| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 156
תל אביב, יום חמישי, י' בתמוז תשס"ו, 6 ביולי 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: הפרק על בניית בריכת הבטון הראשונה בארץ-ישראל, מתוך "אנשי סדום"
משה דור: גאידאמאק? לא ייתכן!
יעקב זמיר: ג'וחא משיא עצות לשופטי ישראל
אהוד זמיר: מתכוֹן ממרחקים לאפיית חלה נדיפה
חדוות הסירוס, שיר מוסרי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אורי הייטנר: עליית מדרגה באשקלון?
בעל טור הסעודי יוסוף נאצר אל-סוידאן על הפעולה במעבר כרם שלום:
זוהי פעולה נפשעת של החמאס, הפועל כארגון טרור
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק כ"ד
[סיור שני ואחרון]
עם הדרה ברנשטיין וראובן בנאור (ליכטנשטיין)
בסיור היסטורי בפתח-תקווה לפני שלושים ושלוש שנים
מתוך יומנו של סופר נידח מר א. בן עזר
13.9.73. ט"ז באלול תשל"ג. יום חמישי. אתמול נסעתי שוב עם הדרה [ברנשטיין] לפתח-תקווה ויחד עם ראובן בנאור היינו בשלושה מקומות:
1. בית המניע בסגנון הבניין של גימנסיה הרצליה הישן, מכון שאיבה שהוקם בשנת 1910 לערך על גדת הירקון [הדרומית], קצת צפונה לכפר הבפטיסטים. זוהי פינה חמודה. בניין בעל שתי קומות בו מצויות גם כיום משאבות. מרפסת לקומה השנייה עם שיח בוגונבילייה מטפס ופרחיו הסגולים. ומשם נשקף נוף מקסים. גם פינת הירקון עם האיקליפטוסים וחבצלות המים. יפה מאוד. זה המקום בו שיכנתי בדימיוני את אלימלך שפירא. מעניין היה לחזור ולטייל במקום לבד. [הבניין עודנו קיים ואולם מצבו כיום גרוע הרבה יותר, ואילו מצבו של אלימלך שפירא הסופר העל-זמני החי על גדת הירקון הדרומית משתפר והולך מעל דפי "חדשות בן עזר" וגם ברומאן "המושבה שלי"].
2. הגשר ושרידי טחנת הקמח של שיך אבו רבח. מאחר והירקון כמעט חרב ורק זרם מים דליל בנחל עובר בקרקעיתו, פלש הסוף וכיסה את הבריכות והסכרים, וכמעט לא נשאר זכר מן המקום המקסים. [בנעוריי היינו מטיילים לשם מ"המושבה" ברגל או באופניים, לפעמים אפילו הייתי בא לבד, ונהנה מהבדידות בחיק הטבע והמים הזורמים והעצים הגבוהים וירק השיחים, ועם חברים הייתי עושה שם מיטווח פרטי ברובה הטוטו שלי]. בבניין חרב אחד מצויים עדיין שרידים של הסכרים ואבן ריחיים, או תושבת שלה. המקום מוזנח מאוד. אין רואים את זרימת המים בגלל הסוף. קצת כמו ג'ונגל. זה היה הגשר של הכביש התורכי מיפו לטול-כרם. בבניין חרב, סמוך, בלב פרדס אבו רבח, טיפסתי ומצאתי שני נשלים שלמים של נחשים, ונתתים מתנה להדרה. [לימים השלמתי לאוסף הגלויות הארצישראליות שלי גלוייה צבאית בריטית שבה נראים חיילים בריטיים נחים ורוחצים ליד בנייני טחנת קמח על הירקון. באשר למצבם של שרידי טחנת הקמח של אבו רבח כיום, אין לי מושג, כי לא ביקרתי שם מאז].
3. משם המשכנו דרך הביצה וחזרנו דרך איזור התעשייה ליד תחנת הרכבת [הישנה, של העמסת הפרי, בקצה הצפוני ביותר של רחוב רוטשילד]. שם מקום הכפר הערבי אמלבס, אשר גם בגבעה שלו עליי לבקר. נסענו בכביש המוביל לווילהלמה [כיום מושב בני עטרות], ועצרנו ליד הבריכה אשר בנה אביו של ראובן, דניאל ליכטנשטיין, ב-1913. זו בריכת הבטון הראשונה בארץ, עליה סיפרתי ב"אנשי סדום", במעשה באיכר [הטמפלרי] דקר ובאיכר היהודי מפתח-תקווה דניאל. [את הסיפור המרתק שמעתי לראשונה מפי ראובן ליכטנשטיין בנאור בשידור בקולו-הוא במדורו של זאב ענר, "זיכרונות ארץ-ישראל" ב"קול ישראל" ב-1 בדצמבר 1967. בריכת הבטון הזו, שניצבה שנים רבות ממזרח לכביש המוביל מצומת כפר-סירקין בפתח-תקווה לעבר וילהלמה, שדה התעופה לוד וירושלים, נהרסה עקב הרחבת הכביש לתנועה דו-מסלולית, וכיום מוצמד הסיפור, מתוך זיוף היסטורי מושלם, לבריכה אחרת בפתח-תקווה שנשארה עומדת על תלה].
לאחר שליווינו אותו [את ראובן] לביתו ושתינו משהו קר, ירדנו ונסענו לבד לעוד שלושה מקומות:
4. הבריכה של גן העיר [ברחוב] רוטשילד. מקום שהיו הזוגות הולכים לטייל, ולשם כדאי להביא את הדודה אסתר שתספר זיכרונות.
5. בית רוצ'קין בעין גנים. היכרתי [שם] את יצחק רוצ'קין, אחיו של אבשלום [רוצ'קין-כרמלי]. שדרת הטויות הזכירה לי את השדירה בבית הסבא יהודה. [איני יודע אם הבית עדיין עומד על תלו או נמכר לבנייה. הסנדלר רוצ'קין מעין-גנים הוא אחת הדמויות החשובות של תקופת העלייה השנייה בפתח-תקווה כי הוא קירב את הצעירים והיה כאחד מהם. אשתו של אבשלום, לאה כרמלי, יחד עם יהודית סימקין לבית וולפברג, הן כיום מן האחרונות שבוותיקות פתח-תקווה].
6. בית הקברות של המושבה [בסגולה]. ערכתי להדרה סיור היסטורי-ארכיאולוגי בין המצבות, משפחת ראב, פסקל [לורט המתאבדת, חברתה של אסתר ראב, קבורה בין שני הוריה פרץ ומרים לבית רוקח, וגדר קטנה סביב כדי שהקבר יהיה ליד הגדר, ליד עץ ארז מלבנון שברבות השנים כמש ורק גזעו היבש נותר עד היום. קברי משפחת ראב בן עזר סמוכים לשם, על הגבעה], גיבורי תרפ"א ועוד. ליד בית הטהרה [הישן, שכבר נהרס כדי לפנות מקום לקברים נוספים] היה מונח ארון פח אבץ של מתים, בצורת משושה ארוך ורחב למעלה, והמכסה נפתח כמו קופסת סרדינים, במקומות בהם היה מולחם, ומבפנים בצבצה מלמלה לבנה. נזכרתי ב"תותי בר" לברגמן. שם יד של מת מושכת את הגיבור מתוך ארון מתים. כנראה שארון זה משמש להובלה באווירונים.
חזרנו לתל-אביב ובדרך עצרנו בסטקייה של יצחק גָזֵל, שהיה איתי בעין-גדי, ליד תחנת הדלק "מרצפיה", והדרה הזמינה אותי לארוחה קלה. סיפרתי לה קצת על תוכניותיי בקשר לרומן על המושבה. [שהוגשמו בחלקן רק לאחר שנים רבות מאוד בספרי הנידח "המושבה שלי" בהוצאת "אסטרולוג", 2000]. ראובן לא רצה ללכת [איתנו] בית הקברות. הדרה הגדירה אותו – "רגשן אך לא רגיש."
[בכך הבחינה רק באחת התכונות של בני משפחת ליכטנשטיין, שהם גם רבע ממני מצד סבתי שרה-גאולה לבית ליכטנשטיין, שהיתה אחות אביו של ראובן. תכונות נוספות שמצאתי בהם ומקצתן גם בי: עקשנות, שתלטנות, דעתנות, יהירות הגובלת קצת בשיגעון גדלות, עברית מדוייקת המצטלצלת במיבטא עמוק ומיוחד-במינו עם יכולת הבעה מעולה בעל-פה (לא אצלי), אהבת הדיבור והרגשת חשיבות עצמית גדולה של אני ואפסי עוד. כשאבי היה רב עם אימי היה אומר לה: "את לא תשלטי כאן בבית כמו שאימך (ליכטנשטיין) שלטה באביך (ליפסקי)!"
אני נזכר כי בביקורנו הקודם אז עם ראובן, כשהיינו על מקום פרדס אביו בכניסה המערבית למושבה, סיפר לנו כיצד יום אחד, כאשר הצבא הבריטי כבר כבש את המושבה, בשנת 1917, ניטה אוהל על צד הדרך, לא רחוק מהפרדס, וישבו בו זונות מעמי המזרח אשר קיבלו שם את לקוחותיהן, שהיו חיילים בריטיים, ואם איני טועה סיפר גם שבחוץ מכרו משקה לימונד ותחילה סברו הוא, אחיו ואחיותיו כי לשם כך ניטה האוהל וניצב התור].
הפרק על בניית בריכת הבטון הראשונה בארץ-ישראל
מתוך "אנשי סדום" [1968, 2001]
איכר היה בפתח-תקווה, דניאל שמו. הוא היה הראשון שהכניס את השימוש במלט לבניין בריכות ותעלות-השקאה בפרדסים. הוא בנה את בריכת-הבטון הראשונה בווילהלמה, בפרדס של דקר הצולע, בשנת 1911. עד לאותה תקופה לא ידעו את סוד היציקה של קיר-בטון דק וחזק. נהגו לבנות בשיטה הערבית – קירות עבים, הרבה חומר-מילוי של כורכר ואבן, מטר עובי על כל מטר גובה. בסיס הקיר היה רחב כמידת גובה הבריכה.
גרוֹסבַּאוּאֶר [איכר אמיד] דקר היה חשדן, וכגודל עושרו כן רבתה חשדנותו. הוא היה נשוי לאישה שאינה יפה, אינה חכמה, ואף כי היתה נאמנה לו והעמידה לו הרבה בנים ובנות, לא חדל מלקנא לה, והיה בטוח כל ימיו כי יש לה בסתר מישהו אחר על פניו – הצולע. סיפרו בכפר כי כל פעם שהיה יוצא מביתו לנסיעה ארוכה וחושש פן ייעדר לילה מן הבית – נהג לפזר נסורת על-פני הרצפה בחדר-משכבם, סגולה למציאת עקבות. מעולם לא גילה סימנים מחשידים, והדבר רק הגביר את עינוייו וחששותיו.
ועוד סיפרו עליו כי שנה לפני המלחמה אסף אצל האיכרים מאה וחמישים נַפּוֹליוֹנים, כדי להקים משתלת גפנים, ומאז הכול בוכים. הם בוכים על כך שנתנו בידו את כספם ולא ראו תמורה, הוא – על שיכול היה לקחת יותר ולא לקח. בַּתַחַת של הצִרעה הזאת, היו אומרים על שכמותו הערבים, לא תמצא דבש.
כחום היום היה עולה ברגל לשדותיו (חס על חמורו), מקפיד ללכת בשביל ולא לדרוך על הזרוּע ("אנו הזקנים יודעים לכבד את השדה"), בוחר אבן גדולה, משתעל ויושב עליה ותוקע נפיחה גדולה כשהוא נשען בזהירות על מקלו. הוא היה אומר: "איכר אמיתי אינו מנער את האבק מעל האבן בטרם יֵשב עליה." הערבים שעבדו אצלו אמרו כי הוא פשוט לא יכול להתכופף.
"סַאמִיר, תוּפִיק, יַאללַה כַּסְלַנִין!" היה מזרז אותם וטופח במקלו, "אַרְבַּייטן! ארבייטן! לֵישׁ מַא בְּתִשְׁתִעְ'לוּ? מדוע אתם לא עובדים, עצלנים! אִרְפַע רִגְ'לַאכּ, יַעֲסֵר, מִן שַׁאן תִנְגַ'ח לַאזֶם תִשְׁתִעִ'ל! הרם רגליך, יעסר, כדי להצליח עליך לעבוד!"
היתה לו רפת גדולה, ובבית עמד תמיד ריח חמאה, גבינה וחלב חמוץ. על עמודי הגדר התנוססו לייבוש קדירות-חרס חומות וצהובות, שהיו משמשות לחיבּוּץ החמאה ולתעשיית הגבינה. הללו ניראו מרחוק כראשי דלועים, ובתחרות הקליעה בין הנערים נחשבו לקרקפות אינדיאנים, עד שהטריח דקר הצולע את עצמו ובא וסיפר לוואלדמאר דוויד שמידט על מעשי הקירקוף, והנער יוהנס יצא מן התחרות ואוזניו מקוּטפות.
איש לא האמין ליהודי מפתח-תקווה כי בריכה חדישה, בעלת קירות-בטון דקים, תחזיק מעמד. גם האיכרים במושבתו צחקו לו. והנה, דווקא גרוסבאואר דקר החשדן היה הראשון שהעֵז לבנות בפרדסו בריכה חדישה מבּטוֹן, אך תנאי היתנה עם היהודי: את מאתיים הנפוליונים, דמי העבודה, ישלם רק לאחר שתושלם הבריכה וימלאו אותה מים, והוא, דקר, רשאי אז להזמין את כל נערי הכפר אל הבריכה במלאה, ולקול שריקתו יקפצו כולם בבת-אחת פנימה, והיה אם תחזיק מעמד ולא תתפוצץ – ישלם הכול, במזומנים, בו במקום! ואם לא – פטור הוא.
וכך היה.
הרוח העלתה גלים קלילים על-פני חלקת המים, שצבעה היה ירקרק-כחלחל, והשתקפו בה הברושים מן השדרה הסמוכה, המגוננים על תפוחי-הזהב מפני הסערה. מול הבריכה נמצא בית-הבאר ובו מנוע-נפט המשמיע קול צפצוף קטוע שמפלח שעשה אחר שעה את דומיית הלילות ואת שלוות הצינה של הבקרים.
יוהנֵס עמד על שפת הבריכה, רועד מקור, בקרב יתר הנערים העירומים. דקר הוסיף ואסף גם קבוצה גדולה של נערים ערביים מן הכפרים בסביבה, אשר עבדו בווילהלמה. והללו השליכו את סחבותיהם ועמדו אף הם עירומים, עיניהם הלחות בוערות בהתרגשות, והם דוחפים זה את זה ומביעים במילים ובתנועות את גאוותם על אבריהם השחומים, העבים, כשל מבוגרים לכל דבר, ועורכים השוואות קולניות עם הנערים האירופיים שהיו דקים, וחלקם צהבהבים ובהירי-גוף. דקר היסה אותם בגערה ואיים, בתנופת מקלו, לשלוח את כולם לכל הרוחות אם לא יחדלו לקלל ולריב.
"מה יש, חוואג'ה?" היתמם נער שחַמְחם אחד, "לא עשינו כלום."
"לֵך, לך! השקרן אומר שאימו בתולה!" דחף אותו דקר הצולע בחוד מקלו וכמעט שהפיל אותו למים. אחר-כך ירד מן הבריכה בסולם, עמד למטה וקרא ליהודי לרדת ולבוא אחריו.
"אַלזוֹ בִּיטֶה שֵׁיין, הֶר דניאל, יעלה-נא ויבוא בבקשה, יחד איתי!"
אך הלה סירב ונישאר עומד עם הנערים במרומי הבריכה. דקר טיפס לבדו ועלה בדי עמל על גג בית-הבאר הסמוך, עורפּוֹ השמן והנפוח האדים מן המאמץ. היה לו שיער צהבהב, קצר ומתולתל, שהתחיל להלבין, ואגלי זיעה עלו במצחו. הוא יִצב עמידתו שם, נשען על מקלו, ושרק.
קצף לבן עלה מעל לגופות הנערים שקפצו כאיש אחד וצפו ועלו והשתכשכו להנאתם. דקר נופף ידיו בשמחה, כמעט העיף מקלו באוויר, ולולא פחד היה יוצא במחול על גג בית-הבאר. אחר-כך נאנח וירד לאיטו, ושוב עלה לבריכה, ושילשל לידי היהודי את מאתיים הנפוליונים.]
משפחות בן עזר ראב לסעיפיהן
משתתפות באבלה של משפחת דנין לכל סעיפיה
על מותה של האם, הסבתא והרב-סבתא
שרה דנין
אלמנת חירם דנין ז"ל
בני דור הזהב של ארץ-ישראל וַאציליהָ
משה דור
גאידאמאק? לא ייתכן!
מעודי לא היתה בי כמיהה ל"חיפוש שורשים" ומשום כך לא יצאתי מעודי להתחקות על עקבותיהם של אבות אבותיי בכל מיני מחזות רחוקים של אימפריות-לשעבר. ועל אחת כמה וכמה לא הייתי, ואינני, שותף להתרפקות על "המקורות היהודיים", יהיו המקורות הללו אשר יהיו. סבורני שטוב טוב היה אילו התרכזנו בטיפוח זיקתנו אל ההיסטוריה של הארץ הזאת, נופיה ואיכויותיה ומשמעויותיה.
אבל תמיד היתה בי משיכה לסיפורי תעלומה. הדיסציפלינה האקדמית שלי היא היסטוריה – ולא, כפי שחושבים רבים וגם טובים – ספרות. וכיוון שההיסטוריה האנושית זרועה סיפורי מיסתורין המשוועים לחקירה, לא ייפלא שחשתי דגדוג של סקרנות לגבי אישיותו אפופת-הסוד של אריה בר-לב, הידוע יותר בציבור בשמו המקורי ארקאדי גאידאמאק.
גאידאמאק (בר-לב) או בר-לב (גאידאמאק), ה"בעלים" של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, הוא אחת התרומות המופלאות שתרמה לנו ההגירה ממה שהיתה עד לפני זמן לא רב ברית-המועצות. המיליונים או המיליארדים המיוחסים לו מוסיפים להילת התפארת הזוהרת סביב ראשו וההשערות בדבר כשרותו, או היעדר כשרותו, של העושר העצום הזה רק מחדדות את הפיקנטיות של האישיות דנן. אך מה שאני מבקש להידרש אליו אינו הגוון הבסיסי של הונו, השקעותיו, רכישותיו ותוכניותיו הכלכליות – לבן, אפור, שחור או מעורב – אלא מה שמכונה "זיקתו היהודית". הנה כי כן, לא כבר קראתי במקום שקראתי שבליבו של מר גאידאמאק – סליחה, בר-לב – נתעוררו באחרונה סנטימנטים "יהודיים", ורשאים אנו לשער שהרגשות החיוביים הללו ימצאו את ביטויים גם בתמיכה חומרית בפעילויות דתיות, קרי אורתודוכסיות, או מוסדות דת, קרי אורתודוכסיים, מן הסוג המצוי: ישיבות, כוללים, בתי כנסת, מיקוואות טוהרה, גמילות חסדים, בתי עלמין, הטפות ושטיפות מוח וכיוצא באלה תחומי עשייה המרחיבים דעתו של "יהודי" ומחממים את נשמתו או לפחות, את כיסו.
זו, כמובן, זכותו המלאה של מר גאידאמאק – סליחה, בר-לב – וחלילה לי מלערער עליה אף כמלוא הנימה.
אך כאן, ולוא גם בדרכי עקיפין, הגענו אל מה שדווקא לא היה בי כל חשק להגיע אליו, אל "המקורות היהודיים". אני תולה את הקולר בצווארו של ההיסטוריון שבי. גאידאמאק? כידוע, ברוסית ה"א מתחלפת בגימ"ל. "גאידאמאק" הוא "היידאמאק". ומה הוא "היידאמאק", ברבים "האידאמאקים"?
מקור המילה, כך מלמדני עיון זריז באנציקלופדיה, הוא תורכי. ופירושה "לרדוף אחרי". בכינוי זה נודעו אותם אוקראינים, קוזאקים ואיכרים, שעשו יד אחת בהתקוממם במאה השמונה-עשרה על השלטון הפולני ששרר בגדה הימנית של הדנייפר. שלוש פעמים פרצו מרידות עקובות מדם – והגדולה והנוראה שבהן בשנת 1768 – נגד עריצותם של בעלי האחוזות הפולניים הקתוליים, שדרסו ועשקו את המוני צמיתיהם האוקראיניים, סחטו מהם מס עובד כבד הרבה יותר מכפי יכולתם לשלם, והתעמרו בדתם הפרווסלאווית ובכלי-הקודש המשמשים בכנסיותיה. הואיל ואת בעלי הלטיפונדיות הענקיות, רבים מהם "אדונים נעדרים" היושבים בארמונותיהם בערים, ייצגו סוכנים יהודיים, והם שמימשו ביד חזקה את סמכויות שולחיהם כדי לסחוט את המירב מעובדי-האדמה הדלים, התנקזה גם כלפיהם המשטמה המעמדית והדתית. לאלה יש להוסיף את הפונדקאים ומלווי-הכספים היהודיים, שבתוקף הנסיבות ההיסטוריות נשלל מהם כל משלוח-יד פרודוקטיווי, והוחזקו בעיני האוכלוסין המקומיים כטפילים וכמוצצי-דם.
ההתקוממויות נשו, אם כן, מחיר נורא הן מן ה"שליאכטה", האצולה הקטנה, והבורגנות הפולנית והן מהתושבים היהודים בעיירות ובערים. הקוזאקים הז'אפורוז'יים שנהנו מאוטונומיה יחסית והיוו את חוט-השדרה וההנהגה של המרידות שתבעו "אוקראינה נקייה מפולנים, יהודים ובעלי אחוזות," והמוני האיכרים והצמיתים שנהו אחריהם, נהגו באכזריות אימים בקורבנותיהם. בטרם דוכאו ההתקוממויות על ידי השלטונות הפולניים, שנסתייעו בגייסות רוסיים – אחרת לא היו עוצרים כוח לעשות זאת – עונו ונרצחו המוני יהודים בידי המורדים בנוסח שהזכיר את זוועות ת"ח ות"ט של מרידת חמיילניצקי העצומה במאה הקודמת.
המילה "היידאמאק" נעשתה למונח מעביר צמרמורת במורשתם התרבותית והלאומית של שני יסודות אתניים במזרח אירופה, היהודים והפולנים גם יחד.
יהודי ששם משפחתו "גאידאמאק" או "האידאמאק"?
לא ייתכן. פשוט לא ייתכן.
אם אין אתם סנובים ופלצנים, אל תחמיצו!
גָבְּרִיאֶלָה סְפַּנִיק וְסֵאוֹל לִיסַאסוֹ הנפלאים מופיעים שוב יחדיו בסידרת הטלנובלה החדשה:
עמק התשוקות
בערוץ ויווה פלטינה, ספרדית, החל ב-7.7, יום שישי ב-20.00, שידור חוזר בשבת, 11.30 של שלושה פרקים ברצף.
ולריה סן רומן (גבריאלה ספניק) – מנהלת את היקב של משפחתה במיאמי. ולריה היא אישה אינטליגנטית, חזקה ויפה. המתבונן מבחוץ עלול לטעות ולחשוב שהיא קשוחה מדי, אבל למעשה ולריה נפגעה כל כך הרבה פעמים, שדיבורה הישיר והאגרסיבי משמש לה כמנגנון הגנה. בתוך תוכה ולריה היא אישה רכה ושברירית. את הצד הזה של אישיותה היא מרשה לעצמה לחשוף רק בפני האנשים הקרובים לה. בינה לבין אביה שוררים יחסי איבה מתוחים, בין השאר כי כשנכנסה להריון מאהבת נעוריה, פבלו, אביה אילץ אותה להעמיד פנים שבתה היא אחותה הקטנה. וכאילו לא די בכך, ולריה גם מאמינה שאביה רצח את אותו אהוב נעורים. סיפור העלילה נפתח ממש לפני שהיא עומדת להינשא למיגל, מבלי לדעת שאביה שילם לו כדי שיתחתן איתה.
פרנסיסקו קונטררס (סאול ליסאסו) – איש יחסי ציבור בעל משרד פרסום מצליח, שמוצא את עצמו בלית ברירה מנהל את היקבים שירש מאביו. אדם חכם, שנון ואלגנטי. פרנסיסקו הוא אלמן המגדל לבדו את בנו היחיד רוברטו. מותה של אשתו השאיר צלקת ענקית בליבו והוא בטוח שלעולם לא יצליח להתאהב שוב. כדי להפיג את בדידותו הוא מנהל מערכת יחסים בלתי מחייבת עם פאולה, אבל הוא לא מאוהב בה. בהתחלה, פרנסיסקו ממש לא נמשך לוולריה. עם הזמן, הוא משנה את דעתו ובין השניים נרקם סיפור אהבה מרגש.
[באדיבות "ויווה פלוס", הירחון לטלנובלות ולאופרות סבון. גיליון 76, יולי 2006. סופר נידח מר א. בן עזר הקדיש בדף מיוחד בספרדית את ספרו "חנות הבשר שלי" לגבריאלה ספניק ומאז נמצאים השניים בקשרי מכתבים לוהטים שאת כולם כותב סופר נידח מר א. בן עזר בעברית ממנה אליו וממנו אליה. ליסאסו וספניק שבו את ליבנו בטלנובלה "למען אהבתך"].
יעקב זמיר
ג'וחא משיא עצות לשופטי ישראל
כיצד שלא לתת את הדין על רשלנות
לעניין שכל כך הרבה דשים בו אך בוער בעצמות, הוא עניינם של אלה הנישאים מעם, נפוחים ובוטחים בעצמם, ומהווים מעין קליקה סגורה שאף מחליטה מי יירש את מי כאילו בבית מלכות קטן אנו מדברים או שמא באחוזות של רוסיה הצארית ונסיכיה. (והם גם לא יוצאים לפנסיה כמו כל האחרים אלה חמש שנים מאוחר יותר "כי חבל על הניסיון שצברו" ועוד סיבות מגוחכות) – וזו ממלכת המשפט. ועינינו הרואות בשנים האחרונות מי ומי יושבים ויושבות על כס המשפט. מתבצרים בהתנגדותם לסקר האיכות ולהכנסת מצלמות לאולם המשפט, ולא בכדי.
ואני לתומי חשבתי שאדם שכותב פסק-דין, הדן מישהו לשש-עשרה שנות מחבוש, גם קורא את פסק-הדין אחרי הדפסתו. ועתה מתברר שגם לא אמת בפי הגברת שטענה שלא ידעה שבהדפסה האחרונה לא הושמט המשפט המפורסם. ולא כך דורשים השופטים מאלה הבאים לתבוע בגלל אותיות קטנות שלא קראו? מהי רשלנות אם לא זו?
יש שופטים הפוסקים שאין דבר כזה – טעות אצל רופא, אלא הכול רשלנות רפואית, ממש כך!! – ובכן, איך השופטים נותנים את הדין על הרשלנות שלהם? התירוצים בפיהן של שתי הגברות שקיבלו את המינוי מנשיא המדינה לשפוט את עם ישראל, גרועים יותר מן המעשה עצמו.
וזה מזכיר את הסיפור על ג'וחא והמלך הארון אל-ראשיד. ג'וחא, שהיה הליצן בחצרו של המלך האגדי, הלך יום אחד אחרי המלך ופתאום שלח את ידו וצבט למלך בישבנו. המלך הסתובב ושאל: "ג'וחא, השתגעת? מה אתה עושה!"
וג'וחא ענה: "סליחה, אדוני, חשבתי שזו הגברת שלך!!"
מערכת "חדשות בן עזר": לפי הבנתנו מדובר בהכרעת דין חסוייה, שקטע ממנה הודלף לתקשורת, מבלי שניתנה לשופט בית המשפט המחוזי בנצרת אהרן אמינוף, החתום על ההכרעה יחד עם השופטות נחמה מוניץ וגבריאלה די-ליאו לוי – רשות להגיב בפומבי.
הקטע שהודלף מהכרעת הדין החסוייה, שדנה בעבירות מין של גילוי עריות, ושבו נכתב שהנאנסת נהנתה ממעשי הנאשם – יכול שיהיה תיאור מצב אובייקטיבי, קטע של עדות או של חוות דעת פסיכולוגית; ובכל מקרה, אם הוא תיאור מצב אמיתי או עדות כפי שנתגלו במשפט – אין רשות לשופט להעלים את האמת רק משום שהפוליטיקלי קורקט, בייחוד המיגדרי – צולב אנשים שאינם נכנעים למוסכמותיו שלא תמיד עולות בקנה אחת עם האמת והיושר.
העובדה או העדות או המסקנה שהנאנסת נהנתה אינן מפחיתות כהוא זה מאשמת הגבר ואינן מטילות עליה שום כתם בעיני אנשים נאורים שמבינים את מצבה ואת ניצולה המחפיר. מה עוד שמדובר בהכרעת דין חסוייה שאסור היה לה שתתפרסם וכנראה גם לעולם לא תתפרסם וכך גם לא נוכל לדעת ולשפוט מה היה ההקשר המדוייק שבו נכתבו המילים ה"מרשיעות" האלה.
ואתם, שופטי ישראל, דעו לכם מעתה כי ראוי להעלים את האמת ואת העובדות הבלתי-נעימות, גם בהכרעות-הדין החסויות שאתם כותבים, אחרת התקשורת ודעת הקהל הצדקנית תעשינה מכם קציצות!
לא רק היכל התרבות
גם כיכר רבין בסכנה
כדאי לעקוב אחר כתבותיו השבועיות של העיתונאי יגאל חי
במקומון "העיר" של תל-אביב
על ישיבות מועצת העיר ועל הפתעותיו התיכנוניות של חולדאי
פן נתעורר יום אחד עם חניון במקום כיכר
וקופסת נעליים למטומטמים במקום היכל
מתכון ממרחקים לחלה נדיפה
לאהוד שלום,
מכיוון ששנינו אופים חובבים, חשבתי שאולי עיתונך השנוי במחלוקת ירצה לפרסם מתכון קונסנצואלי כמו למשל חלות לשבת. לאחרונה פיתחתי מתכון כזה לאחר מחקר ושלבי ניסויים קליניים בבני משפחתי, ואני מתכבד לשלוח לך אותו לשימוש קוראי העיתון.
מתכון לחלה נדיפה (לא יישאר כלום תוך עשר דקות)
קילו קמח (רצוי קמח "קשה" של טחנות קמח באר שבע או קמח אחר ללחם)
10 כפות שטוחות סוכר
כף שטוחה מלח
8 כפיות שטוחות שמרים יבשים (לא טריים ולא שמרית ולא בטיח)
חצי כוס שמן
ביצה אחת ושלושה חלמונים
שני ספלי מים פושרים
הכמויות האלה יספיקו לשלוש חלות.
לערבב את כל הנ"ל היטב בקערה חוץ מכ-100 גראם קמח שישמשו ללישה. כשמתחיל להיווצר בצק, לרוקן למשטח מקומח וללוש במשך כעשר דקות לישה נמרצת עד שהבצק רך וגמיש אבל לא דביק מדי. להוסיף מדי פעם משארית הקמח, אם הבצק נעשה דביק, תוך כדי לישה. לישה ארוכה וטובה הכרחית למרקם טעים של הבצק, אז לא לחתוך פינות.
כשגומרים ללוש (התנצלותי לכל עדיני הנפש שכבר לא גומרים, רק מסיימים), מניחים את הבצק לתפוח במקום חמים למשך כשלושת רבעי שעה עד שעה. הוא אמור להכפיל את נפחו בקלות. לשׁים אותו שוב לגדלו המקורי. מחלקים אותו לשלושה חלקים שווים ואת כל אחד מהשלישים מחלקים בדיוק לארבע. קולעים צמות לפי ההוראות באתר:
http://www.challah.co.il/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=102985&depart_id=17997
הדבר דורש קצת אימון. טיפים חשובים: גלילי הבצק צריכים להיות אחידים בעוביים ובאורכם, לא שונים זה מזה. כשמכינים אותם עובדים על משטח מקומח ואם הגליל מחליק בקלות רבה מדי מלחלחים מעט את הידיים במים כדי להפוך את הבצק לדביק יותר.
מניחים על מגש אפייה עם נייר אפייה עליו. בכמויות אלה תיכנסנה שתי חלות זו לצד זו לתבנית ממוצעת. אין צורך בשימון. מתפיחים במקום חמים לעוד כחצי עד שלושת רבעי שעה. בינתיים מחממים תנור ל-180 מעלות. כשהחלות תפחו מכניסים אותן לתנור. כשהשחימו, פותחים את התנור ומורחים אותן בביצה טרופה (אפשר בחלבונים שנשארו) בעזרת מברשת. סוגרים את התנור וממשיכים לאפות עוד זמן-מה לאחר שהן נראות יפות ושחומות. סך זמן האפייה כעשרים דקות פלוס-מינוס. תלוי גם בתנור.
מוציאים ונותנים להתקרר (מצננים, כמו שהיה פעם כתוב בספרים) על רשת לחצי שעה או עד שהילדים גומרים את זה, מה שבא קודם.
אהוד זמיר
מלבורן
אהוד מתל-אביב מעיר: למרבה הצער לא יכולנו להביא את תמונת החלה השחומה ומעוררת התיאבון שצירפת באי-מייל למתכון, כדי שלא תתפיח גם את המכתב העיתי. נוכל לשולחה אישית לכל קורא שיחפוץ בה. באשר לי, מאז נעוריי בעין-גדי אינני אופה כי המיסתורית מפליאה אפות ואילו אני שמן ומצומצם באכילת חלות ועוגות ומסתפק בארבע פרוסות לחם שחור הכי-כהה ביממה.
סַדְנַת כְּתִיבָה קֵיצִית
בא לך לכתוב ואת/ה לא יודע/ת איך להתחיל? התחלת ואת/ה לא יודע/ת מניין ליטול חומרים להמשך? נתקעת באמצע הספר? בואו נעשה לנו קיץ שמח יחד
6 מפגשים בני 3 שעות לפיתוח היצירה
עם אילן שיינפלד
מְחבּר "הסדנה לשירה" ו"בית ספר למשוררים"
ימי חמישי 13 ביולי עד 17 באוגוסט, בשעות 19.00-22.00
בנווה צדק בתל אביב.
הסדנה מיועדת לא/נשים כותבים/ות בכל סוגי הכתיבה ובכל שלב כתיבה
ניתן להירשם גם לשיעורי כתיבה אישיים
אילן שיינפלד: 03-5176364, 0522-300098 ilanshpr@netvision.net.il
חדוות הסירוס, שיר מוסרי
מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
לחנן גולדבלט השיר לא מוקדש
פתאום עלה בליבי החשש
שנית אפגוש באדון מָשָׁאשׁ
שעל ברכיו אותי נקש
בטרם את אימי נטש
מאז לי העכוז מוּקָש
שום עלם שמה לא ניגש
גם פי טבעת לא מוּשָׁש
כל גבר לי גורם חשש
ושום זיון בי לא מוּמש
אך עוד תראה אדון משָׁאש
סכין שלי אליך חש
אפילו מכשירךָ כבר תש
אמשוך אותו מן הפִּשׁפָּשׁ
סוף-סוף זנאי גם נענש
אחתוך לך, וכל ברנש
ישכיב אותי כעל מגש
כי הנקמה תמתק כִּדבש
יִרְפָּא בי כל אשר יָבָש
לא עוד בתולה, בובה של קש
ירחב חֵיקי לי כַּמִגְרָש
אפריל 2006
מנפלאות משרד החינוך
פרוייקט "סופר אורח" הופסק בשרירות ובפתאומיות בסוף חודש מאי ופגישות סופרים רבים עם תלמידים בבתי-הספר בארץ לא יצאו לפועל. הסיבה – גזברות משרד החינוך חייבת לסכם את החשבונות כבר בסוף חודש מאי. בער להם.
בער? חודש מאי חלף עבר לו, גם חודש יוני הגיע ונמוג, וכדי לא להפריע לגזברות – גם לא התקיים בו שום מפגש! – והנה אנחנו כבר בתחילת חודש יולי אבל גזברות משרד החינוך טרם הצליחה לגייס את הסכומים הדרושים לתשלום עבודת הסופרים עד סוף חודש מאי!!!
מדוע לא נכלל עמיר פרץ בעשרת המקומות הראשונים? [גיליון 155]
קוראים שואלים מדוע לא כללה מערכת "חדשות בן עזר" גם את שמו של שר הביטחון עמיר פרץ בעשרת המקומות הראשונים במישאל הבזק שנערך בין חבריה בשאלה: "מי לדעתך בעל מנת המשכל (אי. קיו.) החזקה ביותר בישראל?"
ובכן, הוא היה ברשימה, אך הוצאנו אותו כי חשבנו שתהא דעתנו עליו ועל כישוריו לתפקידו אשר תהיה – אין זה הזמן המתאים ללגלג עליו, כאשר אחריות כה כבדה ומתסכלת מונחת גם על כתפיו והוא פועל בשם כולנו.
אנחנו משאירים את מלאכת הביקורת על עמיר פרץ לעיתונאי "הארץ" ולאנשי "מחנה השלום", אשר עשו ממנו לפני הבחירות האחרונות מלאך של שלום משכמו ומעלה וראוי לתמיכתם כי היה נדמה להם שהוא בובה בידי שיגיונותיהם.
עת הקיץ הגיעה ועשן השורף נתפשט בארצנו
הודעה דחופה לכל השורפים, החלה עונת השרפות, אנא הביעו את אהבתכם העזה והחמה לאדמת ארץ-ישראל בכך שתבעירו את יערותיה מארבע רוחות השמיים ורצוי מצד הרוח המלבה את האש. רק אנשים שאוהבים מאוד את ארץ-ישראל מסוגלים לשרוף בשיטתיות שכזו את יערותיה, אולי כי הם חושקים בה שחורה וערומה ושאינה מתמסרת לאף אחד אחר. אל תדאגו, איש לא תפס וכנראה גם לא יתפוס אתכם בעתיד, אתם השורפים-האוהבים. גם שום שמירה אינה מצליחה למנוע מכם מראש את חדוות ההצתה. ארץ-ישראל מעולפת חום הקיץ מתמסרת לכם ברצון. הדליקו, הדליקו אותה!
אורי הייטנר
עליית מדרגה באשקלון?
א.
הרבה דובר בימים האחרונים על הסולידריות הלאומית והחברתית ועל הערבות ההדדית, בנוגע לצורך לעשות הכול כדי לשחרר את החייל השבוי גלעד שליט. ערכים אלה נשחקו רבות בשנים האחרונות. החברה הישראלית העדיפה, בשם הליברליזם, כביכול, לקדש את האגואיזם ורדיפת הבצע. פרשת החייל השבוי עוררה את רגשות הסולידריות וטוב שכך. חייל יוצא בשליחותנו לקרב, ועלינו לעמוד מאחוריו. לא עוד מדחת יוסף. ובכל זאת, נשאלת השאלה – הכול?! מה פרוש "לעשות הכול"?
מי שרומז בכך לנכונות לשוב לעסקאות נוסח עסקת ג'יבריל, אומר, למעשה, שדמו של החייל השבוי סמוק יותר מחייהם של מאות ואולי אלפי אזרחים וחיילים שעלולים להירצח כתוצאה מעסקה זו.
כל חייל קרבי יודע היטב שהוא מסכן את חייו במערכה. כל חייל קרבי מודע לכך ומוכן לכך, אחרת לא היה מתנדב ליחידה קרבית. בקרב בו נפל גלעד שליט בשבי, נפלו שני חיילים ואחרים נפצעו. המוות והפציעה הם מחיר שכל לוחם מוכן לו. גם נפילה בשבי היא מחיר כזה. חייו של כל חייל קדושים, אך חיילים נהרגים על הגנת המדינה וביטחון אזרחיה.
כל מחבל היושב בכלא הישראלי, נתפס בפעולה שבה לוחמים סיכנו את חייהם. אם סיכון חיי חיילים אלה למען תפיסתו מוצדק, איזה היגיון יש בשחרורו, ובוודאי בשחרור אלפים כמותו, כדי לשחרר חייל שבוי אחד?! אם מוצדק לשחרר אותו כדי לשחרר חייל שבוי, איזה היגיון יש בסיכון חיי חיילים בתפיסתו? ואיזה היגיון יהיה בסיכון חיי חיילים בתפיסתו מחדש, בעתיד?
ומה עם הערבות ההדדית? מה עם הסולידריות? את הסולידריות נבטא בנכונות לסכן חיי חיילים כדי לחלץ את השבוי. הערבות ההדדית באה לידי ביטוי בנכונותם של חיילים להקריב את חייהם כדי לשחררו. הסולידריות תבוא לידי ביטוי בהבהרה חד-משמעית, שהמחיר שייגבה מהפלשתינאים אם שליט ייפגע, יהיה קטסטרופאלי. הבעייה היא, שהם כבר לא מאמינים לאיומים שלנו.
ב.
"עליית מדרגה" – הגדירו מנהיגי המדינה את נפילת טיל הקסאם בלב אשקלון, והתקשורת החרתה החזיקה אחריהם.
עליית מדרגה?! מדוע? מה ההבדל בין אשקלון לשדרות? במה סמוק דמם של תושבי אשקלון מדמם של תושבי שדרות? אין כאן שום עליית מדרגה. בשני המקרים מדובר בטרור נגד אזרחים וילדים. בשני המקרים מדובר בירי מכוון נגד מטרות אזרחיות, על מנת לגרום להרג ולנזק ביישובים אזרחיים ולהביא להתרוקנותם של יישובים ישראליים. אז מדוע, כשנחת טיל בלב אשקלון, כולם מ-זו-ע-ז-עים ומדברים על עליית מדרגה? במה שונה אשקלון משדרות?
ההבדל הוא שלטילים על שדרות כבר התרגלנו ולטילים על אשקלון עדיין לא. אילו אשקלון היתה סופגת בחמש השנים האחרונות מאות טילים, והשבוע היה נורה טיל ראשון על שדרות, היינו מ-זו-ע-ז-עים באותה מידה.
כאשר נפל לראשונה פצמ"ר על נצרים, היה זעזוע דומה. פצצה על יישוב אזרחי? זו עליית מדרגה. זו שבירת כלים. על כך לא נבליג. הבלגנו ויישובי גוש קטיף ספגו אלפי פצמ"רים. הבלגנו ושדרות ויישובי הנגב המערבי חטפו מאות קסאמים. הבלגנו וכעת אשקלון על סדר היום.
עליית מדרגה? עד שנתרגל. אלא אם כן הפעם, לשם שינוי, הז-ע-ז-וע לא יהיה תחליף לתגובה קשה.
ג.
זוכרים את האיש המוזר, התימהוני הזה? כן, ההוא הרזה, עם המשקפיים, עם המחשב הנייד. זוכרים את הטרחן הזה, מימי אוסלו העליזים?
בתקופת הסכמי אוסלו בני בגין הסתובב כמשבית שמחות מקצועי, והזהיר מפני תוצאות ההסכמים. איזה איש נלעג! כל העולם מריע לשלום, למזרח התיכון החדש, לסדר העולמי החדש, לפיוס בין העמים – והוא מטריח בדקדוקי ניסוחים בהסכם, במודיעין מוזר על הסכמים והסכמות בין ערפאת לחמאס, בתרגומים הזויים של נאומים בלתי חשובים שערפאת נשא בערבית וסותרים את נאומיו המשמעותיים באנגלית, כאילו חשוב מה הוא אומר לעמו בשפתו ולא מה הוא אומר לנו באנגלית. והוא מטריח אותנו באיומים תמוהים על טרור... והבדיחה הקבועה שלו: קטיושות תיפולנה על אשקלון.
די היה להזכיר את "הקטיושות על אשקלון" כדי להגחיך את האיש המוזר המהלך עלינו אימים. איפה אנחנו ואיפה קטיושות על אשקלון?
השבוע שוב הוכח שבני בגין טעה ובגדול. השבוע נחת טיל על בית ספר באשקלון. היה זה טיל קסאם. איפה הקטיושות שבני בגין הבטיח לנו?
ד.
התקפה על מוצב צבאי היא פעולת גרילה מלחמתית לגיטימית. מדינה אינה יכולה להבליג על פגיעה בריבונותה וחייבת להגיב על כך, אך יש לשמור על פרופורציות. תפקידו של הצבא להגן על האזרחים. פגיעה באזרחים היא חציית קו אדום, עליה מדינה אינה יכולה לעבור לסדר היום, במיוחד כאשר מדובר בפגיעה שיטתית, מתמשכת, מכוונת; בפרט כאשר הפגיעה באזרחים היא האסטרטגיה של האוייב. העובדה שישראל מבליגה לאורך חודשים ארוכים על טרור המכוון נגד אזרחים ויוצאת מגדרה בתגובה על פעולת גרילה נגד צה"ל מבטאת אובדן של כושר השיפוט המוסרי שלנו.
אהוד בן עזר
תושבי רצועת עזה צריכים להיות אסירי תודה לישראל
על האיום שחצי עזה תיהרס אם לא יופסק ירי הקסאמים ואם לא ישוחרר החייל הישראלי החטוף
כי אם הירי ייפסק והחייל ישוחרר ושלטון כנופיות הטרור יירעץ ותהיינה שנים אחדות שקטות כמו אחרי הסכם אוסלו
אולי יתחילו פועלים מעזה לעבוד בישראל וישראלים ותיירים יבקרו בעזה
ועל רצועת חוף-ימה ייבנו בתי מלון והיא תהפוך לריביירה ים-תיכונית שמספקת עבודה בכבוד לכל תושביה
וזאת במקום להנציח מצב "פליטוּת" פיקטיבי ומושחת שמגדל דור אחר דור של פאראזיטים מורעלי שינאה ושואפי רצח
שמתייחסים גם אל בני-עמם כאל עדר חזירים שמוּעלה על שדה מוקשים כדי להתפוצץ ולפנות את הדרך
אראנו אם לא עתה, אשורנו אם לא קרוב
בעל טור הסעודי יוסוף נאצר אל-סוידאן על הפעולה במעבר כרם שלום: זוהי פעולה נפשעת של החמאס, הפועל כארגון טרור
בעל הטור הסעודי יוסוף נאצר אל-סוידאן, פרסם מאמר ביומון "אל-סיאסה" הכוויתי תחת הכותרת: "הפשע במעבר כרם שלום"*. אל-סוידאן טען במאמרו כי הפעולה במעבר כרם שלום הופכת את החלום הפלסטיני בנוגע למדינה עצמאית לנחלת העבר וכי לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה, על הפלסטינים לזנוח את הנשק לפעול לפיתוח החברה הפלסטינית.
"אם לוחמי הוייטקונג חפרו מנהרות מתחת לאדמה כדי להגיע אל הבסיס האמריקאי דאננג בדרום וייטנאם בשנות השישים של המאה שעברה, הרי שהם עשו זאת בתוך גבולות מולדתם – וייטנאם, ובמסגרת מלחמת עולם קטנה שהשחקנים החזקים בה היו האמריקאים, הסינים והסובייטים. אולם הדפוס הפלסטיני הלקוי, כדוגמת מלחמת המנהרות הזו, הוא עניין שונה לגמרי. המנהרה שחפרו הטרוריסטים מרצועת עזה עד מעבר כרם שלום, הובילה אותם אל מעבר לגבול הפלסטיני והם הסתננו באמצעותה לתוך ישראל – מדינה עצמאית, ריבונית, החברה באו"ם. שם [בישראל] הם ביצעו פשע של רצח שני ישראלים, חטיפת [ישראלי] שלישי ופציעת [ישראלים] אחרים. זאת, על כל ההשלכות המסוכנות שפעולה נפשעת זו גרמה [ועוד] תגרום לצד הפלסטיני, כפי שהצהיר דובר הנשיאות הפלסטינית נביל אבו רדינה ש'העניינים חזרו לנקודת האפס...'
"יהיה זה אבסורד לנסות להאמין לטיעוניהם של תנועת החמאס הטרוריסטית ושל בעלי בריתה וריבוניה בטהראן ובדמשק, המדברים על 'ניצחון חשוב' כנגד הישראלים בפעולה הנואשת הזו. זאת מסיבה פשוטה וברורה, שהיא מאזני הכוח הצבאיים, הפוליטיים, הכלכליים והאחרים, שיכריעו תמיד במידה רבה לטובת הצד הישראלי, מה שהופך רק את המחשבה על שוויון בין שני הצדדים בסכסוך לדימיון פרוע.
"[כמו כן] תהיה זו אשליה מוחלטת לחשוב שהישראלים יתנהגו כמו 'שה תמים' ביחס למה שאירע קרוב למעבר כרם שלום ביום ראשון שעבר. כמה דקות לאחר פעולת הטרור [כבר] נסגרו המעברים, והיחידות הצבאיות הישראליות החלו לנוע כשהן בכוננות לחימה. היה זה הריכוז הצבאי הגדול ביותר מאז הנסיגה מרצועת עזה בספטמבר שעבר. דבר זה מוכיח את נחישותם של הישראלים לפלוש לרצועת עזה תוך שעות, קודם כל במידה והחטוף הישראלי לא ישוחרר, שנית אם לא יושם קץ לירי טילי הקסאם לעבר האדמות הישראליות, ושלישית [במידה ולא] יפורקו התשתיות של ארגוני הטרור.
"אם הפלישה הזו תתרחש, הרי שהפעם תיווצר מציאות חדשה ברצועת עזה, בה הדיבור על נקודת האפס יהיה בגדר אופטימיות מופרזת. שהרי, הסוגייה תידרדר 'אל הרבה מתחת לאפס', לרמה בה יהיה ניתן לדבר על תוכנית של גירוש ו[יצירת] שינוי דמוגראפי בעזה, ואולי היא אף תיושם במהירות. דבר זה יהפוך את החלום הפלסטיני בנוגע למדינה עצמאית בת-קיימא לנחלת העבר. זאת אל מול האפשרות שעזה ורוב האזורים בגדה המערבית יחזרו למסגרת החוקית שהיתה שלטת ב-4 ביוני 1967.
"הטעות המרכזית טמונה בכך שהארגונים הפלסטינים לא פעלו נכון ביחס לנסיגה הישראלית מעזה, לנתוניה ולתוצאותיה. במקום שהם יפעלו להמרת הנשק למחרשות, קולמוסים ולשאר הדברים הנדרשים לצורך פיתוח החברה הפלסטינית מבחינה כלכלית, חברתית, תרבותית ועוד, הרי שרובם קראו את התפתחות האירועים בצורה מוטעית ולא בוגרת. [קריאה מוטעית זו] נוצלה על ידי רשתות הטרור, הממומנות ומנוהלות על ידי משטרי האייטולות בטהרן, והבעת' הסורי, וכך נגררו [האנשים] אחר אשליות ואחר קריאות-הבל כגון: 'השחרור מהנהר ועד הים' [שנשמעות] בתוך המון פלסטיני עני, רעב ומיואש, שהדבר שהוא הכי זקוק לו היום הוא אוכל, תרופות, ביגוד וכל צורכי החיים – ולא [זקוק] לחגורות נפץ ולמכוניות ממולכדות ולסיסמא: 'הו שהיד, מזל טוב – החוריה (בתולת גן העדן), ממתינה [לך].'"
* אל-סיאסה, (כווית), 27.6.2006.
באדיבות ממר"י, המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון. לצפייה בקליפים חדשים מטלוויזיות העולם הערבי גילשו: www.memritv.org
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק עשרים וארבעה
ערב יום=הכפורים, אחרי חצות היום, לבש ר' אברהם בגדי שבת, את קפוטת המשי שלו ואת הקיטל הלבן כשלג עם הצוארון השזור פתילי כסף ושרולים רחבים וקצרים פוזמקים לבנים מגבהים עד למעלה מברכיו עד הסרבלים. על מתניו היה חגור אזור משי, שאיננו משתמש בו אלא מחג לחג, ומכין את עצמו ל"יום הדין", אשר כל מעללי איש ומעשיו יפקדו בו.
האב שב מהקלוז, אחרי התפללו תפלת "מנחה", והאם כבר הכינה את "הסעודה המפסקת" ובקשה ממריא, שתאכל ביחד עם אביה, ושלא תריב בו כדרכה תמיד, כי ביום הזה יחתמו כל הבריות: מי לחיים ומי למות.
הם אכלו את ה"סעודה המפסקת" ובחדר שררה עצבת איומה, רק על פני מריא קפוא צחוק לעג עצור. אך מדי פעם בפעם התפרצה מלבה אנחה חרישית ועמוקה...
הצחוק הזה לא היה נעים להוריה כלל, כי היה נדמה כאילו צחקה מכל מנהגיהם, אך לא חפצו להגיד לה דבר, פן יפרץ עוד פעם ריב ביניהם.
הסעודה נגמרה בשתיקה כבדה וברכו את "ברכת המזון" בקול מהול בבכי. קרני השמש השוקעת, מפזזות על השלחן ועל שירי המזון; הרחובות כמעט שנתרוקנו, החניות נסגרו כבר למחצה; האילנות הנשקפים בעד החלונות לבשו הוד מורא, פנים של יראת שמים. כוסות קפה שחור עומדות מורקות – עד הלב כה נלחץ נלחץ, המועקה כ"כ גדולה.
ונגש האב אל מריא ויחפץ לסמך את ידיו על ראשה ולברכה, כדרכו תמיד מימים ימימה, אך היא נסוגה אחור ותאמר: למה לך לברכני, הלא ברוכה הנני זה מכבר אל תברך ואל תקלל! לא מעקצך ולא מדבשך!
אביה נסתמר למקומו, פניו נתלהבו, וסערת רוחו גדלה, ושתי טפות גסות נתלו על ריסי עיניו...
בעבור רגעים אחדים עזב אביה את החדר בלב קרוע ומורתח, בקצף אין אונים, ומפיו התמלטו המילים בחרוק=שִׁנים "משומדת ארורה"!
הוריה נפרדו מבתם לאחר שנעלו נעלי=ארג, מבלי פנות אליה כלל, ובאנחות יגון ועצב ובעינים זולגות דמעות עזבו את הבית.
בעוד חצי שעה ושמש ערב=יום=הכפורים שקעה מתוך להבות ארגמן. הרחובות כבר נתרוקנו כליל, אך זעיר שם זעיר שם אצות נשים לקלוז ובמטפחתן הן מוחות את דמעות עיניהן. כל החנויות, מלבד בית המרקחת סגרו על מסגר; איזה פחד טמיר שורר בכל רחובות היהודים פחד "יום הדין"...
שם בחדר השני של הקלוז, המשמש "עזרת נשים", עומדת חנה בזוית ומיבבת בחשאי ומתמוגגת כלה בדמעות.
ובזוית אחרת, בקלוז עומד אביה ומתנועע כצל אילן בעת נשיבת הרוח, ומעֹמק לבו הקרוע מתפרצות אנחות תכופות, וספר "תהילים" בידו ואומר "אשרי האיש, אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד"...
משהחשיך, סגרה מריא את דלת ביתם ותכנס לבית איבנ'ק לשוחח עמו מעט על אדות מסעה לעיר LL, שאיבנ'ק יעץ לה לנסע שמה, וע"ד מוצא לכסף.
איבנ'ק יעץ לה עצה כזאת: למחרת כשהוריה ילכו לב"יה"כ להתפלל, אז תקח את מפתחות הגנזן ותוציא משם כמה שלבה חפץ "וכל המרבה, הרי זה משֻׁבח", הוסיף איבנ'ק בדרך הלצה.
ההצעה נתקבלה על לב מריא, והדבר היה כבר אצלה מֻסכם ומחלט.
אחרי תפלת "כל נדרי" שבו הוריה מבית התפילה אך הבית סגור ואין פותח. אז ישבו על מפתן ביתם ובלבם בוערת חמה עזה, וקשה מנשא.
מריא באה למסדרון ביתם והנה כשני צללים נראים לפניה ותבהל מאד. היא פתחה את הדלת מהר וברעש פרצה אל הבית והוריה אחריה.
– בת בליעל! קרא האב בחרי אף גדול, איפה היית?
– באשר חפצתי! ענתה מריא אף היא בחמת קרי, תראה כבר, מה בכח בת בליעל לעשות! הוסיפה מריא ותכנס לחדרה המיוחד. הדברים האלה נשנו פעמים אחדות וצרבו צרבת בלב אביה
המשך יבוא
אוניברסיטת בת-שלמה רבתי בשיתוף המכתב העיתי
"חדשות בן עזר"
מכריזים על תוכנית אקדמית חדשה לִתארים קולוניאליים
כל העומד בהצלחה במבחן בקיאות ב-50 גיליונות של המכתב העיתי יקבל תואר ב"א.
כל העומד בהצלחה במבחן בקיאות ב-100 גיליונות של המכתב העיתי יקבל תואר מ"א.
כל העומד בהצלחה במבחן בקיאות ב-150 גיליונות של המכתב העיתי יקבל תואר דוקטור.
כל מי שיעמוד בהצלחה במבחן בקיאות ב-200 גיליונות המכתב העיתי, שפירסומם יושלם בקרוב, יקבל תואר פרופסור.
התעודות הקולוניאליות תיכתבנה על נייר מכתבים רשמי עם דוגמת חתימתו של הנציב הראשון ליהודה סר הרברט סמואל.
פרטים והרשמה במזכירות אוניברסיטת בת-שלמה רבתי ליד כביש 6, (טפסים למילוי בקשה אפשר לקבל גם במשק שוורצמן, בדוכן הגבינות והזיתים). דוא"ל: mazkirut@post.bsu.ac.il
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף ברשימות האלה כי אין זו דומה לזו ויש בהן הפתעות חדשות לבקרים
חינם למשלוח בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר" מראשיתן, כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם. * "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם. * "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם. * "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם. * "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם. * חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם. * "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1966, 2005. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* שמאי גולן, "פרקי ביוגראפיה" (ונספח ביו-ביבליוגראפי מפורט מתוך כתב-העת "אפיריון"). חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל! חינם. גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
Hosni the Dreamer
מאת אהוד בן עזר, צייר: אורי שולביץ
בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ניו-יורק, 1997
זכה בציון לשבח כאחד מ-10 הספרים המאויירים המצטיינים לשנת 1997
במישאל מבקרי ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו", ולביקורת חיובית מאוד בעיתון
3 עותקים אחרונים, כולל דמי משלוח, כל עותק 100 ₪
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם ובתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע. מעתה אפשר לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל