילולת אויבינו.
ומה דעתכם על השואה? האם ב"מוסריות" נהגו השישה מיליון יהודים שלא הרגו אפילו אזרח גרמני אחד, ובקושי הרגו כמה מאות חיילים נאצים חמושים בגיטאות שבהם פרץ המרד? ואם היו ליהודים תותחים בשואה, לא היו משתמשים בהם? ואם היו ליהודים מטוסים בשואה, לא היו מפציצים באמצעותם את ערי גרמניה? אבל השישה מיליון, לשיטתכם, היו "מוסריים". הם העדיפו ליהרג במקום להרוג, או שלא היתה להם ברירה אלא ליהרג.
אני זוכר ששמעתי פעם, בביתו של הסופר הירושלמי אריה ליפשיץ, משפט מפי הסופר ניצול השואה לייב רוכמן: "עמדנו שם שורה מול שורה, הרוצחים והנרצחים, ומעולם לא עלה על דעתנו לעבור מצד הנרצחים לצד הרוצחים!" – לי היה קשה להבין זאת, אז כמו גם עתה.
אהוד בן עזר, סופר
הרסתם גם את החיבוק במערכת החינוך!
שרת החינוך, את מקבלת את המכתב העיתי, כדאי לך לקרוא!
שלום אודי,
אני רוצה להגיב על רשימתך "להחזיר את כיתות ז' ח' לביה"ס העממי" [גיליון 150]. כמי שהיתה מורה, ועוקבת היום מה עושה הנכד שלה בבית-הספר, אני חושבת שמעבר לכל מה שכתבת, אולי הפגם הגדול ביותר בחינוך של היום הוא: הצרת יכולת הפעולה של המורה. וזאת, בכמה תחומים:
המורה הוכרח להיות קשור למערכת הלימודים ללא כל אפשרות הבעת דעה שונה מזו שמוכתבת על ידי משרד החינוך. הוא רועד מפחד שאם לא יעשה כן – הוא עלול לשלם במשרתו. לכן היצירתיות של המורה לא יכולה להתבטא. כמעט לא קיים היום במערכת החינוך דיון חופשי בכיתה בנושא הנלמד, והמורה אינו מחווה את דעתו. נותנים במקום זה להכין עבודות, שכבודן במקומם מונח, אבל אין בהן הפרייה הדדית של תלמידי הכיתה.
המורה אינו חופשי להתנהג כמו בן אדם רגיל: אסור לו לנגוע בתלמיד שמא יגידו שהוא נטפל אליו מינית. זה עוצר את המורה, ויוצר דיסטנס גדול בין המורה לתלמיד. (שלא כמו פעם, שהמורה היה לפעמים גם חבר מבוגר של התלמידים). במערכת החינוך, המורים היום אומרים שכל מורה צריך עורך-דין צמוד. אפילו אם תלמיד מתפרע באגרסיביות כלפי תלמיד אחר, המורה צריך לחשוב פעמיים לפני שייגש לעצור פיזית את המתקיף, מפחד פן ייתבע לדין בגלל הנגיעה בתלמיד.
ברור שגם היום יש יוצאים מן הכלל, אבל לצערנו, אלה הולכים ומתמעטים.
בנדלה
אינך מתארת לעצמך, בנדלה יקרה, עד כמה את צודקת.
בפגישותיי עם תלמידים ותלמידות בבתי הספר היסודיים בשנה האחרונה במסגרת "סופר אורח" (שכנראה לא נשאו חן בעיני משרד החינוך, עובדה שלא אמרו תודה ולא המשיכו איתי) נמצאתי כמעט כל פעם אחרי הפגישה במרכז התקהלות נלהבת של ילדים וילדות, החל מכיתה אל"ף, סביבי היושב לשולחן, כדי לקבל ממני חתימה וכתובת אי-מייל וגם כדי לגעת בי – התקהלות שכמעט לא איפשרה לי לחתום, כשאני כל הזמן מבקש מהם להתרחק ממני. אם שוטר היה רואה אותי היה עוצרני מיד על הטרדה מינית או מעשה מגונה בקטינים בגלל החיכוך המתמיד.
אותן התקהלויות ראיתי מדי פעם גם בהפסקות, בחצר ובמסדרונות, כאשר אשכולות של ילדים סובבים אותי או כרגיל את המורות, ואחת התשוקות הטבעיות ביותר שלהם היא להושיט יד ולגעת באורח או במורה. ראיתי מורות מחבקות ילדים, לעיתים בוכים, נוגעות בהם, מלטפות, מרגיעות ומשפיעות חיבה, מכינות כריך ומלטפות ראש, ושאלתי אותן אם עדיין מותר לגעת. חלקן אמרו שהן יודעות שהן מסתכנות אבל אינן מוכנות לוותר על המגע הגופני החי והמעודד עם התלמידים, אחדות הודו שזו כיום באמת בעייה הפוגעת בספונטאניות של יחסיהן עם התלמידים.
כן, אירגוני נשים, זכויות הילד, פמיניסטיות ופִימֶל-שוביניסטיות יכולים לזקוף זאת לזכותם. היום לא אמור להיות ליטוף בחינוך. הכול צריך להיות קר מנוכר ופריג'ידי. היום מורֶה שילטף ילדה בוכה כדי להרגיעה ולעודדה עלול להיזרק בבושה מעבודתו וגם חיי משפחתו ייהרסו. והכול בגלל המאבק שלכן בכל גילוי ספונטאני של חיבה בין שני המינים, מכל גיל, וראייתכן את המגע הגופני רק מהזווית המינית. היום אפילו סבא מסתכן אם הוא שם נכדה על הברכיים.
שלא לדבר על הרישא של מכתבך. במקום לפטר מורים היה צריך אולי לצמצם חלק ניכר מן הפקידים והמפקחים וכותבי התוכניות במשרד החינוך – כדי שיפסיקו לבלבל את המוח למנהלים ולמורים וישאירו להם זמן ללמד וגם לבחור בעצמם את ספרי הלימוד מן השפע הקיים.
ועוד אפיזודה: למרות שאני מביא עימי תמיד פנקס קטן ותולש ממנו לכל אחד דף אישי עם האי-המייל והחתימה שלי בו-במקום, ילדות וגם ילדים מושיטים לי את כף-ידם הפרושה שאחתום להם עליה. על כך יש לי תשובה נחרצת, בייחוד בממלכתי-דתי, אף כי איני בטוח אם היא נכונה: "לא! זה אסור מהתורה! זה כמו כתובת קעקע!"
משה גרנות
בגוב הלביאות
את שם הרשימה הזאת שאלתי מחברי יוסף אורן שהעז לחלוק על טענת הקיפוח של סופרות ישראל בקריית ספר שלנו ("הקול הנשי בספרות הישראלית", הוצאת "יחד" 2001). ובכן, הוזמנתי לישיבה בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, כשהנושא שעל הפרק היה "ספר משלך?" – ספרות נשים, ספרות נשית ומה שביניהן. הישיבה התקיימה ב-13.6.2006.
יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, חה"כ גדעון סער, היה גם יו"ר הישיבה; אליו הצטרפו מיספר חברות כנסת, ביניהן נדיה חילו (שאמרה כי צריך העדפה לסופרת הערבייה – והלכה מיד אחרי תום דבריה), קולט אביטל ורונית תירוש. בין הסופרות אמנה את יהודית קציר, יהודית רותם ושולמית גלבוע; בין המשוררות – אורנה רב-הון, אורה עשהאל, עדנה מיטווך ופנינה אליאני-שורוק; בין המבקרים נפתלי טוקר ולילי רתוק. היו גם נציגי משרד החינוך ועוד מוזמנים מכובדים, שלצערי אינני זוכר את שמותיהם. לקראת סוף הדיון הגיע גם שר המדע והתרבות, אופיר פז-פינס.
פתחה בדברים (במקום בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים, שנבצר ממנו להיות נוכח בישיבה) המשוררת עדנה מיטווך, וציינה שלדעתה יש להעדיף את היוצרת במתן קצבאות, פרסים, ואף פנסיה מיוחדת לנשים, כי ראו באיזה חוסר כול הלכה לעולמה המשוררת דליה רביקוביץ (לדברים אלה התנגדה בתוקף הסופרת והעורכת שולמית גלבוע, וטענה שגם דויד אבידן הלך לעולמו בחוסר כול, וכי משכורת לסופר הוא מתכון לגידול פרזיטים). עדנה מיטווך ניצלה את ההזדמנות להאדיר את מפעלה (ביחד עם גילה אוריאל), הלא הוא האנתולוגיה "בת קול", ממנה קראה שיר של עצמה.
יהודית קציר החרתה-החזיקה אחריה וטענה שבתוכנית הלימודים אחוז הסופרות הוא אפסי, וכי יש צורך לייסד פרס ליוצרות על שם סופרת או משוררת, כי כל הפרסים הם על שם יוצרים זכרים.
נציג משרד החינוך חשף בפני הנוכחים כי התוכנית החדשה לספרות הוכנה על ידי ועדה, שבה היו השתתפו 2 גברים ו-13 נשים(!), ואם הנשים רוצות להלין – הן צריכות להלין רק על עצמן. כן טען כנגד הדרישה לקיים אפליה מתקנת בתכנית הלימודים, דבר שבהכרח יוריד את רמת היצירות. לדברים אלה הסכים גם נפתלי טוקר בנאום מפותל, ולא כל כך מובן.
דברים אלה עוררו חמת זעם, ורוב המשתתפות בדיון התנפלו על דבריו "המעליבים" של נציג משרד החינוך.
ח"כ קולט אביטל, ובעקבותיה – השר אופיר פינס, הסכימו לקחת על עצמם קידום הצעתה של יהודית קציר לייסד פרס ליוצרות על שמה של יוצרת דגולה.
כשהגיע תורי, ציינתי שאני מאוד מעוניין להירתם למאבק למען קידום מעמד האישה, קידום מעמד הסופרת ומיצוי כישוריה, אלא ששני דברים מפריעים לי להיות חייל נאמן במאבק הזה:
הראשון – בכל היצירות של היוצרות הפמיניסטיות יש השמצות פרועות על הגברים באשר הם גברים, ביטול מוחלט של תרומתם לתרבות, למדע ולטכנולוגיה, וטענה חוזרת ונשנית שמוטב לנשים ומוטב לאנושות אילו הגברים לא היו באים לעולם כלל, ואם כבר באו – מן הדין להיפטר מהם. ציטטתי את אריאנה מלמד שטענה שכל הגברים אינפנטיליים, את ענת גוב שטענה לא רק שכל הגברים אינפנטיליים, אלא שכל הרמטכ"לים הם בעלי אי. קיו. נמוך, וכל הטייסים אטומים; את ויקי שירן שטענה שכל עוד הנשים מתחתנות עם גברים ויולדות זכרים – לא יסתיים דיכוי האישה; את יהודית קציר (שנכחה בישיבה), שמציירת אוטופיה, בה כל הגברים הלא נחוצים מוגלים לאי; ואת שולמית גלבוע, שמצאה פתרון לבעיית קיום הגברים עלי אדמות – הפתרון של בוביט (שכזכור, חתכה לבעלה...) – איך אני, כגבר, אמור להיות חייל במחנה שרואה בי יצור מיותר ובלתי חוקי? איך אני צריך לעודד ספרות שאיננה מפסיקה להשמיץ אותי?
הנושא השני שמפריע לי הוא הצביעות בעניין הפורנוגרפיה. אנדריאה דבורקין, הכוהנת הגדולה של הפמיניזם, טענה שיש לאסור את הפורנוגרפיה, כי היא מושתתת על ניצול נשים, והיא ה"תיאוריה" המקדימה את ה"מעשה" – אונס נשים. זהו דגל שנישא בפי כל פמיניסטית (להוציא את אריקה ג'ונג); והנה, הספרות הפמיניסטית הישראלית גדושה פורנוגרפיה – כך הם ספריהן של שולמית גלבוע, יהודית קציר, שלי יחימוביץ, דורית זילברמן, ליהיא לפיד ואחרות.
אני כותב כאן את דבריי בשטף, אבל שם – בקושי נתנו לי לדבר, שהרי אצל הפמיניסטיות המיליטנטיות חופש הדיבור נועד רק עבור דעותיהן. שולמית גלבוע צעקה שאם אני לא מבין שהדברים נאמרים ברומן שלה ("ארבעה גברים ואישה") הם לא דעתה של הסופרת אלא של הגיבורה, אז אני באמת אינפנטיל; ומישהי אחרת צעקה שאני לא מבין שבספרות הנשית מדובר בתיאורים ארוטיים, ולא בפורנוגרפיה – שהרי תיאורים מיניים בוטים ועזים של סופרות הם ארוטיקה, ואותם תיאורים אצל סופרים – הם פורנוגרפיה! אני מזמין את הקורא לשפוט בעצמו את הרומנים של שולמית גלבוע, יהודית קציר, שלי יחימוביץ, דורית זילברמן ואחרות – שם ימצא תיאורים "מדעיים" מפורטים ומבהילים-ממש של משגלים לסביים, אוראליים, אנאליים, בשלישיות, עם חיות, ומה לא!?
היו"ר, שדאג לשמור את זכות הדיבור של כל המשתתפות, צידד כמובן, בטענות נגדי, ואף טען שמה שאמרתי הוא לא ממש לעניין. כיוון שאני סבור שדבריי כן לעניין, הריני מביא אותם כאן.
הערת כותב המאמר: המבקש לקרוא דיון מפורט בנושא, מופנה לספרי "שיחת גברים על נשים" (בהוצאת "ירון גולן" 2004).
אהוד בן עזר: קטע קצר מספרי "סדנת הפרוזה" ("אסטרולוג", 2000) שכאילו כיוון לדיון המדווח כאן:
בניגוד לדיעה המקובלת, רומאן אירוטי או פורנוגראפי אינו מתכונת המבטיחה רב-מכר, מכל מקום, לא בישראל. חרף הפתיחות-כביכול והאווירה של "הכול מותר" – אפשר להבחין בצביעות רבה בהתייחסות לסקס מצד הוצאות הספרים הנחשבות ל"מכובדות". גם בקרב הקוראים שורר קנה-מידה כפול ומכופל ("דאבל סטאנדארט") וגם צדקני בכל הקשור לפעילות המינית בספרות הבידיונית. אמנה כללים אופייניים אחדים, שניתן למוצאם גם בהתייחסות לסרטים:
* כלל ראשון: סקס שאני כותב הוא אירוטיקה. סקס שהזולת כותב – פורנוגראפיה.
* כלל שני: סקס ופורנו נחשבים למגונים, למרות שיש בהם לעיתים קרובות אינטימיות, יופי, חושניות נפלאה ובלתי-מזיקה, הערצת הגוף ואפילו אהבה לגוף, בעוד אשר מרבית תיאורי האימה, ההתעללות, האכזריות, המפלצתיות, העינויים, הרצח, המיסתורין, הפסיכוטיות והרשע בקולנוע ובספרות נחשבים לגיטימיים ואפילו מעוררים אהדה. כאשר אישה מחבקת גבר בסרט מתח וידה נשלחת לסכין או לאקדח כדי להרוג אותו, זה תקין פוליטית ובסדר גמור, ואין על כך אפילו הגבלת גיל. אבל כאשר אישה מחבקת גבר בסרט אירוטי וידה נשלחת לאבר שלו כדי לענגו, הדבר נחשב מגונה ולא-מוסרי, וגם אסור בצפייה לנוער. סימון דה-בובואר כתבה באחד מספריה כי את הדברים החשובים ביותר שיש לה לומר היא שמה בפי גיבוריה כאשר הם נמצאים יחד במיטה, כי הרגעים האינטימיים הללו נחרתים על לוח-ליבו של הקורא.
* כלל שלישי: הומור, מילים גסות, הצחקות פרועות, כל מה שקשור בהשמחה של הקורא – לא כל-כך הולך, בייחוד לא הומור אירוטי בוטה הנחשב "ספרות של בנים", ואשר נשים, שהן מרבית קהל הקוראות של רבי-המכר, בדרך-כלל מתעבות אותו.
* כלל רביעי: כאשר גברים כותבים על סקס הם מואשמים במיסחור, בגסות, בעשיית פורנו מתוך גישה צינית ובניצול לרעה את גוף האישה. כאשר נשים כותבות על סקס, מדובר בכתיבה לגיטימית, תקינה-פוליטית ולא פורנוגראפית – גם כשהיא פורנוגראפית בתכלית. כל זאת בזכות העקרון המעוות של התקינות הפוליטית לפיו רק מי ששייך לקבוצה מסויימת רשאי לכתוב כאוות-נפשו, גם דברי-בלע, על קבוצתו.
לדוגמא: הרומאן הצרפתי "סיפורה של O" (1954) מאת פולין ריאז' הוא הזייה שכלתנית ופורנוגראפית-בתכלית, שעיקרה משחק סאדיסטי בהשפלת נשים ובענישתן. אילו גבר היה מחברו – היו צולבים אותו, ואולם מאחר שאישה כתבה את הספר, אמנם תחילה בשם בדוי, הוא עורר בשנותיו הראשונות סנסציה ספרותית ונעשה לספר-מין פולחני של אוהבי שיעמום אינטלקטואלי עד כדי כך שבמהדורתו העברית (הקיבוץ המאוחד, 1999) נוספו על ההקדמה המקורית של ז'אן פולאן עוד שני מאמרים מלומדים תוצרת הארץ, אשר ככל שהספר מייגע בקריאה, הם עוד מייגעים ממנו בחשיבות שהם מנסים לייחס ליצירה חסרת ההומור והחן. נקל לשער כיצד היו קוטלים ספר פורנוגראפי כזה אילו נכתב בידי סופר עברי בן-ימינו!
סופר נידח מר א. בן עזר מודיע
אני פנוי בתשס"ז, 2006/2007
שום אוניברסיטה לא הזמינה אותי מעודה בתור סופר אורח
שום סדנת פרוזה לא הציעה לי לאחרונה להנחותה
שום משרד חינוך לא כלל אותי בתוכניותיו לעתיד
אפשר להתקשר אליי ישירות באי-מייל או להזמינני דרך "סל תרבות" ו"אמנות לעם" (אמנם מהם כבר לא שמעתי זה כמה שנים).
ואם לא תזמינו, לא נורא. אני אוהב לטייל ולהיפגש אבל לא פחות מכך לשבת עם עצמי בבית. אמנם, לא משלמים לי בשביל לדבר איתי.
אורי הייטנר
דבר אחד עוד לא ניסינו
במאמרו "יש פרץ ויש צווחה" ("הארץ" 11.6.06) תוקף עוזי בנזימן את שר הביטחון עמיר פרץ על "תיפקודו המביך כשר הביטחון". לטענתו, "המדיניות הביטחונית כלפי הפלשתינאים לא השתנתה מאז נכנס לתפקידו... אותה שיטה של התנקשויות, מעצרים, ירי תותחים... מבצעי לכידה" וכו'. זאת, בניגוד לדרך שהציג טרם הבחירות, לפיה ניתן לנהוג בדרך אחרת שתביא "לשיכוך הסכסוך, בדרך ליישובו".
אכן, קיים פער מהותי בין דברי פרץ טרם הבחירות למעשיו היום. על כך כבר אמרו לפניו ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם." פרץ האופוזיציונר יכול לדקלם סיסמאות מבית מדרשה של "שלום עכשיו" וללהג בדמגוגיה סמי-פצפיסטית. פרץ שר הביטחון נושא באחריות לביטחון המדינה ולשלום אזרחיה וילדיה, ואין הוא יכול לדבוק בסיסמאות הפופוליסטיות הללו, המנותקות כל כך ממציאות חיינו.
בתקופת האינתיפאדה הראשונה, נהגו גורמי "השמאל" לטעון: "הכול כבר ניסינו. פוצצנו, הרסנו, עצרנו, הגלנו, הרגנו, הכינו. רק דבר אחד עוד לא ניסינו – לדבר שלום." חלפו שנים רבות, דרכם אומצה ונוסתה, מים רבים זרמו בירדן ודם רב זרם ברחובותינו. הגיעה שעת ההתפכחות.
נחתמו הסכמי אוסלו, שהתבררו כתרמית קולוסאלית של ערפאת, שלא היתה לו כוונה לקיים את ההסכם ולא קיים אותו אפילו יום אחד, אך השיג את שלו – כניסה לתוך השטחים והקמת רשות עצמאית. הטרור גאה למימדים שמעולם לא היו קודם לכן. המשטרה הפלשתינאית, שהוקמה וחומשה בידי ישראל, כיוונה את נשקה נגדנו. כל שטח ממנו ישראל יצאה, היה לבסיס לתוקפנות נגד ישראל.
ברק ניסה שיטה חדשה – להביא סוף לסכסוך בהסכם. הוא אימץ את עמדת השמאל הרדיקלי ביותר, הציע הצעות חופפות את העמדות שעד אז אפילו במרץ וב"שלום עכשיו" לא העזו להציע. הפלשתינאים, שהבינו שנדרש מהם לוותר בתמורה על "זכות" השיבה, כלומר להסכין עם קיומה של מדינת ישראל, סרבו ופתחו במלחמת הטרור הקשה והאכזרית שגבתה חיי למעלה מאלף ישראלים.
שרון ניסה ברצועת עזה דרך אחרת – נסיגה חד צדדית מוחלטת, עד המילימטר האחרון, עקירה מוחלטת של כל נוכחות ישראלית, עד היישוב האחרון, עד הבית האחרון, עד היהודי האחרון. התוצאה – שדרות, אשקלון והנגב המערבי הנם מטווח פלשתינאי יום יומי, של ירי תלול מסלול מתוך השטחים מהם ישראל נסוגה. אחד מבכירי הפלשתינאים אמר בשבוע שעבר את האמת: "נמשיך להפציץ את שדרות, עד שאחרון תושביה יעזוב אותה." זאת מציאות חיינו. ההתנחלות אותה מנסים הפלשתינאים לעקור אינה נווה דקלים אלא שדרות. המלחמה היא על עצם קיומנו.
עם המציאות הזאת נדרש שר הביטחון להתמודד, ואין בסיסמאות-שווא כדי לתת מענה כלשהו לבעייה. בראשית מלחמת הטרור נקטו ברק ושרון במדיניות של הבלגה ואיפוק (שרון: "איפוק זה כוח.") – התוצאה היתה הסלמה הולכת וגדלה, מציאות של פיגועי תופת מידי יום ביומו, שהגיעו לשיאם בטבח ליל הסדר במלון פארק בנתניה. רק מבצע "חומת מגן" שינה את המגמה והביא לירידה דרסטית ודרמטית בעקומת הפיגועים. רק שיגורם של השייך יאסין ושל רנתיסי למקום לו הם ראויים, הביא לירידה תלולה בפעילות החמאס נגד ישראל.
עמיר פרץ אכן ראוי לביקורת, אך לא זו שמתח עליו בנזימן, אלא בדיוק מן הכיוון השני. עליו להעלות בצורה משמעותית את רף הפעילות הצבאית. איני סבור שהפתרון הוא כוחני, אך אין כרגע אפשרות לפתרון. כעת אנו במלחמה, ובמלחמה הזאת עלינו לנצח. לשם כך, עלינו להפעיל הרבה יותר כוח, כדי שהאויב יבין שהנזק שנגרם לו מהמשך הטרור גדול מהתועלת שהוא מקווה להשיג.
לפני ההתנתקות נאמר שאם אחרי צאתנו מרצועת עזה ימשך הטרור, כללי המשחק ישתנו לחלוטין. הטרור נמשך וגבר, וכללי המשחק נותרו כשהיו. הגיעה העת לשבור את הכלים ולהכות את הפלשתינאים מכה קשה, כואבת וממושכת. הכול כבר ניסינו – דיברנו, הצענו, ויתרנו, נסוגונו, עקרנו, הבלגנו, התאפקנו. אנו עדים לתוצאות. דבר אחד טרם ניסינו – לנצח.
דורון גיסין
הרהורים על ראשי מפלגות או – מי באמת ה"בוס"
כמי שניזון ממעייני החוכמה שבעיתונות הכתובה והמשודרת, עולות בי לעיתים מחשבות נוגות על דרך התנהלותם של מנהיגים פוליטיים, כאן ובעולם הרחב. מאחר שנקוט בידי הכלל שאין חדש מתחת לשמש ואין לשמש תחת חדש (יש לקרוא בקול רם באקצנט הונגרי מודגש), פניתי אל הארכיון הפרטי, ובין הדפים השונים צדה עיני רשימה שמקורה כנראה בימי האינטרנט הראשונים. מה שייכתב כאן הינו תרגום חופשי שעליו ורק עליו אני נוטל אחריות, שאותה היטיב לתאר אברהם שלונסקי בספרו "עלילות מיקי-מהו": "אם במכנסיו של פוט / כל הכפתורים קפוט, – / אז ירגיש גם גולם-איש, / שהעסק עסק ביש! / אך הנה כפתור אחד, / על-פי נס נשאר לבד, – / אז עליו האחריות / בעד מכנסיו של פוט!" ("עלילות מיקי-מהו", אנקורים / ספרית פועלים, מהדורה חמישית 1967, מלווה באיורים של אריה נבון).
כמה הם אברי גופו של אדם? מומחי צבא כדרכם יחלקום לשלושה: האברים שמחוץ לגוף. האברים שבתוך הגוף. ואלה שפעם בפנים ופעם בחוץ.
אך אנו לא נוהים אחר שיטות מיליטריסטיות ולכן, ננקוט בשיטה הישנה של חקר כליות ולב. באסיפה שלא מן המניין נתכנסו להם כל אברי הגוף, והוחלט ברוב דעות לבחור מנהיגות ראויה משכמה ומעלה שתנהיג, תנהל ותכוון את פעילותו של הגוף, מאחר שלעיתים מזומנות אברים שונים נוקטים בפעולות לא מתואמות ומביאים נזק לגוף.
נחלקו הדעות אם לנהל את הליך הבחירה בשעה שהגוף ער או נם את שנתו, והוחלט לטובת העניין לנהל את הבחירות כאשר הגוף ישן ואינו מודע לפעילות אבריו השונים.
ראשון עלה המוח לדוכן הנואמים והפליג בשבחי עצמו, ניסה להוכיח באותות ומופתים כי מאחר שהוא משמש לגוף כמחשב מרכזי, ממילא עוברות כל הפעולות את אישורו ואין הולם ממנו לתפקיד ה"בוס".
העיניים הראו לכל האברים כי מבלעדיהן אין הגוף מוצא את כיווניו ולכן הן חייבות להיות ה"בוס".
האוזניים נאטמו לשמוע את טיעוני האברים האחרים וניסו לטעון שבלי שמיעה אין לגוף חלק ניכר במידע הסובב אותו ולכן הן ורק הן חייבות להיות ה"בוס".
פיו ולועו של הגוף העלו את הטענה כי מאחר שהם אחראים על התקשורת ועל אספקת המזון לגוף, לא ייתכן שלא יבָּחרו למשרת ה"בוס".
הרגליים העלו את הנימוק כי מאחר שהן נושאות את הגוף ליעדיו השונים אין מתאים מהן לתפקיד ה"בוס".
ומה יעשה הגוף ללא ידיים, שאלו ולא נענו הטוענות הבאות למשרה הנחשקת של ה"בוס".
וכך בתורם עלו לדוכן הלב, הריאות, כלי הדם, השרירים והעצבים, וכל אחד הפליג בשבחי עצמו ואחת מטרתו – להיות הנבחר לעמדת ה"בוס".
אלא שאז מתחתית הגוף עלה חורו של הישבן וביקש לעצמו את התפקיד.
כל אברי הגוף פרצו בצחוק רועם ולא חדלו מצחוק שעה ארוכה.
חור התחת כל כך נעלב מהיחס המזלזל, האדים במבוכה, נסוג למקומו חזרה ומרוב עלבון וכעס אטם את עצמו!!
לא חלפו ימים אחדים ואברי הגוף החלו לחוש את תוצאות מעשיהם. הידיים והרגליים החלו לרעוד ללא שליטה, העיניים החלו בולטות מארובותיהן ללא מיקוד, האוזניים החלו מצלצלות ואבדו את שמיעתן, הריאות התקשו לנשום והמוח הפך מעורפל ומחשבותיו פזורות. בשארית כוחם פנו אברי הגוף והתחננו כל עוד נפשם בם לחור התחת בבקשת סליחה ומחילה, ואחת תחינתם – שיקבל עליו את דין התנועה וימלא את תפקיד ה"בוס".
ואכן, לאחר שנתרצה הסכים חור התחת לקבל על עצמו את האחריות, את המעמד ואת הכבוד להיות ה"בוס", ואגב כך גם שיחרר את סוגריו.
מכאן שחיבה יתירה יש לה לאנושות ל-assholes, עובדה שמכתירה אותם להיות מנהיגיה.
יהודה אלמוג הוא יהודה קופילביץ הוא אריה מצקביץ
לאודי שלום,
קראתי בגיליון 150 את הערתו של יעקב ניר בעניין יהודה אלמוג, וברצוני להעמיד דברים על דיוקם: שמו המקורי של יהודה אלמוג היה אריה מצקביץ. בתחילת מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהיה פעיל בתנועת "החלוץ", ערק מהצבא הרוסי ואימץ זהותו של קרוב רחוק שנפטר, יהודה קופילביץ.עוד בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת נשבה בקסמה של אילת, החלון למזרח. לבתו הבכורה, ילידת 1935, קרא אילת (היא הראשונה בשם זה, וגיסתי שנולדה בקבוצת כנרת חמש שנים מאוחר יותר היא השנייה הקרוייה בשם אילת). לבנו השני קרא עציון (על שם עציון גבר, שם מקורי של אילת). זה היה טבעי ביותר שהחליף את שם משפחתו, שלא היה שמו המקורי, לאלמוג. להזכירכם, פעם, ועד לפני כחמישים שנה, היו אלמוגים בחוף הרחצה של אילת.
בברכה,
צבי לפר [בעבר חבר עין-גדי, מוכר מרשימותיו ב"חדשות בן עזר" על ימי עין-גדי הראשונים, והוא גם קרוב-משפחה של יהודה אלמוג].
תקנה חדשה: בשנה הקרובה יוזמן כל נהג משאית ישראלי למפקח על הבטיחות בדרכים ויקבל ממנו סטירת לחי חזקה במיוחד. מדוע? כל נהג יֵדע כבר למה.
היונה הצחורה עפה מערבה
שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד
מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
היונה הצחורה עפה מערבה מעל האדמה החרֵבה
מחרבּנת על היהודים
מְזבֶּלֶת את התקווה שהכוח לא ינצח
גם לא הצדק שגורש גם לא החֶרב
על הר שגבעול אחד נובט הבקיע בו סדק
היונה הצחורה של השלום עפה
אל בתי הספר של היהודים
נכנסת למקראות שלהם ומחרבנת עליהם
מלקקים לָשְׁלֶשֶׁת אומרים אַת כמו ביאליק
שלום רב שובך יונה של צדק
אל מערכת לימודים עברית מתרפסת
בטרם אל ארצות הקור של אירופה תשלחִינוּ
להתחמם בכבשנים
היונה הצחורה עפה אל אהובתי היָפָה
ומחרבנת על פניה
כי היפָה היא אדמתי הגזולה וככה יאֶה לה
אני רואֶה את השמיים שם, בהישג יד
כנף יונה לבנה נושאת אותי אל הילדוּת
ונושאת לכם פספורט אל הלא-נודע
לכו תשתו את הים, בני-דודים!
נכתב בעקבות שיר הגותי ארוך וכאילו מבולבל בשם "ציור קיר", מאת מ.ד., רמאללה, "ידיעות", 16.6.06, עיתון שלא הסכים לפרסם אפילו שיר אחד מ"יעזרה אלוהים לפנות בוקר". אומרים כי מ.ד. מועמד לפרס נובל יחד עם סופר ישראלי ידוע שהשתתף בחיבור הפואמה המודעתית "האף תספה צדיק עם רשע?" ("הארץ", 15.6.06).
"העיר שאיננה עוד" ו"הר-הקסמים"
לאורי פז עורך האתר "אומדיה" www.omedia.co.il
שלום רב,
לבקשתך אני שולח לאתר שלך שתי רשימות לפרסום, בעקבות שבוע הספר העברי:
שם הספר הנבחר המקורי שעליו אני ממליץ: "העיר שאיננה עוד", ירושלים שלי 1920-1940 מאת אביבה גלי בהוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 2005.
אביבה גלי, ילידת ירושלים, היא במאית, מחזאית, סופרת ובוגרת בית המדרש למורים בית הכרם ובית הספר גילדהול למוסיקה ודרמה בלונדון. היא כתבה ספרים על משחק ודרמה, מערכונים ומחזות, ואולם ספרה האחרון "העיר שאיננה עוד" הוא ספרה האוטוביוגראפי הראשון והיחיד, ובתור שכזה הוא אוצר ספרותי וארצישראלי מיוחד במינו, שהקפיץ אליה, בוקר לאחר שקרא את הספר – את אליהו הכהן, שלא נרגע עד שלא ישב והקליט ממנה גם את שאר הדברים שלא כללה בספר.
ירושלים של אביבה גלי היא שכונת "אחווה" בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת, ואחר כך בתים בשכונות אחרות שאליהם נודדת המשפחה; והמשפחה היא קודם כל אימה, שנותרה בודדה עם הילדים לאחר שהאב עזב את הבית ובנה לעצמו משפחה אחרת באותה עיר. נופיה של ירושלים, דמויותיה ואירועיה, כמו בוא הצירקוס, ממלאים את פרקי הספר הצבעוניים כאשר על כולם מושלת דמות האם הגאה, אדם של עקרונות, מנהלת בית ספר לבנות שחייה מוקדשים גם לתלמידות, והכול באווירה ביתית של דחקות והסתפקות במועט, וגם של הרבה עצב, כמו בפרק המרגש שמתאר את הילדים המחכים במסעדה הקואופרטיבית לאם העסוקה, המאחרת לבוא, ובינתיים אוזלות כל המנות הטובות.
אחד הזיכרונות היפים בספר קשור לביאליק, המתאכסן בבית שבו גרה משפחתה של אביבה בשכונת בית הכרם, וכך זוכרת אותו הילדה:
פתע נפתחה דלת חדר-עבודתו בסערה, וביאליק במקטורן בוקר ובנעלי בית, גיליון נייר בידו, מיהר אל החדר השני כשהוא קורא: "מאניה!" (הלא הוא שם אשתו), "מאניה, הקשיבי! הקשיבי!" ומיד לאחר מכן שמעתי אותו, ואף ראיתי אותו, קורא: "לא שבת ולא חג / כי אם יום קיץ סתם / ובגינת הירק / קול ששון ומחול עם... // ובערוגות הגינה מסביב לחבית / קפץ כרוב, הרים שוק / קם לרקוד עם כרובית..." – וכך עד לסוף השיר.
אחוזה התרגשות הקשבתי לקריאה, שותפה בלתי קרואה לחווייה נדירה, לשמוע יצירה מיד לאחר היוולדה. הוא קרא את השיר עד תומו וכשסיים פרצו שניהם בצחוק עליז ומיהרו לרדת אל ידידיהם, בעלי הבית, להשמיע באוזניהם את השיר החדש." (שם, עמ' 124-125).
מומלץ מאוד-מאוד ובכל לב לכל אוהבי ירושלים ואוהבי ספרות הזיכרונות, קובץ של חוויות אמת מרגשות, של פרקי משפחה והתבגרות על רקע ארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20.
שם הספר הנבחר המתורגם שעליו אני ממליץ: תומאס מאן: "הר-הקסמים", שני כרכים, עברית: מרדכי אבי-שאול. הוצאת ספריית פועלים, 1955, מהדורה מתוקנת, 1977.
בנעוריי למדתי בבית הספר התיכון החדש בתל-אביב ספרות כללית אצל המייסדת שלו, המנהלת והמורה האגדית טוני הלה, שפתחה בפנינו, תלמידי המגמה הספרותית, את שעריה של תרבות העולם בהיסטוריה, באמנות ובספרות הכללית. ספק אם יש כיום בית ספר תיכון בארץ שתלמידיו זוכים לעושר רוחני ותרבותי שכזה, המלווה אותם כל ימיהם, גם יותר מחמישים שנה לאחר שסיימו את לימודיהם התיכוניים.
אחד הדברים החשובים שלמדתי מדבריה של טוני הוא שאין צורך לרוץ לקרוא דווקא ספרים חדשים אלא החוכמה לדעת למצוא את אותם ספרים קלאסיים שאפשר לקרוא אותם מחדש כל עשרים שנה והם הספרים החשובים לחייו של אדם. חלקם למדנו איתה, חלקם גיליתי מאוחר יותר. אני מונה עליהם את "שדים" של דוסטוייבסקי שהוא בעיניי הרומאן הגדול ביותר שנכתב אי-פעם, גילה לי אותו פנחס שדה. "פר גינט" של איבסן. "סידהארתא" ו"נרקיס וגולדמונד" של הרמן הסה. "המלט" של ויליאם שקספיר, "מיסתורין" של קנוט המסון. "המפתח לשער הגדול" של הינקו גוטליב, "תמול שלשום" של ש"י עגנון, "מכאן ומכאן" של יוסף חיים ברנר, "החיים כמשל" של פנחס שדה, ועוד. וכמובן, תומאס מאן, מ"טוניו קרגר" ו"בית בודנברוק" ועד ל"וידויי ההרפתקן פליקס קרול" ו"הר הקסמים".
עכשיו אני נמצא בעיצומה של קריאת "הר הקסמים" בפעם השלישית בשבעים שנות חיי. לראשונה קראתיו לפני חמישים שנה בהיותי חבר קיבוץ עין-גדי. באותה עת יצא לראשונה בתרגום עברי. התרגום של אבי-שאול אינו קל לקריאה. יש לו עברית עשירה מאוד ובה עשרות מילים, בעיקר של חפצים, שיש לשער שהן נכונות אבל קורא רגיל לא פוגש אותן בספרים אחרים. ועם זאת, הקסם החולני של רומאן הענק הזה עובר בצורה בלתי-רגילה, ממש נמסך בדמו של הקורא. הנס קאסטורפ, גרמני בן עשרים וארבע, מהנדס מתחיל העובד בחברת מספנות בהאמבורג, עולה לביקור של שלושה שבועות בדבוס שבאלפים השוויצריים, שם שוהה כבר חצי שנה בן-דודו החולה, איש הצבא יואכים צימסן, בסנטוריום לחולי שחפת.
מכאן ואילך מתפתחת עלילה מהפנטת, איטית אמנם, הגותית מאוד, אבל תופסת את הקורא באופן טוטאלי, כאילו אתה עצמך שוהה באותה בית-מרפא ונכנס לאווירתו המיוחדת, החולנית והארוטית, ואתה כמעט מזדהה עם תשוקתו הנסתרת של הנס קסטרופ להישאר במקום בתור חולה בשחפת אף הוא. רק פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שבה דור שלם של בני גילם של בני-הדודים נטבח בקרבות הנוראים, שמה קץ לעיר המקלט של הנמלטים מהחיים "למטה" אל המחלה אשר בהרי האלפים למעלה. מומלץ לקחתו לחופשה במקום מבודד ושקט, ואחר-כך להמשיך את הבדידות והשקט בהתרכזות בקריאה שבבָּית.
ישראל מפצירה בארה"ב למתן תגובותיה נגד מקסיקו
כלת פרס גנדי קוראת להקמת ועדת חקירה בינלאומית
לאחר שכוחות של מורדים מקסיקניים שילחו מגבול מקסיקו טילים ארוכי-טווח מתוצרת צפון-קוריאה ואיראן לסביבת הבית הלבן של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש בוושינגטון והשכונה שבה גר שר ההגנה דונלד רמספלד, ולאחר שלהקים של מפציצים אסטרטגיים של ארה"ב השמו בתגובה חבל ארץ, כפול בגודלו מישראל, הנמצא דרומה לגבול ארה"ב עם מקסיקו, והרגו בו אלפי אזרחים – פנתה ממשלת ישראל לבית הלבן בבקשה למתן ולשקול שנית את תגובותיו לנוכח הטרור, שאותו היא כמובן מגנה בכל לשון של גינוי!
ח"כ זהבה גלאון קוראת להקמת ועדת חקירה בינלאומית בהשתתפות שופט אמריקאי לחקירת הטבח האכזרי באזרחי מקסיקו החפים מפשע. "לארה"ב יש אחריות מוסרית להגיע לחקר האמת!" אומרת הזוכה בפרס גנדי למען זכויות אדם ונגד אלימות. במסתו "פנים אחרות" שפורסמה ב"מאזניים", ט"ז באדר א' תש"ח (26.2.1948), הביא ישראל כהן שפע ציטטות על יחסו המחפיר של גנדי ליהודים: "יהיה זה פשע כלפי האנושות להוריד את הערבים הגאים ממעמדם, כדי להחזיר את ארץ-ישראל, כולה או בחלקה, ליהודים." בתקופה השואה השיא גנדי עצה לעם היהודי למסור את עצמו להורגים וללכת למחנות ההשמדה בלא התנגדות. הגדיל לעשות כשקבע שהיהודים הם האשמים במה שקרה בגרמניה: "היהודים המיטו על הגרמנים את קללת המין האנושי ורצו שאנגליה ואמריקה תלחמנה למענם בגרמניה." הוא הדין ביחס לפרעות שהערבים פורעים ביהודים בארץ ישראל. גם כאן היתה בפיו של גנדי עצה: "להרשות לערבים שיירו בהם [ביהודים], או שישליכו אותם לים-המלח מבלי לנקוף אצבע."
אתר זאב גלילי
חברים יקרים,
שמח להודיעכם כי ניתן לקרוא את הטור "היגיון בשיגעון" באתר שלי שכתובתו מצורפת בזה. האתר בהרצה וייתכנו תקלות אך המטרה הסופית היא להעלות את כל הטורים שנכתבו מאז 1997.
זאב גלילי http://www.zeevgalili.com/
עיתון ספרותי חי מס' 14
המאבק על העברית
"עיתון ספרותי חי" מטעם איגוד כללי של סופרים בישראל והתיאטרון הקאמרי
בעריכת זיסי סתוי ובהנחיית טלי ליפקין-שחק ("מעריב")
הנושא: המאבק על העברית
סיפורים אישיים של סופרים שפילסו להם דרך אל העברית משפה אחרת.
ישתתפו: פרופסור מנחם פרי, שיספר על הסופר המנוח יוסל בירשטיין והמעבר שלו לכתיבה מיידיש לעברית. אלונה פרנקל, שעברה מפולנית לעברית. סלמאן נטור, משורר הכותב בערבית ובעברית. אסיה מרגוליס, משוררת שעברה מרוסית לעברית. רינת שניידובר, סופרת שעברה מספרדית לעברית.
יום שישי 23.6.06, 12.00 בצהריים, בבניין הקאמרי החדש, שדרות שאול המלך תל-אביב. מחיר הכרטיס: 40 שקל. 25% הנחה למנויי הקאמרי ולגימלאים. הזמנת כרטיסים מראש רק בקופת הקאמרי, טל. 03-6060960.
ספר סאטירה של אורציון ברתנא "תיבת נוח. אולי"
יצא לאור ספר סאטירה פוליטי לילדים ולמבוגרים של המשורר והסופר פרופ' אורציון ברתנא, "תיבת נוח. אולי", והוא מיועד לקהל קוראים צעיר וגם מבוגר. הספר משלב פנטסיה ספרותית הכתובה גם לקהל קוראים צעיר, אך הרובד העוטה את דפי העלילה הוא בעצם כסותה השקופה של הפוליטיקה והחברה הישראלית.
"תיבת נוח. אולי", בהוצאת תמוז ועם איוריו של דני קרמן, מספר את סיפורה של חבורה של חיות העורכת מסע בן עשרה ימים בים סוער. עשרה ימים סמליים, שהם הרבה יותר מעשרה ימים רגילים. בראשית היום הראשון הם מופיעים כשהם כבר בספינה, בראשם הקברניט שהוא ג'ירף, מתקדמים באלכסון בתוך הים של האסון. זברות, ודובים, וממותה בודדה, וינשוף זקן וחכם, וקוף מתחכם, ופיל שחצן, ואפילו זוג דינוזאורים מחייכים, אחד בשיני בשר ושני בשיני חלב. לכל אחד מאלה יש פנים להראות. מאין באו לתיבה? מתי יצאו למסע? אין תשובה. הם כאן. לאן הם מתקדמים? ל-שם, כפי שמתאר הדובר ביום העשירי, שאינו מסתיים. מה קורה להם? כל יום משהו אחר, מאוד אנושי, שהוא גם פוליטי וגם חברתי וגם קיומי. במה זה מסתכם? לא ברור בפנטסיה הזו שהיא גם מצחיקה וגם עצובה. בוודאי כשנגיע ל-שם, נדע.
פרופ' אורציון ברתנא הוא משורר, סופר, חוקר ספרות, מבקר. לשעבר יו"ר אגודת הסופרים העברים ונשיא פא"ן בישראל. נולד ב-1949 בתל אביב, ומתגורר בה. בעל תואר דוקטור מטעם אוניברסיטת בר-אילן. כיום הוא מכהן כראש המחלקה למורשת ישראל במכללת יהודה ושומרון באריאל, וכן הוא מלמד בחוג לספרות במכללת הקיבוצים. [מתוך קומוניקאט של המו"ל].
שמאי גולן
בין היצירה הספרותית למציאות הביוגראפית
[הרשימה התפרסמה בגיליון "אפיריון", 96, תשס"ו, 2006, מיסודו של
ארז ביטון]
ב.
בהמשך לבריחתנו ונדודינו, לאחר שכבר חצינו את הגבול לברית-המועצות, שעדיין לא היתה נתונה במלחמה, הגיעה פרשת הגירוש אל מה שכינינו אז בשם "סיביר", ולמעשה היה זה חבל הארץ הצפוני ביותר של אזור וולוגדה, ובדיעבד הסתבר כי לא היה רחוק מאגם אוניגה, שמבחינת תנאיו הגיאוגרפיים והאקלימיים דומה היה לסיביר.
לאזור זה גורשנו כאזרחים פולניים, שמדינתם עומדת במלחמה עם הגרמנים, השרויים אותו זמן בברית שלום עם הרוסים ("הסכם ריבנטרופ-מולוטוב" הידוע לשימצה). על כן דנו אותנו לעבודת פרך בכריתת עצים באזור המושלג במרבית ימות השנה. זיכרונותי משם היו עמומים אף הם אבל כאובים, ועתידים היו למצוא את ביטויים הספרותי, כמין קתרזיס הכרחי וכפוי.
באותם ימים בהם כתבתי את "באשמורת אחרונה" זכרתי את הגירוש לצפון הרחוק, לקור הנצחי. בלילה באו השוטרים הרוסים מן ה-נ.ק.וו.ד. הידוע לשימצה, הודיעו לנו שאנחנו "אלמנט בלתי מהימן", כלומר יסוד חתרני. הם הוליכו אותנו לתחנת הרכבת, אל קרונות המשא שעמדו שם, והעמיסו אותנו עליהם. זכרתי נסיעות ביום ובלילה, המתנות ממושכות בתחנות נידחות, חיפוש מתמיד אחרי דבר מאכל , הליכה לקטר לקבל קצת "קיפיאטוק" – מים רותחים הנפלטים מן הצינור ליד גלגלי הברזל הגדולים, חרדה גדולה שמא נאבד זה את זה תוך חיפוש האוכל והמים. ואחר-כך היתה הפלגה ארוכה בספינת-משא נגררת בנהר . ושוב הליכה, הפעם בשלג העמוק אל מחנה הכפיה , וסביב –סביב רק עצים עטויי שלג וכפור. ובכל זאת עדיין אנחנו משפחה, אבא ואמא ואח ואחות הגדולים מעט ממני, ואחות קטנה שנושאים היינו אותה בידיים. את סבתא כבר קברנו בביאליסטוק, הקורבן הראשון במשפחתנו המצומצמת. ואחר-כך, במחנה הכפייה, בין כריתת העצים וניסורם לבולי עץ קטנים וביקועם ל"צ'ורקי" – שיתאימו להבערת האש בדודי המשאיות, שוב פוקד אותנו המוות – מותה הפתאומי של האחות הקטנה שיינדלה, שלא זכרתי מה אירע לה, וקבורתה שם בצפון הרחוק בקבר שזכרו נעלם.
אלא שלפרשה זו היה המשך – ובמציאות, דווקא המשך העולה על כל דמיון. לאחר עשרות שנים, ואני אז איש השגרירות הישראלית במוסקבה, כשמעבר למילוי תפקידו עוקב בחרדת קודש אחר עברו בארץ הענקית ההיא, שנים שבהן הייתי מגורש, רעב, חסר אזרחות ובטחון בקיום היום-יומי, והפגישות עם המוות נעשו תכופות יותר.
מישאלה דימיונית היתה לי כל השנים, לשוב ולפקוד את המקום של מחנה הכפייה. בעיני רוחי ראיתי את הצריפים המבודדים, הנטועים בארעיות בתוך השלג, מוקפים יערות צפופים, ועצים גבוהי צמרת סביב. למטה, במדרון הנהר הקפוא, שלקראת הקיץ מפשיר וזורם בשצף-קצף. ובנהר נקשרים גזעי העצים למעין רפסודות רחבות וארוכות, המפליגות עם המובילים שלהן אל מרכז הארץ, אל החופש, אולי אפילו למוסקבה – מחוז החפץ של כולנו. אך יותר מכל חזר אליי מראה החורף הלבן, הקשה והאכזר, המביא עימו רעב וכפור תמידי ומוות, שלקח אליו את שיינדלה האחות הקטנה. מעט-מאוד זכרתי מיום מותה וקבורתה, אף-על-פי-כן העליתי את קבורתה ביום ההוא, מתוך כורח פנימי להפוך את הזיכרון העמום ל"מציאות" ספרותית מוצקת, קיימת, נושאת משמעות, למצוא נחמה ולהשקיט את הזיכרונות שגעשו ונדחקו. מראות התשתית נותרו בי: השלג הנערם, הויכוחים בין אבא, הממשיך להיות דבק באמונתו הדתית, לבין אימא הנואשת מן הדת, תובעת צדק אלוהי, והתנהגות מותאמת לנסיבות. ועוד פרט זכרתי מאותו מקום: כתובתו. כאילו בתת-התודעה חרטתי לעצמי את הפרטים, כאילו בסתר ליבי "ידעתי" שבאחד הימים אשוב לשם.
ואכן, חלפו שלושים שנים נוספות, וזכיתי לעימות חדש שבין המציאות ה"בידיונית" שבניתי לי לבין קטעים מן המציאות הממשית שנשתמרו מאז. עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין רוסיה לישראל, התמניתי בשנת 1994 נספח לתרבות במוסקבה (1994-1999). מיום בואי לשם עוררו בי התרגשות פנימית השפה הרוסית, התרבות, שירי מלחמת העולם השנייה, והמפגש עם העולם הרוסי שבתוכו חייתי כמעט שש שנים (1940-1946), ואף התחנכתי בבית-היתומים. והנה, לא עוד חוסר ביטחון כמו באותם ימים, אלא גאווה ובטחון כנציג של מדינת היהודים העצמאית.
בהכרח עם הזמן חשתי צורך עמוק לשוב ולבקר באותו מקום שבצפון הרחוק, לראות האם הוא כדמותו בזיכרוני, ואולי אף להפחית מאימתו. באותן שנים עודד משרד החוץ את עובדי השגרירות לבקר גם בפרובינציה, ליצור קשרים תרבותיים ואחרים גם עם ערים נוספות, להביא את דבר ישראל גם בערי המחוז מחוץ למוסקבה ולפטרבורג. כחלק ממדיניות זו יזמנו, יחד עם רעייתי ד"ר ארנה גולן, פעולות תרבות ביקטרינבורג (סברדלובסק) בהרי אורל, במרחק כ-1700 ק"מ ממוסקבה, בניז'ני-נובגורוד (גורקי, עירו של הסופר מקסים גורקי) שעל נהר הוולגה, ביארוסלבל, העיר העתיקה בת כאלף שנה ואחד ממרכזי התעשייה החשובים של רוסיה, בוולגוגראד (היא סטלינגראד, העיר שנלחמה בגבורה נגד הגרמנים ואף הצליחה לעצור אותם), ובמקומות נוספים. אבל הרצון לבקר בוולוגדה הרחוקה, באחד ממקומות המחוז שלה הנידחים, שאת כתובתו שיננתי וזכרתי במשך כל השנים, לא חדל להציק לי.
והנה, באחת הפגישות הקבועות, שהיתה לי עם סמנכ"ל אקו"ם הרוסי אלקסנדר טקצ'נקו, הבעתי בפניו את משאלתי לבקר בצפון הרחוק. לבקר בבירת המחוז וולוגדה, ומשם להמשיך צפונה.
הוא שאל אותי בסקרנות אם בדעתי להגיע למקום מוגדר, ובתשובה פלטתי מוכנית את הכתובת שזכרתי כל ימי חיי:VOLOGODSKAYA OBLAST, OSHTINSKI RAYON, MEGORSKI LESOPUNKT, VASILKOVSKIYE OSTROVA.
הוא הביט בי בפתיעה, חייך חיוך חבוי, ואמר שאיננו מאמין שקיים מקום כזה, אך הבטיח לברר ולתת לי תשובה. איש נבון היה טקצ'נקו, ואף שימש שגריר רוסיה במספר מקומות, על כן לא התאפק ושאל מה לי ולמקום נידח כזה, אם אמנם הוא קיים.
סיפרתי לו בקצרה על מחנה הכפייה, והוא שב והבטיח לברר.
ואכן, כעבור כעשרה ימים, כאשר חשבתי ש"העניין אבוד", הוא הפתיע אותי בפגישתנו במשרד החוץ הרוסי, ואמר שמשרד החוץ ישמח לביקורי בוולוגדה וצפונה, באותו מקום שביקשתי ושאינו זוכה לביקורים רבים, על כן משרד החוץ יארח אותי שם, ונציג שלהם, המתגורר בבירת המחוז, אף יתלווה אלינו.
כמובן שקיבלתי על עצמי לבדוק אפשרות של פיתוח קשרי מסחר ותרבות עם עיר המחוז וולוגדה, הידועה באדריכלות של כנסיות העץ שלה, וגם ידועה כמקום גלות של רבים מן המהפכנים בתקופת הצאר. העיר מפורסמת גם בזכות דברי הריקמה שהיא מייצרת, בעבורם זכתה במדליות זהב בתערוכות בפריז ובבריסל, וכן נחשבת החמאה המיוצרת במחוז, לחמאה הטובה ביותר ברחבי רוסיה ואף נקראת " וולוגודסקויה מאסלו" (VOLOGODSKOYE MASLO). אף התייעצתי עם הנספחת שלנו למסחר, קירה טל, וכמובן עם השגרירה פרופ' עליזה שנהר.
וכך יום קיץ אחד טסנו, עם רעייתי בת הקיבוץ, שבינתיים אף למדה רוסית, ממוסקבה לוולוגדה. נפגשנו שם עם ראש העיר, עם מנהל מחלקת התרבות, ועם מנהל מחלקת התיירות, ואף עם סופרים ועיתונאים, שהגיבו בהתלהבות לפגישה עם נציגי ישראל. אחרי לינה בעיר, טסנו למחרת בבוקר לעיר ויטגרה (VITEGRA) צפונית לוולוגדה, במרחק כאלף קילומטר ממוסקבה, מלווים בראש העיר שאליה טסנו. כמובן שהיינו אורחיו של ראש העיר, אולי גם מפני שנדירים הם הדיפלומטים המגיעים לשם. הוא העלה בפנינו את האפשרות שמיליונרים מישראל ישקיעו אצלו ויבנו בית מלון לתיירים שיבואו לצוד דובים ביערות מסביב. הבטחתי לו, כמובן, שאעביר את הנושא לנספחת המסחרית שלנו. הוא גם העמיד לרשותנו נהג ומכונית "וולגה" מרווחת, בליווי נציג משרד החוץ שהתלווה אלינו כבר בוולוגדה בירת המחוז.
הפלגנו, אם כן ב"וולגה" המרווחת והכבדה (הרכב הרשמי של הפקידות הבכירה), לאותו מקום נידח במרחק מאתיים ושישים קילומטר, לתוך היערות, בדרכי עפר מאובקות, למקום שהיה מחנה הכפייה שלנו בחורף וקיץ שנת 1940, ונקרא "ואסילקובסקייה אוסטרובה", כלומר "איי ואסילקוב".
אחרי שעות רבות של נסיעה וטלטולים, בכניסה ל"שומקום", ליד דרך העפר הבוצית, בצילה של כנסיית עץ עתיקה, קיבלה את פנינו, לתדהמתי, מקהלת נשים רוסיות, לבושות במיטב המסורת הרוסית: חולצות לבנות רקומות באדום. הן שרו לכבודנו, האורחים המכובדים מישראל, שירי עם עתיקים וחדשים, הושיטו לנו מגש ועליו כיכר לחם שחור ומלח, וברכו אותנו כאילו היינו נציגי ממלכה אדירה, או נשיא רוסיה בכבודו ובעצמו. זו היתה כנראה ההפתעה שהכין לנו נציג משרד החוץ כבד הבשר, איש שיחה נעים, בעל אף אדום, המעיד על אהבתו לטיפה "הבהירה" היא הוודקה.
ליבי החסיר פעימה עם שירת מקהלת הנשים. הנה נסגר מעגל. אותו ילד חיוור, פליט יהודי חסר ארץ ומולדת, אסיר המחנה, שב עתה אל אותו מקום כנציג מדינת היהודים העצמאית, כמו שאנו בארץ מלגלגים בציניות "אחרי אלפיים שנה". מי מילל ומי פילל בשנת 1940! – שהילד הקטן ההוא יעמוד לבוש חליפה ועניבה כיאה לנציג מדינה ריבונית ואף יחלק ממתקים לזאטוטים.
במרחק כעשרה קילומטרים ממקהלת הכנסייה והכפר הגענו אל המחנה. להפתעתי, המקום כאילו לא השתנה. עדיין עמדו שם הצריפים המוארכים, זקנים עתה מאוד, כמו צומחים מתוך האדמה, שחורים, בהם התגוררנו מספר רב של משפחות, מובדלות במחיצות דקות ביניהן. והיה היער מסביב, אך השמש זרחה והתגלו בו קרחות רבות. הכול הצטייר עתה פחות מפחיד. לא היו בו החיילים-השומרים סביב, ולא מפקד המחנה הגוץ והמפחיד. אולם ההפתעה הגדולה ביותר היתה הנהר. לא נהר היה זה, שהשיטו בו את קורות העץ המרובות שכרתו הוריי ושאר האסירים, אלא ואדי יבש, קרח בשתי גדותיו, ומים מועטים זרמו בתחתיתו. רק זקנים בודדים מתושבי המקום, שליוו אותנו, זכרו שהיה כאן מחנה אסירים. הם, כמובן, לא התגוררו כאן, אלא בכפר שלהם במרחק כעשרה קילומטר, ליד הכנסייה. הם הבטיחו שהנהר מתמלא לפעמים שוב, בחורף, אך עצים כבר לא כורתים כאן. המקום נראה מוזנח מאוד, עני, כאילו קללה תמידית רובצת עליו מאז.
שאלתי על בית הקברות של הימים ההם וסיפרתי להם על אחותי הקטנה, וזקנה אחת לבושה מטפחת ראש דהויה וחצאית ארוכה כהה, הובילה אותי אל קרחת קטנה ביער, הצביעה על אבנים בודדות פזורות בשטח, ואמרה שכאן נקברו ילדים שמתו אז, ואם כך – ודאי גם אחותי הקטנה. האם אמרה זאת כדי שאשאיר להם כסף לבניית מצבת שיש, או יותר נכון לצורכי קניית מזונות?
וכך, במרחק כ-1250 ק"מ ממוסקבה, לא הרחק מן הגבול הבינלאומי הפיני, עמדתי ואמרתי "קדיש" לנשמת אחותי, הוריי, לנשמת סבתי ומשפחתי. אכן גיליתי את ימי ילדותי האבודים מלפני כשישים וחמש שנה. אך קשה היה לי לשוב בדימיוני אל אותם ימים רחוקים, לשחזר בחום הקיץ את הקור הנורא בחורף, את האושר של מציאת גרגרי היער והפטריות בקיץ. אולי אפילו התאכזבתי מאותו המקום שהפחיד אותי ימים רבים גם אחרי ששיחררו אותנו. גם לא הייתי בטוח אם אמצא כאן אישור מציאותי לפרטי זיכרונותיי. והנה עתה ניטלה מן המקום אימתו, אבל חשתי שהוקל לי.
וכך אני מתאר בספרי "באשמורת אחרונה" את קבורתה של אחותי שיינדלה מבעד לעיניו של ילד כבן עשר, הנחשף להתמודדות שמעבר לכוחותיו, להתמודדות עם המוות ועם שאלות של צידוק הדין, שאלות מהותיות לעולם שבצילו גדלתי וממנו נותקתי. אך פעמים רבות תהיתי אם לא האמונה השלמה של אבי, שסרב לסור ממנה וממצוות הדת, אם לא היא שדירבנה את מות הוריי.
חנה'לה מתה בשקט. היא נרדמה ולא פקחה עוד את עיניה. אבא הוריד את הגווייה הקטנה העטופה צחורים לתוך הגומה המושלגת ולא ניכר כי חנה'לה באה אל קרבה. גופתה שקעה בתוך הלובן הפריך והשלג היורד הזדרז לכסותה. נשא אבא את עיניו השמימה ואמר:
"ברוך דיין אמת". הוא ביקש להוסיף ולהמשיך , אלא שאמא קטעה דבריו בקול זעקה:
"אין דיין ואין אמת!"
הניח אבא את כפתו על כתפה הרזה ואמר בשקט:" יתגדל ויתקדש שמו הגדול. כיוון שרצה נתן וכיוון שרצה לקח, יהי שמו מבורך." הוא לקח לידיו את את-החפירה והתחיל לכסות את הקבר.
הגביהה אמא את גופה על קצות אצבעותיה:
"מי נתן?! אני הריתי אותה. כאן, בבטני," הוסיפה בקול נמוך, "היו תנועות רגליה. אני כאבתי את לידתה. מתוכי יצאה. שערות רכות היו לה. עכשיו בא לו הוא ולוקח את ילדתי?! ואתה עוד מברך אותו!"
היא השתטחה על הקבר, מחבקת את תלולית השלג הנערמת והולכת. - - - - - - - - - - "תשעה חודשים," בכתה אמא, והיא גורפת ומטאטאה בזרועותיה את השלג הנערם על תלולית קברה של חנה'לה. מעטה השלג תחת לחיה היה מחורר מדמעותיה החמות.
בין בכי לבכי עמדה דממה לבנה. והיתה הדממה מכסה בחיוורונה את שערה הערמוני ואת כתפיה הרועדות. חיימק חש צימאון. הוא הושיט את לשונו והיה קולט נוצות שלג שנמסו מיד והפכו למים צוננים. משך אבא בשרוולו וגער בו:
"חנה'לה מתה."
גילגל הילד את לשונו לתוך פיו, מיצמץ בשפתיו ואמר:
"מתה."
הרבי סיפר שתינוקות מתים עולים מיד לשמיים, אפילו ללא חיבוטי קבר, כי עדיין לא הספיקו להתלכלך בחטאים. מלאכים צחורים שוזרים כיסא מכנפיהם האווריריות, מושיבים בו את התינוק ועולים עמו מעלה-מעלה. - - - - - - - חנה'לה עירומה ורזה היתה דואה ועולה. ידיה לא היו לה ובמקומן צמחו כנפיים של תרנגולת מרוטת נוצות. כנפיים קטנות ורחומות. לאיטה לאיטה היתה דואה ומגביהה כשהיא מפרכסת בכפות רגליה שהאדימו מן הכפור. לבדה היתה דואה מפני שהמלאכים הסתתרו בגלל פתותי השלג הקפואים, מחשש לכנפיהם העדינות העלולות להיפגע.
"קר לה," אמר חיימק וכינס את ראשו בין כתפיו.
"חנה'לה מתה. כבר לא קר לה," לחש אבא לאוזנו של הילד כשהוא מלטף את כתפה של אמא שהיתה שעונה אל כתפו.
אמא הביטה בעיניים מזוגגות אל-על. עפעפיה לא מצמצו למרות השלג שירד ללא הפוגה. כבר נערם פס לבן ודק על גבותיה, אף במשקעי לחייה הנפולות נראו תלוליות של שלג.
"אבא, השלג לא נמס על הפנים של אמא!"
"רבקה," אמר אבא, וכיוון שלא קיבל תשובה, לקח את פניה בכפות ידיו והיפנה אותם אליו, "רבקה, הביטי, תסתכלי על חיימק. אנחנו מוכרחים להמשיך לחיות."
אמא מצמצה בעיניה כמתעוררת מחלום, ואמרה בקול שקט, מוזר:
"חנה'לה הרי מתה."
"ואף-על-פי-כן."
הביטה אמא בבנה, רכנה אליו ושאלה:
"מה דעתך, חיים, לחנה'לה קר באדמה הקפואה?"
"קר לה מאוד, אמא. ראיתי את רגליה הקפואות."
"מוכרחים להלביש אותה גרבי-צמר שסרגתי לה."
אותו רגע התגלגל ובא מפקד המחנה. כולו עטוף בבגדים של צמר-גפן, ורק פניו הסמוקים הציצו מתוך עטיפות כובעו. בקול רם בירך אותנו, ומיד הוסיף:
"רואה אני שהמוות פקד אתכם. אין דבר. כאן אצלנו צריך להתרגל גם אליו. איך אתה אומר, יענקל, מי שלא מתרגל מתפגל, או מתפגר, אותו הדבר, לא?"
הקומנדאנט פרץ בצחוק וטפח לו לאבא על גבו בכפפת הצמר-גפן שלו העטופה בד כחול.
ואמנם התרגלתי לנוכחותו של המוות בקרבתי.
עם פרוץ המלחמה בין בריה"מ לגרמניה שוחררנו ממחנה הכפייה. ושוב יצאנו לדרך הנדודים, והפעם – דרומה, לכיוון טאשקנט שבאוזבקיסטן. אבא אמר, "הפירות שם בשפע ודומים לפירות ארץ-ישראל." אלא שלא זכינו לאכול פירות בטאשקנט, שכונתה אז "עיר הלחם". ואבא, ששרד את המחנה ואת הנדודים, חלה, וניסה להתקבל לבית-חולים שם. על מותו נודע לנו מפי אישה אחת, שסיפרה לנו, שהוא מת ברחוב כמו פליטים רבים אחרים. ואנחנו באותו זמן ב"קולחוז", מפני שלתוך העיר לא הירשו לנו לבוא. אמנם ניסינו לעמוד במיכסה של קטיף הכותנה, בחום של למעלה מארבעים מעלות, ללא מזון, אך לא עמדנו בכך.
ושוב נדדנו והגענו לעיירה בשם "גולודנאיה סטפ" ("ערבה רעבה"), ואף שם לא נמצא לא מזון ולא מקום מגורים. בבקתת חימר עם פליטים אחרים הצטופפנו, בקתה לוהטת ביום וקפואה בלילה. והרעב המרחף מעלינו כל העת, הדימיון השוגה במציאת מזון, אולי פרוסת פיתה מאלו שהאוזבקים מביאים מכפריהם, אולי שארית של גזר שנפל אצל מוכר הירקות בשוק, אולי שארית של קליפת אבטיח.
המאבק היום-יומי ברעב הביא למותה של אמא, שחסכה את הפירורים מפיה. וכך מצאתי את עצמי ללא אמא, ללא אבא, האחות הקטנה באדמת הכפור, הסבתא קבורה בביאליסטוק, ואנחנו בדרך לבית-יתומים, אחי מיכאל, ואחותי יונה הגדולים מעט ממני, ואני הקטן, נפוח בטן מרעב ומחלות, וקודח במלריה. רק המיטאמורפוזה הספרותית שעשיתי בחומרים הקשים הללו היא שאיפשרה לי לשחררם ממרתף ההדחקות ולדבוק, מתוך מודעות שלמה, בזהות הישראלית החדשה.
המשך יבוא
הומצאה הרכבת!!!!!!!!!!!!!!!!!
חבורת ישראלים העתידים לייסד אמצעי תחבורה חדש שינוע על מסילות-ברזל הגישו לרשם הפטנטים בקשה לרשום את השם "רכבת ישראל". הפטנט כולל גם מיפרטים כמו למשל איך לעצור את כלי-התחבורה החדש כשהוא שועט במהירות של 140 קמ"ש אל מיפגע שנגלה לו רק ממרחק של 200 מטר. לדברי המגישים, ההמצאה גובלת בגאוניות והיא תוכל לפתור בעיות תחבורה בעולם כולו.
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק תשעה-עשר
מריא נכנסה לתוך הגן, שאחורי ביתם וספר בידה.
הבקר – בקר אביב, שאין רבים דֻגמתו. עלי העצים והדשאים מלאים אגלי טל רעננים, ומסביב לספסל, שמריא ישבה עליו, צמחו שושנים אדומות שהורידו כבר את ראשן. כאלו היו משתחוות בענות חן לפני האורחה הבאה. ולפניה מפכה ברכת מים זכים, רבועה – ראי כסף בתוך מסגרת דשא רטב, שבתוכו נראית בבואת האילנות המלבלבים, המכתירים אותה. והנה נתרה צפרדע ירוקה אחת, ונדמע קול שכשוך וקרקור: קבה – קבה , כאלו גם היא שמחה לקראת האורחה הבאה ומברכת אותה ב"צפרא טבא".
השמים בהירים וזכים, כשתסתכל בהם ותקפך יגון חרישי, מתק וגעגועים טמירים... השמש שולחת את קרניה וציריה לבשר לצמחים, שירימו את ראשם, הלא עוד בזמן מה יבלו ויכמשו ותאבדנה כליל מן האדמה. והצפרים מזמרות במקהלה פשוט, מטר צלצלי=תרועה משתפך ארצה. פתאם השמיע עורב את קולו הצרחני : קרע ! קרע ! – מלח-לתבשיל... הוא בא לתור את הארץ, אם החרף הזקן כבר פרש ממשלתו על הארץ, ואם כבר מכירים את עקבותיו. אך בבושת פנים שב לשולחיו כלעמת שבא: הקיץ הנחמד עוד שולט בארץ ועדיין לא עלה על מחשבתו לעזב את הארץ... מריא לא קראה בספרה שלקחה עמה, רק נתענינה בספר הטבע הרחב לעד אין קץ...
ביאת מריא לעיר עשתה רשם על איבנ'ק; נכסף נכספה נפשו מאד להתראות עמה, ופה מצא לו שעת כושר. מריא שמעה את חריקת דלת הגן בהפתחה, ותפן לראות, מי הוא הבא? והנה עלם חסון ויפה, גבה הקומה וגמיש, הולך ומתקרב אליה. פני מריא נסתמקו מאד, ובראותה שכבר קרב הוא אליה אז "אזל סומקא ואתא חורא", כי הכירה כבר בו שהוא איבנ'ק; הלמות=לבה נכרה על פניה, ושפתיה רטטו קצת.
איבנ'ק נגש אליה ופרס בשלומה, והיא ענתה לו שלום בבת צחוק. הוא ישב על ידה והתחיל מזכיר את הראשונות. מריא יושבת, צמרמרת אחזתה ושניה נוקשות זו לזו.
– מדוע את רועדת ככה, מריא ? הן לא באתי חלילה להפריע את מנוחתך, פגשתיך בגן, אמרתי: נו מכירה, הבה אקרב אליה ושאלתיה לשלמה, התנצל איבנ'ק בקול נמוך.
– לא כלום, מצנת=הבקר תקפתני צמרמרת קלה – ענתה מריא בטון של בטול – שכחתי לקחת אתי מטפחתי (להליט) להתעטף בה.
איבנ'ק נתחור וצחוק קל נראה על פניו. תשובתה לא נתקבלה על לבו.
המשך יבוא
אנחנו שמחים לעזור
לאהוד בן עזר שלום רב, תודה רבה על פרסום ויקיפדיה ב"חדשות בן עזר" [גיליון 150]. הפרסום כבר החל נושא פרי, בדמות ערכים חדשים והרחבת ערכים קיימים.
דוד שי
הכתובת של אתר ויקיפדיה העברית היא: http://he.wikipedia.org
©
כל הזכויות שמורות
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם ובתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע. מעתה אפשר לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך את הספרים כשהם עטופים בנייר דפיניל דק וריחני שאפשר לקפל אותו על מסרק ולנגן בו כמו בגרמושקה
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל