| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 152
עם צרופת עטיפתו של "הפרי האסור"
תל אביב, יום חמישי, כ"ו בסיון תשס"ו, 22 ביוני 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון:
אבן מקיר תזעק לנוכח היוצרים והיוצרות הזקנים של הספרות והזמר העברי שיחטטו באשפתות בעוד הקרטלים הגדולים בישראל – חוגגים!
אורי הייטנר: בקבוק עם טלאי
הידעתם כי 127 יהודים נטבחו בכפר עציון ביום אחד?
נעמן כהן: הסעודה האחרונה, שיר
שמאי גולן: בין היצירה הספרותית למציאות הביוגראפית, פרק ג'
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק כ'
גלגולו של עותק "הפרי האסור" ופיענוח הצילום שעל עטיפתו
משה גרנות
היש תקנה לחינוך בישראל?
התפטרותה בשעתה של מנכ"לית משרד החינוך עם מעברה לתחום הפוליטי, תוך הטחת ביקורת על ילד טיפוחיה – "התוכנית הלאומית לחינוך" (ינואר 2005), המוכרת בציבור בכינוי "דו"ח דוברת", מצביעה כאלף עדים כי כישלון זה, הידוע מראש, ואשר הושקעו בו מיליונים כל כך רבים מכיסנו – ובכן, כישלון זה עומד להישאר יתום. לפני שאזכיר, ולו על קצה המזלג, עד כמה אבסורדית היתה התוכנית, שחתומים עליה שועי המשק והמובילים האקדמיים של שדה החינוך, אני חייב לציין המלצה ראויה אחת של הדו"ח, אשר חבל שלא הומלצה לפני 30 שנה – ההמלצה לבטל את חטיבות הביניים (הדו"ח הנ"ל, עמ' 80). ב-43 שנות עבודתי בשדה החינוך, בכל השלבים של דירוג ההוראה, לא נתקלתי בכישלון מערכתי צורב כל כך כמו ב"רפורמה", שבעקבותיה נולדה בסוף שנות השישים חטיבת הביניים. אותן שלוש שנות לימוד (ז'-ט'), הפכו לא רק לבזבוז זמן משווע, אלא גם לחממה של אלימות. "הרפורמה", שהושקעו בה מיליארדים, לא רק שלא קידמה את החינוך, אלא, כמשתמע מסקרים השוואתיים בינלאומיים, אף הסיגה את מערכת החינוך אחורנית.
איך קרה שמחברי הדו"ח, ביניהם מאשפי המשק הקפיטליסטי, לא העלו על דעתם שהרעת תנאי העבודה של המורה, תוך תגמול מינימאלי, תקים קול צעקה מצד המורים – אלה שאמורים לשאת את עיקר העול של גזירותיו?
הדו"ח ממליץ שכל עובדי ההוראה יעבדו מ-8.00 עד-16.00 – 40 שעות בשבוע. 6 השעות הראשונות ביום – שיעורים רגילים, ואילו 2 השעות האחרונות – הכנת מודרכת של שיעורי בית, כישורי חיים, קצת הוראה ושיעורי אומנות. הלימודים יתקיימו 5 ימים בשבוע, וביום שישי יינתנו לתלמידים תוכניות העשרה לפי בחירתם. החופש הגדול יוקטן בשבועיים, חופש חנוכה יצומצם ליום אחד, וחופש פסח – לשבועיים. כיוון שלמורים יש עתה "המון זמן" – אין מקום לתגמול על שעות נוספות, על ריכוז מקצוע, חינוך כיתה והכנה לבגרות (שם, עמ' 113-115, 125, 129-130).
כדי להוכיח עד כמה חסרות שחר הן ההצעות האלו, אצביע על המצב הנוכחי בחינוך העל-יסודי, שם נחשף בצורה המשכנעת ביותר האבסורד שבהצעה: מורה בבית הספר העל-יסודי אמור לעבוד בשבוע 24 שעות פרונטאליות. אם הוא מחנך – יעבוד פרונטאלית פחות 2 שעות. אם הוא מכין לבגרות – יופחתו ממערכת השעות שלו עוד 4 שעות בממוצע. כלומר, הוא צריך ללמד בפועל פחות מ-20 שעות בשבוע. בנוסף על כך הוא חייב להשתתף בישיבות ולהקדיש שעתיים "שהייה" לקבלת קהל ולהדרכת תלמידים – הרי עוד 3 שעות בשבוע. מה ההיגיון שיסכים לעבוד כמעט כפול (!) למען תוספת של כמה מאות שקלים? הרי הוא יכול בהחלט לעבוד מעל משרה (המנהל אפילו יודה לו על כך!) ולהשתכר הרבה יותר ממה שדו"ח דוברת מוכן להעניק לו, כביכול, ברוחב לב.
אינני יודע מהו ניסיונם של מחברי הדו"ח בהוראה, אבל אני יכול להבטיח להם מ"מידע אישי" ומצפייה באלפי שיעורים בתפקידי כמפקח כולל, כי הוראה בשעות הצהריים המאוחרות (השיעור השישי והשביעי) זוהי משימה קשה ומתישה, וכל מורה מנוסה יעשה כל אשר לאל ידו כדי להשתמט מהחובה ללמד בשעות אלו, ולמצער, אם המנהל עומד על דעתו כי אין לו דרך לאייש את השעות הפרובלמאטיות – הוא יכפה עליו להתנסות בחוויה הקשה רק פעם-פעמיים בשבוע. בא דו"ח דוברת ומחייב את כל המורים ללמד ולהדריך תלמידים שעתיים נוספות על שתי השעות הקשות שתיארתי לעיל, ולא רק פעם-פעמיים בשבוע, אלא כל השבוע! מדוע שארגוני המורים יסכימו להרעה כל כך משמעותית בתנאי עבודתם?
הדו"ח מציע הקטנה משמעותית של החופשות (בכמעט חודש בשנה!), והרי כל בר בי רב יכול ללמד את חברי דו"ח דוברת, שכאשר המשכורת היא מעליבה והעבודה עם הנוער של ימינו היא בבחינת כניסה לגוב אריות – מה מלבד החופשות יכול למשוך אנשים צעירים לעבודה כפויית טובה זאת?
ועוד דבר מדהים קבעו חברי הוועדה של דו"ח דוברת, והוא – שמורים מתוגמלים דיים, ולכן כל עבודה נוספת, כגון מילוי מקום, תיעשה ללא תגמול. ואיך תיארו לעצמם שבית הספר יתנהל, כאשר סגל ההוראה בבית הספר יצטרך למלא את מקומו של מורה אשר באופן קבוע, למשל, יתקשה לקום בבוקר? האם לדעת חברי הוועדה תחושה של "פרייארים", שתהיה מנת חלקם של ממלאי המקום, היא תחושה שמעודדת יצירתיות, תחרותיות, מסירות והתחדשות?
ועניין אחרון שאציין ברשימה זאת: הדו"ח מעניק למנהל עוצמה אדירה בכל הנוגע לפיטורי מורים (שם, ע' 140 ואילך), עוצמה שעד כה הייתה נחלתם של המפקחים הכוללים. נשאלת השאלה – מדוע ארגוני המורים יסכימו להרעה קרדינאלית כזאת בהישגיהם הפרופסיונאליים? היום, כדי לפטר מורה קבוע, צריכים לצפות בשיעוריו 4 מפקחים בלפחות 12 שיעורים במשך שנתיים, ובין לבין – ישיבות מפקחים, הסכמה של הרשות המקומית, אזהרת המנכ"ל ועוד פרוצדורה ארוכה, שאם יש בה הפגם הכי קטן – בית הדין לעבודה יפסול את הפיטורין על הסף. את ההישג הפרופסיונאלי האדיר הזה של ארגוני המורים ביקשו חברי הוועדה לבטל, והאמינו שהארגונים יעברו על כך לסדר היום?!
הבאתי רק מעט מביקורתי על דו"ח דוברת. נראה לי שחברי הוועדה שחיברה את הדו"ח, יותר משהם אנשי משק וחינוך הם תלמידיהם של בקט ויונסקו, כי האבסורד ניגר כמעט מכל דף מדפי המסמך חסר השחר שהם חיברו. המון כוונות טובות הושקעו בדו"ח, כי המצב הוא ממש בלתי נסבל: יש צעירים המסיימים י"ב כיתות ואינם יודעים קרוא וכתוב, יש בורות מבהילה בין בוגרי בתי הספר, ולצערנו הרב, גם בין בוגרי בתי המדרש למורים. האלימות גואה כל יום, ולא מעט מורים חוטפים מכות מתלמידיהם ומהורי תלמידיהם – קטסטרופה! וכל זה במדינת שפע כמו שלנו, המתיימרת להשתייך לעולם המערבי הנאור.
מה עושים? אני מרשה לעצמי (בהסתמך על 43 שנות ניסיון בתחום) לפרוש את מחשבותיי בעניין. אני מניח שאין בהן תרופת פלא, אבל לפחות, אני מקווה, אינן אבסורדיות כהצעותיהם של חברי ועדת דוברת:
א. צריך, לדעתי, להפסיק לשאוף לכך שהמורה ילמד את התלמיד "לחשוב" במקום לחייב אותו "לשנן". אני מסרב להאמין שיש בכוחו של המורה ללמד את התלמיד לחשוב חשיבה יישומית, ובעקבות כך אני מסרב להאמין שהמאמץ כדאי. אני אף מאמין כי מי שמעדיף את "החשיבה" על "השינון" – אינו משיג בסופו של עניין שום הישג, ומביא לעולם בורים גמורים. בכל תחום שבעולם – תמיד יהיו בידינו "מפות מיושנות" (כדבריו של יהודה עמיחי בשירו "ליום הולדתי", "שירים 1948 – 1962"), וכל תבניות החשיבה, שבהן ציידו אותנו – יעזרו לנו כקליפת השום. כל כוחו של המורה הוא בכך שהוא מסוגל להביא פיסות תרבות מן העבר ולהעניק אותן לדור העתיד. המורה מסוגל ללמד את התלמיד את המתמטיקה של העבר (שאגב, מרביתה לא השתנתה בתוכנית הלימודים מזה מאות שנים!) – ולא להכין אותו לקראת המתמטיקה של העתיד. את זה אולי (אולי גדול!) יכול להנחיל גאון כמו אוקלידס, ולא המורה – עם כל הכבוד. המורה מסוגל ללמד את התלמיד טרגדיה של סופוקלס, שיר של וולט ויטמן או של ביאליק, אבל אין לו שום יכולת ללמד תבניות לבחינת מחזה או שיר שיחבר יוצר מחונן בעתיד (בכך נכשלים לא אחת פרופסורים עתירי ידע!). אם ילמד המורה את סיפורי ספר שמואל הנפלאים, את נבואות עמוס הנביא, את משנתו של סוקרטס, את סופוקלס, את שקספיר, את דוסטוייבסקי, את פרנץ קפקא, את ארכימדס, את ניוטון ואת איינשטיין – הוא יצייד את התלמיד ב"סל תרבות" שאין ערוך לו. אם יוותר על כל אלה, וילמד אותו "לחשוב" – לא יישאר בידי התלמיד דבר (ראו הרחבה לכך בספרי "עם הפנים אל המורה", הוצאת ירון גולן, 2002, עמ' 17-22).
ב. לכאורה, מה שאני מציע כאן יעמוד בסתירה לטענות שטענתי נגד דו"ח דוברת – ולא היא: אני מציע לקצר את הליך הפיטורין של המורים, אבל, וכאן ההבדל – אני מציע לא לפגוע בהישג הפרופסיונאלי של ארגוני המורים. כאמור, המצב היום הוא שפיטורי מורים נמשכים שנתיים וגורמים ייסורים קשים למורים, לתלמידים, ולמפקחים המופקדים על הליך הפיטורין. רוב המפקחים מתייאשים מההליך הארוך והמסורבל, הכרוך בלא מעט סיכונים (כגון איומי הארגונים והמורה הנפגע); וכך נותרים על כנם מורים כושלים, המזיקים, פשוטו כמשמעו, לתלמידים ולבית הספר כמכלול: מורה סביר איננו מסוגל ללמד כאשר בכיתה השכנה, אצל המורה הכושל, מתרחשת מהומת אלוהים. זאת ועוד, כדי להיפטר ממורים אלה, תוך עקיפת ההליך המסורבל הנ"ל, נוהגת המערכת לפתות אותם בפיתויים כספיים שונים (הגדלת אחוזי הפנסיה, הגדלת הפיצויים, הוספת חודשי הסתגלות וכדומה). יוצא שהמערכת מקיימת בעל כורחה עידוד שלילי – מי שעובד כהלכה, איננו מקבל שום בונוס. כדי לזכות בכך – צריך פשוט להיכשל!
לא פלא שההוראה היא המקצוע האקדמאי היחיד במדינה שקרוב מרבע מהעובדים בו אין להם רישיונות. מתבקש, אם כן, לקיים הליך מהיר של פיטורי מורים, שבו המנהל ממליץ (אבל איננו וקובע, כהצעת דו"ח דוברת), שני מפקחים מבקרים אצל המורה וכותבים חוות דעת, מנהל המחוז מאשר לאחר שימוע, והפיטורין באים לידי גמר לכל היותר תוך 3 חודשים. למורה יוצע קורס להסבת מקצוע והמשך קבלת משכורת מלאה במשך שנה עד שנתיים (תלוי בוותק), שהרי בלאו הכי הוא מקבל משכורת כזאת בהליך הקיים, אלא שיימנע הסבל של התלמידים, המורים, המנהל והמפקחים, ועיקר העיקרים – תימנע החרפה של ההוראה הכושלת ממערכת החינוך בישראל.
ג. ההצעה השלישית היא קשה לעיכול, אך לדעתי, הכרחית לקיום מערכת חינוך סבירה: אני מציע כי יוכן הליך מקוצר של הוצאת תלמידים סוררים מבית הספר והעברתם לחינוך מתקן. כמפקח על בתי-ספר במשך שנים רבות, צפיתי באלפי שיעורים, ולא פעם נתקלתי במורים מקסימים, שהכינו שיעורים מעולים, שאני, עם כל הוותק שלי, לא הייתי מצליח להכין טובים מהם – ובכל זאת, הם לא הצליחו ללמד, כי אחד התלמידים החליט להרוס את השיעור – קפץ על השולחן, מחק למורה את מה שכתב על הלוח, יצא ונכנס לכיתה ללא אישור המורה, זרק קליפות על חבריו ועל המורה. שום ריצוי, שום שיחה חינוכית לא עזרו – התלמיד ידע שהוא "מסמר בלי ראש", ידע שלמורה אין סמכות אפילו להוציא אותו מהשיעור, וידע כי במקרה שמישהו ינסה להעניש אותו, יבואו חבריו והוריו ויערכו פוגרום בבית הספר. אין ברירה, את התלמיד הזה יש להרחיק מהכיתה ומבית הספר בכלל, ולהעביר אותו למוסד לחינוך מתקן. 35 תלמידים לא למדו בגלל מופרעותו של תלמיד אחד! לא ייתכן שכל "ההבנה" ו"הגמישות" יופנו רק אל התלמיד האחד המסרב לאפשר לחבריו ללמוד. תבנית ההוראה והחינוך במוסד המתקן צריכה להתבסס על כיתות קטנות, על מורים מעולים שהוכשרו למשימה הכבדה, וגם מתוגמלים בהתאם, ומוסדות אלו צריכים להיות מאובזרים במיטב הטכנולוגיה החינוכית ולשכון בבניינים החדישים והמתאימים ביותר לטיפול בילדים ובנוער.
זאת תהיה שחצנות בלתי נסלחת אם אכריז ששלוש ההמלצות האלה ירפאו את מערכת החינוך החולה שלנו, אבל אני משוכנע בדבר אחד: המלצות אלו יחזירו את מערכת החינוך אל התקופה שבה העניקו לתלמידים פיסות תרבות, שבה רק מי שרצה ללמוד, למד, שבה לא כל מי שהיתה לו תעודת לידה יכול היה ללמד. בתקופה ההיא (לפני פחות מארבעים שנה – כאן בארצנו הקטנטונת!) היו תלמידינו בין הראשונים בעולם בהישגי הלימודים שלהם.
בית הדין להגבלים עסקיים הצליח לגזול את כבשת הרש:
יריקה בפרצופם של סופרים, מלחינים ופזמונאים זקנים!
שרת החינוך החדשה, כדאי לך לקרוא!
וגם לך, הממונה החדשה על ההגבלים העסקיים, לא יזיק לקרוא מה תזיקי!
בעקבות פסיקת בית הדין להגבלים עסקיים, אשר קבע כי אקו"ם מחוייבת לחלק תמלוגים לחבריה אך ורק בהתאם להיקף ולאופי השימוש בפועל ביצירות החברים, נאלץ דירקטוריון אקו"ם להפסיק את חלוקת התמלוגים הכלליים, כלומר תשלומי הפנסיה לחברים הזקנים.
מקביעה זו של בית הדין עולה כי חלוקה חודשית זו ליוצרים ותיקים, לאלמנות ולאלמנים, אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית הדין, מאחר ותמלוגים אלה שולמו לטענת בית הדין ללא קשר להיקף היצירות בהן נעשה שימוש, ולאופי השימוש בפועל ביצירות. (מה שאינו מדוייק –תמלוגי הפנסיה משולמים על פי אחוז מסויים מתמלוגיו של כל חבר ב-15 השנים האחרונות, בטרם מלאו לו שישים).
בעקבות פסק הדין של בית הדין להגבלים עסקיים, ולאחר התייעצות עם עורכי הדין של אקו"ם, נאלץ דירקטוריון אקו"ם להקפיא מיד את ביצוע חלוקות התמלוגים הכלליים, שהם, כאמור – תשלומי פנסיה של סופרים, מלחינים ופזמונאים זקנים, שלא פעם הגיעו עד פת לחם.
חברי הדירקטוריון של אקו"ם יודעים שתמלוגים חודשיים אלה סייעו לרבים מחברי אקו"ם שהגיעו לגיל פרישה, ומצטערים על החלטתו של בית הדין להגבלים עסקיים, אך יחד עם זאת הם מחוייבים לפעול בהתאם לחוק, ולקיים את פסק הדין. כל קיומו של אקו"ם נובע מכוח החוק, ומתוקפּו הוא גובה דמי שימוש ביצירות חבריו.
"עם כל הצער והקושי," מסיים דירקטוריון אקו"ם את המכתב לחבר על הפסקת הפנסיה: "אנו מאחלים לך בריאות טובה ואריכות ימים."
אקו"ם הוא הגוף היחיד של היוצרים בישראל שגובה את התמלוגים המגיעים להם ושמצליח לשמור על עצמאותו וניהולו בידי היוצרים, ואינו מחזר על הפתחים של משרדי הממשלה ואינו תלוי בהם, כמו מרבית מוסדות התרבות בישראל. אבל מכל ההגבלים העסקיים והקרטלים בישראל, שמגלגלים מאות מיליוני שקלים ללא פוצה פה ומצפצף, ואשר חלקם עושים ככל יכולתם שלא לשלם תמלוגים ליוצרים באמצעות אקו"ם – נטפל הממונה על ההגבלים העסקיים דווקא לחברה של היוצרים שמגינה על זכויות היוצרים, מגדיר אותה כקרטל, דופק אותה מכל צד ועכשיו גם זורק לאשפתות את חבריה הזקנים, הסופרים, המלחינים והפזמונאים.
חרפה. זוהי חרפה. חרפה וחרפה. אבן מקיר תזעק לנוכח היוצרים הזקנים של הספרות והזמר העברי שיחטטו באשפתות בעוד הקרטלים והכמעט-קרטלים הגדולים בישראל – חוגגים! בושה. בושה וחרפה. אנחנו הקרטל!? שמעי מדינת ישראל והקשיבי – אם כך את נוהגת בנו, לא מגיע שתהיה לך תרבות שאותה אנחנו יצרנו ויוצרים! ולאן, לאן תשאי את החרפה?
הרשימה הזו התפרסמה לפני שנה, בגיליון 50 מיום 1.7.05, ועדיין לא נעשה דבר, ועשרות אלפי השקלים שהיו צריכים להגיע לידי סופרות מלחינות ופזמונאיות זקנות וסופרים מלחינים ופזמונאים זקנים עדיין נמצאים בקופת אקו"ם ואסור לה לחלק לחבריה בוני התרבות העברית את שכר עמלם שחסכו במשך עשרות שנים!
מר משה קצב, עד שלא תקרא לו רב לא אקרא לך נשיא
משה קצב, ---- מדינת ישראל, מסרב לפנות בתואר רב לרבני התנועה הרפורמית. עד שלא יחזור בו ה---- קצב מאיוולתו, "חדשות בן עזר" לא יכנה בתור נשיא את ---- מדינת ישראל משה קצב, וקורא לכל קוראיו לנהוג כך בכתב ובעל-פה.
הידעתם כי 127 יהודים נטבחו בכפר עציון
ביום אחד?
ביום ד' אייר תש"ח, 13 במאי 1948, נפל כפר עציון ו-127 מלוחמיו נהרגו. סך כל הנופלים בגוש עציון במהלך מלחמת השחרור, עד כניעתו – 240 ישראלים. לכן ד' אייר תש"ח, שהיה יום לפני הכרזת המדינה, ומאז הינו היום שלפני חג העצמאות – נקבע בראשיתו כיום זיכרון להרוגי כפר עציון ונעשה גם ליום הזיכרון לכלל חללי צה"ל ומערכת הביטחון, עד שאין מזכירים במיוחד במועדו את הטבח שנערך אז במגיני כפר עציון בידי חיילי הליגיון הירדני ותושבי הכפרים הערביים שבסביבה. אמנם, חלק ממגיני הגוש, שלא נרצחו מיד עם נפילתו, יצא בשבי הירדני וחזר לישראל רק לאחר יותר משנה.
אם איני טועה, נפילת הגוש והגורל הנורא של מגיניו היו בין השיקולים העיקריים לפינוי בית הערבה ומפעל האשלג הצפוני בקליה, כי התברר עד כמה אפשר לסמוך על הליגיון הירדני, שאמור היה לקבל לרשותו בפינוי-מצידנו או בכיבוש את צפון ים-המלח.
כדאי לְחוקרים במדעי ההיסטוריה והחברה בישראל לזכור ולהזכיר זאת כאשר הם מלקקים את התחת לעורכי כתבי-עת להיסטוריה ולמדעי החברה בשפות זרות, בייחוד באנגלית, ומתאימים את מחקריהם גם לגחמותיהם של מי שקובעים את הקידום המקצועי באחדות מאוניברסיטאות ישראל.
הלא אי אפשר לסלף את האמת עד כדי כך, ולדבר רק על הסבל הפלסטיני בתש"ח ולקבל תקציבים ממדינות אירופה למחקרים מוטים מראש נגד ישראל מראשית הקמתה ובעד ה"נרטיב" הפלסטיני!
נרטיב, בעברית סִיפֵּר – מילה מזורגגת שמשתמשים בה בדרך כלל זייפנים אוניברסיטאיים הממציאים "קשר מציאותי" כלשהו על פי דיעותיהם הקדומות ועל פי האופנה והכדאיות בשוק הסוסים האקדמי הפוליטי בנושאים בולטים כמו פלסטינים, מיגדר, עדות המזרח והקולוניאליזם של העליות הראשונות לארץ-ישראל.
נעמן כהן
Cena Ultima
בַּסְּעֻדָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלּוֹ, סֵדֶר פֶּסַח,
יָשַׁב יֵשׁוּעַ עִם תַּלְמִידָיו.
לְפִי הַמְּסֻפָּר, יָדַע אֶת הָעוֹמֵד לִקְרוֹת,
הֵבִין אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הָעָתִיד לְהִתְרַחֵשׁ.
בַּסְּעֻדָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלָהֶן,
סֵדֶר פֶּסַח שְׁנַת 2001,
לוֹלָה בֶּרְקוֹבִיץ בַּת הַ-86
וְשָׂרָה לֵוִי בַּת הַ-88,
נִיצוֹלוֹת תָּאֵי הַגָּזִים,
יוֹשְׁבוֹת עִם בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה,
חוֹגְגוֹת אֶת חַג הַחֵירוּת.
מִי עוֹד כְּמֹתָן יָכוֹל לְהָבִין אֶת
מַשְׁמָעוּת הַחֹפֶשׁ.
עַל מַה חָשַׁב הַשָּׁאהִיד,
בְּעֵת שֶׁחֶלְקֵי גוּפָתוֹ הִתְעַרְבֵּבוּ
לְאוֹרְגְּיַת דָּם עִם חֶלְקֵי הַגּוּפוֹת
שֶׁל לוֹלָה בֶּרְקוֹבִיץ בַּת הַ-86,
וְשָׂרָה לֵוִי בַּת ה-88?
עַל הָאָמוּר בְּסוּרָה 4 (סוּרָת הַנָּשִׁים),
פָּסוּק 59 בְַּקֻרְאָן הַקָּדוֹשׁ?
עַל הַבְּתוּלוֹת הַתְּמִידִיוֹת הַמְּזוּמָנוֹת לוֹ?
עַל גוּפוֹת הַיְּהוּדִים שֶׁיִשַׂרְפוּ לָעַד בַּגֵּיהִינוֹם?
מָחְשְׁבוֹתַיו שֶׁל הַשָּׁאהִיד פָּרְחוּ עִם גּוּפוֹ.
הַשָּׁאהִיד מְלַמֵּד אוֹתִי: "אֵין יֹפִי מִחוּץ לְחֵרוּתִי",
כּוֹתֵב הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי, מָחְמוּד דָרְוִישׁ.
"תִּסְתַּלְּקוּ! תָּמוּתוּ הֵיכָן שֶׁתִּרְצוּ, אֲבָל לֹא בֵּינֵינוּ.
צְאוּ מֵהַיַּבָּשָׁה, מֵהַיָּם, מֵהַכָּל,"
מַמְשִׁיך וְכוֹתֵב הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי.
הַאִם הֵבִינוּ אֶת הַמַּשְׁמָעוּת?
שָׂרָה לֵוִי ולוֹלָה בֶּרְקוֹבִיץ,
לֹא הִגַּעְתֶּן אֶל הַסְּעֻדָּה הָאַחֲרוֹנָה.
נוּחוּ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְכַּבְכֵן,
מִשְׁכְּנוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים.
הָשָּׁתָא עָבְדֵי,
לַשָּׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין,
בְּאָרְעַא דְיִשְׂרָאֵל.
לאהוד בן עזר שלום רב,
א-פרופו הפרודיה המוצלחת על דרווּש מחמיד [גיליון 151] הנה משהו ["הסעודה האחרונה"] שכתבתי על מחמוד דרוויש ושירו המפורסם ובו איחוליו ליהודים.
ביקור חוזר במסעדת אוואנגרד בתל-אביב
ארוחה לשני סועדים: קרפצ'יו בקר נא מעולה ביותר ומתובל היטב עם קישוטי ירק, פלחי לימון ועגבניית-שרי, 57 שקל. מרק גזר כתום טעים בקערה גדולה, מתובל ועשוי עם קצת שמנת, מחירו כלול בעסקית. מנה ענקית של ספריבס, צלעיות בשר לבן נימוח בפה ברוטב חום טעים עם הרבה בצל + מנת צ'יפס חם ופריך, 86 שקלים לעסקית + 7 שקלים תוספת למנה מיוחדת זו. בקבוק גולדסטאר, 17 שקל. כוס בירה קרלסברג מהחבית, 18 שקל. תוספות חינם: שני גביעי משקה קרח בסגנון טקילה קפואה, מרגריטה, בראשית הארוחה, לחמניית באגט טרייה עם 2 קופסיות חמאה. מים קרים עם קרח. ס"ה 185 שקל + 20 שקל טיפ שהם 205 שקל לשני אנשים.
מנת הצלעיות היתה כה גדולה (600 גרם) שעוד הותרנו והבאנו הביתה בדוגי-בג מנה אחת למחר, שאותה ארז לנו המלצר הצעיר ניר. הצלחות במסעדה הן ענקיות והמנות בהתאם. מניסיוננו הקולינארי: במסעדות המגישות מנות גדולות אנחנו חולקים את המנה העיקרית ואפילו כך מתגברים עליה לעיתים בקושי.
הכתובת: אבן גבירול 38, תל-אביב. 03-6913838. רצוי לבוא לפני אחת בצהריים כי אז אין בעייה של מקום. מקום טוב למרגלים חובבים שרוצים לשמוע שיחות של קציני צה"ל בדרגי הביניים. סתם. דנו רק בעצות האסטרטגיות האחרונות בטור היום שישי של מאיר שלו.
עידודים מִסוֹפרים
תודה נכבדי,
אני המום נוכח פרץ היצירה הבוער בעצמותיך, המשך, בברכה,
א. פ.
לאהוד שלום,
אני מתפעל מההשקעה האדירה, מההתמדה שלך, וכמובן מהפרגון לחברים המתדפקים על העיתון.
קשה להאמין שזהו מפעל של איש אחד!
שוב תודה!
מ. ג.
אורי הייטנר
בקבוק עם טלאי
הטמעת ישראליותו של הגולן בתודעת הציבור הישראלי אינה משימה קשה, כיוון שהציבור אוהב את הגולן ורוצה לראות בו ישראלי. הרבה יותר קשה יהיה להטמיע תובנה זו בעולם, הרואה עדיין את הגולן כ"שטח כבוש". אני מאמין, שגם זה עניין של זמן. ככל שישראליותו של הגולן תהיה לעובדה מוצקת ורבת שנים, גם העולם יסתגל לעובדה זו, ויכיר בה, אם לא להלכה – לפחות למעשה.
לאחרונה הסוגייה הזו עלתה על סדר היום התקשורתי, עם החלטת שבדיה להדביק מדבקה על בקבוקי היין מהגולן, עליה ייכתב שהיין יוּצר בשטח סורי כבוש. תגובתו של שלום בלאייר, מנכ"ל היקב, היתה הומוריסטית. "בתגובה, אני אפסיק לנסוע בוולוו שלי!" אמר, והוסיף: "הצרה היא שאין לי וולוו." לגופו של עניין, הביע שלום את ביטחונו, שהצרכן השבדי יבחר את היין על פי טיבו ולא על פי שיקולים פוליטיים.
כמנהל עסק – תגובתו נכונה, אך מדובר בצעד פוליטי המחייב תגובה פוליטית. התגובה אינה תפקיד שלנו, תושבי הגולן, אלא של מדינת ישראל. אין זה צעד נגד הגולן, אלא נגד מדינת ישראל. צעד זה הוא חלק מהמתקפה האנטי ישראלית והאנטישמית של גורמי השמאל הרדיקלי (בשיתוף פעולה עם הימין הרדיקלי) באירופה.
מדובר בגורמים השוללים את עצם זכות קיומה של המדינה היהודית, ונלחמים נגדה בכל דרך. פעילי שמאל אירופיים מגיעים לישראל כדי להשתתף בהפגנות אלימות נגד גדר ההפרדה, ומשתפים בכך פעולה עם מלחמת הפלשתינאים נגד הגדר שנועדה לסכל את הנשק האסטרטגי שלהם נגדנו – פיגועי ההתאבדות. הם מנסים להוביל חרם על האוניברסיטאות בישראל (כפי שהחליט לאחרונה איגוד המרצים הבריטי). אין הם מכריזים על עצמם כאנטישמים, אלא משתמשים במושג המכובס "אנטי ציונים", אך הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, ומי ששולל את התנועה הלאומית של העם היהודי, שולל את עצם זכויותיו הלאומיות להגדרה עצמית ולריבונות לאומית. מי ששולל זכות טבעית ומוסרית זו, אך ורק מן העם היהודי, אינו אלא אנטישמי נקלה.
למרבה הצער והבושה, את החרמות וההסתות הללו יוזמים ומלבים גורמים ישראליים חתרניים. לפני כשבועיים, ואולי יותר, כתב גדעון לוי מאמר ב"הארץ" בו הביע תמיכה בלתי מסוייגת בחרם על האוניברסיטאות הישראליות, וקרא גם לאיגודים המקצועיים ולארגונים הכלכליים בעולם להחרים את ישראל. כן, יש גם אוטו-אנטישמיות; תמיד היו יהודים אנטישמיים. אף פעם לא חסרה אצלנו פרנסה לפסיכיאטרים. הגורמים האנטישמיים הללו חזקים מאוד באירופה. שבדיה, שבתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה הקפידה לשמור על ניטרליות, היא היום מדינה אנטי ישראלית קיצונית. הטלאי על בקבוקי היין של יקבי הגולן, אינו נגד הגולן, אלא נגד מדינת ישראל והעם היהודי כולו!
ידידים יקרים, מכותבים, אוהדי סדרת "צוותרבות"
מופעי הוקרה למשוררים
אנחנו שמחים להזמינכם לערב מיוחד וחד-פעמי
"שירים שנולדו בצוותא"
ביום רביעי ה-28 ביוני בשעה 20:30 בצוותא
בערבי "צוותרבות" נולדו על הבמה שירי משוררים שהולחנו בידי מלחינים מוכשרים ובוצעו לראשונה בצוותא. אנו רוצים להשמיע לכם בערב זה את היפים שבשירים. אורי לשמן ואנוכי נבצע חלק גדול מהם ובנוסף נארח את המשוררים חיים גורי, נורית זרחי ואגי משעול, וכן את מיקי קם, אבי גרייניק, אוהד חיטמן, שרית וינו-אלעד, יורם חטב, מאי ישראלי, דביר בנדק ודרור קרן,שישירו ויקראו ממיטב הבציר הזה. בנוסף לשירים החדשים של אורי לשמן נבצע גם שירים מוכרים ואהובים. על הבמה יצטרפו אלינו נגנים: גיא קריס, כלי נשיפה. קונטרבס, גיא תובל. תופים וכלי הקשה, עמיר דוד. וכן רביעית מיתרים.
ניהול מוסיקלי, לחנים ועיבודים: אורי לשמן. עריכה: אורה זיטנר. תפאורה: דני בלינסון. הפקה: ענת לוי "צוותא".
כרטיסים בהנחה בקופת צוותא 6950156 שלוחה 2. קוד ההנחה הוא: 7777
להתראות, אורה זיטנר
עיתון ספרותי חי מס' 14
המאבק על העברית
"עיתון ספרותי חי" מטעם איגוד כללי של סופרים בישראל והתיאטרון הקאמרי
בעריכת זיסי סתוי ובהנחיית נרי ליבנה ("הארץ")
הנושא: המאבק על העברית
סיפורים אישיים של סופרים שפילסו להם דרך אל העברית משפה אחרת.
ישתתפו: פרופסור מנחם פרי, שיספר על הסופר המנוח יוסל בירשטיין והמעבר שלו לכתיבה מיידיש לעברית. אלונה פרנקל, שעברה מפולנית לעברית. סלמאן נטור, משורר הכותב בערבית ובעברית. אסיה מרגוליס, משוררת שעברה מרוסית לעברית. רינת שניידובר, סופרת שעברה מספרדית לעברית
מחר, יום שישי 23.6.06, 12.00 בצהריים
בבניין הקאמרי החדש, שדרות שאול המלך תל-אביב
מחיר הכרטיס: 40 שקל. 25% הנחה למנויי הקאמרי ולגימלאים
הזמנת כרטיסים מראש רק בקופת הקאמרי, טל. 03-6060960
מכון ז'בוטינסקי בישראל
הזמנה לערב ספרותי מיוחד
שיחה בשניים בין הסופר מאיר שלו והמשורר מירון איזקסון
על הרומן החדש יונה ונער
מאת מאיר שלו
והשאלות הספרותיות והלאומיות העולות ממנו
פותח: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי
יום ראשון, כ"ט סיון תשס"ו, 25.6.06, בשעה 19.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומב א', תל-אביב
במקום ניתן יהיה לרכוש בהנחה את הספר
שמאי גולן
בין היצירה הספרותית למציאות הביוגראפית
[הרשימה התפרסמה בגיליון "אפיריון", 96, תשס"ו, 2006, מיסודו של
ארז ביטון]
ג.
אלא שהחלפת שמי הלועזי לעברית (מגולדשטין לגולן), עוד בהיותי חייל צעיר בן תשע-עשרה, וכן ניסיוני להתכחש לעברי כילד בשואה, הביאו אותי לקונפליקט פנימי, שלמרות הכול מוסיף ותוסס בי עד היום הזה. ניסיוני "להצטבר", לסגל לעצמי את השפה ה"צברית" המחוספסת, ואת ההוויה הצבאית המפצה על חוסר האונים, הסתרת עברי והיותי יתום מאב ומאם, וכן הסתרת סיפור עלייתי במסגרת עליית-הנוער בהעפלה הבלתי-ליגאלית, השהייה במחנה המעצר בקפריסין, לשם נשלחתי על ידי הבריטים כשנתפסתי באונייה "המעפיל האלמוני", כל אלה הלכו והעצימו בי תחושת אשמה קשה, גם מפני ששרדתי וגם בגלל התכחשותי ליקיריי המתים. הדחקתי תחושה זו לשולי התודעה, אבל היא הוסיפה לצמוח ככל שגברו מאמציי להיטמע בחברה הישראלית.
ההתערות המהירה בקרב החברה ה"צברית" באה גם מפני שהתחנכתי בקיבוץ, הסתרת העבר (על השאלה מאין אני, הייתי משיב, מקיבוץ רמת-הכובש), החלטת הקיבוץ שאעזוב את קבוצת עליית-הנוער ואצטרף אל בני-הקיבוץ מכיתה ז' ואילך, ומעל הכול – גיוסי לצבא, לסיירת גבעתי שנקראה בעברה הקרוב "שועלי שמשון" המהוללת, הפעילות בה, הקורסים, במיוחד ההשתתפות בקורס סמלי סיירים, הראשון כמדומני בצה"ל, ובאותה עת העמקת יחסי הקירבה עם בת קיבוץ מעמק-הירדן – ערש ההתיישבות של "חומה ומגדל" בעבר הירדן, בין הכנרת לירמוך, עם ארנה (כיום רעייתי, ד"ר לספרות) בת למשפחת בן-דרור ממייסדי הקיבוץ מסדה, ואחר-כך, הליכה לקורס קצינים וחתימה לצבא הקבע. לא-מעט מראות-שתייה מן הימים ההם ניתן למצוא ברומאן "מותו של אורי פלד" ("עם עובד", "הספריה לעם", 1971), שבו בצד גאוות ההתערות, מחלחלת הזהות מ"שם" ובצידה תחושת אשמה כבדה, המביאה לניסיון התאבדות ואחר-כך למותו של גיבור הספר.
בראייה לאחור אני שב ומגלה כי ברומאן הזה באה לביטוי גם קנאתי ברעייתי ה"צברית", ואפילו בבתי הבכורה שלומית שנולדה בקיבוץ מסדה, וגאוותי על כך שבתי היתה הנכדה הבכורה בקיבוץ. גם קינאתי באביה של רעייתי, שהיה ממייסדי הקיבוץ, שהוקם לא הרחק מן הישוב הערבי הדסיה שמעבר לירמוך, ושבקיץ מגיעה כאן מידת החום ל-45 מעלות בצל, ואף יותר.
כך אני מגלה עתה בבהירות כי בנובלה "חופה", (שראתה אור ב"הקיבוץ המאוחד", 1983 ), באה לביטוי אותה קנאה במשפחת הוותיקים שלחופי הכינרת, שאת בתם נושא לאישה יואל – גיבור "חופה", ובצידה זיקת השייכות לעולם האחר, של העולים מתרבות שונה, ושל תחושת אשמה קשה.
והרי קטע מתוך "חופה". מתוארת בו הפלגה עם האב ברקוביץ בכינרת, ואחר-כך פגישה עם אבי-האב, הלא הוא הסבא של רעייתו. הנובלה בנויה כשני מונולוגים של שתי נשים: הרעייה הצברית והמאהבת בת לעולים מעיראק , בחיי גיבור הסיפור יואל – מנהל בנק בטבריה. הדברים מובאים מן המונולוג הראשון, זה של אשתו נירה המטיחה בו, ביום השנה העשרים לנישואיהם, דברים קשים על סגירותו, אטימותו ובוגדנותו שהביאו להתפוררות נישואיהם.
ואולי אתה מתנקם בי בגלל אבי. בגלל אותה הפלגה ארורה שלכם בים כינרת הסוער. מה הוא רוצה להוכיח לי הזקן שלך, נירה? הרי ידע שהסערה קרובה. על הגלים שהתרוממו פתאום, הרוח שפרצה מנחל ארבל כמו אלפי שדים, הרימה את המים, את הסירה הקטנה שלנו. אולי ביקש לנסות אותי, נירה. תמיד הוא מנסה אותי, הזקן שלך. מדוע כיבה את המנוע פתאום? לא שכחת, יואל, לתאר לפני אפילו את צבע השמיים. חומים-צהובים. והתהום למטה. חומה. מפחידה. והסירה העולה ויורדת על פני התהום, ואבי שפתח בשיר געגועים ביידיש. אודות האלבטרוס שאינו ירא את הסערה. והתדהמה שלך, יואל, שתיקת התדהמה עת אבי יליד ראש-פינה, יליד אדמת הבזלת שלנו שר לעצמו ביידיש על הציפור הנוסקת למרומים, כנפיה הגוברות על רוח הסערה, חותרות מעלה-מעלה, ופתאום נחבטת הציפור אל הגל, אך שוב מנסה להתרומם, לפרוש כנפיים, נושאת את מקורה לשמיים, ורק רגליה זקופות כשתי משקולות, מושכות אל התהום. ואבי מסיים את סיפור מותה של הציפור בקללה רוסית כפולה ומכופלת. אחר-כך נשא אבי את המשוטים, היכה בגלים, ושוב פתח באותו שיר. האלבטרוס הנוסק למרומים, חותר נגד הרוח, וגופו הנחבט במים. הכנפיים הפצועות. המקור. הרגליים. והתהום המושכת. והקללה הרוסית. כמו תפילה חזר אבי על השיר, בעיניים עצומות נשואות לשמיים, בהתמסרות מוחלטת, כמעט ללא תנועות גוף, רגליכם טובלות במים שהתאספו בסירה. וגם אתה יואל, צירפת פתאום את קולך, סיפרת, בעיניים עצומות, בשיכחה עצמית. ואז הרגשתי, שאביך כלל אינו זוכר את קיומי בסירה, סיפרת לי בפליאה, רק ממשיך ושר לעצמו אותו שיר של גבורה ואבדון. אף זו סיבה טובה לשנוא אותי, יואל?
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ואולי בגלל אותה נסיעה, יואל, שנסעתם לראש-פינה. אל סבי. בטנדר הישן. ואתה, אף-על-פי שהוזמנת על ידי אבי, בכל זאת הרגשת את עצמך לא מנהל בנק הקרדיט בעירבון מוגבל , ולא חתנו של הנהג, אלא סתם-טרמפיסט-נלווה-לא-קרוא. אחד זר היושב על השמיכה הצבאית הישנה לצידו של ברקוביץ שנדמה הבעלים של עמק הירדן כולו, יואל שהגיע משם ושומר בליבו את השם ההוא כמו סוד צבאי כמוס ופולש לו לבית סבי. אני הזהרתי אותך, יואל, אינך צריך לנסוע, אינם צריכים גבר שלישי בין שני הברקוביצים. אבל אתה התעקשת, אמרת, אביך הבטיח לספר לי את אגדות המקום.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
התחלת הנסיעה היתה נעימה, סיפרת לי יואל, אפילו צחקת במעלה ההר, כאשר אבי לא פינה את הדרך למכוניות המהירות שצפרו מאחוריכם. עכשיו הם ממהרים, חייכת לדברי אבי, פתאום אין להם זמן, אבל כאשר אנחנו סללנו את הכביש הזה איפה היו הם? ואיך קינאת באבי כשפגש את אביו הזקן בחצר הבית, יושב לו בכורסת הקש ומחייך אל העמק שלמטה כמו סגי נהור, כמו ידע שתבואו. על כן המשיך וישב זקוף, בחליפת הפסים הזקופים כמוהו. ואבי נשק לאביו על שתי לחייו, ואתה יואל לחצת את היד הרזה של סבי, זו היד שצבעה היה כצבע העפר וריחה כריח פריחת ההדרים, סיפרת. ואביך, נירה, גרר והביא כורסת נצרים פרומה מקצה החצר וישב לצד אביו כמו בתצלום משפחתי. וכך הם ישבו שם השניים, סיפרת, שותקים, ספק מחייכים ספק מלגלגים לדברים הנאמרים בלי קול מלב אל לב, ואולי ליגלגו לי לזר שפלש לחצרם, והם שותקים שתיקת ביטחון שהכול בה מובן לשניהם, החצר המרוצפת, וחומת האבנים, וחלונות הבית הגבוהים, המשקיפים אל הר מירון. הם לא שוחחו על זריעה ולא על קציר ולא על קטיף בעמק החולה ולא על דיג בכנרת, ואף לא על מפלס מי הכנרת, ולא על הרעפים שהיו מתפצחים בחום הצהריים. רק אביך, נירה, היה שב ושואל-משיב כמו בטקס קבוע, הכול בסדר אצלך, אבא. ואחר-כך לחיצת הידיים כמעבירים סימני סוד מוסכמים, וחיבוק פרידה כשני דובים מגודלים, ואביך, נירה שב ואומר, בכל זאת נתקין לך אולי טלפון, אבא.
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק עשרים
מענין לענין נתגלגלה השיחה ע"ד היהדות ותוצאותיה, והיא דברה במרץ כזה, עד שגם איבנ'ק התפלא למשמע אזניו , א"ע"פ"י שהוא ידיע יותר ממנה, היא בארה לו, כי היה היהדות היא צחוק ילדים ותו לא! גם תבלין הרבה הוסיפה, עובדות, למשל: "עריכת הסדר" "הסֻכה" "הושענות" "לולב ואתרוג" "קינות" "חֻרבן – תשעה באב" ועוד מנהגים כאלה, המקֻבלים אצל היהודים מאד, וכמה סולדת נפשי מדת כזו ומנהגים כאלה. למה אכזב? הוסיפא מריָא כמהרהרת, גם את הורי אינני יכולה לכבד, כיאות לבת.
איבנ'ק שמע את דבריה אלה מתוך תמהון והנאה כאחת. דברי מריא עוררו בלב איבנ'ק שאלות שונות עד שלא יכל להתאפק וישאל:
– עם מי התרועעת כל העת שהיית בגמנזיה?
– לא התרועעתי עם כל איש, ענתה מריא מבוישת מאד.
– אם לא היו לך שום חברים, מדוע עזבתני כלל? שאל איבנ'ק בקול רגז קצת.
– במה עזבתיך? שאלה מריא בתמימות.
– במה? שואלת את, השלחת לי את אדריסתך? שאל שוב איבנ'ק בתרעומת קלה.
– ואתה היית נאמן לי? ומדוע לא שאלת את אבי, הוא היה בודאי מודיעך את אדריסתי, ענתה מריא.
– מה?? שאל איבנ'ק בתמהון ופניו נתחורו, הכבר שכחת אז בחורשה...? שאל איבנ'ק כמזכיר נשכחות. מריא לא ענתה דבר, רק הורידה את ראשה כמתודה.
– מדוע צויתני אז להתחבא? ומדוע עזבתני? הוסיף איבנ'ק לזרות מלח על פצעי לבבה.
מריא הרימה את ראשה ותאמר: איבנ'ק בא הקץ לנסתרות! עד עתה היו מכוסות ממך, ולא הייתי יכולה למסרן לשום איש, אבל היום גברה עלי האש המתלקחת בי ואני מוכרחה לגלות לך הכל! איבנ'ק שם אזנו כאפרכסת. מריא התחילה מדברת: "לא מיום או יומיים היו נפשותינו קשורות אחת אל אחותה בעבותות, ואש האהבה בערה בלבנו בכל תֹקפה ועזה, אהבת עולם אהבנו זה את זה... אך דרכי היתה גדורה בצנינים – אבי... אמי... כלומר: דתנו... אך סוף סוף הותרה הרצועה, והגדר נפרצה, ונשמתי נעשתה בת-חורין כֻּלה ועברה את הקוצים... ואינה מרגישה כבר בדקירת הברקנים... להפך עוד נעים היה לה ... ואש האהבה שכבתה כמעט, הֻצתה ביתר שאת, ובערה בלי הרף... האש השניה התלקחה יותר מהראשונה"...
מריא פסקה לדבר, וכמו אבן מעמסה נגולה מלבה. איבנ'ק התעמק מאד בדבריה והבין כנגד מה הם מכוונים, אך לא ידע אש השניה [השנאה?] – יד מי הדליקתה ?... ומי פרץ את הגדר לפניה? הוא לא חפץ לשאלה יותר, פן יביאה לידי גרוי עצבים.
המשך יבוא
הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא:
אם עוד פעם אשמע את השם אברם פּוֹץ בוקע מקופסת הבקלית של הרדיו אני שובר את המקלט!
איך לא הגעתי אפילו בחינם לממ"ד רמב"ם בנתניה
אהוד בן עזר: אתמול לפני-הצהריים הייתי אמור לבוא לפגישות עם ילדי בית הספר היסודי הממלכתי דתי רמב"ם בנתניה, בהם רבים מיוצאי אתיופיה. בית הספר רכש ספר שלי והושקעה עבודת הכנה רבה בזכות המורות והספרנית דורה זמל. בגלל רשעותו של משרד החינוך, שביטל את כל מופעי יוני של משתתפי "סופר אורח", לא היה יכול המפגש לצאת לפועל. ואולם המזמינים לא ויתרו. נקבתי סכום לא גדול כשכר פגישותיי (מטעמי ביטוח אני חושש להרצות בהתנדבות כי אז אין לי כיסוי "מעסיק" אם קורה לי משהו תוך כדי עבודה. אמנם אני מקבל כבר קצבת זיקנה אך עדיין מנכים לי מכל תשלום עבור הרצאה דמי ביטוח לאומי למטרה ביטוחי בעבודתי כסופר: אם למשל נופל לי עיפרון על הרגל, או מחשב), וכן נקבתי בסכום ההוצאות של הנסיעה המונית, שתביא ותחזיר אותי.
שלשום טילפנו בצער, הם לא הצליחו לגייס את הסכום מהקרן הציבורית שהבטיחה לכסותו. אמרתי שבניגוד למקובל אני מוכן לבוא חינם אבל על המונית יש לשלם. גם לכך לא היה להם כסף. הם בית ספר עני מאוד, קופתם ריקה, וזה חודשים רבים מתכננים איתי את המפגש.
גם בשנה הבאה הם לא יוכלו להזמין אותי, כי לא נמצאתי ראוי להמשיך במפגשים במסגרת מפעל "סופר אורח".
"הפרי האסור": צילום ישן
שלום אהוד,
הייתי בספריה העירונית [כנראה בראשון לציון], באות ב' ניצבים על המדף אחדים מספריך, בחרתי באחד מהם, יין ישן וטוב, וברצוני לספר לך שהוא נראה כספר שעבר מיד ליד, דפים אחדים מוכתמים במיני מאכלים ובראשי אחרים מוטבעים חריצי קיפולים של משולשי-סימן. נראה שעובדי הספרייה מצאו לנחוץ לשלוח אותו לכורך מוכשר שהדביק את החלק הקדמי והחלק האחורי של הכריכה המקורית על הכריכה החדשה, כדי שהספר לא ימשיך להתרפט בידי הקוראים. סרקתי את כריכת הספר והנה התמונה, ראה במו עיניך. מדובר בספר "הפרי האסור" [הוצאת אחיאסף, 1977] ויש לי עניין מיוחד בתמונה שעל הכריכה.
כבר פניתי אליך בעבר בשאלות משונות, והפעם אשאל שאלה יוצאת דופן: האם ידוע לך מי הם המצולמים וכיצד הגיעה התמונה לידיך?
ובכן, הפתעה – הסופר הינו בן פתח-תקווה גאה, הקורא נהנה מתיאור תוסס וחי של החיים במושבה, ואילו התמונה, לא יאומן, צולמה במושבה אחרת (שנאבקת על ראשוניותה) הלא היא ראשון לציון. בתמונה המקורית אפשר להבחין בבנייני היקב מאחורי גבה של הדמות משמאל. ומי היא המצולמת? – ברכה הירשפלד, רעייתו של צבי הירשפלד מייסד רוחמה. הצעיר מימין הוא בנם מאיר הירשפלד, מוותיקי ראשון, שלימים זכה ב"ייחוס" נוסף, נישואי בִּתּוֹ דליה ז"ל לכדורגלן הנודע, גם הוא איש ראשון, יעקב חודורוב יבל"א.
ייתכן שכל הפרטים הנ"ל כבר ידועים לך, ואולי ידוע לך גם שד"ר יצחק גרשון קרישבסקי, אחיה של ברכה הירשפלד הנ"ל, כיהן תקופה מסויימת כרופא בפתח-תקווה, ואם ידועים לך כל אלה הרי איתך הסליחה על הטירדה שהטרדתיך.
גילוי נאות: סבתי, אם-אמי, נמנתה על משפחת הירשפלד הנ"ל. ברכה הירשפלד היתה דודתה של אמי ז"ל.
בכל הכבוד וההערכה,
ניצה וולפנזון
אהוד בן עזר: הפרטים הביוגראפיים לא היו ידועים לי אבל ידעתי שהתמונה מתארת את כרמי ראשון לציון. עברתי אז על מצבור גדול של תמונות מן המושבות הראשונות וזו התאימה ביותר לעטיפת הספר. מאחר שפרטיה אינם מופיעים על עטיפתו, אני מניח שמחוץ לשם המושבה לא היו לי שום פרטים נוספים על התמונה. אין לי דיעות קדומות נגד ראשון. רק שלא יבלפו. קובץ סיפוריי "הפרי האסור" נקנה בשעתו באלף עותקים במסגרת מפעל מיוחד של המועצה לתרבות ולאמנות מטעם משרד החינוך ונשלח לכל הספריות בארץ, יותר מכל ספר אחר שלי. לימים התנוון מפעל מבורך זה ודומני שהתבטל כמעט כליל.
עם כל הצער, דמם של כל ילד פלסטיני, כל אישה, כל אזרח – הוא בראשם של ראשי הטרור הפלסטיני. יפסיקו לשלוח קסאמים כדי להרוג אותנו, נפסיק אנחנו להרוג בהם את המתכוננים לרצוח אותנו, וגם לפעמים את הנמצאים במקרה לידם.
ואפילו בכך לא די. אם תהיה הפוגה והם ימשיכו למלא את ארסנל הטרור ברצועת עזה בכלי נשק לסוגיהם, כולל תלול מסלול ורְחוק-טווח – יהיה צורך להקדים ולפגוע בהם, אחרת נתעורר לאחר הפוגה קצרה למצב גרוע פי כמה וכמה, שבמהלכו תיפגענה ערים ישראליות נוספות.
אגב, הקיבוצים ב"עוטף עזה" שותקים. בעיקר כדי לא לעזור לטיווח הקסאמים עליהם. אבל הם סובלים ומאויימים לא פחות מתושבי שדרות. אולי להם התכוון שמעון פרס באומרו: "קסאמים שמאסמים!" – תושבי שדרות, ככל שאתם צועקים יותר ונעשים היסטריים, כך מתגבר הפיתוי של אירגוני הטרור הפלסטינאים להכות בכם, כפי שאמר ראש ממשלת החמאס – "עד שאחרון היהודים יעזוב את שדרות!" – לעיתים גם שתיקה היא כוח.
אפילו אנחנו, תל-אביביים מפונקים, נשארנו בעיר בתקופת הסקאדים ורצנו למקלט מדי כל אזעקה (לא האמנו שהעיראקים ישלחו ראשי נפץ חימיים)!
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף ברשימות האלה כי אין זו דומה לזו ויש בהן הפתעות חדשות לבקרים
חינם למשלוח בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם. * "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם. * "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם. * "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם. * "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם. * חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם. * "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל! חינם. גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
3 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם ובתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע. מעתה אפשר לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל