| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 154
תל אביב, יום חמישי, ג' תמוז תשס"ו, 29 ביוני 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
עוד בגיליון: כלבים הם שדכנים טובים, שיר מאת חימקה שפינוזה, לוטש מילים
האם התקשורת הישראלית עובדת שעות נוספות בשירות הטרור הפלסטיני?
משה גרנות: דבריה העמוקים פקחו את עיניי
ה-- הראשי הספרדי שלמה משה עמר חכם כמו ה---- משה קצב
הסכנה להמשך קיומו של היכל התרבות במתכונתו הנוכחית טרם חלפה!!!
יעקב זמיר: על טילי סקאד, פאטריוט, וחמישה מטר בד שהתכווצו בבגדאד
אורי הייטנר: הסלמה?!
אֲגָנָה וַגְנֵר: הקריאה ב"חדשות בן עזר" גורמת לי חררה
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק כ"ב
אורי קיסרי
100 שקרים וְהָאֶמֶת
[מתוך "9 בערב", 9.7.1942]
הפרצוף והתמונה
או: החיים והטקס.
הואיל והאחד אינו משלים את חברו. להפך ובניגוד גמור הם זה לגבי זה.
מי שחי את חייו, בעזוז ובסערת-חוויות – בז לטקסים ואינו מתעכב בקרבתם.
וזה הצמוד לטקס, האוהב אותו, הרודף אחריו, המתרפק עליו ותולה עצמו על צוואריו – חייו אינם אלא העתקה, חקוי, גוף מדולדל שנשמה אין בו.
ומשום כך גם התמונה – ותהי הטובה שבתמונות – אינה כי אם צל, צל כה חיור וכה עלוב – מן הדמות, מן הקלסתר, מן הדיוקנה והפרצוף.
*
"לא ידענו כי נחוץ לצלם" – השיב הישיש יהודה ראב מפתח תקוה לעיתונאי, שביקש ממנו תצלום מן החריש הראשון על אדמת המושבה.
כמה פשטות גדולה, כמה גדלות פשוטה במלים הללו. טוב מזה: במחשבה הזו, בהרגשה הזו.
"לא ידענו – אומר הישיש – שצריך לצלם דבר זה. לא עשינו זאת בשביל פרסומת. ובכלל לא ידענו שום צרמוניות וטקסים".
וכך, במקרה, בפרוס חגם של בילו"יים ובעלות על לבו של עתונאי חרוץ הרעיון לילך אצל חורש ותיק וישיש, כך, במקרה, אנו למדים את הלקח הגדול הזה, את המוסר, מוסר השכל מפיו של איש-החיים. הסבל, הכח והגבורה. לא מפיהם של פרופיסורים על גבי קתדראות באוניברסיטה ולא מפיהם של כותבי מאמרים-ראשיים בעתונות... מפיו של חורש ישיש, שידע את אדמת פתח-תקוה בבתוליה, כרת עמה ברית-דמים, אהב אותה ושמר לה אמונים. וכל זה בלי תמונות ובלי תצלומים...
איזה לקח נפלא!
*
מסתבר, שביפו לא היה בכלל צלם עד סוף המאה שעברה.
האמנם?
אנו, שביפו הערבית יצאנו לאויר העולם בתחילת המאה הזאת, זוכרים כי נהפוך הוא. היה צלם ביפו. אך הוא היה יווני. בני המקום, ערביי הארץ, ככל פרימיטיבי, נתלהבו לפלא זה, לראי זה, המגיש להם את פרצופם. וגם היהודים מחדש עלו ובאו, היו פוקדים את ביתו, את הסטודיה של סאבונג'י זה או של סאווידס זה, אם זכרוני אינו מטעני, שמדרגות ארוכות היו מובילות על גגו שברובע עג'מי.
אולם מסתבר, שרבי יהודה ראב וחבריו לא נזדקקו לו. הם דאגו למכונות החריש, לפרד או לסוס. לאקדח. לאומץ ולשרירים. אולם לארכיביוֹן לא דאגו... וככל מי שעושה ופועל באמת ובתמים עבור המחר והעתיד – לא חשבו גם הם להיסטוריה שתיכתב מחר ומחרתיים...
הם היו מעורים יותר מדי בהוה הלוהט, בהוה הקשה. הם סללו דרכים למען העתיד – ועל כן לא כתבו פרטי-כלים מצוירים. היה להם פרטיכל אחד, פרטיכל העבר. היה זה ספר קטן ונצחי, הספר.
כך החלה הפרשה הגדולה.
*
ואחר כך?
אחר כך נשתנו הדברים.
באו הצילומים, ובאו הנאומים; באו המסיבות, הבנקטים, ה"ברכות על הכוס". באו כל הטקסים הללו, המנופחים והספוגים זיעה של שקר. וכך הגענו יום אחד ל"מסיבות העתונאים" באוניפוֹרם אפור וחד-גווני, דרכך לציון...
וכך הגענו להסרטת סרטי תעמולה קצרים, בצורת "יומנים", שהסריטו לויות, שרפות, שמחות ויובלות...
כאותה צפרדע, שביקשה להשמין ולהתרחב ברוחב ממדיו של הפר, התנפחנו גם אנחנו ובקשנו לחקות את ניו-יורק ואת לונדון ואת מוסקבה.
האם לזאת שאפו ראשוני החלוצים אשר קראו בוקר אחד בנהמת לבם את הקריאה אל בית יעקב למען יקום וילך!?
האם לתמונה ערגו? האם בקשו להיות עובדי אלילים הכורעים לנוכח הפסל והתמונה?
הם עלו מירכתי הצפון, סוערים ורוויי רוח גדולה. הנצח פקד אותם, הלהיב אותם, חיזק אותם וטלטל אותם עד למזרח הלוהט.
באו, קדחו, סבלו, דמעו, שרו, עבדו ועבדו. "לא ידענו שצריך לצלם כל זאת. לא עשינו זאת עבור הפרסומת" – יאמר יהודה ראב הישיש.
אכן, חוברות התעמולה, ושליחי הפרסום, וקופסאות הקרנות – כל אלה נולדו היו למציאות אחר כך, אחר כך...
*
יתכן, כי קוסם לנו העבר הזה בקסמו הרומנטי, יען עבר הוא, ועבר מדבר ללב ביתר שאת מן ההוה האדיש והמאבק אבק חולין.
יתכן, כי ההמשך של אותו עבר, בהכרח הפך לאשר אנו קרואים "ימינו אלה". יתכן, כי אי אפשר היה אחרת...
ובכל זאת...
המדורה, אשר לאורה נתחמם עד היום, שם היא, אז היתה... קברות נושנים, ישישים מרוטי-פנים וכפופי-גב, הנה המסורת, האחת, המלמדת זכות קיום על הנכדים התועים בדרכים ונותנת להם עדיין תקוה ותפילה כי יהיו ראויים לסבא ולסבתא...
מודעה במסגרת בשולי הרשימה בעיתון מאותו יום, 9.7.42
חם בחוץ וקר בפנים
חושך בחוץ ואור בפנים
שעמום בחוץ ומצב-רוח בפנים
המדובר בקפה-בר "עליז"
(גדנסקי) יבנה 26
בכל ערב קונצרט ורקודים ע"י
הפרופסור רומן שליצר והזמר
המפורסם וילקו בשיריו
והעיקר מחירים נוחים.
הערות הנכד, אהוד בן עזר (רַאבּ):
* לקורא בן-ימינו ניתנת הזדמנות לעמוד על רמת הכתיבה, הברק השיכלי המתרוצץ, והעברית החגיגית של אחד העיתונאים-המסאים הפופולאריים ביותר בארץ-ישראל באותם ימים וגם שנים רבות לאחר מכן. דומה כי אורי קיסרי (1901-1979) תיסכל דור שלם של כותבים שלא האמינו כי יוכלו להגיע לרמתו הלשונית, לעושרו התרבותי ולבקיאותו בהיסטוריה של ארץ-ישראל המתחדשת. קוראיו הנאמנים היו רבים מאוד. את עיקר כתיבתו עשה במשך השנים בעיתונים "דואר היום", "הארץ" ו"מעריב". קיסרי (קייזרמן) היה העורך והבעלים של השבועון "9 בערב", שלימים נמכר לאורי אבנרי והפך להיות "העולם הזה".
* העיתונאי ששאל את ראב ושאותו מזכיר קיסרי ברשימתו הוא כנראה יוסף קבנצל, לימים ח"כ תמיר, שמסר את ארכיון קטעי העיתונות שלו לארכיון לתולדות פתח-תקווה על-שם עודד ירקוני, והם שהעבירו אליי את גזיר העיתון. לפי תגובתו של קיסרי יש לחפש בעיתון "הבוקר" מחודש יוני 1942 לערך, כתבה או ראיון שערך יוסף קבנצל, כתב העיתון בפתח-תקווה, עם יהודה ראב בן עזר. ה"ישיש" ראב היה בן 84 בעת שהתראיין. מבוגר ממני כיום ב-14 שנה.
* חריש התלם הראשון בפתח-תקווה התקיים ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.
* יש לשער שהסיבה לראיון עם ראב היתה "חגם של הביל"ויים" במלאת 60 שנה לעלייתם לארץ-ישראל (1882-1942), ואולם ליהודה ראב בן עזר ולמייסדי פתח-תקווה אין שום קשר היסטורי לתנועת ביל"ו, אשר לה היו אמנם יחסי ציבור טובים משלהם. פתח-תקווה נוסדה בידי חבורה שרובה "עולים חדשים" – 4 שנים לפני עליית הביל"ויים! – ובטעות הנמשכת והולכת רואים את הביל"ויים כראשוני העלייה הראשונה. מרשימתו של קיסרי עולֶה שהוא רואה את ראשוני ביל"ו וראשוני פתח-תקווה "אם המושבות" כמקשה היסטורית אחת.
* יש תמונות משפחה של ראב ושל רבים אחרים בארץ מלפני 1900 אבל הן צולמו בסטודיו ביפו ובירושלים. צילומי חוץ של משפחות בבתיהן ובחצרותיהן ושל עובדים חקלאיים, בזמן אמת, היו נדירים לפני שנת 1900 בגלל גודלן וזמינותן של המצלמות. רוב צילומי הנופים מאותה עת נשמרו לנו בגלויות ארץ-ישראל שצילמו צלמים מקצועיים למטרה זו. כמובן שצילום בזמן אמת של מעמד התלם הראשון בשלהי 1878 לא היה אפשרי בשום אופן.
* ה"נכדים" (וגם הבנים), שעליהם כותב קיסרי, (בעצמו "צבר" ילד יפו, וגם טוען שהוא אשר המציא את המושג) – היו שקועים (ושקועות) אז בפעילות חקלאית, תעשייתית וביטחונית, במושבות, במושבים ובקיבוצים, התגייסו לצבא הבריטי (הציירת ציונה תג'ר ילידת הארץ היתה באותם ימים חיילת בריטית! כמוה התגייסה לחיל הנשים המלכותי הבריטי גם נורה דינוביץ' מפתח תקווה, אשתו של השומר חיים דינוביץ') – המשיכו את מסורת ההגנה בארץ והניחו יסוד לפלמ"ח.
שנת 1942 היתה אחת השנים הנוראות ביותר של מלחמת העולם השנייה עם השלכות חמורות ליישוב העברי בארץ-ישראל – הארמיה של פון פאולוס מול סטאלינגראד, ופניה דרומה, להגיע גם לארץ-ישראל, הקורפוס של גנרל רומל במידבר המערבי ופניו מזרחה למצרים, האוהדת את הנאצים, ומשם לארץ-ישראל... וחמור מכל אלה הוא שמדי יום הומתו בגז ועלו בעשן המשרפות מאות ואלפי יהודים... מוזר כי לכל אלה אין ביטוי ברשימתו הנוסטאלגית-והאקטואלית-כביכול של קיסרי, הרואה לנגד עיניו רק את ההוללים בתל-אביב.
* קיסרי אולי לא ידע אבל בספר זיכרונותיו של יהודה ראב "התלם הראשון", שבאותה תקופה היה עדיין בכתב-יד בלבד ורק פרקים אחדים ממנו התפרסמו בגיליונות "בוסתנאי" שבעריכת משה סמילנסקי, וקודם לכן ב"ספר היובל" הראשון של פתח-תקווה, משנת 1929 שבעריכת יערי-פולסקין וחריזמן – בזיכרונות אלה קיים פרק בשם "באר חפרנו", שבו מלגלג ראב על סיפורו של יצחק וילקנסקי, איש העלייה השנייה, שמתאר בסיפור את עבודתו בחפירת באר בפתח-תקווה בעשור הראשון של המאה ה-20.
אומר על כך יהודה ראב: זמנים מודרניים הגיעו. בימיה הראשונים של פתח-תקווה לא העלינו על הדעת שעתידים אנו, במשך הזמן, להיות מוצגים לראווה, בארץ ובגולה. לאמתו של דבר התחילו מעשינו כמעט בצורה קונספירטיבית. מעשים פשוטים וצנועים, בנוסח הימים ההם. לא היה לנו בפני מי להתהדר.
כאשר חָפַתי את מכנסי וירדתי יחף לחפור את "ביר שוע" [הבאר הראשונה, בקצה המזרחי של רחוב חובבי-ציון, נחפרה אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, כיום לא נותר לה זכר והיא קבורה תחת הבטון. הבאר נקראה על שם יהושע שטמפפר], לא עלה על דעתי כי מאורע זה ראוי לשמש חומר לסיפור בשביל בני-הגולה, או לכתיבת זיכרונות. מה שידעתי אותה שעה היה שעלינו למצוא בהקדם מים חיים לשתיה, כדי שלא נושמד משתיית המים המאררים של אמלבשׂ [הכפר הערבי מלבס] או אפילו של הירקון.
עכשיו, בראשית העשור הראשון למאה הנוכחית [המאה ה-20], נשתנו פני הדברים, מוצגים היינו כבר לראווה, לא רק בפני "חובבי ציון" ופקידות הברון [רוטשילד], אלא בפני כל העולם היהודי בארץ ובחו"ל, האוהד והעוין כאחד. זמנים חדשים וזמירות חדשות. הדברים מצאו ביטוי בעתונות ובספרות העברית, שכבר התפתחו אז למדי, וכן בהגבות של עסקני הדור המושבעים.
חפר מישהו באר – הרי לא היתה זו באר סתם, לשם שתיית מים והשקאה במושב חדש, אלא "באר חפרנו", ספור פלאים לבני-הגולה. עשה מישהו מעשה בן-חיל רגיל ויום-יומי – והרי אגדות מעולפות הוד שבגבורה ושבהגזמה. ישן מישהו על הארץ בצריף ואכל זיתים, שוב "קידוש השם". הוי! לו היו לנו בימים הראשונים צריפים לשינה וזיתים לאכילה!
["התלם הראשון", עמ' 143. הזיכרונות סופרו לבנו בנימין, הוא אבי, בשנת 1930 לערך]
כלבים הם שדכנים טובים
שיר מאת חימקה שפינוזה, לוטש מילים
הכלב החוּם הקטן שלי
ביקש לזיין בשדרות ח"ן
את כלבתךָ הלבנה הגדולה
מרוב תאווה ונישוקים
בשמונה רגליים
הסתבכו הרצועות
וכשהתרנו אותן הסתבכו
הידיים שלנו בנגיעות
והרגשנו שגם אנחנו בני אדם
קשרנו את הכלבים בשני חדרי מדרגות
נפרדים ועלינו לדירה שלי
אתה קפצת עליי כמו הכלב
החום הקטן שלי
על כלבתך הלבנה הגדולה
רק ששלך גדול יותר
והיה לנו כיף של כלבים
ונשארנו חברים טובים מאחור
ומה-זה התחתנו גם מלפנים
שברנו יחד שתי כוסות
אימי האלרגית היתה מאושרת
ורק שהכלב החום הקטן שלי
עוד מנסה לטפס מאחור
על כלבתך הלבנה הגדולה
ולא מצליח להגיע לפוסי שלה
שניהם מכשכשים בזנבות
ת"א 13.6.06
נכתב על ספסל בפנקס בשדרות ח"ן בתל-אביב למראה שמתואר בשורות הראשונות.
איזה שבט עצום ורב!
תודה על המגילה-העפה, אהוד מכובדי, לפעמים נדמה לי, על פי החומרים שאתה מציג במגילתך, שהעולם כולו עשוי מבני משפחת בן עזר, בארץ ובחו"ל, על פני האדמה ומתחתיה. איזה שבט עצום ורב! איזה גוי גדול!
אלישע
לא גיורת
המשוררת והמספרת אלישבע, הנזכרת ברשימתה של הגברת מיטווך-מלר [גיליון 153], אומנם מתה בחוסר כל, אך לא היתה גיורת.
אישה רוסיה זו נישאה במולדה לסופר היהודי שמעון ביחובסקי, אך כיוון שהיתה חופשית לגמרי בהשקפותיה, לא ניאותה מעודה לעשות שקר בנפשה ולהתגייר, על אף עצותיהם של כל מיני נפשות טובות.
סירובה נותן לה כבוד – יש להניח שחייה היו קלים יותר אלמלא התעקשה להגן על חירות מצפונה בפני "שלומי אמונים" וצבועים מסוגים שונים – והניסיונות המפוקפקים לגיירה, גם שנים כה רבות לאחר פטירתה, כדי שתתיישר עם הקו, מעוררים גיחוך אם לא גרוע מזה...
משה דור
תל אביב
האם התקשורת הישראלית נגררת לשרת את מטרות הטרור הפלסטיני?
אסתר ראב: "אַל תִּשְׁאֲלוּ לַמֵּת – / לַמֵּת בְּרָב פְּאֵר וָטֶכֶס. / שַׁאֲלוּ לֶחָי – / הַחַי-הַמֵּת שִׁבְעִים בְּיוֹם, / שַׁאֲלוּ לַבּוֹדֵד / הַהוֹלֵךְ לְאוֹר כּוֹכָב רוֹעֵד – / לָאַלְמוֹנִי. / מִצְחוֹ דָּם שׁוֹתֵת – / מִיּוֹדֵי-אֲבָנִים בְּשִׂמְחָה;" ("כל השירים", הוצאת זב"מ, 1988, עמ' 102).
נכון. בבתיהם של שני החיילים שנהרגו בתקרית כרם שלום, המוות כבר ודאי, אבל הוא לא כל-כך תקשורתי. אין דרמה. אין אקשן. לכן כבר לא שואלים למתים. שכחו אותם מהר.
אבל כן תקשורתי, תקשורתי מאוד – זה להיגרר אחר החדשות שמייצר הטרור הפלסטיני, לחכות סביב ביתו של החייל החטוף ולחזור על כך בכותרות ובמהדורות המשודרות והנדפסות – כדי שהטרוריסטים יבינו סוף-סוף שלא רק נשק תלול-מסלול (גם מהגדה לגוש דן) אלא כל חטיפת חייל או אזרח ישראלי – הם פגיעה בבטן הרכה של ישראל ומבחן עליון למנהיגיה. ואם חס-ושלום תפרוץ מלחמה בהתקפת פתע לעבר מרכזי האוכלוסייה של ישראל, אצלנו יהיו עסוקים עדיין בהחזרת השבוי התורן, שהוא הנושא הביטחוני-התקשורתי החשוב ביותר.
זה נורא לומר, אבל עם אוייבים כשלנו, כל חטוף ושבוי הוא מלכתחילה בבחינת הרוּג. כי אלה שאינם מכירים בקיומנו ורוצים להשמיד אותנו – גם ישפילו אותנו, גם יפגעו בצדקת הפעולות הצבאיות שלנו לשיחרור השבוי ולהגנתנו, פעולות שתתבענה מאיתנו קורבנות נוספים בגלל דחיית התגובה, גם יגרמו לנו לשחרר רוצחים ולבצע ענישה באיחור קטלני – ולבסוף גם ירצחו את החייל השבוי בידיהם (וימשיכו לשגר קסאמים, שזה אצלנו כבר כמו מזג-האוויר).
זה בטבע שלהם. חיות אדם. שום דבר בלתי-אנושי לא זר להם ולא יפחיד אותם. להיפך. הם רק מתפללים לכך שנהרוג בהם יותר ויותר מפני שהם מתייחסים אל בני-עמם שלהם כמו אל עדר חזירים בשדה מוקשים (לצלם תמונות זוועה). ואנחנו נחזור על הדימוי הזה שוב ושוב. חיי אדם שלהם אינם נחשבים בעיניהם, חיי אדם שלנו ושבוי שלנו אצלם – על אחת כמה וכמה!
דבריה העמוקים פקחו את עיניי
אהוד יקר,
אודה לך אם תואיל לפרסם את התגובה שלי לתגובה של עדנה מיטווך-מלר [גיליון 153] כדלקמן:
אני אסיר תודה לעדנה מיטווך-מלר שסוף-סוף פקחה את עיניי להבין את דבריה העמוקים בוועדה לקידום מעמד האישה. איך לא הבנתי שכאשר היא מדברת על קצבה רק למשוררות נשים – היא מתכוונת גם לגברים? הרי זה כל כך פשוט להבין – הרי זה משתמע ממש מעצמו, ואני, בגלל קוצר המשיג – חשדתי בכשרות. לאחר שבגיליון 153 של "חדשות בן-עזר" היא חזרה והסבירה לי בפרוטרוט – אורו עיניי.
ובאשר לשאלה – מה עשיתי בוועדה עם דעות כמו שלי? – ובכן, בכל ליבי אני רוצה להירתם למאבק למען קידום מעמד האישה, אבל אם למאבק יש אופי כמו בכרוז הנ"ל של מיטווך-מלר, או כמו בספרות הנשית המסווגת את כל הגברים כאינפנטילים, אטומים, מפגרים וכדומה – יצטרכו לוותר על שירותיי. מה לעשות? חייל פשוט צריך מוטיווציה!
משה גרנות
תרבות וספרות של ממש
לאהוד שלום,
"חדשות בן עזר" הוא עיתון חי, מעניין ותוסס. מתנהלים מעל דפיו ויכוחים והחלפת דעות בענייני תרבות וספרות של ממש. מדורי הספרות בעיתונות היומית, יכולים לקחת דוגמה.
בברכה,
נורית גוברין
ה-- הראשי הספרדי עמר חכם כמו ה---- קצב
ה-- הראשי הספרדי שלמה משה עמר, שמקבל משכורת ממדינת ישראל גם כדי שהוא ומשפחתו ישמשו דוגמה ומופת להתנהגות יפה [בלי מכות], הצדיק בראיון רדיו ב"קול ישראל" את עמדת ---- המדינה משה קצב שאין לכנות רב רפורמי, וכנראה גם קונסרבטיבי, בשם רב. לדברי ה-- הראשי הספרדי עמר יותר טוב שיהודי יהיה חילוני ואחר-כך יעשה תשובה, שזו תופעה שהולכת ומתרחבת לדבריו, מאשר שיהיה דתי רפורמי או קונסרבטיבי.
נאמנים לשיטתנו להתעלם מתארי המתעלמים – שום נשיא או רב שמדיר תואר רב מרבנים רפורמים או קונסרבטיבים לא יזכה להיקרא בתואר נשיא או רב מעל דפי "חדשות בן עזר". יתירה מזו, לדעתנו חלק ניכר מן ה"רבנים", שהישיבות הישראליות מייצרות, הם בורים ועמי-ארצות לא רק בהשכלה כללית ויהודית אלא גם ההשכלה התורנית שלהם, ו"הסמכותיהם" ל"רבנות", הם בגובה ה-אי.קיו. של פארזיטים ושָׁבָּבְּנִיקִים שגודשים את הישיבות והכוללים כדי שלא לשרת בצבא – ולעניות דעתנו רובם יכולים לצחצח את נעליהם של רבנים רפורמים וקונסרבטיבים, שעולים עליהם לא רק בהשכלתם הכללית אלא גם בידע יהודי היסטורי, באהבת ישראל ובדאגה לאחדות העם.
הסכנה להמשך קיומו של היכל התרבות במתכונתו הנוכחית טרם חלפה!!!
דני קייזר, יו"ר ועדת ההיגוי העירונית לפרוייקט "שיפוץ" היכל התרבות, עדיין בוחש בקלחת!!!
ב"העיר" מיום 23.6.06 כותב יגאל חי: התקדמות נוספת במגעים לגיבוש פשרה שתאפשר את שיפוץ היכל התרבות הושגה בשבוע שעבר בפגישה בלשכת מהנדס העיר, חזי ברקוביץ'. בפגישה השתתפו כל הצדדים המעורבים במחלוקת: יו"ר ועדת המורשת של הוועד הישראלי לאונסקו, מייק טרנר; יו"ר איקומוס, גידי קורן; מנהלת המחוז במועצה לשימור אתרים, תמר טוכלר; נציג עמותת האדריכלים, דב אלון; מתכנן הפרוייקט, עופר קולקר; יו"ר ועדת ההיגוי לפרוייקט, דני קייזר; מנהל יחידת השימור העירונית, ירמי קפלן; ונציג התזמורת הפילהרמונית, עדי אמוראי. לפי דיווחים מהדיון, יש נכונות מצד העירייה להתפשר בנוגע לתוכניתה המקורית לשינוי חזיתות הבניין והגבהת הגג, אולם היא עדיין דבקה ברעיונות לשינויים באולם הקונצרטים. עד כאן ב"העיר".
ושימו לב, בינתיים נעשית מעֵין סבוטז'ה בהיכל. לא מתקנים קילופי טיח בחוץ. מניחים לרצפת הפרקט באולם להישחק, להישרט ולהתייבש מבלי לחדש אותה בחומרי שימור פשוטים, ציפויי קיר ותקרה מתקלפים. כך גרמו אינטרסנטים להרס בתים היסטוריים בתל-אביב, שהיו בחזיתם שלטי שימור, אבל הניחו לבתים להתפורר ולהתמוטט, וכאשר קמה צעקה כבר לא היה מה לשפץ.
צפו אפוא לצו סגירה מצד מכבי האש והמשטרה בגלל ליקויים בטיחותיים בהיכל התרבות, וייתכן כי אחדים מאלה, המזניחים את התחזוקה הרגילה של ההיכל, רק מחכים לצו כדי שיהיה אפשר להתחיל בהריסתו!
על טילי סקאד, פאטריוט, וחמישה מטר בד שהתכווצו בבגדאד
שלום אהוד,
בדבריך לאנשי שדרות (גיליון 152) כי "אפילו אנחנו התל-אביביים המפונקים ירדנו למקלטים בעת הסקאדים," הזכירו לי את הימים שבהם רצנו כל ערב בחרדה גדולה למקלטים ובליבנו פחד אמיתי שמא ייפול עלינו אחד מטילי הסקאד ששוגרו לעברנו על ידי הצורר סדאם חוסיין (יימח שמו וזכרו) ויהרגנו ויקברנו בתוך חורבות הבית.
והפחד היה אמיתי. עובדה, שכאשר שוגרו הטילים וקדמה להם צפירת האזהרה, מיד אחר כך קיבלנו שיחות טלפון מקרובינו בארצות-הברית, שחזו על מרקעי הטלוויזיה שלהם בטיל כשהוא טס לעבר ישראל, וכן מבננו הגר בירושלים, להזכיר שבל נשכח לשתות מים מן המימיות ולהדק את רצועות המסכות של האנטיגז. הוא אף הציע בשיא הרצינות שאקח את כל האלבומים והתשלילים של סרטי הצילום שבביתנו ואשימם במחסן בקומת הקרקע ואכסם בלוח עץ, כך שאם ייפול טיל על הבית ויהרוס אותו, הם יישמרו מתחת להריסות.
ואמנם עשיתי זאת בו ביום.
במידה מסויימת קיבלנו זאת בבידוח הדעת, אף על פי שטילים נחתו קרוב מאוד לביתנו וזרעו הרס וחורבן וגם תבעו קורבנות בנפש.
אומרים שאפילו צרות גדולות יכולות להעלות חיוך על השפתיים. מי מהילדים נכנס ללחץ מכל המצב וחרד שמא באמת נורעל על ידי פצצות גז עיראקיות. הלך והדביק בלהט רב סרטי צלוטייפ סביב כל החלונות והדלתות בבית, ואף נחרד ממש כאשר רציתי ללכת לשירותים באמצע השיגור לאמור: "מה, אתה רוצה לסכן את כולנו?"
והנה, ישועה מן השמיים. נתבשרנו שאמריקה שלחה לנו טילים אנטי-סקאדים, ושמם בעולם טילי פאטריוט. אמרו עליהם שהם עולים לשמיים, מדביקים את הסקאד ומפוררים אותו עוד בהיותו באוויר. ובאו הסוללות המשגרות את הפאטריוטים הללו והוצבו סביב גוש דן ונטעו ביטחון ותקווה בלב הרואים אותם.
הרדיו שיגר כל אותה עת דברי ארגעה כביכול, לאמור, שיש להדק את רצועות המסכות ולשתות מים מן המימיות. אמרתי בחיוך שזה מזכיר לי את ימי ילדותי, שכאשר מי מאיתנו הילדים היה רץ הביתה מבוהל לחסות בסינרה של אימא, היא נהגה להרגיע אותו ולומר: " שתה קצת מים," וגם "לֵך תעשה פיפי." ופירשתי שהמים הנה הם במימיות והפיפי הלא הוא נאום הקריין ברדיו. והתכוונתי שעצותיו יעזרו נגד הסקאדים בדיוק כפי שהוראותיה של אמא עזרו לנו הילדים נגד הפחד.
בהמשך הערב, בעת שאנו עדיין במקלט, התברר שטילי הפאטריוט ששוגרו לכיוון הסקאדים לא פעלו, והסקאדים נפלו ואף פגעו; וזוגתי שאלה: "מה זאת אומרת שהפאטריוטים לא פועלים? והלא הם טילים מיוחדים אמריקאיים!" והבן הנחמד שלנו, שמאוד התעניין בנעשה והיה דרוך כקפיץ בהתאם לנסיבות, הזדרז להסביר שכמו בכל מוצר, כנראה שקיים חלק, אחוז מסוים מאותם טילים שאינו פועל.
ואז אמרתי בחיוך שזה בדיוק כמו סיפורו של החייט מבגדאד. מאז ומתמיד שימשו הפלחים והכפריים למיניהם נושא לבדיחות ולהלצות בפי העירוניים, בגלל היותם עובדי האדמה תמימים, ולכן רמאויותיהם ו"תרגיליהם" של הסוחרים הממולחים בעיר לא ידועים להם. ועל כך ישנם סיפורים לרוב.
יום אחד הגיע לבגדאד כפרי שרצה לקנות לעצמו חליפה חדשה לפני החג המתקרב. בא לשוק להזין את עיניו בסחורות המוצגות, וחיש מהר ניצוד על ידי איזה "מאכער", מתווך לעת מצוא. הלה נצמד אליו ואומר לו: "רואה אני שאדוני זר כאן, והלא אני בן המקום. יאמר לי אדוני מה רצונו של כבודו ובמה חשקה נפשו, ואני בשמחה רבה אגיש לו עזרה ועצה כאח וכידיד."
ועונה הכפרי: "ואללאהי, רצוני לקנות לי חליפה חדשה לכבוד החג שיבוא עלינו לטובה אינשאללה. אלא שההיצע גדול והסחורות מרובות. ואני לא מכיר את סודותיהם של הסוחרים שלכם."
עונה לו ה"מאכער": "ולמה לך לקנות חליפה מן המוכן, אני מכיר פה את כל אנשי השוק. בוא נלך ונבחר לך בד יפה מחנות הבדים של רחמים, שהיא הגדולה והיפה בעיר, ואחר כך נלך לחייט מעולה לא רחוק מכאן, והוא יתפור לך חליפה לפי מידותיך, ותופיע בה כאציל בן אצילים, כיאה וכנאה למכובד כמוך."
אחרי מעט שיכנועים הוביל את הכפרי לרחמים, מוכר הבדים היהודי בקצה השוק, כדי לבחור לו בד לחליפה.רחמים מקבלו באהלן וסאהלן ובשבחים רבים ובברכות, ושואל למבוקשו.
"בחליפה לחג חשקה נפשו," עונה המתווך, "בוא והראה לנו מה יש לך להציע."
בחיוכים ובחנחונים קופץ רחמים אל מאחורי הדלפק ומתחיל לשלוף גלילי בד שונים מעל המדפים, וכהרף-עין פותח אותם ופורש את בדיהם. תוך שניות ספורות נמלאה כל החנות בבדים צבעוניים שונים, כולם פרושים תאווה לעיניים. הכפרי ממשמש בבד זה ובשני והוא שוקל בדעתו במה יבחר. המתווך ורחמים מניחים על הקונה בד אחד על כתף ימין ובד אחר על כתף שמאל ומובילים אותו אל מול המראה הארוכה שעומדת ליד דלת הכניסה. זה מחליק את הבד האחד על גופו ומרעיף שבחים על יופיו והדרו של בד סיני מיוחד זה, וזה מחליק בצד השני ומביע קריאות התפעלות כמה מהודר הבד האנגליזי המשובח הזה, שרק אתמול הגיע מלונדון, וכל כיוצא בזה.
לבסוף החליט הקונה על בד מסוים. "מַבְּרוּק מברוק, יש לך טעם משובח," אומר רחמים ומוסיף, "בשביל גוף כמו שלך, שתהיה בריא ותאריך ימים, אתה זקוק לחמישה מטרים בד עם רוחב כפול!" כלומר, כמות כפולה ומשולשת מן הדרוש. והלא מדובר בכפרי, זוכרים?
הקונה שולף מאמתחתו צרור בד קשור ומלופף בחוט, פותחו ומונה את המעות. ורחמים מודד וגוזר עם מספריו הגדולים את הבד, עוטפו בנייר חום עבה וקושרו בחוט. ועוד פעם "מברוק מברוק לבריאות וחג שמח. מזה תהיה לך אַכְּבָּר חליפה!" וקריצת עין מהמתווך לרחמים, שאמרה – אני עוד אשוב אליך לקבל את האחוזים שלי מן העסקה, ורחמים עונה במנוד ראש קטן לאישור.
ומחנות הבדים ליווה המתווך את הכפרי שלנו לאהרן החייט, לקחת לו מידות. וכאן הכול נרשם במחברת העבה והכרוכה המונחת על שולחנו של אהרן החייט, והוא אומר לו לחזור בעוד שבוע לקבל את החליפה מוכנה, בדיוק יומיים לפני החג.
והנה, ביום חמישי בשבוע לאחר-מכן מתייצב איסמאעיל שלנו, זה שמו כל הכפרי, אצל אהרן החייט, שמח וטוב-לב לקחת את חליפתו בה יופיע ביום חגו. ושוב "אהלן וסהלן ומה רצונו של כבודו?"
"באתי לקחת את החליפה."
בודק אהרן החייט במחברתו העבה והכרוכה המונחת על שולחנו ומתחיל להניד ראש בעצב גדול. "אין חליפה! הלך הבד!"
"מה זאת אומרת הלך הבד ואין חליפה? והלא במו ידיי הבאתי לך חמישה מטרים בד כפול שקניתי!"
"כל הבד שלך התכווץ במים ולא נשאר ממנו ולא כלום!" עונה החייט, וכאן רץ עוזרו של אהרן מעם שולחן התפירה שלו ומסביר לאיסמאעיל:
"תראה אדוני, כידוע לך אנחנו צריכים להשרות את הבד במים לפני שגוזרים אותו לעשות ממנו חליפה, כי דרכו של הבד להתכווץ במים."
עם קביעה זו הסכים איסמאעיל.
וממשיך עוזר החייט: "ומגליל של בד אנגלי כמו שלך מתכווצים בערך כחמישה מטרים. נו, כנראה שאת החמישה מטרים האלה המתכווצים בגליל, מכרו לך!"
וכאן הוספתי והסברתי לאשתי השואלת: "וכנראה שהאמריקאים שלחו לנו את אותו האחוז של הפאטריוטים שאינם פועלים."
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
אורי הייטנר
הסלמה?!
"האירוע בכרם שלום וחטיפת החייל גלעד שליט הוא הסלמה משמעותית," מצהירה ביומיים האחרונים הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל, והתקשורת מחרה מחזיקה אחריה. אין ספק שמדובר בפעולה תוקפנית. אף מדינה לא תסבול תוקפנות נגד צבאה. אין ספק שחטיפת החייל היא אירוע קשה וטראומטי. ובכל זאת, איני מקבל את ההגדרה. לא, אין כאן הסלמה.
מזה חודשים רבים העיר שדרות ויישובי הנגב המערבי נמצאים תחת מתקפת טילים יומיומית. מדובר בטרור נפשע נגד אזרחים שלווים וחסרי מגן, נגד קשישים, נגד ילדים, נגד אוכלוסייה בלתי לוחמת (איני משתמש במושג "חפים מפשע", כיוון שגם החיילים אינם פושעים אלא חפים מכל פשע). טילים נורים על בתי ספר, על גנים, על בתי מגורים. מה יותר הסלמה מזה?
התקפה על צבא אינה מעשה טרור, גם אם היא נעשית בידי ארגוני טרור, שעיקר תכליתם – טרוריסטית. התקפה על צבא היא פעולת גרילה, ומי שנלחם נגד טרור חייב להקפיד על האבחנה הזו. מהותו של הצבא הוא הגנה על המדינה ועל האזרחים. החיילים מסכנים את חייהם ונכונים להקריבם כדי להבטיח את שלום המדינה ואת ביטחון אזרחיה. פגיעה בחיילים, התקפת מוצב של צה"ל, לקיחת חייל בשבי, הם צעדים הרבה יותר לגיטימיים מאשר טרור המופעל נגד אוכלוסיה אזרחית. לכן, השימוש במושג "הסלמה" מוזר, מוזר מאוד.
דומה שהתהפכו אצלנו היוצרות. ישראל מבליגה בצורה מחפירה מול הטרור נגד אזרחיה, כפי שאף מדינה בעולם לא היתה מבליגה, ומאיימת בתגובה קשה ביותר כאשר הפגיעה היא בחיילים. האין זה אבסורד?
בהתנתקות ישראל יצאה מכל רצועת עזה, עד המילימטר האחרון, ועקרה את כל היישובים עד הבית האחרון, עד היהודי האחרון. אין היום כל עילה ושום תרוץ שיצדיק את התוקפנות הפלשתינאית בכלל, ואת הטרור נגד אזרחים וילדים בפרט. את ההתנתקות ליוו מספר אקסיומות. האחת היא שהטרור יפסק, כיוון שעם סיום הכיבוש וההתנחלויות לא תהיה לו עילה ולטרוריסטים לא תהיה מוטיבציה. השנייה היא, שאם בכל זאת הטרור יימשך, תהיה לישראל לגיטימציה לתגובה חריפה ביותר. כללי המשחק ישתנו לחלוטין עם הנסיגה. כל כדור שיירה, יגרור תגובה שהפלשתינאים טרם ידעו כמותה. השלישית היא, שגם הגורמים שהתנגדו תמיד לצעדים ביטחוניים קשים, יתמכו בצעדים כאלה אם ימשך הטרור אחרי הנסיגה.
כל התיאוריה הזו קרסה במבחן התוצאה. הטרור לא נפסק אלא נמשך ואף החריף. כללי המשחק לא השתנו – גם לאחר הנסיגה ישראל מבליגה ומתאפקת תחת מתקפת טילים על יישוביה האזרחיים. חרף ההבלגה, הגורמים שנהגו להאשים תמיד את ישראל ממשיכים לעשות זאת. הגרועים שבהם, עריקי המלחמה, שנוהגים להציג עצמם כחיילים וקצינים שמוכנים להגן על המדינה רק לא לכבוש עם אחר, כבר פתחו ביוזמת סרבנות גם להגנת ישראל מן הגבול הישן (מודעות תנועת "אומץ לסרב" בעיתוני סוף השבוע שעבר).
מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם מתקפת טרור כזאת. עליה להפעיל את צבאה להגן אזרחיה. להגנה הזו יש מחיר כואב, חיי חיילים. המחיר הזה הוא מחיר ריבונותה של המדינה. פגיעה באזרחים, הוא מחיר אבדן ריבונותה.
משהו התהפך בנורמות שלנו, אם אנו משלימים עם טרור נגד אזרחי המדינה, ואיננו מוכנים לספוג פגיעה בחיילים. פתאום ראש הממשלה מסביר את המובן מאליו – שיו"ר הרשות הפלשתינאית, אבו מאזן, הוא האחראי ואין בלתו, והעימותים הפנימיים ברשות אינן מעניינה של ישראל. כאשר נפגעים חיילים הוא אומר זאת. בשבוע שעבר, רק בשבוע שעבר, אולמרט התחבק עם האחראי, שאין בלתו, לירי הטילים על שדרות והנגב המערבי. אבסורד!
הגישה המעוותת הזו מעידה על ליקוי מאורות ערכי ומנהיגותי בחברה הישראלית. יש לקוות לפחות, שממשלת ישראל, שמתחמקת מאחריותה להלחם בטרור המופעל נגד אזרחיה, תעשה זאת... בעקבות פעולת הגרילה נגד חייליה.
"ליבי עדיין בראשון, ומי כמוך יבין זאת!"
שלום אהוד,
קיבלתי בתודה את תשובתך מעל דפי המכתב העיתי [גיליון 152, בתגובה לפיענוח תמונת העטיפה של "הפרי האסור"]. הספרייה העירונית היא בחיפה, מקום מגוריי מזה למעלה משלושים שנה, ואכן – ליבי עדיין בראשון. ומי כמוך יבין זאת.
מעניין שמקרה דומה של שימוש בתמונה אירע לרות בקי, שכתבה על ההתיישבות בצפון הארץ, ובעטיפת הספר מתנוססת תמונה יפה של משפחת סבי, שמעון בן זאב, בכרם בראשון לציון.
בברכה,
ניצה וולפנזון
הקריאה ב"חדשות בן עזר" גורמת לי חררה
לעורך הנִקְלֶה "אודי" בן עזר שלום,
זמן ממושך לא כתבתי לך וזאת כי הייתי עסוקה בתרומת ביציות וגם כי גיליונות המכתב העיתי האוטיסטי שלך נעשו ארוכים עד שחשבתי לבקש ממך שתפסיק לשלוח לי אותם כי תודה לאל עדיין איני זקוקה לעיתוני חינם משעממים כשלך. גבר חינם, מילא. שייכנס, כל זמן שיש לאן ולח. אבל לא עיתון. ושמעתי שיש עיתון חינם גם ברכבת אבל הקטרים חלשים. "יִלְעַן דִין אִל בָּבּוּר אִילְלִי גָ'אּבְּהוֹם!" – ארורה האנייה שהביאה את הקטרים האלה! – שלולא עניין הביציות הייתי גם אני אמורה לנסוע ברכבת ישראל בדיוק בצומת בית יהושע, ונדפקת בגלל הקטר החלש שהתהפך ולא איתי.
מה שרציתי להגיד לך הוא שאף קורא לא מעניין אותו מתי בדיוק סבא שלך חרש את התלם הראשון במושבה וגם לא איזו מושבה היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה וגם אם נשים יסדו אותה או גברים ושכשאני רק רואה אצלך כתוב – ראשון, ראשונות וראשונה אני מיד מקבלת חררה.
אינני מבינה איך סופר כמוך, לא כל כך נידח כפי שאתה מציג את עצמך – לא מתבייש לעסוק בשטויות שהן באמת-נידחות. קח דוגמה מהסופרים החשובים שלנו שעוסקים בנושאים רציניים כמו עוני בקניונים, רעב בבתי-הספר, חנן גולדבלט גם הוא באנסים, מצב ילדים פלסטינים חפים מפשע שצה"ל הורג בתותחיו ובמזל"טיו, יהודי ארה"ב פחות יהודים מאיתנו, הגרמנים לא היו כל-כך נוראים כי כל אחד מאיתנו יכול להיות נאצי כי השטן שוכן בכולנו [ר' גרונם], ואנחנו אשמים כי אנחנו שיגענו משגעים ונמשיך לשגע את העולם וגם את הערבים ואת הגרמנים [זכריה אוזלי], וגם את שופטי פרס נובל למוסר עברי, ומותר לגרמנים להוקיע את ישראל ואף לנהוג נגדה צעדים מדיניים או כלכליים כי הסחף במעמדה של ישראל בעיני אנשים הגונים בגרמניה ובארצות אחרות נובע בראש ובראשונה ממדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים ומן השינויים לרעה שהתחוללו בתוך החברה הישראלית [ר' גרונם], ושוכני המערות חביבֵי הסופרים העבריים בהר חברון, והשפעתה של אום-כולת'ום על הספרות העברית [הפטריצי היפה], ואשמתנו-אשמנו-אשמנו-אשמתנו וחוזר חלילה ודימנה.
אבל אתה, קְלוֹץ מִיט אוֹיגֵען, עוסק בקָקה לוקאלי עתיק שלא מעניין איש. ואגב, גם לא יזיק לך לדעת שבתנו, שלאבהותך עליה אתה מתנכר, ילדה לנו נכדה בתור אם חד-הורית, כמו שאני ילדתי לך, ואם נאריך ימים ואִם החד-הורות תורשתית היא, כפי שהוכח כאן, תיוולד לנו גם נינה מן הנכדה שתהיה גם היא אם חד-הורית כי גברים נשואים בימינו לגברים אחרים ואין להם ביציות.
ואתה באמת משעמם וגם כבר לא מרגש אותי כמו אז, בקיבוץ, כשהזרעת אותי פנים ואחור לאחר שזיבלת לי את השכל בסיפורים על דודתך המשוררת אשר על כתביה עשיתי אז עבודת מ"א בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בת-שלמה רבתי, כאשר כל-כולה עדיין שכנה בקמפוס דיר העיזים של משפחת שוורצמן, גבינות, יוגורט וזיתים שחורים מן הכי טובים בארץ אפילו שהוא שׂם בהם שׁוּם.
ברגשי כבוד הדדיים לְיִקרַת נִיקלוּתְךָ המחורצפת,
אֲגָנָה וַגְנֵר זקופת הדָדִים (זוכר? הם זוכריךָ!.. אוֹה...)
אורנה מילוא / ציור
אגריפס 12, גלריה שיתופית, ירושלים, הכניסה דרך סמטת אלבוחר.
טל. 02-6233257
פתיחה: שבת 1.7.06 בשעה 12.00
ביום שני, 17.7.06, בשעה 20.00, משוררים קוראים במחווה לתערוכה
עורכת: מיכל גוברין
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק עשרים ושניים
מריא שבה מבית הדואר. היא ידעה שאביה ישפך עליה קיתון של רותחין בהִכנסה אל הבית, לכן אמרה לבלות מעט בטיול בחוצות העיר, אפשר תשֹך בינתים חמת אביה ותתקרר דעתו. היא טילה על המפסעה, וראשה כבד עליה מרב מחשבותיה, ונדמה לה שהמפסעה קופצת כנגדה, והאדמה שהיא עומדת עליה מזדעזעת ומסתובבת סביבה, ואיזו חלשות הגוף אחזתה, ברכיה פקו, וכמעט שנפלה, לולא נשענה בכותל. היא שבה הביתה ומבלי פנות אל הוריה, נכנסה ישר אל חדרה. אמה התבוננה אל חורון פני בתם והתחלחלה, ותבוא גם היא אחריה לשאל, מה היה לה? אך מריא ענתה באדישות: לא כלום!
– תשב לה לבדה, הגוֹיה, עזבתיה, חנה, לנפשה, בואי הנה, למה לך לשאלה, הלא גם לך לא תענה כלום, אמר אביה בקול מפקד וכועס, כשידו הימנית מושטה באויר. אמה עמדה עליה עוד מעט, ואחרי שתיקה ארוכה עזבה אותה ותצא.
מריא לא יכולה עוד להתאפק ובהתרגשות קפצה ממקומה ותתפרץ לחדר האוכל בחפזון, שהבהילה את הוריה ותאמר:
– איך מלאך לבך לאמר עלי "גויה", מוחלת אני לך על השם, הלא אינני מתבישת , רק כונתך בזה הלא אחרת היא לגמרי.
– התפללת כבר? לכי להתפלל אז תיטיבי עשות! ענה האב חרדות.
– הלא אינני מבקשתך שתלמדני מה לעשות! שכלי אני יורני, כי מוטב להיות "גויה" ולבלי לרמות שום איש; מוטב להיות "גויה" מהיות קנאי נבער כמוך ומרמה את הבריות – אמרה מריא בקול וקצף עז.
– עוד באת לחרפני ולזלזל בכבודי, השמרי והזהרי, בת מבישה, נזף בה אביה.
– כסבור אתה שהעולם הפקר הוא? או כבר התרה הרצועה? שאלה מריא.
אביה לא ענה לה דבר רק נשתתק לזמן מועט ונשך בשרו בשִניו, וא"ח"כ אמר לה: כבוד=אב היכן הוא? כבר אאלפך לדעת! בת גדלתי לפצעי ולחבורתי!
מריא שבה לחדרה, כשהיא רוטנה: כבוד=אב... יאלפני לדעת... ובלבה גמלה מחשבה איומה: נראה מי יאלף את מי!...
המשך יבוא
Dear Ehud,
Please look up this interesting article:
http://www.theaustralian.news.com.au/story/0,20876,19610387-7583,00.html
By Daniel Piper. Some of the things he says, especially about the paradoxical British pro Muslim and Muslim anti British sentiments is particularly interesting!
Ehud Zamir, Australia
מערכת "חדשות בן עזר" שומרת בסוד כמוס את שמות הקוראים שסביר להניח שהם מבינים את כל רמזי-הרמזים הפזורים במכתב העיתי. כל אחד מקוראים אלה יכול להיות גאה על הבנתו, ולחוש כאילו קיבל מאיתנו ציון לשבח (בעברית ולא באידיש), מה עוד שככל שהקורא צעיר יותר כן קשה לו יותר מלאכת הפיענוח!
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף ברשימות האלה כי אין זו דומה לזו ויש בהן הפתעות חדשות לבקרים
חינם למשלוח בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם. * "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם. * "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם. * "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם. * "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם. * חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם. * "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* שמאי גולן, "פרקי ביוגראפיה" (ונספח ביו-ביבליוגראפי מפורט). חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל! חינם. גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
3 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם ובתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע. מעתה אפשר לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל