| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 157
תל אביב, יום שני, י"ד בתמוז תשס"ו, 10 ביולי 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: יש לי רק שני אבאים, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
משה דור: שיצעדו, שיצעדו
אורי הייטנר: שני מצעדים בירושלים
זיכרונות הטעם, מדור חדש בשיתוף קוראים, והפעם, אהוד בן עזר:
אבטיח בצהרי יום מקורר בתעלת השקאה בפרדס קלמניה
צבי לפר: יהודה אלמוג ויחסו לנובומיסקי
לסנן, לסנן את מיץ תפוחי-הזהב ה"טרי"!
בסימן "ואהבת לרעך כמוך" נפתח חוג למחשבת ישראל מטעם ה---- משה קצב וה-- הראשי לישראל משה שלמה עמר
על עזה כותב לנו ד"ר יפתח הגלעדי
אברהם יצחק איזנברג: "המתנכרה", רומאן בהמשכים, פלונסק 1912, פרק כ"ה
שערוריה מינית באוניברסיטת בת-שלמה רבתי
מאסטרו זובין מהטה נפל וקרע את רצועות הברך
אמש בפילהרמונית: גוסטבו דודמל מנצח נפלא, יונדי לי פסנתרן לא מלהיב
"בין העצים הירקרקים" בפולין
ובין "מדינתנו" (פולין) לבין "ארצנו" (ארץ-ישראל)
ראיון עם ד"ר עדינה בר-אל
בעקבות יום העיון שנערך לצאת ספרה במכללת אחווה ב-23.6.06
מראיין: אהוד בן עזר
אהוד בן עזר: לאחרונה הוצאת ספר מחקר מקיף "בין העצים הירקרקים" [בהוצאת הספרייה הציונית, ירושלים] על עיתוני הילדים היהודיים בפולין באידיש, ובפולנית בין שתי מלחמות העולם. אם זה היה תלוי בי הייתי מעניק לך תואר פרופיסור [ואולי נוכל לסדר משהו עם פרופ' פלוץ בן-שחר, דיקן אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, שאילו רציתי היה מעניק גם לי תואר פרופסור, בזכות הכיסוי העיתונאי שאני נותן לדבריו ב"חדשות בן עזר"]. כתיבתך המחקרית מראה על שקדנות רבה, עבודת שדה מקיפה, יכולת ארגון של החומר על פי עיתונים, שפות, נושאים וגם פרקים ייחודיים. העלאת החיוניות העצומה של יהדות פולין, בייחוד בשני העשורים האחרונים שלפני השואה, כאשר לקורא הצעיר וגם המבוגר אך לא הקשיש נראים כיום הדברים ממש כאגדה.
כך אפשר גם להבין את התחושה שמתאר בשביס-זינגר ברומאן "שושא", העוסק גם בחיי האינטליגנציה היהודית בווארשה ערב השואה. הם יודעים שהחורבן קרב, אבל אינם נמלטים כי הם יודעים שאפשר אולי להציל את הגוף אך לא את הנפש. בשום מקום אחר בעולם לא יהיה המשך לחיי התרבות והחברה של וארשה היהודית.
במבט היסטורי על מרכזי התרבות היהודית בראשית המאה שעברה אנו מוצאים את הריכוז הגדול ביותר במזרח-אירופה, בייחוד פולין, וכן בערים כאודיסה ווילנה. ואת המרכז הצומח בארץ-ישראל, ביפו, נווה-צדק, ירושלים ותל-אביב. רובו וכמעט כולו בעברית, ורק בין שתי מלחמות העולם החל מקבל את בכורתו בתחום העברית (וראוי לציין בהקשר את מחקריה של פרופ' נורית גוברין, ובייחוד על "העומר" בעריכת שׂ. בן-ציון, אביו של נחום גוטמן).
המאפיין את המרכזים במזרח-אירופה ובארץ-ישראל הוא אוטונומיה תרבותית ושפות יהודיות. ואילו המרכז היהודי הגדול בארה"ב, שנוצר בשעתו עם גלי ההגירה – כיום שפתו היא אנגלית ולאומיותו אמריקאית, וחרף הישגיו הגדולים כשלעצמם' וכן בהשתלבות היהודים בתרבות האמריקאית, הוא דומה יותר למצבה של יהדות גרמניה בתרבות הגרמנית עד עליית הנאציזם מאשר לגולת יהדות פולין, והוא איננו מרכז יהודי-עברי-לאומי-אוטונומי. ואילו תרבות האידיש של המהגרים היהודים לארה"ב, שהיתה תחילה גוף חי ותוסס של ספרות, עיתונות, תיאטרון וקולנוע, גוועה כמעט כליל. לכן הייתי אומר שמושא המחקר שלך בפולין הוא הדומה ביותר לחיי התרבות בישראל, אבל בלי טריטוריה עצמאית, וביותר משפה אחת.
בתקופה שבה עוסק מחקרך, העברית היתה במיעוט בפולין לעומת האידיש והפולנית אך ברוב בארץ-ישראל. יותר משלושה מיליון היהודים היו אז בפולין ופחות מארבע מאות אלף בארץ-ישראל בשנת 1936.
הגעגוע לעיתוני ילדים, שמעורר מחקרך, קשור לא רק בשואה שהכחידה את המרכז היהודי בפולין, אלא שגם בארץ נעלמו כמעט כליל עיתוני הילדים ולמעשה אין כיום במות ספרותיות לכתיבה ולאיור לילדים כמו "דבר לילדים" בשעתו. עיתון הילדים כמקור מידע פשט את הרגל ונעלם לטובת אפיקי הטלוויזיה, הכבלים והאינטרנט.
ספרך גם משמש מקור להכרת שירי ילדים באידיש, שיכולים לעזור לסופרים ישראליים בימינו, הרוצים לדעת יותר על חיי היהודים בפולין בין שתי מלחמות עולם.
איך הגעת לעסוק בנושא?
עדינה בר-אל: את הרעיון לנושא הדוקטורט שלי קיבלתי כאשר הייתי בפעם הראשונה עם משלחת נוער בפולין. כאשר עמדנו בבית הקברות בווארשה, ראיתי שם מצבות עם שמות של סופרים ומשוררים כמו פרץ, אנסקי ודינזון, של שחקנים כמו רחל קמינסקה, של ציונים ושל בונדיסטים לא-ציונים. ופתאום, באופן אבסורדי, דווקא שם, בבית הקברות, צצו ועלו החיים המגוונים שהיו שם בפולין לפני השואה. ואז החלטתי שאני לא אחקור את תקופת השואה, אלא דווקא את מה שהיה לפני, את העולם היהודי העשיר והמגוון בין שתי מלחמות העולם, את הקהילה שנכחדה כמעט לגמרי. אני רואה זאת כשליחות – להנציח את מה שהיה שם, להעלות מתהום הנשייה את היהודים הדתיים והלא-דתיים, הציונים והלא-ציונים, העשירים והעניים; את הגברים, את הנשים ובמיוחד את הילדים. אני, כסופרת לילדים ולנוער, כבת לניצולי שואה, כאם (ועכשיו גם כסבתא) וכמחנכת, רואה בכך את תרומתי הצנועה למשפחתי ולעמי.
לדעתי חשוב מאוד שבני הדור הצעיר יכירו את חיי היהודים ותרבותם, יהודים שהיוו עשרה אחוזים מאוכלוסיית פולין בין שתי מלחמות העולם, ותרמו רבות גם לפולין עצמה בתחומים שונים. חובה לשמור אותם בזיכרון. בנוסף לכך, על רקע כל העושר הרוחני הזה, יומחש היקף האבדה ותובן הטרגדיה שמחקה כמעט כל מה שהיה שם.
אהוד: ספרי על עצמך.
עדינה: אני חברת מושב ניר-ישראל בדרום, ליד אשקלון. נשואה למשה, אגרונום שמטפח כתחביב מטע בן 20 דונם של עצי-זית לשמן. יש לי שני בנים ובת. כולם נשואים ואקדמאים (זה חשוב לאימא במשפחה ממוצא פולני!), ועתה אני גם סבתא גאה.
אהוד: אפשר להזמין ביקור אצלך בסתיו כדי לקנות זיתים טריים שמן זית?
עדינה: בבקשה. ובכן, במשך כעשרים שנה הייתי מורה ומחנכת בבית ספר תיכון, ולאחר מכן עברתי ללמד בסמינר, כדי להנחיל מניסיוני לדור החדש של המורים והגננות. במכללת "אחווה", סמינר שהפך למוסד אקדמי, אני משמשת כראש החוג לספרות וכמרצה. אני רואה כגולת הכותרת את המרכז לספרות ולספרות ילדים בשם מס"ד, שהקמתי במכללה. הפרויקט התחיל בזכות הסופרת הרצליה רז, שתרמה למכללה (בתיווכי) כ-2500 ספרים.
כחברת "סומליון" ו"אגודת הסופרים העברים" אני גאה לציין את 16 הספרים לילדים ולנוער שהוצאתי לאור עד כה. חלקם זכו למהדורות רבות.
אהוד: כיצד איתרת את החומר למחקרך?
עדינה: את המחקר על עיתוני הילדים התחלתי בשנת 1994. הוא נערך במסגרת החוג ליידיש באוניברסיטה העברית, בהנחייתו של פרופ' יחיאל שיינטוך.
הבעיה הראשונה היתה איתור הקורפוס למחקר. התחלתי בארץ: בספרייה הלאומית ובארכיון הציוני בירושלים, בארכיון לחינוך יהודי באוניברסיטת תל-אביב, בארכיון העבודה, בארכיוני קיבוצים שונים, ועוד. אבל אני רציתי למצוא ככל האפשר יותר גיליונות של עיתונים לילדים ולנוער שיצאו לאור בשלוש השפות – יידיש, עברית ופולנית. לא הייתי מעוניינת בחקר על פי מדגמים. לפיכך נסעתי שלוש פעמים לפולין, בכל פעם למשך חודש. בפעם הראשונה גם למדתי בקורס ללימוד השפה הפולנית, שהתקיים באוניברסיטה הייגלונית בקרקוב. ושם הסתבר לי, להפתעתי, שיש לי אוצר מילים גדול בפולנית, בזכות העובדה שהוריי דיברו ביניהם בשפה זו כדי שאנו, הילדים, לא נבין. ואפילו במסיבת הסיום הכריזו ש"פָּאנִי עדינה בר-אל" סיימה את לימודי הפולנית בהצטיינות (!!!)
בשתי הפעמים הבאות שהיתי בוורשה. שם מצאתי המון חומר בספרייה הלאומית שלהם. מסתבר ששמרו שם, בין השאר, את כל עיתוני הילדים שהגיעו אליהם. עיתונים של מפלגות, של בתי-ספר ועוד. כבר ביום הראשון לשהותי שם מצאתי רשימה של 90 עיתונים יהודיים לילדים ולנוער. באותו יום לקחה אותי תחת חסותה עובדת הקטלוג גב' ונדה טימינסקי, שהפכה לידידת אמת שלי. היא אפילו נסעה עימי ללודז', עיר מוצאו של אבי, ובכתה עימי, כשגיליתי את בניין בית-הספר בו למד.
אבקש לציין שתי חוקרות פולניות, שעוסקות בחקר עיתונות וספרות יהודית – ברברה לנטוכה מווארשה ואוגניה ינייץ-פרוקופ מקרקוב. שתיהן גם עזרו לי מאוד. הן העניקו לי ספרים ומאמרים שכתבו, ונעשו גם הן ידידותיי. ואגב, בשנה שעברה, הרבה אחרי שסיימתי את הדוקטורט, היכרתי בכנס האיגוד העולמי למדעי היהדות בירושלים חוקרת פולנייה נוספת – מגדה, מגדלנה רותה. היא מגדילה לעשות בהיותה חוקרת – יידיש. ואפילו אירגנה לאחרונה בקרקוב כנס על היידיש בארצות מזרח-אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. גם עימה התיידדתי, ואנחנו עתה בקשרים במיילים, ובמשלוח הדדי של חומרים בספרות ילדים ביידיש ובפולנית.
נדבך חשוב מאוד למחקרי הוסיפו המסמכים שמצאתי בארכיון ייוו"אָ בניו-יורק, שם ישבתי במשך שלושה שבועות. מצאתי חילופי מכתבים בין וילנה לניו-יורק, תעודות של תלמידים ועוד דברים חשובים ביותר.
אהוד: איך עמדת בכל אלה בנוסף לחובות היום-יום המשפחתיים?
עדינה: במשך כל השנים של המחקר לדוקטורט ופירסומו בספרים, המשכתי בעבודתי בהוראה ובעיסוקים אחרים. לא הייתי יכולה לעשות כל זאת בלי עזרה ממשפחתי הנפלאה. הם כולם פירגנו, התעניינו ובעיקר עזרו. בעלי משה (צ'יקו – הכינוי שזכה לו ב"מקווה ישראל") היה עימי לאורך כל הדרך. הוא נסע עימי ברחבי הארץ לאתר חומרים ולבצע ראיונות. לדוגמא: פעם רציתי לראיין את אמה לוין-תלמי ממשמר העמק, אשר כמה מיצירותיה נדפסו ב"עולמי" בווארשה. אמה היתה אז בת למעלה מתשעים שנה, ונאמר לי שכדאי לראיינה רק בשעות הבוקר המוקדמות, בין השעות שמונה לעשר. ובאותו יום קמנו מוקדם מאוד ושמנו פעמינו מביתנו בדרום הרחוק אל משמר העמק. בפעם אחרת נסענו לגבעת-חיים איחוד כדי לראיין את מדז'ה מרקוזה, שהיתה בנערותה מזכירת העיתון של יאנוש קורצ'אק. גם היא היתה בת למעלה מתשעים בעת עריכת הראיון.
בתי הדס עזרה לי רבות במחקר. דוגמא: תאריכי הגיליונות של "עולמי" (העברי!) כתובים בפולנית. בראשית מחקרי ישבה הדס עם מילון פולני-אנגלי ותירגמה את שמות החודשים מפולנית, כדי שאדע מתי יצא לאור כל גיליון וגיליון. היא גם היתה עימי באחת הפעמים בפולין, והעתיקה בכתב-ידה תוכן של גיליון ביידיש (שפה שהיא אינה יודעת) כאשר לא התאפשר לנו לצלם את הגיליון.
אהוד: היו לך גילויים חדשים?
עדינה: בניתוח התוכן של עיתוני "תרבות" בעברית, שיצאו לאור בוורשה, מצאתי ממצאים מעניינים ביותר. בין השאר אני מראה כיצד משתקפות ארץ-ישראל ופולין בעיתונים אלו. הסתבר לי שפולין כונתה "מדינתנו" וארץ ישראל – "ארצנו". עוד ממצא: גיליתי את המקור לשיר הילדים העממי "השפן הקטן" – זה היה בבית הספר החקלאי של "תרבות" בלודמיר. בשנת 1936 חיברו התלמידים הימנון לכבוד "חוג השפנים" שהיה להם.
עוד בעת הכנת הצעת המחקר הסתבר לי, שספרות הילדים ביידיש לא נחקרה כלל. מעט מאוד כתב עליה פרופ' חנא שמרוק ז"ל, והוא הביע דעתו בכמה הזדמנויות שחשוב מאוד להתחיל במחקר כזה. ואכן, בזכות עיתוני הילדים ביידיש הגעתי לחקור את תולדות ספרות הילדים בשפה זו. ועתה אני גאה לספר שאני כותבת בנושא זה ערכים לאנציקלופדיות. ביניהן: למהדורה החדשה של ה"יודאיקה"; לאנציקלופדיה על מזרח אירופה שתצא לאור מטעם מכון ייוו"אָ בניו-יורק; ולאנציקלופדיה על פעילות של נשים שעורך משה שלוי. ובכלל, חוקרים מהארץ ומחו"ל כבר פונים אלי בשאלות כ"מומחית" לספרות ילדים ביידיש. אך קטונתי, ויש עוד הרבה מה לחקור.
אהוד: ומה לעתיד?
עדינה: אני מתעתדת לחקור את ספרות הילדים ביידיש שהופיעה במקראות שונות במזרח אירופה. כמו כן התחלתי לחקור את ספרות הילדים ביידיש שנוצרה בארגנטינה. כבר הייתי בבואנוס איירס כדי לאתר חומר. אגב, את עיתונות הילדים ביידיש באמריקה אני משאירה למחקר לשתי חברותיי: שרה מורג מהארץ שכתבה עבודת מ"א על העיתון "קינדער זשורנאל", ונעמי כדר מארצות-הברית שמסיימת עתה כתיבת עבודת דוקטורט על ספרות הילדים ביידיש באמריקה בין שתי מלחמות העולם.
אני מרבה בכתיבת מאמרים ובהרצאות בכנסים שונים בנושאים אלו: תולדות ספרות הילדים ביידיש ובעברית, החינוך היהודי בפולין בין שתי מלחמות העולם, תולדות עיתוני הילדים בעולם ובקרב היהודים, הקהילה היהודית בפולין – תרבות, ספרות ועיתונות. נוסף לכך, כסופרת לילדים ולנוער, אני מרצה על ספריי ועל איך זה להיות "דור שני" לניצולי שואה.
פירות מחקריי הם שלושה ספרים:
1. עיתוני ילדים יהודיים בפולין: סיכום מחקר/ כולל לקסיקון סופרים ומשוררים לילדים ביידיש, [כולל מבוא מאת פרופ' יחיאל שיינטוך, האוניברסיטה העברית, ירושלים], אחווה, המכללה האקדמית לחינוך, 2002.
2. כשאגדל אעלה לארץ-ישראל: רשת "תרבות" בפולין ועיתוניה לילדים, בסדרה "דור לדור", כרך כ"א, אוניברסיטת תל-אביב, 2003.
3. בין העצים הירקרקים: עיתוני ילדים ביידיש ובעברית בפולין 1918-1939, הספרייה הציונית ומכון דב סדן, ירושלים 2006.
בעקבות מחקריי יש בידי כתב-יד מוכן להדפסת ספר לבני נעורים בשם חיימקה ואני, העוסק בקורותיו של ילד בפולין, החל מתיאור ביתו ומשפחתו לפני פרוץ המלחמה, דרך גלגוליו (עם חברו) בעת המלחמה ועד עלייתו ארצה. לתיאור החיים היהודיים לפני המלחמה, מנקודת מבטו של מוישלה, גיבור הספר, השתמשתי בכל מה שלמדתי מהעיתונים שחקרתי, וזאת בהתאם למה שהצהרתי לעיל: רצוני לשקף את החיים שהיו שם, אז. הספר אושר לפרסום באחת ההוצאות, אך לצערי הדפסתו משתהה עדיין.
תכניותיי לעתיד בתחום ספרות יידיש: להוציא לאור ספר עם שירי ילדים ביידיש יחד עם תרגום לעברית. פרופ' שיינטוך ואני התחלנו בתרגום של שירים, אולם עקב ריבוי המשימות של שנינו, העניין התעכב מעט. עתה נוסף רעיון לצרף לספר דיסק ובו שיחזור של לחנים לשירים, שתוויהם נדפסו בעיתונים שאותם חקרתי: "גריננקע ביימעלעך" ו"דער חבר".
עוד "תכנית מגרה" שלי היא להוציא לאור מפתח של יצירות ספרות ביידיש לילדים. לדעתי זו יכולה להוות תרומה לחוקרי יידיש בכלל ולחוקרי ספרות ילדים ביידיש בפרט. ואני מקווה שאצליח לעשות זאת בעתיד.
אהוד: אני מאחל לך הרבה הצלחה וממליץ לכם ליצור קשר אמיץ עם אליהו הכהן. אין כמוהו להנחותכם בנושא לחניהם של שירי הילדים ביידיש ובעברית. אם תוציאו ספר דו-לשוני כזה עם תווים ותקליטור, יהיה אפשר לשיר את השירים גם בעברית (אלה שלא תורגמו בשעתם או שלא היו עברית במקורם) וכך תוסיפו נדבך "עדתי" חדש ונכבד מאוד לתרבות הזמר הישראלי, שבה המקופחים כבר הפכו למקפחים אבל הגלגל חוזר.
יש לי רק שני אבאים
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אני אין לי אימא
יש לי רק שני אבאים
שיושנים יחד במיטה אחת
ואומרים שחסידה הביאה להם אותי
להיות הילד שלהם
אבא שמעון הוא אדריכל ואוהב לבשל
אבא שִׁימָלֶ'ה הוא עורך דין ואוהב לנקות
אנחנו הולכים יחד לעשות את הקניות בשוק
ובלילה כשאני מפחד אני יושן ביניהם
הם אוהבים להפליץ ביחד וצוחקים
אני לא יודע מה זה אימא
אבל יש לי שני אבאים ושתי סבתות
ושני סבאים
בפסח אני שואל את הקושיות
ראיתי פעם ילד יונק מציצי של אישה
שאלתי אם גם להם יש חלב בציצים
ואמרו לי שאני ינקתי מבקבוק
ואם מישהו מרגיז אותי אז שייזהר
כי יש לי שני אבאים!
משה דור
שיצעדו, שיצעדו
אל סידרת המהומות הציבוריות שלנו נוספה באחרונה מהומת "מצעד הגאווה" בירושלים. אין זו הפעם הראשונה ובוודאי לא האחרונה, שהנושא הזה עולה על סדר יומנו, ובייחוד בהקשר המיקום אלא שהמצעד הנוכחי יש לו אופי רחב יותר – ישתתפו בו נציגיה של ההומוסכסואליות הבינלאומית.
ולנוכח הפאראדה הבינלאומית הזאת התייצבה חזית מאוחדת של האורתודוכסיה הבינדתית – יהודית, מוסלמית ונוצרית. כהני הדת תובעים, בשם קדושת העיר, לאסור על קיום המצעד בירושלים. עריכתו שם תהיה, מנקודת ראותם, חילול שם שמיים בפרהסיה. והרי אין ויכוח על כך שחוקיהן הבסיסיים של שלוש הדתות המונותיאיסטיות מחזיקות את ההומוסכסואליות לסוגיה כחטא נתעב. התנ"ך העברי פוסק מיתה למי שנתפס בה.
במדינות מתקדמות שוב אין עונשים על מה שקודם לכן הוחזק כסטייה מינית מאוסה – אם אין קטינים מעורבים בה – ויש אפילו מקומות, אם כי עדיין לא רבים, המתירים נישואים חד-מיניים. הוויכוח על מהות התופעה חזקה עליו שיימשך, אף כי דומה שכף המאזניים המדעית נוטה לתפיסה שזהו עניין גנטי ולאו דווקא פסיכולוגי. כך או כך, אין ספק שהומוסכסואליות מתייחדת למיעוט בקרב המין האנושי. וכמו מיעוטים אחרים, אתניים ולאומיים, שהיו – ובאזורי-עולם מסויימים עודם – נרדפים, או למעט סובלים מדחיית הרוב ומרתיעתו, שלא לדבר על דחיקת רגליהם בתחומים שונים, כלכליים וחברתיים, לא יכלו ההומוסכסואלים אלא לפתח תכונה של עזרה הדדית. בני המיעוט ובנותיו מסייעים אלה לאלה, מקדמים אלה את אלה ובמקרים רבים מטפחים פעילויות חברתיות ותרבותיות הנועדות להרחיב את אופקיהם או לבדר את הנמנים עם שורותיו.
כדי שלא תהיה אי הבנה, אני מצהיר בזה שאני, "סטרייט" לכל דבר, תומך בהענקת שוויון זכויות אזרחי מלא להומוסכסואלים וללסביות וככל הזכור לי צידדתי בעמדה זאת מיום שעמדתי על דעתי. אלמלא טעם-הלוואי ההיסטורי הלא-נעים הנלווה להצהרה, הייתי מוסיף ומכריז שבמרוצת חיי היו כאלה אחדים מידידיי הטובים ביותר. ובוודאי שאני מודע לעובדה שאי אלה מגדולי התרבות האנושית היו, והינם, הומוסכסואלים ולסביות.
זה אינו מונע בעדי מלהרים גבה לשמע הכינוי "גאים" שההומוסכסואלים אימצו לפני שנים. לשיטתי, זו תגובה טיפוסית של מיעוט, שרבים מהשייכים אליו עדיין שוהים במחתרת, מסתתרים מאור הידיעה הציבורית ומצטמררים גם למחשבה על "יציאה מן הארון". כלומר, מה אתם רואים בנו נתעבים ומאוסים שבושה צריכה לכסות את פניהם? אנחנו איננו נכלמים כל עיקר. נהפוך הוא, אנו גאים במה שאנחנו.
והנה, חוששני שזו תפיסת מרובה. לגאווה מה זו עושה? אינני סבור שיש סיבה לגאווה מיוחדת בהיות האדם "סטרייט" ובאותה מידה אינני חושב שיש טעם בגאווה מיוחדת בהיות האדם הומוסכסואל. זו אף זו פעולת הטבע. אבל רצונם של גאים, כבודם.
נחזור לעניין המיעוט שחבריו תומכים אלה באלה. כאמור לעיל, זו תופעה מובנת ויש לה מקבילות באירועי ההיסטוריה. הבעייה מתעוררת כאשר העזרה ההדדית עוברת את הקו האדום ומעקמת את השורה, מעוותת את המציאות האובייקטיווית ומסלפת את היושר האינטלקטואלי.
הספרות, למשל, איננה הווייה בלתי-תלוייה, כי אם חלק בלתי נפרד של החברה. החוקים החברתיים פועלים גם עליה ובתוכה. ואם מיעוט כלשהו קונה לעצמו חזקה על העשייה הספרותית המסויימת ומשליט עליה את האינטרסים האנוכיים שלו, התוצאה עלולה להיות מזיקה ביותר.
או אז יקרה שהשיפוט האסתטי והערכי זונח את המינימום של כנות והגינות שהוא מחוייב בהם מכורח המטלות המקוריות שלו. תמונת היצירה משתבשת מעיקרה. למי שאינו ראוי קושרים כתרים בגלל זיקתו למיעוט השתלטני, פחות-הכישרון נדחף לשורה הראשונה, ההערכה האמנותית מזדייפת לפני ולפנים.
אני מעיר על כך כבדרך-אגב, אבל זהו פנומן חמור המחייב תגובה רצינית. אין לתופעה הזאת, כמובן, שום קשר עם "מצעד הגאווה".
שיצעדו, שיצעדו.
אורי הייטנר
שני מצעדים בירושלים
ב-1.8 עתיד להתקיים בירושלים "מצעד הגאווה", של הקהילה ההומו-לסבית. יומיים מאוחר יותר, עתידה להתקיים צעדה של חוגי הימין להר הבית.
מה הקשר בין שני האירועים? שניהם מעוררים קונפליקט בין תביעה מוצדקת לזכויות, לבין שיקולים של טובת הציבור.
מארגני המצעד להר הבית תובעים לממש את זכות הפולחן, את חופש הדת, את זכותם להתפלל במקום הקדוש ביותר לעם היהודי ביום חורבן הבית, את זכותם למחות ולהפגין ולממש את חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש ההפגנה. אכן, כל אלה הן זכויות טבעיות, זכויות צודקות.
אני מניח שהמשטרה לא תאשר את המצעד, בשל שיקולים של טובת הציבור. שיקול זה בעייתי. הסיבה העיקרית למניעה הצפויה של המצעד, היא החשש מתגובת המוסלמים. האם ניתן למנוע מימוש זכויות יסוד טבעיות, בשל חשש מתגובתם של קנאים המתנגדים למתן האפשרות ליהודים לממש זכויות אלו? דילמה.
ניתן להתווכח על השאלה האם יש לאפשר את הצעדה או לא. קודמת לכך השאלה העקרונית, האם נכון להעמיד שיקול ציבורי ופוליטי, שיקול של טובת הכלל, מול מימוש זכויות יסוד? האם במדינה דמוקרטית ניתן למנוע מימושה של זכות יסוד, בשל שיקול ציבורי? תשובתי בנדון חד משמעית – כן. זכויות האזרח הן חשובות מאוד ויש לממש אותם. אבל לעתים יש אינטרס ציבורי הקודם להם ומצדיק פגיעה בהם.
במקרה זה, אני סבור, מעבר לעמדתי העקרונית, שהשיקול הציבורי מחייב את מניעת המצעד הפרובוקטיבי. הר הבית יושב על חבית של חומר נפץ פוליטי ודתי, וחובתה של המדינה למנוע התלקחות, שעלולה להביא להסתבכות קשה ביותר. טוב עשתה הממשלה כששבה ואפשרה ליהודים לבקר בהר הבית, אבל רב המרחק מהיתר זה למתן אפשרות להפגנה פרובוקטיבית מסוכנת.
אני רואה דמיון בין סוגיה זו לסוגיית מצעד הגאווה. גם כאן קיים קונפליקט בין זכויות טבעיות לבין השיקול הציבורי הכולל. הקונפליקט הרלוונטי לדיון על מצעד הגאווה בירושלים, אינו בסוגיית זכויות הפרט של ההומואים והלסביות – זכותם לממש את נטיותיהם המיניות. הקונפליקט נוגע לסוגיית חופש הביטוי, חופש התנועה וחופש ההפגנה שלהם. במה שנוגע לזכויות הפרט שלהם – אין, לדעתי, זכות למדינה להתערב, כפי שאין לה זכות להתערב בחופש הפולחן של המתפללים בביתם או בבית הכנסת. אולם ניתן בהחלט להעמיד את זכות ההפגנה מול טובת הציבור.
אני סבור, שאין מקום למצעד הגאווה בירושלים. מצעד זה אינו הולם את צביונה הדמוגרפי, החברתי והדתי של העיר. ירושלים היא עיר שמרנית ודתית, קדושה לשלוש הדתות הגדולות, מהווה סמל דתי בעבורן, ומצעד כזה עלול לפגוע ברגשותיהם הדתיים של רבים; של מרבית תושביה, מכל הדתות, ושל רבים אחרים שאינם תושביה. אפשר להסתייג מגישתם לנושא ההומו לסבי ולגנותם על כך, אולם אין להתמודד עם גישתם בצורה פרובוקטיבית ופוגעת. שיקול זה חשוב לא פחות מזכותם של ההומואים והלסביות לקיים את המצעד.
אני בטוח שמרבית מארגני המצעד, לא יעלו על דעתם לעבור בשכונת מאה שערים או בשכונת גאולה. מדוע? הרי אין ספק בזכותם לעשות כן. הסיבה לכך, היא שהם מכבדים את זכותם של תושבי שכונות אלו לקיים את אורח חייהם בצביון המתאים להם. אין מקום למצעד של הימין בתוך עיר ערבית, למרות חופש הביטוי וזכות ההפגנה. אין מקום להפגנה בתוך יישוב ביש"ע בעד עקירתו. בכל המקרים הללו, עמדתי אינה נובעת רק מהחשש לפגיעה בשלום הציבור בשל אלימות שעלולים תושבי המקום להפעיל נגד המפגינים, אלא בראש ובראשונה מתוך כבוד לקהילה הרוצה לחיות את חייה בדרכה.
ירושלים היא עיר גדולה. אין היא קהילה אינטימית. אולם גם לעיר יש צביון. ומדינה דמוקרטית נאורה מחוייבת לא רק לזכויות הפרט, אלא גם לכבודה של קהילה ולזכותה לקיים את צביונה ואורח חייה.
מצעד הגאווה מתקיים מידי שנה בת"א. גם אם יש תל-אביבים המתנגדים לכך ונפגעים מכך, אין ספק שקיומו של המצעד בת"א הולם את צביונה התרבותי הפתוח. למה אין להסתפק במצעד זה, ודווקא, לקיים מצעד כזה גם בירושלים? למה חייבים לעשות דווקא? למה חייבים לפגוע?
"מן המקום שבו אנו צודקים / לא יצמחו לעולם / פרחים באביב // המקום שבו אנו צודקים / הוא רמוס וקשה / כמו חצר."
דומני שבדיוק למקרים האלה נכתב שירו היפה של יהודה עמיחי.
אין מקום למצעד הגאווה בירושלים. איני בטוח שנכון שהמשטרה תאסור זאת. מן הראוי שהמארגנים עצמם ינהגו בתבונה ורגישות ויבטלו את תוכניתם.
מי מכיר את אנה בלן?
אחת הזמרות הנפלאות ששמענו לפני כשנתיים-שלוש בקליפ בערוץ ויווה או ויווה פלוס היא אנה בלן, ששרה את השיר Derroche מתוך Viva la Fiesta שבהוצאת "הד ארצי". אנה בלן שחורת השיער היא בעלת קול נפלא וחוברים לה לקליפ שלושה בחורים שיוצרים עימה הרמוניה משובבת אוזן. לא פגשנו שום קליפ נוסף של הזמרת הנהדרת הזו וגם לא שמענו עליה דבר מחוץ לאותו קליפ חד-פעמי. היש מי שמכיר ביצועים אחרים שלה?
זיכרונות הטעם
"חדשות בן עזר" מבקש מהקוראים לשלוח רשימות קצרות למדור החדש בשם "זיכרונות הטעם" שבהן יספרו על טעמים של פירות, ירקות, תבשילים, עוגות ושאר מעדני החיך (אפשר גם נשיקות ואיבוד בתולים גם באופנים שונים) שנחרתו בזיכרונם לכל ימי חייהם, כדוגמת הרשימה המתפרסמת כאן:
אבטיח בצהרי יום מקורר בתעלת השקאה בפרדס קלמניה
מדי בוקר קיץ הייתי צועד בסנדלים עם חברי-שכני בן-גילי אהוד אקסלרוד (אלמגור), בנו של שומר אחוזת קלמניה ישראל אקסלרוד (אלמגור), לבית-הספר העממי במושב צופית שבו למדו גם ילדי המושב שדה ורבורג. משפחותינו גרו בשניים מארבעה הבתים ממערב לכביש, כאשר בצד המזרחי היתה הכניסה לאחוזת קלמניה ודקלים לשני צידיה. היינו עולים מזרחה, חוצים את חצר האחוזה, יורדים מעט עד גבול הפרדס ושם פונים ימינה, כלומר דרומה, לאורך שדרת הברושים של הפרדס, חוצים את שדרת התאנים, חוצים את הכרם של קלמניה ומגיעים לשער זנוח בגדר כפופה, שהיה הגבול בין כרם קלמניה לגבול הצפוני של מושב צופית.
בדרכנו בבוקר לצד הפרדס היינו מתגנבים ימינה אל המקשה הגדולה, שנמשכה עד לכביש מכפר-סבא לרמת-הכובש, בוחרים אבטיח בינוני ובשל, קוטפים אותו וחומקים עימו לפרדס פנימה. שם זרמו מים צלולים בתעלות השקאה עשויות בטון, ומן התעלות היה פועל פותח וסוגר פתחים למים, להשקות את ה"צלחות" של עצי-ההדר. משקעים את האבטיח בחביון תעלה קרירת מים, וממשיכים בדרכנו לבית-הספר. אין צורך לומר שבדרך חזרה, בצהריים, היינו חומקים שוב אל הפרדס, שולים את האבטיח המקורר מתעלת המים הזורמים, יושבים על שוליה של "צלחת" יבשה-עדיין, פולחים אותו באולרינו וזוללים לרווייה כאשר העסיס האדום נוטף על לחיינו. לא נורא. שוטפים במי תעלת הבטון הצרה, ושבים הביתה.
חברי אהוד אלמגור היה לימים חקלאי במושב צופית, ומת לפני שנים רבות. דמות ספרותית שיש בה כמה איפיונים שלו, גיורא (זה שם אחיו הצעיר) מופיעה בשניים מהרומאנים שלי, "לשוט בקליפת אבטיח" ו"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון".
יהודה אלמוג ויחסו לנובומיסקי
לאודי שלום,
בזמנו שאלת מה אני יודע על יחסו של יהודה אלמוג לנובומיסקי. כשהתפניתי חיפשתי ומצאתי חלק מהתשובה והציטטות מהספר "חבל סדום" להלן. יש לקחת בחשבון את הבדלי האישיות בין השניים. יהודה אלמוג ראה בפעילותו בגדוד העבודה ולאחר מכן בים-המלח שליחות שבמרכזה האדם. זו גם הסיבה שפעל, ללא הצלחה, בישוב גרעין קדימה של הקיבוץ המאוחד בנחל זרד בדרום ים-המלח. הוא דרש להקים את ערד ולסלול את הדרך מערד לנווה זוהר במטרה שעובדי ים-המלח יגורו סמוך למקום העבודה. וכן פעל עם הרצפלד להקמת היאחזות הנח"ל בעין גדי. בה בעת ניסה, כמיטב יכולתו, לנצל את קשריו ולפעול לטובת המדינה המתהווה, ולאחר מכן לפתח את ים-המלח וסביבתו.
נובומיסקי ראה בתעשיית האשלג כמקור לעוצמות כלכליות ולא התייחס, כנראה, לאדם כאדם.
בברכה,
צבי לפר
וכאמור, ניתן ללמוד על כך מספרם של י.אלמוג ו-ב"צ אשל "חבל סדום". בפרק הדן בהקמת חברת האשלג לפלסטינה א"י:
"עם חתימת החוזה (הזיכיון הבריטי) בראשית שנת 1930 הסתיימה בהצלחה תקופה ארוכה של מאבק על ייסוד המפעל, ההנהלה הציונית ניהלה קרב מדיני עקשני על מסירת הזיכיון לחברת האשלג. מוח יהודי, מרץ והון יהודי יסדו את המפעל. ציונים ושוחרי בניין המולדת נשאו בעולו, אולם במרוצת הזמן נסתלפה דמותו, בעלי הזיכיון השתדלו לשוות לחברתם צורה 'בינלאומית', לא הבליטו את התפקיד הציוני שנועד למפעלם, וקיוו להיבנות מן השימוש המופרז בשלט של החברה האנגלית." ובהמשך: "ערב קום המדינה, בהתחולל המאבק, לא עצר כוח מפעל האשלג לעמוד במבחן, שגיאותיו בעבר באו וטפחו לו על פניו. בשמונה-עשר שנות קיומו לא הצליח ללכד סביבו את ציבור עובדיו ביישוב-קבע שיהא מושרש באדמתו לאחוז בה. להיפך – הוא הנחיל אכזבות מרות לעובדיו, שנמצאו מקופחים, תלושים מחיי משפחה, מחברה וממקום קבע. הם היו כאבק אדם נע ונד, ללא קשרים נפשיים עם המפעל שבו השקיעו את מיטב כוחותיהם ושבו טוו חלומות נלהבים שנתבדו."
בפרק הדן במלחמת הקוממיות בים-המלח נכתב על היערכות בית-הערבה ותושבי צפון ים-המלח למלחמה: "מוקפים גדרות תיל, מקימים מחסומים, מחזקים מקלטים תת-קרקעיים ויוצקים בטון. בונים ליד כל בית עמדות חזקות, מקיפים את כל הבתים בתעלת קשר עמוקה ועשויה כהלכה... נשק ותחמושת מובאים באווירונים... במחסנים צוברים מלאי של מזונות ושימורים לחודשים רבים, איש אינו חושב על נטישת המקום. - - - ההתמוטטות הראשונה נגרמה על ידי הנהלת החברה: בסוף אפריל 1948 היא מכריזה על פיטורי העובדים וקובעת את מועד הפיטורים ליום 15 במאי, יום סיום המנדט הבריטי. ההכרזה באה כזעזוע לציבור העובדים בהדגשת יתר את מגמת החברה במשך כל השנים למנוע מהעובדים הרגשת בית ויישוב ולקיים לתמיד את הארעיות והתלות."
בסימן "ואהבת לרעך כמוך"
נפתח חוג למחשבת ישראל
מטעם ה---- משה קצב וה-- הראשי לישראל משה שלמה עמר
החוג מיועד במיוחד ל"רבנים" ולמנהיגים (שהם כידוע מעוטי-השכלה) בקרב הקהילות הרפורמיות והקונסרווטיביות בארה"ב, בישראל ובשאר תפוצות העולם היהודי. במסגרת החוג תילמדנה המסכתות: מסכת איך לכלוא ולהכות אנשים בבית מבלי שבעל הבית יידע, מסכת ואהבת לרעך ולעובדתך כמוך וכמנהג נשיאי עולם, ומסכת עונש משמיים על אמירת דברי הבל.
לסנן, תמיד לסנן את מיץ תפוחי-הזהב ה"טרי"!
בשהותנו באחוזת ירנטון ליד אוקספורד לפני שנים אחדות נהגנו לקנות מיץ תפוחי-זהב טרי מקורר במרכול "סיינסברי" הענק שבעיירה הסמוכה קידלינגטון שכנסייתה היא, אם לא ידעתם, מרכז האי הבריטי, כלומר, המקום האמצעי ביותר בקו האורך כמו גם בקו הרוחב של בריטניה. כך, לפחות, אמר לנו הכומר של הכנסייה בביקורנו בה.
פעמיים בשבוע היה הזוטובוס של "מרכז אוקספורד ללימודים עבריים ויהודיים" לוקח חבורה מאיתנו לשם, ובמשך פחות משעה היה עלינו לסיים את כל קניותינו, שזה סיפור לעצמו, ואילו הפעם נתרכז במיץ המקורר של חברת "טרופיקנה" האמריקאית, שהיה אפשר לקנותו בבקבוקים מסונן או עם חתיכות הפרי, והיינו בוחרים בבעל החתיכות כי היה לו טעם של סחוט טרי אמיתי, טעם פרי של חלקי ציפת תפוח-זהב.
בישראל אין מיץ תפוחי-זהב טרי מקורר מסונן אלא רק מיץ טרי מקורר עם הפולפה, חתיכות הציפה של הפרי, שזה כנראה זול יותר ומזל שלא ממלאים בבקבוק גם חלקים מהקליפה. והפולפה הזו יש לה טעם כמעט רקוב, על כל פנים, מאוד לא טרי ולא טעים.
מה אנחנו עושים? מסננים. נסו פעם לסנן ותראו את הקווטאש של הפולפה שנותר לכם בתחתית המסננת. הלזה מיץ טרי ייקרא?
ונשאלת השאלה, האם זה באמת מיץ טרי או הפשרה של מיץ תפוחי-זהב קפוא ולא טרי – שמגיע בייבוא מארצות אמריקה התיכונה והדרומית? הנה השר רפי איתן סיפר בראיון שיש לו שותפות בפרדסי ענק בקובה, שמפריים מייצרים גם רכז הדרים קפוא.
הייתכן שגם אנחנו כאן ישראל זוכים לטעום מהרכז הצהוב-הצהוב הקובני ההוא?
אל תשכחו לסנן את המיץ!
על עזה כותב לנו ד"ר יפתח הגלעדי:
העובדה ש"כנופיות הטרור הפלסטיני" (כינוי ממכבסת המילים הישראלית) ברצועת עזה שולחות את טילי הקסאם לעבר יישובי ישראל גם מתוך דירות ובתים שמאוכלסים בבני-עמם, מוכיחה פעם נוספת את ההרואיות של המאבק הפלסטיני הצודק, ובשום אופן לא שהם מתייחסים אל בני-עמם כאל עדר חזירים שנשלח לעלות על שדה מוקשים לפני התקדמות הצבא, וגם לא שהם שמחים שסוף-סוף צה"ל גם הפעם הורג נשים וילדים שלהם כדי שהם יוכלו לפרסם את הצילומים ואת סרטי הווידאו ברחבי העולם, שבצדק כבר משתוקק לחזור ולתמוך בפלסטינים המסכנים נגד מדינתי ההורגת הכובשת הקולוניאליסטית ישראל!!!!!!
אברהם יצחק איזנברג
"המתנכרה"
חיבור מקורי
פלונסק תרע"ב, 1912
אני מקדיש לך, אבי היקר והחביב, את ראשית פרי עטי
[הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. את כתב-היד של סיפורו הגנוז מסרה לנו לפרסום ראשון בתו אורה איזנברג-שטרנאו]
פרק עשרים וחמישה
בבקר השכימו הוריה עם עלות השחר, וישבו לקרא ספר ה"תהלים" "מי יקום לי עם מרעים? מי יתיצב לי עם פועלי און?", קראה חנה בבכי והדמעות שמו מחנק לצוארה; ביום=הכפורים זה הרבתה לבכות יותר מכל ימי=הדין...
פאתי רקיע מתאדמים בדמדומי בֹקר, בקר יפה, שקט ונחמד, ענֹג וצנוע, בקר יום=הכפורים....
דממה דקה שוררת בבית, מריא שוכבת במטתה ערה כֻלה ומאזינה בלי משים לנגון המיוחד של אמירת ה"תהלים", המפריע את עֹמק הדומיה.
דומה, באויר משוטטים ונשאים אי=אלה בריאות טמירות מלאכי=סתר, וקוראים: שובו, בנים שובבים!...
המזרח הזהיב, הכסיף, ושמש ענגה ועדינה הצניעה לבצבץ על כפת הרקיע הזך, שם הלאה מאחורי החורשה.
אט אט היא עולה, במין נמוס מיוחד, בצעדים מדודים ושקולים, כבת מלכה, שנשלחה בשליחות חשובה ע"י אביה המלך הזועם והנורא...
צפצוף הצפרים, אושת עלי העצים, קריאת התרנגולים וזמזום הזבובים. ההמולה הנעימה של משק מי הבריכה, כל הקולות האלה התלכדו והתבוללו והיו להרמוניה נשגבה אחת, סימפוניה נהדרה ורוממה!
כשירדה מריא ממטתה – הוריה לא היו כבר בבית, אז חממה את המיחם ושתתה תה ואכלה רקיקים לשֹבע ולא עלה על לבה אפילו פעם אחת, כי "יום=הדין" היום ההוא. בעת האכילה זמזמה לה מריא שיר רוסי [מצוטט שם השיר ברוסית] מי יתן והיה בכל יום – "יום כפורים"; התאבון שלי היום, תודה לאל!...
אח"כ לקחה לה איזה ספר לקרא ולהתענין בו, כי חפצה להפיג ממחה את הרעיון הנסחב: נסיעה... כסף...
אביה שב מב"י"ה"כ לקחת לו את הקיטל ששכח, והנה מה ראו עיניו? כוס ריקה עם פירורי רקיקים פתותים על השלחן והמיחם רותח ומריא יושבת על הספה ומעינה בו. עיוניו חשכו מהחזיון המבהיל הזה ויקרא בכחו העיף: מה עשית פה?
– הלא הנך רואה מה שעשיתי, ענתה מריא בטון שוקט וקר ובאצבעה הראתה על השלחן.
– איזו תשובה זאת? קרא האב שנית.
– אכלתי – וחסל ! ענתה מריא כמתפטרת.
– ביום=הכפורים?! שאל אביה בתמהון.
– יום=הכפורים או יום אחר – אחת היא לי! יום=כפורים יפה לעכול, והתאבון – תודה לאל... ענתה מריא בלעג גלוי; הלואי בכל הימים לא גרוע!
הוא הרגיש בנפשו שהכאב הקהה הולך ונעשה חד, ואגרופיו נקפצו ונסגרו מאליהם ויך על השלחן בכעס נורא, עד שהכוס הריקה נפלה, ויקרא: איני חפץ שבביתי תמצא קלבסית! גויה טרפה! ונאת ישראל!
– מי שונא ישראל? קראה מריא באוקטבה גבוהה – אני או אתה? כמה יהודים כבר רמית? מי רמה את י.ק? הלא אתה הבאת לידי כך וגם את "חשבונותיך" – לא אני מחשבת... והיעד? [והיער?] והשטרות? ... יתגלה הדבר, חכה! "הכד הולכת אל המבוע , עד כי תשבר" כמה כסף כבר נדרת לטובת "יהודיך", שאתה מתימר בהם, יהודי! אבל לטובת "בית=החֹלים" הפולני נדבת מאה ר"ו"כ! וכמה כסף כבר נדבת ל"חברות היהודים"? אבל ל"חברות הפולנים" נדרת מדי פעם בפעם רבל, שני רֻבלים, שלשה ארבעה , חמשה רבלים בסבר פנים יפות, אבל כשהיית צריך לתת בעד יהודים עניים לצרכי הפסח, אז צעקת "ידלדלוני, הקבצנים האלה!" רק כשבאו הרב והפרנסים ללא יכלת להשיב את פניהם ריקם נדבת זהוב אחד! זכור נא את הראשונות, אז כבר תראה, מי הוא שונא ישראל? (כה דברה) וכאשר סעד הפן שלך ש. על שלחנך שלשום, היה מותר כבר לאכל בגלוי ראש ובלי נטילת ידים?... כסבור היית, שלא אראה, בסגרך את הדלת מפני...
כה דברה מריא בהתרגשות כזו, עד שגידי פניה וידיה שרגו וזעו.
– כלפי לייא?[?] צעק האב מרב התרגשות, וירם את ידו להכותה.
– אני באה עליך בדברים של טעם ואתה הנך בא עלי במהלומות! אינני פחדנית כזאת, שאתירא ממכות! אמרה מריא בשצף קצף ועורקיה זעו ורתחו.
– אינך מתיראה? שאל אביה בתמצית קולו, הא לך!... ויכבד את מריא במכת=לחי.
– את מי תכה? את מי? השקר אני מדברת? צועקת מריא במרי עז, ודמעות נראו בעיניה – גזלן! רוצח! הלא כל רכושך – רכוש זרים, וחסנך – חסן מרמה... הלא בכל ימי השנה הנך מרבה לחטא, בחשבך כי ביום=הכפורים יסלח ה' לך על עוונותיך. במכות לא תוכיח את צדקתך, נראה!
האב לא ידע מה לענותה, ויאמר: כל עוד אני חי, לא אתנך לעשות אוֶן ועוֶל, או שאהרגך או שאטרף את נפשי בכפי, ואינני חפץ שירננו אחרי וישלחו עלי אצבע לאמר: זה האיש שטפח ורבה "משומדת"! השמרי והזהרי, הוסיף אביה, אם אשוב מביה"כ ונודע לי איזה דבר ממך אז אשליכך החוצה וארמסך ברגלי ככלבה נבזה.
האב הביט על השעון, והנה השעה כבר התשיעית ויחטף את הקיטל, ואצל פתח הבית הפנה מעט את ראשו ואמר: זכרי! ואיים עליה באצבע, ואת הדלת סגר אחריו בכעס.
מריא רחצה את פניה וידיה ותכנס מיד לבית איבנק ושם שוחחה עמו על דבר הנסיעה עירה. והוא החליט לנסע עמה ביחד, באמרו, שיש לו שם דוד, אחי אביו, הוא הנהו שם הכמר הראשי ומשכרתו כחמש מאות רו"כ לחדש, והוא הבטיח לו להשיג בשבילו משרה הגונה.
מריא שפכה לפניו את מר לבה, כי היא מואסת מאד במנהגי היהודים, וגם בהוריה בחלה נפשה. היא שואפת רק לחיים טובים ותענוגים האסורים ליהודים ומותרים לנוצרים... ועוד, הלא אצל הנוצרים החיים חפשים כלִבה... היתה מסכימה לעזב את הוריה הפראים אם גם לחמה יהיה צר ומימיה לחץ, ולבלתי שבת אל עקרבים בין אנשי שחף [שחץ?], פלא על כל מדרך רגל-הוריה לה לשטן, רוח מי לא תקצר? יד מי לא תלא? פקעה הסבלנות!...
איבנ'ק הבין את דבריה, ואיזה רעיון ישן נושן התעורר במחו. "יש תקוה. מריא עוד תפל בגורלי"?...
איבנ'ק יעץ את מריא ללכת הביתה להכין את עצמה אל הנסיעה וגם להביא עמה כסף... לא להתמהמה.
מריא עשתה כדבר איבנ'ק... חבשה במהירות את שמלותיה וספריה, ותצא על אם הדרך, ושומר החצר נשא את המזודה למקֹם הנועד, והיא חכתה לאיבנ'ק.
אחרי רגעים מספר נפגשו שני "הבורחים", כל אחד עם ה"קפיטל" שלו, וישבו בחפזון בעגלה לנסע עד התחנה הקרובה, דרך עשרים רגע.
המשך יבוא
שערוריה מינית באוניברסיטת בת-שלמה רבתי
סטודנטית סטרייטית שאפתנית נאה וזקורת פטמות פיתתה פרופסור לסבית והפכה לשפחתה החרופה במשכן אהבתן שבדיר העיזים במשק משפחת שוורצמן גבינות וזיתים במושבה בת-שלמה. יחסי השתיים, לדברי הסטודנטית שפוצצה את הפרשה, היו מלאים סצינות-מין של השפלה ואונס הדדיים, כולל נשיכות בדדים, חדירות עם חפצים חדים, גם בתחת במקרים בודדים, והרבה שיפשופים ודגדוגים ממוקדים.
הסטודנטית הסטרייטית סבלה ושתקה, נהנתה וסבלה, שתקה ונהנתה, וכל זאת בתקווה שבשָׁמשה כגבר למורתה, ולחלופין נאנסת בדגדגן פרופסורתה – כל אלה יביאו לה את הציון הגבוה הנכסף בסוף השנה. ורק לאחר שהתברר לה שהדבר לא קרה, וכי הפרופסור התכוונה לנצל אותה עוד שנה – פוצצה הסטודנטית את הפרשה, וכדי להגדיל ביזיון גילתה שקיימה יחסים גם עם פרופסור פלוץ בן-שחר דיקן האוניברסיטה, שלדבריה הבטיח גם הוא בתגובה ציוּנית הולמת לשפר את ציוניה, ולכן לבסוף גם על פלוץ הפרופסור בועלה נאלצה הסטודנטית לאיים שאם בקרוב לא יעמוד בהבטחתו (ואם גם הבטחתו שוב לא תעמוד לו) – היא תתלונן עליו בפני היועץ המשפטי של האוניברסיטה על הטרדה מינית ועל ביצוע מעשים מגונים בכוח בגופה, והתלונה גם תועבר למשטרת המושבה בת-שלמה רבתי.
ומיהו האשם ומיהי האשמה בכל אלה?
חידה היא ותהי לחידה.
מאסטרו זובין מהטה נפל וקרע את רצועות הברך
זה קרה לו בחו"ל, ועוד השבוע ינותח במינכן. הוא נאלץ לבטל את בואו ארצה לסידרת הקונצרטים האחרונה של העונה. מאסטרו גוסטבו דודמל ניאות לבקשת התזמורת הפילהרמונית להאריך את שהותו בארץ ולמלא את מקומו של מהטה. לפיכך הקונצרט הבא של סידרת בראבו יתקיים מחר, יום שלישי, 11.7.06 במקום ב-13.7.06, וגם התוכנית תשתנה: את השירים על מות ילדים של מהלר תשיר הזמרת אנה לרסון, מצו-סופרן, במקום תומס קווסטהוף, באס-בריטון, שעוד קודם לכן בוטל בואו; ואילו בחלק השני תנוגן הסימפוניה הראשונה של מהלר במקום התשיעית, וכאמור על כל הקונצרטים האחרונים ינצח המנצח הצעיר בן ה-25 מוונצאולה, גוסטבו דודמל, שכבר כבש את לב המאזינים הישראליים בביקורו הקודם והוא בעל כישרון ניצוח מדהים, סוער וסוחף ומומלץ בכל לב ואוזן.
אמש בפילהרמונית:
גוסטבו דודמל מנצח נפלא, יונדי לי פסנתרן לא מלהיב
הקונצרט נפתח ביצירה מדהימה בת שבע דקות בלבד, "סנסמאיה" (1938) מאת המלחין המקסיקאי סילבסטרה רבואלטס (1940-1899), שבניצוחו של דודמל בעל המזג הלטינו-אמריקאי ובביצוע מבריק של התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות העומד עדיין על תלו – סחפה את הקהל כאש בשדה קוצים, אמנם לדברי מחברה לא נועדה להיות מפגן תזמורתי לשמו (מה שאכן יש בה ובשפע) אלא "לבטא אמונה אישית עמוקה ברוח ובזהות המכסיקניות."
ניגן את הקונצ'רטו מס' 1 במי במול מג'ור לפסנתר ולתזמורת (משנת 1855) מאת פרנץ ליסט (1886-1811) הפסנתרן הסיני הצעיר (24) יונדי לי, שהוכיח מפגן וירטואוזי של שליטה טכנית מושלמת בפסנתר אבל חסר רגש ובשלות של פסנתרן גדול ומנוסה. יונדי לי מנגן כאילו רודפים אותו, ומשום מה גם המנצח דודמל נתפתה למהירות וכך דהרו כולם במהלך 20 הדקות של הביצוע, והותירו חלק ניכר מן הקהל ספקני למדיי. אמנם ההדרן משל שופן גילה גישה קצת יותר רגשית מצד הפסנתרן הצעיר, אבל משהו חשוב מאוד עדיין חסר לו, חרף הגאוניות של פריטת אצבעותיו על הפסנתר. היה רושם שמרוב התרכזות בהישג הווירטואוזי המדהים שאליו הגיע – אין לו זמן להשקיע גם קצת רגש ופרשנות למוסיקה שאותה הוא מנגן.
הפיצוי לכך ניתן בחלק השני של הקונצרט, כאשר גוסטבו דודמל ניצח על הסימפניה מס' 5 ברה מינור אופוס 47 (משנת 1938) מאת דמיטרי שוסטקוביץ' (1975-1906) שהיא אחת הסימפוניות האהובות עליי ביותר, ועדיין אני זוכר את הביצוע החי הראשון שלה ששמעתי בפילהרמונית לפני קרוב לארבעים שנה בניצוחו של בן-מושבתי אליקום שפירא (האקורדיוניסט של הציז'בטרון שנלקח לניצוח בידי ליאונרד ברנשטיין), ולמרבה הצער היתה זו דומני הפעם היחידה שאליקום הוזמן לנצח בפילהרמונית למרות שהצליח כמנצח ברבות מתזמורות העולם.
היצירה המדהימה הזו, החמישית של שוסטקוביץ, היא בעיניי אחת משיאי המוסיקה, ונמנית אולי על תריסר הסימפוניות היפות והמהנות ביותר שהולחנו אי-פעם. דודמל התאים לה ורקד על הפודיום (הוא בחור נמוך למדי) וגם תלתליו השחורים ריקדו והוא ניצח בעל-פה (גם על היצירות הקודמות), והקצב הלטינו-אמריקאי הצעיר שלו התאים לסערה וגם לרגעי השקט המקסימים של הסימפוניה, וזאת כאשר החלילן יוסי ארנהיים משדרג כדרכו כל יצירה שיש לו בה קטעי סולו רבים. התזמורת כולה ניגנה בשמחת חיים ובהתלהבות, הסיום התקבל ברעם מחיאות כפיים והקפיץ את כל הנגנים לעמוד מיד ולהקיש גם הם תודות למנצח. זו היתה חווייה סוחפת, מסוג רגעי הגאונות האנושית שמזמנת לנו לעיתים בתל-אביב התזמורת הפילהרמונית כשהיא במיטבה ברפרטואר ובביצוע גם יחד.
בדרך-כלל מוחא הקהל כפיים כבר בסוף הפרק השלישי כי הוא סבור שיצירה הסתיימה. אולי כדי לקדם פגע זה ויתר המנצח על ההפסקה הקצרה בין הפרק השלישי לרביעי וקפץ אליו מיד אבל הפסיד רגעים אחדים של מתח וציפייה דרוכה.
שתי הערות מצערות לסיום. הקהל התנהג בצורה מבישה. השיעולים והכחכוחים האפילו אפילו על הקונצרטים של החורף. צריך כנראה גם בקיץ לחלק סוכריות נגד שיעול בכניסה. וההערה השנייה – לבוש הנגנים, בייחוד הנשים, נראה קצת מהוה ולא אלגנטי; בייחוד אצל הנשים בלטו חוסר האחידות וריבוי המכנסיים. אם אתן לובשות מכנסיים, אנא שימו עליכן גם זיג-מקטורן כגברים, ואם לא, אנא לבשנה שמלות שחורות הולמות.
שני הפרקים הראשונים של "עמק התשוקות"
בכיכובם של גבּריאלה ספניק וסול ליסאסו!!!
אנחנו לא רואים את הטלנובלה האהובה עלינו בזמן אמת מחשש שיפריעו אותנו באמצע, לכן מקליטים שלושה מפרקיה מדי סוף-שבוע ורואים פרק-פרק בשקט עם אוזניות בשעות המאוחרות של הלילה; וכך צפינו עד כה רק בשני הפרקים הראשונים מתוך השלושה ששודרו בשישי-שבת שעברו. מה נגיד ומה נאמר לכם? אל תחמיצו! אמנם גבריאלה אהובת-ליבנו ללא הבלונד הזוהר ועם הפנים שהשמינו קצת (היא כבר בת 33!) – נראית תחילה קצת פחות אטרקטיבית, ויש בעלילה קווים אחדים דומים מדי לסדרות הקודמות, ויש כמה מעמדים שהם על גבול הקיטש, אבל, אבל כל זה עד שהלביאה מתעוררת! וכאן צפויות לכם כמה סצינות מדהימות שלא ירפו מזיכרונכם שנים רבות! איזו עוצמה – לבטל בפומבי את חתונתה בפני הכומר ובפומבי כבר בסוף הפרק הראשון, ולגרש ביריית אקדח את חתנה חדל-האישים כבר בסוף הפרק השני, וזו רק התחלה! כמה היא נפלאה, גבריאלה, כשהיא מתרגזת! גם יצרני היין של דרום ארה"ב יכולים להיות מאושרים מסדרת היקבים הזו המעודדת שתייה. ועוד תופעה מדהימה והיא הטבעיות של החיים הספרדיים הלטינו-אמריקאיים בארה"ב, זה כאילו היתה נוצרת אצל יהודי ארה"ב תרבות טלנובלות, סרטים וחיים שלמים בכל שאר התחומים – בעברית! או שוודי אלן היה יוצר את סרטיו – באידיש!
ויווה פלטינה, שישי 20.00, ש.ח. שבת 11.30 כל שבוע, 3 פרקים ברצף.
חגיגת JAZZ במועדון שבלול
שלישיית הוגו במיטב השירים ששרו פרנק סינטרה, לואי ארמסטרונג, ריי צ'ארלס ועוד.
יום רביעי 12.7.06 שעה 21:00 במועדון שבלול בנמל ת"א.
טלפון להזמנות: 03-5461891
חברי ההרכב: הוגו – שירה ותופים
רוני צור – פסנתר בלי שירה
דימה גריצקי – קונטרבס בלי פסנתר
נשמח לראותכם בין אורחינו
שלישיית הוגו
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף ברשימות האלה כי אין זו דומה לזו ויש בהן הפתעות חדשות לבקרים
חינם למשלוח בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר" מראשיתן, כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם. * "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם. * "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם. * "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם. * "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם. * חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם. * "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1966, 2005. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* שמאי גולן, "פרקי ביוגראפיה" (ונספח ביו-ביבליוגראפי מפורט מתוך כתב-העת "אפיריון"). חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם,והכול חינם, מיידי, עברי ובאי-מייל! חינם. גם תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם ובתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע. מעתה אפשר לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל