| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 155
תל אביב, יום שני, ז' בתמוז תשס"ו, 3 ביולי 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: המרתף, סיפור מאת אסתר ראב
משה דור: אשרינו, נשיא יש לנו
שבחי העישון ב"הר-הקסמים" לתומס מאן
משה בר-יוסף: התשובה הציונית למכת הקאסמים, הצעה להקמת שני "גני קסם" מצפון ומדרום לשדרות
שָׁאהִיד אִל-אַטְפָל, שיר חדש מאת המשוררת הפלסטינית מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה
מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
התחזית הכלכלית של חוּשָׁם: נשחטה תרנגולת הזהב של קופות הגמל
[ציטוט מדוייק מגיליון 136 של "חדשות בן עזר" מיום 27.4.06, ומי שלא שמע לעצתו של חושם – אכל אותה!]
רפרוף על מאמרי גיליון סוף השבוע של ממשלת עיתון "הארץ": קסאמים יוק!
אורי הייטנר: בין מעלות לאנטבה
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק כ"ג
עם הדרה ברנשטיין וראובן בנאור (ליכטנשטיין)
בסיור היסטורי בפתח-תקווה לפני שלושים ושלוש שנים
מתוך יומנו של סופר נידח מר א. בן עזר
6.9.73. ט' באלול תשל"ג. יום חמישי. הבוקר עם הדרה ברנשטיין לפתח-תקווה [בקשר לתסריט שהיא אמורה לכתוב לטלוויזיה במלאת 95 שנה לפתח תקווה]. עלינו לדירתו של ראובן בנאור (ליכטנשטיין), [על מקום הבית הפרטי החד-קומתי שלו בפינת אחד-העם ורוטשילד נבנה בית-דירות גבוה, והוא ואשתו מרים לבית סלור קיבלו דירה עליונה], שתינו קפה, ואחר-כך התחלנו בסיור לפי הנקודות הבאות:
1. בית יגנס בפינת רוטשילד-הרצל. בית ישן. קירות עבים. חלונות בסגנון ישן ומשקופים מעל לדלתות הפנימיות, עם זגוגית צבעונית באמצע. גן עם עצים עתיקים. מרפסת עם פיתוחי-עץ ומעקה-עץ, כמו בבית הסבא יהודה. בנוי לבני חול (כורכר) בלא מלט. [הבית נהרס כליל והעצים נעקרו].
2. ישיבת לומז'ה מבחוץ וביתו הנטוש של חיים משה סלור, המודד הראשון של המושבה [שתיכנן הצטלבויות דרכים ללא צורת צלבים], פינת הרצל-מונטיפיורי. בנייה דומה. כניסה למרתף בתוך הבית, מסתורית. [ישיבת לומז'ה עדיין קיימת. הבית של סלור נהרס].
3. ביתו של אברהם שפירא [שיח' איברהים-מיכו, ראש השומרים של המושבה]. תחילה לא מצאנו איש. כשיצאנו פגשנו את האילם [אהרן-מנחם שפירא הידוע בכינוייו הָר מנדל או האילם שפירא] והוא הכניס אותנו. שומר על גינונים – קודם "פראו" [הדרה], אחר-כך ראובן, ובסוף אני. החדרים הגדולים בבית בתהליך שיפוץ. הכניס אותנו מאחורנית לחדרו – חדר נקי ודל. על השידה רק תמונה אחת – של הדוד [שלי] ברוך ראב [בן עזר], מושיעו ומגינו ב-1917 בדמשק. [לימים כתבתי על כך בפרטות בספרי "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, בהוצאת עם עובד ויד יצחק בן צבי, 1993, 2005]. הדוד ברוך באברקי רכיבה ומגבעת תיתורה [צבעה המקורי היה חום]. האילם חזר על שמו ["ראבּ... ראבּ..."]. אפילו תמונת אביו אינה בחדר. אחר-כך הראה לנו בחדר סמוך את הארונות והארגזים עם החפצים שהיו בחדרו של אברהם שפירא. גם הביע את יחסו לאביו, שנתן את הבית לעירייה, ולעירייה המשלמת לו קיצבה של 50 לירות לחודש – על ידי תנועה של ניגוב נייר העיתון, שעליו רשם מיספרים אלה, באחוריו. [וכשיצאנו] צבט את הדרה.
[הבית משמש כיום מרכז תרבותי למופעים בחסות מחלקת התרבות של העירייה וגם משכן לארגון ותיקי ההגנה בפתח-תקווה. כל תכולתו הושלכה בשעתו לחצר במהלך השיפוצים, ולמעט חפצים אחדים שהצילו אז נכדו אמנון פנחסביץ ואשתו עליזה, הלך הכול לאיבוד. ספק אם האילם הבין את הקשר המשפחתי שלי לדודי ברוך].
4. בית [יעקב] קרול, היכן שהיה פרדס קרול [פרדסן ציוני שנודע בהעסקתו פועלים יהודיים בלבד], והבאר [שבבית המניע שלה נתפסה ידו של הפועל ברוך פריבר ברצועה, והיה צורך לקטוע אותה ובעקבות המקרה נוסדה "קופת חולים"], שנקראו מאוחר יותר בשם "גן בועז". הבית עומד להיהרס. שני חדרי מרתף. שני חדרים למעלה וקירותיהם עבים וחלונותיהם ודלתותיהם פרוצים לרוח. עץ פיקוס ענק מצל על הבית. אילו אפשר היה לשמר עץ מופלא זה. המקום החרב נשא אופי חלומי, סוריאליסטי. [כל המתואר נהרס ונעקר].
5. בית פנחס מער, מאחורי תחנת הדלק ברחוב ז'בוטינסקי [בכניסה המערבית למושבה]. בריכה בחצר, לנוי. חדרה של אישה זקנה בשם גבריאלה דה (משהו) ושם יהודי. דקה ושברירית. עצי איקליפטוס גדולים בחצר. [נהרס].
6. המקום בו נמצא פרדסו של דניאל ליכטנשטיין, אביו של ראובן, וקודם לכן [ביקרנו ב]בית האריזה של גינזבורג, אותו בנה האב [של ראובן, דניאל ליכטנשטיין, "אבו סמנטה", שהכניס את השימוש בבטון המזויין לארץ-ישראל]. על מקום הבית של משפחת ליכנטנשטיין עומד עתה בית חרושת לטקסטיל "השרון". אך לצידו, צפונה, מצאנו בית אריזה חרב. אורווה בנוייה לבני חימר אדום בטיט, ומחסן, שהיו שייכים לאיכר אחר, שכחתי את שמו. [כל אלה נהרסו ועל מקומם קמו בנייני מגורים גבוהים].
7. בית זלמן גיסין ברחוב אבשלום גיסין, מבחוץ, כי היה סגור. מרפסת יפה צופה אל הפרדסים. [בהתקפה של פתח-תקווה ב-5 במאי 1921 נכבש הבית לשעות אחדות בידי הבידואים של שבט אבו-קישק והם הספיקו לבזוז את החליפה האירופאית של בעליו. הבית קיים ומצוי בידי יורשיו של שלמה זלמן גיסין, דודו של אבשלום גיסין שנהרג באותו יום]. ולידו בית משפחת איזראליט. גם כן סגור. [דומני שנהרס. שני האחים, בניהם של שושנה ונחמיה יזרעאלית-איזראליט, נהרגו במלחמת השחרור והם קבורים בבית-הקברות של הפלמ"ח בקריית-ענבים. נותרה בחיים רק הבת, אורה. שושנה איזראליט היא נכדתו של הרב פרומקין שחיד את יישוב פתח-תקווה ביסדו את אחוזת לחמן המבוצרת בלב המושבה, מול חלקו המזרחי של "גן המייסדים" הדפוק כיום].
8. בית רוזוב בן הקומותיים ברחוב פינסקר. נשמר במצב טוב יחסית. כמו בית אחוזה ברוסיה בראשית המאה [ה-20]. על פתחו כתוב – בית אנשל רוזוב. נכנסנו פנימה ועלינו לקומה השנייה. ריח שתן חריף של זקנים וזקנות הממלאים את חדרי הבית, הבריח אותנו החוצה.הבית משמש בית זקנים עניים. [הבית נהרס כליל. הוא רשם פרק חשוב בתולדות המושבה וגם בהתקפה עליה ב-5 במאי 1921. בתו פירה היתה, אם איני טועה, אהובת ליבו של יוסף טרומפלדור].
9. לאחר שישבנו עם ראובן בקפה קטן ליד בית ההסתדרות, עצרנו ליד האיקליפטוס הלבן ברחוב [צבי הרמן] שפירא. ריח העלים שלו כשל קליפת לימון מריר. ניחוח מיוחד במינו. וקפלי הגזע הלבן כקלי בשר זרועו של אדם. כאילו אברי העץ חיים ונושמים, וכולו מלא חיוניות ועסיס. [עץ האיקלפיטוס עדיין קיים וגם נשר העלים הריחניים על המדרכה. יש שם גם שלט מתכת עם ציטוט שורות משיר של אסתר ראב "לאיקלפיטוס". זה הציון השמי המלא היחידי למשוררת הגדולה ביותר שהוציאה מקירבה פתח-תקווה. אם איני טועה יש גם רחוב בשם "אסתר המשוררת" או "המשוררת אסתר" אבל בלי אזכרת שם משפחתה ראב, זאת כדי לא לפגוע בזכר אביה יהודה ראב, שאפילו את הסימטה שהיתה קרוייה על שמו ליד רחוב ה-93 מחקו וכיום שמה "רחוב הכרם". כן, זוהי פתח-תקווה].
נפרדנו מראובן ובדרך חזרה עברנו על פני ביתו העתיק של סבא יהודה ראב, בפינת רחובות רוטשילד וז'בוטינסקי, ממש בכניסה לפתח-תקווה. הדודה אסתר הזכירה לי את קיומו. נכנסנו. יש שם מרפסת ארוכה מקסימה לצד צפון, וחזית יפה למזרח. גם המראה לצד מזרח עדיין "מושבתי" לגמרי, כמו שמורת טבע, וכן האיקליפטוסים הענקיים ממערב לבית, היכן שעמד בניין בית הספר ובית [דוד] חיון [מנהל בית הספר יק"א-פיק"א שאסתר היתה תלמידתו]. פיתוחי המעקה, בעץ, וכן קורות התקרה והפס המשונן – ממש כפי שהיו לפני שבעים שנה, בסגנון הבנייה המקורי. הקירות עבים. דלתות פנימיות עם משקופים, הכול באותו סגנון. הוא ניראה כאילו יותר ממשי ואותנטי מבית הסבא שעמד פעם ברחוב ביל"ו. לי זו היתה כמו פגישה עם קרוב ישן שחשבתי שמת מכבר. יש גם מרתף לבית, את סתום. זה יהיה מקסים להביא את הדודה אסתר למרפסת ולחדרים הללו, ולצלם אותה מספרת את סיפור על רקע זה.
בראיית הבית חשתי אותה מהות סוריאליסטית של חלומותיי על פתח-תקווה – כאילו העבר עודנו קיים ואני לא ידעתי על כך. ולעיתים זה ניראה לי כמו הפגישה המחודשת עם [הסופר] יצחק ראב בן-דודי, הדומה לאבא ז"ל. כאילו אני שואף להחזיר לעצמי את העבר האבוד, שאגב רובו אינו שלי.
[הבית עודנו קיים, יולי 2006. בשעתו, לאחר שביקרה בו לבדה, סיפרה לי אסתר שנכנסה פנימה וראתה אפילו את ציורי הקיר שנשמרו על התקרה, דומני תקרת עץ, שעדיין זכורים לה מילדותה. אם איני טועה נכנסתי לחדר הגדול הזה עם הדרה וראינו את שרידי הקישוטים הללו על התקרה.
מתוך מכתב תשובה, מיום 1.6.06, למוניקה כהן, מן היחידה לשימור אתרים בעיריית פתח-תקווה:
אני רוצה לברך אותך ולחזק את ידייך על פועלך למען שימור ההיסטוריה של פתח-תקווה. הקטע הבא הוא חלק מרשימה שמביאה את המקומות שבהם התגוררה אסתר ראב מלידתה ועד פטירתה:
1897-1901 – פתח-תקווה, רחוב רוטשילד. בבית חד-קומתי שכור של בן-ציון שאטיל. הבית נמצא בצד המערבי של המשך רחוב רוטשילד, צפונה לרחוב יפו (רחוב ז'בוטינסקי כיום), ומיקומו שלושה או ארבעה בתים מהפינה.
1901-1910 – פתח-תקווה, רחוב רוטשילד. הבית החדש, אף הוא חד-קומתי, שנראה בעיני אסתר כארמון, נבנה ברחוב רוטשילד על עשרה הדונמים שקיבל יהודה ראב מפקידות הברון. השטח היה קודם גן ניסיונות לעצי פרי נשירים. הוא משתרע מרחוב יפו (רחוב ז'בוטינסקי כיום) עד ביתו של שאטיל, שבו גרה המשפחה עד שהושלמה בניית הבית החדש. זיהוי נוסף: בית שני ברחוב רוטשילד, צפונית לרחוב ז'בוטינסקי, בקטע המערבי, בחצר פנימה, חזיתו לכיוון צפון. בינו לבין רחוב ז'בוטינסקי ניצב לימים על הרחוב בניין נוסף, שנבנה כניראה על מקום האורווה של יהודה ראב. ואולם את חלקו הדרומי היה אפשר לראות גם מרחוב ז'בוטינסקי. [הוא בית אלישיב כיום].
1911-1913 – פתח-תקווה. הבית החד-קומתי ברחוב ביל"ו, שבו גר יהודה ראב עד יום מותו ב-1948. יהודה נאלץ למכור את ביתו ומשקו הגדול ברחוב רוטשילד ובנה את הבית ברחוב ביל"ו על חלקת אדמה שהגיעה עד רחוב פיק"א 7 (כיום 10) שבו גדלתי אני, אהוד בן עזר. התקופה הכלכלית הקשה של יהודה ראב מקבילה גם לתקופה שבה הוציא את אסתר מהלימודים בבית ספר יק"א המעורב. אסתר גרה בבית עד ההליכה לדגניה.
לכיתוב אני מציע:
יהודה רַאבּ בן עזר (1858-1948), חורש התלם הראשון באדמת פתח תקווה בחנוכה תרל"ט, (דצמבר 1878), בנה את הבית בשנת 1901 ובו התגוררה המשפחה עד שנת 1911. כאן עברה על בתו, המשוררת אסתר ראב (1894-1981), תקופת ילדותה ונעוריה מגיל שבע עד שבע-עשרה. סיפורה "המרתף" מתאר את מרתף הבית, הקיים עד היום, ופותח במילים: "המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים."]
אסתר ראב
המרתף
המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.
אצטבא גבוהה, מטוייחת יפה, נמשכה לאורך קיר אחד ועליה היו מונחות, בזו אחר זו, חביות עבות-כרס, מסומנות בגיר אדום, מהן בעלות ברז, הנפתח ונסגר לפי הצורך, ומהן סגורות וסתומות בצידן בפקק-עץ עבה. על אחדות מהן היה כתוב שם היין ותאריך לידתו באותיות לטיניות: והB- הגדול של Bordeau היתה האות הלטינית הראשונה שנחקקה בראייתי. היו שם גם בקבוקי-ענק מזכוכית, נתונים בכלי-נצרים, בעלי שתי ידיות, להסעה; וחביות קטנות, שהיו מגרות את הסקרנות ביותר. הקנקן זעיר, משמע – תוכנו ודאי יקר מאוד. וכשנזדמנו בשעת פתיחתן היינו תוקעים את האף ומריחים ומרחרחים כגורים סקרנים – אבל דבר לא העלינו – רק ריח חריף, שגרם לנו סחרחורת.
לתוך חור החבית היו תוקעים צינור של גומי, מושכים קצת לתוך הפה, יורקים וממהרים להכניס את הצינור לבקבוק, העומד מוכן על הרצפה; והיין מבעבע ועובר מן החבית לבקבוקים המצטברים מסביב.
היין לא עניין אותנו אבל מיץ-הענבים הטרי, הקודם ליין, היה נפלא והכנתו העסיקה אותנו לא מעט: בתוך ארגז-עץ חזק היו נתונות כמה כברות של חוטי-ברזל, קלושות וצפופות יותר, ומעל לכולן רשת-עץ חזקה. לתוכן היו שופכים את סלי-הענבים, והדורך בענבים היה אחי הבכור; רגליו הארוכות היו, כפי הניראה, מתאימות ביותר לעבודה זו, ואנו היינו מלווים את הכנותיו במתיחות רבה. לראשונה היה נוטל את ציפורניו, לאחר זה היה רוחץ רגליו במים חמים, מסתבן, ומתקרצף, מנגב, ומשמן אותן בשמן-זית – ממש כאשר ייעשה לחלקי-מכונה חשובה, המתכוננת לפעול. את מכנסיו הישנות והמכובסות יפה היה מפשיל ממעל לברכיו (מכנסיים קצרות עוד לא היו נהוגות אזי), ובכוונה רבה, וביראת-קודש, היה נכנס לארגז המלא ענבים, ואז החלה הדריכה. אנו הבטנו עליו בהערצה: שעות על שעות נעו רגליו באותו קצב, ללא-ליאות, ולאט, לאט, האדימו רגליו. המיץ ניתז על בגדיו, ובגרשו מעליו את הזבובים נתלכלכו גם פניו באדום; וכך היה נע תחתיו, אדום כולו, והיה מטיל עלינו אימה באפלולית המרתף.
המיץ היה נוזל בזרזיף דק לתוך גיגיות, שעמדו מסביב, מלאות מיץ אדום שריח חמצמץ עלה ממנו, ואנו דולים ספלים-ספלים ומריקים לפינו. פתאום היה אחי קופץ מתוך הארגז, כשד, רץ אל הברז ושוטף מעליו את האודם ואת אפלולית-המרתף, ושוב היה כאחד מאיתנו.
במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג'ארות [כדי-חרס] גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.
בבוא הבציר היינו מורידים למרתף את הכדים הנמוכים, העגולים והכרסתניים, שתוכם מזוגג זיגוג קשה ואדום, והיינו ממלאים ריבת-ענבים, זו הריבה השחורה הכבדה, שהיינו רודים אותה בחורף גושים-גושים שחורים ומסוכרים; חוטי-ברזל דקים היו מתוחים מקצה אחד של המרתף עד קצהו השני, ממש מתחת לתקרתו, שהיתה עשוייה קורות-עץ עבות, שתי-וערב; ועל חוטים אלה היינו תולים בסוף הקיץ את אחרוני ענבי המוסקאט הלבן, אשכולות-אשכולות של ענבר שהיו משתמרים כל חודשי-החורף, על טעמם ועל בושמם. בפינה אחת היו מסודרים שורות-שורות של פטישים, משורים, מזמרות גדולות וקטנות וריח ברזל קר נדף מהן.
ליד הכניסה שבמרתף עמדה מערכת-גיגיות-נחושת עצומה: שש במיספר, למן הגדולה – שהכילה את כל כביסת המשפחה – ועד לקטנטונת, כולה לבנה, אשר שימשה ללישת בצק-הלחם. מערכת-גיגיות זו היתה משמשת לנו מעין קסילופון, או עוגב. במקל-חזרן היינו מקישים עליהן והיינו מוציאים מקירבן צלילים דקים ועבים, ולפעמים היינו מצרפים אליהם את קולנו בזמר שהבאנו מבית-הספר. הדוד היה לו באס מדהים, וכשהיה מגיע תורו, היתה אמא צועקת מעל המרפסת:
"להפסיק!"
אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.
ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.
הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי "לנגן", לשיר וללוות עצמי.
וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.
הסיפור "המרתף" נכתב בשנת 1968 לערך. תקופת התרחשותו: 1902-1905 לערך. הוא נדפס לראשונה ב"הארץ", 29.11.1968, נכלל בקובץ "גן שחרב" ב"ספריית תרמיל" שבעריכת ישראל הר, וכן בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג. לבסוף, בגלל מלחמת אוקטובר 73', לא יצא לפועל הפרוייקט שאת תסריטו היתה אמורה לכתוב הדרה ברנשטיין, ואפילו לא ערכו אז ראיון עם אסתר ראב.
ראובן בנאור (ליכטנשטיין) היה בן דוד של אימי. אימהּ, שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין מלודז', היתה אחות אביו, דניאל ליכטנשטיין. אחותו הצעירה של ראובן, בת-שבע אוריאלי בת ה-96, שמתגוררת כיום בבית אבות ויצ"ו בתל-אביב, הוציאה לאחרונה בהוצאת "גוונים" קובץ סיפורים יפים מאותה תקופה בשם "מהפרדס להמושבה", והיא מאוד מאוכזבת מכך שלסיפוריה אלה לא היה שום הד ואיש לא בא לראיין אותה למרות שהיא היחידה כיום הזוכרת את התקופה ההיא במושבה.
קוראים המבקשים להוסיף פרטים על המקומות שהוזכרו בסיור, בייחוד על בית אנשל רוזוב, מוזמנים לשלוח לנו באי-מייל, ורצוי להמתיקם באבקת רכילות, כפי שהיה אומר יעקב דוד אברמסקי (שבנו יונתן נהרג בירושלים בתקופת מלחמת השחרור) על התה שהיה שותה בחברת הסטודנטים הטריים פעורי העיניים שומעי לקחיו בקפטריה של בניין קפלן בקמפוס גבעת רם לפני כיובל שנים.
משה דור
אשרינו, נשיא יש לנו
רק במאוחר נודע לי על התנהגותו הנבונה והאצילה של נשיא ישראל משה קצב.
רק במאוחר, שהרי אחרת הייתי נותן כבר קודם לכן ביטוי להתפעלותי ולהערצתי ולהכרת תודתי לבורא עולם על העמידו בראש הפירמידה שלנו נשיא חכם ונדיב כנשיאנו הנוכחי שיאריך ימים ושנים.
נשיא ישראל קצב – כך נמסר לי – סירב לפנות בתואר "רב" לנשיא התנועה הרפורמית בארה"ב משום ש"כך התחנך" ומפני שלדעתו אין רבנים קונסרבטיוויים ורפורמיים ראויים להיקרא בתואר "רב". תואר זה, לשיטתו של נשיאנו, מגיע רק לרבנים האורתודוכסיים.
ומכאן ואילך ברצינות: בעשותו זאת ירק הנשיא קצב בפני התנועה הגדולה ביותר בקרב היהדות האמריקנית המאורגנת והעליבה עלבון פומבי ומהדהד, שלא יישכח ימים רבים מלב הנעלבים. הוא חטא לא רק בהתנהגות גסה כשהיא לעצמה אלא גם בהפגנה של צרות מוחין, ששפכה לפתע אור חרדות על דמותו האידיאית של האיש, שמבחינת גינוני הטקס הוא המרומם ביותר בצמרת החברתית הישראלית, ובה בעת גם על פרצופה ועל מהותה של אותה חברה. זאת, מפני שעד לרגע זה לא הגיעו לאוזניי לא ציוץ ולא צפצוף של מחאה מצד פוליטיקאי ישראלי כלשהו וגם לא – אולי בגלל חומו של קיץ והבילותו – מצד אנשי רוח (איזה מטבע לשון יפה!) ויוצרים (גם במטבע הזה אל נא נזלזל) כלשהם. אפילו א. ב. יהושע, סופר מכובד עליי עד מאוד ואדם חביב עליי כנפשי, השש להכות גלים בביצתנו הדלוחה, גם הוא נאלם דום. אולי מפני שבאחרונה – ואם טועה אני אשתטח נא כאסקופה הנדרסת לרגליו – יצא בזכות בחירתו של רב כמעט חרדי, שאינו לוחץ ידי נשים, לנשיא המדינה הבא.
אודה ולא אבוש, ההתדיינות הבלתי פוסקת בענייני יהדות, יהודים והתייהדות הייתה לי לזרא כבר שנים רבות. אמת נכון, כבר שנים רבות מילאתי את עטי מים ופרשתי מזירת ההתנגחות וההתכתשות הציבורית. הדבר אירע כאשר פרשתי לגימלאות מעבודתי במערכת "מעריב". אותה שעה עשיתי את חשבון נפשי ונוכחתי לדעת, כי לא הועלתי מאומה בכתיבתי הפובליציסטית הלוחמת במרוצת עשרות שנים. לא הצלחתי לתקן אפילו עוולה אחת, אפילו פסיק שגוי אחד בהווייה הישראלית המתעוותת והולכת. אף כי לא נרתעתי מפני איומים, לרבות איומים לחבל ברכושי ולפגוע בחיי ובחיי משפחתי, מצד אי אילו אזרחים שדעותיי לא עלו בקנה אחד עם דעותיהם, גם לא הצלחתי לשפר כהוא-זה את איכותם המוסרית, החברתית והכלכלית של החיים בארץ הזאת. המסקנה הייתה התנזרות מכתיבה "מעורבת" ועליה שמרתי מכל משמר.
עד עכשיו.
ומדוע דווקא עכשיו?
זה סיפור אחר, שאולי נידרש אליו בהזדמנות אחרת.
כך או כך, אהוד בן עזר הואיל, באדיבותו כי רבה, להקצות לי פעם בפעם פתחון-קלידה במכתבו העיתי ועל כך אני מודה לו. ואני מבטיח לכם, גבירותיי ורבותיי הקוראים, לא להאריך בדברים יתר על המידה כדי לא להעיק על סבלנותכם.
סוף כל סוף, הקיץ שורר עתה במחוזותינו.
מערכת "חדשות בן עזר" מעירה: כידוע אין אנו משתמשים אצלנו בתארים נשיא ורב למי שאינו פונה בתואר רב לרב רפורמי או לרב קונסרווטיבי.
שבחי העישון ב"הר-הקסמים" לתומס מאן
"אינני מבין זאת!" אמר הנס קסטוֹרפּ. "אינני מבין כיצד יכול אדם לבלי לעשן, – הרי מאבד הוא את הטוב שבחלקו בעולם-הזה, ומכל מקום – תענוג מצויין ביותר! כשאני מקיץ, יגיל ליבי על שאוכל לעשן במשך היום, וכשאוֹכל אני, הנני חוזר ושמח על כך, יתירה מזו, רשאי אני לומר שאוֹכל אני לאמיתו של דבר רק בשביל שאוּכל לעשן, ולוא גם מגזים אני במקצת באוֹמרי זאת. אבל יום בלי טבק עלול להיות בעיניי שיא התפלוּת, יום שומם לגמרי, ללא כל חן, ואילו הייתי אנוס לומר לעצמי בבוקר: היום אין מה לעשן, – סבורני שלא הייתי אפילו מוצא את ליבי לעמוד ממיטתי, באמת, הייתי נשאר על משכבי. הרואה אתה: אדם שיש לו סיגאר הבוער כהלכה – ממילא מובן, אוויר צדדי הוא בבל-יימצא וכן אסור שתהא דרך-שאיפתו לקויה, שהרי דברים אלה אין כמוהם להרגיז – כוונתי לומר: אדם שיש לו סיגאר טוב, כמוהו כשרוי במחסה בטוח, וכל רע לא יאונה לו, פשוטו במשמעו. משול אדם זה למי ששוכב על פני המים, הריהו שוכב על פני המים, לא כן? ואין הוא נצרך לשום דבר, בין עבודה ובין שעשוע... השבח לאל עליון, מעשנים הבריות בעולם כולו, אין מקום פנוי מן העישון עד כמה שידוע לי, ואף אם יתגלגל אדם אל כל אשר ישאהו הרוח. אפילו חוקרי הקוטב דואגים לאספקת חומר-עישון בשפע לקראת תלאותיהם, ודבר זה היה תמיד מעורר את אהדתי להם, מדי קוראי על-אודותיו. כי יש והגורל יימר לו לאדם עד מאוד, – נניח למשל שאני עצמי שרוי בצרה; אבל כל זמן שהסיגאר שלי היה מצוי בידי, יכולתי לשאת ולסבול, מובטחני, הוא מסייע בידי שאבליג."
("הר-הקסמים", עמודים 51-52 בתירגומו המופתי אם כי לא קל של מרדכי אבי-שאול, בהוצאת ספריית פועלים, 1955, מהדורה מתוקנת 1977. כזכור, לבסוף מתברר שגם הנס קסטורפ עצמו נגוע בשחפת).
משה בר-יוסף
התשובה הציונית למכת הקאסמים
הצעה להקמת שני "גני קסם" מצפון ומדרום לשדרות
צדקה עשו הפלסטינאים עם הציבור הישראלי במכת הקאסמים הקשה שהם ממטירים על תושבי שדרות, יד מרדכי, נחל עוז, מפלסים ושאר היישובים הישראליים בקרבת גבול הרצועה. וזאת לאחר הפינוי המהדהד של כל המתיישבים היהודים שחיו והפריחו את האזור הזה במשך שלושים שנה ופרנסו בכך לא רק את משפחותיהם אלא גם מאות ואלפי משפחות ערביות שמסביבם.
הפתרון החד-צדדי של פינוי ללא הסכם נחשב כמעשה אמיץ וכקורבן ו/או הענשה ראויים, הכול לפי אמונתם הפוליטית של התושבים היהודיים שמעבר-לזה של הקו הירוק, כי הם לא הבינו כי לשלום דרוש פרטנר שיסכים לתנאיו. ואילו בצד הערבי מעשה הפינוי החד-צדדי והחזרת כל שטחי הרצועה עד המטר האחרון של קווי 67' נחשב מיד עם השלמתו כאינדיקאטור לחולשה וכסמן לדרך הראויה ללחוץ על ישראל עד שתתעייף ותיהפך לענף יבש שכל זרזיר שיישב עליו יפילו ארצה.
ואגב כך צריך להבין, כי בניגוד למסתמן ממלחמות האזרחים ברצועה ובגדה, המדווחות בהרחבה אצלנו, הערבים, כולל אלה שבתחומינו, חושבים בצורה הרבה יותר מונוליטית ממה שמקובל לייחס להם.
השמאל הישראלי שאימץ מזמן הלך-רוח המצדיק כל זוועה ותעמולה של הצד החמאסי, ממעיט במשמעות הקאסמים בגלל הסיבה הפשוטה – כי הוא לא תואם את התסריט שהם הכינו לאזור הזה. והנה, למרות שהערבים בשטחים ואצלנו מיאנו לשתף פעולה עם חזונם לשלום, הם ממשיכים לא לקרוא את הכתובות על הקיר המכריזות כי חלומם היה ונשאר מזרח תיכון נקי מיהודים. ובואו לא נרמה את עצמנו, שהשחיתות השלטונית של הפתח גרמה לעליית החמאס. שחיתות הרי לא השפיע על המצביע הישראלי לבחור כפי שבחר, ועדיף לכן להכיר באמת הכואבת – שהחמאס זכה בגלל שהפגין להט גדול יותר של שנאה כלפינו.
ועוד כדאי לשים לב לתרמית הגדולה המתרקמת סביבנו, והיא מוצגת כהתנגדותם הכמעט-מבוהלת של ידידינו בצמרת המצרית והירדנית, וכמובן של ממשלת החמאס-פתח והאירופאים ושאר חובבי ציון היהודית בעולם – להצעות הנדיבות של אולמרט ופרץ להתנתקות חד-צדדית מהגדה ומשדה-התעופה לוד.
לאחר הטראומה הנוראה שגרמו חסידי ההתנתקות החד-צדדית לילדי שדרות ויד מרדכי, הייתי מצפה משרי הממשלה ויועציה לא ליפול למלכודת המסוכנת הזו של נטישת שטחים ללא הסכמי שלום ברורים, כי אחרת חלילה נגשים את חזונם של שונאינו להשיטנו מכאן אל עברי הים הגדול.
ואיני רוצה להציע הצעות מלחמתיות לגבי הדרך הרצויה לעצור את הקאסמים אך יש לי תשובה ראויה לנקום בשונאי המפעל הציוני והיא – על ידי הקמת שני פארקי קסמים מצפון ומדרום לשדרות, לתועלת ילדי שדרות וילדי מדינת ישראל.
פרטי המבצע: איתור שני שטחי קרקע חקלאית או חורשות של הקרן הקיימת על שטח של בין חמש מאות לאלף דונם כל יחידה, וזה לא מיזם נדל"ן למרות שלא אתנגד אם באחד הימים יפיקו מכך יזמים תועלת. תיכנון מואץ של שני גני שעשועים הכוללים שטחי חורשות, דשאים, מסלולי הליכה, ריצה, משחקים ושיט, וכן אולם מופעים ושטחי חנייה גדולים ונוחים. הפארק יכלול אמצעים פיזיים שיבטיחו הגנה מירבית למבקרים גם במקרה של התקפת קסאמים (ויש לי פתרון אסתטי לכך). הפארקים יתוחזקו על ידי אנשי שדרות, ובעשר השנים הראשונות להקמתם יוזמנו ציונים ישראלים וכן חברות ישראליות לממנם, ואין מדובר בהוצאה גדולה, בכל יום הפגזות ניתן לממן כמה פארקים כאלה. ובבוא היום, במידה והאזור ישקוט, ניתן יהיה לנצל את הפארקים האלה כמחנות חורף לקבוצות מצפון-אירופה שיבואו לקיים שם מחנות אימונים שימשכו קהל גדול, ואולי באם נראה שלום נראה גם שכנים מהרצועה בקרב הצופים.
הבה נזכור כי שדרות נמצאת במרחק של שעת נסיעה מתל-אביב ומירושלים, ומעט יותר משעת נסיעה מים-המלח ומן המכתש. עם קצת שקט ובלעדיו, המקום הזה ייראה אחרת אם יימצאו בו שני הפארקים הייחודים האלה, ובבוא היום נזכור כי כי מקאסם יצא קסם ובידינו הדבר.
צאצא טמפלרי קשיש ממלבורן שביקר לאחרונה בישראל
לאהוד שלום,
נהניתי מאוד לקרוא את הגיליון האחרון שלך, כולל השיר הפשוט והיפה של דודתך אסתר ראב, ואת הרשימות של אורי קיסרי. השבוע קרה לי שהלכתי לרופא לבדיקה שגרתית כחלק מתהליך קניית ביטוח חיים. חברת הביטוח שלחה אותי לרופא שהסתבר כאיש ישיש ונעים כבן שמונים (מה לעשות, אני יודע שזה רק עשר שנים יותר ממך ורק ארבעים יותר ממני, אבל לא מצאתי מונח מתאים יותר מישיש לתאר את הנ"ל). שמו ד"ר ואגנר (קרוב של אגנה? תמהני). מן הון להון הסתבר לי שגם הוא, כמו כמה קשישים אחרים שפגשתי, בעלי מבטא גרמני דומה, נולד בארץ הקודש למשפחה טמפלרית. משפחתו היתה בעלת עסק של הנדסה ביפו שנים רבות, ומהנדסיה השאירו את חותמם בפרוייקטים בכל הארץ, שחלקם עוד עומדים על תילם. בין היתר הראה לי ספר שבו מתועדת ההיסטוריה שלהם בארץ, ויש בו צילומים של מכתב ששלח אביו לעובדי העסק שלו ביפו כשהסתבר לו שהוא עומד להיות מגורש על ידי הבריטים. האב דיבר ערבית שוטפת וגם קרא וכתב, וכנראה שגם עברית. המכתב נכתב בארבע שפות: גרמנית, עברית, ערבית ואנגלית, ובו כותב האיש דברי פרידה מאוּפקים ואציליים לעובדים ולחברים שנגזר עליו להיפרד מהם, ולא הצלחתי למצוא שביב של כעס או מחאה על הנסיבות הכואבות ביותר שהכריחו אותו לעזוב מקום שחי בו כמה דורות והמשיך בו מפעל חיים של אבותיו, להיעקר ולהיזרק למחנה מעצר באוסטרליה.
בנו הרופא אף הוסיף ואמר שכמובן כל הפעולה (כלומר הגירוש שעשו הבריטים ואחר-כך ההגנה) היא understandableאבל מה לעשות, אתה לא יכול לבחור למי אתה נולד ומה מוצאך. אז זהו. הקשיב לי לריאות ועשיתי פיפי בכוסית בדיקה והכול היה בסדר וביטוח החיים אושר ועכשיו אני יכול למות בשקט אם יבוא לי.
אני מוכרח לומר שהרגשתי איזו סולידאריות עם האיש הזה, שנולד על אותה אדמה כמוני, ובסופו של דבר חי את חייו כאן, אבל ממשיך ועולה לרגל כל פעם ומבקר את עברו. גם הבטחתי לו שאכתוב לך ואנסה לשים את ידי סוף-סוף על ספרך "אנשי סדום", אם כי חשש-מה התגנב לליבי, שאולי ספרך הנ"ל מנומר כדרכך משכבר הימים בתיאורי זימה שלמרות היותם מעוררי ששון ושמחה אצל רוב הקוראים הרי שאולי בליבם של ייקים אדוקים הם לא יעוררו אהדה. אז החלטתי שאם וכאשר ייפול לידיי הספר המצויין שלך על מעשי סדום, סליחה, אנשי סדום, אני אקרא אותו קודם ואוודא שהוא ראוי לאישור הצנזורה, שהרי אינני רוצה לפגוע בדוקטור ואגנר או מזכירתו אליזבט, ששניהם אגב חזרו מביקור בארץ לפני זמן קצר וכולם התפעמות מהארץ ומהביקור ומהמדריך שלהם ששכחתי את שמו אבל הם אמרו שהיה ממש יפה ומעניין מאוד, כולל תערוכה שראו במוזיאון הארץ ועוד חוויות.
אז זהו, אמור לי מה לעשות כדי לרכוש את הספר שלך והתרגום בגרמנית כי הבטחתי להם שאהיה איתם בקשר בנושא זה. אשמח לשמוע תשובתך בהקדם ומכתבי זה לעיניך בלבד ולא לכל תפוצתו [של מכתבך העיתי, אך לבסוף נעתר לבקשה להביאו כאן] ההולכת ומתפשטת כמו מלאריה בביצות חדרה או ארבה בשדות הנגב או דֶּבֶּר בבתי אויבֶּינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו, כן יהי רצון, כמו שנוהג לומר אבי מולידי מעיר הפיג'אמות במבטא עיראקי עסיסי כמו אבטיח.
שלך,
אהוד זמיר
מלבורן
שָׁאהִיד אִל-אַטְפָל
שיר חדש מאת המשוררת הפלסטינית
מָשְׂע'וּלָה אִל-גָ'מִילָה
מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אתה החייל הַסָּהָיוּנִי הבא לרצוח את בני עמי
על אדמתי הגזולה
חגורת התחמושת על אזור חלצֶיךָ הַכְּבִּיר
שטרם ידע אישה
מחזיק בנשק אוטומאטי בּוֹלט כדורים כמו זֶרע אתה
חייל גלמוד סָהָיוֹנִי אִל-מוֹסְקוֹבִּי משבִּיך סְבֵּרְמָה בחשיכה
קליעיךָ מְחבְּשִׂים ילדוֹת פלסטיניות עם קרוּם
בַּסּוּבֶּרמארקט סאלח א-דין בע'זה הרעבה
שֶׁיוֹנִים סָהָיוֹנִיוֹת עִבְּרַאנִיוֹת מחרבנות עליה בְּצָצוֹת
מִן אִל-מָזְלַט אל-מַלְעוּן אִילִי טס עַלַא אַרְד פלסטין
מרחמת אני על נעוריך שָׁאהיד אִל-אַטְפָל
כמה תהרוג בנו, כמה תחלל כבוד בנותינו
אנחנו רבִּים ממך, אנחנו בּוֹרִיִים ממך
ואתה המאונן בחשיכה תיהרג מבלי להוליד
ממכת אבן של פלסטינית קטנה ובוכייה במצחך
אתה חייל סהיוני גלמוד הבא לרצוח את בני עמי
אתה הַשָּׁאהיד הַזִּ'יהִיד התמים שלימדו אותו להרוג
אתה הנער שלעולם לא יהיו לך ילדים
אולי רק בשמיים תפגוש
את שאהידה אגנס מירושלים
לבושה בַּחגורת הנפץ וּבִרעלה שחורה
ואם אללה יחבּוֹץ
שאהידה תהיה הבתולה השבעים
שתמצוץ לך בַּבֶּה את הבּוֹץ
עם בָּבְּרִיקָה מִבּוּדָבֶּשְׂט!
"חדשות בן עזר" ערך מישאל בזק בין חברי המערכת בשאלה: "מי לדעתך בעל מנת המשכל (אי. קיו.) החזקה ביותר בישראל?"
והרי התוצאות:
מקום ראשון: ג. יפית, פרסומאית טלוויזיה
מקום שני: נתן זהבי, שדרן
מקום שלישי: ---- המדינה משה קצב
מקום רביעי: ה-- הראשי משה שלמה עמר
מקום חמישי: ד"ר יפתח הגלעדי, היסטוריון פעיל
מקום שישי: ח"כ-לשעבר פנינה רוזנבלום
מקום שביעי: בדרן הטלוויזיה אלי יצפאן
מקום שמיני: פרופ' יהודה שנהב
מקום תשיעי: הארכיטקט דני קייזר
מקום עשירי: ח"כ זהבה גל-און
התחזית הכלכלית של חוּשָׁם:
נשחטה תרנגולת הזהב של קופות הגמל
[ציטוט מדוייק מגיליון 136 של "חדשות בן עזר" מיום 27.4.06
ומי שלא שמע לעצתו של חושם – אכל אותה!]
ההוראות החדשות לגבי ההפקדות ומועדי הפידיון בקופות הגמל (עד גיל 65 במקום 15 שנה קדימה, ו-5 שנים קדימה למפקידים מעל גיל 65) עתידים לגרום לעצבנות ואולי גם לבריחה מההפקדות בקופות הגמל, למעט עד גג סכום ההפקדה השנתי שמניב ניכוי מסויים בחישוב השנתי של מס הכנסה.
אולי לכן נמשכת הגיאות יוצאת הדופן בבורסה הישראלית, וזאת מאחר שכספים רבים משתחררים ועתידים להשתחרר מקופות הגמל, והם מחפשים לעצמם אפיקי השקעה חדשים, מה שמעורר חשש כי רבים מאלה שימירו קופות גמל סולידיות – בהשקעות בורסאיות, עלולים לאבד חלק מחסכונותיהם אם וכאשר הבורסה תיפול. דומה כי יועצי ההשקעות בבנקים כבר קצת עצבניים בשל כך כי הם לא אוהבים כסף בורח, ואילו הפקידים הממונים על ביצוע ההוראות החדשות בקופות הגמל, מבולבלים. מבולבלים. רבים מהם אינם מבינים בדיוק את סבך ההוראות החדשות. ואילו ההשתלמויות בהן ניתנו בצמצום, רק פקיד אחד מכל סניף בנק, כי צריך לחסוך כסף למשכורות המנהלים.
זה זמן טוב לקנות נכסי דלא ניידי כי כאשר הכסף הפנוי יחפש לעצמו אפיקי השקעה חדשים, גם מחירם עתיד לעלות, וזאת שעה שהדולר זול יחסית.
האם ייתכן שדווקא על כן כדאית מאוד כעת דווקא ההשקעה בצמודי דולר?
הערת המערכת: קוראים הבקיאים בנושא יותר מחושם מתבקשים להגיב בקיצור על תחזיותיו החובבניות.
איפה פרופ' שלמה בן-עמי?
והאם הביע אי-פעם חרטה על כל מה שפישל?
כאשר פרצה בסוף ספטמבר 2000 האינתיפאדה האחרונה, זו שעודנה נמשכת אף שהיא פושטת צורה ולובשת צורה – היה ראש הממשלה אהוד ברק, ושר-החוץ והשר לביטחון פנים, שר המשטרה – פרופ' שלמה בן-עמי; פוליטיקאי טרי, כנראה בעל עבר ביטחוני ומשטרתי רב (אחרת כיצד נבחר לתפקיד כה אחראי?) – שיצר סביבו הילת טפלון אקדמית שעשתה אותו כמעט חסין בפני ביקורת וכביכול גם מתאים לכל תפקיד. פרופיסור, לא? שהרי אילו היה דוקטור היה מתמנה גם לשר הבריאות.
והנה, אם היה פוליטיקאי שהפקיר את פקודיו ונהג בהם באופן מחפיר, פרופ' שלמה בן-עמי הוא האיש. זכורים לנו עדיין הדיווחים על ישיבות הוועדה לבדיקת הריגתם של שלושה עשר ערבים ישראליים אשר השתתפו במהומות השנאה נגד מדינת ישראל. זכור לנו כיצד אהוד ברק קיבל על עצמו, במידה מסויימת, את האחריות לפעילות כוחות הביטחון אז; זכור לנו איך הוועדה זרקה לכלבים שוטרים ומפקדים במשטרה, שסיכנו את חייהם כדי להגן עלינו, על יישובינו ועל בתי החרושת שלנו, ועשו זאת מעטים מול רבים-מתלהמים; עדיין זכור לנו כיצד הפכה הוועדה את כוחות הביטחון לאשמים, ואת ערביי ישראל, שתקפו והתפרעו בעצה אחת עם הפלסטינים בשטחים – לצדיקים; עדיין זכור לנו כיצד הוועדה לא חקרה את רצח תושב ראשון-לציון מאבן שנזרקה אז לרכבו בכביש חיפה-תל-אביב מכיוון הכפר ג'סר א-זרקה – והכי-הכי זכור לנו איך התכחש השר-לשעבר פרופ' שלמה בן-עמי לכל אחריות אישית לפעולות המשטרה, וכיצד הסיט בפני הוועדה את דברי הביקורת וההאשמות נגדו, לעבר פקודיו, והצליח לחמוק מכל אחריות. אכן, כך נוהג מפקד בלתי-ראוי שממלט נפשו בשדה הקרב ומפקיר את חייליו.
מה שלא הפריע לפרופ' בן-עמי להמשיך לשוטט ברחבי העולם האקדמי; אנחנו זוכרים הרצאות שלו באנגליה, באוקספורד, בשנת 2003 לערך, שם התקבל בכבוד יהודי רב ואם איננו טועים גם הסביר רבות על ישראל ושכנותיה. פירשן את פשלאותיו, כמו שאומרים. אך לא קראנו ולא שמענו מילה על כך שחגר שק, ושם אפר על ראשו, ויצא בבקשת סליחה ומחילה מכל השוטרים והקצינים שנפגעו מאותה ועדה אומללה ומטייחת שזרקה אותם לכלבים – אלא הוא רפרף לו, ומן הסתם עדיין מרפרף, על כנפי האקדמיה כאילו לא עליו היתה אחריות עליונה לכל מה שקרה אז.
ליתר ביטחון גם פרש מהעולם המפלגתי, ומי שכבר אינו פוליטיקאי, כנראה גם אינו מעניין כל-כך גם את העיתונות החוקרת. יותר טוב לשפוך שוב ושוב את דמו של אחד מגיבורי ישראל, האלוף יצחק מרדכי, גבר שכל "פשעיו" מחווירים לעומת ביזיון התחמקות כשל פרופ' שלמה בן-עמי מאחריותו לפקודיו במלחמת האינתיפאדה השנייה, 2000.
לכן לכו בקשו סליחה מיצחק מרדכי ההרוס, שנענש כמעט על כלום, ודירשו דין וחשבון מפרופ' שלמה בן-עמי, הממשיך לחגוג בשמי האקדמיה, כי לגעת בחיילת אסור אבל להתנער מאחריות ולהפקיר את פקודיך לגורלם – מותר.
רפרוף על מאמרי גיליון סוף השבוע של ממשלת עיתון "הארץ": קסאמים יוק!
מאת מר סופר נידח
ברפרוף על עיתוני סוף השבוע (יום שישי, 29.6) של ממשלת עיתון "הארץ" (שהיא ההנהגה האלטרנטיבית האינטלקטואלית של מדינת ישראל של האנשים הנמצאים בצד הנכון של המתרס התרבותי) – מצאתי שלל מאמרים מתנבאים או יותר נכון תוקפים, בלשון כמעט אחת, את מדיניותה של ממשלת ישראל בהתקפתה על רצועת עזה:
"סימפוניה גרועה, עם יותר מדי צרימות... קקפוניה מרעישת אוזניים וכמעט מייאשת," (ג.ס.). "הפלישה האלימה לעזה, הזורעת עתה הרס וחורבן בממדים דמיוניים..." (ז.ש.). "מדינה זו... מאבדת את עשתונותיה מול חטיפת חיילים או אזרחים בודדים..." (י.מ.), "ככך שגדלה היצירתיות בהמצאת שיטות פעולה נדמה, שהיא מעידה על [תסמונת של] אובדן עשתונות..." (מאמר המערכת).
רפרפתי, לא קראתי ממש, (כדי שלא לחוש תגובת צמרמורת של אנשים רפי-שכל כמוני), אבל למיטב ראייתי לא הוזכרו אפילו במילה אחת מאות הקסאמים שנחתו, נוחתים וכנראה גם ינחתו על יישובי "עוטף עזה" ושדרות, וגם לא הוזכר הצורך להפסיקם – אלא כל הפעולה הצבאית כוונה, לדעת ממשלת "הארץ", מתוך היסטריה של דאגה לגורלו של חייל חטוף אחד, מה שכמובן אינו מצדיק את הסבל הפלסטיני הנורא שהיא גורמת.
והייאוש הכי נורא נמצא בטור הבלתי גרפומני לחלוטין של י.ש. שממנו מסתבר כי נקודת האור היחידה בארץ היא הכתיבה הפובליציסטית שלו, ואולי גם שיריו, כל היתר מחדלורי (כן, יש מילה כזו אצלו), מטומטם וכנראה גם מושחת.
בכך מחזקים מרבית הפובליציסטים של ממשלת עיתון "הארץ" את המדיניות הנתעבת של מנהיגי הטרור הפלסטיני, המתייחסים לאזרחיהם כאל עדר חזירים ששולחים אותו לעלות על שדה מוקשים, וככל שההרג רב יותר והזעקה התקשורתית גדולה יותר כן התוצאה הפוליטית טובה יותר עבור אותה הנהגת טרור. צפו רק ל"פשלה" אחת במבצע "גשמי קיץ", לפגיעה בעוד משפחה פלסטינית אחת – וגמרנו עם המבצע, ועם גורלו של החייל החטוף, ועם הניסיון לעצור את מטחי הקסאמים.
יעלו המיתקנים האסטרטגיים של אשקלון באש, ייהרגו עוד ועוד אזרחים וחיילים ישראליים מתקיפות הרקטות הפלסטיניות, ישותק נתב"ג – אבל אנחנו (ובייחוד הכותבים ב"הארץ") לא נסטה מדרכנו המוסרית!
אורי הייטנר
בין מעלות לאנטבה
(תגובה ליואל מרקוס "גם קור רוח הוא כוח", "הארץ", 30.6.06)
במאמרו טוען יואל מרקוס שישראל טעתה בכך שבמעלות עמדה על העיקרון שאין לשאת ולתת עם חוטפים, ושהמדינה כולה התחרטה על כך שעמדה על העיקרון הזה. אמנם, במבחן התוצאה מבצע החילוץ במעלות נכשל והמחיר היה כבד. האם המסקנה היא שהעיקרון שגוי?
עקרונית, אין כל הבדל בין מעלות לאנטבה. אם ההחלטה לשחרר בכוח את החטופים במעלות שגויה, כך גם ההחלטה לחלץ בכוח את החטופים באנטבה. אם ההחלטה על מבצע אנטבה נכונה, כך גם ההחלטה על הפריצה במעלות.
במעלות היה כישלון צבאי בתכנון ובביצוע של הפריצה, אך ההחלטה המדינית היתה נכונה. זכר הטבח במעלות היה טרי כאשר כעבור שנתיים קיבל יצחק רבין את ההחלטה על חילוץ החטופים באנטבה. הוא ידע שבאנטבה מחיר הדמים של כישלון הפעולה יהיה גדול הרבה יותר. בספרו "פנקס שרות" כתב: "לא, לא העזתי, אף במחשבותיי, לנקוב במספרים האפשריים מקרב בני הערובה המכונסים באולם." אף על פי כן, בישיבת הממשלה שהחליטה על המבצע, הוא הצהיר: "מאחר ויש לנו אופציה צבאית עלינו להשתמש בה ולא להיכנע למחבלים, אף אם מחירה יהיה יקר".
גם במעלות היתה אופציה צבאית, ולכן אסור היה להיכנע למחבלים. העיקרון שקבע רבין נכון וראוי גם היום – אם יש אופציה צבאית, יש למצות אותה. רק במידה שאין אופציה כזו, יש מקום גם למו"מ עם החוטפים. העמדה הזו מבטאת את מחוייבות המדינה לאזרחיה ולחייליה לצד העיקרון של עמידה מול טרור וסחטנות. כך נהג רבין בפרשת נחשון וקסמן, ועל ישראל לדבוק בדרך זו.
* * *
במדינות רבות בעולם ובעיקר ארה"ב, ואפילו במועצת הביטחון – יש כיום הרבה יותר הבנה והסכמה לצעדיה של ישראל במלחמתה בטרור הפלסטיני בעזה ובמאמציה לשחרר את החייל השבוי גלעד שליט – מאשר בחלק ניכר מן התקשורת הכתובה והטלוויזיונית בישראל – תקשורת אשר בבוא היום יחקרו אותה לא רק היסטוריונים בלתי-משוחדים אלא גם רופאי-נפש!!!
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק עשרים ושלושה
הימים בין כסה לעשור; ימים בהירים וזכים, החמה יצאה בזיו כבודה והשקיפה ממעונה לארץ במאור פנים ובצער פרידה, כבימי האביב הרעננים. האילנות והדשאים, שנמלאו טל ורסיסי לילה, התענגו בטובה, כתינוקות הללו, שעוברים פתאם מיגון לשמחה ומבכי לשחוק, (בהנתן להם צעצועים מבהיקים), והדמעות עדיין על עפעפיהם.
מריא טילה בין עצי-הגן שקועה כֻּלה בהמון מחשבותיה, ורעיונות נוראים עולים על לבה, לקיים את דבריה שאמרה לאביה... ועוד עלתה מחשבה מבהילה במֹחה: "יום= הכפורים" ממשמש ובא. כל איש לא יהיה בבית, תהיה עת=מצֹא... השמש האירה אז באור מיוחד, אור=הפרידה.
מריא באה הביתה, הוריה הכירו בה את כעסה הכבוש ומרֹב סקרנות שאלה אותה אמה: מרים, מה זאת?
– לא כלום, ענתה מריא נדהמה קצת.
– מה הפירוש של "לא כלום"? בודאי דברים בגו, שאלה אמה שנית באמצע סריגתה.
– מה דואגים אתם ל"גויה"? הלא אני אינני כבר ברשותכם, שאלה מריא בלעג גלוי.
– נו מה? אם האב הוכיח אותך מעט, אז אסור לו? שאלה שוב האם. הוי מרים, מרים, מה שואל אביך ממך?...
– אסור! ענתה מריא ופניה נתחורו ושפתה התחתונה רעדה.
– הלא כבר אמרתי פעם, כי "גויה" היא, ולבה לב אבן ונשמתה לקויה, כל אֹמר נשחת, כל דבר לבטלה, לבלי הועיל, לכן חדלי חנה, אמר אביה מתרגש.
הדברים פעלו על מריא והעיקו על לבה מאד ורטנה בחשאי: כמדומני, שדעתו נטרפה עליו לזקנותו, ועל שפתיה הופיעה בת צחוק. את הדברים האלה שמע האב ויקרא בקול נמר: חצופה!! ויקם ממקומו ויצעד צעדי ענק ושולי בגדו התבדרו ורחפו באויר, ומריא נכנסה לחדרה ואת הדלת סגרה אחריה ברעש, עד שהמכתשת עם כלי הנחשת (שנפלו לר' אברהם בירושה מאבי אביו), הזדעזעו והשמיעו קול שקשוק. בבית קמה דממה כבדה.
– חנה, תראי אם השלטת הזאת לא תביאני בדמי ימי השאולה, לבי דופק בקרבי כמו ב"גנב", פנה האב אל אמה, ובידו אוחז בחזהו שמתנפח ועולה, מתכוץ ויורד.
– מה הנך מדבר? שאלה חנה, טפו=טפו על ראש אויבנו יחול הכל, ר"ב"ש"ע! וידה הימנית וראשה מורמים למעלה, וגם כל חלי וכל מדוה יחול על ראשם, אמרה חנה, כדרך הנשים.
– אם כן, מה את מיעצתני? אדרבא, הוסיף אביה לשאל.
– אחר "הימים הטובים" כבר נתחכמה לה ונדע מה לעשות, אז יחרץ גזר דינה, ענתה חנה בכדי להשך מעט את חמת אישה.
ערב "יום הכפורים" הגיע. על פני הוריה שפוך צל עצב, ודבורם בנחת לא כדרכם תמיד בכל ימות השנה. מדי פעם בפעם נשמע קול קריאת התרנגלים, שילכו למיתה עוד ביום ההוא.
– מריא, נשמע קול האם, שהציצה בעד הדלת לתוך חדר מריא, בואי נא לחדר הבישול וראית איזו תרנגלת לבנה ויפה קניתי בשבילך, שתהא כפרתך.
– אינני סקרנית כ"כ לראות תרנגלת, הלא איננה אחרת כלל מכל התרנגלות של כל ימות השנה, ענתה מריא כצוחקת להבליה של אמה.
האם שבה המטבחה ומין שביעות=רצון מיוחדה הופיעה על פניה, כי מריא לא ענתה לה, שלא תסובב "כפרות"; בודאי איזו מרדות באה בלבה.
שעת סבוב הכפרות הגיעה. האב סובב בתרנגל גדול הכנפים וארך האבר ורב הנוצה ובקול רם ומלא בכי קרא "בני אדם , יושבי חשך וצלמות"...
מריא שמעה את קול אביה והתחילה חושבת באיזה אופן תנצל מן ההזיה הטפלה הזאת? כשגמר אביה "לחיים טובים ולשלום", לקחה חיש את כתפיתה על שכמה, והיתה כבר נכונה לצאת.
– חכי נא, מרים, תסובבי "כפרות" האם כבר למד, אמרה אליה אמה.
– איזו "כפרות"? מה לסובב? הנשתטיתם או מה? חפצים אתם להכות גם אותו בשגעון? תני לי מנוחה וחסל, ענתה מריא בתמהון.
– מה את מדברת? אינני מבינתך כלל, אמרה האם נבהלה.
– פשוטו כמשמעו, ענתה מריא, ויצאה מן הבית.
– תשבר מפרקתה, חרטעה אף קדקד כאחד, קללה אביה.
– הס! ערב יום הכפורים, כעסה האם.
– ומה אם ערב יום-הכפורים, הלואי שתבלענה הארץ בעצם יום-הכפורים, ענה האב בקצף גלוי ומרי יאוש.
– על מי אתה כועס? מידך זאת לך, הלא חנוכך הביא לידי כך: "תדבר פולנית, תבקר בגמנזיה". התאוננה האם.
האב לא ענה דבר, יען כי ידע כי לאשתו הצדקה, אבל אין להשיב...
בגן העיר פגשה מריא באיבנ'ק ותספר לו את החלטתה לברח, וגם, בקשה ממנו, שהוא ילוה לה כסף והיא תשיב לו ברב תודה, כי לשבת ביחד עם הוריה כבר אי אפשר, כבר כשל כח הסבל, "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". איבנ'ק בקש ממנה שהיא לא תשכחהו, ואם תהיה לה שם בשבילו איזו משרה, אז הוא גם כן מוכן לנסע שמה, כי טוב לו לשבת עמה ביחד.
המשך יבוא
בהוצאת "כרמל" יצא לאור ספר שיריה החדש של דורית ויסמן
איפה פגשת את הסרטן
הספר זכה בפרס אקו"ם. מנימוקי השופטים: "שירים מינימליסטיים, אותנטיים, אזמליים, המשספים את שכבות השומן וחודרים היישר אל הליבה. שירים חזקים הלופתים בעצמה את הקורא, המשתאה לנוכח התנהלותה האמיצה של הכותבת המסרבת להיכנע לחשיכה הגדולה."
אפשר לרכוש את הספר בחנויות הספרים ובאתר האינטרנט של ההוצאה (טל' 02-6540578)
http://www.carmelph.co.il/poetry.htm#weissman
ב-20% הנחה וללא דמי משלוח
נשמח אם תבואו לערב "כתובת" במינהל הקהילתי לב העיר
רח' אוהל משה 42 ירושלים, יום ה', י' תמוז, 6.7.06. בשעה 20:00, ערב שירה, מוסיקה ויין
בתוכנית: דורית ויסמן תקרא מספר שיריה החדש "איפה פגשת את הסרטן"
גלעד מאירי יקרא מספר שיריו החדש "זעזועים בג'לי"
sala-mancaבמופע: "תגובות קונקרטיות 1 & 2"
מוסיקה: להקת המשפחה בשירי ויסמן ומאירי: חגי נחתומי, תופים ושירה; גל דרום, בס; יובל ליבליך, גיטרה; יובל יבנה, גיטרה ושירה; אריאל פריבלודה, כינור.
ולפני כן: 19:00 מפגשיר בהנחיית המשורר ליאור שטרנברג.
"I'd love to turn you on" : על המילים שמאחורי המוסיקה בשירי הביטלס.
* * *
ביוזמתם של ד"ר יפתח הגלעדי וחבריו לדיעה באקדמיה ובתקשורת הישראלית מתארגנת קבוצת מתנדבים לצאת עם מצרכי מזון, סוללות-חשמל, בקבוקי מים (בשום אופן לא "מי עדן" מהשטחים הכבושים) ונייר טואלט למחוז עזה שבמדינת פלסטין הנלחמת על חירותה כדי לעזור לבני המשפחות החפים מפשע של משגרי הקסאמים לקולוניות היהודיות שבאזור חונק עזה ולמשפחות לוחמי הגרילה האמיצים המחזיקים בחייל היהודי השבוי מצבא הכיבוש. מידע נוסף במזכירות אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, ליד כביש שש. תרומות תתקבלנה במזומן בלבד.
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף ברשימות האלה כי אין זו דומה לזו ויש בהן הפתעות חדשות לבקרים
חינם למשלוח בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר", כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם. * "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם. * "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם. * "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם. * "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם. * חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם. * "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1996. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* שמאי גולן, "פרקי ביוגראפיה" (ונספח ביו-ביבליוגראפי מפורט). חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל! חינם. גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
3 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם ובתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע. מעתה אפשר לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל