| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 153 עם צרופת אלבום "13 מקטרות"
תל אביב, יום שני, ל' סיון תשס"ו, 26 ביוני 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: יעקב זמיר: תרופה משלשלת למציאת חמור בורח בבגדאד
תגובת המשוררת עדנה מיטווך-מלר על דברי משה גרנות ב"גוב הלביאות"
הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא ממליץ על משקה קר לקיץ
אפשרויות הסיכול הממוקד תצטמצמנה, שיגורי הקאסמים יוגברו
רזי בן-עזר: אלבום "13 מקטרות"
דורון גיסין: ההיסטוריה המשוכתבת של יקבי כרמל מזרחי
אהוד בן עזר: מתי באמת החלה העלייה הראשונה?
גם המנוולים סובלים, סיפור הסירוב לפרסום מחקרו של ד"ר יפתח הגלעדי
זמר-המחאה הישראלי-פלסטיני חיים-וָרוֹד מים הופיע בלונדון בפני חמישים אלף אנגלים ליד קיר התחתית שנפגעה
אורי הייטנר: הצד האפל של המופע
שמאי גולן: בין היצירה הספרותית למציאות הביוגראפית, פרק ד'
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק כ"א
הערב! הערב! הערב!
ערב על האחים אליהו
ועל גלויות ארץ-ישראל שהדפיסו
האחים אליהו, תושבי תל-אביב, עלו לארץ בשנת תרע"ד, 1914, מהאי קורפו. בין שלל מפעליהם ידועות במיוחד גלויות ארץ-ישראל. הגלויות מייצגות את כל הארץ (חצי מהן בתל-אביב) בשנות העשרים והשלושים
במרכז הערב: הרצאתה של ד"ר דליה לוי-אליהו
אשר תציג מאות דימויים, רובם ייחודיים ולא מוכרים, מן האוסף שברשותה. חווייה מובטחת לכל שוחרי תולדות ארץ-ישראל
יום שני, ל' סיון, 26.6.06, בשעה 7 בערב בית דיזנגוף, מוזיאון התנ"ך
שדרות רוטשילד 16, תל-אביב
הכניסה חופשית. למידע: 050-535-96-96
[דבר המפרסם, מובא בחינם]
תרופה משלשלת למציאת חמור בורח בבגדאד
לאהוד שלום רב,
לאחרונה כולם עוסקים בעניין הרפואה הציבורית ותכולתו של סל הבריאות. וכן קראתי את רשימתו הנחמדה של דורון גיסין על הבדווי שאיבד את גמלו, (גיליון 150) ואני מבקש לכרוך דבר בדבר ולשלוח לך כמה מילים:
בבגדאד עיר הולדתי, שם חיתה קהילה גדולה מאד של יהודים, לא היו כידוע שירותי רפואה מסודרים כבימינו אנו, ולא היה קיים ביטוח רפואי כלשהו, כך שעל הנזקק היה לפנות לרופא פרטי. והעניים מנין יביאו? אִירגנה הקהילה שירותי רפואה מסובסדים לאלה אשר ידם לא השיגה לשלם. והם לא היו מעטים. אבי עליו השלום, שהיה מעורה בכל הנעשה בקהילה ובשירותיה, גם תמך במוסדות הרפואה הסיעודיים הללו. וכך גם היתה לו השפעה בהם. והנצרכים שהיו פונים לאבא בבקשת עזרה בעת מצוקת בריאות כלשהי, היו מקבלים ממנו פתקה מופנית לאחראי על שרותי הבריאות הללו, בבקשה שיושיט סיועו למוכ"ז. (היא אותה פתקה שנקראה במקומותינו [בישראל] "אָצֵעטֵל", וראה דברי ימי מפא"י). ומי שניהל בפועל את המרפאות הללו היה איש עסקן ומפורסם שנקרא "עִזרָא מְנַשֶה". ואם הזכיר מישהו את שמו של עזרא מנשה, משמע שהוא נצרך סעד. שלט אדון עזרא מנשה ביד רמה במרפאות, שבהם עבדו רופאים שונים בהתנדבות כל אחד מספר שעות בשבוע, וכן על בית המרקחת שהיה צמוד להן.
ומפי אבא שמעתי, ספק בצחוק ספק ברצינות, שבבית המרקחת הזה חילקו תמיד את אותה התרופה, ולא חשוב מה היה כתוב במרשמו של הרופא השולח. ולפי הסיפור, בעונת החורף היה מכין הרוקח חבית מלאה סירופ נגד שיעול ומוזג ממנו לבקבוקים, מדביק עליהם תוויות בלטינית ומחלקם לחולים כאמור. ובעונת הקיץ היה מכין חבית של סירופ ("שִרְבַט") שהכיל חומר משלשל. וזה אף על פי שרוב המחלות בקיץ היו מחלות המעיים, דיזנטריה ודומיה. בכל זאת חילק לכולם את השרבט הזה, שכן אותו הרוקח הושפע כנראה מקריאת IL INFERNO, התופת, מאת הסופר האיטלקי בן המאה האחת עשרה דנטֶה אָלִיגיֵירי. כחלק מן הספר הגדול "הקומדיה האלוהית". ושם יש פרק שנקרא PURGATORIUM, פרוזדור, כלומר מקום הכנה, היטהרות, ר"ל היטהרות הנפש בעולם הזה לפני ההליכה לעולם הבא... ובשפת הרפואה פורגטיבה זה חומר משלשל. נראה שאותו הרוקח האמין שאיש לא ישיג את הבראתו מבלי לעבור קודם היטהרות, ועל כן חילק לכולם חומר משלשל. והלא בסך הכול זה היה בשביל העניים. וכבר אמרו רבותינו שעני חשוב כמת.
ועוד סיפר לי אבא על אותו רוקח, שתמיד נראה לבוש בחלוק לבן, ולכן נחשב לאיש חכם בעיני הבריות, והיו באים אליו לבקש עצה בכל מיני מצבים. יום אחד פנה אליו איש חַמָּר (בעל חמור) ובכה בפניו והתלונן שאיבד את חמורו ולא יידע אנה ימצאהו.
שמע רוקחנו את הסיפור, הרהר מעט וחכך בדעתו מה עצה ייתן. ואחר ניגש לחבית השרבט המשלשל (זה היה בעונת הקיץ), מילא בקבוק אחד ומסרו לחַמָר עם הוראות לשתות מן התרופה ארבע פעמים ביום.
הקשה בעל החמור לרוקח: "והלא איני חולה חס וחלילה ורק חמורי הוא שאבד. מה לי ולתרופה?"
הרצין הרוקח וענה שמה שהוא מקבל היא-היא התרופה בעזרתה ימצא את חמורו.
מנה ראשונה של השרבט נטל החַמָר מיד. ואחרי זמן לא רב קרקרו בני מעיו ובא לו לשלשל. וכמו בארצנו הקדושה, גם בבגדאד, אין כל כך הרבה בתי-כיסא ציבוריים. ומה יעשה החַמָר ועווית אוחזת בבטנו? פנה לכאן ולכאן עד שמצא חורבה מוסתרת על ידי חצי קיר. ואיך שהוא רץ לשם לעשות את מעשהו הדחוף, מצא את חמורו בחורבה כשהוא יושב בשלוה ובמנוחה מאין רואה, ומענג את עצמו באכילת קליפות עסיסיות של אבטיח שמישהו השליך לחורבה אל מעבר לקיר.
אמר החַמָר לחבריו: "וָאלָלה איזה חכם זה הרוקח, אלוהים ישמור עליו, לכל דבר יש לו עצה מועילה!"
יעקב זמיר
רמת-גן עיר הפיז'אמות
תגובת המשוררת עדנה מיטווך-מלר
על דברי משה גרנות ב"גוב הלביאות" (גיליון 151)
בגיליון 151 פורסמה רשימה של משה גרנות "בגוב הלביאות" על הדיון בוועדה לקידום מעמד האישה, בכנסת, ב-13.6.06, בהשתתפותם של ח"כ גדעון סער, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, שר התרבות המדע והספורט ח"כ אופיר פינס-פז, ח"כ קולט אביטל, ח"כ נדיה חילו, ח"כ עמירה דותן, בכירי משרד החינוך, נציגות ארגוני הנשים בארץ, סופרות, משוררות ונציגי ציבור. כל זאת לרגל "שבוע הספר העברי".
את הישיבה פתח ח"כ סער, שהיה קשוב לאורך כל הישיבה לדברי המשתתפים. נתבקשתי מטעם יו"ר אגודת הסופרים העברים, המשורר בלפור חקק, לייצג במקומו את אגודת הסופרים, מאחר שנבצר ממנו להשתתף. דיברתי על מעמד האישה תוך שימת דגש על "ספר משלך?" – ספרות נשים, ספרות נשית ומה שביניהן.
"היות אישה כותבת הרבה יותר מסובך מהיות גבר כותב, בגין כל מחויבויותיה ותפקידיה, גם באלף השלישי. עם כל המתירנות השלטת, עדיין קיימת אפלייה המתבטאת בהקצאת תפקידים, במשרות, בשכר, ובזמן העומד לרשות האישה לפעילות חוץ ביתית, לעומת הגבר. האישה יולדת, מחנכת, מגדלת את הילדים, דואגת לבריאותם וסועדת אותם בחוליים. מטפחת את המשפחה והבית, והיא עדיין עמוד התווך של הבית היהודי. אני מאמינה כי לאישה תפקיד מיוחד בכתיבתה, מעבר לפן האמנותי, כי כתיבה המקצועית והעמוקה חייבת לשרת גם את החיים עצמם ולא רק את האמנות. לכן לכתיבתה תפקיד גם בתחום החינוך, עיצוב המשפחה והתא הביתי, וגם ב-2006 עדיין כבוד בת-המלך פנימה (כפי שאמרה המשוררת זלדה, בשירה הידוע 'כאשר חי המלך'). אכן, קולה של האישה מושמע נחושות היום בספרות העברית, אך אינני בטוחה אם קולה מושמע דַיו בתקשורת הישראלית ועל כך יש לתת את הדעת ולעשות כל מאמץ שקולה האותנטי של האישה היוצרת יישמע גם באמצעי התקשורת הרבים המציפים באינטנסיביות שלא היתה כמותה את מחוזותינו.
לכן ביקשתי להציע מעשית את הדברים הבאים:
* כינוס משוררות וסופרות בכנסת בנושא מסויים כמו: המסר בכתיבה לחינוך, האימהות על גווניה השונים, התמודדות נשית באמצעות הספרות, כוחה של המילה הכתובה כאמצעי מרפא לחברה, ועוד. (ראוי לציין כי לפני עשור ערכה ח"כ נעמי בלומנטל כנס משוררות ראשון בכנסת, שעבר בהצלחה רבה וגם הניב פירותיו).
* תוכניות רדיו וטלוויזיה חדשות לנשים יוצרות בתחומי הכתיבה השונים, כל פעם בסוגיה אקטואלית אחרת, כדי שקהל המאזינים והצופים יסתגלו לשמוע גם ביום-יום את קולה של האישה היוצרת (בפרוזה ובשירה) ולא רק לקרוא אותה בספריה.
* דאגה למתן פנסיה קבועה לכל סופרת ומשוררת, המוציאה אחת לארבע-חמש שנים ספר התורם לתרבות העברית, במטרה לאפשר ולסייע לה בניהול אורח חיים תקין, המותיר מקום גם לכתיבה ספרותית. מצאתי לנכון להזכיר כאן את שנותיה האחרונות של כלת פרס ישראל, המשוררת דליה רביקוביץ ז"ל, שאמנם זכתה למלגות אך סבלה מדאגה כבדה לעתידה, שבאה לביטוי בשירה "אני רוצה רק מאה עשרים שקל חדש". ושישים שנה לאחור, המשוררת אלישבע ביחובסקי (יליזבטה ז'רקובה, שהיתה גיורת), אשר לאחר מות בעלה, הסופר שמעון ביחובסקי, נותרה בחוסר כל ונפטרה בעליבות ובחולי בצריף רעוע בתל-אביב בשנת 1949. לדאבוני פוקדים גם היום את מחוזותינו מצבים כאלה וישנן יוצרות מוכשרות לא מעטות המתהלכות בקירבנו במצב כלכלי קשה ביותר, למרות תרומתן המשמעותית לתרבות ולספרות הישראלית.
* ייצוג נשי הולם בוועדות פרסים ובדירקטוריונים אמנותיים וספרותיים. החייאת קרן האישה היוצרת בספרות לנשים יוצרות שיש ביצירתן משום תרומה לחברה הישראלית בה אנו חיים. קרן זו נוסדה ב-1996 על-ידי הסופרת והמתרגמת גילה אוריאל בשיתוף ויצ"ו ת"א והאקדמיה, ופעלה עד שנת 2000. בשל מניעים טכניים עקרוניים, פסקה פעילות הקרן. בשנות פעילותה זכו במענקים כספיים 21 יוצרות ישראליות בתחומי הפרוזה, השירה והתרגום.
צר לי, אך משה גרנות לא הבין את דבריי כהלכה, ומצא לנכון, להפתעתי ולדאבוני, להגיב קשות על דבריי במעמד זה. מאחר ועסקינן כאן במעמד האישה, מצאתי לנכון להעלות את עניין הפנסיה לסופרות, שהיתה רלוונטית לנושא בו דנו בישיבה, ובפירוש לא פסלתי פנסיה לסופרים, שבנושא זה בכללותו, לידיעת מר גרנות, הנני מטפלת במרב מרצי בימים אלה במסגרת תפקידי כיושבת ראש הוועדה לפרויקטים מיוחדים באגודת הסופרים העבריים. ברור היה כי מדובר בתמיכה כלכלית לכל סופרי ישראל, אך כאן העליתי את הסוגייה לגבי סופרות בלבד, בתוקף סיווגה של ועדה זו.
בתום דבריי מצאתי לנכון להציג בפני הנוכחים טקסט המעלה את דמותה של האישה המשוררת וייעודיה. קראתי שיר מתוך השער "על שולחן הכתיבה" מן האנתולוגיה לשירת נשים "בת קול" – עולמה של משוררת, מאחר שרציתי לסיים בתמונת המשוררת הלכה למעשה. דומה כי מר גרנות לא הקשיב דיו ולא הצליח באותו מעמד לרדת לעומק השיר ולמטרת השמעתו, והתריס כלפיי ברשימתו. מה צר כי איש חינוך בכיר וקולגה שלי באגודת הסופרים העברים, בו ראיתי ידיד, נהג בצורה זו כלפיי וכלפי הסופרות האחרות המכובדות, שנכחו במקום.
אסיים בדברי השיר:
משוררת משרשרת את לילותיה / בשרשרת זהב ארוכה / הופכת שעה שפופה / לתכשיטים אמנותיים של שפה. / מתמתחת בחדריה הצפופים / ומכל המגרות והשידות / צומחים גבעוליה, ענפים, ענפים. / משוררת! צעקו הילדים / מחברת שמיים לאדמה, ים ליבשה / מדברת לדגים / בשפת אוהבים בלתי מובנה. / משוררת! קרא נהג המונית / מזככת את החמסין ואת השיחה / פורשת מפה חגיגית / על עיר חסרת מנוחה. / משוררת! קראה הציפור בחלון / מה את יושבת בערימת הדפים / בחוץ מזמורי אביב חוגגים / ועל חדרך עורבים חגים. / משוררת מרשרשת באירועים, משרשרת קצוות, / מיישרת עיוותים, משריינת כוחות, ממרקת חושים, / מפסלת במראותיה הרועשים / המופיעים כל אביב מחדש, / מנסה להתפלל לקצת שקט / אצל נר השבת.
מטרת הישיבה החגיגית היתה תמיכה בקידום מעמד האישה בארץ ובוודאי לא ניסיונות לחבל בה. לכן תמהה הייתי על תגובתו הבוטה של מר גרנות, בישיבה, כלפי הסופרות עצמן, ואחר-כך ברשימתו "בגוב הלביאות". אם מר גרנות לא היה שלם מלכתחילה עם הנושא, רשאי היה שלא להשתתף בישיבה, אך אם החליט לבוא, פירושו של דבר שעמד מאחורי סוגיית קידום מעמד האישה, ונשאלת השאלה – מדוע ניסה לפגוע במטרת המפגש שאליו הוזמן? נראה לי כי מר גרנות נקלע לסיטואציה בלתי מתוכננת ובלתי נשלטת וצר לי כי איש כמוהו הסתבך בפקעת כזו.
עדנה מיטווך-מלר
אהוד בן עזר: "דאגה למתן פנסיה קבועה לכל סופרת ומשוררת, המוציאה אחת לארבע-חמש שנים ספר התורם לתרבות העברית," כך לדברייך – אבל ההגדרה מיהו סופר/ת או משורר/ת – קשה לא פחות מההגדרה מיהו יהודי. מרבית ספרי השירה הם ספרונים דקים היוצאים לאור במימון מחבריהן/מחברותיהן ואין בעייה להוציא אפילו פעמיים בשנה "ספר שירים". מי יקבע את תרומתו לתרבות העברית? זה עשרות שנים שאגודת הסופרים מנסה למסֵד פנסיה לסופרים/ות ואין שום התקדמות. השקיע בכך פעילות רבה המשורר, המחזאי והסופר בן-ציון תומר ז"ל, גם בתקופה שכיהן כיועצו של שר החינוך ממפלגתו, יגאל אלון, ודבר לא זז, ולדעתי גם לא יזוז אי-פעם. ולמה רק משוררות? ומה על רקדניות, ציירות, פסליות, מלחינות, מנגנות? שחקניות? זמרות? במאיות? מתרגמות? עורכות, חוקרות ספרות? אלמנות סופרים? – כולן תורמות לתרבות העברית ולאמנות הישראלית ואין כל אפשרות לבדֵל אותן מקהלים אחרים כי, למשל, כל מי שהוציא ספר לימוד או ספר בישול – גם הוא נחשב "סופר", וקשה כיום למצוא בן אדם ישראלי שלא הוציא אי-פעם ספר או חוברת הנושאים את שמו. אפילו כלפי שלטונות מס הכנסה בלתי אפשרי למצוא הגדרה שתבדֵל "סופר" מכל אדם אחר שהוציא אי פעם ספר כלשהו בכל נושא שהוא מביצי כינים ועד קרני ראמים. למרבה הצער הדרך היחידה היא ליצור במשרד התרבות קרן לסופרים ולאמנים שאין להם פנסיה ולפתור את בעיית קיומם על בסיס פרטני ולא בחוק כללי, בחסד ובמתן-בסתר ולא בזכות, כי אחרת כל עם ישראל זכאים.
תגובה לדברי גרנות "היש תקנה לחינוך בישראל?" (גיליון 152)
לאודי,
כל מה שנכתב נכון. חוץ מדבר אחד: אין סתירה בין לימוד לחשוב, לבין הבאת אוצרות התרבות לידיעת התלמיד. שינון בלבד – ישעמם, ובסופו של דבר ישניא את הנושא על התלמיד. עיסוק בנושאי תרבות יהיה חוויה לתלמיד, אם יילמד תוך שימוש במחשבתו ובשיפוטו של התלמיד. אני זוכרת מלימודַיי שלי בתיכון, ששנאתי שיעורי היסטוריה, שהיה בהם שפע של מקומות, אירועים ותאריכים. אבל כאשר בא מורה ולימד את ההיסטוריה עם השלכות לסוציולוגיה, לספרות, לפסיכולוגיה, לפרסום, ועם השוואות עכשוויות – זה הפך להיות שיעור מרתק. הדבר יכול להתגשם כאשר יתנו למורה יותר חופש יצירה בבניית תוכנית הלימודים, ולא יכפו עליו: כזה ראה וקדש. ועל כך כתבתי בעיתונך הקודם. ("הרסתם גם את החיבוק במערכת החינוך!" גיליון 151).
בנדלה
הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא
ממליץ על משקה קר לקיץ
מרתיחים מים בקומקום, יוצקים לטיון שבו כפית של תמצית טה טרי מתערובת שחצייה ארל גריי וחצייה קניאתי שחור, (בנעוריי היו אומרים קניאתי כושי) ושופתים את הטיון על פי הקומקום וממשיכים להרתיח. מוסיפים לטיון עלי נענע ומיץ לימון טרי סחוט עם פרוסת לימון בתולית מקליפה שלא דונגה ולא סבלה מטירדה מינית. ממתיקים בסוכר או בסכרין ואפשר גם בדבש. שותים חם. ואת הנשאר קר יוצקים לבקבוק ומוסיפים עוד קצת מים רתוחים ומניחים במקרר למטה או בארגז הקרח למעלה, על הרבע בלוק.
הערת המלביה"ד: כמובן שאנשים על-זמניים כידידי הקשיש אלימלך מתקשים קצת להסתגל לחיי היום-יום ולמקרר החשמלי שהיה קרוי פעם על שם יצרנו פריג'ידר שממנו באה המילה פריג'ידית שראוי היה שמסוגה תהיינה הנשים שתורשינה מעתה להתגורר ולשרת בבסיסי חיל האוויר העברי ולא יצטרכו לשים להן מנעול על המנוש. לכן בהמלצתנו אפשר להשתמש גם בשקיות טה אם כי רצוייה תערובת התמצית של ידידי אלימלך, וכן אפשר להסתפק בתוספת סירופ ללא סוכר "לימונענע" בלבד, ומסיבות אתיות לא נזכיר את שם יצרנו. בשיטת ההכנה הזו לא הולך לאיבוד שום טה שנתקרר. אדרבא. ב"פאני היל" יש תיאור מלבב של נער-שליח, לא על אופניים כמו הנערה בנבטים, שנקלע למוסד של נשות-תענוגים והן מפשיטות אותו ומשתמשות בו להנאתן בזו אחר זו מפני שהשטרונגול שלו מרשים אותן מאוד והוריו אינם יודעים והמאדאם מפקדת הבורדל לא פורשת אלא את רגליה שזה המקצוע שלה.
אפשרויות הסיכול הממוקד תצטמצמנה
שיגורי הקאסמים יוגברו
הצדקנות הישראלית תשתפר
חוליות הטרור של משגרי הקסאמים ברצועת עזה הבינו שאסור להם להיות חשופים בשטח פתוח. לפיכך הם מרכזים יותר ויותר את פעילותם באזורי מגורים צפופים ובהם משפחות רבות, נשים וילדים. כל עם שפוי היה מבין שבכך הוא מסכן את אזרחיו, ונמנע לפעול מתוכם. אבל לנו עסק עם רוצחים, שלא איכפת להם להעלות קורבן את בני עמם כי הם יודעים שככל שנרבה לפגוע בהם בתוך אוכלוסייה אזרחית, כן ייטב מצבם ותוגבלנה אפשרויות התגובה מהאוויר שלנו, והם גם יזכו מאיתנו להתנצלויות שבכך מעבירות את האחריות לטרור עלינו. ככה הם ממלכדים אותנו על חשבון בני עמם שנהרוג, שהרי גם ביניהם הם רוצחים זה את זה במלחמת כנופיות הקרוייה בתקשורת שלנו מאבק בין הפתח לחמאס. ככה הם יצפצפו עלינו וימשיכו לשגר יותר ויותר קסאמים עד שיכריחו אותנו לנקוט פעולה קרקעית, שזו בכלל חגיגה של "כיבוש" בשבילם והזדמנות להרוג מה שיותר חיילים ישראליים.
הילדים והנשים שנהרגים ברצועת עזה אינם "חפים מפשע", כדברי צדיקינו, שדם ילד פלסטיני חשוב בעיניהם מדם ילדינו – אלא הם קורבנות הטרור הפלסטיני שמסתתר בין אזרחים כדי לשגר רקטות שתהרוגנה את אזרחינו.
ראו באיזו תאווה משונה מורח עיתון כמו "הארץ" בעמודו הראשון יום אחר יום את תמונות הפלסטינים ההרוגים כדי להוקיע את חיל האוויר של ישראל. לא ראינו תקריבים כאלה מן ההרוגים שלנו, זאת כמובן מפני כבוד המת ובגלל המסורת הישראלית למחוק מהר ככל האפשר את זירות הפיגועים והזוועה ולחזור לשגרה.
בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה היו הצבאות שולחים עדרי חזירים לבער בגופם המתפוצץ שדות מוקשים – דבר דומה לזה מעוללים הטרוריסטים הפלסטיניים לבני עמם!
[נכתב טרם התקפת הטרור הפלסטיני בכרם שלום אתמול בבוקר]
מעוללות "חדשות בן עזר"
* לאהוד בן עזר שלום, אני מברך על הסכם שיתוף הפעולה בינינו. ברצוני לבשר לך על פרסום המלצותיך הבוקר [19.6] באומדיה:
http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=1516&MenuID=738&ThreadID=1014014
[מדובר בהמלצות לקריאת ספריהם של אביבה גלי, "העיר שאיננה עוד" (מקור) ותומאס מאן, "הר הקסמים" (תרגום) שהופיעו בגיליון 151 של "חדשות בן עזר"].
כמו כן, פרסמנו את רשימתו של אורי הייטנר מתוך "חדשות בן עזר" [גיליון 151,"דבר אחד עוד לא ניסינו"]:
http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=1519&MenuID=603&ThreadID=1014010
אורי פז
עורך תוכן האתר "אומדיה" http://www.omedia.co.il/
* רשימתו של משה גרנות "בגוב הלביאות" (גיליון 151) היתה כנראה הדיווח הרציני היחיד על ישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת. הרשימה עוררה את עניינו של אריק וייס, עיתונאי "מעריב", והוא אמור להתייחס אליה ואל נושאיה מעל דפי העיתון.
* ההפנייה לאתר ויקיפדיה העברית: http://he.wikipedia.org. (מידע על כך בגיליון 150) הביאה לפניות רבות מצד סופרים ישראליים להיכלל באתר. עורך האתר העברי, דוד שי, shayde@012.net.il ישמח לעזור לכל פונה ולקבל ממנו מסמך וורד רלוונטי. לאתר נשלח קובץ חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, סופרים ומשוררים לילדים ונוער בישראל, ובו כמאה וחמישים ערכים על סופרים. יש לקוות שהם ימצאו את מקומם בוויקיפדיה וכך יהיה אפשר להגיע לדף של כל סופר בוויקיפדיה, שנוצר גם על יסוד המידע של "מפגשים", וזאת באמצעות הקשת שם הסופר במרכאות כפולות בגוגול.
כל פונה חדש, בנושא זה או אחר, מבקש בדרך-כלל גם להיספח אל קהיליית מקבלי "חדשות בן עזר" ולכן אצבעות ידיהן העדינות של הפועלות בפרדס של סופר נידח מר א. בן עזר עייפות כבר מעבודת האריזה השקופה של מאות הקבצים הווירטואליים, שכאשר תולים אותם לייבוש ברוח מחוץ לַבַּייקֶה, הם מנגנים את ההימנון האוסטרו-הונגרי הישן בתירגומו של יהושע שטמפפר.
רזי בן-עזר: אלבום "13 מקטרות"
הי אודי, מה שלומך?
מקווה שהכול טוב. בשעה טובה, אני מוציא את האלבום החדש שלי, "13 מקטרות" בצורה רשמית. זהו אלבום אינסטרומנטלי, שבו 13 קטעים בעקבות 13 סיפורי המקטרות בספרו של איליה ארנבורג, שנתנה לי סבתי בלה כשהייתי בן 15, בהוצאת תרמיל הקטנה הצנועה והמקסימה. בשלב זה, יהיה זה אלבום להורדה חופשית ברשת, עם אפשרות למורידים לשלוח תרומה כנדבת ליבם (נראה איך זה ילך). אני מייצר גם כמות קטנה של עותקים "קשים", לחברים ואולי למבקרים, ואם איזו חנות תרצה, אני מצרף קובץ עם קצת יותר מידע. האתר הרשמי של האלבום: http://www.stepbro.com/13pipes/ ובו ניתן להקשיב בצורה "זורמת" או להוריד את קבצי המוזיקה. אשמח מאד אם תפיץ את הבשורה.
בן-בן-דודך
רזי בן-עזר
דורון גיסין
ההיסטוריה המשוכתבת של יקבי כרמל מזרחי
מזה זמן שחלה התעוררות בארץ ליין, סוגיו, מגדליו ומטפחיו. מאחר שכך אצו רצו פרנסים ופוליטיקאים ושתדלנים למיניהם והחלו להאדיר, כל אחד מטעמו, את בני חסותם מקרב הייננים או היקבים, ולא לשם שמיים. אין חולק על חשיבותו של היקב הידוע בשם "יקבי כרמל מזרחי" או בשמו החדש "יקבי כרמל". אך לעטרו בכתר נוצות שאינו זכאי לו זה כבר מעשה לא ישר. מה שהתחיל כגחמה של ראש העיר של ראשל"צ, שרצה לרתום את היקב ולשתפו בחגיגות יובל ה-100 של עירו, הפך לעובדה מוגמרת שאין עליה עוררין. על צוואר בקבוקי היינות מתוצרת "יקבי כרמל" מודפס בעברית ואנגלית המשפט – "מאז 1882". במשתמע מכך היקב חוגג השנה 104 שנים לשווק יינותיו. אצל מי שאינו מדקדק בקטנות ושואב את ידיעותיו מהתקשורת הכתובה, הופכת עובדה מופרכת זו לקביעה היסטורית. ככל שחוזרים ומזכירים את ראשית ההתיישבות בארץ, כך הופכות ראשון לציון ויקבי כרמל לראשונות וראשוניות בדעת הציבור.
לפיכך בואו נעמיד דברים על דיוקם. עליית המתיישבים הראשונים על הקרקע ויסוד מושבה חדשה בשם ראשון לציון התרחשה בשלהי שנת תרמ"ב, 1882. בשום מקור ידוע לא מופיעה העובדה של בניית יקב תחילה או בציר ענבי יין מכרמים שטרם ניטעו. את עיתותיהם של ראשוני המתיישבים מילאו בניית בתי מגורים וביסוס ראשוני. אלמלא מימן הברון את בניית המושבה לא היה ניטע בה בשנים הללו ולו כרם אחד. אלמלא פרס עליהם את חסותו המלאה לא היתה מונחת אבן פינה לבנייני ציבור כמו בית הכנסת הגדול של המושבה, שלוש שנים לאחר 1882. הלכו פרנסי המושבה ועיטרו את חזית בית הכנסת באותיות ענק, לזכר אותו מועד, ולא שמו ליבם למשמעות האמיתית של מעשם ולאותיות המתנוססות על הקיר עד ימינו אלה: תרמ"ה [1885].
האם צריך להוסיף?
לבן-בת-דודי שלום, כן, וכבר כתבתי על כך ויותר מפעם אחת, בכתב ובעל-פה: לדוגמא, הרשימה הבאה הודפסה בקיצורי עריכה ב"ידיעות אחרונות" ביום 28.12.2003.
אהוד בן עזר
מתי באמת החלה העלייה הראשונה
ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, ובכל זאת – ב-ו' חנוכה, לפני 125 שנים וכמה ימים, רתמו מייסדי פתח-תקווה את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."
[המיקום המדוייק: הזווית שבין רחוב שטמפפר ורחוב פינסקר, וממנה כמה עשרות צעדים צפונה ברחוב פינסקר, ובקו ישר מזרחה, מקביל לרחוב שטמפפר, עד בניין המשטרה לערך. המלבן הזה הוא החלקה של התלם הראשון. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878].
על אותו מעמד כתב סבי יהודה בן עזר (רַאבּ) [שהוא סבא-רבא של דורון גיסין] בספרו "התלם הראשון": "התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [בן 20] … בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים ... השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. כולנו נרעדנו לשמע הדברים … לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."
עודי זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, ב-1948, קם סבי בן ה-90 ואמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה," וכאן צעק בקול רם: "חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!" בל"ג בעומר תש"ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, הלך לעולמו.
פתח-תקווה נוסדה ב-1878 ע"י עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחיד מבין המייסדים שנולד בארץ, עזר בקנייה וחילץ את הגביר גוטמן מידי נוכלים בירושלים. אבל משום-מה נוהגים רבים לציין את 1882 כראשית העלייה הראשונה.
שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון-לציון, שרצו את כתר הראשונות לעצמם, וחברו אליהם היסטוריונים שהתקשו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ-ישראל ולכונן ראשית של יישות לאומית.
כאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, הדור הצעיר לומד שאבות-אבותיו לא החלו לשוב ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה.
דרך אגב, לפני כשנתיים הסביר ראש עיריית ראשון-לציון, מאיר ניצן, בראיון רדיו, כי אפילו לתאריך 1882, המתנוסס על כל הבקבוקים של היקב המקומי מאז היווסדו, אין אחיזה במציאות. עירו קמה ב-1882 כמושבת פלחה, ואילו נטיעות הכרמים באו רק כעבור כמה שנים. ה"תיקון" נועד להקדים את תאריך הנטיעות, כדי לקצר את שנות העורלה שבהן הבציר אסור מן התורה. עינינו הרואות, יש שם ניסיון בקביעת תאריכים מדומים.
גם המנוולים סובלים
ד"ר יפתח הגלעדי כותב ב"מִמֵך יֵצאו", כתב-עת לקריאה ולביקורת חתרנית
מטעם אוניברסיטת בת-שלמה רבתי:
שלחתי למערכת כתב-עת אנגלי מכובד, היוצא לאור על ידי אחת האוניברסיטאות הוותיקות בבריטניה, מחקר כתוב אנגלית בנושא "מעשי אונס של נשים לא-יהודיות בידי חיילים ישראליים 1948-2008".
להפתעתי קיבלתיו חזרה אף ללא חוות דעת מקצועית או התייחסות עניינית כלשהי, וזאת בנימוק – "אין אנו מקבלים לפרסום מחקרים שנערכו במדינות גזעניות, קולוניאליסטיות, ספחניות שטחים לא-להן ומדכאות עמים נתונים תחת כיבושן."
שלחתי מכתב נוסף בו הסברתי לחברי המערכת שאני מתנגד נחרצות לכל צעדי הכיבוש של ממשלות ישראל החל מיסודה בשנת 1948, והבעתי בגלוי את דעתי שיש להטיל חרם אקדמי על ישראל אך לא תיארתי לעצמי שהחרם חל גם על חוקרים ישראליים המזדהים במאה אחוז עם עמדת המחרימים מחוץ לישראל.
על כך ענו לי שאם נושא מחקרי הבא יהיה: "מעשי אונס של גברים לא-יהודיים בידי חיילים ישראליים 1948-2008" הם ישמחו לקרוא בו וישקלו לפרסמו למרות החרם כי הנושא הזה מעורר בהם ריגוש אנאלי קל פוסט-קולוניאלי.
לכן, קוראים יקרים, מי שיש בידו עדויות על מעשי אונס גברים לא-יהודיים בידי חיילים ישראליים בשנים 1948-2008 מתבקש לכתוב/לשלוח עם תיאור חדירות מפורט לפי הכתובת: ד"ר יפתח הגלעדי, המחלקה לניאו-היסטוריה, אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, ליד כביש 6.
אפשר גם באמצעות פרסום אנאלי במכתב העיתי "חדשות בן עזר", המתקבל דרך-קבע בלשכתו של פרופ' פלוץ בן שחר, נשיא האוניברסיטה שלנו.
זמר-המחאה הישראלי-פלסטיני חיים-וָרוֹד מים הופיע בלונדון בפני חמישים אלף אנגלים ליד קיר התחתית שנפגעה
זמר-המחאה הישראלי-פלסטיני הוותיק חיים-ורוד מים הוזמן ללונדון לתת קונצרט חד-פעמי במטרת תמיכה בטרור האיסלאמי. חרף הסיכוי שקונצרט זה, שעמד להיערך ב"קובנט גרדן", יקדם את מועמדותו לפרס נובל לשלום, סירב זמר-המחאה הוותיק חיים-וָרוד מים לבוא ללונדון משום ש"קובנט גרדן" מנציח לדבריו קולוניאליזם, אימפריאליזם וגם קפיטליזם בריטי. אי-לכך נקבע שהקונצרט יינתן במקום פתוח, בפארק סמוך לאחת מתחנות הרכבת התחתית של לונדון, שמנהרתה פוצצה בשעתה בידי טרוריסטים מוסלמים ונחנקו בה למוות קורבנות רבים.
זמר-המחאה הישראלי-פלסטיני חיים-וָרוד מים הגיע ללונדון בכרטיס-עמידה בטיסת-שכר טורקית ומיד נלקח אל תחנת הרכבת התחתית, שם ריסס את הכתובת: "ליבי עם המוסלמים העשוקים של בריטניה! האיסור לפוצץ רכבות תחתיות הוא פגיעה בדמוקרטיה והמשך הגזענות האלביונית! לא החומה תביא את השלום הישראלי-פלסטיני!"
חמישים אלף בריטים אתניים מחזיקי מטריות, חלקם לוקה במידה זו או אחרת בעיוורון מוסרי, וכולם חובבי זמרתו של חיים-ורוד מים מנעוריהם – מילאו את הכיכר הפתוחה תוך שהם משתמשים בכרטיסים שנקנו לקונצרט ב"קובנט גרדן" ומריעים ממושכות לזמר המחאה הישראלי הוותיק וגורמים לפקקי תנועה ענקיים ברחבי לונדון, פקקים שנמשכו שעות ארוכות ולא איפשרו לחלק מהקהל האנגלי הנלהב להגיע לקונצרט המחאה ולירוק על עצמם ועל ארצם בהתלהבות.
תושבי לונדון המוסלמים דווקא הסתייגו מהמופע כי ראו בו מזימת תעמולה ישראלית להגביר את השינאה כלפיהם בציבור הבריטי הרחב, זה הציבור הביקורתי, שאינו מאמין לכל מילה הנדפסת ב"גארדיאן" (המהדורה הבריטית של עיתון "הארץ").
בתום הקונצרט שאל זמר המחאה הישראלי-הפלסטיני הוותיק חיים-ורוד מים את הקהל איפה סניף "מרקס אנד ספנסר" הקרוב כי הוא רוצה להשליך עליו גפרורים בוערים. קולות רוויי בירה אמרו לו שיותר קרוב סניף רשת המזון הגדולה "סיינסברי", שגם הם משפחה של יהודים, וגם חזרו אחריו על הקריאה העתיקה מימי גיבורי מצודת יורק הנשרפת: "הֶפּ! הפ! הפ!"
כאשר השליך את הגפרורים עצרו אותו שני שוטרים לונדוניים גבוהים חובשי קסדות, הלבישוהו כתונת-כפייה, נתנו לו בעיטה בתחת ושלחו אותו חזרה לישראל במטוס, בעמידה, כדי שימשיך להפגין נגד גדר ההפרדה.
מכוניות האשפה של עיריית לונדון אספו את פחיות הבירה הריקות וניגבו את שיירי השתן והריר המחאתיים שמילאו את מרצפות הכיכר. המיליונר דמיאן הרסט אסף שם כמות שתספיק לו לאצור שני פסלים שקופים חדשים, גם עם קצת חרא, ולמוכרם בעשרות אלפי דולרים על מנת שיהיו מוצגים למזל טוב בסלון דירתה של עמליה דיין-לינדמן העשירה בניו-יורק. הוא אספם במו-ידיו כדי לשמר את טביעות אצבעותיו המקוריות בפסל. ככה עושים זהב מקקה.
אורי הייטנר
הצד האפל של המופע
מופע הרוק של רוג'ר ווטרס בשדה החומוס של נווה שלום הוא ללא ספק אחד מאירועי התרבות החשובים ביותר שנערכו השנה בישראל. למעלה מחמש רבבות ישראלים נכחו בהופעה, ועוד רבים-רבים (אני ביניהם) האזינו לה ברדיו. התמורה המוסיקלית שקיבל הקהל הן על כספו והן על שעות רבות של זחילה בפקקים, בהחלט הצדיקה את המחיר.
אך היה למופע גם צד אפל. הוא היה מפגן של צביעות.
הבון–טון בקרב חוגים מסויימים במערב, היא להיות אדישים לעוולות הנוראות נגד זכויות האדם במקומות בהן הן באמת מתרחשות (ולעיתים – לא אדישים, אלא תומכים באותן מדינות הדיכוי במזרח התיכון ובעולם השלישי) – שמש קטיגורים דווקא כלפי אחת המדינות הדמוקרטיות והנאורות בעולם, השומרת על רמת מוסריות גבוהה חרף היותה במלחמה ממושכת ותחת איום השמדה מתמיד – מדינת ישראל.
רוג'ר ווטרס הוא אחד מכוהני הפגנת הצביעות הזו. ווטרס הִתנה את הופעתו בישראל בכך שהוא יקבע את מיקומה, כך שתתפרש כהתרסה נגד המדינה. התעקשותו לקיים את ההופעה דווקא ביישוב המשותף ליהודים ולערבים, נווה שלום (ואין בכך אמירה כלשהי מצדי נגד נווה שלום) נועדה להתריס נגד גדר ההפרדה בין מדינת ישראל לבין הפלשתינאים.
וכך, תוך שימוש ציני בשם להיטו הגדול ביותר – "החומה", הפך את הופעתו להפגנה נגד גדר ההפרדה, אותה הוא מכנה "החומה". התנגדות לגדר, בשם מסרים פאציפסטיים של התנגדות עקרונית לגדרות ולחומות, מתעלמת ממציאות החיים במדינת ישראל, שחייבה את הקמת הגדר. הגדר נועדה לעצור את פיגועי ההתאבדות, שהטילו אימה על אזרחי ישראל והביאו למותם של למעלה מאלף אזרחים וילדים ישראלים, לפציעתם של אלפים רבים, להרס חייהן של אלפי משפחות בישראל. מהיכן לווטרס החוצפה להפגין נגד הגדר הזאת?
המערכה שמובילים הפלשתינאים נגד גדר הביטחון אינה תמימה. הם רואים בפיגועי ההתאבדות את הנשק האסטרטגי החכם והמוצלח ביותר שלהם נגד מדינת ישראל. מאחר שהגדר היא אחד האמצעים המרכזיים לניטרולו של נשק זה, הם עושים הכול כדי למנוע את הקמתה. המאבק נגד הגדר, גם באיצטלה של מאבק נגד תוואי הגדר, כביכול, (לא ראיתי שתוואי הגבול בעזה – נסיגה מוחלטת, הביא להפסקת הטרור משם), הוא מאבק למען המשך טרור המתאבדים ורצח המוני של אזרחים וילדים ישראליים.
ווטרס הפך את המופע שלו למפגן פוליטי נגד גדר הביטחון של ישראל, ובכך הפך את רבבות הצופים שנכחו במופע, שלא בטובתם ובעל כורחם, לשותפים במשתמע בהפגנתו. ההמונים, שהריעו לו כעדר כאשר קרא להסיר את "החומה", היו נוהגים בחכמה אילו במקום להריע לו, היו שרים לעברו: We don’t need your education!""
הופיע
ציפי שחרור: עונה שנייה לאהבה
מבחר שירים ושירים חדשים
הוצאת עקד, תשס"ו/2006
אחרית דבר מאת נורית גוברין:
"צפור חלוּמה", על שירתה של ציפי שחרור
חדש!
ספר נוער היוצא לאור במיוחד לכבוד המונדיאל!
אחד עשר האלופים מאת אדוארד בס
לקראת משחקי המונדיאל יזמה הוצאת "ספר זיכרונות", חנות הספרים של איתמר לוי, הוצאה מחודשת לספר ההרפתקאות הקלאסי "אחד עשר האלופים" העוסק במשחקי כדורגל. הספר יֵצא במהדורה מצולמת של המהדורה הישנה, ללא כל שינוי, ויהיה אפשר למצוא אך ורק בחנות הספרים של איתמר 03-7319837. מחירו: 65 ₪ [לא כולל משלוח].
מופע הענק הבא שיסתום לכם את המדינה
חיים יענקל
משביח עיזים לבנות ממושב מכחול התיש
בעל הקול האדיר והידע בזיקוקין דה נוּרים של פורים
יגיד שלוש פעמים ציק ציק ציק במערכת ההגברה הענקית
יעיף שלושה זיקוקין דה נורים של פורים
יפוצץ שלושים קפּצונים
ויסיים בשלוש פעמים ציק ציק ציק
בליווי תלת-מפח נאדות רועמים בביצוע להקת מפוחי הנפש
המופע יתקיים ב-31 ביולי 2006 באיצטדיון של קמפוס בת-שלמה רבתי
מצפים לבואם של כמאתיים אלף אזרחים ישראליים משכילים ברכב פרטי ולפקקי תנועה שיסתמו את מרכז הארץ בשלושה צירי האורך העיקריים: כביש החוף, הכביש הישן וכביש ואדי ערה, כמו בספטמבר-אוקטובר 2000
שמאי גולן
בין היצירה הספרותית למציאות הביוגראפית
[הרשימה התפרסמה בגיליון "אפיריון", 96, תשס"ו, 2006, מיסודו של
ארז ביטון]
ד.
בשנה שחלפה נסעתי עם כל ילדיי לעיר הולדתי (מה שמכונה "ביקור שורשים"). לפני הנסיעה ביקשתי מעובדת עירייה, העוסקת אף בהקמת מעין מוזיאון יהודי שם, לנסות למצוא עבורי, לקראת ביקורי, את שמי ואת שמותיהם של בני משפחתי בפנקס הרישומים בעירייה, אם אמנם השתמרו.
אולי בסתר ליבי עדיין חיפשתי, אני הזקן היתום, אישור רשמי מידי השלטונות המוסמכים על מקום לידתי, קביעה מוחלטת כי אכן אני-הוא-אני, אותו "אני" החי וקיים, ושמי הוא אכן שמי מלידה, ולידתי היא אכן בתאריך הנקוב בתעודת הזהות שלי, ובביוגרפיות שלי המתפרסמות מדי פעם. שהרי שום תעודה לא השתמרה בידי, עקב הגירוש הפתאומי שהגרמנים גירשו אותנו מבתינו ומן העיר באותו חג סוכות 1939, כשלא נותר להוריי דבר לעשותו מלבד לצופף את כל הילדים יחד ולרוץ לרחוב לפני שהגרמנים יירו בנו. וכך התגלגלתי ממקום למקום ללא תעודות, ללא עדויות, כמו כדורגל הנבעט מידי פעם לכיוון זה או אחר, על פי רצונם של השחקנים הבועטים, כשאני זוכר רק איך כינו אותי הוריי, מנסה להיזכר מה סיפרו לנו, ותמונות עמומות מלפני המלחמה.
ולכן ציפיתי שאולי תעודה על שמי ותעודות של בני משפחתי שכבר אינם בחיים, ישפכו אור חדש על חיי, פרטים שלא ידעתי.
וכך, כשבאנו לבניין העירייה, שם חיכו לנו ראש העיר, סגנו ונשיא האוניברסיטה המקומית, שקיבלו אותנו באהדה ובכבוד, הפתיעו אותי גם בתעודות ישנות ובתעודת לידתי. אכן אזרח וסופר מכובד אני בעיר פולטוסק, הם אמרו, גאווה לעיר הזאת, ובתמורה לספרי שתורגם לפולנית שמסרתי להם ("מותו של אורי פלד" שהפך בתרגום, לפי עצת המו"לית: "בדרך לירושלים"), הם מבקשים לתרגם לפולנית את ספרי האחר שיש בו פרקים על פולטוסק, וכן מבקשים לכבדנו, אותי ואת ילדיי, בארוחת צהריים פולנית מסורתית, בטירה העתיקה על הגבעה השלטת על כל הסביבה ועל מרכז העיר.
הטירה היתה מוכרת לי היטב. זוהי אותה הטירה שבה לן נפוליון בונפרטה לפני הקרב על הנהר נארב, ושלמרגלותיה אספו את כל היהודים באותו יום גורלי, ואחרי חיפוש מדוקדק והחרמת כל דברי הערך, גירשו אותנו הגרמנים מן העיר. עתה הפכה הטירה למלון בשם "פולוניה", המשמש מרכז קונגרסים בינלאומי מפואר, ואף מרכז לתפוצה הפולנית בעולם. כשנכנסתי בשעריה העתיקים חשתי כעין פיצוי-מה על הכאב והאובדן שנגרם למשפחתי כולה.
והנה, מתוך התעודות שהכינו עבורי, הסתברו לי כמה עובדות מחיי שלא ידעתי, ושאותם תעודות הלידה של הוריי גילו לי. היה כתוב שם שמו המלא של אבי שלא ידעתי: שלמה-דוד. ועוד היה כתוב שאכן שם משפחתו גולדשטין ושהוא נולד בפולטוסק ב-3.10.1904, ושם אביו, כלומר סבי, יעקב גולדשטין, ושם אימו, כלומר סבתי, פייגה-לאה גולדשטין לבית פאס (שניהם נרצחו בשואה עם ילדיהם, כנראה, בטרבלינקה, מפני ששנה לפני פרוץ המלחמה הם עברו להתגורר בווארשה). ועוד כתוב בתעודה כי גילו של אביו (כלומר של סבי) בהולידו את אבי היה 19 שנה, ושנות חייה של אימו (כלומר סבתי) בלידתה אותו היה 18, ושניהם התגוררו בפולטוסק. ועוד כתוב שיעקב גולדשטין הוא שהודיע למשרד הרישום על הלידה (כידוע, היו הלידות בימים ההם בבית, בעזרת מיילדת).
בתעודת הלידה של אימי כתוב שהיא נולדה בפולטוסק בשם המשפחה גולדמכר, השם שניתן לה היה סימה, והיא נולדה ב 10.12.1904, כלומר צעירה מאבי בחודשיים בלבד, ושם אביה-מולידה שייע-לייב גולדמכר, והוא היה בן 65(!) בהולידו את אימי. ושם אימה (כלומר סבתי מצד אימי, היא הסבתא-רבא של ילדינו) דבוירה גולדמכר לבית מאלובנצ'יק.
ועוד תעודה הכינה לי אנה, שוודאי תעניין את ילדיי, ואולי אף את נכדיי: תעודת הנישואין האזרחית של הוריי, שהם סבא וסבתא רבא שלהם. מסתבר שהם נישאו בפולטוסק, ועובדת הנישואין נרשמה בפנקסי העירייה ב-26 בספטמבר 1924, אף כי הנישואין עצמם התקיימו כשבוע לפני-כן ב-18.09.1924: הגבר גולדשטין שלמה-דויד לבית גולדשטין, רווק, בן 20, האישה גולדמכר סימה לבית גולדמכר, רווקה, בת 20. שמותיהם של הורי הזוג הצעיר שבים ומופיעים, כמפורט לעיל.
אכן בימים ההם נישאו על מנת להוליד ילדים, כפי שסבי הוליד שנים-עשר ילדים, כך ודאי תיכננו אף הוריי להביא לעולם ילדים רבים, מפני שעד פרוץ המלחמה הספיקה אימי ללדת חמש לידות, בהן הבן הבכור חיל (יחיאל?), שנודע לי עליו רק מתעודת הלידה שלו שהפתיעה והרעישה אותי. הוא נפטר כנראה סמוך ללידתו. ועוד רשומים בתעודת הנישואין שמותיהם של העדים. וכיון שאין אנו יודעים אם הם שרדו את המלחמה, נציב להם יד ושם כאן: מנדל בום, ואיציק-מייאר צ'וינוביץ'.
ואולם, ההפתעה הגדולה ציפתה לי עם קבלת תעודת הלידה שלי. פתאום התגלה לי שהזדקנתי בשנה. לא בשנת 1933 לידתי, אלא בשנה מוקדמת יותר, ולא ב-5 באפריל אלא דווקא ב-16, ככתוב: "רפובליקת פולין, מחוז מאזובייצק, העיר פולטוסק, תאריך הלידה 16.04.1932."
האם דייקו? האם רשמו במדוייק את תאריך הולדתי? בסיום התעודה כתוב "אנו מעידים שהרשום לעיל זהה עם תוכן רישום הלידה מס. 3/141/1932/3. התעודה הוצאה ביום 27.8.2004 בפולטוסק, (הוא יום ביקורנו בעיר), חתומה ע"י ממלאת מקום מנהל משרד הרישום דנוטה סקשיפינסקה, מ.א. (SKRZYPINSKA), מס שולם בסך 15.25 זלוטי."
לפיכך התגלה לי, כאמור, שזקנתי בשנה, ולפי היועצים לענייני ביטוח לאומי מגיע לי אפילו החזר כספי ממוסד זה עבור שנה תמימה... אם כן לא רק שזקנתי בשנה אלא אף אתעשר... אך לעומת זאת יקבלו ילדיי אבא זקן בשנה ונכדיי סבא זקן, שלא לדבר על רעייתי הבטוחה שהיא נשואה לצעיר בן שבעים ושתים, והנה לצידה זקן בן שבעים שלוש...
ואיך יעלה בידי עתה לתקן את תאריך לידתי בתעודת הזהות וברישומי הצבא, ובכל אותם המקומות שבהם פרטיי האישיים, כולל הביוגרפיה? כנראה נשאיר מלאכה זו לבנים ולנכדים... ולרושמי רשומות דקדקנים. ואני אחיה את חיי צעיר בשנה, פורח, מלא מרץ, ממשיך וכותב, ומפרסם, ואפילו פעיל באקו"ם, ובאגודת הסופרים...
ולסיכום: ברורה לי עוצמת השפעתו של עברי על יצירתי, נושאיה ותכניה, והגעגוע שאני נושא תמיד בתוכי אל העולם שאבד, געגוע שתמיד הוא חבוי מעבר לאחיזתי, הנראית כביכול יציבה ומלאה, בעולם הישראלי ובפעילותי הציבורית בתוכו, מלווה תמיד-תמיד בתחושת האשמה.
פורסם ב"אפריון" 96, תשס"ו, 2006, עם ביו-ביבליוגראפיה מקפת שניתן להשיגה גם בקובץ אי-מייל בהזמנה ישירה מ"חדשות בן עזר".
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק עשרים ואחד
כחם היום שבה מריָא הביתה, כי הרעב הציק לה מאד. בבואה למסדרון שמעה, כי אמה קובלת על אביה ואומרת : גזלן! רוצח! את פרוסת הלחם הוא מכרית מפי בתו, כמה ימים היא כבר הנה פה? וכמה בנות יש לך? ובמה הרעה עשות? בתו נחשבה בעיניו ככלבה מֻדחה. כן שמעה את אמה מתיפחת. והוא עונה לה בגודל לב: הסי! אינך יודעת מה "נשים – שערותן ארוכות ודעתן – קצרה", דבר קטן הוא אצלך היהדות, וגם אינך יודעת, למה הבכי זה עתה? בקשתי ומצאתי "דגים נבראו מן הרקק, ונשים – מדמעות".
הדברים האלה היו למריא כמו מלח לצמא. מריא נכנסה לחדר בעינים מורדות ותשב על הדרגש. אמה נגשה אליה ותבקש ממנה שתאכל פת שחרית. מריא לקחה עגה והתחילה לועסת אותה. אמה עמדה על גבה בידים חבוקות על לבה והביטה עליה ברחמים גדולים, ותזרזה לאכול.
אביה התהלך בחדר אנה ואנה ובפיו מקטרת, שבקצה היתה כבר נשרפה ונשאר רק אפר, הוא הצליף על מריא מבטים תכופים באלכסון ומלבו מתפרצות אנחות, ששוברות חצי גופה של מריא.
מריא גמרה מהר את הארוחה ותכנס לחדרה המיוחד. שם התחילו עוברות במחה מחשבות שונות, נעימות... מרעידות... ותגרות שונות... וידעה שהתגרה שהיתה ביום ההוא איננה האחרונה. אך באחת היתה שבעת=רצון, שגמרה בגמנזיה שש מחלקות ואף אם יגרשוה הוריה מביתם, נצנצה מחשבה במחה, "תלוה לה כסף מאיבנ'ק הלא כבר השלימה עמו, ותסע לעיר אחרת, שאין מכירים אותה, ואת ידיעותיה תעשה כקרדם לחפר בן אכל, למצא את מחיתה. ואם תוכל עוד לקמץ בכל צרכיה הבלתי הכרחיים אז בודאי טוב, ותוסיף להשתלם, תתכונן לקורס הראשון שבאוניברסיטה; ולא עוד, אלא שם תוכל לעשות הכל מה שלבה חפץ באין מפריע; והוריה לא יהיו לה לאבן נגף על דרכה בחיים" המחשבה הזאת היתה הנעימה לה ביותר; והיא הרגיעה מעט את רוחה הסוערה.
בבקר, כשקמה מריא משנתה לא נכנסה מיד אל חדר האכל, רק ישבה לערך מכתב ליגנץ סמולנסקי, שבו שפכה לפניו את מר לבה, ואת התגרות שבינה ובין הוריה תארה בפרוטרוט, וגם הודיעתו ע"ד מחשבתה לנסוע לעיר אחרת ותבקשהו, שהוא יחוה לה את דעתו על הדבר הזה. בגמרה את המכתב הניחתו בחיקה, בכדי שלא יודע להוריה על אדותיו, ותכנס לחדר האכל.
בחדר שררה דממה דקה, אמה ישבה וסרגה פוזמק, ואביה כבר יצא לשוק לרגלי מסחרו. מריא קדמה את פני אמה ב"צפרא טבא", ואמה הורידה את ראשה, וממעל למשקפים הביטה על מריא וענתה "צפרא טבא"! "שנה טובה"! בודאי ערבה לך שנתך (הפעם) הלילה; לא חפצתי להעיר אותך. ועתה קראי "שמע" ואכלת, הלא בודאי רעבה את , אמרה האם בקול מלא רחמים. מריא עמדה על מקומה כמסמר נטוע ותען מבוהלה: אינני רעבתנית כזאת, שאֹכל מיד אחר קומי משנתי.
– מאי משמע? הלא השעה העשירית כבר עברה ושעת האכילה היא בתשיעית ועליך לאכל בשביעית בבקר! כמה רזה וכחושה את , ופניך מה נפלו , אוי ואבוי לי! התאוננה האם.
מריא נגשה אל השלחן ותסעד את לבה בספל קפה וגלוסקה. לב אמה התכוץ מכאב, מצד אחד, שבתה הולכת ומתדלדלת, ומאידך=גיסא – כי בתה באמת כבר תעתה מהדרך הישר, שאפילו בדבר קטן כזה, לקרא את "שמע" לא חפצה לעשות לה נחת רוח. היא הרימה את הצנורה שנפלה ארצה, כשהסיחה דעתה מסריגתה, וצנרה הלאה.
מריא ישבה מסבה על כף ידיה, שעליה הניחה את ראשה הקטן, המלא מחשבות ופניה מוסבים אל אמה, יושבת וצונרת את הפוזמק במהירות יתרה ויודעת כבר את המלאכה הזאת על בוריה, וגם בעינים עצומות תצנר כמו בפקוחות.
מריא קמה ממקומה ותלך לבית הדאר לשלח את המכתב. בפתחה את הדלת נכנס אביה והיא יצאה מהר, בכדי שלא ישאלה האב, אם כבר אכלה או התפללה.
– הה! התפרצה אנחה מלב האם.
– מה את מתאנחת כך? שאל האב תמוה.
– בתנו נתקלקלה, כן נתקלקלה כלומר, נכשלה; אבל במה היא אשמה... כאשר רק החילת לדבר ע"ד הגמנסיה היה לבי מהסס בי... התאוננה האם במר נפש.
– לא התפללה גם היום ? שאל האב בתמהון.
– לא ! לא התפללה, גם לא קראה "שמע", ענתה האם.
האב לא ענה דבר, רק התחיל מתהלך בחדר אנה ואנה בצעדים רחבים, ונושם ושואף במהירות, כשנחיריו מתנפחות ומתנפנפות, וידיו מֹפשלות לאחוריו...
אמלל! חרון=אף ושצף=קצף לא יעלו ארוכה למעשים הנעשים בקלות=דעת ! אחרת קצת מן המועד. הפעם לא יאמן הפתגם הידוע "טוב באחור=זמן , מעולם לא" [משפט כנראה בפולנית] חנוך מקלקל זוהי מעות , שלא יוכל לתקון".
המשך יבוא
בשעות האחרונות: "חדשות בן עזר" אבֵל על חיילי צה"ל שנהרגו אתמול לפנות בוקר ליד כרם שלום. ישראל חיה מצד אחד חיים נורמאליים ואפילו משגשגים, ומצד שני נמצאת במלחמה נמשכת והולכת לא רק ב"עוטף עזה" ובשדרות אלא כל יום עלול צפון הארץ להימצא תחת מטר טילים איראניים שישגר החיזבאללה, נתב"ג אינו חסין מפני קסאמים מהגדה, וכדאי לזכור גם את הרוגי הטרור הפלסטיני בנתניה, למשל. בחדשות אתמול בבוקר הודיעו תחילה רק על "נפגעים", שזה מונח צה"לי לחיילים צעירים שלנו, שנהרגו, כל עוד לא הודיעו לבני-משפחותיהם על נפילתם. חישבו על אלפי המשפחות ה"חפות מפשע", שישבו אתמול שעות ארוכות בחרדה נוראה פן שליחי קצין העיר מלווים ברופא בדרך אליהן, ועל אנחת הרווחה הפרטית של מי שבנו לא נפגע, כאשר פורסם סוף-סוף שיש הרוגים (שאז ודאי כבר הודיעו למשפחות), ואחר-כך גם שמותיהם. וחישבו על החייל החטוף ומשפחתו.
סופרינו החשובים, האם הסבל הזה לא נחשב בעיניכם? התמשיכו לרחם בהופעותיכם המתוקשרות על "החפים מפשע" בצד הפלסטיני, ולהאשים אותנו?
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף ברשימות האלה כי אין זו דומה לזו ויש בהן הפתעות חדשות לבקרים
חינם למשלוח בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם. * "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם. * "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם. * "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם. * "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם. * חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם. * "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל! חינם. גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
3 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם ובתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע. מעתה אפשר לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל